תודה לה' בקהל עם אמור יח

ב״ה

התש אמור פרשת קודש שבת ערב פ "ו

שלום שבת ורעי לאחי

הזה בזמן תודה קרבן? !

חּו זְבִֽ צֹנְכָ֖םּתִ רְ לִִֽ לַיקֹוָ֑ק זִֽבַח־ּתֹודָ֖ה חּ֥ו זְבְ י־תִ וְכִִֽ

יְקֹוִֽק אֲנִָ֖י ר ק עַד־בָֹ֑ מָּ֖נּו מִ ירּו א־תֹותִ֥ לִֹֽ ל כֵֵ֔ יֵא הּוא֙ הַ בַיֹּ֤ום

זה בן קר לו. שאירע נס על כתודה המקדש, לבית אדם, מביא תודה קרבן לקרבן דומה השלמים

לבעלים וגם גם. לכוהנים למזבח גם שמתחלק דברים בשלשה שלמים מקרבן שונה: אבל

ולילה ליומיים שנאכל השלמים קרבן לעומת ולילה, יום הוא תודה קרבן אכילת זמן. א.

מהם לחמים ארבעים מצורפים תודה לקרבן ב. עשרה האחרים הקורבנות לעומת חמץ. לחמי 2

תזבחו "לרצונכם נאמר עליו היחידי הקרבן זה "ג

שלמים קרבן שגם למרות בא עולה וקרבן ב ים עלי נאמר לא נדבה תזבחו" "לרצונכם הם

להודות צורך מרגיש הוא כאשר אדם מביא תודה קרבן ש הקורבנות, משאר תודה בקרבן והשונה המיוחד

הנס. על ולחבריו ביתו לאנשי לספר היא להודות, ביותר הנכונה הדרך לו. שקרה נס על לה' אדם כאשר

יותר. מתגדלת תודתו לאחרים גם שלו התודה את מפרסם, תודתו רגשי את שומר אדם כאשר מאשר

. בליבו ע״י שבזה הוא ה שם את 'מפרסם 3

מזאת, יתירה השמחה של העז הרושם הזמן, עם מהלב משתכח לו שאירע משמח שדבר אדם של טבעו

ולהודות להמשיך הצורך את חש הוא אין זמן ולאחר השנים בעבור ומתכהה. הולך

הרושם נשאר וכך בליבו אותו ומשמר אותו מפנים גם הוא לו שאירע הנס על לחבריו מספר אדם כאשר

זמן למשך בליבו התודה. של 4

ארבעים הקורבן בצד מביא לה', תודה של עמוקה הכרה ומתוך מרצונו תודה קרבן שמביא אדם, לכן

בשר רוב עם יחד, עצמו המקריב אוכל וששה שלושים מתוכם לחמים לקרבן. שהביא הכבש

שלמים, לקרבן יחסית קצר, זמן בפרק לאכול לסיים צריך זה כל את יום תוך הכול את לסיים עליו המקביל,

. אחד והלחמים מהקורבן להשאיר אסרה התורה זה כל את לאכול מסוגל אינו אחד ביום אחד. אדם

הקצוב לזמן מעבר אליו, . המצורפים 5

ה את מאלצות האכילה זמן ומגבלות המזון כמות אדם, התודה קרבן את, המקריב משפחתו את לשתף

בזמן הכול את לסיים לו שיעזרו כדי ההודיה בסעודת. וחבריו 6

כן כמו לאחרים. וסיפורה בה העיסוק מעצם 'לה התודה רגשות את מעצימה הודיה סעודת עריכת

יותר ארוך זמן למשך התודה רגשות את. משמרת

היבשות העצמות חזון מהתגשמות החל ה' מאת גדולים ניסים חווה האחרון הדור יחזקאל הנביא של 7

כאשר את הקימו ה' ובעזרת, חיים מלאי רגליהם על קמו הפליטה, שארית של רעב, מזי אדם שלדי

הרבים הניסים כל מתוך לכלותינו עלינו שקמו האויבים נגד המלחמות בכל בניצחונות וכן ישראל. . מדינת

השמחה בריקודי להיזכר שלא קשה ירושלים. ויום העצמאות יום את ציבורי תודה הכרת מתוך חגג העם

כימי ונשארו לליבנו חדרו אלו שמחות ואכן בידינו" הבית "הר הקריאה בהישמע וכן המדינה הקמת עם

הזה היום עצם עד. הודיה

על לה' ולהודות לחגוג השכלנו לא לעומתם לנו. שאירעו אחרים רבים ניסים של המוצלח סיומה עם

הכיפורים, יום מלחמת ואף הקטנה ישראל מדינת תושבי כל את להשמיד כוונתם על אויבינו הצהירו בה

. ולסכנו היהודי לישוב להתקרב האויב צבאות הצליחו

. מהשמדה בנס ונצלו טילים במאות ישראל אזרחי הופצצו בה המפרץ במלחמת או

במלחמות או ה אחרו בה ם נות השכלנו לא האלו המקרים בכל בידם. עלתה ולא להשמידנו אויבינו ניסו

מאתנו אלו ניסים נשתכחו השנים ובחלוף הנס גודל את הפנמנו לא, לה' ציבורית הודיה לתת 8

התודה כך עושים לא כאשר עם, בקהל חגיגה ומתוך לה' להודות חזק רצון מתוך לבוא צריך תודה קרבן

ונעלמת. משתכחת

עלינו הגזרות בכל הצלה של גדולים ניסים ראינו האחרונות. במלחמות הפחדים, הקשיים כל את להפנים

ו חלקינו, מנת שהיו הסכנות לה ולהודות, לפרסם לזכור כך 'ומתוך. חפצה ונפש שלם בלב, ביננו נספר

וב ז את נהפוך. לנו יזכרו שאלו כדי הניסים גודל את כולו ציבור שעברנו הקשה התקופה כרון י כרון לז י

נ אותם, הניסים ר ישא הניסים שזכר כדי, נפנים ואותם ספר ז לנו שנשאר כפי שלא בנו, יום מלחמת כרון י

. כיפור( הטעויות את לבדוק לצורך סתירה להודות בצורך אין לתקנם כדי והכשלים.),

הנ המלחמה של הניסים על גם לה' להודות הזדמנות לנו תהיה ירושלים חרות ביום וכחית.

עם ברוב לנו. שעשה הניסים כל על העולם לבורא תודה קרבן להקריב בקרוב שנזכה מלך הדרת

1 ל כט– פסוקים כב פרק ויקרא

2 י פסוקים ז פרק. ויקרא טו – א

מֶן בַשֶֶּׁ֔ ת לולֶ֣ בְ מַּצֹות֙ חַלֹּ֤ות ה הּתֹודָָ֗ עַל־זֶֶ֣בַח יב׀ קְרִֶ֣ וְהִ יבֶּנוּ֒ יַקְרִ עַל־ּתֹודָה֘ ם אִֶ֣ לַיקֹוָָֽק יב יַקְרִַ֖ אֲשֶֹ֥ר ים לָמִִ֑ הַשְ זֶֶ֣בַח ת ַוְזֹֹ֥אתּתֹורַַ֖

מֶן בַשָָֽ ת לולֹ֥ בְ ת חַלַ֖ כֶת בֶֶּׁ֔ מֻׁרְ לֶת וְסֶֹ֣ בַשִָ֑מֶן שֻׁחִֶ֣ים מְ מַּצַֹ֖ות י קִיקֹ֥ ורְ

ן בֶָּׁ֔ כָל־קָרְ מִ חָד֙ אֶ מֶּּ֤נו מִ יב קְרִִ֨ והִ יוְ לָמָָֽ שְ עַל־זֶַ֖בַחּתֹודַֹ֥ת בָנִֹ֑ו קָרְ יב יַקְרִַ֖ ץ חָמֶּׁ֔ לֶֶ֣חֶם עַל־חַלת֙ ת־דַֹ֥ם אֶ ק הַזֹרֵ֛ ן לַכֹהָ֗ לַיקֹוִָ֑ק רומַָ֖ה ּתְ

עַד מֶַּ֖נו מִ לָֹֽא־יַּנִֹ֥יחַ אָכִ֑ל י בָנַֹ֖ו קָרְ יֹֹ֥ום בְ יו לָמֶָּׁ֔ שְ בַחּתֹודֶַ֣ת זֶֶ֚ ר שַָ֗ ובְ יֶָֽה יִהְ לֹֹ֥ו ים לָמִַ֖ הַשְ קֶר ־בָֹֽ

כב פסוק קז פרק תהילים 3.

תודה זבחי ויזבחו ויספרו ברינה. מעשיו

4 מג פסוק קז פרק תהילים. .

חכם מי וישמור ה חסדי ויתבוננו 'אלה

5 ל פסוק כב פרק ויקרא

יְקֹוָָֽק אֲנִַ֖י קֶר עַד־בִֹ֑ מֶַּ֖נו מִ ירו א־תֹותִֹ֥ לָֹֽ ל אָכֶּׁ֔ י הַהוא֙ בַיֹּ֤ום

כט6 פסוק כב פרק ויקרא דבר העמק.

דתודה ה', וי״ט י״א ז' לעיל ביארנו …דכבר דבא צ״ל אלא במדבר, בהיותם אפילו בשר לאכילת להביא אפשר אי

מקום ומכל שלמים הוא תודה והנה עמוס(ב). הנביא כדבר אחר לדבר ולא לגשם, להועיל לרצון יהי לה' דוקא לדקדק

ולא נס, על שבא תודה דוקא וס״ד הנסים, את ולספר להודות שבא משום טעם צו בפ' וביארנו ולילה, ליום נאכל כן

תודה: דיני במועדים גם כתיב מש״ה גשם, בשביל שבא תודה

שנה. בגשמי העתיד על והיינו רצון, להפקת שיבא דמשמעו י״ט וכ״ב ה' י״ט פירשנו כבר לרצונכם.

. 7 יד א– פסוקים לז פרק יחזקאל

עֲצָמָֹֽות אָֹ֥ה ל מְ וְהִַ֖יא קְעִָ֑ה הַבִ תֶֹ֣וְך בְ וַיְנִיחַ֖נִי יְקֹוֶָּׁ֔ק ר֙וחַ֙ בְ אּ֤נִי וַיֹוצִ יַד־יְקֹוָקּ֒ עָלַי֘ הָיְתֶָ֣ה בֹּ֤ות רַ וְהִּנִ֨ה סָבִִ֑יב סָבִֶ֣יב׀ יהֶַ֖ם עֲל נִי ירַֹ֥ וְהֶעֱבִ

וַיֶֹ֣אמֶר עְּתָ יָדָָֽ אַּתָֹ֥ה יְקֹוִַ֖ק אֲדֹנָֹ֥י ר וָאֹמַָ֕ הָאִ֑לֶה הָעֲצָמֶֹ֣ות יֶֶ֣ינָה חְ הֲתִ ם בֶן־אָדָָ֕ י לֶַּׁ֔ א וַיֶֹ֣אמֶר ד אָֹֽ מְ שֹֹ֥ות יְב וְהִּנַ֖ה ה קְעֶָּׁ֔ הַבִ נֶ֣י עַל־פְ אֹד֙ מְ

הִּנִ֨ה הָאִ֑לֶה לָעֲצָמַֹ֖ות יְקֹוִֶּׁ֔ק אֲדֹנֶָ֣י ר֙ אָמ ה כּ֤ בַר־יְקֹוָָֽק דְ ו עַ֖ מְ שִ שֶֹּׁ֔ות הַיְב הָעֲצָמֹות֙ ם יהֶֶּׁ֔ אֲל וְאָמַרְּתֶָ֣ הָאִ֑לֶה עַל־הָעֲצָמֶֹ֣ות הִּנָבַ֖א י לֶַּׁ֔ ַא

וִידַעְּתֶַ֖ם יִיתִֶ֑ם וִחְ וחַ רַ֖ בָכֵֶ֛ם י וְנָתַּתִֹ֥ עֶֹּׁ֔ור כֶם֙ י עֲל י מְּתִּ֤ וְקָרַ ר בָשָָ֗ יכֶֶ֣ם עֲל י תִִ֧ הַעֲל וְָֽ ים גִדִִ֜ ם יכִֶ֨ עֲל י֩ וְנָתַּתִ ם יִיתֶָֽ וִחְ וחַ רַ֖ בָכֵֶ֛ם בִֹ֥יא מ אֲנִִ֜י

יְקֹוָָֽק י־אֲנִֹ֥י כִָֽ

מָֹֽו ל־עַצְ אֶ עֶַ֖צֶם עֲצָמֶֹּׁ֔ות ו בֶ֣ קְרְ וַּתִ עַש ה־רֶַּׁ֔ וְהִּנ י֙ אִ כְהִּנָָֽבְ י־קֹּ֤ול וַַָֽֽיְהִ י צֻׁוִ֑יתִ כַאֲשֶֶ֣ר י וְנִבַ֖אתִ ה עָלֶָּׁ֔ ובָשֶָ֣ר ים֙ גִדִ יהֶּ֤ם וְהִּנָֽה־עֲל י יתִ אִִ֜ וְרָ

בָהֶָֽם אֹ֥ין וחַ וְרַ֖ לָה לְמִָ֑עְ מִ עַֹ֖ור יהֵֶ֛ם עֲל ם וַיִקְרִַ֧ גָדֹֹ֥ול חַַ֖יִל ם יהֶֶּׁ֔ גְל עַל־רַ דו֙ וַיַָֽעַמְ יָ֗ו וַיִָֽחְ וחַ הָרִ֜ ם בָהִֶ֨ בֹוא֩ וַּתָ וִָ֑נִי צִ כַאֲשֶֶ֣ר י וְהִּנַבַ֖אתִ

ד אָֹֽ אֹד־מְ: מְ

מֹותֵ֛ינו עַצְ ו שִ֧ יָבְ ים רִָ֗ אֹמְ הִּנֶ֣ה הִ֑מָה אַ֖ל רָ יִשְ כָל־בֹ֥ית לֶה הָאֶּׁ֔ הָעֲצָמֶֹ֣ות ם בֶן־אָדָָ֕ לַיּ֒ א וַיֹאמֶר֘ לָָֽנו נו נִגְזַַֹֽ֥רְ קְוָתַ֖נו תִ דָֹ֥ה וְאָבְ

י אתִֹ֥ ב וְה י עַמִִ֑ יכֶַ֖ם רֹות קִבְ מִ כֵֶ֛ם אֶתְ י ית וְהַעֲל ם יכֶָ֗ רָֹֽות ת־קִבְ אֶ חַ פֹתִ֜ אֲנִִ֨י ה֩ הִּנ יְקֹוִקּ֒ אֲדֹנֶָ֣י מַר֘ ה־אָ כָֹֽ ם יהֶָ֗ אֲל וְאָמַרְּתִָ֜ א הִּנָבִ֨ ן֩ ִֹ֥לָכ

בָכֶם רוחִּ֤י י וְנָתּ֙תִִ֨ י עַמִָֽ יכֶַ֖ם רֹות קִבְ מִ כֵֶ֛ם אֶתְ י הַעֲלֹותִֹ֥ ובְ ם יכֶָ֗ רָֹֽות אֶת־קִבְ חִֶ֣י תְ פִ בְ יְקֹוִָ֑ק י־אֲנִֶ֣י כִָֽ ידַעְּתֶַ֖ם לַוִָֽ אָֽ רָ יִשְ מַֹ֥ת אֶל־אַדְ כֶַ֖ם תְ: אֶ

נְאֻׁם־יְקֹו י יתִ וְעָשִַ֖ י בַֹ֥רְּתִ דִ יְקֹוֵָ֛ק כִי־אֲנִִ֧י ם וִידַעְּתֶֶּ֞ כִֶ֑ם מַתְ עַל־אַדְ כֶַ֖ם תְ אֶ י וְהִּנַחְּתִֹ֥ ם יִיתֶֶּׁ֔ ָָֽוִחְ ק

8. יום לקבוע אביב, תל של הראשי רבה אז שהיה זצ״ל, גורן הגר״ש מו״ר הציע הכיפורים יום מלחמת סיום עם אמנם

במלחמת ההצלה נס לה'. תודה להכרת נפשית פנוי היה לא לקחים, בהפקת עסוק שהיה העם אבל ההצלה נס על הודיה

מליבנו נשכח הכיפורים. יום

---

נשלח על ידי: mbiegel53
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

קרבן שלמים

בס״ד

קרבן שלמים וקרבן תודה

עניינו של קרבן שלמים

1. משנה מסכת זבחים פרק ה משנה ו

התודה ואיל נזיר קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. ונאכלים בכל העיר, לכל אדם, בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות. המורם מהם כיוצא בהם, אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם:

2. ויקרא פרק ז, לז

(לז) זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים:

3. עולת ראי״ה ח״א עמ קכ״ד וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים.

כשם שישנם בשיורי התמצית, של כל פעולת ההקרבה, הדשן שנשאר אחרי העכול, שני מינים, פנימי וחיצוני, ושניהם מתאחדים יחד להחזיק את בנין הקדש, כן יש בקדושה הפנימית, הקדושה המרכזית, שני מיני השפעות:

השפעת הקדש העליון, שהוא כולו פנימי, כולו שמימי, עולה ליסוד הנבואה, הקדושה, הנפלאות שלמעלה מכל טבע והדרגה, זהו יסוד העולה שכולה כליל, כולה לגבוה,

ויש עוד יסוד פנימי, הולך לקראת המוסר והצדק, לקראת טהר המחשבה והשכל המתאים לדרכי ד', אשר בכח האדם, בטבעיותו הרוחנית, לדבקה בהם.

ונגד שני אלה הננו צריכים לעולה ולשלמים, העולה נגד ההשפעה הפנימית, העליונה, הראשונה, והשלמים נגד השניה.

הקדשים וקדשי הקדשים, שניהם יחד משכללים את כל הדרת הקדש.

וערך עליה העולה, והקטיר עליה את חלבי השלמים.

4. שמות פרק יח פסוק יב

וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים:

5. העמק דבר שמות פרק יח פסוק יב

ומתחלה יש לדעת דעולה ושלמים אף על גב שבאין נדבה מכ״מ הם מרצין, כדתנן בערכין דכ״א חייבי עולות ושלמים כו' אף על גב שאין מתכפר כו', ובמס' ר״ה ד״ה ב' מבואר דכל הקדשים בני הרצאה נינהו זולת בכור, והכי מתפרש ג״כ פשטא דגמ' קדושין ד״נ וב״ב דמ״ח כי היכי דתהוי ליה כפרה, היינו הרצאה, וקרי להרצאה בלשון כפרה כלשון התוס' בר״ה ד״ה סע״ב, וכך מפורש בתנחומא פ' תצוה, דעולה בא על הרהור הלב השלמים אינן באים אלא על הכפרה שהן באים על מ״ע,

אמנם על מה הם מרצין, ביאר הושע הנביא ו' כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות,

מבואר דתכלית עולה להשיג דעת אלהים לפי כחו, ומש״ה בא לכפר על עשה שבין אדם לשמים שגורם הסתרת פני ה' ממנו, ומשום זה נמנע ממנו דעת אלהים, ויבואר עוד ריש ס' ויקרא,

ושלמים בא לרצות על העדר מדת השלום בינו ובין הבריות שבא על חטא במדת החסד, והיינו דאי' בברכות ד״ה צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, ונתבאר ריש פ' נח פירושו שלא נגמר כח צדקתו להתגבר על הטבע שלו ולהיות טוב לאנשים, [וע״פ זה מבואר מקרא בדה״י ב' ל' מקרא כ״ב מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה' וגו', כמשמעו ודוי על עון העדר גמילות חסד], וע״ז מביאין שלמים להשיג מדת השלום, ואמר הנביא דעיקר רצונו ית' אינו הקרבן, אלא תכלית של הקרבן, וזהו אמרו כי חסד חפצתי ולא זבח שהוא שלמים, ודעת אלהים מעולות,

ומבקשין מהקב״ה בשעת הקרבה את מבוקשו, כמו שאנו עושין בשעת שמונה עשרה ותפלה קבועה דקאי במקום קרבן.

6. משך חכמה שמות פרק כ

ופירוש, כי עולה לשם וחטאת מכפר, לא מקדש לחם רק שלמים שלכן נקראו שלמים ששלום לעולם, כי המושכלות האמיתיים בהתבודדם אינם מקדשים את החומר, רק ההנהגה במעשים ובענינים החומריים על פי התורה הם המקדשים החומר וכוחותיו וכל התנהגות העולם, ולכן רק שלמים בכוחם לקדש את הלחם. . ומה שהכוהנים אוכלים שלמים הוא מצד שליחות מן הבעלים מכללות ישראל שהם הבעלים בשלמי צבור, אבל לא עולות שהוא אינו לבעלים, וזה ברור. וזה שאמר הושע (ו, ו) "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלקים מעולות" - שכולו כליל.

יעקב הוא השלם ומביא שלמים

7. בראשית פרק מו פסוק א

וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק:

8. רמב״ן בראשית פרק מו פסוק א

ואמר הכתוב זבחים, להודיע שלא היו עולות כאבותיו, כי אברהם עולות הקריב. ורבותינו אמרו (זבחים קטז א) לא הקריבו בני נח שלמים, עולות הקריבו, ובנח כתוב מפורש (לעיל ח כ) ויעל עולות במזבח, אבל יעקב מפני פחד ה' הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א) שלמים שמטילין שלום בעולם.

9. ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק ויקרא פרשת ויקרא

[ח] בזוה״ק (פרשה זו י״ב ב) יעקב איהו שלים בגין דאחיד להאי ולהאי ושלמים אחידן במצוות עשה ומצוות לא תעשה וכו'. דשלמים שלימותא דכולא והיינו מה שהשלמים נאכלין לבעלים והוא אכילה בקדושה וכן יעקב אבינו ע״ה היה הראשון שהוריד מדת הקדושה וכמו שנאמר (ישעיה כ״ט, כ״ג) והקדישו את קדוש יעקב וברכת אתה קדוש כנגד יעקב אבינו ע״ה כמו שמובא ברעיא מהימנא (פרשה זו ד' א) וזה מה שאמרו (בראשית רבה י״א, ז') יעקב שכתוב בו שמירת שבת וכו' ירש את העולם שלא במדה וכו' והיינו דשבת היא קדושה ראשונה שנכתב בתורה כמו שנאמר (בראשית ב', ג') ויקדש אותו ובשבת גם כן האכילה בקדושה כשלמים. דיעקב אבינו ע״ה מצדו היה הקדושה שלא ידע כלל מהנאת הגוף ואמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות נתכוון כמו שאמרו בבראשית רבה (ע', י״ח וברש״י ויצא כ״ט, כ״א) שלא עלה על דעתו שיש בזה הנאת הגוף שיהיה בושת בדבר זה וכמו אדם הראשון קודם הקלקול דכתיב (בראשית ב', כ״ה) ולא יתבוששו…וכל העסק שלו שיהיה מטתו שלימה וזה שכרו ירש את העולם שלא במדה ופרצת ימה וקדמה וגו' שתתפשט הקדושה בכל הקצוות. …וזהו ענין שלמים שנאכל לבעלים שהאכילה והגוף הכל בקדושה. …וזהו קדושת יעקב אבינו ע״ה שהגוף קדוש כמו אדם הראשון קודם החטא וזהו קדושת שבת שהאכילה היא בקדושה ושכרו שנותנים לו נחלה בלי מצרים כמו שאמרו (שבת קי״ח א) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו שתתפשט הקדושה בכל יוצאי ירכו שמטתו שלימה.

10. רש״ר הירש בראשית פרק מו פסוק א

אין אנחנו מוצאים במקום אחר, שאבותינו זבחו זבחים. הם - ככל בני נח - העלו רק עולות. "עולה" מביעה את ההתמסרות הגמורה לה'; ואילו "זבח" הוא, לאמיתו של דבר, רק סעודה משפחתית הנאכלת לבעלים; היא מקדשת את נוה המשפחה, את בית המשפחה ואת שולחנה, והופכת אותם למקדש ולמזבח. "זבחים", הקרויים בדרך כלל "שלמים", מביעים את הרעיון הנעלה יותר, שה' בא אלינו; מקריבים אותם מתוך שמחת ההכרה, "כי אלהים בדור צדיק" (תהלים יד, ה): במקום שמשפחה נאמנה לה', והיא יודעת, שהיא נשואה על ידי ה', - שם שכינה שורה. משום כך זבח השלמים, "קרבן השלום" של המשפחה הברוכה לאל, הוא קרבן יהודי מובהק. רעיון ההתבטלות וההתמסרות לה' נצנץ בלב גם מחוץ לתחום היהדות. כנגד זה החדרת הקדושה לחיים השיגרתיים, האפשרות "לאכול ולשתות ולחזות את האלהים" (השוה שמות כד, יא), הרעיון, שכל חדרי משפחתנו הם מקדשים, ושולחנותינו מזבחות, שבנינו ובנותינו הם כוהנים וכוהנות, - החדרה רוחנית זו של החיים הפרטיים השיגרתיים היא תרומה מיוחדת של היהדות. יעקב - ישראל לא העלה עולות, אלא זבח זבחים; שכן היתה זו הפעם הראשונה, שיעקב היה מאושר במשפחתו, ולבו שמח ו״שלם". בהכרה זו וברגש זה הוא זבח לה' "זבח משפחה"; וברגש זה הקריב את קרבנו - לאלהי אביו יצחק, לא לאלהים דרך כלל.

הייחודיות של התודה

11. משנה מסכת מנחות פרק ה משנה א

כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ

12. אברבנאל ויקרא פרק ז

למה הבדיל השם שלמי תודה להיותם נאכלים ליום ולילה ושאר השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד כמו שמבואר בפרשה. כי הנה היה זה כדי לפרסם הנס וזה שהבעל שלמי תודה כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו וישאלו זה את זה על מה היה תודתו והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו השם וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואלו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד לא היה הבעל מזמין לשום אדם כי לשני ימים ולילה אחד בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא…

13. העמק דבר שמות פרק יג פסוק ג

ולא יאכל חמץ. כדי להשריש הזכירה בלב ע״י איזה פעולה המראה ומזכיר זה הענין צויתי שלא יאכל חמץ, דמצה אין בה יתרון ע״י תחבולות ידי האדם להעלות העיסה יותר מהקמח והמים שנבראים ממנו ית', משא״כ חמץ שולט בם תחבולות האדם להעלות העיסה ע״י שאור, מש״ה הוא אות שקיום ישראל הוא רק ברוח ה', ואפילו בעת שהיינו בארץ ישראל ומנהיגים מלוכה ומלחמת תנופה כדרך תחבולות האדם, כל התחבולות לא היו אלא כדי שיהא נראה כמעשה טבע, לפי שאין הדור ראוי לנס נגלה, אבל העיקר היה תלוי אם ה' היה יוצא בצבאותינו בהשגחה פרטית, וכש״כ בעת שישראל מפוזרים בעמים ידוע אשר אך השגחת ה' ורוח היהודית שבהם מאחדם ומקיימם בעולם:

המזמור של יום העצמאות

14. תהלים פרק קז, כב

(כב) וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִֽיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה:

15. נושא הפרק - קיבוץ גלויות  מתוך: עיון במזמור קז – הרב שמעון קליין מכאן נחזור לפרקינו, ונשאל - מהו נושא הפרק?  במבט ראשון נראה שהפרק עוסק ב׳אוסף' של ניסים פרטיים, ובחובת ההודאה עליהם. אולם, אם נתבונן בפתיחת הפרק יִקשֶׁה עלינו לומר כך: א. "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" - צר פירושו משעבד. אם הפרק מכיל רשימה של האנשים שצריכים להודות, היה צריך לומר׳צרה', שהרי מלבד מי שהיה חבוש בבית האסורים - לא מדובר כאן באנשים שהיו נתונים תחת שעבוד, אלא באנשים שהיו בצרות שונות - סערה בים, חולי, תעייה במדבר!  ב. גם הפסוק הבא של הפתיחה " ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים" מורה כי פרק זה מתאר תהליך כולל של קיבוץ גלויות, ולא רק אנשים שונים שמודים על הנס שנעשה להם. פתיחת הפרק מגדירה בצורה ברורה מאוד מהו הנושא - קיבוץ גלויות. "גאולי ה'" היו נתונים תחת שעבוד בכל קצוות הארץ, והם מתקבצים.  עתה יש להבין את הקשר בין פתיחת המזמור לבין המשכו: מהו הקשר של אותם ארבעה שצריכים להודות לבין קיבוץ הגלויות? התשובה הפשוטה היא, כי האנשים המתוארים בפרק הם האנשים הנמצאים בדרכם לארץ, ונתקלים בקשיים שונים. "תעו במדבר" - בדרכם לארץ ישראל; "עיר מושב לא מצאו" - מחפשים עיר מושב ולא מוצאים; "וידריכם בדרך ישרה" - הקב״ה מדריך אותנו להגיע לארץ ישראל.

…

המסקנה מכך היא שהפרק עוסק בגאולה שאנו נמצאים בתוכה, אשר לוותה בקיבוץ גלויות מכל קצוות הארץ. כך נאמר כבר במדרש 'שוחר טוב' על הפרק, וכך כתב גם המאירי בפתיחתו לספר תהלים.  נמשיך לחלקו השני של הפרק, וגם ממנו נראה שמדובר על הגאולה הנכחית. לאחר שמגיעים העולים לארץ, נאמר:

ישם נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון, ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה.

פסוקים אלו מתארים שהקב״ה לקח מקום שהיה נהר והפכו למדבר. המקום היחיד בכתובים שעליו נאמר שנהפך לארץ שממה מרעת יושביו הוא ארץ ישראל. בפרשת ניצבים 8 מתוארת ארץ ישראל בתקופת הגלות "גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח…" גם דברי הנביא ישעיהו העוסק בארץ ישראל מזכירות מאוד את הפרק שלנו: "אפתח על שפיים נהרות… אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים" 9. ובהמשך "הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות למדבר" 10. ישראל מגיעים לארץ שהפכה למדבר, ומפריחים את השממה.  ניתן לומר עד כאן, כי החלק הראשון של הפרק עוסק בדרך לארץ ישראל, והחלק השני - בקשיים בהם נתקלים העולים כשהם כבר בארץ.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות