ערוץ: הרב רועי אמגר Rabbi Roi Amgar
נשלח על ידי: רועי אמגר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
יום רביעי, 23 בספטמבר 2026
למה יושבים בסוכה? העמקה בסוגיית סוכה האם זכר לענני כבוד או זכר לסוכות ממש?
הידור מצווה באתרוג בין עיקר לתוספת
כבוד הרב, אני מדגיש - לא שמעתי את השיעור, אבל אני מדבר על הכותרת וכותרת המשנה:
יש הבדל בין שמן זית לאכילה, לבין הידור מצווה שגם אם אינו הכרחי, הוא לא בזבוז ש״חבל לבזבז כסף מיותר״.
עוד נקודה — לדעתי צריך לשים לב למציאות שהשתנתה, וממילא ה״סנטימנט״.
חכמים הקילו לצאת יד״ח באתרוג שנגס בו אדם שלא היה לו מסתמא משהו אחר לאכול. לא בטוח שצריך לשכנע אדם שקנה כעת אייפון 18 PRO ולא הסתפק בשיומי שסגי בזה מעיקר הדין, שלא יבזבז את כספו על אתרוג.
בנוסף, תכלס באתרוגים ההידור מתבטא בעיקר בשינוי מראה — ובזה לכו״ע יש להחמיר גם בחוה״מ.
נשלח על ידי: נפתלי שטרית
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
לידה בשבת
מדריך הלכתי ללידה בשבת
שלום הרב, בשעה טובה ומוצלחת לאחר ציפייה ארוכה, זכינו להריון שני ברוך השם. נכנסנו כעת לחודש השמיני, וברצוננו לברר מה הם הדברים החשובים שצריך לדעת מבחינה הלכתית במקרה של לידה בשבת. איך נוסעים? מתי מחליטים שאפשר לנסוע? מי מגיע איתנו? מה עושים עם הילדים האחרים (תאומים בני 4 וחצי)? אנחנו נורא מבולבלים, נשמח שהרב יעשה לנו ׳סדר׳ בראש. יש לציין שההריון תקין לפי המדדים השונים. לתשובתך המהירה נודה. מיטל ואיתי
מיטל ואיתי היקרים שלום, שמחתי לשמוע על הבשורה הנהדרת! יהי רצון שתחוו הריון מצמיח, בריא ומלא בשלום בית. ועוד יהי רצון שהולד יצא לאויר העולם בשעה קלה בעיתו ובזמנו, ותזכו לגדלו מתוך נחת ושמחה לחיי תורה וקדושה. אמן.
כל הכבוד על המחשבה המקדימה והבירור לגבי לידה בשבת, שזו סוגיה גדולה ובעלת מרכיבים שונים ממספר תחומים הלכתיים, אשתדל לעשות סדר. מפאת הפנאי המוגבל שלי בימים אלו, אביא כאן את ההלכות למעשה. להרחבה ראו בספר ׳תורת היולדת׳, וכן בספר ׳שמירת שבת כהלכתה׳.
ראוי להקדים כלל חשוב בדיני יולדת בשבת: אנו נדרשים לצמצם ככל האפשר בחילול שבת שאין בו עיכוב או סיכון היולדת והעובר. ה׳מדריך׳ להלן מחולק לחמישה נושאים: 1. ההכנה המקדימה 2. ההחלטה לצאת 3. אופן הנסיעה 4. המלווים 5. דאגה לילדים בבית
**1. להכין מראש**
בנוסף ל׳תיק הלידה׳ הסטנדרטי, מידת חסידות היא להצטייד בכל מה שניתן להכין לפני השבת — למלא את הפרטים בכרטיס מעקב ההריון, לצלם תעודת זהות של שני בני הזוג, לחתום מראש על טופס בקשה להזרקת אפידורל וכדומה. באופן כזה נצמצם את חילול השבת.
**2. איך מחליטים שזו באמת לידה? **
באופן בסיסי זו שאלה ששייכת לרופא ולא לרב. כיום, הופעת הצירים היא ההגדרה המקובלת לתחילת לידה. תכיפות הצירים המעידים על לידה קרֵבה משתנה בין אישה לאישה ובין הריון להריון, ולא ניתן לקבוע תדירות מדויקת. כל אישה מכירה את עצמה, ועל צירים שהייתה נוסעת בחול, נוסעת בשבת. אם לא מכירה את עצמה — מקובל שצירים סדירים וחזקים הם תחילת לידה, אבל בכל מצב של ספק — עדיף לטלפן לחדר לידה או למוקד של קופת החולים ולהתייעץ עם אחות האם לצאת.
חשוב לדעת שלפי ההלכה, פיקוח נפש שעתיד להתרחש בוודאי, דנים אותו כפיקוח נפש של עכשיו. לכן למעשה: אם האישה מרגישה צירים בערב שבת — טוב שיסעו מבעוד יום לבית החולים וישבתו שם. אם הצירים מופיעים בשבת עצמה, והאישה חשה שהיא לקראת לידה — מותר לחלל שבת.
הערה: בכל מקרה של הגעת שווא לבית החולים, אין היתר לחזור הביתה תוך חילול שבת (וע״י גוי בשעת הדחק יש מקילים).
**3. הגיע הזמן לצאת**
ארבע אפשרויות הנסיעה לבית החולים. אמנה אותן לפי סדר הפוך — מהמסובכת ביותר מבחינה הלכתית, אל העדיפה והכי טובה:
1. האפשרות הכי פחות טובה היא להשתמש ברכב הפרטי שלכם. בנסיעה לבית החולים יש לצמצם למינימום את חילול השבת שאינו הכרחי, כגון פתיחת דלתות והדלקת נורות. בהתקרבות לצומת מורידים את הרגל מדוושת הדלק הרבה לפני, על מנת לחסוך באיסורי הבערה וכיבוי. הנסיעה לבית החולים מתבצעת כרגיל, אין בעיה לנסוע לבית חולים מרוחק במידה והיולדת חפצה בכך. הבעיה המרכזית מתעוררת עם הגעתכם לבית החולים. כיוון שכיבוי הרכב אינו קשור לפיקוח הנפש, יש בעיה לכבות את הרכב. ברכב ידני, ישנה דרך בגרמא לגרום לכיבוי — משחררים את הקלאצ׳ כשהרכב על הילוך, והרכב כבה מאליו. ברכב אוטומטי — אם מתאפשר להחנות את הרכב ולהשאיר את המפתחות בפנים לעיני השומר עד שייגמר הדלק ללא סכנה, כך יעשו. כשאין אפשרות כזו, יכבו את הרכב בשינוי, כגון הוצאת המפתח מהסוויץ׳ בגב היד.
2. אמבולנס. מיותר לציין שבכל מצב שקיימת סכנה להשתמש ברכב פרטי — חובה להזמין אמבולנס. גם במידה ואין נחיצות למיכשור האמבולנס, אפשרות זו עדיפה במקצת, משום שבעיית הכיבוי לא קיימת כאן, שהרי פעילותו של האמבולנס לאחר הסעת היולדת מותרת בשבת כי הוא צריך להישאר ב׳כוננות׳.
3. נהג גוי — זו האפשרות המועדפת. להתקשר לפני שבת לנהג שאינו יהודי, שירשום את הכתובת ואת הפרטים, לסכם איתו מחיר שתשלמו אחר השבת, ולהתקשר אליו בעת הצורך בשיחה קצרה. בנוסף, כאשר המצב לא בהול, תפעול הטלפון יעשה בשינוי (גב האצבעות).
**4. מי מצטרף אלינו לנסיעה? **
מבחינה הלכתית, התורה דואגת שהיולדת תקבל את הרוגע המקסימלי ואת התנאים האופטימליים כדי שהלידה תעבור בשלום ללא סכנות. לכן כל מי שנוכחותו תתרום לביטחונה של האישה, יכול להצטרף ולחלל שבת עם היולדת. בכלל זה: אמא, בעל ותומכת לידה (דּולה). יחד עם זאת, האישה תבחר מראש את הדמויות הנחוצות לה באמת, ולא מתוך פינוק.
כל מי שנוסע עם היולדת, לא חוזר הביתה בחילול שבת לביתו.
**5. הילדים שנשארים בבית**
באופן בסיסי, צריך לתאם מראש עם השכנים שבמידה ויצטרכו לצאת ללידה בשבת, יסכימו לשמור על הילדים. במידה ואין אפשרות כזו, כגון שהמשפחה גרה לבדה במקום נידח, מותר לצרף אותם לרכב שנוסעים עמו לבית חולים, ולהאריך מעט את הדרך כדי להביאם למשפחה שתוכל לשמור עליהם.
מאחל לכם שתקּויים בכם ברכת התורה: ״וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ״
נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
עדיפות אתרוגי ארץ ישראל על פני חוץ לארץ
*מעלת אתרוגי ארץ ישראל*
*הרמב״ם במורה הנבוכים* (חלק שלישי, פרק מג) כותב שהטעם שהתורה ציוותה דווקא ארבעת מינים אלו כדי לעשות זיכרון ליציאה מהמדבר השמם לארץ ישראל. ודווקא מינים אלו נבחרו לזיכרון הוא *מפני שהם היו מצויים בארץ ומסמלים את המובחר* שבפירות (לולב), בריח (אתרוג), בעלים (הדס) ובעשבים (ערבה), וזה לשונו:
״ואלו הארבעה מינין הם אשר קיבצו שלושת הדברים האלה: האחד מהם – *רוב מציאותם בארץ ישראל* בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם״.
במשך השנים התעוררו דיונים הלכתיים על זנים שונים של אתרוגים מכל מיני מקומות בעולם. אמנם מהפוסקים נראה *שהעדיפו אתרוגים מארץ ישראל ולא מחו״ל*, אפילו אם הם פחות מהודרים.
אחת ההתבטאויות החריפות כנגד אתרוגי חו״ל מובאת בספר *שדי חמד* (ח״ד מערכת למ״ד) שהביא דברים שכתב *בעל ׳ערוך השולחן׳*, וזה לשונו:
ומצאתי אצלי העתק מכתב ידידי הגאון אבד״ק נאוורדאק מחבר ספרים היקרים ׳ערוך השולחן׳… וז״ל: והנה בעיקר הענין *אותם המבכרים פרי בן השנואה על אתרוגי בן האהובה, * קצר עטי אשר אתי לתאר *שפלות נפשם ופחיתות דרכם, ורוע לבבם והסרת מסוה הבושה* מעל פניהם הדומים לפני הדור בעקבא דמשיחא.
מה נאמר ומה נדבר, האלהים מצא את עוונינו להיות ללעג ולקלס בפני עצמנו ובפני אחרים. מי ראה כזאת ומי שמע כאלה… *הנכון לאיש הישראלי לבלי לבכר פרי ארצנו הקדושה על פרי ארץ העמים? ! * איה כבודו יתברך, איה כבוד התורה הקדושה שבפסוקים רבים השתבחה בשבחה של ארץ ישראל?
*איה כבוד משה רבינו* שהתחנן אעברה נא ואראה הארץ הטובה? ! … ואלו האנשים מגנדרים בעפרא דארץ אחרת *ומנשקים פירותיהם וישליכו פריה וטובה של ארץ הקדושה* ככלי אין חפץ בו״.
בספר ערוך השולחן (לרב יחיאל מיכל אפשטיין או״ח תרמח, כט) מתייחס בתחילה לפסול ׳מורכב׳ ובהמשך דוחה את האפשרות שלא לקנות מאתרוגי ארץ ישראל:
״ולכן כל איש מישראל אשר נגע יראת ה׳ בליבו לא ייקח רק אתרוגי ארץ ישראל. *ואיך לא נבוש ולא ניכלם בדבר מצוה שנוכל לקיימה מפרי ארצנו הקדושה ליטול דווקא מארץ העמים? * אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה נאמר ״וימאסו בארץ חמדה״. ולכן יש להיזהר בזה מאוד מאוד״.
גם *הרב עובדיה הדאיה* (שו״ת ישכיל עבדי חלק ו׳ סימן כא) כתב על עדיפות אתרוגי ארץ ישראל על פני אתרוגי חו״ל, בשל קדושת ארץ ישראל שבהם:
״ברור שפירות ארץ ישראל הם יש להם עדיפות מצד קדושתן, *שהם גדלו בקדושה ובטהרה, * שהרי אוויר ארץ העמים ועפרו טמא, כידוע, ואם כן כשגדל הפרי בעפר ואוויר ארץ העמים הרי גדל בטומאה. לא כן אוויר ארץ ישראל ועפרה הוא טהור וקדוש… *ואם עפר הדומם חביב כל כך, * מכל שכן המעולה מהדומם (=הצומח), שוודאי עלינו לחבבו משאר צומח שבחו״ל הגדל בטומאת ארץ העמים, ודבר זה פשוט וברור לכל״.
אליעזר מגן
רב בית הכנסת ׳היכל משה׳ ר״ג
נשלח על ידי: קרן מגן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
מקומו של סוכות בין מועדי החודש השביעי
ויקרא פרק כג (פרשת אמור): וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: […]
אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה': […]
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה': […] אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
רשב״ם ויקרא כ״ג לט: אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה - אעפ״י שראש השנה ויום הכיפורים באים לזכרון [ו]לכפרה, אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה:
ילקוט שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרנג: אמר רבי אליעזר בר מרוס למה אנו עושין סוכה אחר יום הכפורים [לומר לך שכן] אתה מוצא בראש השנה יושב הקדוש ברוך הוא בדין על באי העולם וביום הכפורים הוא חותם את הדין שמא יצא דינן של ישראל לגלות ועל ידי כן עושין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה והקב״ה מעלה עליהן כאלו גלו לבבל שנאמר חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך:
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א: חסידים ואנשי מעשה כו'. תנו רבנן: יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו - אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו.
ראשית חכמה שער הקדושה פרק יד:
רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח': [יב] אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ״ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. […] [יד] מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.
מדרש תנחומא (בובר) אמור כ״ז: [ד״א ולקחתם לכם ביום הראשון וגו']. זש״ה אז ירננו [וכל עצי יער] וגו' (תהלים צו יב), במי הכתוב מדבר, בישראל ובאומות העולם, שהקב״ה דן אותם ביום הכפורים, אלו ואלו נכנסין [לדין] ואין אנו יודעין מי נוצח, למה הדבר [דומה], לשני בני אדם נכנסין לדין לפני המלך, ולא היה אדם יודע מה ביניהן, אלא המלך בלבד, דנן [המלך] ולא היו הבריות יודעות מי נוצח לחבירו, אלא מי שהוא יוצא ואגוז בידו, הכל יודעים שהוא נוצח, כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ביום הכפורים, ואין הבריות יודעות מי נוצח, אמר הקדוש ברוך הוא טלו לולביכם בידכם, כדי שידעו הכל שאתם זוכים בדין, לכך אמר דוד אז ירננו וגו', (אימתי) כי בא לשפוט (את) הארץ (תהלים צ״ו יג). [אימתי] ביום הכפורים. מה ישראל עושין, ממתינים לו עוד ד' ימים, כדי שידעו הכל שישראל זכו, לכך נאמר ולקחתם [לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'].
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד א: רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה, אמר: דין גירא בעיניה דסטנא. ולאו מלתא היא, משום דאתי לאיגרויי ביה.
מנורת המאור (אבוהב) נר ג כלל ד חלק ו פרק א [קמו]: וחג הסוכות צוה הקדוש ברוך הוא לשמוח בו לאחר ימי התשובה, ללמדנו, שאינו חפץ לענות גופנו כל הימים אלא כשיהיה לצורך, להכנע לבנו לשוב לדרך ישרה. ועם כל זה, שנשוב לשמח לנו ולאנשי ביתנו לדבר מצוה. ועל כן נקרא זה החג 'זמן שמחתנו', כי כתוב בחג הזה: 'אך בחמשה עשר יום' (ויקרא כג, לט), כמו שכתוב ביום הכפורים: 'אך בעשור' (שם שם, כז), להבדילו בענוי מעונג המועדים שעברו, שהם: חג המצות וחג השבועות; גם כן כתיב בחג הסוכות: 'אך בחמשה עשר', כלומר, אל תחשבו בלבבכם, שנתתי לכם חג זה להתענות בו כמו ביום הכפורים, אלא שתאכלו ותשתו ותקריבו שלמים ונדבות לשמוח שבעת ימים.
אורות התשובה ט', י: התשובה וכל ההליכות המעשיות שלה, עם הרוח הכללית השולטת בעיקרה בימים המיוחדים לתשובה עם גודל התועלת שלה לזכך את הנפשות, לעדן את הרוח ולטהר את המעשים מכעורם, היא מוכרחת להיות סופגת עמה איזו חולשה, שלא נמלט ממנה אפילו הגבור שבגבורים.
כשמקמצים את הרצון, כשכופפים את עז החיים ע״י הסלידה הפנימית, והנטיה לשוב מכל חטא, מתקמץ ג״כ הרצון של הטוב, ועז החיים הטהורים מתחלש גם הוא. נמצא האדם סובל מטהרתו המוסרית חולשה כזאת, שסובל חולה שהתרפא ע״י הזרמה אלקטרית חזקה, שאמנם גרשה את הארס שבמחלתו, אבל החלישה את הכח החי והבריא שבו. שבים, ע״כ, ימים של שמחת קדש, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור. אז תהיה התשובה שלמה.
פלא יועץ ע' סוכה: ונתן לנו ר״ה ויהכ״פ לכפר בהם עונותינו ובאהבתו וחמלתו כאב את בן ירצה רצה לשמחנו מיגוננו ומצערנו שנצטערנו בימי התשובה ונתן לנו תכף את חג הסוכות וציונו לשמוח וקובע לנו שכר טוב על שמחתינו היש חיך מתוק מזה.
תיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כב עמוד ב: ואית סוכה לתתא כ״ו ה״ס דאיהו יאקדונק״י.
הגר״א – יהל אור על הזוה״ק פ' פינחס:
מקומו של סוכות בין מועדי החודש השביעי: מעבר מדין, מחילה ותשובה – לשיא השמחה והניצחון
מהלך השיעור דן בשאלה היסודית המעסיקה את הגות המועדים: מהו היחס בין חג הסוכות לבין הימים הנוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) שקדמו לו? האם סוכות הוא המשך ישיר וישיר בלבד של ימי הדין והתשובה, האם הוא מהווה תגובת-נגד (קונטרה) מעברית לשינוי פאזה, או שמא יש כאן מיזוג עמוק ואינטגרלי בין שתי הבחינות?
א. נקודת המוצא: הפער בפרשת המועדים
בפרשת המועדים (ויקרא כג) מופיעים מועדי החודש השביעי כסדר רציף: מראש השנה, דרך עשור לחודש (יום הכיפורים), ועד לחמישה עשר יום בחודש השביעי – חג הסוכות ושמיני עצרת.
במבט ראשון קיימת זרות בין החלקים:
ראש השנה ויום הכיפורים נתפסים כימי דין, כובד ראש, מחילה ותשובה.
חג הסוכות מתאפיין במוטיב ייחודי של שמחה יתירה: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".
הנגדה זו מתבטאת במילה "אך" כפי שמרגיש הרשב״ם.
השאלה המרכזית העולה היא: האם חג הסוכות מנותק ממהותם של ראש השנה ויום הכיפורים, או שהוא קשור אליהם בעומק עניינו?
ב. הקשר הדוק: סוכות כגלות וכביטוי לתשובה
הסוכה כגלות (ילקוט שמעוני):
בחז״ל מצינו תפיסה הלוקחת את הסוכה דווקא לעולם המושגים של הדין והתשובה – היציאה לגלות. היציאה מבית הקבע לסוכה נתפסת כסוג של גלות המכפרת על עוונות.
שמחה של טהרה ותיקון:
אף בשמחת בית השואבת, שהייתה שיא השמחה, נוכח היה מוטיב התשובה: חסידים ואנשי מעשה היו אומרים "אַשְׁרֵי זִקְנוָתֵנוּ שֶׁכִּפְרָה אֶת יַלְדוּתֵנוּ" או "אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִיֵּשָׁה אֶת זִקְנוָתֵנוּ". השמחה של סוכות אינה שמחה הוללת, אלא שמחה הנובעת מטהרה, מניקוי החטא וממחילת יום הכיפורים.
הסתכלות דרך הושענא רבא (ספר 'ראשית חכמה'):
ספר 'ראשית חכמה', המעצים את עמוד היראה והתשובה, מתבונן על כל ימי הסוכות דרך העדשה של הושענא רבא – חותם הדין. לפיו, ימי הסוכות כולם הם ימי דין ותשובה.
ג. הקושי והצורך בהרחבת המבט: הסוכה מעבר לגלות (רמב״ם)
ראיית חג הסוכות רק כעונש, כגלות או כהמשך מורט עצבים של ימי הדין מערערת על עצם מוטיב השמחה היסודי שצוותה בו התורה.
הרמב״ם הדגיש כי בחג הסוכות הייתה במקדש "שמחה יתירה", מעבר לכל שאר המועדות. תיאור החליל המכה, הכינורות והמחולות מוכיח שסוכות אינו יכול להסתכם בבחינת דין וגלות בלבד.
ד. סוכות כגילוי הניצחון בדין
מקורות אחרים מציגים את סוכות כהמשך טבעי לימי הדין, אך לא במובן של המשך הדין – אלא במובן של שינוי פאזה וגילוי הניצחון:
שינוי הפאזה: בראש השנה וביום הכיפורים נכנסים לדין אצל מלך מלכי המלכים, ואיננו יודעים מי יצא זכאי – ישראל או אומות העולם. בחג הסוכות. היציאה בלולב ובאתרוג היא אות הניצחון שזכינו בדין.
הלולב כחץ בעיני השטן (רב אחא בר יעקב): נענוע הלולב אינו רק מצווה אלא הבעת ניצחון ועוצמה – כעין חץ בעיני השטן (אף שאמרו לו שלא להתגרות בו, הרעיון של עוצמה וניצחון נוכח כאן).
ה. סוכות כקונטרה, נחמה ושיקום "עוז החיים"
גישה שלישית רואה בסוכות "תפנית" ואיזון מול תהליך התשובה:
שינוי תפנית – 'אך בחמישה עשר' (מנורת המאור):
התורה אומרת "אך בעשור" לצום ולענות את הנפש, ולאחר מכן "אך בחמישה עשר" מחזירה אותנו לשמחה. המנורת המאור מסביר שאין הקב״ה חפץ לענות את גופנו כל הימים; עינוי יום הכיפורים נועד רק להכניע את הלב אל הדרך הישרה, ואחריו נקרא האדם אל השמחה.
נחמה מהיגון ('פלא יועץ'):
הפלא יועץ מעמיד את סוכות כקונטרה ישירה – הקב״ה נתן לנו את ראש השנה ויום הכיפורים לכפר עונותינו, ולאחריהם נתן את סוכות כדי לשמחנו מן היגון והצער שהצטערנו בימי הדין.
שיקום "עוז החיים" (הראי״ה קוק, אורות התשובה):
הרב קוק מסביר את המחיר הנפשי והרוחני של ימי התשובה: התשובה והסיגופים מנקים את החטא וממעיטים את התאוות, אך תוך כדי כך חודרת לאדם חולשה מסוימת, וה״עוז החיים" הטהור נחלש. הדבר דומה לחולה המתרפא באמצעות זרם חשמלי – הטיפול מרפא אך גם מחליש. חג הסוכות ומצוות השמחה שבו באים לשוב ולקומם את עוז החיים הטהור, להחזיר לאדם את הבריאות, התשוקה והחיוניות בעבודת ה'.
ו. העמקתו של הגר״א: מיזוג הדין והרחמים
בתיקוני זוהר מובא כי סוכה היא שילוב של כ״ו (יקו״ק) ו-ה״ס (אדנות). הגאון ממוילנה (הגר״א) מסביר את העומק שבדבר. סוכות אינו רק קונטרה או נחמה מאוחרת, אלא מיזוג עמוק של הדין והרחמים [הוי״ה (26) – רחמים, אדנות (65) – דין].
הכניסה לסוכה היא כניסה אל ייחוד השמות והמיזוג בין דין לרחמים. הגר״א אינו מעלים את מידת הדין (בשונה מגישת ה״קונטרה"). שם אדנ״י (בגימטריה 65) – המייצג את מידת הדין, האדנות וההכנעה של ימי הנוראים – נשאר קיים ונוכח בסוכה. הסוכה אינה הברחה או ניתוק מימי הדין. אולם הדין לא נשאר בקשיחותו (בשונה מהגישה הרואה בסוכות רק גלות ודין), בצורת חיצי יראה ומחנק. אל תוך שם אדנ״י נכנס ונשזר שם הוי״ה (בגימטריה 26) – המייצג את הרחמים הגמורים, הגילוי והאהבה.
הסוכה היא המרחב שבו הדין והרחמים נפגשים ומתמזגים. הדין אינו נפלט החוצה, אלא מומתק. השמחה של סוכות אינה שמחה השוכחת את ימי הדין, אלא שמחה הנובעת בדיוק מכך שהדינים של ראש השנה ויום הכיפורים הומתקו ונמתחו אל תוך הרחמים.
נשלח על ידי: שלומי אנקונינה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
מצטער מפני אור המקיף
מצטער מפני אור המקיף – פטור מן הסוכה?
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כו עמוד א
חולים ומשמשיהם. תנו רבנן: חולה שאמרו - לא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, אפילו חש בעיניו, ואפילו חש בראשו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי, והתיר רבי יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה. רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי. רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא.
רבא לטעמיה דאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה. - והא אנן תנן: חולין ומשמשיהם פטורים מן הסוכה. חולה - אין, מצטער - לא! - אמרי: חולה - הוא ומשמשיו פטורים, מצטער - הוא פטור, משמשיו לא.
רש״י מסכת סוכה דף כו עמוד א
משום בקי - צינצל״ש +זבובים קטנים+.
סרחא דגרגישתא - קרקע לבנה שהיו טחין בה קרקעית הסוכה.
מצטער - שהסוכה מצערתו.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כה עמוד ב
גופא, אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מתפילין, שהרי נאמר בהן פאר. מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל +יחזקאל כד+ פארך חבוש עליך וגו' - את הוא דמיחייבת, אבל כולי עלמא - פטירי. והני מילי ביום ראשון דכתיב +עמוס ח+ ואחריתה כיום מר.
ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה. - פשיטא! - מהו דתימא: הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה - האי נמי מצטער הוא, קמשמע לן: הני מילי - צערא דממילא, אבל הכא - איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה.
רש״י מסכת סוכה דף כה עמוד ב
צערא דממילא - שהסוכה מצערתו, כגון חמה או צינה או סירחה בדברים שסיכך בהן.
מיבעי ליה ליתובי דעתיה - חובה עליו ליישב דעתו למצוה.
רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה ב
חולים ומשמשיהן פטורים מן הסוכה, ולא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חש בראשו ואפילו חש בעיניו, מצטער פטור מן הסוכה הוא ולא משמשיו, ואיזה הוא מצטער זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהן או מפני הריח.
שו״ת מהרי״ק סימן קעח
ומדאתינן עלה דסוכה אשאילך והודיעני דעתך הנכון במאי דקשה לי קצת בסוכה פרק הישן (דף כה) על מה שכתב שם המרדכי בשם הרא״ם וז״ל דאומר רבא מצטער פטור מן הסוכה כתב ר״א ממי״ץ בס״י פי' שיש צער בסוכה ובצאתו ינצל דכעין תדורו כענין בעינן ואין דרך בני אדם לעמוד בדירתן בצער עכ״ל.
ויש לתמוה על זה דגרסינן בפ' הישן ואמר רבי אבא בר זבדא אומר רב אבל חייב בסוכה פשיט' מ״ד הואיל ואומר רבא מצטער פטור מן הסוכה הא נמי מצטער הוא קמ״ל כו'. עד איבעי לי' ליתובי דעתיה ולפי דברי הרא״ם מאי אריא משום דאבעי ליתובי דעתיה תיפוק ליה דבצאתו מן הסוכה לא יחשך כאבו ולא ינצל מן הצער. דדוחק גדול הוא לו' שישיבת הסוכה תרבה עליו צער אבלו ואדרבה סבר' הוא בהפך.
שו״ת ציץ אליעזר חלק ד סימן כז – יסוד המחלוקת
ואפשר לומר דיסוד פלוגתתם הוא בעצם סברת הטעם של פטור מצטער, דהר״מ והרא״ש ס״ל כהתוס' דיסוד הפטור הוא משום הדרש דבעינן תשבו כעין תדורו ואין אדם דר במקום שמצטער ומשו״ה ס״ל דפטור זה שייך דוקא היכא שהצער בא לו מחמת הסוכה ולא היכא שהצער בא לו מחמת דבר אחר וישנו בין כשישב בסוכה ובין כשלא ישב.
אבל המהרי״ק ס״ל שפטור מצטער הוא לא משום תשבו כעין תדורו, אלא מטעם אחר לגמרי, והוא דמכיון דגבי סוכה כתיב בתורה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, א״כ גם בסוכה ישנו דין של איסור היסח הדעת, ובשעת ישיבתו בסוכה צריך שלא יסיח דעתו מהלמען ידעו הזה, ולכן כל מצטער שאינו יכול לאותיבי דעתיה פטרינן ליה מן הסוכה, ואין הבדל בין אם הצער בא לו מחמת הסוכה או מחמת דבר אחר, מכיון שעיקר הטעם הוא משום שאינו יכול לכוון דעתו, וזה שייך בכל מצטער שהוא, דומיא שפסק הרמב״ם הכי גבי תפילין שהזכרנו בראש דברינו.
שו״ת בצל החכמה חלק ה סימן ט - מתבייש – מצטער?
ג) מ״מ בנוגע לנד״ד נראה דפשוט דכיון דאפי' במקום צער כל דהוא כגון ירידת גשמים עד שתתקלקל תבשיל של פול וכה״ג פטור הוא מישיבה בסוכה, מכש״כ בצערא דבושת ע״י דרך אכילתו המשונה, שמשום כך מונע עצמו גם מלאכול במסיבת מרעים, דהוי צערא טפי שהוא פטור מאכילה בסוכה כשאי אפשר לו לאכול שם שלא בפני אחרים.
ד) ומ״מ בודאי היכי דאפשר לו להתיישב בסוכה עם פניו אל הקיר באופן שלא יראוהו אחרים בשעה שהוא אוכל וכל כה״ג חייב הוא בכך. ולכן ראוי שיתאמץ להגיע לסוכה בין הראשונים שיוכל לתפוס מקום מתאים בשבילו לאכול שם בלי שיראוהו אחרים. ושוב גם אם לא יצליח בכך, זאת אומרת שלא ימצא שם מקום מתאים לאכילתו ישהה עכ״פ זמן מה בסוכה ויקיים בה מצות ישיבת סוכה, ואם יכול לשהות שם זמן ממושך, יברך גם לישב בסוכה ואעפ״י שאינו אוכל שם, כדין מתענה תענית חלום בסוכות שמברך על שהייתו בסוכה עיי' טו״ז (סוסי' תרל״ט). - ועיין שו״ת מהרש״ם (ח״א סי' ר״ט ד״ה ומה). ובנד״ד הוא הולך לסוכה בכוונה לקיים מצות סוכה ככל אדם באכילת סעודה.
ה) ואמנם כל זה בכל ימי חג הסוכות, אבל בליל ראשון של החג דלדעת הרמ״א (סי' תר״מ סעי' ד') גם מצטער חייב לאכול כזית בסוכה, צריך להתאמץ ביתר עוז לאכול שם עכ״פ כזית ואם אפשר קצת יותר מכביצה. ואי אפשר לבאר בזה כל האופנים והפרטים.
ו) אחר זמן ראיתי בשו״ת שערי דעה (ח״ב סי' י״ז ד״ה והנה) מסתפק במקום שמתבייש ע״י ההליכה להסוכה, כגון שיש שם בעל חובו וכדומה אי הוי בכלל מצטער. ומביא מסוגיא דסנהדרין (מ״ה א') הנ״ל דפליגי ר״י ורבנן אי בזיונא עדיף מצערא דגוף או לא וכן מסוגיא דב״ב (ח' א') דפליגי ג״כ אמוראי אי בזיונא עדיף או צערא דגופא עדיף, וה״נ נד״ד בהא תליא, אי מבייש הוי כמצטער ע״ש. - ולא ראה דברי החו״י (סי' קצ״א) הנ״ל דע״כ לומר שאין כל צערא ואין כל בזיוני שוין, שהרי בהך דסנהדרין קיי״ל כרבנן דבזיונא חמור טפי ובהך דב״ב קיי״ל דאין בודקין למזונות דצערא חמור טפי ע״ש. - גם זולת זאת הרי הבאתי לעיל (אות א') מדברי התוס', מספר החינוך וס' שערי תשובה לר״י דבזיוני אין לך צער גדול ממנה. אלא שלקושטא דמילתא לא כל בזיוני שוין וכמבואר לעיל (אות ב'). וגם לאו כל בני אדם שוין לבזיון וכדאמרי, הכל לפי המתבייש.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמ סעיף ד
מצטער פטור מן הסוכה, הוא ולא משמשיו (אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית) (כל בו); איזהו מצטער, זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהם, או מפני הריח; ודוקא שבא לו הצער במקרה, אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחלה במקום הריח או הרוח ולומר: מצטער אני.
הגה: ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא״א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי
נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
לולב הגזול - מצווה הבאה בעבירה
בס״ד
לולב הגזול – מצווה הבאה בעבירה או "לכם"? – סוכה כט
מה הטעם שלולב הגזול פסול?
האם פסול רק ביום הראשון? האם מאותו הטעם? האם יש נפק״מ בין הטעמים?
האם בכל מצב שמצווה נעשית בדרך של עבירה נבטל את המצווה? (כיפה במועדון)
האם הדין של מצווה הבאה בעבירה הוא דין מן התורה או מדרבנן?
בסוכה גזולה הפסול נלמד מפסוק ולא מהטעם שזו מצווה הבאה בעבירה
תוספות סוכה ט
[גמרא: "חג הסוכות תעשה לך" (דברים טז, יג)… ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה].
ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה – תימה תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, דמהאי טעמא פסלינן אתרוג הגזול ביום טוב שני לקמן בריש לולב הגזול (ד' כט:). …וי״ל דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא אלא מדרבנן.
ריטב״א סוכה ט
"חג הסוכות תעשה לך" (דברים טז, יג) – למעוטי סוכה גזולה.
תמיהא מילתא, הא למה לי קרא, תיפוק ליה דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן בקרבן ובלולב?
[א] תירצו בתוספות [לא מופיע בתוספות שלפנינו] דליכא למימר מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב, אבל לא בשאר מצות. וליתא, כדמוכח בירושלמי [שבת יג, ג] גבי מצה גזולה. והתם נמי מוכח קצת דמצוה הבאה בעבירה איסור תורה הוא.
[ב] וי״ל דאנן השתא לשמואל קיימינן דלית ליה מצוה הבאה בעבירה בפרק לולב הגזול (סוכה ל ע״א), ומשום הכי אצטריך ליה קרא למעוטי גזולה.
[ג] אי נמי דאפילו לכולי עלמא נמי איצטריך, ומשום דבלולב אסר רחמנא גזול ושאול, וחזינן גבי סוכה דשרא רחמנא מדכתיב "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב) - מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת (סוכה כח ע״ב). הוה סלקא דעתך דהוא הדין דשרא גזולה ולא חש משום מצוה הבאה בעבירה כיון שאינה באה לרצות? קמ״ל "לך" שלך תהא למעוטי גזולה, דאפילו בדבר שאינו בא לרצות, איכא משום מצוה הבאה בעבירה.
ב. מה הבעי׳יתיות במצווה הבאה בעבירה?
ירושלמי שבת
הקורע בחמתו ועל מתו - כל המקלקלין פטורין… בעון קומי רבי יוסה: לא כן אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק, מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח? ! אמר לון: תמן גופה עבירה, ברם הכא - הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. תני מצה גזולה אסור לברך עליה. אמר רב הושעיה על שם (תהילים י) ובוצע ברך נאץ ה'. אמר ר' יונה הדא דאת אמר בתחילה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו. רבי יונה אמר אין עבירה מצוה. רבי יוסה אומר אין מצוה עבירה. א״ר אילא (ויקרא כז) אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אין מצות:
שו״ת הראב״ד סימן ו
אבל לענין אתרוג, נראה לי בכל אשרה שבעולם, ואפילו ממשמשי עבודה זרה, פסול בכל הימים ואפילו דיעבד, מאי טעמא, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה… וטעמא מאי משום דקא מתהני נמי בחזותא ובריחא, ואפילו בנטילה לבדה, מה שאין כן במיני לולב… וכיון שאי אפשר לנטילתו בלא הנאה, פסול משום מצוה הבאה בעבירה
ג. שיטת הרמב״ם – האם פסק את הדין של מצווה הבאה בעבירה – אם כן מתי?
הלכות שופר
שופר הגזול שתקע בו - יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע, ואין בקול דין גזל
הלכות לולב
ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב, אפילו לאחר יאוש… - הרי זה פסול. וכו'.
כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו, או מפני גזל וגניבה - ביום טוב ראשון בלבד, אבל ביום טוב שני עם שאר הימים - הכל כשר. וכו'.
הלכות איסורי מזבח
הגונב או הגוזל והקריב - הקרבן פסול, והקדוש ברוך הוא שונאו, שנאמר: "שונא גזל בעולה" ואין צריך לומר שאינו מתקבל; ואם נתייאשו הבעלים - הקרבן כשר.
אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל, ולא מן החדש קודם לעומר, ולא מן המדומע ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם, מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקדוש ברוך הוא שונאה. ואם הביא - לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן, אבל נתקדשו להפסל, ויהיו כקדשים שנפסלו.
הרב יעקב בצלאל ז׳ולטי, משנת יעבץ, סי' נא, ב-ג - מה החילוק עליו עומד הרב ז׳ולטי?
שתי הלכות הם במצוה הבאה בעבירה. חדא, הא דלמדים מקרא "אלה המצוות", והיינו שהוא דין בקיום המצווה של הגברא, שאינו מקיים את המצווה אם היא באה בעבירה. ועוד, שמצוה הבאה בעבירה הרי זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי לעשות בו מצוה, וזה למדים מקרא "והבאתם גזול ואת הפסח". גזול דומיא דפיסח. כלומר כמו שפיסח הוא פסול בגוף הקרבן, כך גזול הוא פסול בגוף הקרבן.
מעתה יש לישב תירץ התוספות שהביא הריטב״א. …ונראה בסברת התוספות דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר שבא לרצות, כיון דילפינן לה מקרבן דכתיב "והבאתם גזול ואת הפסח". אם כן זה נאמר רק במצוות דומיא דקרבן שבאה לרצות. אמנם הרי למדים מצווה הבאה בעבירה גם מקרא "אלה המצוות", וזה הלא נאמר בכל מצוות התורה, אלא שדין זה הוא רק בקיום המצוה של הגברא, שהוא אינו מקיים המצוה כשהיא באה בעבירה, אבל אין זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי לעשות בו מצווה. ולפי זה בסוכה שאין בה ריצוי, לא נאמר בה הדין מצוה הבאה בעבירה מקרא ד״הבאתם גזול ואת הפסח" שהוא פסול בגוף הדבר שאינו ראוי למצוה שזה נאמר רק במצוות של ריצוי. אבל מכל מקום יש בסוכה הדין מצוה הבאה בעבירה שלמדים מקרא "אלה המצוות" שהוא בכל מצוות התורה, אלא שהוא רק דין בקיום המצוה של הגברא שאינו מקיים את המצוה שהיא באה בעבירה, אבל גוף הסוכה כשרה היא גם כשהיא באה בעבירה.
…ונראה לפי המבואר דשתי הלכות הם במצוה הבאה בעבירה, חדא מה שלומדים מקרא "אלה המצוות" שהוא דין בקיום המצווה של הגברא שאינו מקיים את המצווה שהיא באה בעבירה, ועוד מה שלמדים מקרא "והבאתם גזול ואת הפסח" שמצוה הבאה בעבירה הרי זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי לעשות בו מצווה. ולפי זה אפשר לומר דהא דכתבו התוספות [סוכה ל ע״א ד״ה מתוך] דבמצוה מדרבנן לא חייש אמצווה הבאה בעבירה, היינו שהדין מצווה הבאה בעבירה דלמדים מקרא "אלה המצוות" שהוא דין בקיום המצוות של הגברא, זה נאמר רק במצוות של תורה ולא במצוות דרבנן, שהרי האי קרא "אלה המצוות" כתיב במצוות של תורה. אבל הדין מצוה הבאה בעבירה שלמדים מקרא "והבאתם גזול ואת הפסח" שהוא פסול בגוף הדבר שאינו ראוי למצוה זה נאמר גם במצוות דרבנן, כיון שהפסול הוא בגוף הדבר שאינו ראוי למצוות. אם כן כשם שגוף הדבר פסול למצוה של תורה, הוא הדין שפסול למצוה דרבנן.
ובזה יהא ניחא הא דאמר ר' יוחנן בסוכה ל ע״א דלולב גזול גם ביום טוב שני שהוא מדרבנן משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שנאמר "והבאתם גזול ואת הפסח". וזה תימא למה מביא קרא דמדברי קבלה ולא מביא הכתוב המפורש בתורה "אלה המצוות" - אם עשיתן כמצוותן הרי הן מצוות, ואם לאו אינן מצוות. אמנם לפי המבואר הרי ניחא שהרי האי קרא "אלה המצוות" נאמר רק במצוות של תורה ולא במצוות דרבנן. ואם כן בלולב ביום טוב שני שהוא דרבנן לא חיישינן אמצוה הבאה בעבירה, ולכן אמר משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה שנאמר "והבאתם גזול ואת הפסח" והיינו דמהאי קרא הרי למדים שמצוה הבאה בעבירה, הרי זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי למצווה. ואם כן לולב הגזול פסול גם ליום טוב שני אף על פי שהוא רק דרבנן, כיון שגוף הלולב הוא פסול, וממילא הוא פסול גם למצוה דרבנן.
שולחן ערוך או״ח תרמט – הלכה למעשה
כל ארבעה המינים פסולים בגזול ובגנוב, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. אבל גזול וקנאו בלא סיוע המצוה, כגון גזל לולב ושיפהו - כשר, דקנייה בשינוי מעשה, ומיהו לא יברך עליו. ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים - כשר בשאר הימים חוץ מיום ראשון.
כל אלו שאמרנו שהם פסולים מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה - ביום טוב הראשון בלבד, אבל בשאר ימים - הכל כשר. הגה. ויש פוסלין בגזול כל שבעה ימים, והכי נהוג. וכו'.
האם לברך?
מג״א שם
(ב) לא יברך עליו: וצ״ע דא״כ מאי פריך גבי אוונכרי וליקני' בשינוי השם עכ״פ לא יהא רשאי לברך עליו אבל כשהעכו״ם קוצצו רשאי לברך כיון שהוא לא גזל ואפשר דהתם בשינוי השם ויאוש עדיף טפי וצ״ע ועיין ברש״א:
(ג) חוץ מיום ראשון: צ״ל דמיירי לפני יאוש דלאחר יאוש הא קניא ביאוש ושינוי רשות ושלכם קרינא ביה וכ״כ במלחמו' בשם בה״ג ובעל הלכות פסוקות וכ״מ בתוספו' אלא מיירי לפני יאוש ואפ״ה לאחרים לא הוי מצוה הבאה בעביר' וכ״מ ברש״י דף ל' שכ' אפי' יאוש קני הוי מצוה הבאה בעביר' ואפ״ה לאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה אבל במלחמות משמע דלפני יאוש אפי' לאחרים הוי מצוה ה״ב כיון דלא קניא עדיין וכ״מ בגמ' גבי אוונכרי דקאמר דליהוי יאוש ושינוי רשות ע״ש ולכן אין להקל:
הט״ז (סימן כ׳ה י׳ד ) – אין לברך אפילו אחר יאוש ושינוי רשות
נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
העוסק במצוה פטור מן המצוה
בס״ד
**העוסק במצווה פטור מן המצווה**
עי׳ין גמרא סוכה כה – כו. ופטורין
תוד״ה בההיא (ב״ק, נ״ו ע״ב) וכן תוס׳ בסוכה כה. ד״ה שלוחי מצווה
בההיא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא. משום דעוסק במצוה, ודווקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה, אבל בשביל שאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם כדמוכח בסוכה (דף כה. ושם.) דלא נפקא לן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דווקא היכא שאינו יכול לקיים שתיהם וסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצות.
ועוד דבפרק אין בין המודר (נדרים לג:) אמר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואי פטרת ליה כל זמן שהאבידה בביתו שכיח ושכיח הוא. פסק ר״ח וה״ג דהלכה כרב יוסף משום דאמרינן באין בין המודר (שם) דכ״ע אית להו פרוטה דרב יוסף ואפילו מאן דשרי למודר להחזיר אבידה לא שרי אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח. ואור״י דאינה ראיה כלל דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס״ל דלא נעשה שומר שכר בכך ומ״מ הוא נהנה לכך אסור למודר אבל לא הוה שומר שכר.
**כתוב שם לראב״ד מסכת סוכה דף יא עמוד ב – מה שיטת הראב״ד – כיצד מוכיח אותה? **
וכלהו סבירא להו עוסק במצוה פטור מן המצוה. וחתן ושושבינין ובני חופה עוסקין במצוה נינהו… והא רב חסדא ורבא [סוכה דף כו א] כי אתו לשבתא דרגלא בסוכות גנו ארקתא דפרת ואף על גב דמצו למיגנא בסוכה ולמיזל לרגלא לפרקא לקיומי תרי מצות, אלא ש״מ כדפרישנא.
**ר״ן על הרי״ף מסכת סוכה דף יא עמוד א בדפי הרי״ף – מה שיטת הר״ן האם סובר כראב״ד? **
ואיכא למידק אם יכולין לקיים את שתיהן אמאי פטורין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מפטר משאר מצות הא ודאי לא…
לפיכך העלו בתוספות דלא פטירי אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותיהן ואמרינן בגמרא [דף כו א] דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי לשבתא דריגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא ואמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטרינן בכה״ג נמי הוא דאי מטרדו בקיום מצות סוכה הוו מפגרי ממצותן.
ולא נ״ל כן, דפשטא דמילתא לא משמע כן…
ועוד מדאמרינן [ברכות טז א] חתן פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה, ואם איתא דביכול לקיים את שתיהם מיחייב נימא דאיבעי ליה ליתובי דעתיה…
ובפרק מי שמתו [דף יח א] נמי תניא המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, והא משמר ודאי אפשר לו לקיים כמה מצות ולמה אמרו פטור.
לפיכך נ״ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן…
ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכה״ג ודאי יצא ידי שתיהן ו׳מהיות טוב אל יקרא רע׳.
ומש״ה פרכינן בגמרא [דף כה ב] עליה דרבי אבא בר זבדא אמר רב חתן ושושביניו פטורין מן הסוכה וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה דאע״ג דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפ״ה אין דרך המשמחין לשמח חתן וכלה בחופה בלבד אלא אף בחדרים ובעליות ובסוכה משמחין אותן ומש״ה פרכינן דכיון דכי ארחייהו מצוה עבדי יצאו ידי שתיהן.
ומיהו כל שצריך לטרוח פטור, ומש״ה רבנן דהוו שלוחי מצוה הוו גנו חוץ לסוכה דכל זמן שליחותן עוסקים במצוה מיקרו ולא היו חייבים לקיים מצות סוכה. ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצווה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם, דבכי האי גוונא ודאי יֵצא ידי שתיהן ״ומהיות טוב אל יקרא רע״ (בבא קמא פא ע״ב).
**ריטב״א סוכה כה – מהי שאלת הריטב״א ותשובתו? מה שיטתו? **
מתניתין שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. פי׳ משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא, ותימה דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשאי אפשר לקיים שתיהן, כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שיש(י׳) מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות… וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו למה לי קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת!
וי״ל דהא קמ״ל דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו, סד״א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ״ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות…
**אור זרוע חלק ב - הלכות סוכה סימן רצט – מהם הנימוקים באור זרוע למהות הפטור? האם תהי׳ה נפק״מ? **
דמאי טעמיה יסתלק מן המצוה שעוסק בה ויתעסק במצוה אחרת, אפי׳ מצוה קלה לא שביק בעבור מצוה חמורה שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות, ותו דְּאַל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס.
**הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר), קהילות יעקב, מסכת ברכות סימן טז**
והנה בענין עוסק במצווה פטור ממצווה איכא פלוגתא אי פטור גם היכא דאפשר לקיים שניהם. …ונראה דדעת התוס׳ הוא דעוסק במצווה פטור ממצווה השנית מטעם אנוס, שאנוס הוא מלעשות מצווה השנייה מחמת טרדת העסק במצווה ראשונה. ואע״פ שאינו אנוס גמור, שווייה רחמנא להאי טרדה בגדר אנוס. ולכן כשאפשר לקיים שניהם חייב. ודעת הר״ן ז״ל הוא דעוסק במצווה הוא פטור גמור, דרחמנא פטריה משאר מצוות בעידנא דעסוק בראשונה. ולכן פטור אפילו באפשר לקיים שניהם בלא גרעון.
**ט״ז סימן קח ס״ק א – עי׳ין שולחן ערוך סימן קח ובט״ז בס״ק א׳ – מה השאלה ומה תהי׳ה הנפק״מ בין השיטות השונות שראינו לגבי שאלה זו? **
נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
מאירי פתיחה לסוכה
בס״ד
בית הבחירה למאירי מסכת סוכה פתיחה
אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י״א זאת המסכתא, ר״ל מסכת סוכה, היא מסדר מועד. והורגלנו בלימודה אחר מסכת יומא לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החיבור. והיא כוללת חמשה פרקים, וסדרם לפי שיטתנו: א. סוכה שהיא גבוהה, ב. הישן תחת המטה, ג. לולב הגזול, ד. לולב וערבה, ה. החליל.
וענין המסכתא כולו אמנם הוא בא לבאר עניני החג, ר״ל חג הסוכות, כעניני הלכות סוכה ועניני הלכות לולב ושלשת מיניו ועניני קרבנות ימי החג ושמיני עצרת ועניני הנהגת השמחות בשמחת ימי השואבה.
ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לשלשה חלקים: הראשון לבאר בו עניני הלכות הסוכה בשלמות, והשני לבאר בו עניני הלכות לולב ושלשת מיניו על השלמות גם כן, והשלישי לבאר בו עניני קרבנות החג והנהגת השמחה שהיו נוהגים בבית המקדש ביום טוב.
זה החלק הראשון יתבאר בשני הפרקים הקודמים, והחלק השני רובו יתבאר בפרק שלישי, וקצתו עם עניני החלק השלישי יתבאר בפרק רביעי ובפרק חמשי. זהו שורש המסכתא דרך כלל, אלא שיבאו בה דברים שלא מן הכוונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר.
והפרק הראשון ממנה אמנם יסוד ענינו להתחיל בביאור החלק הראשון, ורובו יסוב על שלשה חלקים: הראשון לבאר שאע״פ שהסוכה עשויה כהלכתה בהכשר סכך ובהכשר דפנות שיש צדדים שהיא נפסלת בהם, כגון מחמת גובהה או נמיכותה או מחמת שהיא סוכה תחת סוכה או מחמת שאינה עשויה לצל ושאר סבות. השני בהכשר סכך והצדדים שמכשירין סכך פסול בהם. והשלישי בהכשר הדפנות ודין הלכות דופן עקומה. זהו שורש הפרק דרך כלל, אלא שיבואו בו דברים ע״י גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם.
בית הבחירה למאירי מסכת סוכה פרק ב - הישן תחת המיטה [דף כ עמוד ב]
הישן תחת המטה וכו׳. כבר ביארנו על החלק הראשון שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר עניני הלכות סוכה בשלימות, וביארנו קצת פרטי זה החלק בפרק ראשון. וזה הפרק אמנם יסוב לבאר עניני זה החלק בשלימות, ורובו יסוב על ארבעה ענינים:
הראשון לבאר בו מה שהותחל ביאורו בפרק ראשון בישן באהל הסוכה על איזה צד יצא ועל איזה צד לא יצא. השני בצדדים מצד הדפנות שמעמידין אותם בהם והצדדים בה לכתחילה אע״פ שבדיעבד כשרה, ואיזו עולין לה ביום טוב ואי זו אין עולין לה ביום טוב ודין דפנות של אילן. השלישי לבאר בו איזה דברים פוטרין מן הסוכה, הן מחמת עצמן הן מחמת סיבה שבהם. הרביעי זמן חיוב אכילתו לסוכה ומה הוא רשאי לאכול חוץ ממנה, ותכונתו עמידתו לשם היאך היא ראויה לו.
בית הבחירה למאירי מסכת סוכה פרק ג - לולב הגזול [דף כט עמוד ב]
לולב הגזול וכו׳. כבר ביארנו על החלק השני שבזאת המסכתא שבא לבאר עניני הלכות לולב על השלימות, ובא זה הפרק בביאור אלו הענינים. ועל זה יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים:
הראשון בענין הלולב וכל מיניו, ר״ל לולב הדס וערבה ואתרוג, מה הוא כשר בהם ומהו פסול בהם. השני באגד הלולב ובענין הנענוע וזמן נטילתו, ויתגלגל בזה החלק קצת דינין מענין ההלל. השלישי להודיע שלולב ואתרוג נוהג בו דין שביעית. הרביעי להודיע כמה ימים היה ניטל במקדש וכמה ימים במדינה בזמן שבית המקדש קיים, והאיך מחזירין אותו לשם בשבת ומה יתחדש בו להיתר ביום טוב ובמועד ומאימתי מחנכין את הקטן ליטול את הלולב. זהו שרש הפרק דרך כלל, אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר.
בית הבחירה למאירי מסכת סוכה פרק ד - לולב וערבה [דף מב עמוד ב]
לולב וערבה ששה ושבעה וכו׳. כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק השלישי שבזאת המסכתא בא לבאר עניני קרבנות החג והנהגת השמחה. וזה הפרק אמנם יבא להשלים ענין החלק השני על איזה צד לולב ומיניו דוחין את השבת, וכן בסוכה מאימתי מוריד כליו ממנה, ויתחיל בה בענין החלק השלישי בענין הקפת המזבח בערבה דרך שמחה ובענין ניסוך המים.
ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים: הראשון בענין לולב על איזה צד דוחה שבת, ועל ידו יתבאר בחלק זה זמן הלל ושמחה וזמן סוכה וניסוך המים והחליל. והחלק השני בענין הקפת המזבח בכל יום בערבה. והשלישי בענין ניסוך המים. זהו שרש הפרק דרך כלל, אלא שיבואו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד כמו שקדם.
בית הבחירה למאירי מסכת סוכה פרק ה - החליל [דף מט עמוד ב]
החליל חמשה וששה וכו׳. זה הפרק כולו בא בענין החלק השלישי מן החלקים שהזכרנו בפתיחת המסכתא. ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים: הראשון בעניני הנהגתם בשמחת בית השואבה. החלק השני הוא שעל ידי תקיעות ותרועות שהיו תוקעין ומריעין לשמחת השואבה נתגלגל לבאר ענין התקיעות שהיו במקדש בכל ימות השנה. החלק השלישי בענין קרבנות החג. זהו שרש הפרק דרך כלל, אלא שיתגלגלו קצת דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר.
נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
בנית הסוכה
בס״ד
מצוות בנית הסוכה?
תוספתא ברכות ו - האם מברכים על בנית הסוכה? ע״פ התוספתא? מה ומדוע?
העושה כל המצות צריך לברך העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה נכנס לישב בה אומר ברוך לישב בסוכה ומשברך עליה יום ראשון שוב לא יברך
מנחות מב – מדוע לא מברכים על בניית הסוכה על פי הגמרא במנחות?
הרי סוכה דכשירה בעובד כוכבים דתניא סוכת עובדי כוכבים סוכת נשים סוכת בהמה סוכת כותיים סוכה מכל מקום כשירה ובלבד שתהא מסוככת כהילכתה ובישראל אין צריך לברך דתניא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה בא לישב בה אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה ואילו לעשות סוכה לא מברך תפילין תיובתיה והרי תפילין דפסולות בעובד כוכבים דתני רב חיננא בריה דרבא מפשרניא ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן צדוקי כותי עובד כוכבים עבד אשה וקטן מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ובישראל א״צ לברך דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן על תפילין של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין על תפילין של ראש אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין ואילו לעשות תפילין לא מברך אלא לאו היינו טעמא כל מצוה דעשייתה גמר מצוה כגון מילה אע״ג דכשירה בעובד כוכבים בישראל צריך לברך וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה כגון תפילין אע״ג דפסולות בעובד כוכבים בישראל אינו צריך לברך
ירושלמי ברכות ט – האם ע״פ הירושלמי מברכים על הבניה, מדוע?
ר' בא אבוה דרבי בא מארי בשם רבי אחא קנה אומר: ׳ברוך שהגיענו לזמן הזה׳. ניתן לו, אומר: ׳ברוך הטוב והמטיב׳. לבש בגדים, אומר: ׳ברוך מלביש ערומים׳. העושה סוכה לעצמו, אומר: ׳ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה׳. לאחרים - לעשות לו סוכה לשמו. נכנס לישב בה אומר: ׳ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה׳. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון, אינו צריך לברך עליה עוד.
אור זרוע תפילין תקפג – מה יסוד המחלוקת ע״פ האור זרוע?
תלמוד ירושלמי פליג אתלמוד דידן דפרק התכלת ולא סמכינן אלא אתלמוד דידן. וסברת תלמוד ירושלמי דמשום דמצוה לעשות המצוה לשמה - מברך על עשייתה.
שו״ת הרא״ש כלל כה׳ סימן ב׳ – מהי הצעת הרא״ש? מה יסוד ההצעה לדעתך?
וששאלת: למה אין מברכין זמן על ביעור חמץ. יראה לי, משום דביעור חמץ מן הבית הוא הכנה למועד, כענין עשיית סוכה לישב בסוכה בחג הסוכות. ותניא (סוכה מו): העושה סוכה לעצמו, מברך שהחיינו; ואנן לא מברכינן זמן בשעת עשייתה, אלא מסדרינן ליה אכסא; וכן נמי כל צורך הכנת המועד משהינן ליה עד המועד ומסדרינן ליה אכסא. ואתה וכל אשר לך שלום. אשר בן ה״ר יחיאל ז״ל
רמב״ם ברכות א יח
כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון. כיצד - העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה - אינו מברך בשעת עשייה ׳אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין׳, מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר. ואימתי מברך? בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה. אבל, אם עשה מעקה - מברך בשעת עשייה ׳אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה׳. וכן כל כיוצא בזה.
שולחן ערוך תרמא – מה פסק השו״ע? והרמ״א?
העושה סוכה, בין לעצמו בין לאחר, אינו מברך על עשייתה. אבל ׳שהחיינו׳ היה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו, אלא שאנו סומכים על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש.
הגה: ואם לא אכל לילה ראשונה בסוכה, אע״פ שבירך זמן בביתו, כשאוכל בסוכה צריך לברך זמן משום הסוכה; ואם בירך זמן בשעת עשייה, סגי ליה.
נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
על נטילת לולב ויוסף
בס״ד
על נטילת לולב – יוסף – צדיק – יסוד - עולם
סוכה לז:
ואמר רבה דלולב בימין ואתרוג בשמאל מ״ט הני תלתא מצות והאי חדא מצוה א״ל ר' ירמיה לר' זריקא מאי טעם לא מברכינן אלא על נטילת לולב הואיל וגבוה מכולן ולגבהיה לאתרוג ולבריך א״ל הואיל ובמינו גבוה מכולן:
רש״י
הואיל וגבוה מכולן - חשוב הוא ונקרא האגד על שמו:
ולגבהיה לאתרוג - קא סלקא דעתיה דהואיל דגבוה דקאמ' היינו הא דאמרן לעיל (לב:) שדרו של לולב צריך שיצא למעלה מן ההדס טפח:
ובמינו - גבוה משלשתן:
פיוט סוכה ולולב
ההדס רומז לשלושה אבות, משה אהרון בדי ערבות, יוסף ללולב חמדת לבבות, דוד לאתרוג כלה כלולה
שער הכוונות – דרושי סוכות – דרשו ה' – לרבי שמואל וויטאל
ונבאר עתה פרטי הלולב ומיניו היכן רמוזים בדרך קצרה כדי שתבין סוד הנענועין ואח״כ נשלים ביאור פרטיו. הנה למטה יתבאר כי ד' מינין שבלולב הם רומזים אל ד' אותיות ההוי״ה והנה הויה זו כולה היא בז״א לבדו בזה האופן. יו״ד חסד גבורה ת״ת, והם ג' הדסים. ה״ה נצח והוד, והם ב' ערבי נחל. ו' יסוד והוא הלולב. ה״ה אחרונה אתרוג והיא מלכות שבו שהיא העטרה שביסוד הנקרא ראש צדיק אבל אינו נוקבא דז״א כמו שחשבו רבים כי זהו טעות מפורסם, כי המלכות דז״א עצמו המחוברת עמו, (גם היא) נרמזת בחיבור בסוד אות ה״ה אחרונה של הוי״ה, אבל הנקבה יש לה שם שלם בפני עצמה והוא אלהי״ם או אדנ״י כנודע.
ולכן נקרא פרי עץ הדר ר״ל פרי של היסוד הנקרא עץ הדר והפרי שבו הוא העטרה גם נקרא יסוד הדר בסוד הדרת פני זקן וכמ״ש בפ' תצוה. ובזה יתיישבו לך כמה מאמרים בס״ה שנראין דבריהם כסותרין זה את זה כי נמצא בזוהר שהאתרוג הוא יסוד, גם נמצא במ״א שהוא המלכות, ושניהם אמת כי היא מלכות שביסוד דז״א.
וזהו טעם איסור הפרשת האתרוג מן הלולב בעת נטילתו וצריך לחברם יחד כי הלולב הוא היסוד והאתרוג הוא העטרת הדבוקה עמו בלי פירוד. וז״ס הנז' בס' הרקאנטי על ענין אותו החלום שראה אותו חכם שהיה מפריד ה' אחרונה משאר ג' אותיות ההויה והיה זו על שהיה מפריד האתרוג מן הלולב. ולהיות כי המלכות נאחזת בשמאלא לכן אתרוג בשמאל אבל עכ״ז אין להפרידו מן היסוד.
והנה הלולב הוא היסוד ונמשך דרך חוט השדרה וז״ס הלולב הדומה לשדרה ולכן מקום חיבור האתרוג עם הלולב כנ״ל הוא בסיומא במקום אחיזתו מלמטה כי כן העטרה היא בסוף היסוד. ולפי שיוסף סליק בחביבו לעילא עד המוח ויורד למטה בסוד בנימין כנז' בפ' פקודי בהיכלות וגם בפ' שלח לך וגם בפ' משפטים בענין ההוא סבא בפסוק משכיל לאיתן האזרחי דסליק עד מוחא להמשיך משם טיפת הזרע ולכן הלולב גבוה מכל שאר המינין מן ההדס והערבות כנודע.
וג' בדי הדס רומזים לג' אבות חג״ת אשר כל א' כלול משלשתן ולכן צריכין להיות עבות משולשין כל ענף וענף לבדו וב' בדי ערבות הם נצח והוד כנז' בפ' צו. והרי נתבאר כי ד' מינין שבלולב כוללים ז״ת דז״א שהם חג״ת ונה״י והעטרה שביסוד והם בחי' החסדים עצמם המתפשטים בז״ת דז״א מן החסד עד מלכות שבו ואינם הז' ספירות עצמם רק החסדים המתפשטים בהם.
נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
מבנה מסכת סוכה
בס״ד
מבנה מסכת סוכה - דיני חג סוכות - ישיבה בסוכה, ארבעת המינים ושמחת בית השואבה
א. פרק ״סוכה״ - דיני עשיית הסוכה (בבלי ב א)
ב. פרק ״הישן תחת המיטה״ - מצוות הישיבה בסוכה (בבלי כ ב)
ג. פרק ״לולב הגזול״ - מצוות ארבעת המינים (בבלי כט ב)
ד. פרק ״לולב וערבה״ - מצוות החג ושמחת בית השואבה (בבלי מב ב)
פרק א – עשיית הסוכה
פרק ב – הישיבה בסוכה
פרק ג – 4 המינים
פרק ד – 4 המינים במקדש
פרק ה – עבודת המקדש בסוכות
• גודל הסוכה (פרק א משנה א, בבלי ב א) • זמן עשיית הסוכה (פרק א משנה א, בבלי ט א) • מיקום הסוכה (פרק א משנה ב, בבלי ט ב) • סיכוך בסדין (פרק א משנה ג, בבלי י א) • סיכוך בצמחים מחוברים (פרק א משנה ד, בבלי יא א) • סיכוך בחבילות מן הצומח (פרק א משנה ה, בבלי יב א) • סיכוך בנסרים (פרק א משנה ו, בבלי יד א) • סיכוך כשיש תקרה (פרק א משנה ז, בבלי טו א) • סיכוך בשיפודים (פרק א משנה ח, בבלי טו א) • דפנות הסוכה (פרק א משנה ט, בבלי טז א) • המרחק בין הסכך לדפנות (פרק א משנה י, בבלי יז א) • סוכה בלי גג (פרק א משנה יא, בבלי יט ב) • סיכוך במחצלת (פרק א משנה יא, בבלי יט ב)
• שינה בסוכה (פרק ב משנה א, בבלי כ ב) • הכניסה לסוכה (פרק ב משנה ג, בבלי כב ב) • אכילה בסוכה (פרק ב משנה ד, בבלי כה א)
• בחירת ארבעת המינים (פרק ג משנה א-ז, בבלי כט ב) • נענוע ארבעת המינים וההלל (פרק ג משנה ח-ט, בבלי לט א) • לולב במקדש (פרק ג׳ משנה י-יא, בבלי מא) • לולב בשבת, אישה וקטן בלולב (פרק ג׳ משנה יב, בבלי מב)
• מצוות לולב ביום השבת במקדש (פרק ד משנה א, בבלי מב ב) • מצוות ערבה והושענא רבה (פרק ד משנה ה, בבלי מה א) • מצוות הלל ושמחה (פרק ד משנה ז, בבלי מח א) • ניסוך המים (פרק ד משנה ח, בבלי מח א)
ה. פרק ״החליל״ - חג סוכות במקדש, שמחת בית השואבה וקרבנות המוספים (בבלי נ א)
• החליל בשמחת בית השואבה (פרק ה משנה א, בבלי נ א) • הכנת העזרה לשמחת בית השואבה (פרק ה משנה ב, בבלי נא א) • הפרדה בין נשים לגברים (פרק ה משנה ב, בבלי נא ב)
• תקיעת שופר במקדש (פרק ה משנה ה, בבלי נג ב)
• קרבנות חג הסוכות (פרק ה משנה ו, בבלי נה ב) • חלוקת העבודה בין משמרות הכהנים (פרק ה משנה ז, בבלי נה ב) • חלוקת לחם הפנים בין משמרות הכהנים (פרק ה משנה ח, בבלי נו א)
נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
טיול בסוכות
בס״ד
סוכה כו.
רש״י
תוספות
הרמב״ם בהלכות סוכה פ״ו ה״ד
מ״מ
שו״ע סימן תר״מ הלכה ח׳
משנ״ב
שו״ת אגרות משה או״ח חלק ב׳ סימן צ״ג
״יחווה דעת״ חלק ג׳ סימן מ״ז
״מגן אברהם״
יש מחלוקת פוסקים בדבר הליכת ד׳ אמות בארץ ישראל, אם יש בה משום מצוות ישוב ארץ ישראל (ויש שרצו להגיד שדווקא אם הלך ד׳ אמות שהוא אינו מכיר). מכל מקום, גם לסוברים שאין בכך משום מצוות ישוב ארץ ישראל — מעלה גדולה יש בכך, כדאיתא בכתובות קי. ״כל המהלך ד׳ אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא״, ועיין בשו״ת הריב״ש סימן ק״א ובשו״ת ציץ אליעזר ח״ז סימן מ״ח פרק י״ב.
נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
חנוכה וסוכות
בס״ד
מה בין סוכות לחנוכה?
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף ב עמוד א
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה, ורבי יהודה מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלש דפנות ושחמתה מרובה מצלתה - פסולה.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נו עמוד ב
תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה… ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה משמרה? - אמר אביי: אוי לרשע אוי לשכינו, טוב לצדיק טוב לשכינו, שנאמר: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. הדרן עלך החליל וסליקא לה מסכת סוכה.
רש״י מסכת סוכה דף נו עמוד ב
וכששמעו חכמים בדבר - לאחר שגברה יד בית חשמונאי.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב
אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל - כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל - דמעלין בקדש ואין מורידין.
שבת כב - הנאה מהמצווה
אמר רב יהודה אמר רב אסי: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה… בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי: מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה? אמר להו: הרי אמרו, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. אמר רב יוסף: מריה דאברהם! תלי תניא בדלא תניא? ! סוכה – תניא, חנוכה – לא תניא…
שבת קלג - הידור מצווה
׳זה אלי ואנוהו׳ – וחז״ל למדו: ׳התנאה לפניו במצוות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה וספר תורה נאה׳.
סוכה פה - ריבוי אור
מנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהונה, ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל. מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן, מהן היו מפקיעין, ובהן היו מדליקין. ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן.
משנה מסכת ביכורים פרק א
מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא. רבי יהודה בן בתירא אומר מביא וקורא.
מדרש (ב״ר פר׳ כב)
׳ויהי מקץ ימים׳, שנאמר אחרי שקורבן הבל התקבל וקורבן קין נדחה. מהו ׳מקץ ימים׳, ומתי הרג קין את הבל? בכך נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע: לפי רבי אליעזר, שאמר בתשרי נברא העולם – חי הבל מסוכות ועד חנוכה, ובחנוכה נהרג.
הרוקח הלכות חנוכה רכה
בפרשת אמור התחיל שבת ורגלים פסח עצרת ראש השנה ויום הכיפורים וסוכות וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל וסמיך ליה ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור רמז לחנוכה – שמן זית זך מן המובחר. ואמר להעלות נר, יערך את הנרות ללמד לילה ראשונה נר אחת ואחר כך נרות. סמך שמן ונרות לסוכות. מה סוכות ח׳ ימים אף חנוכה ח׳ ימים וגומר את ההלל.
פירוש המשנה לרמב״ם מסכת ביכורים פרק א משנה ו
אמר ה׳ בפרשת בכורים ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה׳ וכו׳, ואמרו בספרי אין קריאה אלא בשעת שמחה, כשתמצא לומר מעצרת ועד החג מביא וקורא, מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא, לפי ששמחת אותה שנה נגמרה בסוף חג הסוכות שבו אמר ה׳ ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם. ור׳ יהודה בן בתירה אינו תולה הקריאה בשמחה. ואינה הלכה.
חשמונאים ב י
ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחג מידי שנה בשנה את הימים האלה.
שפת אמת בראשית לחנוכה
אא״ז מו״ר ז״ל הגיד כי חז״ל רמזו במשנה מחג ועד החנוכה מביא ואינו קורא ולא אמרו עד כ״ה בכסליו רק לרמז כי שמחת החג מאיר עד החנוכה עכ״ד. ומסתמא בשעת הנס ממש הי׳ הישועה בכח הארת החג כי כל תהלוכות השנה בכח הג׳ רגלים. וסוכות הוא ח׳ ימים מה״ת ואין רגל אחר כמוהו לכן חנוכה תיקנו כעין חג הסוכות ולכן יש בו מהדרין כמו בסוכות הדר בעינן. וגם הנס נעשה ע״י הכהנים וענני הכבוד בזכות אהרן. ולכן בני בינה קבעו שמונה ימים כעין החג.
והרמב״ן כתב בפ׳ בהעלותך פי׳ המדרש שלך לעולם קיימת על נר חנוכה ע״ש. והיינו שהנס נעשה ע״י הכהנים. אכן נראה לומר עוד בכוונתו שע״י הנרות חנוכה מאיר הארת המנורה גם היום בזמן הזה. ורמזו הפוס׳ אסור להשתמש לאורה שהוא זכר למנורה והיינו שיש בנרות קצת הארת המנורה ושע״י הנרות נזכרין בנרות המנורה ומשתוקקין בני ישראל לנרות המנורה וע״י התשוקה מתעורר אותו הארה של המנורה ולכן אומרים הנרות הללו קודש הם.
וביום האחרון שנק׳ זאת חנוכה קורין בו פרשת בהעלותך. כי יום האחרון כולל כל הימים כמו שמיני עצרת מאסף כל ימי החג. כן בחנוכה. ופרשת זאת חנוכת המזבח הוא כן שמקודם כ׳ פרט הקרבת כל נשיא ואח״כ הכלל. כמו כן בזאת חנוכה וע״י שהוא יום האחרון קשה עלינו פרידות הימים טובים לכן משאיר יותר הארה על כל השנה ומתעורר בו נרות המנורה כנ״ל.
שפת אמת בראשית לחנוכה
מהר״ל ז״ל כתב איך רצו להשכיח התורה מבני ישראל. מצד שיש להם קצת אחיזה במה שהתורה נכתבת בלשון יונית יפת אלקים ליפת כו׳ ע״ש. היינו שיש נקודה במלכות יון אשר צריכה להתקרב אל הקדושה. והלשון כמו לבוש שהתורה מתלבשת בלשון זה. ובנ״י כאשר גברו היונים המשיכו זה הלבוש להתורה. והיונים רצו לעשות הטפל עיקר שיתדבקו בני ישראל ח״ו בלבוש הזה ולהשכיחם הפנימיות והקב״ה הצילנו מהם. ואפשר על שם זה נקרא חנוכה מלשון כינוי כמו כל שם וחניכה דאית לי׳. פי׳ שחידשו ע״י התגברות היונים כינוי והתלבשות שיהי׳ התורה מתפרשת בלשון יון כנ״ל.
הרב קוק (מאמרי הראי״ה):
״ההבדל בין ׳לשון׳ ל׳חכמה׳ הוא הבדל בין סגנון לתוכן. בשעה שחז״ל אומרים ׳לשון יונית לחוד׳, הכוונה לסגנון. את התוכן, את החכמה, אין אנו צריכים לקבל אלא מתורתנו הקדושה״
נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
יום חתונתו ויום שמחת לבו - בין כיפור לסוכות
יום חתונתו ויום שמחת לבו
נשלח על ידי: יצחק גבאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
96. יו''ט ראשון של סוכות תשפ''ד - סוכות בפיצריות ומסעדות
אכילה בסוכות של פיצריות ומסעדות
1. האם סוכה שנבנתה ברחובה של עיר כשרה? 2. האם סוכה צפופה ולא נוחה כשרה?
**1. צער בסוכה מחמת זבובים או ריח רע**
רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי. רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה והא אנן תנן חולין ומשמשיהם פטורים מן הסוכה חולה אין מצטער לא אמרי חולה הוא ומשמשיו פטורים מצטער הוא פטור משמשיו לא. ]סוכה כו א[
למגנא בכילתא - ואף על פי שיש לה גג וגבוהה עשרה, והוי כאילו חוץ לסוכה. משום בקי - צינצל״ש +זבובים קטנים. + סרחא דגרגישתא - קרקע לבנה שהיו טחין בה קרקעית הסוכה. מצטער - שהסוכה מצערתו. ]רש״י[
**2. טעם הפטור במצטער**
ויש לשאול למה נכתב האזרח כלל, שמעתי בשם רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל שבא לומר שלא יתחייב בסוכה אלא מי שהוא כאזרח רענן פרט להולכי דרכים ושומרי פירות ומצטער וכיוצא בהן, וכל מאי דאמרינן בכל דוכתא תשבו כעין תדורו מהכא נפקא לן, דהאי קרא גלי לן דמאי דכתיב תשבו אינה ישיבה כל דהוא אלא ישיבה כעין דירה, כענין וישב יעקב בארץ מגורי אביו ואחרים בכתוב. ]ריטב״א סוכה כח ב[
ויתכן שיאמר כל אשר כאזרח רענן בביתו, להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך. ]רמב״ן ויקרא פרק כג פסוק מב[
הולכי דרכים ביום - כל זה נפקא מתשבו כעין תדורו שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מתשבו כעין תדורו דאין אדם דר במקום שמצטער. ]תוספות סוכה כו א[
ולפ״ז הא דחולה פטור מן הסוכה הוא רק אם ינצל מן החולי ע״י שלא ישב בסוכה … אך כל זה לשיטת התוס׳ … דפטור דמצטער נפיק מתשבו כעין תדורו. אמנם שיטת הרמב״ן ז״ל… דטעם דמצטער והולכי דרכים ושומרי פירות דפטורין נפיק מקרא דהאזרח דהוא משורש אזרח רענן והיינו שיהיה בהשקט ומנוחה אבל כשהוא טרוד בהליכה או שיש לו צער פטור. ולשיטה זו נ״ל דמצטער פטור אפילו אם לא ינצל מן הצער ביציאתו מן הסוכה ודלא כדעת המרדכי. ושיטת הרמב״ן ז״ל בזה היא שיטה חדשה וחידוש שלא הבואה בשו״ע. ]חלקת יואב דיני אונס סי׳ ז בהג״ה[
**3. סוכה שנבנתה במקום בו בהכרח יהיה צער**
ומיירי באכסניא דאי בביתו היאך עשה סוכה מתחלה בדבר שהיה מצטער לישן בה ויפטר משום מצטער א״נ ]גרגישתא[ היא גופסית וכשהמטר יורד עליו הוא מסריח. ]רא״ש מסכת סוכה פרק ב סימן יב[
ודוקא שעשה סוכתו מתחילה במקום שראוי לאכול ולשתות ולישן בה ונולד לו צער אחר כן אבל עשתה מתחילה במקום הראוי להצטער באכילה או בשתיה או בשינה כגון שיירא בה מגנבים לא מיבעיא דלא מיפטר בהכי אלא אפילו יש סכנה וצער בשינה. ובאכילה אין צער וסכנה לא יצא ידי חובתו דהא כעין תדורו בעינן והאי לא הוי כעין תדורו כיון שאינו יכול לעשות בה כל צרכי אכילה ושתיה ושינה בלא צער ומתחילה לא הוי סוכה כיון דלצערא קיימי. ]יראים סי׳ תכא[
מצטער פטור מן הסוכה, הוא ולא משמשיו )אבל בלילה ראשונה אפי׳ מצטער חייב לאכול שם כזית( )כל בו(; איזהו מצטער, זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהם, או מפני הריח; ודוקא שבא לו הצער במקרה, אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחלה במקום הריח או הרוח ולומר: מצטער אני. הגה: ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא״א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי׳ בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו. ]שו״ע ורמ״א סי׳ תרמ סע׳ ד[
**4. סוכה שאפשר לאכול בה ואי אפשר לישון בה**
מ״ש במרדכי פ׳ הישן דאם עשה סוכה בתחלה במקום הראוי להצטער בשינה לא יצא י״ח כלל אפי׳ באכילה אינו נ״ל כלל דתשבו כעין תדורו לאו על אופן הסוכה קאי באיזה ענין תהיה עשוייה אלא על אופן הישיבה באיזה ענין תהא וע״ז קאמר דתהא כעין דירה ואה״נ דאם עושה ב׳ סוכות האחת לאכילה והשנייה לשינה אף שאותה של אכילה אינה ראויה לשינה מ״מ נפיק בה ידי חובת אכילה ובהכי אזדא לה הוכחת הרב תה״ד סי׳ צ״ב דמי שאינו יכול לישן בפישוט ידיו ורגליו דלא הוי מצטער וחייב לישן בה וקמוכח לה משיעור סוכה שהוא ז׳ טפחים ומדברי המרדכי הנ״ל ובאמת הדבר תמוה מאוד והחוש מוכיח דאין לך צער גדול מזה ובודאי דלכתחלה אין לו לעשות סוכה בענין זה כדי שיהיה מצטער ופטור מן הסוכה אבל אם הוא ביום טוב וכבר נעשה או שאין לו מקום לסוכה אחרת יותר גדולה נ״ל לע״ד אחר בקשת המחילה מכבוד תורת הרב ז״ל דאינו חייב להצטער ולישן בסוכה בלי פישוט ידיו ורגליו כדרכו כל השנה וכלל גדול אמרו תשבו כעין תדורו וכיון שבדירתו ודאי אין אדם ישן באופן זה אף בסוכה אינו חייב לישן בה בזה האופן ועוד אמרו דבשינה אפי׳ גשמים כל שהוא הוי צער לפטור והראיה מהמרדכי הנ״ל היא גופא צריכה ראיה אדרבא כיון דקי״ל סוכה דירת עראי בעינן וכר׳ עקיבא שעשה סוכתו בראש הספינה אף שהרוח מצוי׳ שם ועוקרתה כמו שבאמת עקרה ומסתמא אין דרך לישן שם כיון שהרוח מצויה שם כל שעה ונוחה ליעקר ואין אדם ישן בדירה כזו ואפ״ה עשאה ר״ע כדי לאכול שם ש״מ דאף שאינה ראויה לישן בה יוצא בה י״ח אכילה והנלע״ד דעיקר פלוגתייהו דרבי ורבנן אי בעינן ד׳ אמות או סגי בז׳ טפחים הוא בסברא זו אי בעינן שתהא הסוכה ראויה לשינה נמי ולהכי בעינן ד׳ אמות כדאשכחן לענין ד״א ברה״ר דטעמא משום דבשינה בעינן האי שיעורא או סגי בראויה לאכילה להכי סגי בז׳ טפחים כדי ראשו ורובו ושלחנו וקי״ל כרבנן ובהישן אמרינן כל האזרח מלמד שכל ישראל יוצאין בסוכה א׳ פירש״י דמשמע סוכה א׳ לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה ואין ספק דאף דבאכילה ראויין לאכול זה אחר זה דהיינו שיאכלו אלף או רבוא כאחד ואח״כ אלף או רבוא אחר אבל לענין שינה כיון שעיקר מצות שינה לסוכה היא איש ואשתו א״א לשני אנשים ונשותיהם לישן בסוכה אחת ואי בהפסק מחיצה אינה סוכה א׳ אלא כמה סוכות ולפי סברת המרדכי הנ״ל אף מצות אכילה לא יצאו א״ו לאו מילתא היא ולמאי דחזיא מיהא נפיק בה הנ״ל. ]שו״ת חכם צבי סימן צד[
**5. איך בנו סוכות באזורים קרים באירופה? **
ובעיקר דברי הלבוש שאף בעת הקור שאינו ישן בסוכה. מכל מקום הסוכה צריכה שתהי׳ ראוי׳ לשינה. קשה לי דמה נפקא מינה אם אינה ראוי׳ לשינה מחמת גנבים או מחמת הקור. ואין לומר שאני קור שהזמן גורם. ודומה למה שכתבו תוספות ריש חגיגה ]ב ע״א[ לבית שמאי דאין עולת ראי׳ קריבה ביום טוב. מכל מקום לא חשיב לא חזי בראשון כיון שהוא רק מחמת הזמן. ליתא דהכא הזמן גורם שיהי׳ קור בסוכה והוא חסרון בסוכה. דומה לטמא שרץ בראשון שיוכל לטבול. ואי לאו שטבול יום אסור לכנוס למקדש. הי׳ מחויב לטבול ולראות. דומה למה שאמרו ]פסחים סט ע״ב[ ערל שלא מל בערב פסח ענוש כרת. רק משום שיהי׳ אסור עד הערב. אם כן הוא רק לזמן. אך משום שהזמן גורם טומאה בגופו. הכי נמי הזמן גורם קור בסוכה. ואמת לפי מה שכתב המגן אברהם ]סי׳ תרל״ט סק״ז[ שדוקא אם אין לו כרים וכסתות כראוי חשיב מצטער. ע״כ יש לומר שחשיב ראוי אם יהי׳ לו כרים וכסתות. אך הרב בשלחן ערוך ]שם סעי׳ ח׳[ כתב דהוא הדין אם אין מקום בסוכה להניחם תמיד רק צריך להוציאם בעת האוכל חשיב מצטער. ואם כן תחשב חסרון בסוכה.
ד( ואמת שלפי מה שכתב הלבוש הטעם משום אינו ראוי לבילה הכא חשיב ראוי לקיים המצוה בשלימות. שלאחר שהכניס הכרים והכסתות שוב אינו מצטער בשינה. וכן לאחר שהוציאן שוב אינו מצטער באכילה. אך הא דראוי לבילה הוא משום דלכתחילה מחויב לבלול. ובכל מקום דמדמי הש״ס לר׳ זירא הוא כן. או במקום דמיותר קרא כגון הא דנדרים )דף ע״ג ע״א( ושמע אישה פרט לאשת חרש אם תמצא לומר בעל מיפר בלא שמיעה. אבל בנידון דידן דמותר לכתחילה לאכול בזו ולישן בזו וליכא קרא מיותר. מהיכי תיתי לומר דבעין שיהי׳ ראוי לקיים המצוה בסוכה אחת. רק שנאמר דכהאי גוונא גם דירת ארעי לא מקרי כיון שאינו ראוי לדור בה עיקר הדירה אכילה ושתי׳ ולינה. ואם כן גם בזמן הקור נאמר שהרי אינה ראוי׳ לדור בה בלא צער שצער הוא לו להכניס בכל פעם כרים וכסתות.
ה( ולעניות דעתי טעם ספר יראים לאו בראוי לבילה תליא. אלא דתשבו כעין תדורו כתיב. וכיון שאין אדם עושה בית שלא יהי׳ לכל תשמישו אכילה שתי׳ ושינה. כמו כן אין מצוה בעשיית סוכה כזו ]כהאי גוונא שומרים בשדה פטורין מן הסוכה משום תשבו כעין תדורו ]כו ע״א[. פירש בספר יראים ]שם, דף רמ ע״א[ שאין אדם עושה בית בשדה[ וע״כ כשהזמן קור שאי אפשר לעשות סוכה שלא יהי׳ קר. נאמר להיפוך. כשם שאם הי׳ לאדם סיבה שלא יוכל לישן בבית. מכל מקום לא הי׳ מונע מלבנות בית לאכילה ושתי׳. כמו כן חייב לעשות סוכה לאכילה ושתי׳. כמו כן חייב לעשות סוכה לאכילה ושתי׳. אף שאינו יכול לעשות לשינה. ולפי זה כשהעת קור אינו מחויב לעשות סוכה ראוי לשינה. מכל מקום אינני כדאי לחלוק מסברא על הלבוש לענין מעשה. ובפרט שהמגן אברהם הביאו ]סי׳ תר״מ סק״ז[. ]שו״ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תפ[
ודבריו צריכין ביאור דא״כ במדינות החמות שמצויים שם זבובים בכל מקום ולהיפך במדינות הקרות שהקור גדול וכמעט מהנמנעות לישן שם נפטור את עצמינו לגמרי מן הסוכה אך העניין כן הוא דהתורה אמרה תשבו כעין תדורו שתהיה הסוכה כביתו ודירתו ודבר ידוע שהאדם שעושה לו דירה יחפש אחר המקום היותר הגון ואם יהיה מקום הגון ומקום שאינו הגון יבחר במקום ההגון אבל אם כל המקומות אינם הגונים בהכרח לעשות לו דירה איך שהוא וכמו כן בסוכה אם כל המקומות אינם הגונים מפני החום או מפני הקור פשיטא שמחוייב לעשות סוכה איך שיכול אמנם כשבידו לברור כגון שבמקום זה שולט הרוח או הריח רע או זבובים ופרעושים ובמקום אחר אינם נמצאים מחוייב לעשות במקום שאין נמצאים ואם עשה במקום שנמצאים לא יצא ידי חובתו דאין זה כעין תדורו ולכן אין לעשות סוכה ברשות הרבים דאין אדם עושה דירתו ברשות הרבים אמנם בסימטא נראה דמותר דאע״פ שיש לחוש לגנבים שיגנובו החפצים מ״מ הוי דירה שיכול להכניסן לבית והרי גם בחצרות מצויים גנבים וזה שכתב רבינו הרמ״א דבמקום דמתיירא מלסטים או מגנבים לא יצא ידי חובתו זהו כשיש חשש שיפגועו בגופו דמקום כזה וודאי אינו ראוי לישן כלל אבל לא מפני גניבת חפצים. ]ערוך השולחן אורח חיים סימן תרמ סעיף ט[
**6. חילוק בין סוכה גרועה מצד עצמה לבין סוכה טובה אלא שהאדם מצטער**
ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, י״א משום צנה, דיש צער לישן במקומות הקרים )מרדכי פ׳ הישן(; ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת. ]רמ״א סי׳ תרלט סע׳ ב[
כ״מ בריש ערכין דאמרינן דכהנים פטורים בעידן עבודה ע״ש וצ״ע דבסוכה דף כ״ח סד״א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ״ל דנשים פטורות וי״ל דמ״מ הבעל אינו חייב בסוכה אלא במקום שיכול לדור שם עם אשתו ואם לאו ה״ל מצטער ופטור לישן שם וכ״כ של״ה ע״ש. ומ״מ צ״ע דהא אם עשה הסוכה במקום שאינו יכול לישון לא יצא כמ״ש סי׳ תר״מ סי״ד בהג״ה וא״כ אם אין לו סוכה מיוחדת לא יצא כלל וע״ק דבגמרא אמרינן שכל ישראל ראוים לישב בסוכה א׳ ע״ש וצ״ל דמ״מ כיון שיכול לישן שם לבדו הסוכה כשרה דהוי דירה ומ״מ הוא פטור דמקרי מצטער. ]מג״א ס״ק ח[
**7. האם אכן יש היתר למצטער מחמת עצמו? **
על הטעם הזה ק׳ א״כ גם על האכילה לא יצא עד שתהיה לו סוכה מיוחדת כמ״ש המרדכי הביאו רמ״א בסי׳ תר״מ דאם עשה סוכה במקום המצטער בשינה אף ידי אכילה לא יצא ונלע״ד לתת טעם לקולת השינה דאיתא בגמר׳ דשלוחי מצוה פטורים דהיינו רבה בר רב הונא ור״ח שהלכו לקבל פני ר״ג היו ישנים חוץ לסוכה וה״נ למי שנשוי אשה שחייב לשמח את אשתו ברגל כדלעיל סימן תקכ״ט ונשים פטורות מן הסוכה א״כ אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מקרי דבר מצוה וע״כ פטור מן הסוכה בלילה בשינה ואפי׳ אם אשתו איננה טהורה מ״מ שייך שמחה כשבעלה עמה בחדר כדאית׳ בגמ׳ שאסור לישן בחדר שאיש ואשתו לנין בו וא״ר יוסף אפילו באשתו נדה שנאמר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה כנ״ל טעם הקולא בזה למי שמיקל בו. ]ט״ז סי׳ תרלט ס״ק ט[
ונ״ל דתרווייהו הם אמת דתרי גווני צער יש הא׳ אם מצטער מחמת סוכה דוקא דהסוכ׳ מביא׳ לו צער כשיושב שם אז אין שייך פטור מחמת טירדא דאדרבא בזה זוכר טפי מצות סוכ׳ כיון שהוא מוכרח לישב במקום שהוא צער לו כדאי׳ בסי׳ תרכ״ה דע״כ צווה הש״י לעשות סוכ׳ בתשרי ולא בניסן כי בתשרי הולכין שאר אנשים מן הסוכה כו׳ בזה אמרינן שאינו פטור אא״כ יש לו מקום שיוכל להנצל אבל שאר טירדא דבא לאדם צער מצד אחר כגון חולה או שאר צער הגוף שאין לו ניחותא טפי בבית מסוכה אפ״ה פטור מצד טירדא דזה אינו יכול להתכוין לסוכ. ]ט״ז אורח חיים סימן תרמ ס״ק ח[
**8. סוכות בר. חוב**
)י( או בשינה. פי׳ במקום דליכא צינה )מג״א סק״ו(. וכוונתו דאי איכא צינה א״כ בלא״ה אינו יכול לישן בה ולא מיפסל לאכילה. וא״ל דא״כ אדרבא יפטור מלאכול בה כיון דאינו יכול לישן בה מפני הצינה, ע״ז תי׳ בפמ״ג )א״א שם( כיון שאי אפשר בענין אחר לא נפסלה הסוכה לאכילה. ולענ״ד זה דוחק. ויותר נראה מה שתירץ המחה״ש על זה, דצינה מקרי כצער הבא במקרה כיון שיכול לשמור ע״י כרים וכסתות, ולכן אפילו באין לו כרים וכסתות לא מפסלה הסוכה בהכי לאכילה. ולכן נ״ל שמי שעשה סוכה סמוך לנהר, באופן שאפילו ע״י כרים וכסתות
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
134. סוכות תשפ''ה - גשם בסוכה
גשם בסוכה
1. ירדו גשמים בלילה הראשון – חייבים לאכול סוכה? 2. האם מותר להחמיר ולאכול בסוכה כשיש גשם? 3. האם יש הבדל בין פטור מחמת גשם למצטער? 4. האם יש איסור להשתמש בסוכה בזמן הגשם?
**1. יציאה מהסוכה משתסרח המקפה**
ירדו גשמים תנא משתסרח המקפה של גריסין אביי הוה קא יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשב זיקא קא מייתי ציבותא אמר להו רב יוסף פנו לי מאני מהכא אמר ליה אביי והא תנן משתסרח המקפה אמר ליה לדידי כיון דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמי לי תנו רבנן היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור איבעיא להו עד שיעור או עד שיאור תא שמע עד שיאור ויעלה עמוד השחר תרתי אלא אימא עד שיעור ויעלה עמוד השחר. : ]סוכה כט א[
תנא משתסרח המקפה של גריסין. פי׳ שממהרת ליפגם יותר וקולא היא. ]ריטב״א שם[
**2. מה בין פטור מחמת צער לפטור מחמת גשמים**
ונ״ל מדנקט כי האי גוונא דוקא כשהתחיל לאכול הוא דאינו מותר לפנות אלא משתסרח המקפה כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו ויוצא אבל לא התחיל להכנס בה כל שמצטער מחמת גשמים פטור כי היכי דשרי משום באקי וסירחא דגרגושתא וברייתא נמי דנקט היה אוכל בסוכה וירדו גשמים לרבותא נקטיה דאע״ג דכבר היה אוכל והתחיל במצוה כיון שירד אין מטריחין אותו לעלות וכ״ש אם התחיל לאכול חוץ לסוכה מחמת הגשמים ופסקו שאין מטריחין עד שיגמור סעודתו זהו דעתי אבל למעשה איני סומך על סברתי אחר שאין בזה ראיה ברורה ]ר״ן סוכה יג א מדפי רי״ף[
במשנה כל ז׳ ימים עושה סוכתו קבע כו׳ ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות, משמע דגם משום מצות ישיבת סוכה אף שלא בשעת אכילה ושינה אסור לפנות עד שתסרח המקפה, ולכן אין הכרח למ״ש הר״ן ז״ל לדייק דדוקא אם התחיל לאכול אמרו שיעור זה אבל ברוצה להתחיל לאכול בבית רשאי אף קודם שיעור שתסרח כו׳ ולמ״ש אין זה ראי׳, וגם בל״ז לדברי הר״ן צ״ל דבכל מצטער יש חילוק זה דכשהוא כבר בסוכה צריך להיות מצטער טפי שיהי׳ מותר לצאת מן הסוכה משאם לא נכנס עדיין בסוכה, ולא משמע כן בגמ׳ לעיל גבי מצטער ע״ש ואין להאריך ]שפת אמת סוכה כח ב[
תנו רבנן היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות, ומינה שאם לא היה אוכל עדיין וראה גשמים באין ושמים מתקדרין בעבים שאוכל חוץ לסוכה ואין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור כל סעודתו. ]ריטב״א סוכה כט א[
ואמר רבא ]כ״ו א׳[ מצטער פטור מן הסוכה פי׳ שיש לו צער בסוכה ובצאתו ינצל וטעמא דכעין דירה בעינן ואין דרך אדם לעמוד בדירתו בצער ושיעור לצער כדתנן ]כ״ח ב׳[ ירדו גשמים מאמתי מותר לפנות משתסרח המקפה ומי שאינו בקי בזה השיעור יתן לבבו ואם מצטער באותו ענין שבצער הזה היה יוצא מביתו רשאי לצאת מסוכתו ]ספר יראים סימן תכא[
וכן משמע בגמרא דגרסינן אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשיב זיקא וקא מייתי ציבי אמר ליה רב יוסף פנו לי מנאי מהכא אמר ליה אביי והאנן משתסרח המקפה תנן אמר ליה לדידי כיון דאניני דעתאי כמו שתסרח המקפה דמי. שמעינן דמשערינן לפי דעתו של אדם דכל אימת דהוי לגביה צערא יוצא מן הסוכה ומיהו צריך להיות דבר שבני אדם מצטערים בו כמו גשמים וכדומה דאי לאו הכי לא יוכל למימר מצטער אני כמ״ש בסימן שאחר זה ]דרכי משה סימן תרלט אות ז[
**3. גשם בלילה הראשון**
ודוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה ואפי׳ יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן מחג המצות ]רא״ש מסכת ברכות פרק ז סימן כג[
ותימה דאמרינן בסוכה )פ״ב דף כז. ( אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה דיליף ט״ו ט״ו מחג המצות וי״ל דה״פ שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל יום טוב צריך לאכול וא״ת מנ״מ אם צריך לאכול בשביל יום טוב או בשביל סוכות ומיהו אומר רבינו יהודה דנפקא מינה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה דהשתא אם לכבוד יום טוב שפיר אבל אם בשביל סוכה ביום טוב ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט״ו ט״ו מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך ]תוספות ברכות מט ב ד״ה אי בעי[
עוד שאלת ליל ראשון של סוכות שירדו הגשמים או המצטער אם חייב על כל פנים לאכול כזית או כביצה בסוכה כיון שאין כ״כ צער באכילת שיעור ביצה או לא, תשובה נראים לי הדברי׳ שאין המצטער ואשר ירדו עליו גשמים חייבים עד כדי שתסרח המקפה לאכול בסוכה. דמלת תשבו כעין תדורו אמרינן. ולעולם לא חייבה התורה לאכול בסוכה אלא כדרך שעוש׳ אדם בביתו. דאם איתא לא אפשר דלא לימרו הכי בגמ׳. והא דילפי׳ רבנן ט״ו ט״ו מחג המצות לאו למימרא שיהא חייב על כל פנים לאכול בסוכה לילה הראשון אפי׳ במקום צערא. דמצטער פטור הוא. אלא דהיכא דלא מצטער חייב לאכול בלילה הראשון ותו לא מיחייב… ]שו״ת הרשב״א חלק ד סימן עח[
שמעתי בשם גדול מגדולי הדור אשר בצרפת שהיה מחייב לישן בסוכה בלילה הראשון של סוכות ואפילו ירדו גשמים שינת עראי מיהת, ולא התירו לו לירד מן הסוכה אלא בשאר ימים שהם רשות אבל בלילה הראשונה הכתוב קבעו חובה מגזירה שוה דט״ו ט״ו מחג המצות, והא ליתא כלל לפום האי דכתיבנא שאין חיוב ליל הראשון אלא באכילה דומיא דליל ראשון של פסח, דחיוב שינה לא אתי מהתם דלא מחייב בשינה, ותו דאם כן היכי סתים לן תנא לקמן שאם ירדו גשמים יצאו מן הסוכה ולא חילק בין ליל הראשון לשאר ימים, אלא ודאי דהא ליתא כלל, ומה שכתבנו נכון ועיקר לכל מודה על האמת, מפי מורי נר״ו. ]ריטב״א סוכה כז א[
וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין )טור ור״ן והרא״ש(, ויקדש בסוכה )כדי( שיאמר זמן על הסוכה. ]רמ״א סי׳ תרלט סע׳ ה[
אבל בתוס׳ כתוב שם כגון אם ירדו ואכל חוץ לסוכה ופסקו הגשמים שחייב וכמ״ש הרשב״א דכשיורדים גשמים אין שם סוכה עליו וש״ע השמיטו לפי שהרשב״א וסמ״ג וא״ז וש״פ חולקים ע״ז ואמרו משום י״ט סגי כזית ואפי׳ בכביצה פת דלא בעינן סוכה ודעת התוס׳ עיקר. ]באור הגר״א אורח חיים סימן תרלט סעיף ה[
לילה הראשונה של סוכות חובה לאכול בסוכה כמו לילה ראשונה של פסח. ונפק״מ אם יורדין גשמים צריך להמתין בסעודתו עד שעת הכושר לאכול בסוכה ואסור לישן כל הלילה שמא יהיה עת ראויה לאכילה, ואם לא פסקו הגשמים יאכל בביתו, אבל בסוכה לא יאכל אפילו בלילה הראשונה בעת שהגשמים יורדים דאז אין שם סוכה עליו. ]מעשה רב אות ריז[
דאף שהוא מצטער מחמת הגשם וכל מצטער פטור מסוכה סבירא ליה להרמ״א כדעת הפוסקים דסוברין דבלילה ראשונה אף מצטער חייב וטעמם דכיון דגמרינן ט״ו ט״ו מחג המצות לגמרי גמרינן מה התם בכל גווני חייב אף בסוכות כן. ודע דיש עוד מגדולי הראשונים דסבירא להו דגזרה שוה זו לאו להכי אתיא ואין לחלק בין לילה הראשונה לשאר ימים וע״כ הכריעו כמה אחרונים דאף דמחוייב לאכול בסוכה מחמת ספק ברכת לישב בסוכה לא יברך דספק ברכות להקל עוד כתבו דראוי להמתין עד חצות הלילה פן יעבור הגשם דאם יעבור יכנס לסוכה ויברך ברכת לישב בסוכה ויאכל ויוצא בזה המ״ע לכו״ע ויש מאחרונים שכתבו דאין כדאי להמתין כל כך דאם ימתין עם אכילת ב״ב הגדולים והקטנים אין לך מניעת שמחת יום טוב יותר מזה ]שע״ת[ וכן בא״ר ופרי מגדים לא הזכירו שיעור חצות רק כשעה או שתים ואם לא פסקו יעשה אז קידוש בסוכה כמו שכתב הרמ״א. ]משנה ברורה סימן תרלט ס״ק לה[
**4. אסור לשבת בסוכה בזמן הגשם? **
תשובה בסוכה )דף כ״ח( תנן ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה משלו משל למה הד״ד לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו ופרש״י שם כלומר כשירדו גשמים בחג סימן קללה הם. ובשו״ע או״ח )סימן תרל״ט( ברמ״א שם כתב דכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם נקרא הדיוט ואינו מקבל שכר עיין שם. וקשה לי ע״ז כיון דקיי״ל דעצי סוכה וכ״ש סכך גופא אסור בהנאה כל שבעה כדדריש ר״ע מקרא דחג הסוכות שבעת ימים לד׳ בסוכה )דף ט׳( וא״כ איך מותר לישב בה בשעה שפטור מסוכה הא איסורא נמי איכא דמתהני מסוכה בעידן דליכא מצוה שפטור מחמת הגשמים. ]שו״ת עונג יום טוב סימן מט[
ק״ל הא מקשי׳ סוכה לחג כדאי׳ לעיל שחל עליה שם שמים וא״כ נימא כאן בסוכה ג״כ דהזמנה מילתא היא כמו בקרבן חגיגה דקי״ל בקרבן אם אמר ה״ז קרבן דהוה קדושת הגוף ה״נ נימא בסוכ׳ ומנ״ל לחלק בינייהו דהא קיי״ל אין היקש למחצה כ״ש כאן דרחמנא אקשינהו בפירוש ונראה דדעתו בזה דודאי אין לך לומר שכל הדינים שישנם בחגיגה יהיו בסוכה דא״כ נימא שיש גם בסוכה קדושת הגוף אלא ע״כ דה״ק קרא חג הסוכות תעשה לך ז׳ ימים דדוקא בזה יהיו שוים לענין ז׳ ימים שתהא קדושת הסוכה לזמן זה כמו חג ולא תטול ממנו להנאתך שום דבר לבטל ממנה קדושה שלה בזה דוקא שוים ולא לדבר אחר ואף ע״ג דאמרי׳ לעיל דלרבנן דרשינן עשה סוכה אפי׳ ביום ז׳ היינו לענין תעשה לך אבל לענין ההיקש לחג הוי היקש לכל ז׳ הימים וע״כ נראה פשוט שמ״ש אין נאותין מהם לדבר אחר היינו דרך ליטול משום שבזה תבטל קדושתה אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה כדי לסמוך עלי׳ או להניח עלי׳ שום דבר כיון שעדיין קדושת׳ עלי׳ וכ״כ סי׳ תקי״ח בש״ע אלא דכאן כ׳ בשם הר״ן שני דיעות אם מותר להריח בהדס ואי נימא דמריחא אקצייה כמו בהדס שבלולב א״ד דשאני הדס שבלולב שהוא צריך למצותו ואי אפשר בו אלא לריחיה שהוא עומד אקצייה אבל הדס שבסוכה כיון דאפשר ליה בעצים בעלמא מעשה עץ בלבד משמש ומהבערה בלבד אקצייה שלא יפחות אבל מריחי׳ לא אקצייה עכ״ל ורמ״א מביא בזה בסוף הסי׳ וממ״ש מוכח להיתר בזה נ״ל. ]ט״ז אורח חיים סימן תרלח ס״ק ג[
ונראה דלא קשה מידי דהא קיימא לן בגדי כהונה במקדש ניתנו ליהנות בהם אפי׳ שלא בשעת עבודה. וכתבו התוספות בפרק התכלת ]מנחות מ ע״ב[ לענין ציצית בלילה דמותר כלאים כמו בבגדי כהונה במקדש דשלא בזמנו לא דמי למדינה ועיין שם. ועל כן הכי נמי בתפילין מותר ליהנות בהם דרך מלבוש אפילו בשבת דלאו זמן תפילין. ומכאן נראה לי ראיה להתיר לישב בסוכה כשהגשמים יורדים תחת השלאק. ולא כמו ששמעתי בשם גדול אחד שפקפק בדבר ]עי׳ שו״ת עונג יום טוב סי׳ מ״ט[ משום דאסור ליהנות מעצי הסוכה מהקישא דחגיגה ]ביצה ל ע״ב[. ולהנ״ל פשוט דמותר מתוך שהותרה ישיבה בשעת מצוה. ומלבד זה יש עוד טעמים בסוכה להתיר ואין להאריך במקום זה ואין כאן מקומו ]שו״ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תא[
מה שנספקת היושב בסוכה כשהגשמים יורדין יעבור בבל תוסיף. וברמ״א ]סי׳ תרל״ט סעי׳ ז׳[ כתב דהוה רק הדיוט. לפי עניות דעתי ענין בל תוסיף אינו אלא באותו מעשה עצמו בתוספות. כגון חמשה פרשיות בתפילין אין שינוי במעשה רק מוסיף פרשה. וכן הישן בשמיני בסוכה אין חילוק במעשה השינה רק מוסיף יום. אבל זה שינוי במעשה הישיבה. שהתורה אמרה דירה של הנאה לא דירה של צער. ודומה למה שכתבו התוספות ]סוכה לא ע״ב[ באוגד שלא במינו לא חשיב תוספות לרבנן משום דאין יוצא בלקיחה אלא דרך גדילתו והאגד נוטל שלא כדרך גדילתו. הרי דכשיש שינוי במעשה אין בל תוסיף ]שו״ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תסז[
**5. הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט**
וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות )הגה״מ פ״ו(; וכשיוצא מן הסוכה מכח הגשמים, אל יבעט ויצא, אלא יצא כנכנע כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו. )מהרי״ל(. ]רמ״א סי׳ תרלט סע׳ ז[
בסוכה נמי תרתי איכא א׳ דגוף המצוה דישיבה בסוכה מצוה של חובה וא״כ שייך וצונו אך דלענין הברכה ל״ח היסח הדעת וכאלו לא הפסיק דמי ול״ש ברכה אמנם כשאוכל דאז יש קצת מצוה באכילה בסוכה לבד גם זולת מצות ישיבה מפאת דרשה דט״ו ט״ו מחג המצות שהוא מצוה של רשות ]ונפ״מ דאפי׳ בירדו גשמים דאין חיוב ישיבה בסוכה היי״ד ישיבה בעלמא אבל באכילה אף על גב דחובה ליכא מ״מ אם יושב מקיים מצוה כמו בליל ראשון של חג דחייב לאכול בסוכה אפי׳ בשעת גשמים אך דאז יש חובה ובשאר ימים רשות דלגבי מצוה זו של רשות דילפי׳ ט״ו ט״ו מחג המצות לא בעינן תשבו כעין תדורו. ולע״ד ל״ש בזה כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט דזה שייך דוקא בלא שעת אכילה דאז בעי׳ תשבו כעין תדורו אם יושב בשעת גשמים ליכא מצוה כלל משא״כ בשעת אכילה דאיכא מצוה של רשות דלענין זה לא בעינן כעין תדורו לא נקרא הדיוט ואדרבא מצוה קעביד ובזה א״ש מנהג צדיקים ששמעתי וראיתי דבשעת הגשמים באמצע סעודה אפי׳ ברבוי גשמים אין יוצאין מן הסוכה ולהנ״ל א״ש[ ]שו״ת ארץ צבי חלק א סימן צח[
* וכל הפטור מן הסוכה וכו׳ - זה הכלל הוא דוקא במקום שיש בו צד איסור כמו במצטער דהוי חילול יום טוב ואפילו בחוה״מ חייב לכבדו אבל אם אינו מצטער רשאי להחמיר כמו ר״ג שהחמיר על עצמו בדלי של מים ואמר העלום לסוכה ]פ״ת בשם עולת שמואל סי׳ צ״ח[:
* הדיוטות - עיין במ״ב וכתב בספר בכורי יעקב נ״ל דמה דאמרינן שאינו אלא מעשה הדיוטות ואינו מקבל שכר זה דוקא כשפטור בעת הישיבה כגון שמצטער וכדומה ובפרט בגשמים כיון שהם כשפיכת כוס על פניו שרבו הראה לו שאינו רוצה בעבדותו והוא רוצה לכוף רבו לעבדו שאין זה ד״א אבל מי שפטור משום טרחה לחזור לסוכה כגון בפסקו גשמים בלילה או באמצע סעודתו או בהולך לסוכת חבירו לזה יש קבול שכר עליו דלא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן הרי זה משובח אף שפטור מן הדין וכנ״ל וכ״ש זה שבשעת ישיבה מקיים מצות סוכה כראוי רק שלכתחלה לא היה מחוייב לילך לשם ולכן גם הגהת מיימוני לא כתב רק כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא דמשמע שבעת ישיבתו פטור עכ״ל ועיין לקמן בסימ
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
135. שבת חוה''מ סוכות תשפ''ה - קטנים בסוכות
ילדים בסוכות
. 1 מאיזה גיל חייבים הילדים בסוכה? . 2 האם מותר לתת לילדים לאכול מחוץ לסוכה? . 3 חייבים לקנות לילד ארבעת המינים? . 4 מותר להחליף טיטול בסוכה?
. 1 חובת קטנים בסוכה
נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן: ]סוכה כח א[
אמר מר כל לרבות את הקטנים והתנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך קטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא קטן שאינו צריך לאמו כו' היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו אמרי דבי רבי ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו רבי )שמעון( +מסורת הש״ס ]שמעון בן לקיש[+ אומר כל שנעור משנתו ואינו קורא אמא ]אמא[ גדולים נמי קרו אלא )אימא( כל שנעור ואינו קורא אמא אמא מעשה וילדה כלתו כו' מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ושמאי מחמיר ומעשה נמי וילדה כלתו של שמאי הזקן ופחת את המעזיבה וסיכך על המטה בשביל הקטן ]סוכה כח ב[
. 2 גיל הפטור והחיוב
אמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו מיתיבי קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ושאין צריך לאמו אין יוצא בעירוב אמו ותנן נמי גבי סוכה כי האי גוונא קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה והוינן בה ואיזהו קטן שאין צריך לאמו אמרי דבי רבי ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו רבי שמעון בן לקיש אמר כל שניעור ואינו קורא אימא אימא סלקא דעתך גדולים נמי קרו אלא אימא כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא וכמה כבר ארבע כבר חמש אמר רב יהושע בריה דרב אידי כי קאמר רב אסי כגון שעירב עליו אביו לצפון ואמו לדרום דאפילו בר שש נמי בצוותא דאמיה ניחא ליה מיתיבי קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו עד בן שש תיובתא דרב יהושע בר רב אידי תיובתא לימא תיהוי תיובתיה דרב אסי אמר לך רב אסי עד ועד בכלל לימא תיהוי תיובתיה דרבי ינאי וריש לקיש לא קשיא הא דאיתיה אבוהי במתא הא דלא איתיה אבוהי במתא. ]עירובין פב א[
ומשמע דאין צריך לאמו היינו מבן שש ולמעלה מדאמרינן בעירובין ]דף פב א[ דקטן הצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ופירשו התם ]דהיינו[ עד בן שש שנים. ]ר״ן סוכה יג א מדפ״ר[
קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות. ]רמב״ם פ״ו מהל׳ סוכה הל׳ א[
ופירוש כבן חמש ששלמו לו חמש ובן שש ששלמו לו שש. ]מגיד משנה[
ומכל מקום יש לתמוה דכיון דר׳ ינאי ורבי שמעון בן לקיש דפירשו שיעורא דשאינו צריך לאמו השנוי בסוכה אמרו דשיעורא הוי כבר ארבע כבר חמש היכי דחינן להו וילפינן מעירוב ואפשר לדחוק ולומר דמדגרסינן בירושלמי בסוף פרק הישן )ה״ט( תני רבי הושעיא קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירוב של אמו משמע דסוכה ועירוב כי הדדי נינהו וקצת סעד יש לדבר מדחזינן דהא דכמה כבר ארבע וכבר חמש לא איתמר בפרק הישן דהוא דוכתיה אלמא לאו עיקר הוא. אלא דאכתי קשה דאי מעירוב גמר לא ה״ל להרמב״ם למימר כבן חמש כבן שש אלא בן שש סתמא כדפסק גבי עירוב בפרק ו׳ מהלכות עירובין )הכ״א( ומיהו רבינו אפשר דכבן שש דקאמר היינו בדאיתיה לאבוה במתא ובן חמש שלמות ונכנס לשש הוא ובן שבע דקאמר היינו בדליתיה לאבוה במתא ובן שש שלמות שנכנס לשבע הוא וכמו שפסק גבי עירוב בסימן תי״ד. ]בית יוסף סימן תרמ[
קטן שאינו צריך לאמו, שהוא כבן חמש, כבן שש, חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות. ]שו״ע סי׳ תרמ סע׳ ב[
כל א׳ לפום חורפי׳ )מג״א סק״ב(, וכ״כ גם הט״ז )סק״ב(, ולא חלקו בין איתי׳ לאב במתא לליתא במתא. גם פירשו בן ה׳ ובן ו׳ שלמות קאמר, שנכנס יום א׳ לשנת שש ולשנת שבע. אכן לכאורה קשה, שהרי השו״ע העתיק לשון הרמב״ם, והכ״מ עצמו פי׳ הרמב״ם דבן ה׳ היינו באיתא לאב במתא בן ו׳ היכי דליתא במתא. וכבר העיר על זה בא״ר )אות ג׳(. ולכן נ״ל דגם כוונתו בשו״ע כאן היא כן כמו שפי׳ הרמב״ם, שהרי העתיק לשונו ממש. ובהכי א״ש מה שהקשה המג״א סי׳ תי״ד )סק״ב(, למה כתב השו״ע שם בן ו׳ סתמא, ולא חילק בין חריף לאינו חריף כמו שחילק גבי סוכה שכתב כבן ה׳ וכבן ו׳. ולפ״ז א״ש, דלענין חריפת הקטן גם כאן לא חילק אלא בן ה׳, דהכא איירי באיתא לאב במתא. ולכן גבי עירוב, דע״כ איירי בליתא לאב במתא, דאל״כ הרי יוצא בעירוב אביו וא״צ לעירוב אמו, לא כתב רק בן ו׳. אבל גבי סוכה, שיש חילוק בין איתא לאב במתא לליתא לאב, נקט בן ה׳ ובן ו׳. ואף להשיטה דאמו אינה חייבת לחנכו ומצות חינוך אינה רק בהאב, עיין ס״ק ה׳, מ״מ משכחת החילוק דליתא במתא לענין סוכה, כגון שכל השנה אין האב בעיר ובסוכות הוא כאן, אזי צריך לחנכו. אבל רק כשהוא בן ו׳, כיון שאינו נגרר אחריו דכל השנה ליתא כאן, כנ״ל, ועיין מש״כ בחידושי בזה )כח: על גמרא ד״ה ואינו קורא אמא אמא(. והיוצא מזה וממה שכתבתי שם, דתינוק חריף ואיתא לאב במתא צריך לחנך בסוכה מתחלת שנת ה׳ שלו, ותינוק שאינו חריף מתחלת שנת ו׳. ובליתא לאב במתא, בחריף מתחלת שנת ו׳ ובאינו חריף מתחלת שנת ז׳. ]ביכורי יעקב סימן תרמ ס״ק ד[
. 3 טעם הפטור בקטן הצריך לאימו
ומדרבנן הוא דכי האי גוונא הגיע לחינוך קרינן ביה לענין סוכה וכל קטן שהגיע לחינוך חייב מדרבנן ואין החנוך שוה בכל מקום אלא כל חד וחד לפי ענינו דהכא תלינן באין צריך לאמו וגבי ראיה ביכול לעלות וכו׳ וגבי לולב ביודע לנענע וגבי ציצית ביודע להתעטף וגבי תורה ביודע לדבר כדאיתא בסוף פרק לולב הגזול ]דף מב א[ ומשמע דאין צריך לאמו היינו מבן שש ולמעלה מדאמרינן בעירובין ]דף פב א[ דקטן הצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ופירשו התם ]דהיינו[ עד בן שש שנים: ]ר״ן סוכה יג א מדפ״ר[
. 4 האכלת קטן מחוץ לסוכה
ומ״מ נ״ל דלא תתן להם לאכול דהוי כמאכילו נבילות בידים ול״ד לסוכה שרשאים ליתן לו לאכול חוץ לסוכה דהתם באכיל׳ אין איסור והיא נותנת לו ומה לה אם יאכל בסוכה או חוץ לסוכה ואינה מחוייבת להכניסו לסוכה משא״כ כאן דהאכילה בעצמ׳ אסור והוי כנותנת לו נבילה אלא כשאוכל א״ צ להפרישו עסי׳ שמ״ג ועוד דהתם הוי מ״ע עסי׳ רס״ט. ]מגן אברהם סימן תרטז ס״ק ב[
ולכו״ע אסור להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה אפילו לאדם אחר דהיינו ליתן לתוך פיו או לצוות לו לאכול. ]משנה ברורה סימן תרמ ס״ק ה[
אך למה שכתבתי דאיכא איסורא באכילה חוץ לסוכה. אם כן אסור להאכיל לקטן כמו תרומה טמאה ]יבמות קיד ע״א[. עיין בתרומת הדשן סימן קכ״ה. ודוקא בצריך לאמו הוה לי׳ מצטער לישב בסוכה אבל באין צריך לאמו אסור לגדול להאכילו מן התורה. ואשה אף שאינה מחוייבת בעצמה בסוכה ואין איסור לדידה להאכיל לקטן גם כן. כדמוכח בבבא מציעא )דף י׳ ע״ב( איש דאמר לאשה אקפי לי קטן. וחשיב לה לאו בר חיובא אף שמאכלת לקטן איסור בידים במה שנעשה הקטן ניקף מזה מוכח דאין איסור מן התורה להאכיל לקטן רק במה שמוזהר בעצמו. מכל מקום מדרבנן אסור בכל גווני. ועיין בהשגות הראב״ד פרק י״ב מהלכות עכו״ם הלכה ה׳ ודו״ק. ]ע״ע באבנ״ז יו״ד סי׳ קנ״ט ג׳ וצ״ע[: ]שו״ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תפא[
ומ״מ להאכילו לכתחלה בידים חוץ לסוכה אינו נכון ]שם סק״ג[ ולא ידעתי למה אין נזהרין בזה בזמנינו ואולי מפני שבמדינתינו ע״פ הרוב הזמן קר בסוכות וקשה על הקטן לאכול בסוכה וצ״ע ]ערוך השלחן סי׳ תרמ סע׳ ב[
לענ״ד לענין ספיית איסור לקטן, שפיר יש מקום לחלק ולומר, דאף שאסור לספות איסור, אפילו לקטן שאינו בר הבנה כלל, מכל מקום איסור הנובע מעשה, אינו אסור כלל לקטן, אם לא שייך לחייבו בעשה, ולכן עד שהגיע לגיל חינוך לענין העשה, מותר להכשילו באיסור הנובע מעשה, כיון שאין לו עדיין שום שייכות להעשה…
ואם כן כיון שקטן אינו מצווה כלל במצות עשה לפני גיל חינוך, אלא יש רק איסור להכשילו באיסורים, אין כלל מקום לחייבו בסוכה, לפני שהגיע לגיל חינוך למ״ע. דכיון שלפני גיל זה, אינו שייך כלל למ״ע, ממילא אין עליו כלל איסור לאכול חוץ לסוכה, דהאיסור הוא תולדה מהמצוה. ]מו״ר הג״ר אברהם צבי הכהן שליט״א[
. 5 חיוב קטן בארבעת המינים
קטן היודע לנענע חייב בלולב. ]סוכה מב א[
קטן היודע לנענע. צ״ע אי מן התורה מדאגבי׳ נפיק בי׳ בלי שום נענוע למה לא יחנך הקטן היודע ליקח לולב בידו אפי׳ בלי נענוע ומשמע בודאי מדשיעורא דלולב שיצא מהאגד כדי לנענע בו ואי לא״ה לא יי״ח א״כ ש״מ הל״מ היא שצריך לנענע עכ״פ נענוע כל שהוא דהרי שיעורים הל״מ וא״כ מה הי׳ צריך לשנויי לעיל בשהפכו או שהוציאו בכלי תיפוק לי׳ אף על גב דאגבי׳ עדיין לא נענע בו וכעת צ״ע ועמ״ש תוס׳ לעיל ל״ז ע״ב סוף ד״ה בהודו לה׳ כי טוב וי״ל ראוי לבילה בעי׳ שיהי׳ האדם ראוי לנענע והלולב ראוי לנענוע ואז יי״ח בהגבהה בלי נענוע. ]חידושי חת״ס סוכה שם[
. 6 אם יש חובה לחנך קטן לקיים המצוה כתיקונה?
אמר רבי יהודה מעשה בהילני וכו׳ עד כל מעשיה לא היתה עושה אלא ע״פ חכמים. מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות ]צריך[ לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא, מקרא מלא דבר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו, וגדולה מזו אמרו במסכת עירובין )מ׳ ב׳( גבי זמן ביום הכפורים ליטעמיה לינוקא דלמא אתי למיסרך, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה. ]ריטב״א סוכה ב ב[
אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל. ]רש״י מסכת חגיגה דף ו עמוד א ד״ה קטן מיבעיא[
)כח( כיון שלא יצא מידו ש״ד - ר״ל דעי״ז אין הקטן קונה כלל ולכן מותר אפילו בלא הגיע לעונת הפעוטות וה״ה אם לא מקנה ליה כלל לקטן או שאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח״כ יהא שלי כבתחלה דהו״ל כשאול כנ״ל בס״ג אלא דבכל אלו העצות לא מהני רק לגדול שיהיה יכול אח״כ לצאת בו אבל הקטן לא יצא בנטילה כזה דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצות וכן משמע במרדכי בשם ראב״ן. ]משנה ברורה סימן תרנח ס״ק כח[
)לו( דכתב שם, ובקיאי הדעת מחזירין אותו למקומו והתינוקות מעצמן נוטלין אותו ומברכין עליו, וכן איתא באור זרוע בשם ראב״ן, ומדשיבח אותן משמע דסבירא לה כן להלכה, ולדעה הראשונה הלא לא קיים האב מצות חינוך, אלא ודאי דסבירא לה דמצות חינוך הוא רק על עצם המצוה ולא על פרטי המצוה. ואחר כך מצאתי בברכי יוסף שגם הוא כתב דמזה משמע דסבירא לה לראב״ן דיוכל הקטן ליטול לולב בלא הקנאה ]ועיין שם שרצה לדחות קצת, דאפשר דיוכל להניח קטן לברך אף שלא כדין, אבל מה יענה דהא על כל פנים האב לא קיים מצות חינוך ואמאי קרא אותן בקיאי הדעת, אלא ודאי דיצא בזה ידי חינוך גם כן[, וגם פשטיות הלשון דשולחן ערוך דכתב שפיר דמי משמע גם כן דיוכל אביו לעשות כן לכתחלה ולברך עמו ויוצא בזה מה שמוטל עליו, ומה דהביאו ראיה ברא״ש ]עיין בפרי מגדים[ כבר דחה אותו בברכי יוסף, עיין שם. ]שער הציון סימן תרנח ס״ק לו[
האם חייבים לקנות ארבעת המינים לילדים?
קטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות. ]שו״ע סי׳ תרנז סע׳ א[
רש״ל כ׳ ע״ז ול״נ דהא בהדיא שנינו חייב בלולב ולא נא׳ שם שצריך לקנו׳ לו לולב כמ״ש גבי תפילין היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין וכן למקצת גאונים גבי ציצית גורסין אביו לוקח לו ציצית אבל בלולב תנן חייב בלולב והטעם פשוט שא״צ לקנות לו לולב בפ״ע כי לאח׳ שיצא בו אביו יתננו לבנו לברך עליו משא״כ תפילין עכ״ל. ואיני יודע מה קשיא ליה דזה מיירי ממי שידו משגת לקנות לבנו לולב א׳ יעשה כן כדי שגם בנו יכול לברך בשע׳ שהצבור אומרים הלל שזהו יותר טוב ממה שיברך אח״כ ובסעיף ו׳ משמע שאפי׳ קטן שלא הגיע לעונת הפעוטות מברך על לולב היינו שלא מצד החיוב לחנכו אלא אם ירצה לעשות כן. ]ט״ז ס״ק א[
הטור והש״ע כתבו קטן היודע לנענע לולב כדינו אביו חייב לקנות לו לולב וכו׳ עכ״ל והוא תימה דהיכן מבואר שיקנה בעדם ודי שנותן להם לולב שלו ]ט״ז בשם רש״ל[ אך הכוונה כשידו משגת ]שם[ ובמקומות שהד׳ מינים בזול ובוודאי בכה״ג טוב יותר כדי שיהא לו להלל ועוד דהא קשה להקנות לקטן לולב ביום ראשון כמו שיתבאר בסי׳ הבא אמנם זהו במקומות שהד׳ מינים בזול אבל אצלינו הלואי שיהא ביד משפחה אחת לקנות לעצמם הד׳ מינים וגם זה אינו מצוי. ]ערוך השולחן סע׳ ב[
ועיין לקמן בסימן תרע״ז במ״א סק״ח דהביא מש״ג דס״ל דאפילו לדידן שמדליקין נר לכאו״א קטנים פטורין ]דנהי דמחוייב לחנכו היינו בדבר שיש בו חיוב על הגדול מצד הדין אבל בזה דגם בגדול ליכא כ״א משום הידור מצוה אינו מחוייב לחנך בו הקטן[ ואח״כ מצאתי במאירי שגם הוא כתב כן וז״ל המהדרין במצות נר לכל אחד ואחד לפי מנין בני ביתו הגדולים עכ״ל. ]באור הלכה סימן תרעה סעיף ג[
. 8 החלפת טיטול בסוכה
ואל יעשה שום תשמיש בזוי בסוכה, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו ]רמ״א סי׳ תרלט סע׳ א[
לא יעשה שום תשמיש בזוי בסוכה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו ולכן בלילה לא ישתין בכלי בסוכה וכן ליטול לנטילת ידים טוב שיטלם חוץ לסוכה אך נטילת ידים שחרית שהיא סמוך למיטתו בהכרח ליטלם בסוכה ותיכף ומיד יטול הכלי מהסוכה וכן ליתן מנעלים בסוכה אינו לכבוד ורק בלילה כשחולץ מנעליו בהכרח להניחם על הקרקע אצל מיטתו אבל שארי מנעלים לא יכניס להסוכה והאתרוג והלולב מ
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
דף מקורות שיעור 10 - שבת חול המועד סוכות תשפ''ב - אופן הנענועים בד' המינים'
בס״ד, שבת חוה״מ סוכות ה׳תשפ״ב
שבת חוה״מ סוכות – נענוע ארבעת המינים
סוכה לז ב
תנן התם שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין ומניח ידו תחתיהן ומניף ומוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר אשר הונף ואשר הורם אמר רבי יוחנן מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו במערבא מתנו הכי אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים אמר רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר זבילא זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות שהרי תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים רעים ואמר רבא וכן בלולב רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה אמר דין גירא בעיניה דסטנא ולאו מלתא היא משום דאתי לאיגרויי ביה.
שלש שיטות בראשונים באופן הנענוע
ר״ן סוכה יח ב מדפי רי״ף
אמר רבא וכן ללולב - כלומר שמוליך ומביא מעלה ומוריד וגרסי׳ בירושל׳ תני צריך לנענע ג״פ על כל דבר ודבר ר׳ זעירא בעי הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד תמן תנינן צריך לנענע ג״פ על כל דבר ר׳ זעירא בעי הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד ולא איפשיטא ויש מן הראשונים ז״ל שכתבו שבנענוע של לולב אינו צריך אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כך משמע פשטא דמימרא דרבא דאמר וכן ללולב ואינו צריך טרוף אחר ולפי דבריהם יהיה פירוש הירושלמי כך צריך לנענע על כל דבר ודבר ג׳ פעמים כלומר בשעת נטילה ועל כל אחד ממקומות ההלל שמנענעין בהן ובתר הכי מיבעיא לן הכין חד והכין חד כלומר פשיטא לן דמעלה ומוריד לא חשיב אלא חד שכיון שיעלה הלולב אי אפשר לו שלא יורידנו הלכך פשיטא לן דהעלאה והורדה חדא מילתא היא ומיהו אהולכה והבאה מספקא לן מי אמרי׳ דאינהו נמי חדא מילתא הוו וכיון דאמרי׳ דצריך לנענע ג׳ פעמים על כל דבר צריך שיוליך ויביא ויעלה ויוריד ויחזור עוד ויוליך ויביא או דילמא נהי דמעלה ומוריד לא חשיבי אלא חד הולכה והבאה תרי מילי נינהו ולפי שטה זו כיון דהתם לא איפשטא וחזינן בגמ׳ דילן דלא קאמר ויוליך ויביא שתי פעמים משמע דהולכה והבאה תרי מילי נינהו וסגי במוליך ומביא מעלה ומוריד ולפי זה אין צריך בלולב כסכוס וטירוף אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד וכן כתב הרב ר׳ יצחק אבן גיאת ז״ל, אבל אין זה נכון שא״כ למה הצריכו בגמרא שיהא הלולב יוצא על ההדס טפח כדי לנענע בו והלא בכל שהוא בין גדול בין קטן ראוי להוליכו ולהביאו אלא ודאי לפי שצריך לטרוף הלולב ולכסכס בעליו הצריכו בו טפח עודף כדי לנענע בו וכן דעת הרמב״ם ז״ל.
רמב״ם פ״ז מלולב הל׳ י
כיצד מוליך ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים וכן בעליה וירידה.
ר״ן שם - ונראה שהוא ז״ל היה מפרש הירושלמי דכי קאמר צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעי ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לו לנענע בשניהם אלא שלש תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע ג׳ תנועות קטנות בכל אחד ואחד מהם וכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא ומנענע ג׳ פעמים בכל דבר ודבר זו היא שטת הרב אלפסי ז״ל.
ר״ן שם
ואחרים פירשו הירושלמי על דרך אחרת לפי שטה זו שמצרכת לטרוף הלולב ג׳ פעמים חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד ואומרים דכי אמרינן דצריך לנענע על כל דבר היינו על (כל) המקומות מהלל ועל שעת הנטילה שמנענעין בהן שצריך לטרוף את הלולב ג׳ פעמים בתנועות קטנות חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד ואח״כ שאלו באותן תנועות קטנות אם ההולכה הקטנה חשיבה חד והבאה קטנה חשיבה חד וסגי במוליך ומביא ומוליך בתנועות קטנות או דילמא ההולכה וההובאה לא חשיבא אלא חד וצריך ג׳ זוגות של תנועות קטנות מהולכה והבאה ובהאי פירושא אתי שפיר טפי מה [שדמו] אותה שם ואמרו תמן תנינן צריך לכסכס ג״פ על כל דבר ודבר ומתני׳ היא במס׳ נדה בפ׳ האשה [דף סב א] דתנן התם שבעה סמנין מעבירין על הכתם רוק תפל ומי גריסין וכו׳ וצריך לכסכס ג׳ פעמים בכל אחד ואחד ואיבעי לן בגמרא התם אמטויי ואתויי חד או דילמא אמטויי חד ואתויי תרין והיא היא בעיין דירושלמי דבעינן הכין חד והכין חד ומשמע דכי היכי דבעיין התם היא על הכסכוס בעצמו אם הולכתו והבאתו חשיבי תרין או חד כך בעיין דלולב על הנענוע הקטן בעצמו אם הולכתו והבאתו חשיבי תרי או חד וכיון דלא איפשיטא נקיטינן לחומרא ונמצא על זה סדר נטילת לולב מוליך ומביא מעלה ומוריד על כל דבר ודבר ואח״כ יטרוף את הלולב ג׳ זוגות של תנועות קטנות וכן דעת הרמב״ן ז״ל.
ריטב״א סוכה לז ב
ונמצא שהסדר האמיתי בנטילת הלולב שהוא מוליך ומביא מעלה ומוריד על כל דבר ודבר ואחר כך יטרוף את הלולב בכדי ג׳ פעמים ויאריך בו כדי שיצא ידי חובתו אף לדברי האומר דהכין והכין חד ששיירי מצוה הם והמאריך ה״ז משובח וכן היה נוהג רבינו הגדול ז״ל ותלמידו רבינו נר״ו, ויש שמטרפין אותו בשעת הולכה והבאה והורדה פעם אחת בכל אחד מהם משום דהכין חד והכין חד, ואין לתפוס אותם בכך כי אין הירושלמי מכריע בזה לגמרי אלא שנראה יותר שיהא טירוף הלולב בפני עצמו, שאילו בשעת הולכה והבאה הוה קים לן דלהוי שני פעמים או פעם אחת היאך קא מצטרף במוליך ומביא ומעלה לבדם ולא במוריד.
שיטת הרא״ש
רא״ש סוכה פ״ג סי׳ כו
ואיכא מ״ד דצריך לנענע ג״פ בהולכה ובהובאה חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד וגמיר לה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם (בפרק זה הל׳ י) תנא צריך לנענע ג״פ על כל דבר ודבר ר׳ זירא בעי הכין חד והכין חד או דלמא הכין והכין חד כלומר ההולכה אחד וההובאה אחד או דלמא ההולכה וההובאה שניהם אחד אלמא נענוע זה חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד הוא ומפרש כך על כל דבר ודבר כלומר לכל רוח שמוליך ומביא הלולב צריך לנענע ג״פ חוץ ממוליך ומביא וכו׳ כלומר אין מספיק לה ההולכה וההובאה עד שינענע ג״פ בכל הולכה והובאה והיה ראוי לפרש שיתפוש ידו במקום אחד וינענע נענוע כל דהו ג״פ לולי בעיא דר׳ זירא דבעי הכין וכו׳ משמע דלכל צד צריך להוליך ולהביא ג״פ ומיבעיא ליה אי הולכה אחד והובאה אחד או הולכה והובאה שתיהן אחד וכתבו התוס׳ כיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא וכ״כ ר״ח בשם רב האי ואף על גב דנענוע זה מדרבנן משום חביבות המצוה אמרו כן נמצא שצריך ג׳ הולכות וג׳ הובאות לכל צד וצד שהם שלשים וששה בין הכל ובעל העיטור כתב כיון דנענוע דרבנן הוא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן עוד כתב מנהג אבותינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד ומוליך ומביא למי שד׳ רוחות העולם הם שלו והמושל בשתים מושל הוא בד׳ רוחות והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא ע״כ והעולם לא נהגו כן אלא מוליכין לד׳ רוחות ומנהג כשר הוא הקצרה ימיננו מלהודות שד׳ רוחות העולם שלו ומנהג אחר חיצוני הוא והראשון שהנהיג כך היה נראה לו שהמוליך ומביא לד׳ רוחות נראה כעושה שתי וערב ואדרבה כשמוליך ומביא לשתי רוחות ומעלה ומוריד הוא הנראה כשתי וערב כי ד׳ קצוות יש לו אבל המוליך ומביא לד׳ רוחות ומעלה ומוריד ששה קצוות יש לו.
ט״ז אורח חיים סימן תרנא ס״ק י
והרא״ש כ׳ וז״ל לכל דבר פירוש לכל רוח שמוליך הלולב צריך לנענע ג״פ חוץ ממוליך ומביא כלומר אין מספיק לה ההולכ׳ והובא׳ עד שינענע ג״פ בכל הולכ׳ והובא׳ והיה ראוי לפר׳ שיתפוס ידו במקום א׳ וינענע ניענוע כל דהו ג״פ לולי בעי׳ דרבי זירא כו׳ משמע דלכל צד צריך להוליך ולהביא ג״פ ומבעיא לן כו׳ נמצא שצריך ג׳ הולכות וג׳ הובאות לכל צד וצד שהם ל״ו בין הכל עכ״ל ודבריו מחוסרים פירוש במשמעותן דתחל׳ אמר שהי׳ נרא׳ שיתפוס במקום אח׳ ויעשה ניענוע קטן ג״פ משמע שאח״כ סובר שלא די בתפיסה במקום א׳ אלא יהיה שם דרך הולכה והובא׳ ולפ״ז לא יעשה בכל צד רק הולכ׳ א׳ ושם אחר אותה הולכ׳ יעשה הולכ׳ והובא׳ בניענוע וכן בהובאה שיעשה בכל פעם יעשה אחר ההובא׳ ניענוע דרך הולכה והובא׳ ג׳ פעמים וכ״ה בפסקי הרא״ש ובטור כתוב וז״ל והניענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו להלא׳ וינענע שם ג׳ פעמים בהולכה וג׳ פעמים בהובא׳ ויש שם חסרון וצ״ל ומביא אליו ועושה כן כאשר העיד ב״י שכ״ה בנוסחת ספרדים והוא האמת להסכים עם מ״ש הוא בקיצור פסקי הרא״ש ומה שמסיים ס״ה ל״ו פעמים פי׳ שכל הולכה והובא׳ שמנענע נחשב לחד נמצא שבכל צד עושה תחל׳ הולכ׳ בלא ניענוע ואחר שעושה ההולכ׳ בעוד הלולב שם עושה ג׳ נענועים כל א׳ הולכה והובאה וכל פעם כשמביא ידו למטה עושה כן ג׳ נענועים ממילא לכל צד יש ו׳ נענועים וז״ש ב״י שדברי הרא״ש עולים כדיע׳ ג׳ של הר״ן ר״ל שגם הוא מפרש שלאחר הולכה והובא׳ יש תנועות קטנות אף על גב דלהר״ן שם משמע שא״צ בכל רוח כ״א ג׳ זוגות קטנות ולהרא״ש צריך ו׳ זוגות קטנות דרך הולכ׳ והובאה כמ״ש מ״מ בעיקר הפירוש הוא מסכים שיש תנועות קטנות דרך הולכ׳ והובאה אלא דק׳ מה שסיים הרא״ש נמצא שצריך ג׳ הולכות וג׳ הובאות לכל צד וצד ולפמ״ש אין שם בצד א׳ רק הולכ׳ א׳ והובא׳ א׳ ואי חשיב הנענועים הרי יש ו׳ נענועים כמ״ש והל״ל ג׳ הולכות וג׳ הובאות לכל הולכ׳ והובא׳ שבכל צד וצ״ל דבאמת ה״ק לכל צד וצד בכל הולכ׳ והובא׳ שבכל צד ואי לאו דברי הטור היינו מפרשים דברי הרא״ש שפיר דהרא״ש לא ס״ל שיהיו תנועות קטנות דרך הולכ׳ והובאה דל״ש זה כלל אלא ה״ק דאותן ג״פ שזכר בירושלמי הי׳ נרא׳ שקאי על הניענוע לחוד שיהי׳ ג״פ ואין להם שייכות עם ההולכות והובאות אלא תופס ידו במקום א׳ ומנענע ג״פ אבל ההולכ׳ והובא׳ אין עושין רק פעם א׳ בכל צד אלא דא״כ מה בעי ר״ז הכין חד והכין חד דזה קאי על הולכ׳ והבא׳ והא אין כאן אלא הולכ׳ והבא׳ א׳ רק הניענוע כל דהוא הוא ג״פ אלא ודאי דג״פ קאי על הולכ׳ והובא׳ שצ״ל ג״פ בכל צד וע״ז מבעיא לר׳ זירא אי איצטרך בכל צד ג״פ הולכ׳ וג״פ הבאה ובכל הולכ׳ והבא׳ יעשה ג״כ ניענוע כל דהו אי סגי בהולכה והובא׳ והולכ׳ בכל צד וזהו נקרא ג״פ ובכל אחד יעשה נענוע קצת ואזלינן לחומרא דיעשה בכל צד ג׳ הולכות וג׳ הבאות ובכל פעם יעשה נענוע קצת אלא דל׳ הטור לא משמע שמפרש כן דברי הרא״ש דהא כ׳ וינענע שם ג״פ בהולכה וג״פ בהבא׳ משמע דבניענוע עצמו יהי׳ הולכ׳ והובא׳ לספרים שלנו בטור דלא כתוב ומביא׳ אליו ועוש׳ כן ג״פ נוכל לישב שפיר דהך ג״פ דנקט אין לו דביקות עם הקודם אלא עם מה שאחריו וה״ק שמוליך ידו מכנגדו להלאה וינענע שם פי׳ נענועים כ״ד ויעש׳ כן ג״פ בהולכ׳ וג״פ בהבא׳ פי׳ כן יעשה ג״פ בהולכ׳ שיוליך ג״פ וינענע בכ״פ וכן בהובא׳ ג״פ וינענע בכ״פ ומ״ש הטור אח״כ ומעל׳ ידו למעל׳ ועוש׳ כך ג״פ פירושו שג״פ הוא מעלה ובכל פעם הוא מנענע קצת אלא שבקיצור פסקי הרא״ש לא כ״כ ונרא׳ לישב גם גי׳ ומביא׳ אליו כו׳ דבעי׳ ג׳ הולכות וג׳ הבאות בכל צד ואי מוליך לחוד ועושה שם ג׳ הולכות וג׳ הבאות אין ההבאות נחשבים במנין כיון שא״א להוליך אא״כ יביא אח״כ ואנן קי״ל דהולכ׳ והובא׳ חד היא ע״כ צריך שיעש׳ אח״כ הבאה אחר גמר ההולכ׳ ובאותה הבאה יעשה ג״כ ג׳ הולכות והבאות ולא יהיו נחשבים רק ההובאות כי א״א לעשות הבאה בלא הולכ׳ נמצא שאין לנו אלא ג׳ הולכות העליונות וג׳ בחד צד הבאות התחתונות ולפ״ז א״צ לעשות בחד צד כי אם הולכ׳ גדול׳ א׳ ובה ג׳ זוגות קטנות וכן הובא׳ גדול׳ א׳ ובה ג׳ זוגות ותו לא ובתשובות רש״ל סי׳ פ״ג כתב על דברי הרא״ש וז״ל פי׳ לפירושו אי בעי הולכ׳ עם הבאה או בין הכל ג״פ דהיינו מוליך ומביא ומוליך וע״ז כתב דאזלינן לחומרא ובעי׳ ג״פ הולכה עם הבאה ולפי פירושו הנענוע היא ההולכה והבאה וכן הוא בא״ח להדי׳ עכ״ל ואין משמעות הטור כלל כן דהא כתב שמוליך ידו מכנגדו להלא׳ וינענע שם ג״פ משמע דהולכ׳ וניענוע תרי מילי נינהו וכן הבין הב״י ונכון הוא ותו דהא כבר הביא הרא״ש דברי הרי״ף שכתב אלמא שהנענוע הוא חוץ ממוליך ומביא ולפי פי׳ רש״ל לא יהי׳ כאן נענוע אלא ג׳ הולכות והובאות שהם מוליך ומביא שאמרו בגמ׳ שלנו ובאיזו אופן תמצא נענוע חוץ למוליך ומביא.
שו״ע או״ח סי׳ תרנא סע׳ ט
הנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה וינענע שם ג׳ פעמים בהולכה וג׳ פעמים בהובאה, (טורף הלולב ומכסכס העלין בכל ניענוע), ואח״כ מטה ידו לצד אחר ועושה כן; וכן לכל צד מארבע צדדין ומעלה ומטה; הגה: וההולכה וההבאה היא עצמה הנענוע, כי מוליך ומביא ג״פ לכל רוח, ומטין ראש הלולב לכל צד שמנענע נגדו.
כיוון הנענועים
שו״ע או״ח סי׳ תרנא סע׳ י
יקיף דרך ימין בנענועו: מזרח, דרום, מערב, צפון.
משנה ברורה ס״ק מז
וכן העתיק בדה״ח ובח״א דכן הוא המנהג הפשוט במדינותינו. והטעם דהחכמים הזהירו אותנו תמיד שתמיד תקח את הדרך שהוא בימין שלך במקום שיש ימין ושמאל לפניך תבחר לך הימין שלך ואין חילוק בין איטר לאינו איטר [מ״א] ועתה אסדר בקצרה סדר הנענועים כפי מה שנהוג במדינותינו. סדר הנענועים לרוחות יחזיר פניו למזרח ושדרו של לולב לצד פניו ויעשה ג׳ הולכות למזרח ושלשה הבאות והיינו שמוליך ידו עם הלולב מכנגדו והלאה ג״פ ונכון שגם יכסכס בעלין בשעת הולכה והבאה ובשעת הבאה יקריבו הרבה אל גופו נגד החזה ואח״כ יטה ראש הלולב לדרום ויעשה ג״כ ג״פ הולכה והבאה הכל כמו במזרח אבל א״צ להפוך פניו להצד שמנענע רק יטה ראש הלולב לצד שמנענע וכן לצד מערב יטה רא
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
הירשם ל-
רשומות (Atom)
למה יושבים בסוכה? העמקה בסוגיית סוכה האם זכר לענני כבוד או זכר לסוכות ממש?
צפייה ביוטיוב ערוץ: הרב רועי אמגר Rabbi Roi Amgar נשלח על ידי: רועי אמגר מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
