הסתר פנים
הגמרא במסכת חגיגה דף א ע״א:
"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם כל שאינו בוהיה לאכול אינו מהם אמרו ליה רבנן לרבא מר לא בהסתר פנים איתיה ולא בוהיה לאכול איתיה אמר להו מי ידעיתו כמה משדרנא בצנעא בי שבור מלכא אפי' הכי יהבו ביה רבנן עינייהו אדהכי שדור דבי שבור מלכא וגרבוהו."
האמורא רב קובע שיש לבדוק אחר זהותו היהודית של מי שאיננו חווה חוויה של הסתר פנים, שמא אינו מעם ישראל. התלמוד מספר על רבא, מגדולי האמוראים שחי חיי רווחה וכבוד תחת שלטון המלכות הפרסית, וחכמים התפלאו כיצד זה חכם יהודי אינו נוטל חלק בגורל היהודי, הכולל בהכרח גם הסתר פנים, סבל והטלת מיסים? רבא התגונן מפני הטענה בתירוץ שהוא נותן שוחד למלכות ולכן הוא זוכה בכבוד ובעשירות. בכל אופן, העוקץ במאמר חז״ל זה, הוא שהחיים במציאות של הסתר פנים אלוהי אינם סטייה מהנורמה היהודית, או אפיזודה צדדית של החיים, ההפך הוא הנכון: הקיום היהודי מזוהה עם מציאות של הסתר פנים. כיצד יש להבין מדרש מופלא זה? אפשר לתרץ שהדברים נאמרים ביחס לקיום בגלות. שחז״ל תופסים אותו כמצב קבוע של קיום תחת הסתר פנים, ומכאן מבינים שכל אחד מבניו של העם היהודי צריך להיות שותף בגורל היהודי, כלומר: שותף לגלות ולסבל.
אולם, דומני שכוונת חז״ל כאן עקרונית יותר. נראה לומר שחז״ל רוצים לטעון שהקטגוריה הדתית של הסתר פנים היא מאפיין יסוד של הקיום הדתי היהודי מעבר להקשר של תורת הגמול (שכר ועונש). יהודי, קובעים חז״ל אמור לדעת מניסיון חייו שהקיום מול ה' איננו קיום מול נוכחות פיזית או נוכחות מופגנת, אלא מול 'נוכחות נסתרת'. והעומק הדתי מצוי דווקא בהבנה זו ובחיים דתיים עם זיקה לאל המסתתר ולא לאל המתגלה, כמו בנצרות למשל. הבנה זו עולה גם מדברי החכמים בהמשך הסוגיא:
(שם עמוד ב'):
"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא אמר רבא אמר הקב״ה אף על פי שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו רב יוסף אמר ידו נטויה עלינו שנאמר (ישעיהו נא, טז) ובצל ידי כסיתיך."
שני האמוראים מלמדים כיצד הקב״ה מקיים קשר עם עמו תוך כדי הסתר פנים. רבא מלמד על הממד הסובייקטיבי של הנוכחות, הגילוי שבתוך ההכרה או הנשמה, אשר בא לידי ביטוי בחלום. רב יוסף מדבר על הגנה או ליווי אלוהיים שאינם אור אלא צל. כלומר: אף על פי שה' איננו מאיר ליהודי את מציאות חייו, הוא מעניק לו משמירתו או מלווה אותו בצל ידו. נראה כי צריך ללמוד ולהבין שמציאות הסתר פנים היא אתגר קיומי של יהודי, יצירת הקשר עם הקב״ה בתור אל מסתתר.
חז״ל הבינו שההבנה המחודשת של הביטוי 'הסתר פנים', איננה עוד אופן של עונש אלוקי במסגרת הברית של התורה, אלא הצעה לסוג שונה של עבודת ה'.
נראה שכדי לרדת לשורש העניין צריך לחפש את המונח 'הסתר פנים' כפי שהוא מופיע בתורה.
לאחר סיום נאומו של משה רבינו שראשיתו בפתיחת ספר דברים וחתימתו בדברי הברית ובפרשת התשובה בפרשת ניצבים, ולאחר שיהושוע צווה על החלפת משה, כתב משה את התורה (דברים לא', ט):
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל."
רש״י מבאר מיד את הפסוק: ויכתוב משה וגו' ויתנה – כשנגמרה כולה, נתנה לבני שבטו". מה התכוון רש״י להוסיף בפירושו? וכי יעלה על דעתנו שמשה נתן את התורה לכהנים לפני שסיים לכתוב אותה? מסתבר לומר שרש״י מתכוון להשיב על אחד משני קשיים אפשריים העולים מהפסוקים:
להלן, לאחר דברי ה' אל משה על חטאי בני ישראל העתידיים והסתר הפנים, ולא הציווי על כתיבת השירה, שירת האזינו, ומסירתה לבני ישראל, חוזרת התורה לספר על כתיבת התורה, וכך כתוב (שם, כד' – כו'):
"וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. כה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לֵאמֹר. כו לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד."
והרי כבר נאמר בפסוק ט' שמשה סיים את התורה ונתנה לכהנים בני לוי, ומהו פשר האמור כאן שסיים לכותבה ונתנה?
אם אמנם סיים משה לכתוב את התורה במקום שבו נאמר כך, מיד לאחר שציווה את יהושוע, מה דינן ומעמדן של הפרשות הבאות אחרי כתיבת התורה, ובמיוחד ההתגלות למשה וליהושוע באוהל מועד, שבה מצטווה משה על הסתר הפנים, ושירת האזינו?
נראה שרש״י רצה ללמד אותנו שהתיאור של כתיבת משה את התורה ומסירתה מיד לבני לוי הוא תיאור מקוצר ומוקדם, ולמעשה רק לאחר שמשה סיים את כל מה היה צריך עוד להיכתב התורה ניתנה לבני לוי. רש״י שולח אותנו לפסוק כד' למילים 'עד תומם', ובאומרו 'כשנגמרה כולה', הוא מאחד את האמור להלן עם האמור כאן, ומפרש שמסירת התורה ללויים הייתה סמוכה לציווי להניח את ספר התורה בצד ארון ברית ה'. דבר זה נעשה רק לאחר שדברי ההתגלות למשה על הסתר פנים ושירת האזינו נאמרו ונכתבו. נראה את הדברים בפירוש הרמב״ן (דברים, ל״א, כה – כו):
" ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם, שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה בספר התורה, וצווה את הכהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד."
נמצא אם כן, שתחילה כתב משה את התורה, ללא השירה והמבוא הקודם לה המדברים על חטאי ישראל ועל הסתר פנים, ואחר כך קרא ה' למשה וליהושוע שיתייצבו באוהל מועד, גילה להם את העתיד לקרות עם עם ישראל ואת השירה ואז לימד משה את העם את השירה, וכתבה בתורה.
מבחינה פרשנית זו הצעה משכנעת, אולם מבחינה מהותית אלו דברים קשים להבנה. אם הנבואה על הסתר פנים והשירה שבעקבותיה אמורות להיות חלק מהתורה, מדוע ה' ממתין עד שמשה יכתוב את התורה בפועל ורק אז מורה לו בהתגלות על השירה? מדוע לא תהיה ההתגלות הקשורה בשירה חלר מהתורה מלכתחילה? לפי התיאור של פרשת וילך, הדברים נראים כמו נספח, תזכורת מאוחרת לאחר שכבר נחתמה התורה.
כדי להשיב על שאלה זו עלינו להתבונן ביתר דיוק בתוכן הדברים האמורים למשה ויהושוע ובייחודם (דברים לא', יד'- טו'):
" יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. טו וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל. טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. יז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. יח וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. יט וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל."
ראשית, בכותרת ההתגלות מצווה ה' את משה לשתף את יהושוע בהתגלות כיוון שהוא עתיד למות בקרוב. נשים לב לכך שזו הנבואה היחידה בתורה מאז תחילת נבואת משה שיש לה שותף אחר מלבד אהרון. שנית, בשונה מכל האמור בתורה עד כה, חטאי ישראל אינם מופיעים כאן כאפשרות, אלא כהכרח היסטורי, כלומר – העם בוודאי יחטא! זו נסיגה גדולה מרעיון הבחירה החופשית, שהופיע רק בפרק הקודם (ראה נתתי לפניך היום. . ובחרת בחיים) כעיקרון יסוד של התורה. שלישית, ה' מודיע שהוא יסתיר את פניו, והעם יהיה חשוף ופגיע לרעות המצויות בעולם. רביעית, ה׳תרופה' שמציע ה' לכל זה היא השירה, שירת האזינו, שהיא חידוש סגנוני ומהותי בכך שהיא מטפלת ביחסים שבין ה' לעם ישראל במונחים של סגנון שירי ולא של חוזה רישמי.
כיוון שפסקה זו היא מבוא לשירת האזינו, נתבונן רגע בשירה עצמה וביחסה למבוא. במרכז השירה אנו מוצאים בשנית את הופעתה של הנהגת 'הסתר פנים' (שם, לב' יט' – כ):
"יט וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. כ וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם."
נראה כי השירה כולה אמורה בעבור הזמן הזה של הסתר פנים, שהרי כך הסביר ה' במבוא לשירה, שכשהעם יחטא וה' יסתיר את פניו, אזי תהיה השירה הזו לעד בבני ישראל, כלומר המציאות של הסתר הפנים אינה מקרה או נטישה מוחלטת חלילה, אלא היא מרכיב מהותי בהנהגת ה'.
נראה כי מצירוף כל החידושים הללו יחד, מתקבלת תמונה שיכולה לבאר את מעמד הייחודי של פרשה זו. מדוע לא הייתה התגלות זו חלק מקורי מהתורה שכתב משה? מפני שבאמת אין היא מתאימה כלל לעקרונות שהם הבסיס לתורת משה עד כה, עקרונות של תורת הגמול, שיסודה הוא בהנחה של בחירה חופשית מוחלטת, תמידית ושל שכר ועונש אקטיביים שהם תוצאה של הבחירה. ההתגלות האחרונה, שהיא התגלות שבתוך התורה ושמעבר לה גם יחד, מניחה קומה שנייה לתורה, ולא עוד נתונים בקומה הראשונה, לכן היא נאמרת למשה כאשר קרבו ימיו למות, ובעיקר ליהושוע, שהוא נביא כשאר הנביאים, ולא כמשה נותן התורה. בתורת משה, הכל בהיר, גלוי, ומונח על השולחן. טוב ורע, חיים ומוות, שכר ועונש, ברכה וקללה. בשיטת האספקלריה המאירה של משה אין עמימות, אך היחס האלוקי אלינו כולל גם אופנים רכים ודקים יותר של זיקה, אופני ביניים מגוונים, עדינים ומורכבים, שלא תמיד יש בהם אשמה ברורה, כתובת ברורה וסיבתיות ברורה.
רבא אמר בגמרא שגם בשעת הסתר פנים מתקיים בחלום אדבר בו, זו הודעה נבואית המתקיימת גם בשעות קשות, אך זו כמובן אינה אפשרות בעבור משה רבינו שנבואתו היא בהגדרתה בגילוי פנים ולא בהסתר 'פנים אל פנים'. בחלום אדבר בו היא אפשרות של מפגש עם ה' גם כשה' איננו נוכח באופן גלוי במציאות.
שירת האזינו, שבמרכזה מופיע העיקרון של הסתר הפנים, יש בה עיקרון אמוני חדש, כלומר: הגדרה מחדש של מהות הנוכחות האלוקית עם האדם ובעבורו. התורה הזו איננה יכולה להיכתב בסגנון של חוזה רשמי, כיוון שהיא לא מתארת את הממד הנגלה והרשמי של המאורעות אלא את הממד הנסתר שלהם. ממדים אלה של המציאות ניתן לבטא רק בשירה שאיננה קובעת כללים ברורים אך מבטאת את עומק המציאות.
כשה' מודיע ליהושוע שעתיד להיות חטא והסתר פנים, הרי שהוא שובר את הכללים שהוא עצמו קבע, אך ייתכן וכאן מונחים היסודות העמוקים של האמונה. שעליה יאמרו חז״ל שמי שאינו יודע טבעו של הסתר פנים איש לבדוק את יהדותו.
באופן עמוק יותר, כל עוד ה' פועל לפי העיקרון הגלוי של הברית עם בריותיו, מעגל הקסמים של הצורך האנושי המתגלה על ידי התורה כמו שהוא קיים להבדיל גם בעבודה זרה. אדם זקוק לקב״ה שיוריד לו גשם כדי שתהיה לו פרנסה, בדיוק כמו שהמואבים להבדיל זזקוקים לכמוש. הקב״ה הוא פונקציה קיומית עבורי.
והנה בסוף התורה ה' מודיע: אני עתיד להיעדר. אז תיזכרו בשירה, שבה זה היה כתוב, שירה שהיא חלק מהתורה. ואז תלמדו כיד חיים עם ה', למרות שהוא מסתיר את פניו, כלומר כיצד חיים עם אל שאינו ממלא שום פונקציה בחיים הממשיים שלי. הגילוי הזה, שניתן להאמין ולעבוד את ה' ללא שום שכר בתמורה, הוא הגילוי של הסתר פנים. באופן עמוק יותר משמעו שניתן להיפגש עם ה' על אף שהמפגש איננו ממומש בשכר ותוצאה. הגילוי הזה הוא בשורה גדולה מאוד של התורה לעם ישראל ולעולם כולו.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
