בס״ד
חלק מחיוב ההפרשה של תרומות ומעשרות הוא הפרשה של מעשר עני. את המעשר הזה נותנים בשנים ג' ו' של מניין שנות השמיטה. (ישנם פירות החייבים בתרו״מ בשנת שמיטה, בפירות אלו נוהגים להפריש מעשר עני ויש מחמירים גם מעשר שני)
את המעשר מביאים לעני והם ברשותו של העני ויכול לאוכלם ולמכרם ולעשות כל מה שרוצה. (אומנם אסור להוציא פירות אלו לחו״ל.)
הגדרת עני בזמן חז״ל הייתה מי שאין לו 200 זוז כיום הגדרים הם אחרים היינו מי שאין לו פרנסה קבועה וכדומה, בעז״ה בהמשך כשנדון על מעשר כספים שם נעסוק יותר בהגדרות של עני.
כמפריש מטבל ודאי (כג' מי שיש לו עץ בביתו) חייב לתת את המעשר לעני. ואינו יכול להשאיר בביתו. במקרה של ספק טבל אינו חייב לתת את המעשר לעני כיון שעל העני להוכיח שפירות אלו לא מעושרים, יש להדגיש שאומנם חובת נתינה אין אבל ישנה חובת הפרשה. (ולכן את נוסח ההפרשה אומר כרגיל)
כיון שכיום העניים לא מגיעים אל השדה אלא בעל הבית הוא נותן לעני, לכן האדם יכול להחליט לאיזה עני הוא רוצה לתת. ואינו מחוייב לתת דווקא לעני הראשון שהוא פוגש.
למעשה- כיום לעניים לא שווה להם להגיע בשביל כמה פירות, לכן העצה הטובה ביותר היא לתת הלוואה לעני (לדוג' יתן על שנה שלמה 30 ₪) ולהגיד לו שאת ההלוואה הוא ישלם בפירות שאני מפריש, ולכן לאחר אמירת הנוסח הוא יגיד שהוא מקנה את הפירות לעני ומיד הפירות חוזרים אל בעל הבית כיון שהפירות הם כתשלום על ההלוואה.
בשעת הדחק שאין לו דרך לעשות הלוואה עם העני י״א שאפשר לשום את הפירות ולהניח כסף בצד ובינתיים לאכול את הפירות.
יש עושים הסכם עם מקום מסודר כג' בית האוצר (של מכון התורה והארץ וכדו') שהם כבר עושים הסכם עם העני.
במידה ונותן את הפירות לעני לכתחילה צריך להגיד לו שהנתינה היא נתינה של מעשר עני.
מעשר עני.
מקור החיוב- עי' בפסוקי התורה בגדר החיוב.
דברים פרק יד
(כח) מִקְצֵ֣ה׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כָּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: (כט) וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה: ס
דברים פרק כו
(יב) כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵׂ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכָל־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי:
כיצד נותנים- עי' ברמב״ם ובדרך אמונה, שימו האם מותר לו לבחור עניים מסויימים.
רמב״ם הלכות מתנות עניים פרק ו
הלכה ז- בעל השדה שעברו עליו עניים והיה לו שם מעשר עני, נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שבעו שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו.
הלכה י- ומעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה.
דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ו
(לו) בעל השדה כו'. הנה פרשת מעשר עני כתובה בתורה בשני מקומות בפ' ראה ובפ' תבא ושנינו בספרי כתוב אחד אמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא דצריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי וגו' אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם הניחו בחוץ נפסד מחלקו בתוך ביתו וזהו מ״ע המתחלק בתוך הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות והעניים באים ונוטלים וזהו מ״ע המתחלק בגרנות ואף על גב דכתיב והנחת דמשמע בעזיבה כמו לשו״פ מ״מ תקנו חכמים שבעה״ב יחלק להם בשוה כדי שלא יריבו אבל מוכרח ליתן לכל עני שבא ואין לו שום טוה״נ בזה כמש״כ רבנו בסמוך ה״י אבל מ״ע המתחלק בבית יש לו טוה״נ ויכול לתתו לכל מי שירצה כמ״ש רבנו שם ורבנו לא חילק בין ימות החמה לימות הגשמים נראה דס״ל דלאו דוקא אלא הכל לפי הענין שאם ישתמר בשדה ולא יתקלקל ויבואו עניים לקחתו יניחנו בשדה ואם לאו יביאנו לבית ולפ״ז בזה״ז שאין עני שיטריח ללכת לפרדס ליקח פירות אחדות שזהו שיעור שביעה שלהן וכ״ש במקום דשכיח גנבים צריך תמיד לקחתו לביתו ולחלקו ויש לו טוה״נ בהן, והנה הדין שכתב רבנו כאן שצריך ליתן להן כדי שביעה הוא דוקא במ״ע המתחלק בגרנות ולא במ״ע המתחלק בבית כמ״ש רבנו בסמוך הי״ב …
למי נותנים- עי' במשנה (פאה ח' ח-ט') וכ״כ הרמב״ם (מתנו״ע ט' יג') וע׳י בטור, ולגבי הרוצה לתת בדיון שבויים עי' ברמב״ם. (חשבו מה הטעם שצריך להודיעו שזה מעשר עני)
משנה מסכת פאה פרק ח
משנה ח'- מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:
משנה ט'- מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר (ירמיהו יז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו …
רמב״ם הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה יג
מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, היו לו מאתים זוז אף על פי שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח, היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח.
טור יורה דעה הלכות צדקה סימן רנג
מי שיש לו מזון שני סעודותא לא יטול מהתמחוי ארבע עשרה סעודות לא יטול מהקופה יש לו מאתים זוז אפי' אינו נושא ונותן בהן או שיש לו חמשים שנושא ונותן בהן לא יטול מהצדקה כלל יש לו מאתים זוז חסר דינר אפי' נותנין לו אלף זוז בבת אחת ה״ז יטול
רמב״ם הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה יז
מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה, ואין משלמין ממנו את התגמולין, אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא מעשר עני, ואין פודין בו שבויים, ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין ממנו דבר לצדקה, ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה, ואין מוציאין אותו מהארץ לחוץ לארץ שנאמר והנחת בשעריך ונאמר ואכלו בשעריך ושבעו.
שיעור ההפרשה- עי' רמב״ם מעשר, ולפי״ז חשבו כיצד יפריש בפועל ועי' משפטי ארץ.
רמב״ם הלכות מעשר פרק א הלכה יד
אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין, וכל המדקדק בשיעור משובח, והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שהרי הטבל מעורב בהן ופירותיו מתוקנין.
משפטי ארץ (עמ' 208)
כשמפריש מעשר עני צריך לדקדק בשיעור במעשר, לפי שאין מעשרים באומד. אם קשה עליו לדקדק בשיעור המעשר, יפריד מעט יותר מעשירית מן הטבל, ויאמר: מעשר עני בפירות אלו.
עני המעשר- עי' בגמ' חולין ורמב״ם (מובא לעיל פ״ו ה״י) ולגבי פתרון מה יעשה מי שאינו יכול עי' דרך אמונה.
תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלא עמוד ב
ותנא דבי ר' ישמעאל: שלא תטול תפארתו ממנו, אחריך - זה שכחה. וכולן אין בהן טובת הנאה לבעלים, מאי טעמא? עזיבה כתיבא בהו, ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו, דכתיב: ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם - להזהיר עני על שלו. ומעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים מאי טעמא? נתינה כתיבא ביה; ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו, דאמר ר' אילעא: גמר לגר לגר מהתם, מה להלן - מוזהר עני על שלו, אף כאן - מוזהר עני על שלו. ושאר מתנות כהנה כגון הזרוע והלחיים והקבה אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי,
דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה טז ס״ק (קז)
(קז) והלוקח אסור בהן. מיהו אין הלוקח אסור בפאה אלא אם הי' ברשותו בשעת התחלת הקצירה שאז חל החיוב של פאה ובלקט ושכחה אם הי' ברשותו בשעה שנפל הלקט ושכח השכחה ובמ״ע אם הי' ברשותו בשעת מירוח שאז חל החיוב מעשר אבל אם קנה אחר שחל החיוב נהי שחייב להפריש אבל מותר לו ליטול המתנות לעצמו אם הוא עני ולכן עני האוכל אצל בעה״ב ומעשר יכול לעכב המ״ע לעצמו ועי' בבה״ל:
דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה טז
ולכן נהגו כמה אנשים שאין ביכולתם לתת המ״ע לעניים להפקיר כל נכסיהם אחר ההפרשה וגם הקרקע והפירות ולזכות במ״ע ואח״כ חוזרין וזוכין בה ובלבד שיפקיר בפני שלשה ויפקיר לכל אף לעשירים …
דרך הנתינה- עי' בשו״ת אבקת רוכל לגבי נתינת כסף במקום הפרי. ועי' משפטי ארץ (עמ' 214) בספר ואכלת ובשעת עמ' 156).
שו״ת אבקת רוכל סימן טז שאלה על מה שנהגו בקצת מקומות בא״י איש אשר ישחט שור או כשב או עז מוכרו לזרים במתנותיו ואח״כ נותן לכהן פרוטה בעד המתנות והכהן לוקח ומתרצה האם קיים בכך מצות מתנות כהונה דמה לי הן מה לי דמיהן או לא תשובה … גרסינן בפרק הזרוע והלחיים (קלד) … מקום שאין שם כהן מעלה אותם בדמים לאוכלם מפני הפסד כהן דוק מינה טעמא דאין שם כהן משום הכי מעלה אותם בדמים הא יש שם כהן הן ולא דמיהן ודוקא מעלה אותם בדמים כלומר לשום אותם בשיווים דלשון מעלה אותם בדמים בכל דוכתא הכי משמע ורש״י ז״ל כתב שם את דמי המתנות משמע דשומא מעולא בעי אבל פחות מכאן איכא גזל ודוקא נמי לשום אותם תחל' ואחר כך אוכלן אבל לאכול אותם ואח״כ לשום אותם בדמים לא … כ״ש בנ״ד שכפי הנראה אינו נותן אחד מעשרה בשיווים. אם כן אפילו יתנו הפרוטה לכהן קודם מכירת המתנו' או אפי' שיוויים כיון דלא אתו ליד כהן לא נתקיימה מצות ונתן דהן ולא דמיהן ואפי' כשאין כהן בעיר היה אפשר לומר שיוציא המתנות ויניחם אפי' יפסידו אם לא מפני הפסד כהן … וא״כ איך אנו לא נחוש להפסד הכהן ונתקן לתת פרוטה בדבר השוה בכפלי כפליי' ולהפסיד מתנותיו בידים … הא קמן בהדייא שאע״פ שהכהן מתרצה לקחת דמים תמורת המתנות לאו כל כמיניה עד דאתו לידיה ויחזיר אותם לו אם לא במכרי כהונה או במזכה ע״י אחר וזו ראייה גמורה אין דרך לנטות ימין ושמאל … אלא ודאי וברור שצריך שיבואו המתנות לידו של כהן ואז יעשה הכהן מה שירצה … אבל למוכרם קודם שיבואו לידו אינה מכירה אפי' ימכור אותם בשיוויים דאימת קנה האי כהן שיוכל למוכרם לישראל ונמצא דבר שאינו שלו כ״ש למוכרם פחות משיוויים בכדי שאין הדעת טועה דודאי נראה כחוכא ואטלולא.
לגבי הפתרון של אכילה ואח״כ תשלום לעני עי' עמ' 157.
דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה י
והלוקח פירות מחברו אחר שכבר הוטבלו דהיינו אחר מירוח מותר ללוקח ליטול המ״ע לעצמו כיון שכבר הוטבלו ברשותו של ראשון ויתבאר בהט״ז בעזה״י ושם יתבאר ג״כ אם יכול להפקיר נכסיו ולזכות במעשר עני:
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
