ריבית לגוי ושמירת הזהות היהודית בפרשת ראה

פָּרָשַׁת רְאֵה- אוריאל דוד שלומי

מִצְוַת ״אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ״ – שְׁמִירָה עַל הַזְּהוּת הַיְּהוּדִית

1. הַיַּחַס לְאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל 💙

כָּל יְהוּדִי הוּא אָח שֶׁלָּנוּ. לָכֵן, חָבוּתֵנוּ לִדְאֹג לַצְּרָכִים שֶׁל כָּל אָח מִיִּשְׂרָאֵל:

לָתֵת לוֹ צְדָקָה.

לְהַלְוֹת לוֹ כֶּסֶף לְלֹא רִבִּית.

לִדְאֹג שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ.

אִם אָחִינוּ עֹשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים – עָלֵינוּ לִלְמֹד מִמֶּנּוּ. אִם הוּא מִתְרַחֵק – עָלֵינוּ לַעֲזֹר לוֹ לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

2. הַיַּחַס לַגּוֹיִם 🌍

לְגַבֵּי גּוֹי שֶׁאֵינוֹ אָחִינוּ, הַתּוֹרָה מְצַוָּה אוֹתָנוּ עַל יַחַס שׁוֹנֶה: מֻתָּר וְמִצְוָה לְהַלְוֹת לוֹ בְּרִבִּית, וְאֵין חוֹבָה לְהַאֲרִיךְ לוֹ אֶת זְמַן הַהַלְוָאָה.

סֵפֶר הַחִנּוּךְ מַסְבִּיר אֶת הַטַּעַם לְכָךְ:

הַמַּטָּרָה הִיא לְלַמֵּד אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ לֹא לְהִתְחַבֵּר לַגּוֹיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא נִלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם וְלֹא נֵלֵךְ אַחַר הָעֵצוֹת שֶׁלָּהֶם.

3. לֹא שִׂנְאָה – אֶלָּא שְׁמִירָה עַל זְהוּת 🛡️

חָשׁוּב לְהָבִין: אֵין כָּאן מִצְוָה לִשְׂנֹא אוֹ לִפְגֹּעַ בַּגּוֹי!

אֵלּוּ שֶׁיִּקְרְאוּ לְזֶה ״גַּזְעָנוּת״ – אָכֵן, יֵשׁ לָנוּ יַחַס מְיֻחָד וּמְרוֹמָם לָאַחִים שֶׁלָּנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עָלֵינוּ לִשְׁמֹר עַל מַרְחָק נָכוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִמָּשְׁפַּע מִמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁל הַגּוֹיִם, דָּבָר שֶׁעָלוּל לְהַרְחִיק אוֹתָנוּ מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

🌟 מַסְקְנַת הַדְּבָרִים:

כַּאֲשֶׁר יְהוּדִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת אֶת הַהַפְרָדָה הַנְּכוֹנָה בְּנַפְשׁוֹ, הוּא אֵינוֹ נִכְשָׁל בְּדַרְכֵי הַגּוֹיִם – אֶלָּא מִתְעַלֶּה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וּבְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.

בְּכָךְ הוּא זוֹכֶה לְקַיֵּם אֶת שְׁתֵּי הַמִּצְוֹת הַגְּדוֹלוֹת:

״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״

״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״

---

נשלח על ידי: אוריאל דוד שלומי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

כוח היחיד להשפיע על הכלל בפרשת ראה

פרשת ראה תמיד יוצאת סביב תחילת חודש אלול, חודש התשובה וחודש הרחמים והסליחות, ויש בה מסר שמתאים במיוחד לתקופה הזאת.

בפרשה מוזכר מעמד הברכה והקללה, שבו הלויים הזהירו את עם ישראל שישמרו מצוות ויקבלו ברכה ולא — חלילה — קללה.

יש משהו מוזר בפסוק שפותח את הפרשה: ״*ראה* אנכי נותן *לפניכם* היום ברכה וקללה״.

הפסוק מחליף מלשון יחיד (ראה) ללשון רבים (לפניכם).

ה״כלי יקר״ מסביר שטמון כאן משהו מאוד חשוב ויסודי —

*לכל יהודי ויהודי* יש יכולת להשפיע על כל עם ישראל ואפילו על כל העולם! 💪

ולכן, כשמברכים ומזהירים את עם ישראל, אומרים לכל אחד וכל אחת 🫵 *״ראה״* — שים לב — שמה שאתה עושה יכול להוסיף *״לפניכם״* — לכולם ברכה, או חלילה קללה.

אז זכינו, שלקראת חודש אלול התורה הקדושה מלמדת אותנו מה כוחו של יהודי וכמה ה׳ מחשיב כל אחד וכל אחת מאיתנו, וככה גם אנחנו צריכים להעריך ולהחשיב את עצמנו! 👑

שבת שלום, חנניה

---

נשלח על ידי: חנניה פולק
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

קצר לשבת ראה תשפ"ה הרב אסף רונס אלו דברים שאין להם שיעור... והראיון וגמ"ח ות"ת- מדוע דווקא חמשת אלו?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אסף רונס

---

נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אחריות היחיד על הכלל בפרשת ראה

💡 *פרשת ראה – אחריות היחיד על הכלל*

פרשתנו פותחת בפסוק: ״*רְאֵה* אָנֹכִי נֹתֵן *לִפְנֵיכֶם* הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה״.

*ותמהו* הפרשנים מדוע הפסוק פותח בלשון יחיד (״ראה״) ועובר ללשון רבים (״לפניכם״)?

*החתם סופר* הסביר שפסוק זה מלמד אותנו את גודל האחריות שיש לנו כלפי הכלל. כשכל אחד מקיים את ה״ראה״ בעצמו, זה משפיע על ה״לפניכם״ של הכלל. המעשים שלנו משפיעים לא רק עלינו אלא על כל העולם כולו.

כפי שכתב *הרמב״ם* (הלכות תשובה ג, ד) על פי הגמרא (קידושין מ, א): ״צריך כל אדם שיראה עצמו… כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל *העולם כולו* לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת *כל העולם כולו* לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה״.

הגמרא כותבת (יומא פו, ב): ״גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין *לכל העולם כולו*״. זה מדהים שאדם אחד יכול לשנות את כל העולם כולו.

*הרב אריה לוין* זצ״ל שימש כמנהל תלמוד תורה עץ חיים. כשנער שם הפך לבר מצווה, הוא היה נוהג לכנס את הילדים בחדר הכינוס שלהם, והעמיד את הנער במרכז. ושאל את הילדים: ״איזה ארץ הכי חשובה? ״ — וכל הילדים צעקו: ״ישראל״. ״ואיזו עיר הכי חשובה? ״ — והילדים בשאגות: ״ירושלים״. ״ומה הבניין הכי חשוב בירושלים כשאין בית מקדש? ״ — הילדים: ״התלמוד תורה״. ״ואיזה חדר הכי חשוב אצלנו? ״ — ״אולם הכינוס״. ״ומי כעת במרכז האולם? ״ — ״בחור בר המצווה״. אז היה פונה הרב אריה לוין לנער, ואומר לו: ״אתה שומע את הילדים? אתה מרכז העולם. כמה חשיבות ואחריות יש לך כעת״.

אנו כעת בשבת שלפני *ראש חודש אלול*, עומק העבודה הרוחנית שלנו בחודש אלול הוא לקיחת אחריות ואכפתיות *פרטית*, ומתוך הבנה שהפרט משפיע על הכלל.

אם רק היינו מאמינים בכוח שלנו, ובזכות שיש לנו לשנות את העולם, הכל היינו עושים קצת *יותר טוב*.

_שבת שלום, הלל מרצבך_

*להרחבה: *

https: //hillelmer. blogspot. com/2024/08/blog-post_30. html

---

נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

128. ראה תשפ''ד - גידול חיות מחמד

גידול חיות מחמד

״אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם״ ]דברים יד, ז[

כתיב טמאים הם לכם מה תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה. כל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה. והרי חמור. למלאכתו הוא גדל. והרי גמל. למלאכתו הוא גדל ]ירושלמי ב״ק פ״ז הל׳ ז[

. 1 מקור איסור גידול חיות טמאות

אין מגדלין חזירין בכל מקום לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת ]ב״ק עט ב[

אין מגדלין חזירים בכל מקום תנו רבנן כשצרו בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין והיו מעלים להם תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית. ]ב״ק פב ב[

שאין עושים סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. ]משנה שביעית ז, ג[

והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן לנכרים שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא אי הכי אפילו לכתחלה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהו. ]פסחים כג א[

וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר, ביום קושרו ובלילה מתירו, ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהזיקן מרובה ומצוי. ]רמב״ם פ״ה מהל׳ נזקי ממון הל׳ ט[

כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו״ם או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין, וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אף על פי שהוא מותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה, לפיכך אין עושין סחורה לא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. ]רמב״ם פ״ח מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ טז[

. 2 גידול בעלי חיים טמאים לצורכי עבודה

והרי חמור. למלאכתו הוא גדל. והרי גמל. למלאכתו הוא גדל ]ירושלמי ב״ק פ״ז הל׳ ז[

וא״ת ת״ל דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים כדתנן במסכת שביעית )פ״ז מ״ג( אין עושין סחורה בנבילות וטריפות ובפ׳ כל שעה )פסחים דף כג. ושם( נמי אומר ציידי חיה ועוף שנזדמנו להם מינים טמאים דוקא נזדמנו אבל לכתחילה לא כדדריש התם יהיו בהוייתן יהא ובת״כ נמי דרשינן שקץ הוא לכם שלא לעשות סחורה בהן ותירץ ר״ת דהיינו דוקא בדבר העומד לאכילה אבל אם מגדלן למשוח עורות בשומנן או למוכרן לישראל שימשח בהן שרי וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה ובירושלמי נמי מפרש בהאי פירקא דסוסים וחמורים שרי לעשות בהן סחורה משום דסתמן למלאכה ]תוספות ב״ק פה ב ד״ה לא יגדל[

עוד ראיתי במה שכתבת דבר שאינו נראה לי, ואף כי אמרת שמצאת כן בתוס׳ בפרק מרובה והוא שכתבת שאם אינו סוחר בדברים להעמדן ולמכרן לצורך אכילה אלא כדי לתקן בהם עורות וכיוצא בזה הרי אלו מותרין בסחורה כזו, וראיה מפורשת ממה שתירצו בירו׳ בחמור וגמל דלמלאכתן הן עומדין. וזה נראה לי כשבוש שכל שהוא מן הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר ושאר המינין האסורין בבהמה ובעוף שדרך בני אדם לגדלן כדי לאוכלן ושאין רובן עומדין לתשמישן אסור לעשות בהן סחורה גזרה שמא יבוא לאכול מהם כיון דמינן לאכילה הוא עומד, יצאו חמור וגמל שאין אדם מגדלן רובן לאכלן אלא למלאכתן. ותדע שאם אין אתה אומר כן צדי חיה עופות ודגים למה לא יצוד מהן לכתחלה לעשות מהן סחורה ולמכרן לעכו״ם שלא לאכילה, אלא שאין הדבר תלוי אלא במה שאין של דרכן של בני אדם ואפי׳ העכו״ם לגדל רובן לאכילה אלא למלאכה כחמור וגמל אבל המתגדלין ברובן לאכילה לא. ותמה אני אם התירו התוספות בענין זה שאמרת אלא אולי בכענין שנפסד לאכילה ושאינו ראוי אפי׳ לעכו״ם אלא לעבד בהן העורות דכל שנפסד כל כך אין לחוש ולגזור משום אכילה, ואם אולי אמרו אפשר שכך אמרו. ]שו״ת הרשב״א חלק ג סימן רכג[

כל דבר שאסור מן התורה, אף על פי שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה ]שו״ע יו״ד סי׳ קיז סע׳ א[

לאפוקי סוסים וחמורים וגמלים דסתמן למלאכה והב״י הביא בשם התוספות דסוף פ׳ מרובה שכתב ר״ת דה״ה שאר דברים טמאים שעומדין לאכילה אם מגדלן למשוח עורות בשומנן להשתכר בהן או למוכרן לישראל שימשח בהן או להדליק מותר אבל בחזיר הכל אסור משום מעשה שהיה וכמ״ש הט״ו בח״מ סימן ת״ט וכן כתבו האגודה והרא״ש והנ״י בשם הרא״ש והרא״ה ולא כמ״ש בב״ח שהרא״ש חולק אר״ת והאגודה ומלשון המחבר שכתב אם הוא דבר המיוחד למאכל כו׳ לא משמע קצת הכי אלא כהרשב״א שהביא בב״י שאם הוא מיוחד למאכל ודרך בני אדם לגדלן כדי לאכלן אף על פי שאינו סוחר בדברים אלו למכרן לצורך אכילה אסור וכ״פ בעט״ז להדיא וי״ל דה״ק אם הוא דבר המיוחד לעולם לאכילה לאפוקי אם יחדו שלא לצורך אכילה וכן משמע בב״י ד״ה כ׳ הרמב״ם כו׳ עיין שם וכ״מ בכ״מ שם ודוק.

)ב( אסור לעשות בו סחורה. הטעם שמא יבוא לאכול מהן אבל אם אינו מוכר לצורך אכילה ליכא למיגזר דדוקא כשמוכר לצורך אכילה איכא למיגזר שמא יבא לאכול מהן כיון שהוא מוכר לאכיל׳ או שמא יבא לטעום כדרך המוכרים לאכילה אבל כשאינו מתעסק בו לצורך אכילה ליכא למיגזר א״נ לשמא יבא לאכול לא חיישינן דאטו ברשיעי עסקינן דלא מזדהרי למיכל איסורא אלא הטעם הוא משום דהרואה שסוחר בדבר האסור לצורך אכילה יחשוב שכשם שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן ולכך מותר היכא דאינו מוכר לאכילה אף על פי שהוא דבר שדרך בני אדם לגדלן לאכלן וכמ״ש בס״ק א׳ ]ש״ך יורה דעה סימן קיז ס״ק א – ב[

. 3 גדר האיסור

ותמהתי שהרי בפרק כל שעה )דף כ״ג( איתא שהוא איסור דאורייתא דתנינן נזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרן לעובד כוכבים ומפרש טעמא דכתיב לכם שלכם יהא ופרכינן אפי׳ לכתחלה נמי ומשני שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהיו וכן כתבו התוס׳ שם דמדאוריי׳ הוא ונראה דהרשב״א כתב גזירה זו שהתורה אסרה משום זה מדחזינן היתרא משום לכם ואיסורא משום יהיו הרי הדבר מסור לחכמים שהם יבחרו מה יהיה אסור ומה יהיה מותר דוגמא לדבר איסור מלאכה דחול המועד בפ׳ ב׳ דחגיגה וע״כ דנו חכמים שבכל מידי דהוא מאכל יש לאסרו שמא יבוא לאוכלו אבל דבר המיוחד למלאכה מותר. שוב ראיתי בת״ה סי׳ ר׳ שכתב בשם גליון תוספות דהך דרשא הוה אסמכתא. וזה כתוב בגליון התוספות פרק כל שעה שזכרתי שכתבו דאיסור סחורה באלו הוי דאורייתא ע״ז כתב הגליון דלאו דאורייתא ממש קאמר דבאמת אינו אלא מדרבנן דאסמכתא בעלמא הוא.

אלא דק״ל ממ״ש התוספות בפרק לולב הגזול )דף ל״ט( ד״ה וליתיב כו׳ לענין שביעית וז״ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר דהיינו נמי סחורה ובפרק ז׳ דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות וטרפות כו׳ לא משכחת שיהו כולם שוין לענין סחורה אלא בכה״ג דבהדיא שרי רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי עכ״ל ואם איתא דאיסור סחורה בדברים טמאים אינו אלא מדרבנן מאי מוכיחים התוספות מנבילות וטריפות מן הפסוק דמכור לנכרי דהתם ודאי מותר מן התורה אלא דרבנן אסרוה ומתני׳ קאמר דמדרבנן הם שוים ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא״כ במקום שיש היתר מפורש מן התורה וזהו בכלל מאמרם שמעתי שב״ד היו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד״ת אלא לעשות סייג לתורה דקשה פשיטא שאין כח בשום אדם לעבור על ד״ת ובח״מ סי׳ ב׳ כתבנו מזה ולפי הנחה שזכרתי אתי שפיר טפי דכאן נתכוין שאף להחמיר אין להם כח במקום שהם עוברים על ד״ת. ע״כ מוכיחים התוספות שפיר מדמצינו היתר בתורה ודאי חכמים לא אסרוהו כלל למכירה אלא ע״כ דגם מדרבנן מותר והיינו היכא דלא קנה להרויח ]ט״ז יו״ד סי׳ קיז ס״ק א[

. 4 חיות מחמד שונות

]תוכי[

כתב בארחות חיים )הלכות איסורי מאכלות אות מה ד״ה ואסרו( עופות טמאים מותר לגדלם כגון עופות המדברים ובלבד שלא יגדל אותם להשתכר אבל ליקח אותם בחוב אסורין ואם הוא כמציל מידו מותר עכ״ל ]בית יוסף יו״ד סימן קיז[

]ארנבת[

אסור לגדל ארנבות חיים בבית כדי להוציא מהם ולדות או לשחוק או לגדלם בשביל העורות, דדוקא אותם עופות המדברים שמגדלים אותם לנוי התירו לגדלם ולהסתתר בהם )וכמ״ש בכה״ח לעיל סק״ה(. מפני שרוב בנ״א מגדלים אותם לנוי. והו״ל כסוסים. משא״כ הארנבות שרוב בנ״א מגדלים אותם לאכילה. שו״ת חסד לאברהם אלקלעי )חיו״ד סי׳ ט דפ״ח ע״ב(. זב״צ ס״ק מג. גם בשו״ת לבושי מרדכי מה״ת )חיו״ד סי׳ נ( השיב לאסור לעשות סחורה בארנבות חיים. ]ושם הביא ד׳ הפני יהושע פסחים )כג. ( שכ׳ דמחיים ליכא איסור סחורה. דאיסור טמאה אינו מתחיל מחיים דאית ביה משום אבר מן החי. ואמה״ח מותר בהנאה. ותמה עליו מדתניא )חולין קא. ( אמה״ח אינו נוהג אלא בטהורים וכו׳. ע״ש. והנה גם בשו״ת מהרש״ם ח״ד )ס״ס מה( נשאל בקושיא זו ע״ד הפנ״י. וכ׳ דיפה תמה הרב השואל. ע״כ. וקדמם בזה בשו״ת רעק״א תנינא )סי׳ לב(. וכן הקשה בשו״ת חתן סופר )סי׳ נ( וע״ש. וע״ע בשו״ת בית שערים )סי׳ קצח דקי״ב סע״ד(. ע״ש. [ וע׳ בפר״ח סק״ב שכ׳ שמותר לגדל ארנבות ושפנים לעורות אע״פ שהם עומדים לאכילה. אלא שסיים, והב״י כ׳ בשם תשו׳ הרשב״א להחמיר. וראוי לחוש לסברתו. ע״כ. וע׳ בינת אדם )סי׳ סד(. וע׳ לעיל בכף החיים סק״ד. ]כף החיים יו״ד סי׳ קיז ס״ק סח[

]כלב[

א. איסור לגדל כלבים, נאמר בהלכה לגבי כלב רע )חו״מ סי׳ תט סע׳ ג(. הבעיה בכלב כזה היא שהוא נושך ונובח והנביחות עלולות לגרום נזק )ראה רש״י ב״ק עט ב ד״ה את הכלב(, ויש עוד חששות בגידול כלב [. 1 לזות שפתיים – ב״מ עא א ותוד״ה לא תרבי. . 2 מניעת עניים מלהכנס לבקש צדקה – שבת סג א]

ב. מהרש״ל )ים של שלמה ב״ק פרק ז סי׳ מה(, בתוך דיון על מנהג שהיה בזמנו להקל ולגדל כלבים, כותב את הדברים הבאים: ״ומכל מקום מהאי ליכא ראיה כל כך. דדילמא האי איירי בכלבא כופרים, דהיינו כלבים קטנים, ולא נבחי, או כלבים גדולים, שרגילים לצוד עמהם, שגם כן אין רגילים להזיק. וכן פסק ר׳ אליעזר לעיל בהאי פירקא )פ א(, גבי אין מגדלין חיה דקה. משמע דבענין אחר אסור. ואף דמתניתין איירי בכלב רע, היינו סתם כלב, שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר. ומחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך, כמו שאפרש. לכן כל איש ירא שמים לא יגדל כלב, אלא כלבים כופרים. וכהאי גוונא, שמשונים בצורתם, שהם עומדין לצוד עמהם. או לנוי בבית. אבל סתם כלב לא, אף שאינו נושך. מ״מ אסור, משום שהוא מנבח״.

עולה ברור מדבריו שכלבי נוי שלא מפחידים, מותר לגדל.

ג. מאידך, בשו״ת שאילת יעב״ץ )ח״א סי׳ יז( חלק על הים של שלמה, וכתב: ״ולא חילקו הפוסקים בין כלב לכלב. דלא קיי״ל כמאן דשרי בכופרים. דיחידאה הוא. ושכיחא נמי סכנתא בכולהו כמו שאירע כמה פעמים ר״ל וכל סכנתא לחומרא״. בהמשך הדברים הוא כותב: ״ביחוד באותן כלבים חלקים וערומים שאין להן שערות וקונים אותן בדמים יקרים לשחק ולהשתעשע בהן ולגעגע עמהן. וגם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהן. שהוא ממש מעשה ערלים בר מנן״.

ד. פוסקי זמננו התייחסו לגידול כלבים כדבר שלילי שלא נהוג בין בני תורה. כך לדוגמא כותב שבט הלוי )ח״ו סי׳ רמא(: ״ובכל אופן עצם החזקתו שלא לצורך הוא מעשה ריקים ושפלי בני אדם״. גם הגר״ש עמאר שליט״א )שמע שלמה ח״ד סי׳ ג( כותב: ״וגם בימינו שנשתנו הטבעים בזה עד שהכלב נעשה לחית שעשועים וטיולים יותר מאשר לשמירה, מכל מקום הם מיעוט לא נמצא כדבר הזה אצל תופשי התורה״.

אולם, ברור שדברים אלה עלולים להשתנות מזמן לזמן וממקום למקום. לכן, אם מקובל חברתית גם אצל יראי שמיים לגדל כלב שעשועים, ויש לזה יתרונות מסוימים בחינוך הילדים לאחריות ובגרות וכדומה, אי אפשר לאסור זאת.

ה. ודאי שכלב שמירה מותר - במקומות המועדים. כך כותב רמ״א )חו״מ סי׳ תט סע׳ ג(: ״וי״א דהשתא שאנו שרוין בין העכו״ם ואומות בכל ענין שרי, ופוק חזי מאי עמא דבר. מיהו נראה אם הוא כלב רע, שיש לחוש שיזיק בני אדם, דאסור לגדלו אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל״. ]קנה תורה חלק ב[

. 5 האכלת בעלי חיים לפני אכילת האדם

אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת דהוי צער בעלי חיים, וכל שכן שאסור לצער כל בעלי חי בידים וכדאמרן בכמה דוכתי צער בעלי חיים דאורייתא הביאוה הפוסקים. ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמהר״ר יצחק אשכנזי ז״ל שנסתכל בפני תלמיד חכם אחד ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים והיה אותו ת״ח מצטער ומפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבקר אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר ואז צוה עליה וזרזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבקר בבקר ואחרי שנתקן הדבר והרב לא ידע נסתכל בפניו אמר לו סר עונך מה היה הדבר אז ה

---

נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

155. ראה תשפ''ה - לא תתגודדו

לא תתגודדו

״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְּדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת״

]דברים יד, א[

1. מה תכליתו של איסור ׳לא תתגודדו׳? 2. האם מותר להתפלל בנוסחים שונים באותו בית כנסת? 3. כיצד ינהג חזן אשכנזי בבית כנסת ספרדי, ולהיפך? 4. האם יש לא תתגודדו בהבדלי מנהגין בין האשכנזים לספרדים?

. 1 מקור הדין

אמר ליה ר״ל לר' יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות האי לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת א״כ לימא קרא לא תגודדו מאי תתגודדו שמע מינה להכי הוא דאתא ואימא כוליה להכי הוא דאתא אם כן לימא קרא לא תגודו מאי לא תתגודדו שמע מינה תרתי א״ל עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין א״ל אמינא לך אנא איסורא דאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן לקיים את ימי הפורים בזמניהם זמנים הרבה תיקנו להם חכמים ואת אמרת לי מנהגא…

אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורים כדברי ב״ש והללו מורים כדברי ב״ה אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה אמר ליה רבא והא ב״ש וב״ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב״ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב״ש ופלג מורין כדברי ב״ה אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה

]יבמות יג ב – יד א[

. 2 יסוד הדין

דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי״ד ומוקפין חומה בט״ו

]רש״י יבמות שם ד״ה אגודות[

שלא לעשות מצות אגדות אגדות ר״ל שיהו עושין אלו כדרך זה ואלו כדרך זה עד שיהו נראין כנוהגין שתי תורות

]מאירי יבמות יד א[

וכתב הרמב״ם ז״ל ]פי״ב מעבודה זרה הי״ד[ כי עוד דרשו זכרונם לברכה בכלל אזהרה זו שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג במנהג אחד וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת, ולשון לא תתגודדו כלומר לא תעשו אגודות אגודות, כלומר שתהיו חלוקין אלו על אלו.

]ספר החינוך פרשת ראה מצוה תסז[

ונראה מדברי רש״י ז״ל דעיקר הפירכא הוא מכרכים ועיירות דאלו קורין בי״ד ואלו בט״ו. וכן כתב הרשב״א ז״ל דיום הכניסה דכפרים בכלל מנהגא הוא, ואף על גב דבמגילה נאמר כל אחד בטעמו, לפרזים היה יום מנוחה בי״ד ובמוקפים בט״ו, מכל מקום לא היה להם לכנה״ג לתקן ימים מחולקים, כדי שלא יעשו אגודות אגודות. וס״ל לר״ל דאפילו בב' מקומות הוי בכלל לא תתגודדו. ונראה דר״ל סבירא ליה דטעמא דלא תתגודדו הוא משום שלא יאמרו שיש ח״ו שתי תורות. ומשום הכי השיב לר״י אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא, דבמנהגא ליכא חשש דשתי תורות. ולפי האי טעמא אפילו בשתי מקומות שייך איסורא דלא תתגודדו. ור״י ס״ל דהטעם הוא מפני המחלוקת. משום הכי פריך ליה ממקום שנהגו, דבמנהגא נמי שייך מפני המחלוקת, ומזה הוכיח דבשני מקומות לא שייך לא תתגודדו. דאין כאן חשש מפני המחלוקת. וכן כתב הרמב״ם ז״ל )ה' יום טוב פ״ח ה״כ( דהטעם הוא מפני המחלוקת. וכי שני ליה ר״ל לחלק בין איסורא למנהגא חזר והשיב לו מהא דתנן הלילה ב״ש אוסרין, והא דלא פריך ליה מרישא דמתניתין התם דתנן וחכמים אומרים ביהודה היו עושין ובגליל לא היו עושין דאיסורא קאמרי י״ל דבאמת סמיך ארישא דמתניתין אלא דמהא דב״ש אוסרין מוכח דמתניתין איסורא קאמר. כדאיתא בפסחים בפ' מקום שנהגו )נ״ה ע״א(. ואתי שפיר בזה הא דמשני התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה. ולא קאמר דלא עשו ב״ש כדבריהם, כמו שהקשה במהדורא בתרא, משום דמרישא קפריך מיהודה וגליל.

]קרן אורה יבמות יג ב[

. 3 נוסחים שונים בתפילה

בודאי יחיד או אפי' צבור ספרדי' שדעתם לקבוע דירתם או כנסת שלהם אצל קהל אשכנזי או בהיפוך ואין דעתם לחזור לעולם למקומם ומנהגם הראשון ה״ל כמי שאין דעתו לחזור שאפי' כקולי מקום שהלך לשם יכול לנהוג, ועוד הכא אלו הי' קובעי' עצמם בבה״כ אשכנזי' לא הי' רשאי' להתפלל בנוסח שלהם משו' לא תתגודדו דכיון שנעשה קהלה א' בבה״כ א' ה״ל ב״ד א' בעיר א' דאיכא משום לא תתגודדו דאפי' במנהג בעלמא שייך לא תתגודדו כמ״ש מג״א סי' תצ״ג וראייתו מהרי״ף דלא מייתי שינויי דש״ס, אמרת לי מנהגא, היא ראי' נכונה, האמנם מה דמייתי מתוס' פסחים י״ד אינו ראי' ודחי לי' בתשו' מעיל צדקה סי' מ״ט דהתם משום דמלאכה הוי פרהסי' ואיכא משום מחלוקו', ובגליון ש״ע שלי כתבתי דטעמא דירושלמי התם מדינא, היכי דכל ישראל מקובצים גז״ה הוא דאין לשנות בשום דבר דכתיב כל הקהל כאחד חברי' כדילפינן שילהי חגיגה כ״ו ע״א ואין מזה ראי' לדידן אבל מהרי״ף והרא״ש הוי ראי' גמורה דאפי' במנהגא שייך לא תתגודדו, אך כל זה בקביעות אבל באיקראי /באקראי/ לא

]שו״ת חתם סופר חלק ו - ליקוטים סימן א[

בענין תפלות שבני אשכנז מתגוררים בארצות האלו שע״פ רובם מתפללים בנוסח ספרד ואף שבבתי כנסיות מתפללים קרוב לאשכנז, מ״מ אנו שמתפללים בביהמ״ד של ספרדים איך להתנהג עם נוסח התפלה, וגם על דבר הקדושות אם מותרים לענות כמנהג ספרד או שנצרך גם הקדושות לענות כמנהג אשכנז…

ולהך דינא שנשאלנו הדין כך הוא לפענ״ד, דבתפלה בלחש אסור לשנות מהנוסח שנהגו מכבר ולכו״ע לית כאן משום ל״ת להרמב״ם משום שאין כאן מחלוקת ולהרא״ש משום דאינו אלא מנהג וכ״ע ס״ל שיוצאים בשני הנוסחאות ולא כמש״כ בספר פאת השלחן )סי' ג( דיחידים המתפללים בביהכ״נ של הספרדים מחוייבים לנהוג כמותם משום ל״ת רק כמ״ש בהגמי״י )הל' תפלה אות ה'( בשם הירושלמי והוא בפ״ג דעירובין אף על גב ששלחנו לכם סדרי מעמדות אל תשנו ממנהג אבותיכם ומפרשי דקאי בתפלה של מועדות ע״ש, אבל בקדושות שבקול רם וכדומה ודאי אסור לשנות ממנהג שהוא שם מפני המחלוקת ולהרמב״ם יש בזה משום ל״ת. והמקום יאיר עינינו ויברכנו בשלום:

]שו״ת משיב דבר חלק א סימן יז[

הנה בדבר אחד שמתפלל בביהכ״נ שהצבור מתפללים בנוסח אחר מכפי שהוא מתפלל הנכון לע״ד שבדברים שצריך דוקא בצבור כמו קדושה מוכרח לומר הנוסח של הצבור, ואף כשיאמר בלחש אינו יכול לומר נוסח אחר, דהא כל האמירה עשה הצבור שהוא בעצמו לא היה יכול לומר כלל דאין אומרים קדושה ביחיד. ואף שהעיקר מה שהצבור צריכים לומר בקדושה הוא רק קדוש וברוך וימלוך, ושינוי הנוסחאות נקדש או נקדישך וכדומה הוא רק חיוב להש״צ, מ״מ למנהגנו שאומרים הצבור גם זה כהכתבים שהביא המג״א בסימן קכ״א סק״ב ורעק״א שם הוי גם זה מהקדושה. ומפורש זה במג״א שם סק״א שכתב ואינו נקרא קדושה אלא נעריצך, שלכן אסר המחבר להצבור לומר זה כיון שלא נתקן לאמירת הצבור אלא שהש״צ יהיה שלוחם לומר זה נחשב אמירתם כאמירת יחיד, עיין במחה״ש שכן צריך לבאר דבריו. ומה שאנו אומרים כהכתבים אולי סובר שנתקן גם זה להצבור לומר ואין הש״צ שלוחם לזה כמו לאמירת קדוש וברוך וימלוך, ואולי הוא מטעם הט״ז דהאמירה עם החזן לא מיקרי יחיד וג״ז נחשב אמירה עם החזן אף שאומרים תחלה. עכ״פ כיון שכל האמירה היא מצד הצבור, וגם שאמירתו נחשב כאומר עם החזן לא שייך שיאמר בלשון אחר מכפי שאומר החזן תחלה.

והתפלה בלחש יכול לומר כנוסח שרגיל בו כיון שהוא בלחש ולא שייך בזה איסור השינוי מפני המחלוקת שתנן בפסחים דף נ', ואף שאומרים בשתי נוסחאות נחשב זה תפלה בצבור כיון שמתפללים ביחד.

ופסד״ז וברכות ק״ש שרשאי לאומרם גם בקול רם הנשמע לאחרים הסמוכים אצלו, יש להסתפק אם רשאי לאומרם בנוסח שרגיל בלחש שלא כהצבור דיש לומר דהרי הוי זה כבצנעא שליכא איסור דהא אכל רבב״ח חלב דאייתרא אף שהיה אסור בפרהסיא עיין ברא״ש שם /פסחים/ דף נ״א, ויש לומר שאסור אף בלחש משום שמא ישכח מלומר בלחש כיון שדברים אלו רגילין לומר בקול הנשמע, ודמי קצת למלאכה שהבא ממקום שעושים למקום שאין עושים אסור בישוב אפילו בצנעא שכתבו התוס' /פסחים/ בריש דף נ״ב דלא אפשר למלאכה בצנעא כמו שאר דברים, וכוונתם דאף מלאכות שלא נשמע ככתיבה וכדומה מ״מ מטרדת המלאכה ישכח מליזהר שלא לעשות כשיראו בנ״א. ומסתבר שיש להקל כשיאמר בלחש כיון דגם במלאכה איכא לשון בר״ן שם שמתיר במלאכה שאפשר לעשותה בצנעא, ולכן אם קשה לפניו לומר שלא כהרגלו יאמר בלחש כהרגלו, אבל אם לא קשה לפניו יאמר כנוסח הצבור. ידידו, משה פיינשטיין.

]שו״ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן כג[

ונלע״ד דהאחרונים החמירו בלא תתגודדו דוקא במקומות שהמנהג קבוע כמו בביכ״נ דיוצאי אשכנז, או בישיבות בנוסח אשכנז, או במנהג חסידי קבוע, שהם מקפידים לא לשנות, וכל המשנה ידו על התחתונה, אבל בשטיבלעך שבאים מכל החוגים, אם כל אחד מתפלל כפי הנוסח שלו אין קפידא ואין לא תתגודדו, וכדאשכחן במשנה פ״ב דחגיגה שבמקדש אחד היה סומך ואחד לא ולא הקפידו, ומסתברא שגם במקומות שהמנהג קבוע ואסור לשנות, ה״מ גבי הש״ץ, אבל כלפי יחיד, אם ספרדי במנין אשכנזי ומתפלל לעצמו בקול כספרדים או להיפך אין קפידא, דבזמנינו אחרי החורבן הנורא באירופא אין מדקדקין זב״ז על כך, והוכרע שיתפלל כל אחד כפי הנוסח שלו ולכן שרי, אבל הש״ץ אין רשאי לשנות במקום הקבוע לנוסח מסויים דע״ז מקפידין…

ומה גם דנראה דאין לחוש כלל משום לא תתגודדו שדוקא במנהגים של איסור והיתר וכדו' איכא לא תתגודדו כמו זמני גילוח בימי הספירה, או עשיית מלאכה בערב פסח, אבל בנוסחאות התפלה אין חשש איסור, ואין בזה לא תתגודדו. ואמנם גם בתפילה אין לשנות ממנהג המקום, דהמנהג מחייב להתנהג על פיו, אבל מ״מ אין בזה לא תתגודדו. והנה כי כן יש לדון בשנוי נוסח הקדושה מהמנהג רק משום שעובר על מנהג המקום. ברם יש לנו לומר כאמור דמעיקרא כך נהגו שיוכל כל אחד לומר כפי הנוסח שלו ואינו עובר על המנהג.

ובמק״א דנתי באשכנזים שמתפללים בבוקר בבית הכנסת של ספרדים, והם מקפידים לא ליפול אפים בתחנון, והוא רוצה ליפול כמנהג האשכנזים, והעליתי שאם נמצא בעיר עם ספרדים ואשכנזים )כמו ירושלים ובני ברק( שמכירים זה את זה וכל אחד יודע שנוהג כמנהגו, והאמת ושלום אהבו, רשאי ליפול. אבל בעיר או שכונה שהספרדים בפני עצמם, ולא ידוע להם מנהג נפילת אפים, ותמוה הוא בעיניהם, לא יפול, דיש בזה חשש איסור תורה דלא תתגודדו.

]תשובות והנהגות כרך ד סימן כט[

. 4 חילוקי מנהגים בין אשכנזים לספרדים

והנה גם במקומות שיש בתי דין קבועים של אשכנזים כיון שארץ ישראל אתרא דהרמב״ם ומרן אין לנו לזוז מדבריהם ימין ושמאל, שהרי בכל עניני איסור והיתר אנו נוהגים בא״י כהוראות מרן, ושלא כמנהג אשכנז המיוסד עפ״ד הרמ״א, ולא שייך בזה לא תתגודדו, וכמ״ש מרן בשו״ת אבקת רוכל )ס' לב(, שהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הו״ל כשתי בתי דינין בעיר אחת, וקי״ל כרבא )ביבמות יד( דבכה״ג אין בזה משום לא תתגודדו, ועוד שכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו שאין בני קהל אחד יכולים לכפות לבני קהל אחר. וכ״כ מהר״ר דוד כהן בתשובותיו. עכ״ד. וכ״כ בשו״ת פנים מאירות ח״ב )סי' קלג( לגבי האשכנזים והספרדים, שכל קהל נוהג כמנהג אבותיו שאין בזה משום לא תתגודדו, וכל אחד ואחד מבני הקהלות יחזיקו במנהג אבותיהם בין להקל בין להחמיר, ואפי' באיסור דאורייתא, ואין הרוב מעלה ומוריד לענין זה, שהם ממש כשני בתי דינין בעיר אחת דליכא בהו משום לא תתגודדו. ע״כ. וכ״כ הגנת ורדים )חיו״ד כלל ג סי' ט(. ועוד אחרונים, וכן ראיתי הלום בשו״ת דברי מלכיאל ח״ה )סי' ק( שכ', שבכל קהלות שיש שם ספרדים ואשכנזים יש להורות לספרדים כמנהגם שפוסקים כדברי הבית יוסף אף נגד הרמ״א, ולאשכנזים כמנהגם שפוסקים כד' הרמ״א. )וע״ע בדברי מלכיאל ח״ה סי' רמט(. ע״ש. )וע' במשפטי עוזיאל חחו״מ דרכ״ה ע״ב(. וגם בענין זה צא ולמד מ״ש השואל ומשיב תליתאה )ח״א סי' ריח(, בדבר איש ספרדי שישב בקהל אשכנז, וייבם אשת אחיו שמת בלא בנים, ותהום כל העיר, ורעשה עליו כל המדינה, והשיב, לא ידעתי מה כל החרדה הזאת, מאחר שהוא ספרדי ונוהג כמנהגם ונתכוון למצות יבום, ובפרט שכבר עשה מעשה, וח״ו לחשוב מחשבת און ולהוציא לעז על זה. וכן העלה בשו״ת הבית יוסף שהעיקר הוא מצות יבום, והוא הולך בשיטת הספרדים שפוסקים כד' הרי״ף והרמב״ם שמצות יבום קודמת לחליצה.

ועכ״פ פשוט שאין בזה בית מיחוש, והקולות יחדלון. עכת״ד. ומה שכתבו חברי ונשיאי הרבנות הראשית לישראל בהסכמתם הנ״ל: ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל שלא תהיה התורה כשתי תורות לכן גוזרים לאסור לגמרי מצות יבום, וחייבים לחלוץ דוקא, במחכ״ת הפריזו על המדה בזה, ואין דבריהם נכונים כלל, שהרי מעשים בכל יום בכמה הוראות בדיני שחיטה וטרפות ושאר ענייני איסור והיתר, וכן בהלכות שבת וטהרת המשפחה, כל קהלה נוהגת כמנהג רבותיהם, הספרדים כדעת מרן המחבר הש״ע, והאשכנזים יוצאים ביד רמ״א, וכן נוהגים בחילוקי הנוסחאות, והמבטא בתפלה ובקריאת התורה. ובצורת הכתב של ס״ת תפלין ומזוזות, וכיו״ב, ולא חששנו מעולם שע״י כך תהיה התורה כשתי תורות, מכיון שהדבר ידוע שכל אחד יש לו על מה שיסמוך שנוהג מנהג אבותיו, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. וכ״כ הגרא״י קוק באגרות ראיה )סי' תרי״א(, להזהיר שלא לקנות בשר כשר מאיטליזי הספרדים, מפני חלוקי ההוראות והמנהגים שבין חכמי ספרד לרבני אשכנז, ושאין זה דבר חדש, שכשם שבכל מקום בחו״ל שהספרדים והאשכנזים דרים יחדיו, מחולקים האיטליזים שלהם מפני זה, והוא הדין כאן באה״ק. וכן היה נהוג פעה״ק ירושלים ת״ו. אלא שכעת באו יחידים ובקשו לפרוץ גדרות עולם הללו, לכן הוכרחתי לעמוד כנגדם. ואין בזה דבר ח״ו נגד אחדות האומה ונגד דרכי שלום, כי הכל יודעים שכל אחד חייב להזהר ולנהוג כמנהג אבותיו, משום אל תטוש תורת אמך. ע״כ. ומכאן ג״כ תשובה לד

---

נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

משמעות הבחירה החופשית בפרשת ראה

משמעות הבחירה / הרב חנוך וסרמן

בפרשתנו הקב״ה נותן לנו את הברכה והקללה, הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל. אנו צריכים לבחור בטוב.

מה המשמעות של לבחור? ומדוע זה קורה דווקא כשנכנסים לארץ?

במדבר היה הכל בדרך של נס. מן ירד מן השמים, עמוד האש ועמוד הענן הגנו על עם ישראל, והקב״ה דאג לנו בטיפול מסור כך שלא חסר לנו כלום. כשנכנסים לא״י הדברים משתנים, אין הנהגה ניסית, יש את המעשים שעם ישראל עושה בעצמו, ובכלל זה מגיע גם הבחירה.

אנשים בד״כ לא אוהבים בחירה חופשית. יש אנשים שנשמעים להוריהם או למוריהם, ויש כאלו שנעזרים באותות למינהם.

בהמשך פרשייתנו יש את פרשת נביא השקר, שאם יבוא נביא וינסה להסיתנו לע״ז אנו מצווים לא לשמוע לו. הבעיה העיקרית שהנביא שולל מאיתנו את הבחירה החופשית. נביא צריך להדריכנו בדרך הישר, לומר לנו דברים ערכיים ולתת לנו תקווה.

שאדם בוחר במשהו, זה נותן לו את האפשרות להפנים ולהתחבר למה שבחר, וזה בדיוק מה שהקב״ה רוצה מאתנו — לבחור, וכמובן לדעת לבחור נכון.

השבת אנו מציינים את ר״ח אלול — חודש שמציין את ימי הרחמים והסליחות, חודש שבו אנו שבים בתשובה. וגם אם עד עכשיו לא בחרנו טוב, כעת נוכל לבחור טוב.

שנזכה תמיד לעשות בחירות נכונות, שבת שלום ומבורך.

---

נשלח על ידי: הרב חנוך וסרמן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

למה יש הלכות כשרות? פרשת ראה

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רותם שנירר

---

נשלח על ידי: רותם שנירר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הפשע שבשפע - הרב יהודה דהן

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יהודה דהן, כפר חסידים

---

נשלח על ידי: יהודה דהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

לקראת שבת- פרשת ראה- הרב יהודה דהן

צפייה ביוטיוב

ערוץ: ישיבת ההסדר עכו

---

נשלח על ידי: יהודה דהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אנכי של ברכה ואנכי של קללה בפרשת ראה

**ראה: 'אנכי' של ברכה ו׳אנכי' של קללה**

״רְאֵה **אָנֹכִי** נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם **בְּרָכָה וּקְלָלָה**״

יש לדקדק בפסוק: למה נקטה התורה בלשון **'אנכי'** ולא אמרה 'אני נותן' או 'הנני נותן'? **ועוד, מהו הקשר** בין הפסוקים העוסקים בברכה ובקללה הבאות בעקבות השמיעה בקול ה', לבין הפסוק שלאחריהם העוסק **בעלייה לארץ ישראל** — ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ **אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, ** וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל״ (שם כט)?

**שני סוגי ״אנכי״**

ה׳**מאור ושמש**׳ מבאר זאת על פי המגיד מזלוטשוב שהסביר את הפסוק **״אנכי עומד בין ה' וביניכם״** — שה׳אנכיות' של האדם ותחושת ה׳יש' שלו, המביאה אותו לגאווה, היא שעומדת ומפרידה בינו לבין הקב״ה.

אמנם **גם כשהאדם מתרחק מהגאווה עליו להיזהר**, שכן אז היצר הרע מחליף שיטה. הוא כבר לא אומר לו: ״אתה גדול״, הוא אומר לו: ״מי אתה בכלל? איך תעמוד להתפלל לפני המלך עם המעשים שלך? ״ ובכך הוא ממעט מעצמו בצורה שלילית. **דווקא עכשיו צריך לחזק את עצמו, ** לא מתוך גאווה אלא מתוך הידיעה שהקב״ה רוצה את תפילתו ועבודתו, ולכן ה׳אנכי' הוא ברכה.

**נמצא שהיצר הרע משתמש בשתי דרכים הפוכות. ** לאחד הוא לוחש: ״אין כמוך, כבר הגעת, אתה גדול מכולם״ — ומפילו בגאווה; עבורו ה׳אנכי' הוא קללה. **ולשני הוא לוחש בדיוק את ההפך: ** ״מי אתה בכלל? אתה לא מספיק ראוי״ — ומפילו באמצעות ייאוש ושפלות; עבורו ה׳אנכי' הוא דווקא ברכה.

**ברכה וקללה**

בכך מבאר המאור ושמש את הפסוק ׳ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה׳. לא רק המעשים עצמם הם ברכה או קללה, אלא גם **ה״אנכי״ של האדם**. אם ה״אני״ גורם לו להתנשא על אחרים — הוא עושה מחיצה בינו לבין הקב״ה, וזוהי 'קללה'. אך אם הוא מעניק לו את הכוח לעמוד לפני ה', להתפלל, ללמוד תורה ולמלא את שליחותו — ה׳אנכי' הוא ברכה.

**ה״אנכי״ ביחס לארץ ישראל**

לאור זאת נראה לבאר את המעבר בפסוקים אל ארץ ישראל. התורה ממשיכה ״והיה כי יביאך ה' אלוקיך **אל הארץ…** ונתתה את **הברכה** על הר גריזים ואת **הקללה** על הר עיבל״. גם ביחס לארץ קיימים שני סוגי ״אנכי״.

**מצד אחד**, יש להיזהר מן הגאווה שעליה הזהירה התורה ״ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה״, אך **מן הצד השני, ** אסור שהענווה תהפוך לרפיון ולהימנעות מעשייה. על עם ישראל לשאת ״אנכי״ של ברכה — תחושת שליחות ואחריות המביאה אותו לפעול מתוך הכרה שכל כוחו מאת ה'.

אליעזר מגן

רב בית הכנסת ׳היכל משה׳ ר״ג

---

נשלח על ידי: קרן מגן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מעמד הברכה והקללה בשכם

ראה

א. הנקודה של שכם ב. למה צריך כל כך הרבה מצוות? ג. המקום אשר יבחר ה׳. ד. דרישת המקדש ה. צמחונות- בעבר, בהווה ובעתיד. ו. ספר הישר זה משנה תורה ז. לא נופלים מדור תש״ח ח. הליכה אחרי ה׳ ט. אבלות ואחדות ישראל י. האם תמיד יהיו עניים? יא. התיקון המוסרי בשמיטת כספים

1. הנקודה של שכם

בתחילת פרשתינו, לפני רשימת המצוות הארוכה, משה מנחה את עם ישראל שמיד בכניסתם לארץ הם ילכו להר גריזים והר עיבל )המרוחקים מאוד מיריחו( ויקיימו את מעמד הברכה והקללה. ״וְהָיָה כִּי יְבִּיאֲךָ ה׳ אֱלֹקיָך אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים, וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל. הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה. ״ ציווי מפורט של המעמד הזה יחזור עוד פעם בפרשת כי תבא. בספר יהושע פרק ח׳ מתואר המעמד רק לאחר כיבוש העאי ובית אל, אבל מודגש שיהושע עשה ״כאשר ציוה משה עבד ה׳ לברך את העם ישראל- בראשונה״.

מדוע יש צורך לעשות את המעמד המרשים הזה דווקא בשכם ודווקא ביום הכניסה לארץ כפי שחז״ל מתארים במסכת סוטה ״בא וראה כמה ניסים נעשו באותו יום: עברו ישראל את הירדן, ובאו להר גריזים ולהר עיבל יותר משישים מיל וכו׳ ״ האם לא אפשר לעשות זאת במקום אחר ליד יריחו או בזמן אחר אחרי שעם ישראל יסיים לכבוש את הארץ או את האזור?

שכם מופיעה פעמים רבות בתנך.

כאשר אברהם אבינו מגיע לארץ כנען המקום הראשון שבו הוא חונה הוא שכם, גם שיעקב חוזר מלבן הוא מגיע בהתחלה לשכם, ודווקא שם הוא קונה חלקת שדה! כבר אנחנו מבינים שיש צורך להכנס לארץ דרך שכם!

אנו רואים עניין נוסף בעיר שכם. אבימלך בן גדעון מולך בשכם )אחרי שהורג את כל אחיו חוץ מיותם שמצליח לברוח( ויותם אומר את משלו המפורסם דווקא מול שכם, והמסר מהמשל שאם הבחירה של אבימלך כמלך על שכם היתה אמיתית- שיצליח, אבל אם לא - הם יהרגו אחד את השני. גם המרד ברחבעם בן שלמה, המלכת ירבעם וחלוקת הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות היתה בשכם.

נראה לומר שמהותה של שכם היא - נקודת הבחירה, המהר״ל מסביר שיש מקומות מיוחדים בארץ שלכל אחד מהם תכונה אלוהית מיוחדת והתכונה של שכם היא שיש תוצאות לבחירה של האדם הן לברכה והן לקללה.

המפגש הראשון של עם ישראל עם ארץ ישראל חייב להיות דרך שכם כדי שהם יבינו את האחריות שלהם על מעשיהם ומה ההשפעה של המעשים שלהם, לכן גם האבות הגיעו מיד בכניסתם לארץ לשכם. בארץ ישראל לכל מעשה יש השפעה!

בשכם היתה יכולה להיות המלכת מלך שמאחד את העם או שמפלג את העם- הבחירה היתה בידם של אבימלך וביד אנשי שכם כשם שלאחר שנים רבות היתה בידם של רחבעם ושל ירבעם ועשרת השבטים. הבחירה בשכם משפיעה על כל ההתנהלות הלאומית שלנו מפיצול הממלכה, בניית העגלים ע״י ירבעם, גלות עשרת השבטים ועד ימינו.

ההבנה הזאת חייבת ללוות את עם ישראל מהרגע הראשון שהוא נכנס לארץ, עם ישראל חייב להבין את כוחה של הבחירה שנתניה בידיו. ולכן זוהי הפתיחה לפרשה ראה המלאה במצוות וזהו הציווי לעם ישראל עוד ביום שבו עוברים את הירדן הוא נדרש ללכת לשכם. זה שער הכניסה )הרוחני( לארץ ישראל.

בעז״ה מתוך ההבנה בחשיבותה הרוחנית של שכם נזכה לחזור לשכם, אחד משלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים לומר שגזולה היא בידכם.

****

2. למה צריך כל כך הרבה מצוות?

פרשתנו היא אחת הפרשות המרובות המצוות- 55 מצוות, עשה ולא תעשה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, מצוות החגים ומצוות של כל השנה. לשם מה יש כל כך הרבה מצוות? האם לא היה עדיף שיהיו רק כמה מצוות שאותם קל לקיים ולזכות בשכר על קיומם? החיים שלנו לכאורה היו יותר קלים…

חז״ל לימדו אותנו במשנה בסוף מסכת מכות ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ׳ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר׳ ״ גם כאן עולה השאלה מה הזכות הגדולה בהוספת מעשים שחייבים לעשות ובהוספת איסורים?

הריב״ן, תלמידו של רש״י, שכתב במקומו את הפירוש לסוף מסכת מכות )רש״י נפטר באמצע פרושו לפרק שלישי לש מסכת מכות( מפרש ״לזכות את ישראל -כדי שיהו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות לפיכך הרבה להן, שלא היה צריך לצוות כמה מצות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהן אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן: ״ ישנן הרבה מאוד איסורים שאנו בכל מקרה לא נעשה אותם, ומכיוון שהן נכללו בתוך התרי״ג מצוות אנו נקבל על ההבדלות מהן שכר, בצורה זו הקב״ה מזכה את ישראל.

הרמב״ם בפרוש המשנה בסיום מסכת מכות מסביר שכל מצווה היא סולם לקרבת ה׳, ע״י קיום של מצווה אנחנו זוכים לזיכוך ולהתקרבות לה׳, הקב״ה נתן לנו 613 סולמות שבאמצעות כל אחד ואחד מהם אנחנו יכולים להתקרב אליו. כמובן שהתקרבות בסולם אחד לא פותרת אותנו מקיום שאר המצוות אבל מספיק, אומר הרמב״ם, שנקיים מצווה אחת בשלמות מלאה - כדאי לעשות את רצון ה׳ ללא כל אינטרס אישי, כדי לזכות בקרבת ה׳ ובחיי עולם הבא.

המהר״ל מוסיף לנו רובד נוסף בהסבירו שהמצוות נתנו לנו כהתאמה מלאה לאישיות שלנו, יוצר האדם המכיר כל חלק וחלק באישיות האדם ציווה אותנו לעשות את המעשים שיתקנו ויזככו את כל חלקי אישיותנו. בלשון חז״ל ״רמ״ח מצוות עשה כנגד רמ״ח איברים ושס״ה מצוות לא תעשה כנגד שס״ה גידים. ״ אני לא בטוח שהרפואה היום מגדירה שיש 248 איברים ו- 365 גידים, אבל דברי חז״ל באו ללמד אותנו שהמצוות נתנו לנו כנגד האיברים של האדם ונועדו לרומם את כל חלקי אישיותנו.

השל״ה הקדוש מביא את נוסח המדרש הזה במקורו ומתברר שהנוסח קצת שונה וההבדל הוא משמעותי ״רמ״ח איברים כנגד רמ״ח מצוות, ושס״ה גידים כנגד שס״ה עבירות״- האדם הפיזי נברא על פי הפנימיות הרוחנית שלו שמתבטאת במצוות ובעבירות. כל איבר וכל גיד נועד להוציא לפועל מטרה רוחנית שורשית שלמענה הוא נברא.

על פי תפיסה זו כל החיים הפיזיים בעולם הזה מחוברים בקשר ישיר לחיים הרוחניים, דתות שיש בהם רק מצוות ספורות בעצם אומרים שחלקים שלמים מהחיים - אין להם קשר עם בורא העולם, האלוקים מחובר רק לחלקים מאוד קטנים בחיים שלהם ולכן אי אפשר לרומם ולקדש את כלל החיים, אבל התורה מלמדת אותנו שה׳ רצה לזכך את כל המציאות ואת כל חיי האדם ולכן הרבה תורה ומצוות שבעזרתם נקדש ונרומם את כל מעשינו, דיבורינו ומחשבותינו- אין חלק באישיות שלא ניתן לתקן אותו ולרומם אותו.

המצוות אינן עול על האדם כאשר הוא יודע שלכל מעשה ומעשה ישנה משמעות גדולה כלפיו וכלפי עם ישראל כולו. עצם הקיום של המצווה מרוממת את האדם, אבל וודאי שקיום מצוות לאחר העמקה בכח מצווה ומצווה, הבנת ערכה ומשמעותה פועל בצורה הרבה יותר משמעותית.

****

3. המקום אשר יבחר ה׳

משה רבינו בוחר להשתמש בביטוי ״המקום אשר יבחר ה׳״ ביחס למקום המקדש 15 פעמים בפרשה שלנו )מתוך 21 פעמים שהוא מוזכר בספר דברים(. מצוות שונות המקשרות את האדם אל ה׳ בתחומים שונים מסובבות סביב המקום אשר יבחר ה׳, החל מעקירת עבודה זרה, חובת הקרבת הקורבנות ואכילתם במקום מיוחד, היתר אכילת בשר תאווה, העלאת ואכילת מעשר שני ובכור, ועליה לרגל בשלושת הרגלים.

כחלק מההכנה לכניסה לארץ משה רבינו מפרט מצוות רבות ב-4 הפרשיות במרכז ספר דברים: ראה, שופטים, כי- תצא ותחילת כי- תבא. רבות מהם מצוות המוטלות על הציבור ומצוות המבטאות את קדושת עם ישראל כעם נבחר, עקרונות שעם ישראל צריך להביא לביטוי מעשי כאשר הוא יישב את הארץ. התורה מיועדת לעם ישראל שחי בארץ ישראל, בניגוד לדתות אחרות המיועדות בצורה שווה למאמינים בכל מקום העולם, התורה מדגישה שמצוות רבות חלות דווקא בארץ, גם אם הן לא קשורות לאדמה, למשל הציווי בתחילת הפרשה לאבד את כל הע״ז בארץ, שהרי איסור ע״ז אינו קשור דווקא לארץ ישראל.

ארץ ישראל היא המנוחה והנחלה שלנו. הרגשת המקום והשייכות הטבעית של כל אדם מישראל היא לארץ ישראל גם אם הוא לא ביקר בה כל חייו. השראת השכינה בארץ היא זו שיוצרת את הקדושה, את הקשר הגלוי ביננו ובין הי״ת ולכן טבעי שקשר זה יופיע במעשים רבים וכל מה שסותר קשר זה יתבטל.

יש מקום שאותו בוחר ה׳ מכל השבטים, המקום שאינו פרטי לאדם מסויים או לשבט מסויים. לפי חלק מהדעות ירושלים לא נתחלקה לשבטים. הבחירה של ה׳ במקום המקדש מחוברת לכל ישראל.

בקריאה ראשונית הביטוי ״המקום אשר יבחר ה׳״ נראה לנו טבעי מכיוון שעדיין לא התגלה לנו המקום שאותו ה׳ בחר )לפי המדרש בחז״ל הבחירה נעשתה כבר בבריאת העולם, המקום ממנו הושתת כל העולם, והתגלתה בימי האבות בעקדת יצחק ובחלום יעקב, ומתגלה לדורות רק אחרי הדרישה והחקירה שלנו(.

רבי חיים מוולוז׳ין בספרו ״נפש החיים״ )שער ג׳( מגלה לנו שהקב״ה מכונה בחז״ל ״המקום״ משום שהוא הקיום של העולם. ״הנה כאן כתיב מקום גם כן. הגם שפשוטו מובן. אבל כשנדקדק בו נמצא שכללו ורמזו בזה עוד ענין גדול. כי ענין מה שהוא יתברך נקרא מקום. פירשוהו ז״ל בבראשית רבה על הפסוק ״ויפגע במקום״. רב הונא בשם רבי אלעזר אמר מפני מה מכנין שמו של הקב״ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו…״

״נפש החיים״ מסביר ביטוי זה בשני עומקים: א- על פי הפשט ה׳ הוא המחזיק בכל רגע את העולם כשם שהנשמה מחזיקה את הגוף ״ולפי פשוטו ר״ל כמו שהמקום הוא סובל ומחזיק איזה דבר וחפץ המונח עליו. כן בדמיון זה הבורא אדון כל ית״ש הוא המקום האמיתי הסובל ומקיים העולמות והבריות כולם. שאם ח״ו יסלק כחו מהם אף רגע אחת. אפס מקום קיום וחיות כל העולמות. וכמ״ש ואתה מחיה את כולם. והוא פנת יסוד אמונת ישראל כמ״ש הרמב״ם ז״ל בריש ספרו. ולכן קורא בזוהר לאדון כל ית״ש נשמת׳ דכולא נשמתין. כמו שהנשמה מחיה ומקיימת הגוף כן הוא ית״ש הוא לבדו חי העולמים כולם״

ב- בהתבוננות עמוקה יותר לא מדובר כאן רק על המקום שעליו כביכול החפץ מונח )כמו ההסבר הראשון מכיוון שלפי ההסבר הזה לחפץ יש קיום מצד עצמו והוא רק מונח על המקום שלו, דבר שנכון לגוף ולנשמה אבל לא לעולם ולקב״ה( אלא על הקיום התמידי של העולם, ה׳ מקיים בכל רגע את העולם גם אם אנחנו לא רואים זאת ״אמנם פנימית ענין מקומו של עולם. הוא ענין גדול מאד. כי מה שכנוהו ית״ש מקומו של עולם. אין ערך כלל לענין מקום הנושא כל חפץ העומד עליו שעצמות התהות וקיום הכלי יש לה מציאות בפני עצמה. והמקום רק מצלת אותה שלא תפול ותשבר. וכן ענין חיות וקיום הגוף ע״י הנשמה. הגוף יש לו מציאות בפני עצמו. ואינו מתבטל ממציאותו גם בצאת הנשמה ממנו. אבל העולמות כולם כל עיקר התהוות מציאותם כל רגע הוא רק מאתו ית״ש. ואלו היה מסלק רצונו יתב׳ מלהוות אותם כל רגע היו לאין ואפס ממש. ״

״נפש החיים״ ממשיך ומברר שעומק זה נסתר ונעלם בהתבוננות אנושית, ואפילו לא של נבראים רוחניים, איך כל העולמות אינם קיימים בלי הקיום התמידי מצידו של ה׳ ולכן חז״ל דיברו בשפה שאנו נבין ״מקום״. כאשר ה׳ ברא את העולם הוא גזר שתלות הקיום בו יהיה נסתר והאדם יוכל לטעות ולחשוב שיש לעולם קיום מבלעדי ה׳, ולכן חז״ל האירו את עיננו וכינו את הקב״ה ״מקום״ ללמד אותנו עיקרון זה שכל הקיום של המציאות תלוי בה׳, כלשון הרמב״ם בתחילת הלכות יסודי התורה, ״יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ״

עבודת ה׳ היא סביב ״המקום אשר יבחר ה׳״, בניגוד לעבודה זרה שכל אדם בחר היכן לעבוד את אלוהיו. כאשר האדם מישראל עולה לרגל או לאכול בשר שלמים, מעשר שני או בכור בירושלים הוא נפגש עם המציאות העמוקה והאמיתית של העולם. אין קיום לעולם הפיזי ללא המימד הרוחני- פנימי שלו שמשמעותה אין קיום כלל לעולם ללא החיות שה׳ נותן בכל רגע ורגע. עם הידיעה הזו האדם חוזר לביתו ומחנך את משפחתו וילדיו. ״ואכלת לפני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה׳ אלוקיך כל הימים״

****

4. דרישת המקדש

הגמ׳ במסכת זבחים מספרת לנו שבזמן שדוד בורח מפני שאול המלך, הוא נאלץ לברוח מביתו דרך החלון כאשר אישתו מיכל )בתו של שאול( מכפה עליו, הוא מגיע לשמואל הנביא לעירו רמה והם יושבים ביחד ודנים היכן הוא מקום המקדש ״ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול, וילך הוא ושמואל וישבו בניות. ויגד לשאול לאמר, הנה דוד בניות ברמה״. אמר רבא ״וישבו בניות ברמה״, מה ענין ניות לרמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם״ ומסביר רש״י ״נויו של עולם: ישבו למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה״. בשיא הלחץ של הבריחה משאול כאשר מתברר לדוד שהוא רוצה להרוג אותו, דוד מוצא פנאי נפשי לחפש היכן מקומו של בית המקדש העתידי!

דוד ושמואל הצליחו במפגש הזה למצוא את המיקום המדוייק של ״המקום אשר יבחר ה׳״ הגמ׳ שם מספרת על התהליך של הבירור שהם עברו בהתחלה הם דרשו את הפסוק מפרק י״ז ״וקמת ועלית אל המקום״ שבית המקדש צריך להיות במקום גבוה, ומתוך עיון בספר יהושע שבכל תאור גבולות השבטים כתוב ״וירד הגבול״ ורק אצל בנימין כתוב ״ועלה הגבול״ שבית המקדש נמצא בנחלת בנימין, לאחר מכן הם חשו שהוא צריך להיות במקום הנקרא ״עין איתם״ מכיון שהוא במקום הכי גבוה בהרי המוריה, ורק לאחר שדרשו את הפסוק מברכת בנימין ״בין כתפיו שכן״ הבינו שבית המקדש צריך להיות על הר שנמוך מההרים שסביבותיו ולכן הסיקו שהמקום הוא הר המוריה.

דוד המלך בכל חייו מנסה לבנות את ביה״ק, מיד לאחר שהוא מתמנה למלך הוא כובש את ירושלים ולאחר מכן מעלה לשם את ארון ה׳ מבית יערים, לאחר מכן הוא מבקש מנתן הנביא לבנות את ביה״ק, אבל גם לאחר שסורב הוא לא עוזב את העניין אלא מכין את כל הת

---

נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

זהר הפרשה לחיים | ניצוץ ❇️ | ראה | הרב יהונתן סנדרס | התשפ"ו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יהונתן סנדרס קהילת אלוני הבשן

---

נשלח על ידי: יהונתן סנדרס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ממתק לשבת -פרשת ראה תשפו- הרב אליהו צבע- למה על שני הרים ? - רב קהילת רמת דניה - מחבר ספרי מצא חן

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אליהו צבע

---

נשלח על ידי: אליהו צבע
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ראה - לשכנו תדרשו [נבואה ומקדש]1

״לְשִׁכְנֹו תִׁדְרְשׁוּ״ – האם צריך הוראת נביא כדי לבנות את בית המקדש? / לפרשת ראה

א. דרוש על פי נביא

דברים יב, ה-ז: ״כִּי אִם אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמֹו שָׁם לְשִׁכְנֹו תִׁדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

ספרי, דברים סב, ה: ״כִּי אִם אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם״ – דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: ״לְשִׁכְנֹו תִּדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה״ – דרוש ומצוא, ואחר כך יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד, שנאמר (תהלים קלב א-ה): ״זְכֹור ה׳ לְדָוִד אֵת כָּל עֻנֹּותֹו אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב אִם אָבֹא בְאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי… עַד אֶמְצָא מָקֹום לַה׳ מִשְׁכָּנֹות לַאֲבִיר יַעֲקֹב״. מנין שלא עשה אלא על פי נביא? שנאמר (שמואל ב כד, יח): ״וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיֹּום הַהוּא וַיֹּאמֶר לֹו עֲלֵה הָקֵם לַה׳ מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי״, ואומר (דה״ב ג, א): ״וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנֹות אֶת בֵּית ה׳ בִּירוּשָׁלַם בְּהַר הַמֹּורִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָּוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקֹום דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי״.

ר״ש אבינר, עיטורי כהנים, 238, אב התשס״ד, עמ׳ 11: הרמב״ן על הפסוק ״לשכנו תדרשו ובאת שמה״ מעתיק את דברי הספרי… לא נלך בדרך קיצונית של המתנה בטלנית לנביא שיבוא ויסדר לנו את הכל, וגם לא קיצוניות הפוכה של ריצה לבנות. לא כן. ״דרוש ומצא״. עליך לחפש, לדרוש, לעיין, ללמוד מסכת זבחים וסדר קדשים. גם עליך לשכנע את השלטון שלא ימסרו בידי הגויים אף חלק מארץ ישראל, בודאי לא את הר הבית. למד והתכונן, אבל אל תעשה דבר לפני שיאמר לך נביא. הספרי מביא דוגמא לכך. נכון שדוד המלך דרש, חיפש, למד תכניות בית המקדש יחד עם שמואל הנביא, קנה את השדה מיד היבוסי, אבל הוא לא ניגש לעשות מעשה בלי ציווי נביא, חס וחלילה.

זבחים נד ע״ב: דרש רבא, מאי דכתיב (ש״א יט): ״וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה״, וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם (רש״י: למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה). אמרי, כתיב (דברים יז, ח): ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקֹום״ – מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא. אייתו ספר יהושע… אמרי שמע מינה הכא הוא מקומו… ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב (תהילים סט, י): ״כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי״. וכתיב (תהלים קלב, א-ה): ״זְכֹור ה׳ לְדָוִד אֵת כָּל עֻנֹּותֹו: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינַי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקֹום לַה׳ מִשְׁכָּנֹות לַאֲבִיר יַעֲקֹב״.

רבינו הלל ב״ר אליקים (מארץ יון), פירוש על הספרי הנ״ל: דרוש על פי נביא – באיזו השבט ובאיזה מקום תבנה בית המקדש. ומנין שלא תעשה אלא על ידי נביא, שנאמר ויבא גד החוזה – דאע״ג דמצא מקום בית המקדש, שלא עשה אלא על פי נביא. ואומר ויחל שלמה וכו׳ – באותו מקום שאמר לו גד החוזה, התם בנה בית המקדש.

עמק הנצי״ב, על הספרי הנ״ל: דרוש ומצוא – ״תדרשו״, משמע שתמצאו מכח דרשות הפסוקים את מקומו, ומן השמים יבררו אם האמת כן… ״ויחל שלמה״ וגו׳ – וסיפיה דקרא ״בגורן ארונה היבוסי״, אלמא דלשם נראה לו שיבנה הבית המקדש.

שו״ת ציץ אליעזר, חלק י, סימן ה׳: המצוה האמורה בספרי לדרישה הוא אודות מציאת המקום הנבחר. וכך מבאר המלבי״ם שם דזה שאמרו דרוש ומצוא, לומר להם שלא יגלה ה׳ סודו על ידי נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחר ההכנה הראויה ע״ש. ואם כן מאז שנתגלה המקום לדוד על ידי גד החוזה לא שייך יותר מצוה זאת של דרוש ומצוא, דהרי יודעים אנו כבר את המקום המיועד בכללותו… וכך ראיתי בספר תכלת מרדכי על הרמב״ן על התורה (דברים טז, ט), שכותב לבאר דהזמן ״המקום אשר יבחר״ הותחל מיום שישבו דוד ושמואל בניות ברמה ודרשו מקומו של בית המקדש כדאיתא בזבחים נד, ומיום שבא גד אליו וציוהו לעשות מזבח בגורן ארונה היבוסי נתקיימה גם בחירת המקום על פי נביא ד׳, כדאיתא בספרי דרוש מעצמך ואחר כך יאמר לך נביא וכו׳, ועל כן מאתה שעה כבר נתקיים מקום אשר יבחר וכו׳ עיי״ש.

רמב״ן, דברים יב, ה: וטעם לשכנו תדרשו – שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב (ישעיה ב, ג), כלשון ״צִיֹּון יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְּנֵיהֶם״ (ירמיה נ, ה). ובספרי (ראה ח), תדרשו, דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת״ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואח״כ יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד וכו׳.

שו״ת בנין ציון, סימן א: זה לשון הספרי… הרי בפירוש אף על פי דיליף מקרא לשכנו תדרשו שלא נמתין על נביא לעלות לירושלים ולבקש מקום המקדש כמו שעשה דוד, עם כל זה אסור להקריב אלא על פי נביא, כדיליף מדוד שלא הקריב אפילו במזבח עד שבא גד החוזה ואמר לו עלה והקם לה׳ מזבח, וכמו שכתב הספרי בפירוש שלא תעשה אלא על פי הנביא. והנה בתחילה עלה בדעתי שאולי יש לחלק שזה דוקא בעוד שלא נודע מקום המזבח לדוד לא הותר לו להקריב רק על פי נביא, אבל מאחר שנודע, מאז מותר להקריב גם שלא על פי נביא. אמנם ראיתי שזה אינו, שהרי דוד ידע מאז שישב עם שמואל בניות ברמה כל מקומות בנין הבית כאשר מיד ד׳ עליו השכיל, וכן אמרינן סוכה (דף נ״ג) כשכרה דוד שיתין קפא תהומא… ואם כן כבר ידע דוד מכוון מקום המזבח, ואף על פי כן לא הותר לו להקריב רק על פי נביא.

ב. שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה

זבחים סב ע״א: בשלמא בית מינכרא צורתו (רש״י: נשארו בו יסודות החומה, והיה ידוע היכן ההיכל והיכן העזרה), אלא מזבח מנא ידעי (היכן מקומו)? אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ורבי יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. ורבי שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שלושה נביאים (חגי, זכריה ומלאכי) עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח (שאפשר להוסיף עליו עד 60 אמה), ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית. במתניתא תנא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלושה נביאים עלו עמהן מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית.

הרב אבינר, שם, עמ׳ 12: חז״ל מדגישים: ״שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אע״פ שאין בית״. כל צעד ושעל שנגע לבית המקדש נעשה על פי הוראה נבואית.

ברכי יוסף, או״ח, סימן לב ס״ק ד: שלושה נביאים עלו עמהם מהגולה אחד העיד על המזבח ואחד העיד על מקום המזבח ואחד העיד שמקריבין אעפ״י שאין בית – דהרי אף דשלושה אלה מציאות, דגם מאי דמקריבין אף שאין בית, היינו דכך הלכה רווחת, והכי גמיר לה, מ״מ דייק הש״ס למנקט בכולהו לשון העיד, ולהורות נתן דאמטו להכי העד העיד בנו אהניא לן אסהדתיה, ואולם אי צופים אמרום בנבואה, הגם דהוי מציאות, לא בשמים היא, ולא צייתינן.

שו״ת ישכיל עבדי, ח״ב, קו נטרס אחרון, יו״ד, סימן ב: ואמנם בעיקר הדבר, אחרי בקשת הסליחה הראויה, מעיקרא לא קשיא, דהנה שם בזבחים דף קז ע״ב איתא אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אע״פ שאין בית ע״ש. ומעתה הוא הדבר עצמו, י״ל באותה עדות של הנביא, דהיינו דכך קיבל הלכה מרבותיו דמקריבין אע״פ שאין בית, אך לא שהיתה העדות ע״פ נבואה מן השמים דהוגד לו דכך היא ההלכה. וכך מדויק הלשון שבכולם נקט ׳שהעיד׳, והוא על דרך כל אותם העדויות שנשנו במסכת עדיות. והשתא דאתינן להכי, הוא הדבר עצמו, י״ל באותם העדויות שהעידו על המזבח ומקום המזבח, דהיינו שהעידו בעדות ראייה ושמיעה ששם הוא מקום המזבח, אך לא שהוגד להם כן בדרך נבואה, דאם איתא לא הול״ל בלשון עדות אלא בלשון הגדה… ומעתה אין זה ענין לההיא דאין נביא רשאי וכו׳, וכמובן.

ג. הוראת חגי; תקופת רבי יהושע בן חנניה

חגי, פרק א: ״בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיֹום אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה׳ בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא… כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאֹות לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה׳ לְהִבָּנֹות: וַיְהִי דְבַר ה׳ בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִׁים וְהַבַּיִׁת הַזֶּה חָרֵב… כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאֹות שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בֹו וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה׳״. וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל וִיהֹושֻׁעַ בֶּן יְהֹוצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדֹול וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקֹול ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וְעַל דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר שְׁלָחֹו ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָעָם מִפְּנֵי ה׳… וַיָּעַר ה׳ אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת רוּחַ יְהֹושֻׁעַ בֶּן יְהֹוצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדֹול וְאֶת רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית ה׳ צְבָאֹות אֱלֹהֵיהֶם.

רד״ק חגי א, ב: כה אמר ה׳ לאמר – שיאמרו הם (זרובבל ויהושע בן יהוצדק) לעם. ולפי שביטלו צרי יהודה מהם בנין הבית כל השנים שעברו, נואשו העם מבניין הבית, והיו אומרים עדיין לא הגיע עת הבניין, אעפ״י שהיו יודעים ששלמו שבעים שנה לחורבות ירושלם בשנת שתיים לדריוש. והיה להם לדעת כי לא לחינם העלם הא-ל מהגולה, ואף על פי שלא אמר להם הנביא עדיין, היה להם להחל מעצמם ולהתעורר על הדבר, כי היו רואים כי מעשיהם לא היו באים להם על הנכונה, כמ״ש זרעתם הרבה וגו׳, והיה להם לדעת כי זה ענשם על שהיו נואשים בבנין הבית. וכשראה האל יתברך שלא היו מתעוררים מעצמם, שלח להם ביד חגי הנביא.

רד״ק שם, יב: וישמע זרובבל בן שאלתיאל, בקול ה׳ אלהיהם – ואף על פי שלא התנבא חגי להם, הדין היה עמהם לבנות הבית, כיון שהיו רואים שלא היו מעשיהם באים להם על הנכונה אלא היפך העולם, היה להם לפשפש במעשיהם. וזהו בקול ה׳ אלהיהם, כי האל ציווה בתורה ולא תלכו עמי בקרי, כי בבוא עליהם הרעה יבדקו במעשיהם ולא יאמרו כי מקרה הוא. ועוד התעוררו בבניין הבית על דברי חגי הנביא ששלחו האל להם, זהו שאמר ועל דברי חגי הנביא.

ראב״ע חגי א, יב: וישמע בקול – שהם חייבים לבנות בית השם, אפילו לא התנבא על כן.

ד. מעשה ברבי יהושע בן חנניה

בראשית רבה סד, י: בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו עד אנטוכיא, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם. אזלין אלין כותאי ואמרין: ידיע להוי למלכא דהדין קרתא מרדתא תתבנא ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא יתנון… ואמר להון מה נעביד וגזרית? אמרין ליה: שלח ואמר להון, או ישנון יתיה מאתריה או יוספון עליה חמש אמין או יפצרון מיניה חמש אמין, מן גרמיהון אינון חזרין בהון. והוון קהליא מצתין בהדא בקעתא דבית רמון, כיון דאתון כתיבא שרון בכיין, בעיין לממרד על מלכותא. אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך ציבורא. אמרין יעול רבי יהושע בן חנניא דהוא אסכולוסטקיא דאורייתא. עאל ודרש: ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו, אמר כל דאתי מפיק ליה אנא יהיב ליה אגריה, אתא הדין קורא מיצראה דמקוריה אריך, יהיב מקוריה ואפקיה. אמר ליה: הב לי אגרי. א״ל: זיל תהא מלגלג ואומר דעילת לפומא דאריה בשלם ונפקת בשלם, כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום.

פנים יפות, דברים, פרק יב: לשכנו תדרשו וגו׳… דרוש ואתה מוצא ואח״כ יאמר לך נביא וכו׳ – ענינו שיתעוררו ישראל בתחילה, לשאול ולהתפלל שיקרב ה׳ שכינתו לשכון ביניהם בבית המקדש, כי בהתעוררות המקבל תחילה אז השפע הוא בחבה יתירה… והיינו דאמר דרוש וכו

---

נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ראה - קופת צדקה קהילתית1

"פָּתֹחַ תִּפְתַּח" – קופת צדקה קהילתית (1) / לפרשת ראה

מצוות הצדקה ומעלותיה

דברים | פרק טו פסוקים ז-יא

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן… כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

תלמוד בבלי | מסכת בבא בתרא דף י עמוד א

תניא, רבי יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיהו נו, א): "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת".

דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי: אדם נותן פרוטה לעני – זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר (תהלים יז, טו): "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ".

תלמוד בבלי | מסכת שבת דף קלט עמוד א

אמר עולא: אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר (ישעיהו א, כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

רמב״ם | הלכות מתנות עניים פרק י

[א] חייבים אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות עשה; שהצדקה סימן לצדיק, זרע אברהם אבינו שנאמר (בראשית יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו… לַעֲשׂוֹת צְדָקָה", ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר (ישעיה נד, יד): "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי", ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה שנאמר: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

[ב] לעולם אין אדם מַעֲנִי מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל (מתגלגל על האדם) בשביל הצדקה, שנאמר (ישעיהו לב, יז): "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם"…

אגרת הקודש (לבעל ה׳תניא') | סימן ט

עיקר עבודת ה' בעיתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל: "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה". ולא אמרו רבותינו ז״ל: "תלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים" אלא בימיהם, שתלמוד תורה היה עיקר העבודה אצלם, ועל כן היו חכמים גדולים, תנאים ואמוראים, מה שאין כן בעקבות משיחא… אין דרך לדבקה בה (בשכינה) באמת ולהפכא חשוכא לנהורא דילה כי אם בבחינת עשייה גם כן, שהיא מעשה הצדקה… וכל הזובח את יצרו בזה ופותח ידו ולבבו, אתכפיא סטרא אחרא ומהפך חשוכא לנהורא ה' יתברך השוכן עלינו… ויזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון.

החיוב לייסד קופת צדקה קהילתית

רמב״ם, הל' מתנות עניים, פרק ט

[א] כל עיר שיש בה ישראל - חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים, שיהיו מחזירים על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחים מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והם מחלקים המעות מערב שבת לערב שבת ונותנים לכל עני ועני מזונות המספיקים לשבעה ימים. וזו היא הנקראת: 'קופה'.

[ב] וכן מעמידים גבאים שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקים את הגבוי לערב בין העניים, ונותנים לכל עני ממנו פרנסת יומו. וזהו הנקרא: 'תמחוי'.

[ג] מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו. והמנהג הפשוט היום, שיהיו גבאי הקופה מחזירים בכל יום ומחלקים מערב שבת לערב שבת.

בית יוסף, יורה דעה, סימן רנו

וכתב המרדכי בפ״ק דב״ב (סי' תעח): תניא בתוספתא (ב״מ פי״א הי״ב) כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים. פסק רבינו מאיר (שו״ת מהר״ם מרוטנבורג, סימן תתקיח) דהוא הדין להכניס אורחים ולחלק להם צדקה.

ריטב״א, כתובות מט ע״ב

אף על גב דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה, וקיימא לן (חולין קי ע״ב) דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה, התם הוא בשאר מצוות כגון כיבוד אב ואם וכיוצא בזה, אבל לעניין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים, וכדכתב רחמנא "ועשית" - אזהרה לבית דין שיעשוך.

שו״ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א סימן קמט

הנה עצם ענין עשית פעדעריישאן, שהיא קופה של צדקה, במקום שכל בני העיר הם שומרי תורה, שמצינו ברמב״ם רפ״ט ממ״ע שהוא חיוב על כל עיר ועיר, וכן הוא ביו״ד ר״ס רנ״ו. ונראה לע״ד פשוט שהמקור לחיוב זה הוא מהא דתניא בב״ב דף ח': שלושים יום לתמחוי ג' חודשים לקופה, שהוא ליתן לקופה ולתמחוי כמפורש ברש״י שם וברמב״ם שם הי״ב ובש״ע שם סעי' ה', ואם ליכא חיוב על בני העיר לעשות קופה - אין שייך לחייב לאלו הבאים אחר כך שלא היו בהסכם בני העיר כשעשו הקופה, אבל אם הוא חיוב על בני העיר לעשות הקופה - הוא ככל צרכי העיר שכופין לכל בני העיר, אף שמצד מצות צדקה בעצם לא היו כופין לתוס' כתובות דף מ״ט, דעכ״פ כיון שהוא חיוב על העיר הוא צרכי העיר שכופין.

אהבת חסד [ל׳חפץ חיים'], חלק ב, פרק טז

בו יבואר החיוב שיהיה גמ״ח קבוע בכל עיר ועיר

והנה אף שהערכנו בפרקים שעברו מפני גודל החיוב של מצות גמ״ח שכל אחד יראה לעשות גמ״ח קבוע בביתו הן ברב או במעט, מכל מקום ידוע שאף לזה גם כן אין יד כולם משגת, וגם יש אנשים שאין להם שהות לעסוק במצוה הגדולה הזו. על כן העצה היעוצה בזה, שאלו האנשים שאין ביכולתם לעשות כל אחד גמ״ח קבוע לעצמו, יתקבצו על כל פנים ביחד, ויעשו חברה גמ״ח להלוות לאדם בעת צרכו. ובאמת כן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל, שיש חברת גמ״ח כמעט בכל עיר ועיר.

והנה להעריך את גודל המצוה שיש לאנשי העיר לראות שיהיה בה חברה גמ״ח, למותר הוא, כי אחרי שידוע הוא ממה שביארנו בפתיחה ובכמה פרקים שעברו את גודל החטא מי שקופץ ידו מלהלוות, וגודל השכר להמקיים מצוה זו, ממילא בוודאי מי שיש לו מוח בקדקדו צריך שלא ינוח ולא ישקוט עד אשר יראה שיהיה עכ״פ גמ״ח קבוע בעיר להלוות להצריכים לזה.

ואעורר בכאן להראות לפני הכל מה יפה כח החברה הקדושה הזו, שהיא יפה מסתם מצות גמ״ח שהאדם עושה לפרקים לעצמו מחמת כמה טעמים:

כי אינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים העושים את המצוה, כמו שאחז״ל. ואף שמחמת שהם מרובים לא בא מעותיו בסך כל הלוואה כי אם מעט, אעפ״כ נראה פשוט שהקב״ה יחשוב לכל אחד כאילו הוא לבדו היה הגומל חסד, כיון שבלאו מיעוט המעות שלו לא היה העני יכול להשיג המבוקש שלו… וגם המצוה יכולה להתקיים אפילו בעת שהוא עוסק בעסקיו או שהוא ישן…

וכל העוסקין בעניין זה, כגון הנאמנין וכן הגובין המעות מהמתנדבין לזה, שכרם גדול במאוד מאוד, כי הם כולם בכלל רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד.

המנהג בימינו

ערוך השולחן יורה דעה סימן רנו סעיף א

בזמן חכמי התלמוד היתה בכל עיר ועיר קופה ותמחוי כמו שיתבאר, ואף גם בזמן הקדמונים היתה קופה בכל הערים כמו שכתב הרמב״ם… ועתה בעוונותינו אין לנו לא קופה ולא תמחוי, שמפני לחץ הפרנסה וריבוי העניים אינו באפשרי רק כל יחיד מישראל נותן צדקה מכיסו, ורבו עניים לאלפים המחזרים על הפתחים, וכל אחד נותן לו פרוסת לחם או מטבע קטנה, ורבו המעשים בכל עיר ועיר שכמעט בכל שבוע הולכים שני אנשים לקבץ נדבות על איזה יחיד, ועם כל ריבוי הצדקה שבימינו אלה עם כל זה אין הקומץ משביע וכו', ושמענו שיש באיזה ערים שעשו כעין קופות ומתנהג בכבדות.

שו״ת חבל נחלתו [הרב יעקב אפשטיין], כד, כד

נלענ״ד, כיון שכל המבנה חברתי והכלכלי השתנה בימינו, יחד איתם נשתנתה חובת העיר בקופה.

בעבר, כלכלת היחיד התבססה על מקומו בעירו. אם בייצור עצמאי ואם בשכירות אצל אחרים. כמעט כל פרנסת האדם ומשפחתו היתה במקומו, ועל כן הצדקה כרשת בטחון כלכלית היתה מוטלת על אנשי העיר. לעומת זאת בימינו רוב הציבור יוצא ממקומו לפרנסתו, ומדוע שפרנסתו מן הצדקה תוטל על אנשי מקומו? !

כמו כן, אמצעי התעבורה השתנו מאד. הכלכלה נהייתה הרבה יותר ריכוזית, ורוב הנצרך מיובא מכל העולם. בימינו אף ישוב אינו מגדל ומייצר את צרכי מזונו, בגדיו ושאר צרכי הבית בתוכו. (המקרר מקוריאה, הבגדים מסין, החיטה ללחם מאמריקה, וירקות ופירות בחלקן מארץ ישראל).

מה שלשעבר היה באחריות העיר, עתה הוא באחריות המדינה.

לשעבר לא היו מערכות לאומיות שטיפלו בעניים ובנזקקים לעזרה כלכלית. היום במדינת ישראל ישנו משרד רווחה וביטוח לאומי המופקדים על ביטחונם הכלכלי של העניים, ודרך ענפיהם השונים המפוזרים בערים וביישובים הם מספקים את הביטחון הכלכלי לכל אזרח. את התקציב לפעולתן הן מקבלות דרך תקציב המדינה עפ״י חוק. וישנן אף קופות צדקה המקבלות כספן מנדיבי עם והן מוסיפות למשפחות עוד תקציבים, אם לצרכי קיום ואם לצרכים מיוחדים כגון מחלות ח״ו וכדו'.

כמו כן, אף אם היו נוהגים בקופת צדקה בערים כשלנו שיש בהן רבבות עמך בית ישראל, צריכים להקים קופה לכל קהילה ולכל בית כנסת אשר בו המתפללים קבועים ויודעים מי עשיר ומי עני וכו'.

נמצא שבימינו אין תקנות יישוב המחייבות להשתתף בקופת צדקה עירונית, ועל כן אין לכפות את היחידים לתת לקופת הצדקה לפי אומדן עושרו וכד'. פעולה זו עושה ביטוח לאומי ומס הכנסה, והוא כופה על הנתינות להם.

ואולי ביישובים קטנים, שכל התושבים מוכרים, צריכים לייסד קופה של צדקה.

הערת הרב יעקב אריאל, שם

לכאורה, במדינת רווחה אין את אותו צורך בקופת צדקה כפי שהיה בתקופת המשנה והתלמוד. עם זאת, אין ביכולתה של הרווחה לפתור את כל הבעיות. הרווחה פועלת עפ״י כללים קבועים ותקציב שנקבע מראש עם סעיפים מוגדרים לכל פרט ופרט. אך החיים מורכבים, ותמיד יש נזקקים או מצבים שאינם עונים על הקריטריונים המרובעים.

בדידי הוו עובדות שהרווחה פנתה אלי לא פעם לסייע לה במימון של נזקקים שאין להם סעיף מתאים בתקציב (לדוגמא, מי שעבר ניתוח ונזקק להחלפת תחבושות כל יום במשך כמה שבועות. העלות הייתה מאות שקלים בחודש שלא ניתן להם מענה בתקציב הרגיל). וב״ה שהיתה לי קופה, רשומה כחוק, בה הפקדתי תרומות שקבלתי מידי פעם בפעם, כגון בחתונות והזדמנויות אחרות. בעיקר יש צורך בקופת גמ״ח ליד כל קהילה, ודווקא עכשיו כשאנו יוצאים ב״ה מהקורונה, אך לצערנו עם מאות אלפי מובטלים שמטה לחמם נשבר והמדינה לא תוכל לתמוך בהם לאורך זמן. על הקהילות להקים ולהרחיב את קופות הגמ״ח על מנת לסייע לנצרכים.

הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה

לגבי מדיניות הרווחה שהונהגה במדינת ישראל, נראה שאנו עומדים בעיצומו של מעבר ממצב אחד שעליו דיבר הרשב״א למצב שני.

בראשית ימיה של המדינה נעשה מאמץ גדול להחזיר את העטרה של הצדקה הציבורית ליושנה, והציבור נטל על עצמו את מלוא האחריות לקיים מדינת רווחה. המדינה בתור שכזו דאגה בעיקרון לצרכיהם הבסיסיים של כל העניים, החולים הזקנים והילדים, ונשאה בעול החינוך של כלל ילדי ישראל. ואכן כך ראוי לה למדינה הנושאת את שם ישראל.

וככל שנושא הצדקה התמסד ע״י המדינה, כך היו מי שסברו בטעות שהאזרחים היחידים רשאים לפרוק לגמרי את עול הצדקה מעליהם. ואמנם המדינה התגלתה כיעילה יותר בתחום החברתי מפעולותיו של היחיד, אולם מן הצד המוסרי ודאי שמצות הצדקה חלה בעיקר על היחידים, והערך הגדול של הנתינה נבחן בעיקר על ידיהם.

אולם ככל שחלפו השנים התברר, שהנטל התקציבי למימון הקצבאות השונות הלך וגובר, והמדינה מתקשית לעמוד בו. כעת, הכלכלנים סבורים שאין ביכולתה של המדינה לשאת לבדה בכל העומס הכבד שנטלה על עצמה. וכך קורה, שהמדינה מצידה מצמצמת את חלקה במפעל הציבורי של הצדקה, ובד בבד היא מעבירה חלק מהאחריות לידי תנועות וולונטריות של אזרחים. ובדיעבד, לדעתנו יש בכך גם ברכה מסוימת ומעין החזרת העטרה ליושנה. שכן, מן הראוי הוא שגם האזרחים לא יחושו עצמם פטורים ממצות הצדקה, שכאמור היא גם מצוה אישית.

עם זאת אין דעת התורה נוחה מסולם העדיפויות המעוות של המדיניות הכלכלית הנוכחית של הממשלה, כפי שנבאר…

---

נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ראה - לשכנו תדרשו [נבואה ומקדש]1

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ" – האם צריך הוראת נביא כדי לבנות את בית המקדש? / לפרשת ראה

דרוש על פי נביא

דברים יב, ה-ז

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:

ספרי, דברים סב, ה

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם" - דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" - דרוש ומצוא, ואחר כך יאמר לך נביא.

וכן אתה מוצא בדוד, שנאמר (תהלים קלב א-ה): "זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי… עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב". מנין שלא עשה אלא על פי נביא? שנאמר (שמואל ב כד, יח): "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי", ואומר (דה״ב ג, א): "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי".

ר״ש אבינר, עיטורי כהנים, 238, אב התשס״ד, עמ' 11

הרמב״ן על הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" מעתיק את דברי הספרי… לא נלך בדרך קיצונית של המתנה בטלנית לנביא שיבוא ויסדר לנו את הכל, וגם לא קיצוניות הפוכה של ריצה לבנות. לא כן. "דרוש ומצא". עליך לחפש, לדרוש, לעיין, ללמוד מסכת זבחים וסדר קדשים. גם עליך לשכנע את השלטון שלא ימסרו בידי הגויים אף חלק מארץ ישראל, בודאי לא את הר הבית. למד והתכונן, אבל אל תעשה דבר לפני שיאמר לך נביא.

הספרי מביא דוגמא לכך. נכון שדוד המלך דרש, חיפש, למד תכניות בית המקדש יחד עם שמואל הנביא, קנה את השדה מיד היבוסי, אבל הוא לא ניגש לעשות מעשה בלי ציווי נביא, חס וחלילה.

זבחים נד ע״ב

דרש רבא, מאי דכתיב (ש״א יט): "וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה", וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם (רש״י: למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה).

אמרי, כתיב (דברים יז, ח): "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם" - מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא. אייתו ספר יהושע… אמרי שמע מינה הכא הוא מקומו…

ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב (תהילים סט, י): "כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי". וכתיב (תהלים קלב, א-ה): "זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב".

רבינו הלל ב״ר אליקים (מארץ יון), פירוש על הספרי הנ״ל

דרוש על פי נביא – באיזו השבט ובאיזה מקום תבנה בית המקדש. ומנין שלא תעשה אלא על ידי נביא, שנאמר ויבא גד החוזה – דאע״ג דמצא מקום בית המקדש, שלא עשה אלא על פי נביא. ואומר ויחל שלמה וכו' – באותו מקום שאמר לו גד החוזה, התם בנה בית המקדש.

עמק הנצי״ב, על הספרי הנ״ל

דרוש ומצוא – "תדרשו", משמע שתמצאו מכח דרשות הפסוקים את מקומו, ומן השמים יבררו אם האמת כן… "ויחל שלמה" וגו' – וסיפיה דקרא "בגורן ארונה היבוסי", אלמא דלשם נראה לו שיבנה הבית המקדש.

שו״ת ציץ אליעזר, חלק י, סימן ה'

המצוה האמורה בספרי לדרישה הוא אודות מציאת המקום הנבחר. וכך מבאר המלבי״ם שם דזה שאמרו דרוש ומצוא, לומר להם שלא יגלה ה' סודו על ידי נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחר ההכנה הראויה ע״ש.

ואם כן מאז שנתגלה המקום לדוד על ידי גד החוזה לא שייך יותר מצוה זאת של דרוש ומצוא, דהרי יודעים אנו כבר את המקום המיועד בכללותו…

וכך ראיתי בספר תכלת מרדכי על הרמב״ן על התורה (דברים טז, ט), שכותב לבאר דהזמן "המקום אשר יבחר" הותחל מיום שישבו דוד ושמואל בניות ברמה ודרשו מקומו של בית המקדש כדאיתא בזבחים נד, ומיום שבא גד אליו וציוהו לעשות מזבח בגורן ארונה היבוסי נתקיימה גם בחירת המקום על פי נביא ד', כדאיתא בספרי דרוש מעצמך ואחר כך יאמר לך נביא וכו', ועל כן מאתה שעה כבר נתקיים מקום אשר יבחר וכו' עיי״ש.

רמב״ן, דברים יב, ה

וטעם לשכנו תדרשו - שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב (ישעיה ב, ג), כלשון "צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם" (ירמיה נ, ה).

ובספרי (ראה ח), תדרשו, דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת״ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואח״כ יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד וכו'.

שו״ת בנין ציון, סימן א

זה לשון הספרי… הרי בפירוש אף על פי דיליף מקרא לשכנו תדרשו שלא נמתין על נביא לעלות לירושלים ולבקש מקום המקדש כמו שעשה דוד, עם כל זה אסור להקריב אלא על פי נביא, כדיליף מדוד שלא הקריב אפילו במזבח עד שבא גד החוזה ואמר לו עלה והקם לה' מזבח, וכמו שכתב הספרי בפירוש שלא תעשה אלא על פי הנביא.

והנה בתחילה עלה בדעתי שאולי יש לחלק שזה דוקא בעוד שלא נודע מקום המזבח לדוד לא הותר לו להקריב רק על פי נביא, אבל מאחר שנודע, מאז מותר להקריב גם שלא על פי נביא. אמנם ראיתי שזה אינו, שהרי דוד ידע מאז שישב עם שמואל בניות ברמה כל מקומות בנין הבית כאשר מיד ד' עליו השכיל, וכן אמרינן סוכה (דף נ״ג) כשכרה דוד שיתין קפא תהומא… ואם כן כבר ידע דוד מכוון מקום המזבח, ואף על פי כן לא הותר לו להקריב רק על פי נביא.

שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה

זבחים סב ע״א

בשלמא בית מינכרא צורתו (רש״י: נשארו בו יסודות החומה, והיה ידוע היכן ההיכל והיכן העזרה), אלא מזבח מנא ידעי (היכן מקומו)?

אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ורבי יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. ורבי שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שלושה נביאים (חגי, זכריה ומלאכי) עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח (שאפשר להוסיף עליו עד 60 אמה), ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית.

במתניתא תנא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלושה נביאים עלו עמהן מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית.

הרב אבינר, שם, עמ' 12

חז״ל מדגישים: "שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אע״פ שאין בית". כל צעד ושעל שנגע לבית המקדש נעשה על פי הוראה נבואית.

ברכי יוסף, או״ח, סימן לב ס״ק ד

שלושה נביאים עלו עמהם מהגולה אחד העיד על המזבח ואחד העיד על מקום המזבח ואחד העיד שמקריבין אעפ״י שאין בית - דהרי אף דשלושה אלה מציאות, דגם מאי דמקריבין אף שאין בית, היינו דכך הלכה רווחת, והכי גמיר לה, מ״מ דייק הש״ס למנקט בכולהו לשון העיד, ולהורות נתן דאמטו להכי העד העיד בנו אהניא לן אסהדתיה, ואולם אי צופים אמרום בנבואה, הגם דהוי מציאות, לא בשמים היא, ולא צייתינן.

שו״ת ישכיל עבדי, ח״ב, קונטרס אחרון, יו״ד, סימן ב

ואמנם בעיקר הדבר, אחרי בקשת הסליחה הראויה, מעיקרא לא קשיא, דהנה שם בזבחים דף קז ע״ב איתא אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אע״פ שאין בית ע״ש. ומעתה הוא הדבר עצמו, י״ל באותה עדות של הנביא, דהיינו דכך קיבל הלכה מרבותיו דמקריבין אע״פ שאין בית, אך לא שהיתה העדות ע״פ נבואה מן השמים דהוגד לו דכך היא ההלכה.

וכך מדויק הלשון שבכולם נקט 'שהעיד', והוא על דרך כל אותם העדויות שנשנו במסכת עדיות. והשתא דאתינן להכי, הוא הדבר עצמו, י״ל באותם העדויות שהעידו על המזבח ומקום המזבח, דהיינו שהעידו בעדות ראייה ושמיעה ששם הוא מקום המזבח, אך לא שהוגד להם כן בדרך נבואה, דאם איתא לא הול״ל בלשון עדות אלא בלשון הגדה… ומעתה אין זה ענין לההיא דאין נביא רשאי וכו', וכמובן.

הוראת חגי; תקופת רבי יהושע בן חנניה

חגי, פרק א

בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא… כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב… כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה':

וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיהֶם וְעַל דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָעָם מִפְּנֵי ה'… וַיָּעַר ה' אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם:

רד״ק חגי א, ב

כה אמר ה' לאמר - שיאמרו הם (זרובבל ויהושע בן יהוצדק) לעם. ולפי שביטלו צרי יהודה מהם בנין הבית כל השנים שעברו, נואשו העם מבניין הבית, והיו אומרים עדיין לא הגיע עת הבניין, אעפ״י שהיו יודעים ששלמו שבעים שנה לחורבות ירושלם בשנת שתיים לדריוש.

והיה להם לדעת כי לא לחינם העלם הא-ל מהגולה, ואף על פי שלא אמר להם הנביא עדיין, היה להם להחל מעצמם ולהתעורר על הדבר, כי היו רואים כי מעשיהם לא היו באים להם על הנכונה, כמ״ש זרעתם הרבה וגו', והיה להם לדעת כי זה ענשם על שהיו נואשים בבנין הבית. וכשראה האל יתברך שלא היו מתעוררים מעצמם, שלח להם ביד חגי הנביא.

רד״ק שם, יב

וישמע זרובבל בן שאלתיאל, בקול ה' אלהיהם - ואף על פי שלא התנבא חגי להם, הדין היה עמהם לבנות הבית, כיון שהיו רואים שלא היו מעשיהם באים להם על הנכונה אלא היפך העולם, היה להם לפשפש במעשיהם. וזהו בקול ה' אלהיהם, כי האל ציווה בתורה ולא תלכו עמי בקרי, כי בבוא עליהם הרעה יבדקו במעשיהם ולא יאמרו כי מקרה הוא. ועוד התעוררו בבניין הבית על דברי חגי הנביא ששלחו האל להם, זהו שאמר ועל דברי חגי הנביא.

ראב״ע חגי א, יב

וישמע בקול - שהם חייבים לבנות בית השם, אפילו לא התנבא על כן.

מעשה ברבי יהושע בן חנניה

בראשית רבה סד, י

בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו עד אנטוכיא, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם. אזלין אלין כותאי ואמרין: ידיע להוי למלכא דהדין קרתא מרדתא תתבנא ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא יתנון… ואמר להון מה נעביד וגזרית? אמרין ליה: שלח ואמר להון, או ישנון יתיה מאתריה או יוספון עליה חמש אמין או יפצרון מיניה חמש אמין, מן גרמיהון אינון חזרין בהון.

והוון קהליא מצתין בהדא בקעתא דבית רמון, כיון דאתון כתיבא שרון בכיין, בעיין לממרד על מלכותא. אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך ציבורא. אמרין יעול רבי יהושע בן חנניא דהוא אסכולוסטקיא דאורייתא. עאל ודרש: ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו, אמר כל דאתי מפיק ליה אנא יהיב ליה אגריה, אתא הדין קורא מיצראה דמקוריה אריך, יהיב מקוריה ואפקיה. אמר ליה: הב לי אגרי. א״ל: זיל תהא מלגלג ואומר דעילת לפומא דאריה בשלם ונפקת בשלם, כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום.

פנים יפות, דברים, פרק יב

לשכנו תדרשו וגו'… דרוש ואתה מוצא ואח״כ יאמר לך נביא וכו' - ענינו שיתעוררו ישראל בתחילה, לשאול ולהתפלל שיקרב ה' שכינתו לשכון ביניהם בבית המקדש, כי בהתעוררות המקבל תחילה אז השפע הוא בחבה יתירה… והיינו דאמר דרוש וכו' ואח״כ יאמר לך נביא. והיינו שתרגם אונקלוס: לבית שכינתיה תתבעון, דהיינו שתבקש תחילה.

---

נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ראה תשפו - פיצויי פיטורין בהלכה

פיצויי פיטורין בהלכה – מידת חסידות ההופכת למנהג ההופך לחובה

ראה תשפ״ו – מתוך ״אורות החושן – עבודה וקבלנות״, עמ׳ 195

**1. ספר החינוך מצוה תפב**

מצות הענק עבד עברי

לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידנו לחרות ולא נשלחנו בידים ריקניות, ועל זה נאמר העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה׳ אלקיך תתן לו.

משרשי המצוה למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות… שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו…

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שכתבתי במה שקדם [מצוה מ״ב], ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.

**2. ש״ך חושן משפט סימן פו ס״ק ג**

הדבר ידוע דהענקה הוא מדין צדקה.

**3. סמ״ע סימן פו ס״ק ב**

א״נ הענקה אינה לעבד עברי מתורת חיוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה.

**4. משנה למלך עבדים פרק ג הלכה יד**

עוד כתב הרב הנזכר [הגידולי תרומה] אבל להוציא ממנו כדין חוב דעלמא לא והכוונה נראה שדעתו שאין יורדין לנכסיו ולדידי אין דין זה מוסכם שהרי אליבא דמאן דס״ל דבצדקה יורדין לנכסיו וכמ״ש רבינו פ״ז מהל׳ מתנות עניים והר״ן בפ׳ נערה שנתפתתה פשיטא דאף בהענקה יורדין לנכסיו דלא גרע מצדקה כי קא מספקא לי הוא אליבא דהרשב״א דס״ל דבצדקה לא נחתינן לנכסיו גבי הענקה מהו דאפשר דהענקה דין חוב יש לו דהא שכיר קרייה רחמנא כדכתיב כי משנה ש״ש ונחתינן לנכסיו א״ד דדמי לצדקה והדבר צריך תלמוד.

**5. פד״ר חלק א עמוד 331**

שנת תשט״ו. המקרה: אדם עבד כגובה עבור בית כנסת, בהתחלה עבודה זמנית ואח״כ קבועה, סה״כ חמש שנים.

כאמור, אין דברי החינוך אמורים לחייב המעביד בביה״ד, אלא זו חובה עצמית של החכם השומע ומוסיף לקח.

אולם מאחר שבזמננו נתפשט מנהג זה של תשלום פצויים לעובדים, ומנהג זה נפוץ ונתקבל בכל הארץ, יש לבוא ולחייב בזה מצד ד״ת לפי הכלל האמור בהלכות שכירת פועלים: הכל כמנהג המדינה…

ומעתה לענין חובת הפצויים שהמנהג הוא לא רק שאינו פוגע בהלכה, אלא הוא מנהג ראוי והגון וכפי שהובא לעיל מדברי ספר החינוך, ודאי יש ללכת אחר המנהג הנהוג במדינתנו ולחייב לפי ד״ת לעובד המפוטר…

והנה בשאלת חיוב הפצויים כבר דן הראשל״צ הגרב״צ עוזיאל זצ״ל בתשובתו הנדפסת בס׳ תחוקת העבודה שי״ל בשנת תש״ה, ודעתו שם שאין לבוא בזה מצד הכלל דהכל כמנהג המדינה ונימוקיו הם שנים: א. צריך שהמנהג יהיה מנהג פשוט בכל המדינה. ב. צריך שהמנהג יהיה דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שתי פעמים אינו נקרא מנהג…

והנה מאחר שתלה זה בהתפשטות המנהג ובהיותו מצוי ונעשה הרבה פעמים, הרי שכעת שהמנהג נתפשט ונתקבל בכל הארץ והוא מצוי ושכיח ונוהגים לפיו יום יום, יש ללכת אחרי המנהג הזה, ואין הדברים הנז׳ לעיל האמורים בשנת תש״ה, קיימים ועומדים כעת שהמנהג התבסס והתפשט.

וגם הגרב״צ עוזיאל מסיק בתשובתו הנז׳ דמצד אחר יש לביה״ד לחייב פצויים מדין למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור, ובכל מקום שביה״ד יראה שיש בזה משום למען תלך בדרך טובים יש לחייב בעה״ב לזכות הפועלים. עי״ש בדבריו שם.

**6. פד״ר חלק ג עמוד 277 (שנת תשיט)**

נותר לנו עוד להבהיר את נקודת המחלוקת שבין ב״כ התובע וב״כ הנתבע ביחס לנוהג מתן פיצויים לעובד, עם עזיבת עבודה. כאן מפריך ב״כ הנתבע את עצם תביעת הפיצויים ממוסד של צדקה באשר הענקת פיצויים קשורה בנסיבות מיוחדות כמו נתברך הבית בגללו וכל בקשת הענקה אמורה לגבי עבד ולא נאמרה לגבי עובד במוסד של צדקה.

אכן דעת ביה״ד אינה זהה עם דעת ב״כ הנתבע. אמנם המקור לתשלומי פיצויים היא הענקה שמחויבים לתת לעבד עברי ומתוך כך סיים בעל ספר החנוך… אולם נראה שהיסוד הנ״ל הבנוי מההלכה האמורה אצל עבד עברי הוא בבחינה: אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר יש כאן…

עכ״פ רואים בעליל שכוונת התורה היתה להטיל חובה על המעביד שידאג דאגת מחר עבוד הפועל עם עזיבתו את עבודתו אצלו לא ישאר בידים ריקות…

ולאחר שכבר נהגו להעניק פיצויים לכל עובד הרי תביעה זו אינה תביעה של חסד אלא מעין תביעה אשר בדין יסודה ובדין הוא שיטול שכרו. וממילא נופלת טענתו של ב״כ הנתבע כאילו יש להתחשב עם מוסד של צדקה.

**7. פד״ר חלק ד עמוד 129 – 130**

שנת תש״ך (הרב וולדנברג, הרב עובדיה והרב קאפח)

וא״כ נלמד מזה לנידוננו, אשר הדבר הזה של קיום מנהג כללי בארץ לשלם פצויים לפועלים ופקידים לסוגים השונים ע״ח חדש לשנה לפי המשכורת החדשית האחרונה, הוא בבחינת זיל קרי בי רב הוא ומושרש כן בארץ זה עשרות שנים.

**8. פסקי דין רבניים פס״ד מג**

שנת תשס״ד (הרב דיכובסקי)

כל אדם הנושא אשה יודע כמה היתה עולה לו שפחה לשמשו. כל עבודות הבית המוטלות על האשה, גידול הילדים — ומבלי לדבר על יחסי אישות — הם דברים שלא יסולאו בכסף רב. חובה אנושית — דבר מושכל, כדברי החינוך — להעניק לאשתו משען ומשענה בצאתה ממנו. חובה זו מתבססת על דין הענקה, ולדברי בעל ה״חינוך״ זו חובה אנושית מושכלת. את השיעור הראוי יקבע ביה״ד.

**9. שו״ת מנחת יצחק חלק ו סימן קסז**

ובזה נלענ״ד שכדי לקיים את מדת הלפנים משורת הדין, יש מקום להב״ד להציע איזה סכום כפי עיניכם, ליתן להתובע בתורת הענקה, אבל אין לחשוב בזה בחיוב את קנה המדה הנהוג בא״י.

**10. תשובות והנהגות כרך ה סימן שסג**

ונראה עוד לומר שאפילו בפיצויי פיטורין… היינו דוקא מה שכתוב במפורש בחוק כהסדר לפיצויים, והשוכר את הפועל שניהם מקבלים על עצמם את מנהג המדינה ואזלינן בתריה, אבל בבית הדין לעבודה מצוי שהשופט מכריע כפי הסברא שלו ומשפטים בל ידעום, או על פי תקדים במשפט אחר, ובזה אין אנו מקבלים הכרעותיהם, ואנן בדידן ואינהו בדידהו, ויכולים הצדדים לטעון שקיבלו על עצמם החוק הנהוג ולא הכרעות בית המשפט.

ולכן נראה שאם הלך לבית דין לעבודה ונקבע סכום לפיצויים, זכות כל צד לערער בבית דין שלנו שאין זה כמנהג המדינה או כחוקי עבודה, רק הוסיף השופט מסברתו ולא חל עלן…

ויש לדעת שחוקיהם לא קובעים לנו בדיני ממונות אלא אם נתקבלו ונהגו כן, אבל אם מזלזלים בעצמם בחוק, נקבע הדין לא לפי חוקותיהם אלא לפי המנהג.

---

נשלח על ידי: עמנואל נהון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אהבת השם כסלידה מנביא השקר

*תובנה לפרשת ראה*

*ממשנת רבי עובדיה ספורנו*

התורה מקשרת בין איסור לשמוע לנביא שקר ובין ענין אהבת ה': "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, *כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם* אֶתְכֶם, לָדַעַת *הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים* אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם" (דברים יג ד). רבי עובדיה ספורנו מבאר מה הקשר בין אהבת הבורא ובין היחס לדברי נביאי השקר.

אם נדקדק נמצא, שהתורה לא ציוותה רק שלא לקיים את דברי הנביא אלא *להימנע משמיעה — הקלושה והמועטה ביותר — של דברי השקר*. לא די שהאדם מצטווה שלא לקיים את דברי הנביא השקריים, המצווה היא לא לשמוע אפילו מילה אחת מתוכם. המצווה היא לברוח לחלוטין מהנביא ולא לנסות לראות אם יש הגיון ומשמעות אפילו במקצת הנבואה.

התגובה הזו, של *סלידה מוחלטת, היא תולדה של אהבת ה'* באופן עמוק ויסודי. מי שאוהב את האחר, לא מסוגל אפילו לשמוע מילה אחת שנאמרת כנגדו. כך גם אוהב ה', שמחשיב את כל מי שמתנגד לה' כאילו היה גם האויב האישי שלו, ולכן לא מסכים לכל סוג של קשר איתו. זה עצם הניסיון של ה' כלפי האדם — אם אדם מוכן לחקור, לבדוק ולתהות על אמירות שקר, המסקנה כבר לא חשובה. *עצם הלגיטימציה להרהר בדברי נביא השקר היא הטלת פקפוק בקשר שלנו עם ה'. * אהבת ה' היא טוטלית ומוחלטת, ולכן היא לא מותירה מקום לכל ניסיון לערער על קיום רצונו בידי האדם.

_אבינדב אבוקרט_

_רב קהילת ״אבני החושן״ גבעת שמואל_

---

נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הרב והצלם נפגשים לדבר חתונה בצורה קצת אחרת - הדשא של השכן - אלון גרובר והרב חנן שוקרון

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב חנן שוקרון

---

נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

תהילים מזמור מו . הרב עמנואל נהון

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב עמנואל נהון שיעורים והרצאות

---

נשלח על ידי: עמנואל נהון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עם ישראל - עם קיצוני! * ספורנו לפרשת ראה * הרב אבינדב אבוקרט

צפייה ביוטיוב

ערוץ: קהילת 'אבני החושן' - הערוץ הרשמי

---

נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שמחה צדקה ואהבה בפרשת ראה

*לפרשת ראה*

`ריצה מרעיבה וריצה משביעה / להפטרת פרשת ראה / מתורת רבנו רפאל כ׳דיר צבאן זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2026/08/blog-post. html

`מה הוא מאכיל, אף אתה תאכיל! / לפרשת ראה / מתורת רבינו רפאל כ׳דיר צבאן זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2025/08/blog-post_21. html

`שמחה שאינה פוסקת! / לפרשת ראה / מתורת רבינו שמואל טייב זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2024/08/blog-post_28. html

`אהבת ה' לישראל בשלושה שלבים / לפרשת ראה / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2023/08/blog-post_9. html

`שמחת הלב - כלי מלא ברכת ה' / לפרשת ראה / מתורת מוהרמ״ך זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/08/blog-post_42. html

`אני רק מניח את זה פה… / לפרשת ראה / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/08/blog-post_33. html

`להפוך ערכים לאייקונים / לפרשת ראה / רש״ר הירש`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/08/blog-post_39. html

`תגיד, אתה שומע? … / לפרשת ראה / מתורת המשך חכמה`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/08/blog-post_98. html

`בשמחה תמיד! / לפרשת ראה / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק״ל`

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/08/blog-post_26. html

---

נשלח על ידי: רועי כהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עלון לשבת ראה

דרוש לפרשת ראה

שתי מצוות מודגשות בפרשה: האחת - מצוות בניין המקדש: התורה אוסרת את ההקרבה בבמות - ״לא תעשון כן לה׳ אלוהיכם״ ומצווה לייחד מקום לעבודת ה׳: כִּי אִם אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמֹו שָׁם לְשִׁכְנֹו תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. היסוד הזה - שיש מקום מרכזי לעבודה שה׳ יבחר - נאמר בפרשה זו )באמצע ספר דברים! ( לראשונה! ומאז חוזרת התורה עליו בפרשה זו שבע פעמים, מתוך אחת עשרה פעמים שבהן התורה חוזרת עליו עד סוף ספר דברים.

המצווה השנייה, שגם היא מודגשת בפרשה שבע פעמים, היא מצוות השמחה בעבודת ה׳, אשר בפרשת כי תבוא נאמר שהקללות יבואו ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב״. התורה לא רק חוזרת על שתי מצוות אלו שוב ושוב, אלא היא גם קושרת ביניהן. בכל הפעמים שבהן מופיעה השמחה, היא מופיעה בהקשר לעבודה בבית המקדש:

1. כִּי אִם אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמֹו שָׁם לְשִׁכְנֹו תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה… וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ.

2. וְהָיָה הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמֹו שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

3. לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: כִּי אִם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

4. וְנָתַתָּה בַכֶּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

5. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמֹו שָׁם.

6. חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקֹום אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ כִּי יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

גם בשתי הפעמים הקודמות שבהן מופיעה השמחה - היא מופיעה רק בהקשר למקדש: בפרשת אמור: ״ושמחתם לפני ה׳ אלוהיכם שבעת ימים״; ובפרשת בהעלותך: ״וביום שמחתכם ומועדיכם… על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם…״ עתה צריכים אנו להבין: מדוע השמחה מופיעה דווקא כשאנו מקימים מקדש ועובדים בו את ה׳?

לפני כשלוש עשרה שנה )2013(, נערך סקר בקרב הציבור הישראלי בשאלה מהו המקום הקדוש ביותר ליהודים. פחות משליש ענו שהר הבית הוא המקום, אולם כשני שלישים ענו: הכותל! ומתוכם היה מי שאמר שהר הבית בכלל אינו מקודש ליהודים. היו שנשאלו אם הם מצפים לבניית המקדש? וענו: ודאי שלא. נבהלים מעצם השאלה. הכותל - IN, המקדש - OUT. זאת אף שהכותל הוא קיר חיצוני של ההר, ואפילו אינו הקיר החיצוני של ההיכל.

מצד אחד - עם ישראל התקדם, שכן לפני שישים שנה רק הדתיים הרגישו שייכות מיוחדת לכותל ואילו חלק מעם ישראל ניסה לפתח זהות ישראלית ״חדשה״ שמנותקת מהמסורת היהודית. לעומת זאת כיום רוב עם ישראל מחובר לכותל ולמסורת. מצד שני - עם ישראל נמצא בשלב ביניים שעדיין לא מספיק משתוקק לקיים את המצווה: ״לשכנו תדרשו ובאת שמה״.

מדוע מתחברים לכותל ולא להר הבית? הכותל הפך למקום של תפילה, של דמעות, של בקשות, של פתקים. היהדות של הכותל עדיין אינה יהדות של מצוות ועבודת ה׳ ולא של קבלת עול מלכות מלך מלכי המלכים, אלא יהדות של אבא. יש מנהל מפעל הפיס שם למעלה, ואתה ממלא כרטיס להגרלה ושם בכותל. אנשים מוכנים להתחבר לאמונה שיש אבא - יש ממי לבקש. אבל עדיין לא מבינים את הערך בלעבוד אותו. העבודה מרתיעה כי היא מחייבת: ״אני כבר לא יכול לעשות מה שאני רוצה״. אין חופש!

את הנקודה הזו באה התורה לברר בפרשה שלנו. במקום בו היא מצווה על העבודה ״במקום אשר יבחר ה׳״, שם היא גם מזכירה את השמחה! אין שמחה אלא לפני ה׳! אין שמחה אלא בעבודת ה׳!

מדוע אדם לא שמח? חוסר שמחה נובע מסכסוכים פנימיים וחיצוניים. האדם לא שמח כשהוא לא מצליח לשלוט בכוחות שלו ולנהל אותם. האם האדם שאינו מצליח לשלוט בכוחותיו הוא חופשי? האם מי שמכור לסמים, לקניות, לכעס, לשתלטנות, לתאוות אכילה או תאוות עריות הוא חופשי? מי שמכור לתאווה כלשהי שמנהלת אותו ואת חייו והורסת לו את חייו - הוא העבד הגדול!

עבודת ה׳ שבאה לידי ביטוי במקדש, מעמיקה באדם את קבלת עול מלכות ה׳ ומשחררת אותו משליטת יצריו ומתאוות העולם. פתאום כל התאוות הקטנות של הגוף הופכות להיות לא רלוונטיות, הקנאה, רדיפת הכבוד, הכעס שנובע מחוסר האמונה שהכל לטובה. העבודה מובילה את האדם לחיבור פנימי עם ה׳ ששם הוא משתחרר מכל השעבודים הנפשיים. הוא משוחרר לעשות את האמת, את הטוב, את מה שהוא רוצה. כפי שכתב ריה״ל: ״עבדי הזמן - עבדי עבדים הם, עבד ה׳ הוא לבדו חופשי״.

אבל השליטה בכוחות הנפש עדיין לא מקנה לאדם את השמחה. גם אם אדם שולט בכוחותיו, אם הוא לא יודע איך לארגן אותם - מתי לכעוס, מתי לשמוח, מתי ללמוד ומתי להילחם, מתי לחמול ומתי להרוג - עדיין הוא נתון במבוכה פנימית. הוא זקוק לאיזו מגמה עליונה שכל כוחותיו יתאגדו סביבה ויתאחדו יחד בהרמוניה. כמו שמערכת הדלק ומערכת הקירור במכונית אינן נאבקות זו בזו, אלא מתחברות יחד למטרה אחת - שהמכונית תיסע ליעדה. המקום אשר יבחר ה׳ הוא מרכז העולם ומקום השכינה. כשיש לאדם סכסוך פנימי עם כוחות הנפש שלו והוא עולה למקדש – שם, במקום המרכזי העולמי, מקום השכינה, פתאום כל הכוחות מסתדרים ומתחברים להרמוניה אחת. ואז הוא מגיע לשמחה.

וכך כשיש לו סכסוך בתוך ביתו והוא עולה עם כל ביתו אל המקום אשר יבחר ה׳, פתאום היצרים והמידות המקולקלות מתבטלות לנוכח קבלת עול מלכות ה׳, והסכסוך בין הכוחות נפסק כאשר לכולם מתברר מהי המגמה ומה תפקידו של כל כוח בבית. כל אחד מקבל את מקומו הנכון וכולם מתחברים להרמוניה אחת. ואז מגיעה השמחה לבית.

וכך כשהאומה מסוכסכת, וכל כוח נלחם על הדגל שלו – זה על תיקון עולם, זה על הלאומיות וזה על התורה – אבל כולם עולים למקום אשר יבחר ה׳ ועובדים את ה׳ יחד, העבודה לפני ה׳ מנקה את היצרים, והשכינה שבמקום מאחדת את כולם, נותנת לכל כוח את מקומו באומה, והכוחות מתחברים להרמוניה אחת. ואז מגיעה השמחה לאומה.

זוהי השמחה שנוצרת ״במקום אשר יבחר ה׳״. ופתאום האדם שמח עם עצמו, עם אשתו וילדיו ועם החברה שסביבו. פתאום העין שלו לא צרה כלפי החלשים שבחברה. הוא השתחרר מתאוותיו והוא הצליח לסדר את כוחותיו.

לכן בכל הפעמים בהן התורה מדברת על השמחה, היא מדגישה שלא מדובר בשמחה אישית, אלא: ״אַתָּה וּבֵיתֶךָ״; ״אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם״; ״אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״; ״אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ״; ״אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״. מכאן שהשמחה נובעת מכך שהעניינים החברתיים מסתדרים.

שאלנו - למה התורה מחברת בין מצוות בניין המקדש לבין השמחה? כי הרתיעה הבסיסית של האנשים מהמקדש היא מהעבודה לה׳. על כך אומרת התורה: שם מקום השמחה! שאלנו - למה השמחה מופיעה בפרשה תמיד עם אנשים נוספים? כי העצבות נובעת מכך שהאדם לא מצליח להסתדר עם עצמו ועם סביבתו, בגלל עול היצרים והמידות הרעות השולטים בו, ובגלל שהנקודה שסביבה כל הכוחות יכולים להתאחד בהרמוניה אינה מופיעה. העבודה לפני ה׳ היא שמשחררת את האדם מיצריו, והשכינה שבמקום מאחדת ומארגנת את כוחותיו בהרמוניה.

עם ישראל היה עד עתה כמו ילד לפני בר מצווה. יש לו אבא שממנו הוא מבקש בקשות, אבל עדיין אין לו ממש חובות. הכניסה למצוות היא כניסה לעול, למחויבות. כמה סמלי שעם ישראל בחר את הכותל - כמקום עשיית בר מצוות. לאמור: אנו לא מתכוונים להישאר בכותל, מקום התפילה, אלא עולים למחויבות לעבודה - אל המקדש.

שבת שלום

הרב כלילי

---

נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות