יום רביעי, 30 בספטמבר 2026

סוכת שלום - ספירת היסוד - יום ו של סוכות

צפייה ביוטיוב

ערוץ: חייא בן חמו


נשלח על ידי: בנה ביתך כבתחילה 𓉱
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ריח גופות המחבלים כריח טוב

בכניסה לבארי, הייתה ערימה גדולה של נבלות, עם ריח נורא ואיום (כי בשלב הראשון פינו רק את גופות היהודים, ורק מאוחר מאוד פינו גם את הנבלות). מישהו התקשר לרב דב ליאור (נדמה לי שזה היה הרב) לשאול אותו אם מותר להתפלל כשמריחים את הריח של הנבלות של המחבלים. והרב ענה לו שריח של גופות של מחבלים הוא ריח טוב. 🤭

לא להלכה כמובן.


נשלח על ידי: עמיחי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ראש הממשלה נפגש עם נוסעי טיסת פליי דובאי שחזרו מסעודיה

צפייה ביוטיוב

ערוץ: ערוץ 7


נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שריפה מחדשת את היער כמו קהלת

**היער שכמעט מת מרוב ששמרו עליו** / הרב אליהו טרבלסי

בתחילת המאה העשרים קיבלו מנהלי היערות בארצות הברית החלטה שנשמעה מובנת מאליה: שריפה היא האויב של היער. ולכן, בכל פעם שהתגלתה שריפה, צריך היה לכבות אותה במהירות האפשרית.

במשך עשרות שנים המדיניות הזאת עבדה מצוין. פחות אש. פחות עצים שרופים. פחות נזק.

אבל אז, ביערות הסקוויה הענקית בקליפורניה, התחילו החוקרים לשים לב למשהו מוזר. העצים העתיקים עדיין שרדו. חלקם עצומים, בגובה של עשרות מטרים ובני אלפי שנים. אבל כמעט לא צמח תחתיהם דור חדש של עצי סקוויה. היער נשמר מצוין. אבל הוא הפסיק להתחדש.

וכשהחוקרים בדקו את ההיסטוריה של היער באמצעות טבעות העצים וסימני שריפות קדומות, הם גילו דבר מפתיע: במשך מאות שנים שריפות היו חלק טבעי מהמערכת. לא שריפות ענק הרסניות, אלא שריפות מחזוריות שעברו בקרקעית היער.

והאש עשתה כמה דברים חשובים מאוד. היא שרפה שכבות של ענפים ועלים מתים שהצטברו על הקרקע. היא פתחה אזורים שבהם אור השמש יכול להגיע למטה. היא חשפה קרקע שעליה זרעי הסקוויה הזעירים יכולים לנבוט.

ואז התברר הפרדוקס: בני האדם ניסו כל כך לשמור על היער כפי שהוא, עד שהם כמעט מנעו ממנו להפוך ליער של המחר.

---

וזה גרם לי לחשוב על ספר שאנחנו קוראים דווקא בחג הסוכות.

קהלת אומר: ״לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ… עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. ״

שימו לב: אנחנו אוהבים מאוד את ה״עת לטעת״. אנחנו אוהבים לבנות, להוסיף, להתחיל, לקבל על עצמנו דברים חדשים.

אבל שלמה המלך אומר שיש בעולם גם ״עת לעקור נטוע״. וזה כבר הרבה יותר קשה. כי לעקור משהו שכבר נטוע פירושו להודות שהדבר הזה היה חלק מהחיים שלי, אבל זמנו הסתיים.

---

ופה נמצא חיבור עמוק מאוד לחג הסוכות.

כל השנה אנחנו בונים. בית. קריירה. הרגלים. שגרה. מערכת חיים. ואז, פעם אחת בשנה, התורה אומרת: עכשיו צא.

״כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. ״

שימו לב שהתורה לא מצווה להרוס את הבית. הבית מצוין. עוד שבוע נחזור אליו. אבל פעם בשנה צריך לדעת לצאת ממנו.

כי לפעמים הדבר המסוכן ביותר בחיים אינו משהו רע. לפעמים זה דווקא משהו טוב, שפשוט התרגלנו אליו כל כך עד שאיננו מסוגלים לדמיין את עצמנו בלעדיו. שיטה שעבדה פעם. תפקיד שהתאים לנו. הרגל שנולד מסיבה טובה. דרך שבה ניהלנו את הבית.

אפילו תפיסה מסוימת על עצמנו: ״ככה אני. ״ ״ככה תמיד עשינו. ״ ״ככה זה אצלנו. ״ והמשפטים האלה נשמעים תמימים, אבל לפעמים הם שכבת העלים היבשים שמכסה את הקרקע.

---

אנחנו מבקשים מהקב״ה: תן לי השנה משהו חדש. צמיחה חדשה. קשר חדש עם הילדים. לימוד חדש. יותר זמן. יותר שמחה.

אבל איפה בדיוק הדבר החדש אמור לצמוח? הכול כבר מלא. אין מקום ביומן. אין מקום בראש. אין מקום בבית. אין מקום בלב.

לפני ״עת לטעת״, לפעמים צריך להסכים שיש גם ״עת לעקור נטוע״.

---

אז הנה עבודה קטנה לימים האחרונים של סוכות.

לשבת כמה דקות בסוכה ולשאול: מה בחיים שלי ממשיך להתקיים רק מפני שהוא כבר קיים? משהו שפעם אולי היה נכון, אבל היום הוא פשוט תופס מקום. ולבחור דבר אחד קטן שאפשר לפנות. לא לשרוף את כל היער. רק לפנות מעט קרקע.

כי אנשי היערות בקליפורניה גילו דבר מרתק: אפשר לשמור על כל העצים הישנים, ובכל זאת לאבד את העתיד של היער.

לא כל דבר שאנחנו עוזבים הוא אובדן. לא כל דבר שאנחנו עוקרים הוא הרס. לפעמים הדרך היחידה לתת למשהו חדש לצמוח, היא להפסיק לשמור על כל מה שהיה.


נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

דף לימוד ליל הושענא רבה תשפז

השמחה בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה׳ שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳ וגו׳.

רמב״ם הלכות לולב פרק ח הלכה ט״ו

ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימים אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שבח שמחת החכמה ואמר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני.

מגיד משנה על הרמב״ם

אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

אור החיים

רק כשיש עונג ושמחה פנימית בלב, מצורפים למעשה הטוב והצדק, אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי הא-ל הטוב ברוך הוא.

הראי״ה זצ״ל, מאמר הענג והשמחה

וכללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלהיך בכל אחת מהן, ואין ענינה, והאהבה והשמחה תשמח בימי השבתות והמועדים, כשמחת האלהים בהם, ועניית בית המקדש ובתורתו ובמצותה כן השמחה במצוה כשתשמח בה ובטובו, ותודה ותשבח שלחנו וטובו, ואם תעבר בך השמחה אל הנגון והרקוד והשיר, אל הנגון והרקוד בהיות הדבקות בעבודה ובמוסיקה גלוי ובצפון ובמזה על טובו וטובותיו, לשנחנו היא עבודת האלהי.

רבי יהודה הלוי, כוזרי מאמר שני אות נ

ושמחת מצוה תהיה בהתבונן אדם בתכלית שפלותו, כלי מלא בושה ומלך מלכי המלכים צוה לעשות דבר ליקח ענף לולב ואתרוג ובו יעשה רצונו ויהיה לרצון לה׳ איך לא ישמח, ואילו יגיע לאיש אחד מכאן כתב מהמלך לילך בשליחותו איזה ימים ובזה ימצא חן בעיניו, הלא ידלג שור באהבת עשות רצון מושל ארץ, ואם ילך בדרך ויצטרך לפסוע עלי קמשונים ולדלג פחתים והרים אשר במעדר יעדרון לא ידאג ולא יפסק חוכא מפומא, וכן יפה לעשות כי כולנו חייבים בכבודה של מלכות ואיך לא נשמח בשמחה שלימה שאין בה עצב בעשיית מצות ה׳ אשר לא נפלאת היא וקשה ונוח לעשותה כי לא הטריח ה׳ על ברואיו בשום דבר ובזה זכינו למצוא חן בעיני ה׳ ולהיות דבקים בו כל הימים ואיך לא נגיל ולא נשמח בכל לבבנו ובפרט כי ע״י מצוה בעשותה בשמחה נזכה להשגת חכמה והשגת רוח הקדש.

רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש דרוש י״א

והנה באמת כל תוקף קיום התורה אשר יזכה הנער את אורחו הוא בכלל אחד שיעשה אדם המצות בשמחה, זו תכלית שלימות האדם כאשר יעשה עבודת ה׳ שיהיה בעיניו כמשוש להון רב, והוא המביא אדם ליראה ואהבה את ה׳ וזהו ממש כלל כל תורת האדם השלם כי בזה יתדבק בה׳ ויטה אהבתו ויתלהב בתורתו ללמוד תורה ויראת ה׳ כל הימים. וכן חילופו מי שאינו עושה בשמחה ללמוד תורה ויראת ה׳ כל הימים נענש הרבה וירחק למאוד משלימות כדכתיב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה וטוב לבב.

כך כתב האר״י ז״ל שצריך לעשות כל המצות בשמחה. לאחר שביאר שהשמחה מביאה לידי שלמות בעבודת ה׳, רבי יונתן אייבשיץ הביא את דברי האר״י שצריך לעשות את כל המצות בשמחה. נעיין בדברי ספר חרדים ונראה למה רמז רבי יונתן אייבשיץ במילים אלו.

השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדיר ליה קודש אבריך הוא, כל מצוה שמזדמנת לו היא מתנה ששלח לו הקב״ה, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. כן גילה החסיד מהר״ר יצחק אשכנזי, האר״י הקדוש, לאיש סודו, רבי חיים ויטאל, שכל מה שהשיג שנתנו לו שערי חכמה ורוח הקודש, הוא בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה ומצוה לאין תכלית.

ספר חרדים

אין ענג ושמחה לאדם בעשותו מעשים, כי אם אחרי שמצוייר בלבבו היטב תכליתם. ומאד נדע כי כל מה שתצונו התורה על דבר התלוי בלב, אין כונתה שנקנה אותו הדבר בעצמו על ידי השקפתנו עליו. וכמו שהמצוה לאהבה את ד׳ וליראה ממנו, איננה מתפרשת כי אם שנעסוק בדרכים שבטבעם להקנות לנו היראה והאהבה, דהיינו לימוד התורה וחלקיה וידיעת דרכי השי״ת ומידות טובו. כן הציווי לעבוד את ה׳ בשמחה, גם כן הכוונה על ההשתדלות בידיעת התועלת הנמשכת מהתורה והמצוות, ואז נחוץ לשמוח בהם, ולא יהיו עלינו כמשא כבד, כי אם לעטרת תפארת.

אורות המצוות, הראי״ה קוק

בשמחת תורה בשנת תשל״ד מלחמת יום הכיפורים טרם באה אל סיומה, והייתה בקרב הציבור אווירה כבדה מאוד. גם בישיבה היו מעטים הנוכחים כיוון שרוב התלמידים היו מגויסים, והורגשה באוויר דאגה רבה. אולם רבנו הרב צבי יהודה זצ״ל דפק על הבימה ואמר: ׳צריך לשמוח בשמחתה של תורה׳ והחל להרקיד את האנשים. באותה הזדמנות הזכיר הרב צבי יהודה מה שהיה רגיל להזכיר, שעניינה של השמחה מופיע בתורה דווקא בדרך השלילה: ״תחת אשר לא עבדת את ד׳ אלקיך בשמחה״ (דברים כח, מז) - לפעמים השמחה מופיעה דווקא מתוך החשכה, ולכן דרש שישמחו בשמחתה של תורה, שהיא חלק מעבודת ד׳. כמדומה שבאמת בשמחת תורה, עם חציית התעלה, החל השינוי המשמעותי בלחימה.

כן הוא לגבי כל אורחות החיים שצריכים להיות בשמחה, כפי שמסיים הרמ״א את הגהותיו על חלק אורח חיים של השולחן ערוך (סימן תרצז): ״וטוב לב משתה תמיד״. חשק חיינו וכל אורחות חיינו יהיו מתוך שמחה, מתוך הרגשה של שלמות והרמוניה.

הרב עמי שטרנברג שליט״א, שמע בני חלק ג

תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב (כח, מז). הרמב״ן על התורה כותב, כי התוכחה שבפרשת בחוקתי היא כנגד בית ראשון, והתוכחה שבפרשת כי תבא, היא כנגד בית שני. וצריך ביאור לכאורה, שהרי בית שני חרב בגלל שנאת חינם (יומא ט:), ואילו כאן בפרשתנו, התורה כותבת שהחורבן בא ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה…״, ולא נזכר ענין השנאת חינם? אלא שמכאן מוכח שבמקום שאין שמחה וטוב לבב, חודרת ומפעפעת שנאת חינם ארסית ומחריבה. כי אלו שני עניינים קשורים זה בזה, שמחה וטוב לבב ואהבת הבריות.

הרב אברהם אלקנה שפירא זצ״ל, אמרי שפר

לימוד תורה, בגירסה, בהבנה והיכולת לחדש, אינם יכולים להתברך כראוי, להביא את אורם היפה בנפש האדם פנימה ולעטרהו עז והדר גם מחוצה לו, כי אם כשיצורף עימם העונג והשמחה, שרק אז ידבר בם לשמם. רק לימוד התורה לשמה והתעלסות באהבתה תביא את כל התוצאות הטובות הבאות מאורה של תורה.

הראי״ה זצ״ל, מאמר הענג והשמחה

השמחה והעונג בלימוד היא: ״מתנת א-לוהים לאותם שכבר יגעו הרבה והרגילו את נפשם בנועם אור האמת, עד שכל עמל נפש בדרישת התורה והדעת הוא מרבה להם ששון ועונג רב״. קודם צריך לעמול קשה – ורק אחרי זמן רב השמחה מגיעה. כדי שיהיה לתלמיד כוח להתחיל את המסע הארוך והמייגע צריך וכדאי לתת לו טעימה מתחושת השמחה והעונג שיש בלימוד התורה וקניינה.

לכן יש לפתוח את השיעור והלימוד בדברים המתיישבים בליבו ומסיבים לו הנאה. זהו שהגמרא (שבת ל, ב) ממשיכה: ״כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן״, ומבאר הרב זצ״ל (עין אי״ה, שם): ״זיו השמחה צריך שיאיר בתור ברק פנימי על ידי מה שיצייר את שמחת השלימות של הידיעה הברורה בהיותה מושגת כבר. על כן, כאשר יצייר את העונג הזה יפה לפני לימודו וישיג ערכו – אז יחרוץ לבוא אל המבוקש״.

זהו אפוא תפקידו של הרב. הוא צריך לדעת איך: מחד גיסא, לדרוש מהתלמידים מאמץ והשתדלות, ומאידך גיסא, להראות, כבר בתחילת הלימוד, את התחושות הנפלאות שיגיע אליהם התלמיד אם יתמיד וישקיע. הרב יוסי זצ״ל היה ידוע בדרישות הגבוהות מתלמידיו. הוא דרש התמדה ורצינות, אבל כולם ידעו וראו את החיבור הפנימי שלו לתורה ואת האהבה הגדולה שלו והשמחה שלו בלימוד – והדבר הקרין על כל התלמידים. האהבה הגדולה שלהם והקשר המיוחד שלהם לרב יוסי התבלטו בהלוויה ובימי השבעה.

הרב דני איזק שליט״א, לולי תורתך שעשועי, פרקי לימוד וזכרון לע״נ הרב יוסף צבי ולד זצ״ל


נשלח על ידי: זוהר יצחק
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שערים לסוכות - שער ח - שבעים פרים הקרבים בסוכות נגד שבעים האומות

פתיחה

דברי חז״ל

בפרשת פינחס, בתיאור הקורבנות הקרבים בחג הסוכות (במדבר, כט), נאמר כי ביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים ופוחתים בכל יום פר אחד, עד שביום השביעי מקריבים שבעה פרים, כך שבסך הכול מקריבים בכל ימי הסוכות שבעים פרים. לצד זאת, ביום שמיני עצרת מקריבים רק פר אחד.

בגמרא (סוכה נה, ב) מובא על כך:

הני שבעים פרים כנגד מי? – כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? – כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה – כדי שאהנה ממך. אמר רבי יוחנן: אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו! בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר עליהן, ועכשיו – מי מכפר עליהן?

בדור הפלגה, לאחר המבול, נחלקה האנושות לשבעים אומות, ומאז המספר שבעים הוא המספר היסודי של אומות העולם. חכמים הבינו שהמספר הכולל של פרי החג אינו מקרי, אלא מכוון כנגד שבעים אומות העולם, ובחג הסוכות ישראל מקריבים שבעים פרים בעבורם.

מן הגמרא עולה שהקרבת שבעים הפרים היא לטובת האומות (״מזבח מכפר עליהן״), וכי ישראל, שהם הלב שבאומות, דואגים לעולם כולו, בייחוד בזמן בית המקדש.

ובדומה לכך מובא במדרש (במדבר רבה כא, כד):

״בַּיֹּום הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת״ (במדבר כט, לה) – זהו שאמר הכתוב (תהלים קט, ד): ״תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי, וַאֲנִי תְפִלָּה״ – את מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל: רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו – והם שונאין אותנו! שנאמר: ״תַּחַת אַהֲבָתִי – יִשְׂטְנוּנִי״. לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא: עכשיו הקריבו על עצמכם – ״בַּיֹּום הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם… וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד״ (במדבר כט, להלו).

גם במדרש זה הובא משל הסעודה להסברת היחס שבין ימי חג הסוכות לשמיני עצרת:

משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה. כיון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר או של דג או ירק. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: ״בַּיֹּום הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״, גלגלו במה שאתם מוצאים, בפר אחד ואיל אחד.

וכן הובא בזוהר הקדוש על שבעת ימי חג הסוכות (ח״א רכא, א, מתורגם):

אפילו אומות העולם שמחים בשמחת ישראל ומתברכים מברכותינו, ועל כן מקריבים בכל יום קורבנות (פרי החג) עליהם, לשים עליהם שלום, ושיתברכו על ידינו.

רבנו השפת אמת עסק בביאור דברי חז״ל הללו והסביר מדוע דווקא בחג זה ישראל מקריבים בעבור האומות, מה הדבר מלמד על עניינו של חג הסוכות ומהו היחס שבין ישראל והאומות הנלמד מן הדברים.

בשער זה התמקדנו במקורות העוסקים ישירות בנושא הקרבת שבעים פרים למען האומות. אולם, פעמים רבות דברי רבנו בנושא זה עסקו בבירור עניינה של ה״סעודה הקטנה״, יום שמיני עצרת, שבחלקה השני של הגמרא, ובבירור עניין השפע המגיע לישראל ודבקותנו בקדוש ברוך הוא. את דבריו אלו ביארנו בשער שמיני עצרת, להשלמת הנושא עיין שם.

להשלמת עניינו של שער זה, עיין גם בשער ד – ״הסוכה – שומרת ומבדילה״, שגם בו התבארו עניינים עיקריים ביחס שבין ישראל והאומות המתגלה בחג הסוכות.

משל הסעודה בגמרא

כמבוא להבנת דברי קודשו של השפת אמת והחידושים שבהם, נתבונן במשל שהובא בגמרא:

משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה – כדי שאהנה ממך.

א. המשל מבקש להסביר את עניינו של חג הסוכות ושמיני עצרת. שבעת ימי חג הסוכות משולים לסעודה גדולה, ויום שמיני עצרת משול לסעודה קטנה. החילוק בין גדולה לקטנה נובע מהחילוק בקורבנות הפרים הקרבים בימים אלו: בסוכות מקריבים קורבנות רבים, שבעים פרים – ואילו בשמיני עצרת אין מקריבים אלא פר אחד. ויש להבין מה כל סוג סעודה מסמלת ומבטאת.

ב. מן המשל למדנו ששבעת ימי החג קשורים לאומות כולם, ואילו יום שמיני עצרת אינו אלא כנגד ישראל. ישראל נקראים: ״אוהבו״ של המלך, ואומות העולם נקראות: ״עבדיו״.

ג. בגמרא מובא נימוק לסעודה הקטנה: ״כדי שאהנה ממך״, אך לא הובא הסבר וטעם לסעודה הגדולה. יש להבין אפוא למה המלך, הקדוש ברוך הוא, רוצה לערוך ״סעודה גדולה״, ומדוע דווקא בסוכות.

ד. כמו כן יש לשאול: האם במשל, העבדים, האומות, רק מכינים למלך את הסעודה, והוא נהנה ממנה לבדו, או שגם העבדים נהנים ומשתתפים באותה סעודה, מעין סעודת אחשוורוש שבה נהנו כולם? בפשטות נראה שכולם נהנים מן הסעודה, כלשון המדרש שהבאנו: ״משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה״.

לפי זה, הכוונה היא שמכוח הקרבת הקורבנות לכבוד ה׳, המקריבים זוכים להידבק במקור השפע ולקבל ממנו ברכה – ומשום כך פרנסת השנה תלויה בימים אלו.

ה. המשל סותר לכאורה את ההבנה הפשוטה של ייעודו של חג הסוכות. חג הסוכות נחוג זכר לענני הכבוד שישבו בהם ישראל במדבר וזכר לסוכות שעשו ישראל ביציאת מצרים. על פי חז״ל, מצוות ארבעת המינים היא עדות וסימן לניצחונם של ישראל בדין על האומות. לפי טעמים אלו ברור שחג הסוכות נועד לעם ישראל. וכל זאת מלבד דברי חז״ל על קדושת הסוכה, שרק ישראל ראויים להיכנס אליה.

אך מעיון במשל הסעודה נראה יותר שבימי הסוכות אין הבדל בין עבדי המלך, האומות – לאוהבו של המלך, ישראל, וכולם עושים יחד סעודה למלך! כלשון המשל: ״אמר לעבדיו: עשו לי סעודה״, ומובן שהכוונה לכלל העמים, ורק בשמיני עצרת מדובר על ישראל, ״אוהבו״ של המלך, בלבד.

לפי זה יש לשאול: באיזו מידה יש בחג סוכות בחינה שהוא שייך לכלל הבריאה? כמו כן יש לברר כיצד הקרבת הקורבנות קשורה למצוות ולתהליכים המקבילים המתרחשים בחג הסוכות. כגון, בכניסת ישראל לסוכה יש לכאורה שתי מגמות הפוכות: האחת, כניסת ישראל למקום קדוש ומיוחד – המבטאת התכנסות; והשנייה, הקרבה בעבור האומות כולן – המבטאת התפשטות. נוסף על כך, מה היחס שבין ההקרבה בעבור האומות, וכן העובדה שהסוכה נקראת: ״סוכת שלום״ – לבין העובדה שארבעת המינים מכונים: ״כלי מלחמה״ ומסמלים את ניצחון ישראל על האומות? הרי לכאורה נראה שמגמות אלו סותרות זו את זו!

סקירת סדר הפרקים ועניינם

הפרק הראשון, ״בסוכות נידונים על המים״, מבאר כי הקרבת שבעים פרים בעבור האומות דווקא בחג הסוכות נעוצה בכך שבחג זה נידונים על המים, דבר שהבריאה כולה זקוקה לו במיוחד.

הפרק השני, ״ההבדלה וההתכנסות בסוכות מאפשרת לזכות את האומות״, עוסק בביאור של טעם נוסף מדוע דווקא בחג הסוכות מקריבים ישראל בעבור האומות. בפרק זה יתבאר שהדבר נעוץ במעלתם וטהרתם של ישראל לאחר ימי הדין והתשובה.

הפרק השלישי, ״סוכות לאומות או לישראל – על מה אנו שמחים? ״, עוסק בביאור שמחתם של ישראל בחג הסוכות לאור ההבנה שהחג מתייחס לבריאה כולה.

הפרק הרביעי, ״תיקון מדרגת הטבע וחלק האומות שבתוכנו״, מברר שחג הסוכות, שבו אנו מקריבים בעבור האומות, הוא תהליך תיקון המתחולל ביסודו בתוכנו ומקרין החוצה על שאר העמים. שבעת ימי החג הם כנגד מדרגת הטבע, הרמוזה במספר שבע, המתפשטים לשבעים פרי החג. לאחר מכן מגיעים אנו ליום שמיני עצרת – כנגד התורה, שהיא למעלה מהטבע.

הפרק החמישי, ״תיקון כלל הבריאה בסוכות״, מבאר שישנה בחינה שאפשר לראות את חג הסוכות כזמן שבו נשלם תהליך התיקון, ובו ישראל יכולים לתקן ולקרב גם את כלל האומות.

הפרק השישי, ״בסוכות משלימות האומות עִם ישראל״, עוסק בדברי הזוהר הקדוש, המבאר כי חג הסוכות רומז למדרגה ששרי אומות העולם והגויים משלימים עִם ישראל. רבנו השפת אמת ביאר את העניין בהקבלה לפרשיית שלושת הבארות: ״עשק״, ״שטנה״ ו״רחובות״ שחפר יצחק ולפרשיית פיוס יצחק ואבימלך.

הפרק השביעי, ״הוצאת ניצוצות קדושה מהאומות״, עוסק בביאור עניין הוצאת ניצוצות קדושה מהאומות בהקרבת שבעים פרי החג. הפרק מסביר גם את הצורך בשמירה לבל יזיקו לנו אותם ניצוצות, וכן את עניין חזרתם של הניצוצות לאומות לאחר תיקונן ועילוין.

פרק א

בסוכות נידונים על המים

כפי שהובא בהקדמה, יש להבין מדוע דווקא בחג הסוכות אנו מקריבים בעבור האומות, ומדוע ראו חז״ל בשבעת ימי הסוכות משל לסעודה שעושים עבדי המלך, דהיינו האומות כולן, למלך.

הטעם הפשוט לכך הוא משום שחג הסוכות נוגע באופן מיוחד לעולם כולו, מפני שבחג זה נידונים על המים (משנה, ראש השנה א, ב), ובו התקיימה מצוות ניסוך המים (ראש השנה טז, א). ולמים זקוקים בני האדם כולם. כמו כן, בחג מסתיים התהליך של ימי ראשית השנה שנברא בהם העולם ומתחדשת בכל שנה הבריאה כולה – ולכן דווקא במועד זה יש צורך וחשיבות להקריב קורבנות בעבור אומות העולם כולן.

רבנו כתב (סוכות תרל״ד, ד״ה: ״ענין״; ״שמיני״):

בסוכות שבעים פרים נגד האומות. וניסוך המים, כדאיתא בגמרא, כי בני ישראל צריכין לבקש שיתפשט מלכותו יתברך על כל הבריאה… כי בסוכות יורד שפע חיים משמים לכל השנה לכל הנבראים. ולכן שבעים פרים וניסוך המים.

חג הפסח מסמל בעיקר את יציאת מצרים והבדלת ישראל מן העמים, וחג שבועות מסמל את קבלת התורה שניתנה רק לישראל. בשונה מהם, חג הסוכות, הנחוג בחודש תשרי, שנברא בו העולם כולו, מתייחס לאנושות כולה, וזאת משום שבו נידונים על המים, והמציאות כולה זקוקה למים וגשם, ובו יורד שפע לכלל הנבראים.

דברים אלו מתבארים היטב בדברי הנביא (זכריה יד, טזיז) הנאמרים בהפטרת יום טוב הראשון של סוכות. מובא שם שלעתיד לבוא יבואו הגויים לחוג את חג הסוכות בירושלים:

וְהָיָה כָּל הַנֹּותָר מִכָּל הַגֹּויִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה׳ צְבָאֹות וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכֹּות. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחֹות הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה׳ צְבָאֹות – וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם.

גם בלי להיכנס לכל פרטי הדברים שם, מכלל הדברים מובן שחגיגת חג הסוכות אינה רק לישראל, אלא אף לגויים, וכי גם הם יעלו לירושלים לחוג את חג הסוכות, והגעתם תהיה תנאי לירידת הגשם עליהם.

בדרך זו ביאר רש״י את הגמרא:

״שבעים פרים״ – פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות, לכפר עליהם שֶׁיֵּרְדּוּ גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים.

וכן כתב השפת אמת (סוכות תרמ״ח, ד״ה: ״איתא בזוהר״):

וזה רמז ניסוך המים בחג, כי היין מיוחד לבני ישראל, ומגע עכו״ם פוסל בו. אבל המים הוא כולל לכל האומות.

אחת ההלכות המבטאת את הבדלת ישראל מן העמים היא שמגע גוי פוסל יין לישראל. אולם, מים אינם נפסלים במגע. רבנו מסביר כי הסיבה הפנימית לכך היא שהמים מתייחסים לכלל הבריאה, ולא נעשה בהם כל שינוי. מתוך כך למדנו שחג הסוכות, שבו מתקיימת מצוות ניסוך המים, כולל את האומות כולן.

בגמרא (סוכה נ, ב) נאמר שמצוות ניסוך המים היא ״מצוה חשובה״ ו״באה מששת ימי בראשית״. וביאר זאת השפת אמת (בחידושיו לגמרא):

נראה לפרש כי מצות נסכי יין מיוחדת לבני ישראל במקדש… אבל בסוכות, שמקריבין שבעים פרים נגד שבעים אומות, יש גם כן נסכי מים, שידו פשוטה לקבל כל השבים, ושופכין לבם לפניו כמים, ובחסדו יתברך מקרב גם הרחוקים. נמצא שהיא זמן תיקון לכלל הבריאה כמו שהיה בימי בראשית, קודם שנבחרו בני ישראל.

הסיבה הפנימית שבכל השנה ישנה רק מצוות ניסוך יין ובסוכות ישנה גם מצוות ניסוך המים היא שחג הסוכות הוא זמן התיקון לבריאה כולה, ומתנוצצת בו המדרגה שהייתה בששת ימי בראשית, קודם שנבחרו ישראל והתייחדו מכל האומות. והמים מסמלים הנהגה של חסד, שבה ה׳ מקרב את כל ברואיו.

ייתכן שלפי זה נוכל להבין היטב מדוע ה״מקור״ בתורה למצוות ניסוך המים רמוז דווקא בפסוקים הרומזים להקרבה על האומות כולן דווקא בפרשיית הקורבנות. רמוז עניין המים שלהם זקוק העולם כולו. והדברים רמוזים בלבד, כי מצד המדרגה הגלויה של התורה, המתאימה למדרגת העולם כפי שהוא כעת, התורה ניתנה לישראל, ואילו במצוות ניסוך המים מתנוצצת מדרגה של תיקון כלל הבריאה, עוד קודם בחירת ישראל.

פרק ב

ההבדלה וההתכנסות בסוכות מאפשרות לזכות את האומות

מלבד העובדה שעניינו של החג (שבו פרנסת השנה) קשור לעולם כולו, ומשום כך מובן מדוע בסוכות יש להקריב פרים למען האומות, יש לבאר את הדברים בבחינה נוספת – מצד ישראל עצמם.

בכל השנה, ובשאר החגים, קיימת סכנה בקירוב האומות. רק בחג הסוכות ישראל יכולים לעסוק בתיקונם ובקירובם של האומות. כמו כן, כפי תיקונם של ישראל וגודל מדרגתם, הם משלימים עימם את העמים כולם. דווקא מפני כניסת ישראל אל הסוכה בימים אלו, כניסה שמבטאת התכנסות והבדלה, יכולים ישראל גם להשפיע ולהאיר לשאר העמים.

כך כתב רבנו (סוכות תרס״ד, ד״ה: ״בסוכות״):

בסוכות נבדלין בני ישראל מן האומות על ידי מצות הסוכה, שהיא דירה מיוחדת לכל האזרח בישראל כו׳. ולכן, דוקא בחג מקריבין שבעים פרים מול שבעים אומות. לומר דכל מה שבני ישראל נבדלין לעצמם – מזכין גם כן לכל העולם. וכמו כן בבית המקדש שהיו נבדלין בני ישראל האירו גם לכל העולם.

ובמקום אחר כתב (שם תרמ״א, ד״ה: ״כתיב יפתח״):

זה החג שבו ניסוך המים, כדאיתא בגמרא: כדי שיתברכו לכם גשמי שנה… היא התקרבות האומות גם כן, כמו שכתוב: שבעים פרים על שבעים אומות… שאין הקורבּות שלהם יכול להזיק עתה כמו בכל עת שצריכים שמירה שלא להתקרב לרשעים. ובחג הזה הסוכה מגין על בני ישראל ויכולין לקרב גם האומות, כנ״ל.

עיקרון גדול למדנו מן הדברים: ״הבדלה אינה הפרדה״. דווקא מכוח ההבדלה, שכל אחד מברר את תפקידו ומקומו, יכולה לבוא השפעה מצד ישראל על האומות, ויכולה להופיע ברכת השלום, שבה כלולה המציאות כולה. ולכן, דווקא בכניסת ישראל לסוכה מתגלה גם כוחנו להשפיע ולהביא ברכה לשאר האומות – ״מזכין גם כן לכל העולם״. ולא רק שאנו משפיעים להן, אלא שאנו גם מקרבים אותן – ״ויכולין לקרב גם האומות״.

נוכל אף להוסיף (עפ״י


נשלח על ידי: משכן שלום מרגלית
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

זחב דף נט עא-סוכות, הקרבת שבעים פרים כנגד האומות

הקדמה:

על פי חז״ל שבעים פרים הקרבים בחג הסוכות (עיין במדבר פכ״ט) הם כנגד שבעים האומות (שרי האומות) – ראה סוכה דף נה, ובמקורות להלן מהזוהר הקדוש.

מה עניין חג הסוכות, האם הוא זמן של התכנסות ישראל (לאחר ניצחון על החיצוניים) או זמן של השפעה על העולם כולו?

הסיבות השונות שהובאו מדוע מקריבים שבעים פרים: א. אנו מתפללים שיתמעטו ויכלו, כמו העבירות שלנו. זהו בסוד התמעטות הדינים. אנו לוקחים מהם את ניצוצות הקדושה שבהם. ב. מקריבים לכפר על השבעים עמים. לקרב ולהעלות אותם. ובזה משלימים עם ישראל. ג. זוהי מתנה מועטת שאנו נותנים להם כדי שיקבלו חלקם ולא יקטרגו ויבקשו למנוע מאיתנו את הברכה והשפע (מעין תפקידו של שעיר המשתלח). ד. בחג הסוכות, בו מתפללים על הגשם הנצרך לעולם כולו, יש לנו אחריות על העולם כולו ולכן מביאים ברכה ושלום לכל העמים. בסוכות אנו מחזירים לגויים את חלקם. ובזה מתגלה שגם החיצוניים יונקים ומקבלים את השפע מן הקדושה.

א. ספר הזוהר ח״ב דף נח ע״ב - אמר רבי שמעון, אילנא חד רברבא עלאה תקיפא, ביה אתזנו עלאין ותתאין, והא אתחם בתריסר תחומין, אתתקף בארבע סטרי עלמא, דאסתחרן (נ״א דאתחברן) בדוכתייהו. שבעין ענפין סלקין בגויה, ואתזנו מניה, בעיקר שרשוי ינקין אינון סחרניה, ואינון ענפין דמשתכחין באילנא, כד מטי עידן שלטניה דכל ענפא וענפא, כלהו בעאן לשיצאה כלא גופא דאילנא, דאיהו עקרא דכלהו ענפין, ההוא דשליט עלייהו, וישראל אחידן ביה.

כד מטא עלייהו שלטנותא דההוא [דף נט ע״א] גופא דאילנא חולקא דישראל, בעי לנטרא לון ולמיהב שלמא בכלהו, ועל דא שבעים פרי החג למיהב שלמא לשבעין ענפין דבגו אילנא.

ב. ספר הזוהר ח״ג דף קג ע״ב - רע״מ - פקודא (מו) בתר דא לקרבא קרבנא בכל יומא, וקרבנא דא למהוי חולקא בכלא בחדוותא דבנוי, בגין דכלהו אחידן באילנא, ענפין דלתתא, דלגבי שרשא דאילנא כלא אתברכן בגין אילנא, אף על גב דלית בהו תועלתא, כלא אתברכאן, ובחדוותא דישראל באבוהון דלעילא, יהבי חולקא דברכאן לכל אינון שאר עמין, דאית לון אחידו ואתאחדו בהו בישראל.

וכל אלין קרבנין, למיהב מזונא לאינון ממנן דשאר עמין, דהא מגו רחימו דקא רחים קודשא בריך הוא לבנוי, בעי דכלא יהון רחימין דלהון, ורזא דא (משלי טז ז) ברצות יהו״ה דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, אפילו כל אינון מקטרגי עלאי, כלהו אהדרן רחימין לישראל, וכד חיילין דלעילא אהדרו רחימין לישראל, כל אינון דלתתא על אחת כמה וכמה.

ואי תימא, להון הוו מקרבי קרבנא, לאו הכי, אלא כלא לקודשא בריך הוא סליק ומתקרב, ואיהו פריש מזונא לכלהו אכלוסין דסטרין אחרנין, דיתהנון בההוא דורונא דבנוי, ויתהדרון רחימין דלהון, דינדעון עילא ותתא, דהא לית עמא כעמא דישראל, דאינון חולקיה ועדביה דקודשא בריך הוא, ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא עילא ותתא כדקא יאות, וכל אכלוסין עילאין, פתחי ואמרי (ש״ב ז כג) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. (ע״כ הרעיא מהימנא).

ג. ספר הזוהר ח״ג דף נה ע״א – תוספתא - דשבעה יומין דסוכות, בהון הוו מקריבין ישראל שבעים פרים, לכפרא על שבעין ממנן, בגין דלא ישתאר עלמא חרוב מנייהו, הדא הוא דכתיב (במדבר כט יב) ובחמשה עשר יום וגו׳, והקרבתם עולה אשה וגו׳. (ע״כ התוספתא).

א. ספר הזוהר ח״ג דף קכג ע״ב - …ובגין דא הוו ישראל מקרבין לעזאזל לגבי ההוא חשך, ושבעים פרים לקבל שבעים אומין, לקיימא קרא (משלי כה כא) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים.

ד. ספר הזוהר ח״ג דף רנו ע״א, רע״מ - דשבעה יומין דסוכות, בהון הוו מקריבין ישראל שבעים פרים, לכפרא על שבעין ממנן, בגין דלא ישתאר עלמא חרוב מנייהו, הדא הוא דכתיב, ובחמשה עשר יום, והקרבתם עולה אשה לריח ניחח ליהו״ה, פרים בני בקר שלשה עשר תמימים… וביום השביעי שבעה, וכלהו שבעין, ובכל יומא הוו חסרים.

…מתמעטין חובין דישראל, אוף הכי מתמעטין ממנן דאינון מלאכי חבלה דממנן עלייהו, דדמיין למי טופנא, כמה דאוקמוה, עשה עברה אחת קנה לו קטיגור אחד, בההוא זמנא דמתמעטין חובין, מתמעטין פרים דלהון, מתמעטין ממנן דשבעין אומין, מתמעטין שבעין אומין, מתמעט טובא דלהון.

ה. ספר הזוהר ח״ג דף צו ע״ב - צז ע״א


נשלח על ידי: משכן שלום מרגלית
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

זחב דף נט עא-סוכות, הקרבת שבעים פרים כנגד האומות

בס״ד

לזהר הקדוש ח״ב דף נט ע״א – הקרבת שבעים פרים בחג הסוכות על העמים

הקדמה:

על פי חז״ל שבעים פרים הקרבים בחג הסוכות (עיין במדבר פכ״ט) הם כנגד שבעים האומות (שרי האומות) – ראה סוכה דף נה, ובמקורות להלן מהזוהר הקדוש.

מה עניין חג הסוכות, האם הוא זמן של התכנסות ישראל (לאחר ניצחון על החיצוניים) או זמן של השפעה על העולם כולו?

הסיבות השונות שהובאו מדוע מקריבים שבעים פרים:

אנו מתפללים שיתמעטו ויכלו, כמו העבירות שלנו. זהו בסוד התמעטות הדינים. אנו לוקחים מהם את ניצוצות הקדושה שבהם.

מקריבים לכפר על השבעים עמים. לקרב ולהעלות אותם. ובזה משלימים עם ישראל.

זוהי מתנה מועטת שאנו נותנים להם כדי שיקבלו חלקם ולא יקטרגו ויבקשו למנוע מאיתנו את הברכה והשפע (מעין תפקידו של שעיר המשתלח).

בחג הסוכות, בו מתפללים על הגשם הנצרך לעולם כולו, יש לנו אחריות על העולם כולו ולכן מביאים ברכה ושלום לכל העמים. בסוכות אנו מחזירים לגויים את חלקם. ובזה מתגלה שגם החיצוניים יונקים ומקבלים את השפע מן הקדושה.

ספר הזוהר ח״ב דף נח ע״ב - אמר רבי שמעון, אילנא חד רברבא עלאה תקיפא, ביה אתזנו עלאין ותתאין, והא אתחם בתריסר תחומין, אתתקף בארבע סטרי עלמא, דאסתחרן (נ״א דאתחברן) בדוכתייהו. שבעין ענפין סלקין בגויה, ואתזנו מניה, בעיקר שרשוי ינקין אינון סחרניה, ואינון ענפין דמשתכחין באילנא, כד מטי עידן שלטניה דכל ענפא וענפא, כלהו בעאן לשיצאה כלא גופא דאילנא, דאיהו עקרא דכלהו ענפין, ההוא דשליט עלייהו, וישראל אחידן ביה. כד מטא עלייהו שלטנותא דההוא [דף נט ע״א] גופא דאילנא חולקא דישראל, בעי לנטרא לון ולמיהב שלמא בכלהו, ועל דא שבעים פרי החג למיהב שלמא לשבעין ענפין דבגו אילנא.

ספר הזוהר ח״ג דף קג ע״ב - רע״מ - פקודא (מו) בתר דא לקרבא קרבנא בכל יומא, וקרבנא דא למהוי חולקא בכלא בחדוותא דבנוי, בגין דכלהו אחידן באילנא, ענפין דלתתא, דלגבי שרשא דאילנא כלא אתברכן בגין אילנא, אף על גב דלית בהו תועלתא, כלא אתברכאן, ובחדוותא דישראל באבוהון דלעילא, יהבי חולקא דברכאן לכל אינון שאר עמין, דאית לון אחידו ואתאחדו בהו בישראל.

וכל אלין קרבנין, למיהב מזונא לאינון ממנן דשאר עמין, דהא מגו רחימו דקא רחים קודשא בריך הוא לבנוי, בעי דכלא יהון רחימין דלהון, ורזא דא (משלי טז ז) ברצות יהו״ה דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, אפילו כל אינון מקטרגי עלאי, כלהו אהדרן רחימין לישראל, וכד חיילין דלעילא אהדרו רחימין לישראל, כל אינון דלתתא על אחת כמה וכמה.

ואי תימא, להון הוו מקרבי קרבנא, לאו הכי, אלא כלא לקודשא בריך הוא סליק ומתקרב, ואיהו פריש מזונא לכלהו אכלוסין דסטרין אחרנין, דיתהנון בההוא דורונא דבנוי, ויתהדרון רחימין דלהון, דינדעון עילא ותתא, דהא לית עמא כעמא דישראל, דאינון חולקיה ועדביה דקודשא בריך הוא, ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא עילא ותתא כדקא יאות, וכל אכלוסין עילאין, פתחי ואמרי (ש״ב ז כג) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. (ע״כ הרעיא מהימנא)

ספר הזוהר ח״ג דף נה ע״א – תוספתא - דשבעה יומין דסוכות, בהון הוו מקריבין ישראל שבעים פרים, לכפרא על שבעין ממנן, בגין דלא ישתאר עלמא חרוב מנייהו, הדא הוא דכתיב (במדבר כט יב) ובחמשה עשר יום וגו׳, והקרבתם עולה אשה וגו׳. (ע״כ התוספתא)

ספר הזוהר ח״ג דף קכג ע״ב - …ובגין דא הוו ישראל מקרבין לעזאזל לגבי ההוא חשך, ושבעים פרים לקבל שבעים אומין, לקיימא קרא (משלי כה כא) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים.

ספר הזוהר ח״ג דף רנו ע״א, רע״מ - דשבעה יומין דסוכות, בהון הוו מקריבין ישראל שבעים פרים, לכפרא על שבעין ממנן, בגין דלא ישתאר עלמא חרוב מנייהו, הדא הוא דכתיב, ובחמשה עשר יום, והקרבתם עולה אשה לריח ניחח ליהו״ה, פרים בני בקר שלשה עשר תמימים… וביום השביעי שבעה, וכלהו שבעין, ובכל יומא הוו חסרים.

…מתמעטין חובין דישראל, אוף הכי מתמעטין ממנן דאינון מלאכי חבלה דממנן עלייהו, דדמיין למי טופנא, כמה דאוקמוה, עשה עברה אחת קנה לו קטיגור אחד, בההוא זמנא דמתמעטין חובין, מתמעטין פרים דלהון, מתמעטין ממנן דשבעין אומין, מתמעטין שבעין אומין, מתמעט טובא דלהון.

ספר הזוהר ח״ג דף צו ע״ב - צז ע״א


נשלח על ידי: משכן שלום מרגלית
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שבעים פרים בסוכות וגורל האומות

*הקרבת שבעים פרים בחג הסוכות*

הרחבה לזח״ב סוף נח ריש נט

- מה המשמעות השבעים פרים הם כנגד האומות?

- האם ההקרבה היא ביטוי לכילוי והתמעטות האומות או לברכתם?

- האם חג הסוכות הוא חג של התכנסות ישראל פנימה או השפעה החוצה?

8 דקות

🎯 *מצורף* דף מקורות של דברי הזהר בנושא

🎯 *מצורף* מאמר בנושא מתוך הספר ״שערים לסוכות״ שעוסק בביאור מרן השפת אמת זצ״ל את דברי הזהר


נשלח על ידי: משכן שלום מרגלית
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חסיד גור מנתץ לכם את כל המיתוסים על חסידים וחרדים - מטורף!! | הרב גיא אלאלוף והרב ישראל קושמרסקי

צפייה ביוטיוב

ערוץ: Rabbi Guy Alaluf


נשלח על ידי: Guy Alaluf
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

איך נלחמים על פי התורה?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: חייא בן חמו


נשלח על ידי: בנה ביתך כבתחילה 𓉱
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום שלישי, 29 בספטמבר 2026

🥉סידרה שלישית🥉 פרקי אבות פרק ו, מבט מתורתו של הרב אליעזר פאפו ע"ה, מגדולי חכמי בולגריה

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב אלעזר בן אליהו


נשלח על ידי: אלעזר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הסוכה כמקדש - ספירת ההוד - יום ה של סוכות

צפייה ביוטיוב

ערוץ: חייא בן חמו


נשלח על ידי: בנה ביתך כבתחילה 𓉱
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הסוד של שמחת תורה ושמיני עצרת והחיבור בניהם לסוכות.

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רועי אמגר Rabbi Roi Amgar


נשלח על ידי: רועי אמגר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

תורת החסידות בראי חכמי הדורות : מהי חסידות? למה התנגדו לה? מה יחס חכמי ספרד אליה? הרב אלעזר בן אליהו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב אלעזר בן אליהו


נשלח על ידי: אלעזר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

🥈סידרה שניה🥈פרקי אבות פרק א, מבט מתורתו של הרב אלטר מאזוז זיע"א. על פי ספרו "אבות על בנים".

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב אלעזר בן אליהו


נשלח על ידי: אלעזר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הסוד של שמחת תורה ושמיני עצרת והחיבור בניהם לסוכות.

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רועי אמגר Rabbi Roi Amgar


נשלח על ידי: רועי אמגר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

פרשת סוכות בין שמחה לחרדת אובדן

**למה דווקא בזמן הכי טוב אנחנו מתחילים לפחד? ** / הרב אליהו טרבלסי

יש תופעה מוכרת בעולם הפסיכולוגיה בשם Loss Aversion, שנאת הפסד.

בשנת 1979 פרסמו הפסיכולוגים Daniel Kahneman ו-Amos Tversky את Prospect Theory. אחד הדברים שעלו מן המחקר שלהם הוא שהמוח האנושי אינו מתייחס לרווח ולהפסד באופן סימטרי.

הפסד כואב לנו מאוד.

ולכן קורה דבר קצת מוזר: דווקא אחרי שכבר השגנו משהו, מתחיל הלחץ. כל עוד לא היה לי אותו, רציתי להשיג אותו. ברגע שהוא שלי, אני כבר מפחד לאבד אותו. דירה. מעמד. כסף. הצלחה. אפילו קשר טוב. ההישג שהיה אמור להרגיע אותי הופך לפעמים לדבר נוסף שעליו צריך לשמור.

ועכשיו שימו לב מתי התורה מצווה על חג הסוכות. לא בזמן הזריעה. לא כשהחקלאי עומד מול שדה ריק ומתפלל לגשם. אלא דווקא בסוף העונה:

״חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ״

התבואה כבר אצלך. היין כבר נאסף. המחסנים מלאים. זה לכאורה הרגע שבו האדם אמור סוף סוף לנשום.

אבל זה גם בדיוק הרגע שבו יכולה להתחיל חרדה חדשה: איך שומרים על כל זה? מה יהיה בשנה הבאה? ומה אם תהיה בצורת? ומה אם המחירים ירדו? ומה אם משהו ממה שבניתי ייעלם?

ודווקא אז התורה אומרת לו דבר כמעט לא הגיוני: צא מהבית. עזוב לשבעה ימים את המבנה הקבוע והסגור. שב במקום עם דפנות פשוטות וסכך שמעליו רואים שמים.

וחז״ל מנסחים זאת כך: ״כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי״

אולי זו אחת העבודות העמוקות של חג האסיף — **לדעת לאסוף בלי להיאחז. **

התורה אינה מתנגדת לרכוש. להפך, היא שמחה עם החקלאי ביבול שלו. היא אפילו מצווה עליו לשמוח בו. אבל היא לא רוצה שהברכה שקיבל תהפוך מיד לחרדה מפני היום שבו היא תיעלם. ולכן דווקא כשהמחסן מלא, יוצאים לסוכה.

כדי לזכור: אני מחזיק דברים, אבל הם לא מחזיקים אותי. יש לי בית, אבל הביטחון שלי אינו עשוי רק מבטון. יש לי כסף, אבל החיים שלי אינם מונחים בתוך חשבון הבנק. יש לי תפקיד, הצלחה ומעמד, אבל הייתי אדם לפני שקיבלתי אותם, ואשאר אדם גם אם יום אחד הם ישתנו.

וזו עבודה מעשית יפה לחול המועד. לשבת כמה דקות בסוכה ולחשוב על דבר אחד טוב שהקב״ה נתן לי השנה ושאני קצת מפחד לאבד. ואז לעשות שני דברים: קודם כל לומר עליו תודה, ואחר כך לומר לעצמי — זו מתנה שקיבלתי. היא לא מקור הביטחון שלי.

יש אנשים שאין להם הרבה ולכן הם מודאגים. אבל יש גם אנשים שיש להם הרבה מאוד, ולכן הם עסוקים כל היום בלוודא ששום דבר לא ייעלם.

סוכות מציע אפשרות שלישית: לקבל. לשמוח. להודות. ולא להחזיק כל כך חזק.

כי אולי זו אחת ההגדרות היפות ביותר לביטחון: לא להיות בטוח ששום דבר לא ישתנה, אלא לדעת שגם אם משהו ישתנה, לא איבדתי את מי שמחזיק אותי.


נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

לימוד_תורה_כבונה_גם_את_הלאומיות_הישראלית

לימוד תורה כבונה גם את הלאומיות הישראלית

להכיר את היהדות וההיסטוריה הרוחנית והגשמית של עם ישראל

אורות התורה ו יג: "יֵשׁ מוּסָר פְּנִימִי שֶׁל שְׁקִידַת הַתּוֹרָה, הַבָּא מֵאַהֲבַת הָאֻמָּה וּכְבוֹדָהּ: אֵיךְ לֹא יִרְצֶה בֵּן יִשְׂרָאֵל לָדַעַת אֶת כָּל תּוֹרַת אֻמָּתוֹ, הַחֲבִיבָה וְהַקְּדוֹשָׁה, לְכָל פְּרָטֶיהָ, עַד כַּמָּה שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת בְּאַהֲבָה נֶאֱמָנָה. וְדֶרֶךְ זֶה פֶּתַח הוּא לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ בְּמוּבָנָהּ הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּב.

תנא דבי אליהו פרק ה:"כשנשתלח מלאך כו', ובא ומצאן שהיו עוסקין בד״ת ולא היה יכול לשלוט בהם כו', מכאן אמרו, שני בני אדם שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן כו'

זוהר ויחי רמ״ב סוף ע״א:" כמה חביבים הם העוסקים בתורה לפני הקב״ה, שכל העוסק בתורה לא יפחד מפגעי העולם, נשמר הוא למעלה ונשמר הוא למטה"

אורות התורה ב ה - כְּשֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה לִשְׁמָהּ עוֹשִׂים חֶסֶד עִם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. הָא כֵּיצַד, רוּחַ הָאֻמָּה מִתְחַזֵּק עַל יְדֵי מַה שֶּׁבָּנֶיהָ מִתְפַּרְנְסִים בְּפַרְנָסָתָם הָרוּחָנִית מִפְּרִי רוּחָהּ, וְהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא מְלֵאָה רוּחַ יִשְׂרָאֵל, וְכָל יָחִיד הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הוּא מְגַלֶּה כּחַ חַיִּים חָדָשׁ בְּנִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַמָּזוֹן הַנִּשְׁמָתִי שֶׁהוּא מְקַבֵּל מֵהַתּוֹרָה. וְכָל מַה שֶּׁהַתַּלְמוּד יוֹתֵר מוּאָר וּמֻכְתָּר יוֹתֵר בְּדֵעָה רְחָבָה וּבְשֵׂכֶל טוֹב, וְכָל מַה שֶּׁמִּתּוֹסֶפֶת בּוֹ יוֹתֵר נְדִיבוּת לֵבָב וְטָהֳרַת נֶפֶשׁ, כֵּן כּחַ הַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה עַל יָדוֹ וְנוֹתֵן לְהָאֻמָּה כּחַ וְשִׂמְחַת חַיִּים לְהִתְעוֹדֵד וְלָקוּם. וְכָל הָרִפְיוֹנוֹת שֶׁבָּאִים לָעוֹלָם בְּרוּחַ יִשְׂרָאֵל, מְקוֹרָם הוּא שִׁכְחַת הַתּוֹרָה וְרִפְיוֹן יָדַיִם מִן הַתּוֹרָה

לימוד התורה כמחבר את העם לרעיון הרוחני שלו ונותן לו כח וחיות לחיות למענו

למהלך האידאות בישראל / א

הַהֲכָנָה לָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי נִמְצֵאת הִיא, בְּאֵיזֶה אפֶן גָּלוּי אוֹ נִסְתָּר, יָשָׁר אוֹ מְעֻוָּת, בְּכָל הַלְּבָבוֹת שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, לְכָל פְּלַגּוֹתֶיהָ, מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ וְגוֹיֶיהָ, הִיא מְחוֹלֶלֶת דָּתוֹת וְרִגְשֵׁי-אֱמוּנָה שׁוֹנִים, סְדָרִים וְנִימוּסִים, הַמְסַבְּבִים גַּם הֵם הָמוֹן מַעֲשִׂים כַּבִּירִים בְּכחַ אֵיתָן בְּחַיֵּי גּוֹי וְאָדָם, בְּסִדְרֵי הַחֶבְרָה וּבְמַהַלְכֵי הַפּוֹלִיטִיקָה, רוֹקְמִים וְאוֹרְגִים בְּסֵתֶר וּבְגָלוּי עֲלִילוֹת נוֹרָאוֹת לְאֵין-חֵקֶר בְּרוּחַ הָאָדָם וּבְמַהוּת תָּאֳרֵי-חַיָּיו…חוֹלְלָה הֲכָנָה זוֹ מְכוֹנוֹת לְאֻמִּיּוֹת שׁוֹנוֹת, מְכֻוָּנוֹת לְמַצָּבָהּ, בְּכָל קִבּוּץ אֱנוֹשִׁי וּבְכָל מַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, לְפִי עֶרְכָּם. הִיא מָצְאָה תָּמִיד אֵי אֵלֶּה מַכְשִׁירִים חָמְרִיִּים, שֶׁכְּבָר הִסְפִּיקוּ לְכוֹנֵן אֵיזֶה חֹמֶר רָפֶה לְפָחוֹת לְתַכְסִיס עֲמָמִי, וְעַל-יְדֵי הַשְׁפָּעָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה נֻפְּחָה נִשְׁמַת חַיִּים בְּאוֹתוֹ הַגּלֶם. הַחֵפֶץ, הַמֶּרֶץ, הָאָמָּנוּת, הַדִּמְיוֹן וְהַשֵּׂכֶל, צָרְכֵי-הַחַיִּים וְכָל נְטִיּוֹת הָרוּחַ בִּכְלָל הִתְלַכְּדוּ יַחַד וַיִּהְיוּ לְרוּחַ-וּגְוִיָּה.

אָמְנָם אַחֲרֵי שֶׁיָּרְדָה הָאַחֲרוֹנָה לָרֶשֶׁת אֶרֶץ הִתְרַחֲבָה וְהִתְאַמְּצָה, וְתִקְּנָה לָהּ הֲוָיָה שְׁלֵמָה וַחֲטִיבָה מְיֻחֶדֶת, וְלִפְעָמִים גַּם תְּנַסֶּה כּחָהּ לְהִנָּתֵק מִשּׁרֶשׁ חִבּוּרָהּ הַיְסוֹדִי, מִתּכֶן הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי. אֲבָל אֵין בְּיַד הַהִיסְתּוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית לְהַרְאוֹת, שֶׁנִּסָּיוֹן זֶה מַצְלִיחַ לָצֵאת לַפּעַל, וְרוֹאִים אָנוּ שֶׁהַתְּכוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם, אֲפִלּוּ בִּהְיוֹתָהּ בְּתַכְלִית שִׁפְלוּתָהּ וּבְצוּרַת נְקֻדָּה הַיּוֹתֵר זְעִירָה וְכֵהָה, שֶׁגַּם אָז הִיא רַק "מִתְעַלֶּפֶת, מִתְבַּטֶּלֶת וְלֹא מֵתָה וְגָוְעָה", – הִיא נוֹתֶנֶת אֶת הָעָצְמָה הַיּוֹתֵר פְּנִימִית לְכָל דְּחִיפוֹת- הַחַיִּים.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים כְּבָר יִשְׁתַּכְלְלוּ בַּהֲוָיָתָם, הַתְּכוּנוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת, הַמּוּסָרִיּוֹת וְהַחָמְרִיּוֹת, כֻּלָּן הִתְקַשְּׁרוּ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וּמְסֻדָּר, – וְהָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, הַמֻּשְׁקֶפֶת אֶל מְקוֹם מַעֲמַד הַחֶבְרָה, כֵּהָה הִיא שָׁמָּה בְּעֶצֶם רִחוּקָהּ, עַד אֲשֶׁר אַךְ מַחֲשַׁכִּים וּמְהוּמוֹת תִּמְצָא הַחֶבְרָה הַמְתֻקֶּנֶת, בִּכְלֵי מַכְשִׁירֶיהָ הָרְחָבִים וּבִצְרָכֶיהָ הַתַּרְבּוּתִיִּים הָרַבִּים, אִם לְאוֹר כֵּהֶה זֶה תַּחְפּץ לָלֶכֶת בְּאָרְחוֹת חַיֶּיהָ. אָז תִּסּב הַלְּאֻמִּיּוּת אֲחוֹרַנִּית וְתִרְצֶה לְהִתְבַּצֵּר בְּרַעְיוֹנָהּ הַמְיֻחָד, וְלֹא תּאבֶה לִפְנוֹת עוֹד אֶל מְקוֹר הֲוָיָתָהּ הַיְסוֹדִית, שֶׁהוּא הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי. אֲבָל כָּאן תִּפְגּשׁ הָרִאשׁוֹנָה בְּמַעֲמַד הַזִּקְנָה וְהַחֻלְשָׁה; הַכּחַ הַמֶכָנִי יְשַׁמֵּשׁ עוֹד אֵיזֶה מֶשֶׁךְ-זְמַן לִדְחֹף אֶת הַמְּכוֹנָה הַקִּבּוּצִית, אֲבָל לְשַׁד-הַחַיִּים יֵלֵךְ וְרָפֶה, הָלוֹךְ וְחָסֵר. בַּאֲבד הָעֲלִיָּה הָרוּחָנִית אֶת עֶרְכָּהּ, יְאַבֵּד מִמֵּילָא הַכְּלָל אֶת צִבְיוֹנוֹ. צָרְכֵי הַיָּחִיד וּתְבִיעוֹתָיו הַפְּרָטִיּוֹת יִשְּׂאוּ ראשׁ יוֹתֵר מֵהָעֵרֶךְ הַהַרְמוֹנִי וּגְבוּלָם יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְרַחֵב, עַד כְּדֵי שְׁרִירוּת לֵב וְעִמָּהּ יֵאוּשׁ וּבְחִילָה בַּחַיִּים וּבַמְּצִיאוּת, וְתַהְפּוּכוֹת בְּכָל הַסֵּדֶר הָרַעְיוֹנִי, "אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" 1. הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַכְּלָלִית תַּשְׁפִּיל שֶׁבֶת וְלֹא תּוּכַל עוֹד לִחְיוֹת בְּכָל עז חָסְנָהּ, צְבָא-מְרוֹמָהּ כָּשְׁלוּ וְכִסֵּא- מַמְלַכְתָּהּ יִתְנוֹדֵד. "נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה, וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקד ד' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" הַחֶבְרָה הַלְּאֻמִּית כְּשֶׁבָּאָה בְּמִשְׁעוֹל צַר זֶה, שֶׁנִּדְמֶה לָהּ שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לְהִנָּזֵר מִמְּקוֹר רֵאשִׁית צְמִיחַת חַיֶּיהָ, תָּחֵל לָחוּשׁ אֶת מַכְאוֹבֶיהָ, בִּזְמַן קָרוֹב. הַחָמְרִיּוּת תִּמָּצֵא לָהּ אָז, לַחֶבְרָה הַנֶּחְנֶקֶת תַּחַת סֵבֶל מַשָּׂא הַחַיִּים מְחֻסְּרֵי הַמַּטָּרָה, הַטַּעַם וְהַתּכֶן, לְהָחִישׁ לָהּ רְפֻאוֹת-תְּעָלָה 3 עַל-יְדֵי שִׁטּוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת, שִׁטּוֹת-שֶׁל-מְהוּמָה, הַמְיֻסָּדוֹת עַל בְּסִיסִים רְעוּעִים שֶׁל רְכוּשׁ כָּלֶה וְחַיֵּי- כִּלְכּוּל נְמוּכִים, חַסְרֵי אוֹן וָהוֹד, גֵּרוּיִים

חָמְרִיִּים שֶׁל תַּאֲוַת חַיִּים גַּסִּים הַהוֹלְכִים וּמִתְנַוְּלִים, שֶׁאֵין בָּהֶם נַחַת וְחֶמְדַּת לֵב טָהוֹר, – כָּל אֵלֶּה יַחְגְּרוּ שְׁאֵרִית כּחָם לְפַרְנֵס אֶת הַלֵּב וְאֶת הַמּחַ, מֶרְכְּזֵי-הַחַיִּים שֶׁל הַיְחִידִים, בְּהִתְאַמְּצוּת לְהָקִים מִן הַשְּׁבָרִים הַלָּלוּ אֵיזֶה מוֹסָד טֶכְנִי גַּם לְחַיֵּי חֶבְרָה וֶאֱנוֹשִׁיּוּת. אֲבָל לַשָּׁוְא, מְאוּמָה לֹא תִּשֶּׂאנָה בַּעֲמָלָן. הַמָּוֶת הַשָּׁחֹר, הַדּוֹמֵם וְהַקַּר, לֹא יוּכַל לְהַחֲיוֹת. רַק מִמְּקוֹר הַחַיִּים יְכוֹלִים חַיִּים לִהְיוֹת מְפַכִּים וְנוֹבְעִים. "הוֹי, אמֵר לָעֵץ: הָקִיצָה! , עוּרִי! – לְאֶבֶן דּוּמָם. הוּא יוֹרֶה? הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ!"


נשלח על ידי: יהודה בן חמו
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום שני, 28 בספטמבר 2026

השכינה והעניים בסוכה

**למה הכיסא הריק כל כך חשוב? ** / הרב אליהו טרבלסי

בשנת 2012 חוקרים מאוניברסיטת קורנל ערכו סדרת ניסויים על תופעה פסיכולוגית מעניינת: מה קורה לנו כשאנחנו אוכלים עם אנשים אחרים.

הם גילו שהאדם שיושב מולנו משפיע אפילו על הכמות שאנחנו אוכלים ועל הבחירות שאנחנו עושים. לתופעה הרחבה קוראים Social Facilitation of Eating. מחקרים נוספים הראו שארוחה איננה רק פעולה ביולוגית של הכנסת קלוריות לגוף. היא אירוע חברתי. אנחנו אוכלים אחרת כשאנחנו לבד, אחרת עם חברים, ואחרת בתוך קבוצה.

וזה מסביר אולי משהו שאנחנו מכירים בלי שום מחקר. אפשר להכין בדיוק אותו אוכל, באותו מטבח, מאותם חומרי גלם. אבל ארוחה עם האנשים הנכונים פשוט טעימה אחרת.

ואז מגיע חג הסוכות, ובדיוק כאן קורה משהו מעניין.

הסוכה היא אולי המקום היחיד בבית שאנחנו משקיעים מאמץ פיזי ממשי בבנייתו, ואז כמעט מיד מתחילים לחשוב: את מי נזמין?

וחז״ל לקחו את רעיון האירוח בסוכה למקום הרבה יותר עמוק.

בזוהר הקדוש מופיע המנהג המפורסם של האושפיזין, אורחים בארמית. בכל יום מימי החג אנחנו מארחים בסוכה דמות אחרת מאבות האומה. אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד.

אבל הזוהר מוסיף פרט שאסור לפספס.

כאשר אדם מזמין את האושפיזין לסוכתו, הוא צריך לשמח גם את העניים. אחרת, האורחים הקדושים אינם רוצים להשתתף בסעודתו.

כלומר, אי אפשר לומר: ״אברהם אבינו, ברוך הבא לסוכה שלי״ ובאותו זמן לא לראות את האדם שנמצא לידך וזקוק למקום.

וזה מדויק מאוד דווקא בסוכות.

כל השנה הבית שלנו בנוי כדי להפריד. זו המשפחה שלי. זה המטבח שלי. זה הסלון שלי. זה החדר שלי. יש דלת, מנעול, קירות וכתובת.

בסוכות אנחנו עוברים לבית הרבה פחות מוגן. הדפנות דקות יותר, שומעים את השכנים, מריחים את הסוכה שליד, ולפעמים גם מגלים בדיוק מי החליט להתחיל לשיר ב־23: 40.

ופתאום הגבול בין ״שלי״ לבין ״בחוץ״ נעשה קצת פחות קשיח.

אולי זה לא במקרה.

״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״

שימו לב מי נמצא בתוך הפסוק של השמחה. לא רק אתה והמשפחה. גם הלוי. הגר. היתום. האלמנה.

כאילו התורה אומרת: רוצה לבדוק אם באמת קיימת ״ושמחת בחגך״? תספור כיסאות. אם השמחה נשארה רק בתוך המעגל הטבעי שלך, משהו עדיין חסר.

ולא חייבים בשביל זה לארגן אירוע. בחול המועד הזה אפשר לעשות משהו קטן מאוד. לחשוב על אדם אחד שלא ברור מאליו שמישהו יזמין אותו. שכן מבוגר. חייל בודד. משפחה חדשה בשכונה. גרוש או אלמן שהחג שלו שקט יותר. בחור ישיבה שלא נסע הביתה. ולהוסיף כיסא.

**כי הכנסת אורחים איננה רק חסד עם מי שנכנס. היא משנה גם את הבית שאליו הוא נכנס. **

מחקרי הארוחות אומרים שהאנשים סביב השולחן משנים את חוויית הארוחה. התורה אומרת משהו עמוק יותר: האנשים סביב השולחן קובעים איזו וכמה שמחה יש בו.

ובסוכות, המצווה הגדולה ביותר מתחילה דווקא במקום הכי פשוט: בכיסא שעוד לא יושב עליו אף אחד.


נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ששון ושמחה - דף מקורות

א. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מח ע״ב

הנהו תרי מיני, חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה, אמר ליה ששון לשמחה: אנא עדיפנא מינך, דכתיב (ישעיהו לה) ״ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה״. אמר ליה שמחה לששון: אנא עדיפנא מינך, דכתיב (אסתר ח) ״שמחה וששון ליהודים״. אמר ליה ששון לשמחה: חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא {יום אחד יוציאוך ויעשו אותך שליח המלך}, דכתיב (ישעיהו נה) ״כי בשמחה תצאו״. אמר ליה שמחה לששון: חד יומא שבקוך ומלו בך מיא {יום אחד יוציאוך וימלאו בך מים}, דכתיב ״ושאבתם מים בששון״.

אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו: עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי, דכתיב ״ושאבתם מים בששון״. אמר ליה: אי הוה כתיב לששון, כדקאמרת, השתא דכתיב בששון, משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא {עורו של אותו אדם יהפוך לנוד}, ומלינן ביה מיא.

ב. שם משמואל מועדים סוכות – שנת תרע״ב

והמהרש״א פירש שבדרך היתול אמר מין אחד לחברו כן. ודבריו אינם מובנים, כי תורתנו הקדושה איננה מקום להעתיק בה דברי התולים, ובודאי עניני חכמה ולימוד לאדם נרמזו כאן.

יש לפרש כל המשא והמתן מה שבין המינים ובין המין לר״א על דרך זה. דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום. וכן נראה ממאמר הכתוב (תהלים קי״ט קס״ב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, והנה מציאה היא דבר הבא פתאום לאדם בלתי התכוון אליו מקודם, ע״כ נקרא שש, ושש וששון הם מגזירה אחת.

והנה ידוע שהפילסופים פקרו במצוות מעשיות, באמרם שהתכלית היא רק שהנפש תקנה מדות טובות, ובשיטתם זאת הלכו גם המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש או ששון הבא פתאום, כי באשר בא פתאום נרגשת הנפש יותר.

ושמחה מייתי מקרא שמחה וששון ליהודים, היינו שע״י השמחה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, תבוא אח״כ גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל, כידוע מכחות הנפש שכאשר הנפש תתרגל באהבה וכדומה בהתלהבות אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל הנעורת בהריחו אש.

ובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו. שששון הבא פתאום יש בו רגש יותר מאילו הי׳ בה בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בין לילה הי׳ ובין לילה אבד. ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבל איננה כ״כ ברגש חזק. וע״כ הובאו דבריהם בש״ס.

הנה השמחה שעושין בניסוך המים מבואר בספרים באשר אז הוא זמן קירוב רחוקים… וכן הוא בנפש האדם שבשמחת בית השואבה הוא זמן קירוב אפי׳ לאנשים שלא נתפעלו מהתלהבות ר״ה ויוהכ״פ ונשארו דוממים פשוטים קרירים כדמיון המים, עתה יש זמן לפניהם לעודדם שיתחזקו ויתאמצו לעשות תשובה ויתקרבו בחסד ה׳.

ג. רמב״ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יז-יח

ושמחת בחגך וגו׳… יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט״ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים.

ד. רד״ק - תהלים פרק נא פסוק יד

הָשִׁיבָה לִׁי שְׂשׂוֹן יִׁשְׁעֶךָ. רוח הקודש היא שְׂשׂוֹן הנשמה וְׂיִׁשְׁעָהּ.

ה. תהלים פרק קיט, קסב

״שָׂשׂ אָנֹכִׁי עַל אִׁמְׂרָתֶךָ כְּׂמוֹצֵא שָׁלָל רָב״

ו. מלבי״ם - ישעיהו פרק סו פסוק י

ששון מורה על המעשים החיצונים שיעשו השמחים לאות על שמחתם כמו לבישת בגדי ששון, משוש תופים משוש כנור וכדומה.

ז. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד ב

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, אמר רב יהודה: אורה - זו תורה… שמחה - זה יום טוב, וכן הוא אומר ושמחת בחגך. ששון - זו מילה, וכן הוא אומר (תהילים קיט, קסב): ״שָׂשׂ אָנֹכִׁי עַל אִׁמְׂרָתֶךָ כְּׂמוֹצֵא שָׁלָל רָב״.

ח. רש״י מסכת שבת דף קל עמוד א

שש אנכי על אמרתך - אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות, והיא מילה, שישראל עושין וששים עליה, דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה, כגון תפילין ומזוזה וציצית - דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ, אבל זו מעיד עליהם לעולם, כדאמרינן במנחות (מג, ב) בדוד, שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער, אמר: אוי לי שאני ערום מכל מצות, כיון שנסתכל במילה - נתיישבה דעתו.

ט. מדרש תנאים לדברים פרק טז

ושמחת בחגך זו שמחת בית השאובה ולמה נקראת שמחת בית השואבה ששם היו שואבין ברוח הקדש על שם (ישע׳ יב ג) וּשְׁאַבְׂתֶּם מַיִׁם בְּׂשָׂשׂוֹן מִׁמַּעַיְׂנֵי הַיְׂשׁוּעָה.

י. אורות התשובה פרק ב

תשובה פתאומית, ותשובה הדרגית. הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה, בפעם אחת מכיר הוא את הרע ואת הכעור של החטא ונהפך לאיש אחר, וכבר מרגיש הוא בקרבו השתנות גמורה לטובה. תשובה זו באה ע״י איזו הופעה של סגולה פנימית, ע״י איזו השפעה נשמתית גדולה, שראוי לחפש את נתיבותיה בעמקי תעלומה.

וישנה תשובה הדרגית. לא בריקה הבריקה בקרבו להתהפך מן העומק של הרע אל הטוב, אלא מרגיש הוא שצריך להיות הולך ומטיב דרכיו וארחות חייו, רצונו, הלך-מחשבותיו, ובמהלכו זה הולך הוא וכובש לאט לאט את דרכי היושר, מתקן את המידות, מטיב את המעשים, מלמד את עצמו איך להתכשר יותר ויותר עד שהוא בא למעלה רמה של זכוך ותקון.

יא. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ח ע״א

ברוך אתה ה׳ אמ״ה, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, אהבה ואחוה ושלום וריעות, מהרה ה׳ אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם, בא״י משמח חתן עם הכלה.

יב. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מט עמוד א

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתין {״חלל שתחת המזבח כנגד מקום הנסכים״ (רש״י)} מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר ״חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן״. ״חמוקי ירכיך״ - אלו השיתין, ״כמו חלאים״ - שמחוללין ויורדין עד התהום, ״מעשה ידי אמן״ - זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. תנא דבי רבי ישמעאל: בראשית, אל תיקרי בראשית אלא ברא שית.

יג. בראשית פרק א, ו-ח

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִׁים יְׂהִׁי רָקִׁיעַ בְּׂתוֹךְ הַמַּיִׁם וִׁיהִׁי מַבְׂדִּיל בֵּין מַיִׁם לָמָיִׁם: וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִׁים אֶת הָרָקִׁיעַ וַיַּבְׁדֵּל בֵּין הַמַּיִׁם אֲשֶׁר מִׁתַּחַת לָרָקִׁיעַ וּבֵין הַמַּיִׁם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִׁיעַ וַיְׂהִׁי כֵן: וַיִּׁקְׂרָא אֱ-לֹהִׁים לָרָקִׁיעַ שָׁמָיִׁם וַיְׂהִׁי עֶרֶב וַיְׂהִׁ


נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ששון ושמחה - מהלך השיעור

ששון ושמחה – מהלך השיעור

בתוך הסיפור בגמרא על ניסוך המים מובא מקרה מוזר על שני מינים ״ששון״ ו״שמחה״, והוויכוח ביניהם.

שאלה: מה ההבדל בין ששון לשמחה?

שם משמואל: ששון זה פתאומיות, משהו חיצוני. ושמחה זה עבודה של תהליך. שמחה – זה תהליך מלמטה למעלה, ששון – זה פתאומי, מלמעלה למטה.

״אשר ברא ששון ושמחה״ – שמחה: אין שמחה אלא בבשר ויין, שמחה היא כל אחד מה שמשמח אותו, תהליך שמשמח את האדם. ששון זה רוח הקודש, קבלה מלמעלה. ״כמוצא שלל רב״ – ששון זו התרגשות פתאומית, כשאדם מוצא שלל רב הוא מתרגש. שמחה – מציאות חדשה. ששון – התחדשות, התרגשות.

היה לי רעיון להסביר כיוון הפוך: שמחה – חיצונית, ששון – פנימי. שמחה – יין, ששון – מים (פסוקים). שמחה – יום טוב, ששון – מילה. שמחה – משתנה (כשאוכלים ושותים), ששון – קבוע (מילה).

אולי שמחה – מוסלמים (הכל מן ה׳, סעודות גדולות, מעשים, העיקר שאתה מאמין ומתפלל), ששון – נוצרים (נזירות לכל החיים, התבדלות, התנזרות, העיקר הכוונה שלך, לא צריך לעשות מעשים). תורת ישראל טוענת שחייבים גם זה וגם זה: גם התחדשות וגם קביעות, גם מעשים (שמחה) וגם כוונה פנימית (ששון).

בשמחת בית השואבה, שואבים את המים (הקובעים והרגילים) מתוך התחדשות והתרגשות. לוקחים את הדבר הקבוע, והופכים אותו למיוחד. את הפנים הופכים לחוץ. והמים חוזרים אל השיתין, אל האדמה, אל הפנים. מים – זה רבים של ״מה״.

בריאת העולם ביום השני – ה׳ מבדיל בין המים העליונים למים התחתונים. מים עליונים – גשם (התחדשות, שמחה). מים תחתונים – מי תהום (קבועים, ששון). שמחת בית השואבה מחברת בין המים התחתונים למים העליונים.

הוויכוח בין שני המינים: האם צריך לשמוח על המציאות המתחדשת, או על הדברים הקבועים והפשוטים. מין אחד – שמחה על ההתחדשות, זה מה שחשוב (החגים, הבשר, היין). מין שני – הדברים הקבועים זה מה שחשוב (המים הרגילים).

אומר ר׳ אבהו לאותו מין (כנראה נוצרי): אתה מזלזל במעשים שלנו, חושב שהעיקר זה הפנימיות ללא חיצוניות. אנחנו נשתמש בעור שלך, בחיצוניות שלך, כדי לעבוד את ה׳. כי פנימיות ללא חיצוניות היא חסרה. בעם ישראל יש תנועה מהפנים לחוץ וחזרה לפנים: מוציאים מהשילוח מים, מנסכים בגלוי על גבי המזבח, והמים חוזרים עד תהום.

| | שמחה | ששון | |---|---|---| | | הדרגה | פתאומי | | | כלים | אורות | | | עבדו את ה׳ בשמחה | השיבה לי ששון ישעך | | | אוכל, תכשיטים, בשר, יין – תהליך שמביא לשמחה | רוח הקודש – פתאומי | | | יין – תהליך, לוקח זמן להכינו, ניסוך קבוע, סוד | מים, טבעיות, כניסה חד פעמית למקווה ונטהרים | | | לימוד תורה | ״אומן״ | | | שכל | רגש | | | מי תהום – מעשה האדם | גשם – מעשה אלוקים | | | כלים | אורות | | | מלמטה למעלה – עבודה | מלמעלה למטה – ברק – פתאומי | | | שמחה אוכל לשמח עצמנו | רוח הקודש מלמעלה | | | פנימי – יין – נכנס יין יצא סוד | חיצוני – מים | | | מתחדש | קבוע | | | יום טוב | ברית מילה | | | מעשה | כוונה | | | (כנגד האיסלם) | (כנגד הנצרות) |


נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אל גליל אשריך ארץ הגליל לרבי יצחק סונה בביצוע הפייטן מני מיימון כהן מקאם חיגאז

צפייה ביוטיוב

ערוץ: מועצת הפיוט המרוקאי


נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

סוד אחיזת האתרוג בלולב בחג הסוכות

הדבר מתבאר בעיקר על פי סוד. לולב, הדס וערבה הם כנגד הקב״ה — ז״א, ואילו האתרוג כנגד המלכות-שכינה, נו״ק. ולכן, כדי להדגיש שאינו כנגד ז״א, לא נאגד עמהם. אך מצד שני אין מפרידין את האתרוג מהם, שהיא חותמה וקשורה עמו.

ראה במבוא שערים — שער חג הסוכות פרק ט [ליקוטים פרשת אמור]: אמנם האתרוג בחינת העטרה הוא אותן ו״ק דמלכות שהיא ה׳ אחרונה שבשם הוי״ה שבז״א, אמנם מלכות עצמה היא אדנ״י או אלהים. לזה אין אנו קושרים אותה כדי שלא יראה שהוא ממציאות ז״א עצמו, והיא נקודה בפני עצמה, וז״א אין בו רק ו״ק — ו׳ נקודות, כנודע.

ומה שאין אנו מפרידין אותה מן הלולב — כיון שנחתמה בו, אע״פ שאינו מלכות עצמה רק חותמה, אפי״ה אין ראוי להפרידה. נמצא מה שאין אנו קושרין אותה עם הלולב — כדי שלא יראה שהוא מן הז״א עצמו כנז׳, ואין אנו מפרידין אותה — כי היא חותמה כנז׳. ודי בזה.

דוק ותשכח, שכיון שנחתמה בו אין להפרידה, והיא מלכות הדבוקה בו בסוד חותם הרמוז בכפות תמרים, בס״ה דלא אסתלק דא בלא דא.


נשלח על ידי: משכן שלום מרגלית
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום ראשון, 27 בספטמבר 2026

שמחת סוכות כצורת הסתכלות על המציאות

**למה דווקא עכשיו צריך ללמוד לשמוח? ** / הרב אליהו טרבלסי

ב-1997 התחיל ניסוי פסיכולוגי מעניין באוניברסיטת קליפורניה בריברסייד.

החוקרים ביקשו מאנשים דבר מאוד פשוט: פעם בשבוע לכתוב כמה דברים טובים שקרו להם ושעליהם הם מודים.

לא לשנות עבודה. לא להרוויח יותר. לא לצאת לחופשה. רק לעצור ולשים לב למה שכבר קיים.

בהמשך התפתח סביב הנושא תחום מחקר שלם שנקרא Gratitude Interventions, התערבויות הכרת תודה. מחקרים ומטא-אנליזות מצאו שלתרגולים כאלה יכולה להיות השפעה חיובית, גם אם מתונה, על רווחה נפשית ושביעות רצון מהחיים.

אבל יש כאן נקודה מעניינת יותר. אנחנו רגילים לחשוב ששמחה עובדת כך: קודם קורה משהו טוב, ואז אני שמח. קיבלתי קידום, הצלחתי, הרווחתי, פתרתי בעיה, ולכן עכשיו יש לי סיבה לשמוח.

המחקר על הכרת תודה מציע כיוון הפוך: הדברים הטובים כבר נמצאים בחיים שלך. השאלה היא האם המוח שלך בכלל מסמן אותם.

וזה מחבר אותנו בצורה מדויקת לימים שאנחנו נמצאים בהם עכשיו.

הערב הוא ליל י״ז בתשרי תשפ״ז, היום השני של חול המועד סוכות בארץ ישראל. וסוכות הוא חג עם ציווי חריג מאוד.

״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״

וזה קצת מוזר. איך אפשר לצוות על רגש? אפשר לצוות אותי לאכול בסוכה. אפשר לצוות ליטול לולב. אבל אם אני לא שמח, מה יעזור שתגיד לי: תהיה שמח?

אלא שאולי התורה מלמדת ששמחה איננה רק רגש שמגיע בעקבות המציאות. **שמחה היא גם צורת הסתכלות על המציאות. **

האדם סיים עכשיו שנה חקלאית. התבואה נאספה, הפירות בבית, והוא עלול כבר לחשוב על העונה הבאה, על הגשם הבא, על מה יהיה עכשיו? איך מתפתחים? איך צומחים עוד בעסק? בקיצור — על מה שעוד חסר. והתורה עוצרת אותו: רגע. לפני שאתה עובר לדבר הבא, תראה מה כבר אספת.

אולי לכן סוכות מגיע דווקא אחרי יום הכיפורים. ביום הכיפורים עסקנו במה שחסר — איפה טעינו, מה צריך לתקן, מה אנחנו רוצים להיות בשנה החדשה. וזה הכרחי. אבל אי אפשר לחיות שנה שלמה רק מתוך רשימת החוסרים.

לכן כמה ימים אחר כך מגיע סוכות ואומר: עכשיו תעשה גם חשבון נפש הפוך. לא רק מה חסר לי — מה כבר יש לי?

אנחנו יושבים בסוכה וחושבים לפעמים על הדברים הגדולים: פרנסה, בריאות, הצלחה. אבל אפשר לעשות הערב תרגיל קטן הרבה יותר. לפני שהולכים לישון, לבחור שלושה דברים רגילים לגמרי שהיו היום טובים: ילד שחייך אליך, ארוחה עם המשפחה, טלפון ממישהו קרוב, כמה דקות של שקט, בריאות שמאפשרת לקום וללכת, ואפילו כוס קפה טובה.

לא כדי לשכנע את עצמנו שהכול מושלם — כדי לא לתת למה שחסר למחוק את מה שיש.

וזה אולי עומק הציווי של סוכות. ״והיית אך שמח״ איננו הבטחה שהחיים יהיו מושלמים. זו הדרישה לא לעבור ליד הברכה בלי לראות אותה.

כי לפעמים אנחנו מחכים שמשהו טוב יקרה כדי שנהיה שמחים. ואולי כבר קרו מספיק דברים טובים — עכשיו הגיע התור שלנו לשים לב.


נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

קשרים בין האלשיך הקדוש למרן יוסף קארו

שלום לכל אוהבי תורתך,

אחרי 3 שנים בהם עסקנו בקהילת ״אבני החושן״ בלימוד פרשת השבוע עם ראשוני הפרשנים באירופה: אבן עזרא, רשב״ם וספורנו, אנחנו חוזרים ללמוד פרשן על התורה ממוצא ארצישראלי-ספרדי:

*הרב משה אלשיך (האלשיך הקדוש)*.

השבוע, במהלך חול המועד, כהכנה ללימוד נתוודע לקורות חייו המרתקים של האלשיך.

והיום, על *הקשרים המיוחדים בין הרב משה אלשיך ובין מרן רבי יוסף קארו מחבר ה׳שולחן ערוך׳*:

בין האלשיך לרבי יוסף קארו היו קשרים רבים:

1. רבי משה אלשיך נולד באדריאנופול (עיר בצפון מערב טורקיה), שם *למד בצעירותו בישיבתו של רבי יוסף קארו*.

2. שניהם עלו לצפת שבארץ ישראל, שם *רבי יוסף קארו סמך לרבנות* את רבי משה אלשיך לאחר חידוש הסמיכה הקדומה.

3. *שניהם נפטרו באותו תאריך: י״ג ניסן*, בהפרש של 25 שנה, והם קבורים בבית העלמין העתיק בצפת.

זכותם תגן עלינו!


נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הלכות מלאכה ואיסורים בחול המועד

*דגשים הלכתיים לחול המועד*

1. ימי חול המועד אלו ימים של שמחה ויש מעלה גדולה *לעסוק בהם בתורה*.

👷🏼‍♂️ חכמים התירו *לפועל שאין לו מה לאכול* לעשות מלאכה במועד. אם אדם חושש שאם לא יגיע לעבודתו הוא יפוטר, ואין לו אפשרות לקחת ימי חופשה — מותר לו ללכת לעבוד לפרנסתו בחול המועד.

⬅️ פעולה שיש בה *טרחה יתירה* ואינה לצורך המועד, אסרו חכמים לעשותה בחול המועד *בפרהסיה*. ולכן *אין לסחוב* רהיטים וכדומה במעבר דירה וכדומה, כיון שיש בזה טרחה גדולה וזה נחשב לזלזול במועד.

🚗 אם *התקלקל* הרכב בימי חול המועד — מותר לתקנו בתיקון של *מעשה הדיוט*, כגון החלפת צמיגים, או על מנת לנסוע בו במועד עצמו. אך אין לעשות תיקונים כלליים, כטיפול 10, 000 וכדומה.

✅ *דבר האבד* שמותר לעשותו במועד — מותר לעשותו אף *ללא שינוי*.

🏝️ *אסור לעבוד בגינה* בחול המועד, כגון כיסוח דשא, גיזום אילנות, ניכוש צמחים ועשבים.

🎉 *דבר האבד* — מותר לקנות דברים שהם בהזדמנות מיוחדת שלא תחזור אחר כך.

🍅🥨 מותר *לחנויות מזון* למכור מצרכיהם במועד בפרהסיה. ומותר *לקנות מאכלים* וכדומה לצורך המועד.

👞👔 *חנויות* הלבשה, הנעלה, כלים ותכשיטים — מותרים למכור *מעט בצנעה* ורק *לצורך* המועד.

📝 *אין לכתוב* במועד כתיבה יפה. אבל לכתוב סתם רשימה, בשינוי, או חידושי תורה (שחושש שישכח אותם) — מותר. כתיבה במחשב מותרת כי זה כתב שאינו מתקיים.

✂️🔗 *ילדים* הנהנים ממשחקי חיתוך והדבקת ניירות — *אין למנוע* מהם, כי בשבילם זה נחשב צורך המועד.

🧶🧵 מלאכות סריגה, רקמה וציור אמונתי — *אסורות במועד* אפי׳ אם זה לצורך המועד, כיון שזה בגדר מעשה אומן.

⬅️ *גיהוץ* הנעשה לצורך המועד — מותר. אך אין לתת *למכבסה* לגהץ הבגדים.

👕🧥 *אסור לכבס* במועד. ומותר לכבס בגדי תינוקות וילדים קטנים כשאין להם בגדים אחרים ללבוש.

💇🏼‍♂️ *אין להסתפר ולהתגלח* בימי המועד. ולמי שרגיל להתגלח בכל יום — יש מהפוסקים שהקלו.

⬅️ *קציצת צפורניים* לספרדים — מותר, לאשכנזים — אסור, ואם גזר צפורניו בערב החג מותר לו לגוזזם גם בימי המועד.

👨‍🔬 *כל רפואה* מותרת בחול המועד. אך בדברים שאין לחולה צער ואפשר להמתין לטפל בהם לאחר המועד, כגון עריכת ניתוח שאינו דחוף — יש לדחות לאחר המועד.

🎊 _מועדים לשמחה_

🖊️ _הלל מרצבך_


נשלח על ידי: יהודה דהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

רבי נחמן מברסלב - מי הוא היה באמת?? לא מה שחשבתם!! | הרב גיא אלאלוף

צפייה ביוטיוב

ערוץ: Rabbi Guy Alaluf


נשלח על ידי: Guy Alaluf
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הלכות חול המועד בקיצור

*קיצור הלכות חול המועד*

💫 _״כל המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא״. _

📜 ימי חול המועד אלו ימים של שמחה ויש מעלה גדולה *לעסוק בהם בתורה*.

👷🏼‍♂️ חכמים התירו *לפועל שאין לו מה לאכול* לעשות מלאכה במועד. אם אדם חושש שאם לא יגיע לעבודתו הוא יפוטר, ואין לו אפשרות לקחת ימי חופשה — מותר לו ללכת לעבוד לפרנסתו בחול המועד.

⬅️ פעולה שיש בה *טרחה יתירה* ואינה לצורך המועד, אסרו חכמים לעשותה בחול המועד *בפרהסיה*. ולכן *אין לסחוב* רהיטים וכדומה במעבר דירה, כיוון שיש בזה טרחה גדולה וזה נחשב לזלזול במועד.

🚗 אם *התקלקל* הרכב בימי חול המועד — מותר לתקנו בתיקון של *מעשה הדיוט*, כגון החלפת צמיגים, או על מנת לנסוע בו במועד עצמו. אך אין לעשות תיקונים כלליים, כטיפול 10, 000 וכדומה.

✅ *דבר האבד* שמותר לעשותו במועד — מותר לעשותו אף *ללא שינוי*.

🏝️ *אסור לעבוד בגינה* בחול המועד, כגון כיסוח דשא, גיזום אילנות, ניכוש צמחים ועשבים.

🎉 *דבר האבד* — מותר לקנות דברים שהם בהזדמנות מיוחדת שלא תחזור אחר כך.

🍅🥨 מותר *לחנויות מזון* למכור מצרכיהם במועד בפרהסיה. ומותר *לקנות מאכלים* וכדומה לצורך המועד.

👞👔 *חנויות* הלבשה, הנעלה, כלים ותכשיטים — מותרות למכור *מעט בצנעה* ורק *לצורך* המועד.

📝 *אין לכתוב* במועד כתיבה יפה. אבל לכתוב סתם רשימה, בשינוי, או חידושי תורה (שחושש שישכח אותם) — מותר. כתיבה במחשב מותרת כי זה כתב שאינו מתקיים.

✂️🔗 *ילדים* הנהנים ממשחקי חיתוך והדבקת ניירות — *אין למנוע* מהם, כי בשבילם זה נחשב צורך המועד.

🧶🧵 מלאכות סריגה, רקמה וציור אמנותי — *אסורות במועד* אפילו אם זה לצורך המועד, כיוון שזה בגדר מעשה אומן.

⬅️ *גיהוץ* הנעשה לצורך המועד — מותר. אך אין לתת *למכבסה* לגהץ את הבגדים.

👕🧥 *אסור לכבס* במועד. ומותר לכבס בגדי תינוקות וילדים קטנים כשאין להם בגדים אחרים ללבוש.

💇🏼‍♂️ *אין להסתפר ולהתגלח* בימי המועד. ולמי שרגיל להתגלח בכל יום — יש מהפוסקים שהקלו.

⬅️ *קציצת צפורניים* לספרדים — מותר, לאשכנזים — אסור. ואם גזז צפורניו בערב החג, מותר לו לגוזזם גם בימי המועד.

👨‍🔬 *כל רפואה* מותרת בחול המועד. אך בדברים שאין לחולה צער ואפשר להמתין לטפל בהם לאחר המועד, כגון עריכת ניתוח שאינו דחוף — יש לדחות לאחר המועד.

🎊 _מועדים לשמחה_

🖊️ _הלל מרצבך_


נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 26 בספטמבר 2026

ברכת המים ורשת הסוכות

**המים שלא ירדו מהשמים** / הרב אליהו טרבלסי

באחד המקומות היבשים ביותר בעולם אפשר לפרוש רשת באוויר, ולחזור אחר כך עם מים.

במדבר אטקמה שבצ׳ילה יש אזורים שבהם כמעט לא יורד גשם. ובכל זאת, מן האוקיינוס השקט מגיעה לעיתים קרובות שכבת ערפל ימי המכונה Advection Fog, ערפל שנישא עם הרוח. הטיפות כבר נמצאות באוויר, אבל הן זעירות כל כך שאינן נופלות כגשם.

לכן מציבים על ההרים רשתות גדולות, בדרך כלל מסוג Raschel Mesh. הרוח מעבירה את הערפל דרך הרשת, הטיפות פוגעות בסיבים, מתחברות זו לזו, נעשות כבדות יותר, ואז זולגות אל תעלה ומשם למכל. במחקר שנערך בשני אתרים באטקמה נאספו בממוצע בערך שלושה ליטרים של מים ביום מכל מטר רבוע של רשת. במחקרים אחרים, בתנאים טובים במיוחד, נמדדו אפילו כמויות גדולות יותר.

והנה הפרט שתפס אותי: הרשת לא מייצרת אפילו טיפת מים אחת. המים כבר שם. כל ההבדל הוא האם יש כלי שיודע לפגוש אותם.

חשבתי על זה בסוכות.

״בֶּחָג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם״

ובמקדש דווקא בחג הסוכות היו מנסכים מים על המזבח וחוגגים את שמחת בית השואבה. סוכות הוא חג שבו אנחנו מדברים הרבה על ברכה, על גשם, על שפע. אבל אולי יש כאן נקודה נוספת.

לפעמים אנחנו מבקשים מהקב״ה: תן לי ברכה. תן לי הזדמנות. תן לי שמחה. תן לי אנשים טובים. תן לי כוחות. ואולי חלק מן הדברים כבר עוברים לידנו כמו ערפל באטקמה. לא בצורה שציפינו לה. לא כגשם גדול שאי אפשר לפספס. אלא בטיפות קטנות.

אדם שפגשנו. שיחה שנפתחה. ילד שאמר משהו. אפשרות שנראתה שולית. חצי שעה שהתפנתה. רעיון שעבר בראש וכמעט המשכנו הלאה.

הבעיה לפעמים איננה שאין מים. אלא שאין רשת.

מחר בבוקר ניקח את הלולב ונוליך אותו לרוחות שונות.

״מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו״

איזה משפט נפלא. הברכה לא חייבת להגיע דווקא מן הכיוון שעליו הסתכלתי. הקב״ה הוא המלך של ארבע הרוחות.

ואולי אחת העבודות של סוכות היא להפסיק לומר לקב״ה מאיזה כיוון הברכה שלנו צריכה להגיע. לעשות את שלנו, להתפלל, לעבוד, להשתדל, אבל גם להיות קצת יותר פתוחים למה שכבר מגיע.

הערפל באטקמה יכול לעבור יום שלם מעל המדבר ולא להשאיר כמעט סימן. אבל כשמעמידים מולו כלי מתאים, פתאום מתברר שכל הזמן הזה עברו שם מים.

אולי כדאי לשאול בחג הזה: איזו ברכה כבר עוברת לידי, ואני פשוט עדיין לא יודע לאסוף אותה?

כי לפעמים אנחנו מחכים שהשמים ייפתחו. וסוכות מזכיר לנו: לא כל ברכה מגיעה כגשם. לפעמים צריך ללמוד לאסוף גם את הערפל.


נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

נטילת לולב בשבת בזמן הזה

ישר כוח. דרוש יפיפה. עם זאת, על כגון דא אמרו חז״ל ״תנחומים של הבל״. כי הלכה זו שאין נוטלים לולב בשבת היא אחת הדוגמאות לכפיפות לגלות תוך אבסורד נורא.

בניגוד לשופר שההלכה הקדומה במשנה היא שאין תוקעים אלא במקדש, בלולב ההלכה הפשוטה היא שאם חל שבת ביום ראשון נוטלים לולב בשבת (מפורש בכמה משניות). רק במקום שלא היו מגיעים שלוחים מארץ ישראל לא היו נוטלים בשבת. זו גם היתה ההלכה ברוב זמן התלמוד. רק בסוגיה השנייה הגמרא מוסיפה ״והאידנא״ וכדברי הרמב״ם ״כדי שלא לחלוק בין המקומות״. כלומר בני ארץ ישראל עושים כמו בני חו״ל כדי שלא יהיו כשתי תורות.

בימינו ש-90% מנוטלי הלולב בארץ ישראל זה אבסורד מוחלט. כולנו לא נוטלים לולב כדי להתאחד עם אותם 10% מחו״ל, והם עצמם לא נוטלים בגלל ״מנהג אבותיהם בידיהם״ (כי הרי האידנא בקיאים בקביעא דירחא).

ועיי׳ מאמרו של הרב אליצור בתחומין כ״ט שם צידד ליטול בשבת ושלח מאמרו לכמה גדולי הדור, ומביא גם תשובותיהם. ואלוהי ישראל יחזירנו לקדמותינו שבני ארץ ישראל לא יהיו כפופים עוד לבני חו״ל גם בנקודה זו ונוכל ליטול בשבת.


נשלח על ידי: עמנואל נהון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יום שישי, 25 בספטמבר 2026

ארבעת המינים ותורת המשחקים בסוכות

*🌿 ארבעת המינים ותורת המשחקים 🌿*

━━━━━━━━━━━━━━

🍋 בשוק ארבעת המינים בירושלים אפשר ללמוד כלכלה בלי ספרים. יש שם דוכן שבו אדם בודק אתרוג עם זכוכית מגדלת עשרים דקות ומשלם עליו *שלוש מאות שקל*. לידו בוחרים לולב, מודדים אם השדרה ישרה, מוודאים שהעלה העליון לא נפתח. אחר כך ההדסים, משולשים, עלה על עלה. ואז, בסוף, המוכר מושיט לך שני ענפים ירוקים ואומר: *״ערבות? קח, על חשבוני. ״*

בחינם. כי אין להן ערך. ואף אחד לא בודק אותן.

💡 ואני רוצה לדבר הערב על הענף הזה שנותנים בחינם, ולהראות שהוא מחזיק בידו סוד שחז״ל ידעו לפני אלפיים שנה, ושהמדע גילה אותו רק לפני שמונים שנה, ונתן עליו *פרס נובל – ליהודי מירושלים* 🏅

━━━━━━━━━━━━━━

📜 נתחיל במה שכולנו יודעים. המדרש בויקרא רבה מסדר את ארבעת המינים לפי מה שיש להם:

🍋 *האתרוג* – טעם וריח, אלו יהודים שיש בהם תורה ומעשים טובים.

🌴 *הלולב* – טעם בלי ריח, תורה בלי מעשים.

🌿 *ההדס* – ריח בלי טעם, מעשים בלי תורה.

🍃 *והערבה* – ״לא טעם ולא ריח״. לא תורה ולא מעשים. כלום.

עד כאן זה מדרש שאנחנו מכירים. אבל תשימו לב לשאלה שהמדרש שואל אחר כך, כי זו שאלה כלכלית לחלוטין: *״ומה הקב״ה עושה להם? ״* מה עושים עם מי שלא תורם? ותשמעו את המילים: ״לאבדן אי אפשר. אלא אמר הקב״ה: *יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו*. ״ 🤝

אלו על אלו. לא ״אלו על אלו״ מלמעלה למטה – אלא *הדדי*. גם הערבה מכפרת על מישהו. על מי? מה יש לה לתת? 🤔

━━━━━━━━━━━━━━

🎲 כדי לענות על זה, אני צריך לקחת אתכם לרגע אל מחוץ לבית המדרש, אל המקום שבו נולדה *תורת המשחקים*.

תורת המשחקים היא הענף במתמטיקה ששואל שאלה אחת: מה קורה כשההצלחה שלי תלויה לא רק בי, אלא גם במה שאחרים בוחרים? והתגלית הראשונה והמזעזעת שלה, של *ג׳ון נאש*, הייתה שברוב המצבים, כשכל אחד עושה את הטוב ביותר בשביל עצמו – *כולם מפסידים*. בדילמת האסיר המפורסמת, שני חשודים שכל אחד דואג רק לעצמו יבגדו זה בזה, ושניהם יישבו בכלא יותר שנים מאשר אילו שתקו יחד. ⚠️ *הרציונליות הפרטית היא מלכודת. * זה האתרוג שאומר: למה לי להיקשר לערבה? יש לי טעם, יש לי ריח, אני שלם.

📊 ואז בא *לויד שפלי*, וניסה למדוד ערך של שחקן בקבוצה. הוא הציע נוסחה שנקראת עד היום על שמו, *״ערך שפלי״*: כל שחקן שווה בדיוק כמה שהקבוצה מרוויחה בזכותו. תרומה שולית. ובנוסחה הזאת יש מושג קר ואכזרי: *״שחקן דמה״*. מי שהקבוצה לא מרוויחה ממנו כלום – שווה כלום. לא מקבל כלום.

ואם היינו מודדים את ארבעת המינים ככה, לפי הטעם והריח, הערבה הייתה שחקן דמה. האתרוג שווה חצי. הלולב וההדס רבע כל אחד. *והערבה אפס. * בדיוק כמו בשוק. בחינם. 0️⃣

━━━━━━━━━━━━━━

⚖️ אבל כאן ההלכה עושה משהו שלא עשה המדרש. הגמרא במנחות קובעת: *״ארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה״*. והרמב״ם פוסק: חסר אחד – לא יצא ידי חובה. אדם עם אתרוג של שלוש מאות שקל, לולב מהודר, הדסים משולשים, ובלי הענף שנותנים בחינם – *לא עשה כלום. אפס. * ❌

ותשמעו מה זה עושה למתמטיקה. 🧮

בתורת המשחקים יש סוג מיוחד של משחק, שנקרא *״משחק פה-אחד״*. במשחק כזה, הקואליציה היחידה שמנצחת היא הקואליציה המלאה. כל חסר – והכול מתאפס. ובמשחק כזה כל שחקן הוא *״שחקן וטו״*. ועכשיו, כשמחשבים את ערך שפלי במשחק פה-אחד, יוצא דבר מדהים: *כל שחקן שווה בדיוק אותו דבר. רבע. * האתרוג עם הטעם והריח – רבע. הערבה בלי כלום – רבע. לא בגלל רחמים, לא בגלל מוסר, *בגלל נוסחה. * ✨

👑 זה מה שהקב״ה עשה. הוא לא אמר ״האתרוג ירחם על הערבה״. *הוא שינה את חוקי המשחק. * הוא קבע שבלי הערבה גם האתרוג לא שווה כלום, ובזה הפך את התרומה השולית של הערבה מאפס – להכול. ״מכפרין אלו על אלו״: הערבה מכפרת על האתרוג, כי בלעדיה האתרוג הוא סתם פרי.

ועכשיו אתם מבינים למה הענף שנותנים בחינם הוא לא באמת בחינם. *הוא זכות וטו. * 🗝️

━━━━━━━━━━━━━━

🏅 ומי שהבין את זה לפני כולם היה *פרופ׳ ישראל אומן*. יהודי חובש כיפה מירושלים, שקיבל ב-*2005* פרס נובל לכלכלה על עבודתו בתורת המשחקים. והתגלית הגדולה שלו הייתה על *משחקים חוזרים*: שיתוף פעולה שבמפגש חד-פעמי הוא בלתי אפשרי, במפגש חוזר הופך ליציב. כשאתה יודע שתפגוש את השחקן השני שוב – ושוב – ושוב – אתה מתחיל לשתף פעולה. 🔄 חוקר בשם רוברט אקסלרוד הריץ טורניר ממוחשב שהוכיח את זה: ניצחה האסטרטגיה הכי פשוטה, הכי נחמדה, הכי סלחנית. הוא קרא לזה *״הצל של העתיד״*.

📅 ולכן התורה לא אמרה ״ולקחתם לכם ביום הראשון״ ונגמר. *שבעה ימים. * כל בוקר, שוב. אם היית מחזיק את הערבה פעם אחת, היית מזלזל. אבל יום אחרי יום, שנה אחרי שנה – זה משחק חוזר. *ובמשחק חוזר לומדים. *

📖 ואומן, אגב, לא הסתפק בנובל. הוא הראה במאמר מפורסם שמשנה סתומה במסכת כתובות פותרת בעיה בתורת המשחקים שהמתמטיקה הגיעה אליה רק *אלף ושמונה מאות שנה* אחר כך. הגשר שאני בונה כאן הערב – *הוא כבר בנה. * 🌉

━━━━━━━━━━━━━━

✨ אבל נשאר לנו לשאול: *מה הערבה כן נותנת? * כי אם היא שווה רבע, היא חייבת לתת משהו. והתשובה נמצאת בקבלה ובחסידות.

🔯 בזוהר ובכתבי האר״י ארבעת המינים הם קומה שלמה: ההדסים – חסד, גבורה, תפארת, הלב. הלולב – יסוד. האתרוג – מלכות. והערבות – *נצח והוד. הרגליים. * אין להן חכמה של ראש ולא רגש של לב. אבל הן ההולכות. בלי רגליים, כל החכמה שבראש נשארת במקום. 👣 *הערבה היא הרגליים של עם ישראל. *

🤝 והשפת אמת דורש את השם עצמו: ערבה מלשון ערבות. *״כל ישראל ערבים זה בזה״*. ותחשבו על זה רגע דרך העיניים של אומן: ערבות הדדית היא בדיוק המנגנון שהופך אוסף של אינטרסים לקואליציה. מה שמחזיק את המשחק השיתופי הוא שכל אחד ערב לשני. ודווקא המין שאין לו טעם ואין לו ריח – הוא הנושא את שם המנגנון. הערבה לא תורמת טעם. היא לא תורמת ריח. *היא תורמת את הביחד. * 💚

🕯️ והאדמו״ר מליובאוויטש היה אומר: הערבה היא היהודי הפשוט, שכל מה שיש לו זה רצון פשוט להיות חלק. ותשאלו – מהו יום ההכרעה של החג? *הושענא רבה. * ומה לוקחים בהושענא רבה? לא את האתרוג. *ערבה לבדה. * ביום שבו נחתם הדין, האתרוג של שלוש מאות שקל נשאר בבית, ומה שמכריע הוא *הענף שנותנים בחינם. * 🍃

━━━━━━━━━━━━━━

🙏 בראש השנה כל אחד מאיתנו שאל את עצמו: אני אתרוג? לולב? הדס? אולי ערבה? וסוכות עונה: זו לא השאלה. השאלה היא לא מה יש לך. *השאלה היא עם מי אתה קשור. * כי במשחק שהקב״ה קבע לנו, משחק פה-אחד, *אף אחד לא שווה יותר מאחיו, ואף אחד לא יכול לנצח לבד. * 💪

🌿 אז בשנה הבאה, כשתעמדו בשוק, והמוכר יושיט לכם את הערבות ויגיד ״קח, על חשבוני״ – תיקחו אותן ביד, ותדעו: *אתם מחזיקים עכשיו את הדבר היחיד שבלעדיו כל השאר לא שווה כלום. *

━━━━━━━━━━━━━━

🎉 *חג שמח! * 🍋


נשלח על ידי: בנה ביתך כבתחילה 𓉱
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חוברת_שבעה_ימים_בצל_האמונה_סוכות_תשפז (1)

היום הראשון של סוכות

הבניין שמחזיק מעמד דווקא מפני שהוא זז

מה מגדל בטאיפיי יכול ללמד על היציאה מדירת קבע

במרכז טאיפיי מתנשא אחד מגורדי השחקים המזוהים בעולם, Taipei 101. מי שעולה לקומות התצפית מגלה שם דבר מוזר: במקום להסתיר את אחד המרכיבים ההנדסיים החשובים של הבניין, הפכו אותו כמעט לאטרקציה. בין הקומות העליונות תלוי כדור פלדה עצום, בקוטר של כ-5. 5 מטר ובמשקל של כ-660 טון. זהו מייצב מסה מכוון, Tuned Mass Damper, שנועד לצמצם את תנודות המגדל ברוחות חזקות ובאירועים סייסמיים.

הרעיון נשמע בהתחלה הפוך מהאינטואיציה. אם רוצים בניין חזק, לכאורה צריך לגרום לו לא לזוז. אבל גורד שחקים איננו סלע. רוח חזקה מפעילה עליו כוחות, והמבנה מוכרח להגיב. לכן המהנדסים אינם מנסים לבטל את תנועה, אלא לשלוט בה. כאשר המגדל נע, המסה הכבדה נעה ביחס אליו ומסייעת לפזר חלק מן האנרגיה ולהקטין את התנודה. במילים פשוטות: אחת ממערכות ההגנה המרשימות של הבניין עובדת דווקא משום שהיא מאפשרת תנועה מבוקרת.

לפעמים קביעות היא דווקא הסיכון

אנחנו רגילים לזהות ביטחון עם קביעות. בית בטון, דלת נעולה, חשבון מסודר, עבודה מוכרת, לוח זמנים צפוי. ככל שיש יותר קירות סביב החיים, נדמה לנו שהם בטוחים יותר. ואז מגיע חג הסוכות, ובאופן כמעט פרובוקטיבי אומרת התורה: עכשיו צא.

רבא מנסח את יסוד המצווה במשפט: ״כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי״. אין כאן זלזול בבית. ההלכה אפילו אינה דורשת שהדפנות עצמן יהיו מתנודדות רפויות או חלשות. אפשר לבנות דפנות יציבות מאוד. אבל מקום המגורים של השבוע הזה מוגדר כדירה של שבעה ימים. האדם משנה בכוונה את נקודת המשען שלו.

דווקא אחרי ראש השנה ויום הכיפורים, כשאדם מבקש לפתוח שנה יציבה ומסודרת, התורה אינה נותנת לו להתחיל אותה רק בעוד שכבה של שליטה. היא מוציאה אותו החוצה. הגג כבר איננו תקרה אטומה, האוויר נכנס, הקולות מן הרחוב נשמעים, ולעיתים גם מזג האוויר מזכיר מי באמת מנהל את העולם.

לא לפרק את הבית - לפרק את האשליה

יש שתי טעויות הפוכות ביחס לביטחון. טעות אחת היא לחשוב שאין ערך לתכנון, לחיסכון, לרפואה, לצבא, לבית ולמערכות הגנה. זו איננה אמונה אלא חוסר אחריות. הטעות השנייה היא לחשוב שאם בנינו מערכת טובה, כבר איננו תלויים בשום דבר שמעבר לה. גם זו אשליה.

הסוכה מחנכת אותנו למשהו עדין יותר למשהו מדויק יותר: להשתמש בקביעות בלי לעבוד אותה. לבנות בית, אבל לדעת שהוא איננו מקור הקיום. להחזיק תוכניות, אבל לזכור שהחיים אינם חייבים להישמע להן. להשקיע בביטחון, אך לא להפוך את תחושת השליטה לאליל קטן ומנומס.

וזו אולי הסיבה שהסוכה נעשית דווקא בית. לא נכנסים אליה לחמש דקות, מברכים ויוצאים. אוכלים בה, יושבים בה, לומדים בה, ישנים בה או במילה אחת: חיים בתוכה. התורה אינה מבקשת מאיתנו לחשוב על רעיון מופשט של ארעיות חיינו, אלא לתרגל שבוע שלם חיים שבהם הקביעות נמצאת במקום הנכון.

מה באמת נשאר כשהכול זז

המגדל בטאיפיי איננו בטוח מפני ששום דבר בו אינו זז. להפך, הוא תוכנן מתוך הבנה שתנועה תתרחש, ולכן צריך לדעת כיצד לעבור אותה בלי לאבד את המבנה לגמרי. גם אמונה איננה הבטחה שהחיים לא ינועו. אנשים משתנים, תוכניות נשברות, ילדים גדלים, מקומות עבודה מתחלפים, בריאות מתערערת ולעיתים העולם כולו משנה כיוון במהירות שאיש לא דמיין.

הסוכה מציעה ביטחון מסוג אחר. לא ביטחון בכך שהקירות יישארו תמיד, אלא בכך שגם כאשר הקירות אינם קבועים, האדם אינו לבד. ״למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל״. הזיכרון של המדבר הוא זיכרון של דור שלא החזיק בתים קבועים, אבל היה מוקף בהשגחה.

ביום הראשון של החג אפשר לשבת בסוכה ולשאול את עצמנו ואת המשפחה שאלה אחת פשוטה: מה בחיים שלי הוא אמצעי לביטחון, ומה הפכתי בטעות למקור הביטחון? ההבדל ביניהם דק, אבל הוא ההבדל בין בית שאנו משתמשים בו לבין בית שאנו נשענים עליו כאילו לעולם לא יזוז.

אולי זה עומק ההתחלה של סוכות: לא להיות פחות יציבים בחיים, פחות מסודרים או פחות אחראים, אלא לגלות שהיציבות האמיתית עמוקה יותר מן הקירות. לפעמים דווקא מי שמוכן לזוז מעט ולגלות גמישות, מגלה מה בתוכו באמת עומד קבוע ויציב.

היום השני של סוכות

הריבוע שהיה חייב להיכנס לעיגול

ארבעת המינים מלמדים שהשלמות אינה אחידות

באפריל 1970, אחרי הפיצוץ בחללית Apollo 13, נאלצו שלושת האסטרונאוטים לעבור אל רכב הנחיתה הירחי Aquarius ולהשתמש בו כסירת הצלה. הבעיה הייתה שהרכב הזה תוכנן לשני אנשים ולזמן קצר בהרבה. מהר מאוד החלה להצטבר בתא כמות מסוכנת של פחמן דו-חמצני.

הפתרון העקרוני היה פשוט: במסלול היו די מסנני ליתיום הידרוקסיד שיכלו לספוח את הגז. אלא שאז התברר פרט כמעט מגוחך. המסננים הזמינים מתא הפיקוד היו מרובעים, והפתחים במערכת של רכב הנחיתה התאימו למסננים בצורה אחרת. היה להם בדיוק הדבר שהם צריכים, אבל הוא לא התחבר למקום שבו היה צריך להשתמש בו.

במרכז הבקרה ביוסטון קיבל צוות מהנדסים משימה חריגה: לבנות פתרון אך ורק מחפצים שכבר נמצאים אצל האסטרונאוטים בחלל. הם הרכיבו מתאם מאולתר מקרטון, שקית פלסטיק, צינור, סרט הדבקה וחלקים נוספים שהיו על הסיפון. אחר כך הקריאו לצוות בחלל הוראות הרכבה. המתקן המאולתר עבד ורמת הפחמן הדו-חמצני ירדה.

לא חיפשו את החלק המושלם

היופי בסיפור איננו רק האלתור. איש מהחפצים ששימשו לפתרון לא היה ״הגיבור״. קרטון לבדו לא היה מציל את הצוות. שקית פלסטיק לבדה לא הייתה פותרת את הבעיה. גם סרט ההדבקה, איכותי ומפורסם ככל שיהיה, לא היה מספיק. ההצלה נוצרה מן החיבור המדויק בין חלקים שונים מאוד.

בחג הסוכות אנחנו מחזיקים ביד ארבעה מינים שגם הם אינם דומים זה לזה. אתרוג, לולב, הדס וערבה. המדרש בוויקרא רבה קורא אותם כארבעה טיפוסים בתוך עם ישראל: יש שיש בהם תורה ומעשים טובים, יש תורה בלי אותה מידה של מעשים, יש מעשים בלי אותה מידה של תורה, ויש מי שנמשלו לערבה, בלי טעם ובלי ריח. ״יוקשרו כולם אגודה אחת״.

המדרש שואל: אם יש אתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח, למה לא להסתפק בו? אם יש אדם מרשים יותר, מלומד יותר, פעיל יותר, אולי פשוט נבנה את הציבור ממנו ומאנשים הדומים לו. אבל המצווה הזאת לפי המדרש מסרבת לקבל את הנחת היסוד הזאת. היא דורשת ארבעה מינים. השלמות של המצווה אינה נוצרת ממין אחד משוכפל, אלא ממפגש בין אנשים שונים.

אחדות איננה למחוק את הצורה

אחדות נוטה לפעמים להתבלבל עם אחידות. אנחנו רוצים שכולם יתפללו בדיוק כמונו, יחשבו כמונו, יתחנכו באותו מוסד, ישתמשו באותן מילים ויגיבו באותה צורה. זה נוח. מערכת שכל החלקים בה זהים פשוטה יותר לניהול.

אבל Apollo 13 מלמדת אותנו עיקרון אחר: לפעמים הבעיה איננה שהחלקים שונים, אלא שעדיין לא בנינו ביניהם מתאם. המרובע אינו צריך להתבייש בכך שאיננו עיגול, והעיגול אינו צריך להפוך למרובע. צריך ליצור דרך שבה הכוחות של כל אחד נכנסים למערכת משותפת.

כך גם בקהילה, במשפחה ובבית המדרש. יש אדם שמביא עומק תורני, אחר מביא איתו מפעל של חסד, השלישי מביא סדר וארגון, הרביעי מביא את השמחה, החמישי פשוט מגיע בעקביות ומחזיק את המניין. קל להעריך רק את מה שנראה לנו עם ״טעם וריח״. קשה יותר להבין שמערכת שלמה בנויה גם מכוחות שקטים שאינם זוכים לכותרת.

החיבור הוא בעצמו עבודה

אלא שהמדרש אינו אומר רק שכל הארבעה קיימים. הוא אומר ״יוקשרו״. שונות לבדה אינה מעלה. ארבעה אנשים שכל אחד נשאר בתוך עצמו אינם אגודה. כדי להפוך הבדלים לברכה צריך לבנות חיבורים: שפה משותפת, כבוד, אחריות, היכרות ויכולת לוותר על ההנחה שרק הדרך שלי נראית ״נורמלית״.

זהו גם אחד המעברים היפים שבין יום הכיפורים לסוכות. ביום הכיפורים כל אדם עומד בחשבון נפש אישי מאוד. כמה ימים אחר כך הוא כבר אינו יכול להישאר רק עם עצמו. הידיים שלו מלאות בארבעה מינים, והמצווה מכריחה אותו לזכור שעבודת ה׳ שלו נמצאת בתוך עם.

ביום השני של החג אפשר לבחור אדם אחד שהנטייה הטבעית שלנו היא לסווג כ״לא מהסוג שלי״, ולשאול את עצמנו שאלה אחרת: מה הוא מביא למערכת שאני אינני מביא? אולי הבעיה אינה שהוא מרובע ואני עגול. אלא שאולי עדיין חסר לנו המתאם.

בחדר קטן בחלל, שלושה אנשים נשמו בזכות חיבור בין קרטון, פלסטיק, צינור וסרט הדבקה. ארבעת המינים מלמדים רעיון דומה בנפש הציבורית: לפעמים הישועה אינה מגיעה מן החלק המושלם, אלא מן היכולת לקשור חלקים שונים לאגודה אחת.

היום השלישי של סוכות

המפקד שסירב לוותר על הבנג׳ו

שמחת החג איננה פרס על תנאים מושלמים - היא עבודה

בינואר 1915 נלכדה הספינה Endurance בקרח של ים ודל. ארנסט שקלטון ואנשיו יצאו לאנטארקטיקה כדי לחצות את היבשת, אבל בתוך חודשים התברר שהמשימה המקורית נגמרה. הקרח החזיק בספינה, לחץ עליה מכל הצדדים, ובאוקטובר היא נמחצה עד שהצוות נאלץ לנטוש אותה. עשרים ושמונה גברים נשארו בלב אחד האזורים העוינים בעולם, בלי מסלול חזרה ברור.

בתנאים כאלה אפשר היה לחשוב שכל דבר שאינו מזון, דלק, חבל או כלי עבודה הוא מותרות. ובכל זאת שקלטון השקיע באופן מכוון במורל. על הספינה היו ערבי מוזיקה ומשחקים, ועל הקרח שיחקו כדורגל והוקי. כשנאלצו לצמצם ציוד אישי, הוא התעקש לשמור גם את הבנג׳ו של המטאורולוג לנרד האסי, מפני שהבין שלמוזיקה יש תפקיד ממשי בהחזקת הקבוצה.

שקלטון לא חשב ששיר ממיס קרח. הוא גם לא החליף משמעת בהפעלות. להפך. היו תורנויות, משימות, חישובי מזון והחלטות קשות. אבל הוא הבין שאדם יכול להישאר בחיים מבחינה טכנית ולהישבר מבפנים. לכן שמירת הרוח לא הייתה קישוט סביב ההישרדות. היא הייתה חלק מן ההישרדות. בסופו של המסע, כל עשרים ושמונה אנשי Endurance שרדו.

למה התורה מצווה על רגש

סוכות מכונה בתפילה ״זמן שמחתנו״, והתורה מצווה גם על: ״ושמחת בחגך״. זו מצווה מעט משונה. אפשר לצוות אדם לשבת בסוכה. אפשר לצוות לקחת לולב. אבל איך מצווים עליו לשמוח? הרי שמחה היא לכאורה תוצאה. אם טוב לי, אני שמח ואם קשה לי, אינני שמח.

אלא שחג הסוכות עצמו מערער את ההנחה הזאת. דווקא בזמן שבו האדם עוזב את הבית המסודר ועובר לדירת עראי, התורה מרבה לדבר על שמחה. היא אינה מחכה שהכול יהיה מושלם. היא יוצרת זמן שבו האדם נדרש לעבוד עם תשומת הלב שלו, עם הגוף שלו ועם הסביבה שלו כדי לפנות מקום לשמחה.

הרמב״ם, בסיום הלכות לולב, כותב: ״השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא״. המילה החשובה כאן היא ״עבודה״. שמחה איננה רק מצב שמופיע כשהחיים מסכימים איתנו. יש גם שמחה שצריך לבנות.

שמחה איננה הכחשה

יש שמחה מזויפת שמסרבת לראות את הכאב. היא דורשת מן האדם לחייך כשקשה לו ומחליפה אמונה בסיסמה. זו אינה השמחה של שקלטון, וגם לא השמחה של התורה. אנשי Endurance ידעו היטב שהם בסכנה. הם לא שיחקו כדורגל מפני ששכחו שהם תקועים על הקרח, אלא כדי שהקרח לא יהפוך להיות כל עולמם.

גם בסוכות איננו מתבקשים להתעלם ממה שכואב. יש משפחות שנכנסות לחג עם דאגות, חסרונות, מלחמות פנימיות, עומס כלכלי או געגוע לאדם שאיננו. השמחה אינה מוחקת שום דבר מזה. היא מסרבת לתת לכאב מונופול על התודעה.

לפעמים אדם אומר לעצמו: כשאסיים את הפרויקט אשמח. כשאצא מן החוב אשמח. כשהילד יסתדר אשמח. כשהמצב במדינה יירגע אשמח. וכך השמחה הופכת להיות אורח שתמיד אמור להגיע בשבוע הבא. סוכות קובע לה תאריך ביומן.

לבנות שמחה מחומרים פשוטים

מה עושים בפועל? בדיוק מה שעושים בסוכה. משתמשים בדברים פשוטים. אוכלים יחד, שרים, מזמינים אדם, מספרים לילדים סיפור, הולכים ברגל, מרימים את הראש אל הסכך, מברכים על ארבעת המינים. שמחה גדולה אינה תמיד אירוע גדול. לפעמים היא תוצאה של תשומת לב לדברים קטנים שכבר נמצאים בחדר.

יש כאן גם אחריות חברתית. הרמב״ם פוסק ששמחת יום טוב איננה שלמה כאשר אדם נועל את דלתותיו ושמח רק עם בני ביתו, בלי לשמח את הגר, היתום, האלמנה והעניים. שמחה יהודית איננה בועה פרטית. היא מתרחבת כאשר היא מצליחה לשאת איתה עוד אדם.

ביום השלישי של החג נשאל את עצמנו: האם אני מחכה לשמחה, או עושה משהו שמאפשר לה להיכנס? לא צריך בנג׳ו אנטארקטי. אולי צריך לכבות מסך, לפתוח שולחן, להתחיל שיר, להתקשר לאדם שנשאר בצד, או פשוט להיות שעה אחת במקום שבו אנחנו נמצאים בלי לרוץ למקום הבא.

שקלטון לא יכול היה לבחור את הקרח. הוא כן יכול היה לבחור איזו רוח תשרור במחנה. גם אנחנו לא בוחרים את כל תנאי החיים, אבל יש רגעים שבהם אנחנו בוחרים אם רק לשרוד אותם או גם להכניס לתוכם שמחה. בסוכות, התורה הופכת את הבחירה הזאת למצווה.

היום הרביעי של סוכות

העיירה שקיבלה 6, 500 אורחים בלי הזמנה

מה הופך דירת עראי לבית גדול באמת

ב-11 בספטמבר 2001, כאשר נסגר המרחב האווירי של ארצות הברית, מאות מטוסים שהיו בדרכם לצפון אמריקה נאלצו לנחות במקומות אחרים. קנדה הפעילה את Operation Yellow Ribbon וקלטה עשרות אלפי נוסעים. לעיירה גנדר שבניופאונדלנד, שמנתה אז בערך עשרת אלפים תושבים, הוסטו 38 מטוסים ובהם יותר מ-6, 500 נוסעים ואנשי צוות.

בתוך שעות העיירה כמעט הכפילה את מספר האנשים שהיה עליה להאכיל, להסיע, להלין ולהרגיע. לא הייתה תוכנית נופש ולא הייתה הרשמה מוקדמת. האנשים שירדו מן המטוסים לא ידעו מתי ימשיכו בדרכם, וחלקם אפילו לא ידעו בתחילה מה התרחש בארצות הברית.

בתי ספר, אולמות ומתקנים ציבוריים הפכו למקומות לינה. תושבים הביאו אוכל, בגדים, מצעים ומקלחות, הסיעו אנשים ואף פתחו בתים פרטיים. ממשלת קנדה תיארה את התגובה של גנדר כגל של נדיבות ושיתוף פעולה. במשך שלושה או ארבעה ימים, אנשים שלא הכירו זה את זה הפכו מארחים ואורחים.

כמה אנשים נכנסים לבית

אנחנו מודדים בית במטרים רבועים. שלושה חדרים, ארבעה חדרים, מרפסת, מחסן. אבל הסיפור של גנדר מציע מדד אחר לגמרי: כמה מקום יש בבית בשביל אדם שלא תכננת שייכנס אליו.

אחת האמרות היפות של חז״ל על הסוכה היא: ״כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת״. מבחינה הלכתית הדברים נאמרו בהקשר של סוכה שאולה, אבל קשה לא לשמוע בהם גם תמונה רוחנית: יש מצווה שכל ישראל יכולים, לפחות בעיקרון, להיכנס תחת קורתה של סוכה אחת.

זה מעניין במיוחד משום שסוכה בדרך כלל קטנה מן הבית. לכאורה יש בה פחות מקום. ובכל זאת היא יכולה ללמד אותנו להתרחב. הבית הקבו


נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

גנבת רעיונות תורניים לפי האלשיך

**זכויות יוצרים ויצירה מקורית**

בהקדמת האלשיך לתורה, הוא מנמק מדוע טרח לכתוב את דרשותיו בספר, כהתמודדות עם תופעה שדרשנים לקחו את הרעיונות שלו בלי לציין מקור:

> כי רבים מקשיבים העתיקו מילין על ספר בדיו. מי יקום בקהל בכל עיר ועיר מדינה ומדינה לדרוש להם מילי דמעלו, מבשר ואומר *כי שלי שלי*.

> ויש טבח ומכר לכל עובר בכסף שברו. עושה סחורה בפרתו של חברו. אשר לא עמל בו ולא גדלו.

> לכן אף על זאת פקחתי עיני. כי אתה *יראה הרואה האמת ממי שאמרו*. וגזלה ישיב אשר בזדון דברו ושב ורפא לו.

שימו ❤️ לשפע המליצות והציטוטים…


נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

EtrogKashrut-BW

הלכות כשרות האתרוג

שולחן ערוך, אורח חיים - סימנים תרמ״ח–תרמ״ט

לשון השלחן ערוך והרמ״א בנפרד, עם סיכום שיטות הראשונים (בית יוסף), וסיכום כל סעיף קטן במשנה ברורה וכל דיבור המתחיל בביאור הלכה, ומכף החיים מה שמוסיף על המשנה ברורה

כ״ב סעיפי סימן תרמ״ח, מקובצים ל־16 נושאים; ובסוף, לפי סימן תרמ״ט - חלוקה בין פסולי יום טוב ראשון בלבד לפסולי כל שבעת הימים.

א. אתרוג יבש

סעיף א סיבת הפסול: הדר מחלוקת לעניין ימי החג - ראו בפרק האחרון

לשון השלחן ערוך

אתרוג היבש פסול, ושיעור היבשות כשאינו מוציא שום ליחה. ויבדוק על ידי שיעביר בו מחט ובו חוט, ואם יש בו ליחה יראה בחוט. [ואתרוג שהוא משנה שעברה ודאי יבש הוא ופסול] (תשובת מהרי״ל סימן ה׳).

ראשונים: שיעור היבשות - כשתכלה הליחה, כך פירש הראב״ד, והביאו הרא״ש בלשונו, ולא מצינו בזה חולק. ועוד כתב הרא״ש, וכ״כ הר״ן, דכשם שחזזית פוסלת בחוטמו בכל שהוא, כך ביבשות וכל הפסולים משום הדר. ובעניין הבדיקה כתב הב״י שלשון הטור ״מחט או חוט״ צריך הגהה, וצ״ל ״מחט ובו חוט״, דהיאך יעביר בו חוט בלא מחט. ומרן בשו״ע העתיק דברי הראב״ד והרא״ש, וכתב ״ויבדוק על ידי שיעביר בו מחט ובו חוט״, כהגהתו.

משנה ברורה

ס״ק א · היבש: אם האתרוג יבש רק במקצתו – מפנה לקמן סעיף י״ב ולמ״ב שם.

ס״ק ב · פסול: טעם הפסול: היבש אינו הדר. אבל כמוש – שאינו לח ולא יבש – כשר אפילו כמוש בכולו, שעדיין יש בו מקצת ליחה. ומכל מקום, כיון שנראה כמוש, דעת המג״א שצריך לבודקו כמבואר בשו״ע.

ס״ק ג · יראה בחוט: הקשו האחרונים: הבדיקה במחט תעשה נקב מפולש, שפוסל לדעה הראשונה בסעיף ב׳ אף בלא חסרון. המג״א מתרץ שתוחב את המחט מעט בצד חור המחט, כך שנכנס מעט מן החוט עמה, וכשמוציאה רואה בחוט אם יש לחות, ואין כאן נקב מפולש. ויש שתירצו שמפולש הוא רק כשניקב לרוחב האתרוג מעבר לעבר (אף שלא כנגד חדרי הזרע), אבל נקב בעוביו מצד אחד, לאורכו מעוקצו כלפי חוטמו, שאינו מגיע לחדרי הזרע – לכו״ע אינו מפולש.

ס״ק ד · ודאי יבש הוא: כלומר: באתרוג משנה שעברה אי אפשר שיימצא ליחה, ולכן אין תועלת בבדיקתו.

ס״ק ה · ופסול: מפנה לשעה״צ, שהביא שם דברי ה״תמים דעים״.

כף החיים

אות א · אתרוג היבש פסול: אף שדרשו ״פרי עץ הדר״ – פרי הדר באילנו משנה לשנה, והוא האתרוג, מכל מקום אין לשון ״הדר״ יוצא מפשוטו, שמשמעו נאה ממש; ולכן יבש, שאינו הדר, פסול (לבוש).

אות ב · אתרוג היבש פסול: יובש באתרוג פוסל רק ברובו, כמו בלולב והדס שפוסל רק ברוב העלים. אבל יובש בחוטמו – כתבו הרא״ש והר״ן שכשם שחזזית פוסלת בחוטם בכל שהוא, כך ביובש, וכן בכל הפסולים שבאתרוג משום הדר (מט״י; בית השואבה). מפנה לקמן סעיף י״ב.

אות ג · אתרוג היבש פסול: כמוש שלא גמר ליבש – כשר: כך ברמב״ם (פ״ח מהל׳ לולב ה״א), והוא מהגמרא סוכה ל״א ע״א, וכן הרא״ש, הר״ן, הריא״ז, רי״ו, רי״ץ גיאת, העיטור ושבולי הלקט. ואף שמהרי״ל והרוקח פסלו כמוש, המג״א מסיק להקל, שהרי כל הפוסקים כתבו רק שיבש פסול, ובלבד שיבדקנו. כן הסכים הברכ״י, שהשיב על השגת הא״ר על המג״א, וכן פסקו הגר״ז והמ״ב.

אות ד · ויבדוק ע״י שיעביר בו מחט וכו׳: קושיא: הבדיקה עושה נקב מפולש, הפוסל לדעת הרא״ש והטור והדעה הראשונה בשו״ע סעיף ב׳. הט״ז מתרץ שמפולש הוא רק מעבר לעבר או עד חדרי הזרע, אבל נקב בעובי האתרוג מצד אחד אינו פוסל לכו״ע בלא חסרון, כדין טריפות שנקב בעובי האבר שאינו מגיע לחלל אינו טריפה. אבל המחה״ש מפרש במג״א שאף נקב בקליפה העבה מצד לצד הוא מפולש, ולכן יתחוב את המחט עם החוט בצד חור המחט ויוציאנה מאותו צד (וכ״כ א״א והלב״ש), ויזהר שלא תיכנס לחדרי הזרע. באתרוג העשוי בליטות ונקבה בליטה אחת – לכו״ע כשר, כשאין חסרון (מש״ז; מ״ב בשעה״צ).

אות ה · ויבדוק ע״י שיעביר בו מחט וכו׳: בדיקת המחט של הרא״ש, הטור והשו״ע כמעט בהכרח מחסרת משהו ופוסלת. לכן עדיף לתחוב מחט מעט ולהוציאה מאותו צד: אם הנקב חוזר ומתמלא – לח הוא, ואם לאו – כלתה ליחתו, כדוגמת הירושלמי בשביעית לגבי דלועין; ודרך זו אינה גורמת חסרון כלל (מו״ק; מחב״ר; עיקרי הד״ט). אבל בית השואבה כתב שבאתרוג אפשר שאף אם אין הנקב מתמלא לא כלתה הליחה לגמרי. הראב״ד (תמים דעים) כתב שאם יש ליחה היא יוצאת מיד דרך הנקב. ואף שהמחט מחסרת משהו מן הקליפה, אינו נחשב חסר כיון שהוא נדחק לצדדים או פנימה, בדומה לתוחב יתד שאינו מפולש כאיסר שכשר.

אות ו (בהגה) · ואתרוג שהוא משנה שעברה ודאי יבש הוא וכו׳: אין מועילה בו שום בדיקה, שקים להו לחז״ל שאין בו עוד לחלוחית (ב״ח; א״ר; חמ״מ). אבל הט״ז כתב שאם רואים שנשאר נויו – מועילה בדיקת חוט. ובבכורי יעקב העיד שראה אתרוג בן יותר משנה שנשמר בכלי מתכת סגור במקום קר ולח, ונמצאה בו לחות רבה, ולכן נראה לו להתיר של אשתקד בבדיקת חוט אם לא נתכווץ ולא נפסק הדרו; והביאו המ״ב בשעה״צ.

אות ז (בהגה) · ודאי יבש הוא ופסול: אתרוג שטומנים אותו בדבש לשמור לחלוחיתו – אין להכשירו בלא בדיקת מחט וחוט (ב״ח; כנה״ג). אבל הט״ז פוסל אותו משום כבוש, וכן פסקו הגר״ז, בית השואבה והמ״ב. ובדבש קרוש לא אמרינן כבוש כמבושל, כמבואר ביו״ד סי׳ ק״ד לעניין עכבר (מחה״ש; שעה״צ). מפנה לקמן סעיף ט״ו.

אות ח · ואם: מי שלקח אתרוג לברך והביאו לו אחר יפה ממנו – לדעת השבו״י (וכן יד אליהו) אינו חייב להניחו; אבל החכם צבי חולק שבכל המצוות מברך על המהודר אף שבא באחרונה. מכל מקום, אם כבר התחיל לברך לא יחליף. וכן ביום ראשון, כשהפחות יפה הוא שלו וחברו מציע לו מהודר במתנה על מנת להחזיר – עדיף לקיים בשלו (שע״ת). ודעת הכף החיים שביום ראשון עדיף שלו אף קודם שנטלו לברך, כל שאין בו חשש פסול אלא חסרון הידור, משום דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה, ושמא המתנה אינה בלב שלם; וכן כתב המבי״ט, הובא בא״ר. מפנה לקמן אות פ״ז ולעיל סי׳ תנ״ד.

ב-ג. נקב מפולש ושאינו מפולש

סעיפים ב–ג סיבת הפסול: חסר (ברמב״ם, מפולש פסול אף בלי חיסרון כלל - ראו ״ראשונים״ למטה)

לשון השלחן ערוך

[סעיף ב] אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא פסול, ושאינו מפולש אם היה כאיסר פסול, ואם חסר כל שהוא פסול. ויש אומרים דגם בנקב מפולש בעינן חסרון משהו, ושאינו מפולש בחסרון כאיסר.

[סעיף ג] מפולש - יש מפרשים כפשוטו, דהיינו שניקב מצד זה לצד זה; ויש מפרשים שכיון שניקב עד חדרי הזרע שהגרעינים בתוכו, מקרי מפולש.

לשון הרמ״א (הגה)

ונהגו להכשיר הנקבים שנעשו באילן ע״י קוצים, אע״פ שיש בהם חסרון, שזהו דרך גדילתו (ת״ה סי׳ צ״ט). מיהו אם רואה שאין העור והבשר קיים תוך הנקב, פסול לסברא הראשונה אע״פ שאינו מפולש. ובשעת הדחק יש להקל כסברא האחרונה, להכשיר חסרון שאינו כאיסר ואינו נקב מפולש (דעת עצמו).

ראשונים: במשנה: ניקב וחסר כל שהוא פסול; ובגמרא, תני עולא בר חיננא: ניקב מפולש במשהו, ושאינו מפולש בכאיסר. פירש״י: ניקב וחסר חדא מילתא היא, ועולא אניקב ולא חסר קאי - דמפולש פוסל בכל שהוא, ושאינו מפולש בכאיסר, אע״פ שלא חסר כלום; וכ״כ הרא״ש. והרמב״ם מפרש דניקב וחסר תרי פסולי נינהו, ומ״מ לעניין דינא דבריו ודברי רש״י שוין. אבל הראב״ד השיג עליו, וס״ל דחסרון בעינן: מפולש בחסרון משהו, ושאינו מפולש בחסרון כאיסר; וכתב ה״ה שכן דעת המפרשים האחרונים, וכן דעת הר״ן, ובדעת הרי״ף אין להכריע. ובגדר מפולש: לר״י, וכן דעת הרא״ש ומשמעות הירושלמי, ניקב עד חדרי הזרע בכלל מפולש הוא; ולבה״ג אין מפולש אלא כשנראה הנקב מצד זה לצד זה, וכ״נ דעת הרי״ף והרמב״ם שהשמיטו בעיא זו. ובנקבים שנעשו באילן ע״י קוצים כתב בתרומת הדשן שנהגו בפשיטות להכשיר, ודוקא כשעורו ובשרו קיים. ומרן בשו״ע סתם כרש״י והרמב״ם, והביא דעת הראב״ד בשם יש אומרים; ובגדר מפולש הביא שתי השיטות בשם יש מפרשים; והרמ״א הביא דברי תרומת הדשן.

משנה ברורה

ס״ק ו · כל שהוא פסול: נקב מפולש פוסל בכל שהוא אף אם לא חסר מן האתרוג כלום, כגון שניקב במחט.

ס״ק ז · אם היה כאיסר: נקב שאינו מפולש פוסל בשיעור איסר אף בלא חסרון, כגון שתחב בו יתד רחב. נקב מרובע או ארוך – משערים אם כשיעוגל יהיה כאיסר, ואז פסול.

ס״ק ח · ואם חסר כל שהוא: אם יש חסרון, אפילו נקב קטן ביותר פוסל. המאמר מרדכי הסכים שביום טוב שני מותר לברך על אתרוג שאינו מפולש ואין חסרונו כאיסר.

ס״ק ט · וי״א וכו׳: שיטת היש אומרים: צריך שתי ריעותות – מפולש וחסרון; בלא חסרון כשר בכל אופן. וכשיש חסרון: מפולש פוסל בכל שהוא, ושאינו מפולש רק כשחסר כאיסר. והלכה להחמיר כדעה הראשונה, חוץ משעת הדחק, כמו שכתב הרמ״א בהמשך.

ס״ק י · אע״פ שיש בהם חסרון: הכוונה לנקב שנעשה בעודו מחובר ונקרם עליו עור ובשר מלמעלה – בזה יש להתיר. אבל אם רואים שלא נקרם ויש נקב וחסרון, פסול אף שנעשה על ידי קוצים בגידולו, וזהו שסיים הרמ״א ״מיהו אם רואה וכו׳״. ההמון טועים לחשוב שיש קולא בנקב של קוצים.

ס״ק יא · אם רואה שאין העור והבשר קיים וכו׳: בספק אם הבשר קיים – מקילים, שהרי הדעה האחרונה מכשירה אף בוודאי חסרון כל שאינו מפולש ואין החסרון כאיסר, ועליה אפשר לסמוך לפחות בספק. וכן בספק אם הנקב הגיע לחדרי הזרע – כשר, שכל שלא ברור שהגיע אפשר לסמוך על האומרים שאף הגיע לחדרי הזרע אינו נקרא מפולש ואינו פוסל אלא בחסרון.

ס״ק יב · כסברא האחרונה להכשיר: בשעת הדחק מכשירים כסברא האחרונה, ומותר גם לברך עליו.

ס״ק יג · שניקב מצד זה לצד זה: זה משמעות השם ״מפולש״, כמו מבוי המפולש מצד לצד.

ס״ק יד · עד חדרי הזרע וכו׳: טעם היש מפרשים: הקליפה העבה המקיפה את חדרי הזרע נחשבת לעניין זה דבר בפני עצמו, ולא אחד עם חדרי הזרע; ולכן כשניקבה כולה מצד אחד הרי זה מפולש ופסול, אף שחדרי הזרע והצד השני שלמים. להלכה יש להחמיר כסברא האחרונה; אבל בשעת הדחק שאין אתרוג אחר, יש לסמוך על הסברא הראשונה ומותר לברך, ובפרט כשלא חסר כלום (כגון נקב מחט), שיש בזה ספק ספיקא – שמא הלכה כיש אומרים שבסעיף ב׳ שאף במפולש צריך חסרון.

ס״ק טו · מפולש: אם ניקבה הקליפה העבה מצד לצד שלא כנגד חדרי הזרע, כגון במקום שהאתרוג מתקצר למטה – זה מפולש לשתי הדעות.

ביאור הלכה

ד״ה ואם חסר כל שהוא פסול (סעיף ב): דווקא כשחסר מגוף האתרוג; אבל אם חסרה רק הקליפה העליונה הדקה, שהיא כמין גליד, כשר לכו״ע, כמבואר לקמן סעיף ו׳, שאין זה בכלל חסר. מפנה למ״ב שם ס״ק כ״ו.

כף החיים

אות ט · אתרוג שניקב נקב מפולש וכו׳: אם ניקבה הקליפה העבה מצד לצד – מפולש לכו״ע (מג״א; א״ר; ח״א; בית השואבה). מפנה לקמן אות כ״ד.

אות יב · אם היה כאיסר וכו׳: שיעור איסר: הרמב״ם בפירוש המשנה (חולין פ״ג) כתב שהוא משקל ארבעה גרגרי שעורה, בעובי הראוי ובצורה עגולה; הביאו נקה״כ ביו״ד סי׳ ל״ד. ועוד מפנה לשו״ע שם שהביא יש מי שאומר שאין אנו בקיאים בשיעור איסר ומשערים ברוב רוחב חלל הקנה.

אות יג · אם היה כאיסר פסול: נקב מרובע או ארוך – משערים אם כשיעוגל יהיה כאיסר, ואז פסול, כמו ביו״ד סי׳ ל״ד לעניין גרגרת, ודלא ככנה״ג בשם הרדב״ז (מג״א; א״ר; א״א; גר״ז; מ״ב). בית השואבה הסכים, והוסיף שאף אם אין לו אחר – יטלנו בלא ברכה, כיון שברכות אינן מעכבות.

אות טו · ואם חסר כל שהוא פסול: דווקא כשחסר מגוף האתרוג; אבל חסרון בקליפה העליונה הדקה (כמין גליד) כשר לכו״ע, כמבואר לקמן סעיף ו׳, וכן כתב המ״ב בביאור הלכה.

אות יז · נקטינן: נקטינן ששני פסולים נפרדים הם – ניקב בלא חסרון, או חסר כל שהוא בלא נקב – כסברא הראשונה שכתב מרן בסתם, שכך דעתו. לכן במפולש בלא חסרון, אף בשעת הדחק יטלנו בלא ברכה במקומות שקיבלו הוראות מרן; ובשאר מקומות יש לסמוך בשעת הדחק ליטלו ולברך (מהר״י נבון בגט מקושר; מחב״ר; בית השואבה). מפנה לקמן אות כ׳.

אות יט (בהגה) · מיהו אם רואה שאין העור והבשר קיים וכו׳: בספק אם הבשר קיים – מקילים, שהדעה האחרונה (הראב״ד) מכשירה אף בוודאי חסרון שאינו מפולש ופחות מאיסר; וכן בספק אם הגיע לחדרי הזרע כשר, שהרי אין חסרון, ולראב״ד כשר אף במפולש בלא חסרון (ט״ז; א״ר; גר״ז; ח״א; מ״ב). בית השואבה כתב שזה רק במקומות שנוהגים כרמ״א, אבל במקומות שקיבלו הוראת מרן – פסול מספק, ואף שיש ספק ספיקא המתהפך לא יברך, כי ברכות אינן מעכבות. והכף החיים דוחה: אין זה מוכרח, שהרי הט״ז מפרש את דברי הרמ״א שקאי על הסברא הראשונה, ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל. מפנה לקמן אות כ״ו.

אות כא · דהיינו שניקב מצד זה לצד זה: כמו מבוי המפולש (ביאור הגר״א; מ״ב). אבל ניקב מצד אחד, אפילו עד החלל, אינו מפולש וכשר (ב״י בשם בה״ג; לבוש).

אות כג · כיון שניקב עד חדרי הזרע וכו׳: הט״ז (ס״ק ו׳) האריך והעלה שיש באתרוג שלוש קליפות: הדקה מאוד שלמעלה, כמין גליד, שאין בה פסול אלא אם נקלפה כולה; הקליפה החיצונה, שהיא כל עובי האתרוג עד חדרי הזרע וטעמה חריף, ובה חסרון מקצת פוסל להרמב״ם אף בלא פילוש ולראב״ד רק עם פילוש, וגם דין נסדק שבסמוך נאמר בה; והפנימית שבין זרע לזרע. המאמ״ר כתב שדבריו נכונים ומוכרחים, וכן החיי אדם.

אות כו · מקרי מפולש: גדולי האחרונים סוברים שבכגון זה דעת מרן כיש אומרים בתרא, וכן בגט מקושר שנוקטים להחמיר כסברא האחרונה שהביא מרן (מחב״ר; בית השואבה). ומה שכתב בית השואבה שאף בספק אם הגיע הנקב לחדרי הזרע אין לברך במקום שקיבלו הוראות מרן – כבר כתב הכף החיים לעיל (סו


נשלח על ידי: הרב דוד מיכאלי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יש רעב בעזה זו עובדה! - הרב חנן שוקרון

צפייה ביוטיוב ערוץ: הרב חנן שוקרון נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות