סיפור מטורף! חובה לשמוע עד הסוף!

צפייה ביוטיוב

ערוץ: ישיבת חולון

---

נשלח על ידי: הרב נתנאל טל שאוליאן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

סיפור מטורף! חובה לשמוע עד הסוף!

צפייה ביוטיוב

ערוץ: ישיבת חולון

---

נשלח על ידי: הרב נתנאל טל שאוליאן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אליה הנביא לפני בוא יום ה - מקורות

בס״ד ח' בניסן ה׳תשע״ה

הפטרת שבת הגדול – חבורת לימוד ליקט: חנן

מלאכי ג: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"

מצודות דוד שם: יום ה' הגדול והנורא — הוא יום הגמול.

רמב״ם מורה נבוכים חלק שני: "ונתתי מופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותימרות עשן… לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (יואל ג), הסָביר ביותר בעינַי שהוא מתאר את אובדן סנחריב בשערי ירושלים. אם אינך מרוצה מזה — יהיה זה תיאור אובדנו של גוג בשערי ירושלים בימי המלך המשיח.

מלכים א יז: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ, וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי".

מלכים ב ב: "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם, וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם".

מלכים א יט: "וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

רמב״ם הל' מלכים: "וְאַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים וּמְחַדֵּשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם אוֹ מְחַיֶּה מֵתִים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ… אַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב שֶׁבִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִבָּטֵל דּבָר מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹ יִהְיֶה שָׁם חִדּוּשׁ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג".

מסכת עדויות פרק ח: "אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו, ורבו מרבו הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע. רבי יהודה אומר: לקרב, אבל לא לרחק. ר' שמעון אומר: להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום ביניהם שנאמר: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'."

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פנחס.

בסליחות שאמרנו בי״ז בתמוז (וכך בכל סליחות) ביקשנו שה' יענה לנו כשם שענה לפנחס בקומו מתוך העדה, כאשר מעיינים בפשט הפסוקים בסוף פרשת בלק לא רמוז כלל שפנחס עמד והתפלל, אלא הוא עשה מעשה על דעת עצמו ״וירא פנחס … ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו״ אפשר להבין שה' ענה לפנחס כאשר קם מתוך העדה ונתן לו סייעתא דשמיא להצליח לפגוע בזמרי בן סלוא שהיה נשיא בית אב לשמעוני, מבלי שאנשי שבט שמעון יעצרו אותו או יפגעו בו, שהרי פנחס היה רודף ומצד הדין היה מותר לעצור אותו ואפילו לפגוע בו לפני שהרג את זמרי, אבל אנו רואים שלא מדובר רק בהצלה אישית, בעקבות מעשה פנחס ה' עצר את המגיפה בכל עם ישראל, ״ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי״. המגיפה כמובן הגיעה כעונש לכל ישראל שהם נצמדו לבעל פעור וחטאו עם בנות מואב, א״כ צריך להבין כיצד מעשה כלפי אדם שחטא בחטא חמור הצליח לעצור את העונש כלפי שאר החוטאים?

מעשה פנחס לא היה מובן מאיליו בכלל שהרי כדי להרוג אדם חוטא יש צורך בעדים והתראה, חז״ל במסכת סנהדרין הפליגו בתנאים החמורים של ההתראה כדי לוודא שהחוטא מבין את חומרת החטא ואת העונש המדוייק שהוא עלול לקבל, ישנם חטאים יוצאי דופן שבהם אין צורך בהתראה אלא ״קנאים פוגעים בו״ אחד מהם הוא ״הבועל את הארמית״.

הגמרא שם, המובאת ברש״י בסוף פרשת בלק, מתארת את הדיון בין משה רבינו לפנחס ״וירא פנחס״ - ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו א״ל קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (-קורא האיגרת יהיה המבצע) מיד ויקח רומח בידו וגו׳״ ההנהגה הרגילה של עם ישראל היתה נבוכה ״והמה בוכים פתח האהל״ רק התעוררות הקנאות של פנחס הזכירה את ההלכה שנשכחה. מה המשמעות של שכחת ההלכה ע״י כל ההנהגה? האם מדובר במקרה בלבד?

דוד המלך בספר תהילים מזמור ק״ו כאשר הוא מתאר את אירועי דור המדבר ובתוכם את חטאי העם במדבר כותב ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹאכְלוּ זִּבְחֵי מֵתִּים: וַיַכְעִּיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרֹץ בָּם מַגֵּפָה וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִּצְדָקָה לְדֹרֹו וָדֹר עַד עוֹלָם״ במבט של דורות לא מוזכר חטאו החמור של זמרי, אלא דווקא חטאו של כל העם ״ויצמדו לבעל פעור״. מעשה פנחס מתואר כאן במונח ״ויפלל״ הפשט של ביטוי זה הוא עשה דין ״ונתן בפלילים״, אבל חז״ל במסכת ברכות לומדים מכאן סמך לכך שאברהם תיקן תפילת שחרית ״תניא כוותיה דרבי יוסי בר׳ חנינא אברהם תקן תפלת שחרית שנא׳ (בראשית יט, כז) ׳וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם׳ ואין עמידה אלא תפלה שנאמר (תהלים קו, ל) ׳ויעמד פינחס ויפלל. ׳״

ודאי שדרשת חז״ל זו לא באה להוציא מהפשט שפנחס עשה דין בחוטא, אבל היא באה להוסיף מימד של תפילה למעשיו. כנגד ההצמדות לבעל פעור יש צורך בתיקון רוחני ״ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. ״

חז״ל למדו אותנו יסוד בנחש הנחושת ״וכי נחש ממית או נחש מחיה! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לא היו נימוקים״ התיקון של החטא אינו מעשה חיצוני אלא תיקון המשנה את שורש החטא. מעשה הקנאות של פנחס הראה לכל ישראל את דבקותם הנצחית בה', עד כדי יכולת למעשה קנאה טהור שכולו לשם ה' ״בקנאו את קנאתי בתוכם״. הקנאה של פנחס היא זו שהרחיקה את ישראל מבעל פעור. הרב קוק באורות הקודש (ח״ג, שסג) כותב ״האהבה האלהית, כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ד', במדתה הטהורה. מדת הקנאה האלהית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל, אל קנא שמו ואין עמו אל נכר. ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל. מדת האהבה העליונה המהותית הפועלת היא מדת החיים, וכל מאן דקני לקוב״ה לא יכיל סטרא דמותא לשלטאה ביה. (-כל מי שמקנה לקב״ה לאיכול צד המוות לשלוט בו)״

במעשה הקנאות של פנחס התגלתה מידת האהבה האלהית של ישראל במדרגתה העליונה ביותר, התגלה שזו התכונה המהותית של ישראל. התפילה היא החיבור הנובע מהאדם עצמו אל הקב״ה. כאשר אברהם עומד לפני ה' הוא מגלה לעולם כולו את היכולת לבקש מה' ולהתחנן על סדום. כאשר פנחס עומד ועושה דין בחוטא הוא מגלה שבמעשה הקנאה נחשף גודל הקשר בין עם ישראל לקב״ה.

כאשר אהבת ה' מתגלה, מתברר שאלו הם החיים האמיתיים של עם ישראל, ושאין מקום לצד המוות והחסרון לשלוט על עם ישראל, כל החטאים מתבררים כהצמדות וכהליכה אחר היצר החיצוני, שאיננה חלק מתוכן המהותי של עם ישראל.

בהבטחת ״ברית שלום וברית כהונת עולם״ מגלה ה' שמעשה פנחס מטרתו האמיתית היא השלום, הופעת ה' בצורה המשלימה את כל חלקי המציאות. כדי להופיע זאת יש צורך לפעמים במעשה קנאות אבל רק בתנאי שנעשה בטהרה עליונה ללא כל מניע אישי ״בקנאו את קנאתי בתוכם. ״ כאשר ה' ענה לפנחס בקומו מתוך העדה ועצר את המגיפה הוא גילה שהתכונה המהותית של עם ישראל זו אהבת ה'.

פנחס מצטייר לנו כגיבור שמצליח לעצור את המגפה, אמנם הוא נאלץ להרוג את נשיא שבט שמעון, אבל עם ישראל חייב לו את עצירת המגיפה.

חז״ל בירושלמי מלמדים אותנו שלא הכל עבר חלק, עם ישראל התלונן על פנחס ורצה לנדות אותו ורק הבטחת ה' לפנחס בברית שלום וכהונת עולם היא זאת שהצילה את פנחס מזעמם של ישראל. רש״י מוסיף ומסביר את הצורך ליחס את פנחס לאהרון הכהן מכיוון שהשבטים היו מבזים אותו ״הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אימו (יתרו) עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא בישראל״

כיצד ניתן להבין את הכעס של ישראל והזכרת הייחוס דווקא בעיתוי הזה והרי בזכות פנחס נעצרה המגיפה? ומדוע דווקא הבטחת ברית שלום נתנה לפנחס אחרי מעשה זה?

הרב קוק בפרושו לסידור מסביר שעם ישראל חשש מאוד שקנאותו של פנחס לא נובעת ממניע טהור ורק לשם שמים. תכונותיו המהותיות של עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, עד כדי כך שהגמרא במסכת ביצה אומרת ״כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו״. עם ישראל טען שהנטיה של פנחס לפתור את האירוע באלימות נובעת משורשיו המשפחתיים מצד אימו, לא יכול להיות שאחד מישראל ינהג כך, ולשם כך הקב״ה מיחסו לאהרון הכהן לומר שפנחס ממשיך את מידותיו האוהב שלום רודף שלום וכל פעולתו נבעה מקנאה טהורה לשם שמים בלי כל אינטרס פרטי או עירוב של מידת כעס עצמית. ולכן ודאי גם אין מקום לנדות את פנחס מכיוון שפעל רק ממניעים טהורים ולשם שמים.

הנצי״ב מוולוז׳ין מסביר שברית השלום נועדה למנוע את השפעת המעשה על פנחס, גם כאשר המעשה נעשה ממניע טהור לחלוטין, מעשה רצח יכול להשפיע על נפשו של האדם כך שיישאר בו רגש עז וגס שישפיע על המשך חייו. הכלל של ״אחרי המעשים נמשכים הלבבות״ פועל לא רק בכיוון החיובי שהחסד ומצוות משפיעות לטובה על אישיות האדם, אלא עלולה להיות גם השפעה לרעה אדם שהורג, גם ממניע נכון, עלול להפוך לאכזרי יותר. לא רק שה' מפרסם שמעשיו של פנחס נבעו ממניע טהור לחלוטין אלא גם הוא מבטיח שהם לא ישפיעו על מידותיו ואישיותו. הוא ימשיך להיות הנכד של אהרון הכהן.

חז״ל במדרש ובזוהר מלמדים אותנו ש״פנחס הוא אליהו״ כנראה שחז״ל לא התכוונו לומר שמדובר על אותו אדם ממש שחי מאות שנים, אלא על אותה אישיות, אותו שורש נשמה. גם אליהו כאשר ברח מאחאב ואיזבל להר חורב זכה להתגלות חד פעמית ושם קנא לשם ה' ״וַיֹאמֶר מַה לְּךָ פֹּה אֵלִּיָּהוּ. וַיֹאמֶר קַנֹּא קִּנֵּאתִּי לַה' אֱֹלהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִּיתְךָ בְּנֵי יִּשְׂרָאֵל אֶת מִּזְבְּחֹתֶיךָ הָרְסוּ וְאֶת נְבִּיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִּוָּתֵר אֲנִּי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִּׁי לְקַחְתָּהּ. ״ אלא שישנו הבדל משמעותי בין תגובת ה' בשני האירועים בעוד בתגובה לקנאת פנחס ה' מבטיח ברית שלום וכהונת עולם, את אליהו ה' מצווה למשוך את אלישע לנביא במקומו! במה שונה קנאת אליהו מקנאת פנחס?

רש״י כותב שם ״למשך לנביא תחתיך - אי אפשי בנבואתך, מאחר שאתה מלמד קטגוריה על בני״ קנאה שנלחמת בחטאים ובחילול השם לא אמורה להדגיש, אפילו לא כלפי שמים, את חסרונותיהם של ישראל. במדרש שיר השירים רבה חז״ל הדגישו עוד הבדל בין שתי הקנאות, ה' מעיד על פנחס שהוא ״בקנאו את קנאתי״ - רק לשם שמים, בעוד אליהו מגיע בסוף דבריו גם לנקודה האישית שלו ״ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחת״ ומכיוון שמעורב כאן מלבד קנאה לשם ה' גם מניע אישי, גם אם קטן ביותר, הקנאה פסולה ועליו למנות את אלישע לנביא במקומו.

חז״ל בילקוט שמעוני מלמדים אותנו שבעקבות כך אליהו נשלח לכל ברית מילה להעיד על ישראל שלא עזבו את ברית ה'. בנוסף לכך אליהו, כתיקון לקנאתו הלא שלמה, יושב תחת עץ החיים בכל מוצאי שבת ומונה את זכויותיהם של ישראל (ומכאן המנהג לשיר לכבוד אליהו במוצאי שבת). מידת הקנאה היא מידה שיש להשתמש בה רק לאחר בדיקה מדוייקת, יש מקום רק לקנאה טהורה לחלוטין. פנחס מקנא כאשר הוא בתוכם - הוא חלק מהעם ורק לשם שמים, עליה ה' נותן ברית שלום.

בתחילת הפרשה ישנו ציווי לא מובן, מה הכוונה ״צרור את המדינים והכתם אותם״? אי אפשר לומר שהכוונה היא לצאת למלחמה עם מדין שהרי הציווי על זה מופיע בתחילת פרשת מטות ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר. נְקֹם נִּקְמַת בְּנֵי יִּשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִּים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִּתְּכֶם אֲנָשִּׁים לַצָּבָא וְיִּהְיוּ עַל-מִּדְיָן, לָתֵת נִּקְמַת ה' בְּמִּדְיָן״? כמו כן צריך להבין מדוע דווקא מדין? במה הם יותר גרועים ממואב שעליהם לא נצטווינו לצרור, להכות ולהלחם למרות שוודאי הם היוזמים את חטא בנות מדיין ומואב וחטא בעל פעור?

רש״י מסביר שצרור זה ציווי בהווה ״עליכם לאייב אותם״ למה? ״כי צוררים הם בנכליהם על דבר פעור״ מסביר רש״י שהם הפקירו את בנותיהן כדי שתכשלו בבעל פעור. למואבים היה פחד מעם ישראל ולכן גם אם הם הפקירו את בנותיהן והחטיאו את ישראל אין ציווי לשנוא אותם ולהלחם בהם, אבל על המדיינים לא היה כל איום מצד ישראל, הם באו מיוזמתם רק כדי להכשיל את ישראל.

אור החיים הקדוש מסביר את הציווי שכדי לצאת להלחם, עם ישראל מוכרח להבין איזה נזק עצום המדיינים עשו לעם ישראל. מטרת הציווי הוא לעם ישראל כלפי עצמו. אדם שחוטא נדבק בתאוות החטא, גם אם הוא מבין שהמעשה בעייתי, עלול להשאר אצלו תאווה לדבר ותשוקה למעשה. וכך היה גם אצל ישראל, למרות המגיפה, עדיין נשאר אצל חלק מהחוטאים ערבות הזנות במעשה או רק במחשבה, והתשוקה לחטא היא זו שמרחיקה את האדם מה' גם אחרי שהמעשה נגמר. עם ישראל צריך להפנים שמטרת המדיינים היתה רק כדי להרחיק אותו מה'. ולכן במלחמה יהיה ציווי להרוס את כל מדיין, כולל העצים בשונה מכל מלחמה אחרת, עם ישראל שורף את כל עריהם כדי לבטא את ההתנתקות מכל השפעה של מדיין על עם ישראל.

המדיינים הבינו שהקשר בין עם ישראל לה' נובע משמירת הקדושה באיסורי עריות ובעבודה זרה ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם״. אי אפשר להכנס לארץ כאשר פרוצים בנושאים אלו. התורה מדגישה פעמים רבות ששני עניינים אלו הם שגורמים ח״ו לגלות.

כדי לתקן את המרחק שנוצר ע״י החטא צריך לצאת למלחמה פיזית עם המדיינים, אבל לפני כן חייבים לחיות את האסון הגדול שחטאים אלו גורמים - אובדן הקדושה בעם ישראל ומתוך כך אובדן הזכות על הארץ.

כיבוש הארץ איננו עניין מדיני בלבד, אלא מדרגה רוחנית של קרבת ה'. רק אחרי אובדן החוטאים במגיפה ותיקון הרגשות של עם ישראל ביחס למעשה החטא אפשר למנות את יוצאי הצבא שנועדו להכנס לארץ, כל עוד שורש החטא נמצא בתוך עם ישראל אי אפשר להתכונן לכיבוש הארץ.

הנתיבות שלום מביא מאמר של ״הנועם אלימלך״ שבכלל ישראל אין שום חטא ועוון, וכל החטאים הם רק אצל אנשים פרטיים. ועמך כולם צדיקים, מצד הכלל הם צדיקים. ומבאר הנתיבות שלום שאחרי המגיפה ושנאת החטא, עם ישראל התאחד כולו על פי טבעו האמיתי ע״י המפקד להיות טהור וקדוש ולכן היה זכאי שוב לנחול את הארץ.

מתוך פרשה זו לומד ה״נתיבות שלום״ עיקרון גם לחיים של כל אחד ואחד, תהליך התשובה שלכל יהודי צריך להיות לא רק עזיבת המעשה הרע וחרטה עליו, אלא גם שנאה של המעשה הזה מתוך הבנה עד כמה הוא הורס את הקדושה והקשר עם ה', לאחר הטהרות זו זוכה האדם להתחבר בחזרה לשורש של כלל ישראל שהוא תמיד קדוש וטהור ומחובר לרצון ה'.

בתוך מניין שבט ראובן מוזכרת מיתת דתן ואבירם ומתוך כך גם בליעת האדמה את קורח ועדתו ״וּבְנֵי אֱלִּיָאב, נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִּירָם: הוּא דָתָן וַאֲבִּירָם קְרִּיאֵי הָעֵדָה, אֲשֶׁר הִּצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח, בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה: בַּאֲכֹל הָאֵשׁ, אֵת חֲמִּשִּׁים וּמָאתַיִּם אִּישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ. ״ רש״י מביא את דרשת חז״ל ממסכת סנהדרין מדוע בני קורח לא מתו ״הם היו בעצה תחלה. ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם״

הזכרת העובדה שבני קורח לא מתו במיקום הזה מעוררת תמיהה כפולה. א. מדוע הצלתם לא הוזכרה בפרשת קורח. ב. אם כבר הצלתם רשומה במניין בני ישראל לפני הכניסה לארץ מדוע במפקד שבט ראובן ולא עם שבטם, שבט לוי?

האבן עזרא לומד מכך שכל משפחתם של דתן ואבירם מתו בשונה ממשפחת קורח ולפ״ז מסיק ״והנה רעת דתן ואבירם קשה מרעת קורח״ וכך גם מסיק אור החיים הקדוש ״ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא

---

נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אני כאן ועכשיו - הרב טל שאוליאן

צפייה ביוטיוב

ערוץ: ישיבת חולון

---

נשלח על ידי: הרב נתנאל טל שאוליאן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מנהג התחפושות

שמח חג – אליהו הרב טרבלסי

התחפושות מנהג

הַתַחְּפֹוׂשֹות מִנְהַג

רִאׁשֹון: טַעַם

בִגְלַלׁשֶגַם הִיא בְפּורִים מִתְחַּפְׂשִים הַסִבָּהׁשֶאָּנּו ל', יְחֶזְקֵּא 'כְנֶסֶת בְסֵּפֶר מֹופִיעַ רִאׁשֹון הֶסְבֵּר לְדֻגְמָּא בֶאֱמֶת מָּהׁשֶהֵּם אֶת הֶסְתֵּרֹו אֹו דְמּויֹותׁשֶהִתְחַּפְׁשּו מִינֵּי כָּל מָּצִינּו: בַמְגִלָּה

א. בָּא יָּפְיָּּה, וְהַשָּרִים הָּעַמִים לְהַרְאֹות כּות מַל בְכֶתֶר הַמַלְכָּה וַׁשְתִי אֶת לְהָּבִיא אָּמַר ְאֲחַׁשְוֵּרֹוׁש לָּבֹואּולְהֵּרָּאֹות תּוכַל יָּפְיָּּהׁשֶלֹּא אֶת וְכַסֵּה הִסְוָּה וְצָּרַעַת, זָּנָּב לָּּה וְעָּׂשָּה גַבְרִיאֵּל הַמַלְאְָּך

הַמֶלְֶך אֹורְחֵּי. בִפְנֵּי

ב. עַלּפָּנֶיה מַסּוהָּ עַמָּּהּומֹולַדְתָּּהּוכְאִלּוׁשָּמָּה אֶת, ָּגֶדֶת מ אֵּינָּּה ׁשָּנִים חָּמֵּׁש בְמַהֲלְָּך ַאֶסְתֵּר מֹוצָּאָּּה מַהּו יֵּדַע וְלֹּא אִיׁש יַכִירֶנָּה. ׁשֶלֹּא

ג. הִתְחַּפְׂשּו הַשָּרֵּת, מַלְאֲכֵּי בָּאּו הַבִיתָּן גִנַת אֶל הַיַיִן מִמִׁשְתֵּה בַחֲמָּתֹו קָּם כְׁשֶאֲחַׁשְוֵּרֹוׁש י כְד הַמָּן, בִפְקֻדַת נַעֲׂשָּה לַאֲחַׁשְוֵּרֹוׁשׁשֶהַדָּבָּר וְהִסְבִירּו הָּאִילָּנֹות, אֶת לִקְצֹּץ וְהֵּחֵּלּו ֵּלַאֲנָּׁשִים

. לְהַרְגִיזֹו

ד. לְחַרְבֹונָּא- הִתְחַּפֵּׂש הַנָּבִיא אֵּלִיָּהּו כִי מּובָּא בַמִדְרָּׁש חַׁשְוֵּרֹוׁש לַא וְאָּמַר הַמֶלְֶך, ֲמִסָּרִיסֵּי הַמֶלְֶך עַל טֹוב דִבֶר אֲׁשֶר לְמָּרְדֳּכַי הָּמָּן עָּׂשָּה אֲׁשֶר הָּעֵּץ הִנֵּה "גַם הַמָּן עַל כַעֲסֹו "בִׁשְעַת,

הַמָּן אֶת הַמֶלְֶך תָּלָּה זֶה מִׁשְּפָּט. ּובִזְכּות

אָּז, ׁשֶנַעֲׂשָּה לְנֵּס זֵּכֶר לְהִתְחַּפֵּׂש נָּהֲגּו מְחֻּפָּׂשִים אֲנָּׁשִי. ם מִסְּפַר מֹוצְאִים בַמְגִלָּה כְָּךׁשֶבִגְלַלׁשֶכְבָּר

ההבדלים את: מצאו

שמח חג – אליהו הרב טרבלסי

: טַעַםׁשֵּנִי

ש לֹו אָּמַר הּוא הַיְּהּודִׁים כָּל אֶׁת לְּהַשְּמִׁיד אֲחַשְּוֵרֹוש אֶׁת שִׁכְּנֵעַ ֶׁכְּשֶׁהַמָּן מְּפֹרָּד עִׁם הּוא יִׁשְּרָּאֵל עַם כְּלֹומַר

בָּנּו וַיִׁלָּחֲמּו כְּנֶׁגְּדֵנּו יִׁתְּאַחֲדּו לֹא הֵם לְּהַשְּמִׁידָּם נִׁרְּצֶׁה אִׁם וְּלָּכֵן, הַשֵנִׁי עִׁם אֶׁחָּד מְּאֻחָּדִׁים לֹא. בָּאּו כְּנֶׁגְּדֹו

נִׁתֵן הַּפּורִׁים בִׁימֵי כִׁי וְּתִׁקְּנּו וְּאֶׁסְּתֵר מָּרְּדְּכַי כְּדֵי לְּרֵעֵהּו. אִׁיש מָּנֹות וְּנִׁשְּלַח לָּאֶׁבְּיֹונִׁים מַתָּנֹות אַחְּדּות לְּהַרְּבֹות

נָּהֲגּו מֵאֲחֵיהֶׁם. מַתָּנֹות לְּקַבֵל, מִׁתְּבַיְּשִׁים הָּיּו שֶׁהָּעֲנִׁיִׁים מִׁכֵיוָּן אֲבָּל בָּנֵינּו. וְּאַחְּוָּה וְּאַהֲבָּה בְּמַהֲלְַך יִׁשְּרָּאֵל

שֶׁבְּפּו הַדֹורֹות, נֹותְּנִׁים כֻלָּם אָּז, וְּרַק עַלּפְּנֵיהֶׁם מַסֵכֹות וְּשָּמִׁים מִׁתְּחַּפְּשִׁים כֻלָּם רִׁים וְּאַף מַתָּנֹות, לְּכֻלָּם

קִׁבֵל הּוא מִׁמִׁי אֹו נָּתַן, הּוא לְּמִׁי יֹודֵעַ לֹא. אֶׁחָּד

חֶׁדְּוָּה דִׁיצָּה, מֹוסִׁיפֹות וְּהִׁתְּחַּפְּשּות וְּשִׁמְּחָּה תֶׁה מִׁש כִׁימֵי הַּפּורִׁים יְּמֵי אֶׁת קָּבְּעּו וְּאֶׁסְּתֵר מָּרְּדְּכַי נֹוסָּף: ְּטַעַם

. וְּשִׁמְּחָּה.

: הַבָּאֹות הַמִלִים אֶת בְעִגּול הַקֵּף נָּא לִׁרְּעֹותָּּה, ּותְּמָּאֵן, שֹורֵר, שְּתִׁיָּה מְּמֻכָּן, וְּשַתִׁי, אחשוראש, שּושָּן,

, כַדָּת כ הַמֶׁלְֶׁך, הֹודּו, ּוש.

ש ח א א ר ר ו ש

ש א ר ו ש ח א ו

ת ל א ש ע ו מ ש

י ר ש ת נ ד מ ן

ה ע ו י א ו ו ש

כ ו כ ל מ ה כ ו

ד ת ח ח ת כ נ ש

ת ה ג ז ו ס ב ה

חידה

הי מי הראשונה ת הדמו א שהתחפשה? בתנ״ך

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

משפחה שנטמעה נטמעה

טבדי בנימין הרב נטמעה▪ שנטמעה משפחה

המפרשים ומחלוקת בגמרא- הדיוק, בעדויות המשנה

ז משנה ח פרק עדויות

ורבו מרבו ששמע זכאי בן יוחנן מרבן אני מקובל יהושע רבי אמר

ולטהר, לטמא בא אליהו שאין מסיני, למשה הלכה מרבו לרחק

בזרוע. המרוחקין ולקרב בזרוע המקורבין לרחק אלא ולקרב,

בזרוע, ציון בן ורחקה הירדן בעבר היתה צריפה בית משפחת ועוד

בזרוע. ציון בן וקרבה שם היתה אחרת לטמא בא אליהו אלו כגון

ולקרב. לרחק ולטהר

אומר יהודה רבי לרחק. לא אבל לקרב

המחלוקת. להשוות אומר שמעון רבי

אומרים וחכמים בעולם שלום לעשות אלא לקרב ולא לרחק לא והשיב וגומר הנביא אליה את לכם שולח הנני ג') (מלאכי שנאמר

אבותם על בנים ולב בנים על אבות: לב

ע״א עא קידושין

נטמעה. שנטמעה- משפחה יצחק ר': דאמר

בית משפחת תנינא: נמי אנן אף אביי, אמר

הצריפה ציון בן וריחקה הירדן בעבר היתה

בזרוע.

היתה אחרת עוד בזרוע ציון בן, וקירבה אלו כגון

ולקרב; לרחק ולטהר, לטמא בא אליהו

אלו כגון, דידעין שנטמעה- משפחה אבל

נטמעה.

: תאנא, לגלותה חכמים רצו ולא היתה אחרת עוד ולתלמידיהן לבניהם אותו מוסרים חכמים אבל

ב. שבוע פעמים לה ואמרי בשבוע, אחת פעם

ד פרק קידושין ר״ן

ציון בן ורחקה הירדן בעבר היתה הצריפה בית משפחת

פסולים. שהם הכריזו כלומר בזרוע. חשוב אדם ציון בן

זרוע. ובעל

בזרוע, ציון בן וקרבה שם היתה אחרת ועוד בא אלו כגון

לטמא אליהו ולקרב. לרחק ולטהר

הוא אלו כגון דידעינן בפסולין אותן מחזיקין שהכל כלומר

בזרוע, שנתקרבו אלא

משפחה אבל נטמעה. פסולה נודע שלא מחמת שנטמעה

נראה ומכאן נטמעה שנטמעה משפחה הזה בזמן שאף

יניחנה אלא לגלותה רשאי אינו פסולה שיודע שמי כלומר תהא הדבר שיודע פי על אף לבא ולעתיד הכשרה בחזקת

כשרה.

בהם ידבקו שלא כדי לצנועין לגלותה שראוי אפשר ומיהו שם היה לא ידיעה בלא בהם נדבקים היו שאם פי על אף

כלל איסור ולטהרה לקדושה מוכן הזרע שאין מפני אבל משפחות על אלא שכינתו משרה הוא ברוך הקדוש שאין

שבישראל מיוחסות לצנועין. לגלותן הדבר כשר

בגמ דגרסינן 'והיינו רצו ולא שם היתה אחרת עוד תנא אחת פעם לתלמידיהם אותם מוסרין חכמים אבל לגלותה

שכתבתי. הטעם מן שהוא ונ״ל בשבוע.

חייב אינו שנטמעה משפחה פסול עכשיו היודע ומ״ה

לצנועין. אלא רשאי ולא לגלותה

יוסי רבי שיטת בהבנת והרמב״ן הר״ן ומחלוקת יוסי– ורבי ר״מ מחלוקת

ע״ב עב קידושין

לעתיד טהורים ונתיני ממזירי: ת״ר

ר יוסי, ר' דברי לבא', אין אומר: מאיר

טהורים.

נאמר כבר והלא יוסי, ר' לו: אמר

וטהרתם טהורים מים עליכם! וזרקתי

לו אמר מכל אומר כשהוא מאיר: ר'

טומאותיכם גלוליכם- ומכל מן ולא

; הממזרות

אטהר אומר כשהוא יוסי: ר' לו אמר

הממזרות. . מן אף אומר: הוי. אתכם,

אמר ר״י כרבי הלכה שמואל: אמר

. יוסי דאמר לאו אי יוסף: רב אמר ר״י

הוה יוסי כרבי הלכה שמואל, אמר רני צוו צוורני מינן מפיק אליהו, אתי

קולרין.

הרמב״ן, חידושי קידושין א עא

עבדות פסולי משום ולרחק לקרב ולטהר לטמא בא אליהו אלו כגון דאמרינן. הא

. עבדים קאמר וחללות ישראל מכלל שאינן, לפי וחללים לוי שבט שמטהר לפי

ואינן קר עבדות ופסול מקהל, נדחין רחוק… קרוי כהונה ופסול טומאה וי

פסול אבל ונתינות ממזרות טהורין שהן דאמר יוסי כרבי הלכתא איפסקא הלא

לבא, לעתיד טהורין נמי השתא שנטמעו באותן דאילו, בידועים אפילו ומשמע

הם בהם ים מעיד אין בהם היודעים שאפי', התורה. מן טהורין שהם לפי

אלא פליגי שנטמעה במשפחה לאו יוסי ורבי מאיר דרבי הסוגיא כל משמע, וכן

- הכל דברי נטמעה שנטמעה משפחה פלוגתא לבא לעתיד טהורין ונתיני וממזרי

בידועים… היא אחריתי

וא״ת תבטל? יבא" מצות״לא וכי המשיח ימות כל היא נוהגת אלא שתעקר, , לא

אלא רות. שיכשרו בדו שהיו לממזרים שעה הוראת

שלא בנתיני י״ל וכן בישראל שנתערבו באותן אלא. אמרו עצמן נתינים אבל

עומדים… באיסורן

ז״ל והראב״ד אומר נטהרין הן ואח״כ ומפרישן בא שאליהו בעלמא כדאמרינן המשיח לימות יזכנו והרחמן מתרפאין, ואח״כ במומן עומדין ב') צ״א (סנהדרין

ונראה הבא. העולם. ולחיי

ב עמוד עב דף קידושין מסכת הרשב״א חידושי

לעתיד? תבטל ממזר יבא לא מצות וכי וא״ת יוסי ר' דברי לבא לעתיד הם טהורים ונתיני. ממזרי תהא שעה דהוראת וי״ל

לא דמצות פסולים יהיו הם אף המשיח בימי שיהיו אותם אבל ומטהרן בא שאליהו אליהו ביאת קודם בדור שהיו לאותן

משיח של בימיו אף לעולם היא נוהגת. יבא

לחלל בנוגע הר״ן בדעת בחלל וחזו״א ב״ש מחלוקת

סקי״ט ב סימן שמואל בית

מדמצינו זה לדין ראיה כתב הר״ן נטמעה. עוד לו גלוי הכל גב על דאף שנטמעו הפסולים לעתיד יגלה לא אליהו רצו ולא היתה אחרת עוד שם איתא ותו נטמעה שנטמעה כיון אלא לגלות הוא בידינו היכלא אר״י בש״ס איתא

שנטמ לשנים ידוע אם אפילו נשמע זה מכל לגלות' חכמים דמצינו כמה לגלות ראוי אין פסול משפחה באיזה ה ע

היו דלא בש״ס לחכמים. ידוע דהיה גב על אף מגלים

הנ״ל מש״ס נראה עוד מגלין אין ונטמעו בקהל לבוא ראוים דאינן ונתינים ממזרים דוקא חללין אבל להם דיש

יגלה לעתיד אלי' גם מגלים בישראלים להתחתן תקנה ואיירי לעתיד טהורים ונתינים ממזרים יוסי רבי אמר לכן

הר״ן שכתב כמו שנטמעו ונתינים ממזרים נקיט ומ״מ מגלים: חללים ש״מ

סק״ל א סימן אה״ע איש חזון

… כ י״ט ס״ק ב' ב״ש׳סי' לא דחללות

נטמעו. אמרינן

והנה הרמב״ן נמי דחללות בהדיא כ'

נטמעו. נטמעו אמרינן שדברי אלא

הר״ן. לפי' ב״ש

- בד״ז הר״ן נחלק דלא משמע ומיהו לשאר וה״ה נקט ונתיני וממזרי

פסולין.

במתנ וכ״מ בא אליהו אין דקתני ' י

לטמא, פסול דהיינו הראב״ד ופי'

כהונה…

ב סי' אה״ע טור על צבי הר

מס הנה ד ף ו הרמ בשם הר״ן ברי בא אליהו אלו כגון מתני 'פי' "ן ש ב

ה ולטהר לטמא וא עבדות לענין "וח ללות" ל שגם מבואר פס ענין ל ו

חלל בז תו במשפ ה״ז ח ש ה ב נ תע ר בה פסול ואינו חללות לרבים ידוע

אמר ינ פ והיודע נטמעה שנטמעה כיון ן נו אי יסולה ר לגלותה, שאי

הר" של המקור כל שהרי ן ה זמ הוא שאליהו שמצינו לעתיד יגלה לא

ה את פס ה בשם פירש וע״ז ולים מב״ן ר שהוא לענין ח ללות.

לתמוה ויש כתב ש י, ט ס״ק ה בסי' הב״ש ע״ל וז ממ דוקא "ל: רים ז

ונתינים ב לבוא ראוים דאינן ונט קהל מגל אין מעו ח אבל ןי, ללי ן דיש

וג מגלים, בישראל להתחתן תקנה להם אל ם יה לעתי ו עכ״ל. יגלה ד

וצ״ע.

הרמב״ם– בשי הבנתו פי על יגלה) (שלא לעבד (שיגלה) חלל בין הבדל 'יש ריב״ל

ג הלכה יב פרק מלכים הלכות רמב״ם

שתנוח הקודש ברוח פיו על כולם יתייחסו ישראל, כל אליו ויתקבצו ממלכתו כשתתיישב המשיח, המלך בימי

את ודוחה לוי מיוחס וזה כהן מיוחס זה ואומר תחילה מטהר לוי ובני וגו', ומטהר מצרף וישב שנאמר, עליו,

לישראל מיוחסין שאינן למדת הנה ולתומים, לאורים כהן עמוד עד וגו' להם התרשתא ויאמר אומר א הו הרי, משבט שזה שמודיע לשבטיהם, אלא ישראל מייחס ואינו המיוחס, ומודיעין המוחזקין מייחסין הקודש שברוח

שנטמעה שמשפחה הוא שהדין עבד וזה ממזר זה כשרות בחזקת שהן על אומר אינו אבל פלוני משבט וזה, פלוני

נט מעה.

שם קידושין על ר״ן

: שופטים ספר בסוף שכתב במז״ל הר״ם דעת שזהו …ונראה אלא ישראל מיחס ואינו וכו' המשיח מלך בימי נטמעה שנטמעה שמשפחה הוא שהדין עבד וזה ממזר זה כשרות בחזקת שהם על אומר אינו אבל לשבטיהם

לימות הזה העולם בין שאין אותם מגלין אין יו] [עכש בהם היודעים אף לגלותן עתיד אליהו שאין וכיון ע״כ. כלום. זה לענין המשיח

זצ״ל אלישיב הגרי״ש קב ד, תשובות קובץ,

נטמע שנטמע? גוי

ב מאמר וירושלים ציון 'דרישת קונ דוד שאילת שו״ת

מן נדחו בכהנים שנתערבו שהזרים מבואר הרי

המשיח מלך ביאת בעת הכהונה הרמב״ן ואף

סובר שם הר״ן דבריו שהביא וכפי לקדושין בחידושיו לע״ל כשרים ג״כ בהכשרים שנתערבו חללים דגם כשרה דעבודתם בהם דהדין בחללים דוקא דזה נראה עכ״פ הכהנים מזרע שהם ועוד פסולם נדע שלא כ״ז אליהו עתיד בודאי שנתערבו גמורים זרים אבל

ספק. שום בלא הכהנים מן להבדילם

שליט כלאב "הראי״ה ב סי' אה״ע מעוזו עדת א,

… ברמב״ן שנתבאר מה לפי לטמא עתיד שאליהו

ולקרב, לרחק ולטהר עבדות פסול להודיע לטמא

ישראל" מכלל "שאינם עבדים חללות פסול ולרחק מקהל. נדחין ואינם לוי שבט שמטהר לפי וחללין

רמב״ם, ברם בסוף תב כ מיחס שאליהו שופטים פר ס אינו אבל לשבטיהם ישראל שהוא מי על אומר

משפ כי עב״ד וזה ממזר כשרות״זה בחזקת ה ח

עב שכלל. הרי נטמעה שנטמעה ממזר, עם ד ומשמע

נתערב שאם ג מו אליהו וי כלל שייך אינו כי יעו ד

ישראל. לשבטי עב אבל ד הגויים מטומאת שיצא

ולק ד נכ לא ישראל ושת מגלה, אליהו אין אותו סנ

יתייח שהוא ומשמע אביו… לשבט ס

יח אות א סימן העזר אבן איש, חזון

לחפש באיכא ובין תרי, כבי עירו לאנשי נאמן והוא ליחיד בידוע דבין נראה שנטמעה משפחה מגלין דאין והא ויונתן אדא בפומפדיתא ב] [ע, ר״י דמכריז והא זה. על לבדוק אין הדבר נשתקע דעכשיו כיון עדים, אחר ולבדוק

פסוליהו נשתקע דלא צ״ל וכו', ב ג, דפסחים הא וכן עדיין… נפשיה… ארע דאיהו התם שאני

אהרנברג יהושע מנחם לג״ר יד ה, יהושע דבר

ז״ל המחבר הגאון לתלמידי ניצחת תשובה מכאן אין באם אלא שנטמעה משפחה שייך דלא שטענו שמא בספק אם ולא עבד, או לממזר אלא להסתפק

הגאון מדברי והלא לבדוק. צריך דאז וי, ג הוא דפסחים מהא דמעיר אלו, המחבר ארמאה בההוא הוא שישראל שאומר מי דגם דס״ל מוכח וכו', מההוא ביבמות התוספות שהוכיח כמו דנאמן, יהדות בתורת הבאים דרוב משום הנ״ל, ארמאה שגם אלא אחריו לבדוק שא״צ רק לא הוא, ישראל

פשוט הדבר שהיה ואף. ריו אח לבדוק רשאי אינו מכיון מ״מ המחבר, דברי שראיתי קודם גם אצלי מקבלין ואין נעדרת, האמת הזה בזמן שבעוה״ר

המחבר. מדברי זאת הוכחתי שאמרו, ממי האמת

ב עמוד ג דף פסחים

כזית הגיעני אמר: וחד כפול, הגיעני להו: אמר חד כהני, תלתא, הנהו

הגיעני אמר: וחד פסול שמץ בו ומצאו אחריו בדקו הלטאה. . כזנב

ולמעלה- המזבח מן בודקין! אין תנן והא אלא פסול שמץ תימא לא

התם- שאני אימא: בעית ואי פסול. שחץ אימא נפשיה דארע. דאיהו

בן כל כתיב אמר, בירושלים, פסחים ואכיל סליק דהוה ארמאה ההוא

משופרי קאכילנא הא ואנא בו יאכל לא ערל כל בו, יאכל לא נכר מאליה- לך ספו קא מי בתירא: בן יהודה רבי ליה אמר? שופרי. אמר

לא-. ליה: אמר סליק כי מאליה. לי ספו להו: אימא להתם סלקת כי מאן ליה: אמרו סלקא. לגבוה אליה ליה: אמרו לי. ספו מאליה להו:

דקמן? אי ה מאי אמרו: בתירא, בן יהודה רבי להו: אמר הכי? לך אמר לרבי ליה שלחו וקטלוהו. הוא, דארמאה ואשכחוהו בתריה בדקו בנציבין דאת בתירא! בן יהודה רבי לך שלם בתירא: בן יהודה

בירושלים פרוסה. ומצודתך

הדין– טעם חקירת ר הגר״ש ו זובסקי הדין בטעם משה האגרות שיטת

ט ד, אה״ע אג״מ

אלא כשנטמעו לגמרי הותרו דלא

איסורן דכל וממזר דעבד רק הוא

להיודע אם אף וממזר עבד שהוא יודעין להאין אבל שאסורין ידע לא איסור שום אין וממזר עבד שהוא ולכן ובאונס. בשוגג כעובר הוי ולא

שליכא כיון לגלות מחוייבין אין וממילא יודעין שאין אחרי תקלה הבריות כבוד מפני לגלות אסורין

בהם שנתערבו. הכשרין שאף וה״ה להאין איסור ליכא נתערב בלא

יודעין מכל שחלוק מה לפ״ז דהא עצם הוי איסורין שבכל הוא איסורין ולכן האיסור לבד והמעשה החתיכה

לענין אך איסור, נעשה אופן בכל או שוגג הי' אם פטור יש עונשין

חלק הידיעה הוי בממזר אבל, אנוס, בהאיסור והתקרבות שההתחתנות הוא בכשרות ועבדות ממזרות, האיש עצם ולא האיסור ידע וכשלא בחזקת ונושא ועבד ממזר שהוא ההתחתנות שהיתה נמצא כשר נאסר. לא שזה בכשרות כשרות

מס שצ״א עמ' ח״א משה ורת

ב נטמעה שנטמעה משפחה גדר

ההג באמת מהו רבינו ושאלתי ד נטמעה. שנטמעה משפחה של למושג רה מי האם

באנשים שמקובלת משפחה שאיזה שיורע כ ממזרים, באמת הם שרים או מספק

לב חוב מוטל עליו האם מו, ד אי ד הענין, וק אם או כ - לו ברור בר שהם לפרסם

ממ זרים.

בהפוסקים." המחלוקת הרי זה רבינו״נו, והשיב הרי״ף על הר״ן ו עו ד ראשונים אף הללו המשפחות את יגלה לא שאליהו מביאה שם שהגמרא שממה ראיה מביאים

של כ הו הוי לנו, נוגע זה אין אורה כ יש למעשה אורה ול כ לגלות, לנו אין אנו שגם חה

לנהוג וכ כך. מו ך ג שם מהגמרא כ״ח מוז שרק כ כ שהח ר כ מ מגלים היו מים רק פעם י ד

לתלמי ד יהם.

לתלמי גילו למה הסיבה באמת ומה ושאלתי איזה נטמעה נטמעה אם הלא יהם ד

ב יש חסרון ד? בר

שתלמי רצו לא וממילא מיוחס, לישא צריך מיוחס הלא בחוזק: רבינו והשיב יהם ד

משפחות עם יתעסקו כ אלו.

מצ שזה באופן יהא מה ושאלתי אחרי ד שיו ם ד במשפחה. ריעותא באן שיש עים

שיו מי ולמשל ממזר בספק השאלה וראשית ד ו בזקניו עסק איזה שקרה ע האם ומה כד

לא. או שקרה מה לברר מחוייב

לברר, צריך ואין נטמעה נטמעה של הענין יש עליו גם מסתמא נו, רבינו: והשיב ורק

פשוטה שאלה מישהו לשאול של רק בירור של ענין אינו אם ש מסתבר קרה מה יש ן כ

ד לשאול, י אי של ענין זהו אלא לבררו שצריך ספק של ענין אינו אז ד יעה.

ו בממזר יהיה מה לשאול הוספתי וא ז ד שיו אי אחרים אך ממזר שהוא בעצמו ע ד

שהוא חושבים כ רבינו: והשיב לא. או להתחתן מותר שנטמעה מאחר האם שר הלא

מצי ד ממזר, נשאר ו מסתבר הלא מה ד ממזרות. של שם ממנו מבטל אינו שנטמעה

גאלנטי משה, לרבי השלמים זבח הראשון )(הראשל״צ

כא הערה שם

לאחרים. זה להודיע מחויב שלא רק לא להממזר. גם זה להודיע מחוייב אינו ממזר שמישהו שיודע מי אבל

ש הסיפור מתוך ונראה סיפור ומספרו רב איזה לפני שבא שמי ויוצא כ של ענין רק אינו בירור ממש צריכים ב מצ לברר די

מישהו לשאול בו. להתערב ולא מהענין לשכוח לענותו להרב יש אז

ספק. לידת לגרום ידיעה מספיק היה דלא לפניו, להבאים להשיב לו היה כך י. של שבמעשה לי ונדמה

לשאלה, ענין היה כן גט קיבלה ולא בדתיהם שהתחתנה מיד לענות יכולה היתה שהאם מאחר אולי אבל אחר ורק

א ברור לא דבר "שהשיבה ג כבר שכשרים. להשיבם ויש יותר, לברור צורך אין

לענותו יש ממזר הוא אם שאלה ושואל בא ממזר אם בוודאי זה ד לגלות, אין לממזר גם לאחרים זה מגלים שלא כמו דהלא

כדין.

הענין. לפרסם לו שאין ורק קידושין. לסדר לו אין ממזר שמישהו חושש מישהו שאם מסתבר וגם לא לדינא שאם ורק

העסק. תשכח להשיבו רק יותר ותברר תלך להשואל להשיב אין מישהו לאסור מספיק שיש נראה

נטמעה שנטמעה "משפחה אמרינן פסול באיזה הפוסקים "מחלוקת

סק״ב ב סימן משה דרכי

מקום מכל אבל בו שיודע מי לגלות שאין הר״ן כדברי פירושו נמי יינו ה לרחקה צריך דאין רבינו שכתב דמה לי ונראה

פסולה. שיודע מי בה להתחתן אסור משפחות… פסול מספק להתרחק דצריך סימן׳ז סוף לקמן בעצמו רבינו שכתב וכמו

מקום מכל אבל לגלות לומר רצה לרחוק צריך שאין אלא אינו רבוותא דברי דכל אשה לישא אסור להתרחק ויש ממנה

לי. נראה כן ידוע פסולה אין אם זה על לחקור שאין אלא פסולה, היודע ממנה

ה סעיף ב סימן אה״ע שו״ע

בה שנתערב משפחה שנשאת כשרה אשה כל, חלל ספק לכתחלה לכהן אסורה ונתאלמנה, משפחה מאותה, לאחד

תצא לא נשאת, ואם, שמא ספקות שתי שהם מפני אלמנת זו

אלמנתו שהוא נאמר ואם אלמנתו; אינה שמא, ל, חל אותו

חלל… אינו שמא

עד אסורה מהם אשה כל, ודאי חלל בה נתערב אם אבל

תצא נשאת ואם. שיבדוק,

בה נתערב אם הדין והוא ממזר ספק או ודאי. ממזר

: הגה בדבר. שיודע למי דוקא זה וכל שנתערב משפחה אבל

והיודע נטמעה שנטמעה כיון לרבים ידוע, ואינו פסול, בה שכל כשרות, בחזקת יניחנה אלא לגלותה, רשאי אינו פסולה

. לבא לעתיד כשרים בישראל שנטמעו המשפחות כשר ומ״מ

לצנועין לגלות הדבר יוחסין עשרה פרק מהר״ן משמע.)(כך

שלא זמן כל אבל ונתערבה, שנטמעה משפחה ודוקא עליהם, ומכריזין הפסולים מגלין נתערבה מהם שיפרישו כדי ל״ה סימן המשפט בחושן ועיין אלפסי). בהגהות (שם הכשרים

משפחות על להעיד נאמן. מי

סקל״ב א סי' העזר אבן איש חזון

איסור היחיד על יש אם שנטמעה במשפחה לעי' יש

והוכשרה נטמעה ש דכיון ומסתבר לו. כשידוע ממזרות איסור. אין היודע על גם

ס״ה״וכ ב' סי' הרמ״א ול' זה ל שיודע למי דוקא

לו. דאסורה משמע כו' בדבר"

שיודע" למימר״למי לי' דלמה שפיר מתפרש אינו הרמ״א ל' מיהו לרבים" לימא״בידוע וצ״ל ט״ס יש ואולי

"וכ ידוע," בדבר דוקא זה ל וצ״ע.

מ השיעור סיכום – נטמעה שנטמעה שפחה

המפרשים ומחלוקת בגמרא- הדיוק בעדויות, המשנה

משנה ה א. סביבה בקידושין והסוגיה בעדויות

שיעשה ה״תיקונים" מה מחלוקת מביאה בעדויות המשנה ג: דעות שם ויש בבואו. 'אליהו

לקרב או לרחק או להכשיר או לפסול בא לא אליהו, א.

כדין– שלא קרבוהו או שריחקוהו במי מדובר אא״כ שם מספרת והמשנה יקרב. או ירחק הוא אכן שאותו ריחק שהוא משפחות שהיו ציון בן בשם אלים אדם על

יחזיר אליהו הללו המשפחות ואת בזרוע. וקירב

וכו לפסול בא לא אליהו 'ב. מי את לקרב רק אלא הוא בזרוע שהתקרבו אלו אך בזרוע. שהתרחקו

. ישאיר

שלום לשים רק אלא אחד אף לפסול בא לא אליהו. ג. בעולם

הגמרא ומעירה המשנה, של הרישא את מביאה קידושין ב נטמעה שנטמעה ש״משפחה הכלל את רואים."שמכאן בזרוע ריחקן או שקירבן הללו את שדווקא והיינו

המשפחות שאר אך לתקן בא שאליהו אמירנן יעינן" ש״יד שנטמעו– מגלה לא אליהו ואותן. נטמעו,

חכמים שידעו נוספת משפחה על אח״כ מספרת עוד הגמ'

זאת גילו ולא פסול בהם. שיש

הר״ן ושיטת הסוגיה על השאלות ב.

ראשונה– שאלה שאליהו המשנה דברי בין היחס מה מי את לא אך בזרוע, רוחקו או שקורבו מי את מרחיק

בזרוע שלא שנטמע הוא שהקריטריון משמע (שמזה

– )"ה״זרוע הגמרא דברי לעומת אלו שדווקא שמדייקת שהם אחרים משא״כ מתקן אליהו אותם ש״ידעינן"

שנטמעו כמי. נחשבים

שניה– שאלה גילו לא הפסולים מי שידעו חכמים למה

לאחרים. אותם

והנה, בזה הר״ן שיטת שהם שע״י היינו "ידעינן" שמש״כ הללו המשפחות מי יודעים כולם בזרוע רוחקו או קורבו אליהו אותם ודווקא סימן), אלא סיבה אינו הזרוע (וא״כ אמרינן וע״כ מהם יודעים שלא אלו משא״כ מתקן,

נטמעה שנטמעה. משפחה

כל את להוציא אמרו היה שאליהו שלמרות משמע, וא״כ בזרוע– שלא ובין בזרוע בין לתוכנו, שנכנס מי יודע והוא

לא– ומי נכנס מי בדיוק אלא מוציא הוא אין מקום מכל

לכולם הידועים. את מגלה הוא אין יודעים שלא. ואלו

הפסולים את לגלות שאין הר״ן, מסיק. ומכאן

משפחה עוד ירו שהכ החכמים את הר״ן מסביר וכך משום והיינו לצנועין. אלא גילוה ולא בזרוע שנכנסה למשפחה בנוגע איסור ואין הואיל לאחרים לגלות שאין

רוחנית מעלה מחמת הוא לצנועים שמגלים ומה. זו,

הראשונים והתמודדות יוסי– ורבי מאיר רבי מחלוקת

מביאה הגמרא בין מחלוקת האם לגבי מאיר ורבי יוסי רבי רבי שכן. סובר יוסי רבי לעת״ל. להיטהר עתידים ממזרים מים עליכם "וזרקתי יוסי רבי של המקור שלא. סובר מאיר

."טהורים

ריהטא– לפום לגלות עתיד שאליהו אומרת המשנה הלא שהם מוכרח וא״כ בזרוע, שהתקרבו הפסולים מיהם

שנטמעה שמשפחה בירה מס הגמרא וכן פסולים. ישארו נטמעה– לא שאם יצא וא״כ נטמעה פסולים. הם

יוצא יוסי דרבי אליבא השניה מהסוגיה זאת לעומת בממזרים שמדובר משמע ולכאו' טהורים, יהיו שממזרים

שנטמעו בכאלה ולא. ידועים

היינו מאיר ורבי יוסי רבי מחלוקת שכל טוען הר״ן

יוסי כרבי והלכה איל והו ונטמעו, ידועים שאינם בממזרים

– משפחה של הכלל עם מתאימים הדברים כן על

נטמעה. שנטמעה

עתידין יוסי דרבי אליבא ממזרים דאכן אומר, הרמב״ן שהרי טעמא והיינו והידועין. הודאיים ואפי' להטהר, עכשיו כבר שהרי העת״ל, את צורך אין שנטמעו אלו לגבי

הידועים פי' שא מחדש יוסי רבי ע״כ וא״כ טהורים. הם

לעת״ל. יטהרו

לעולם וממזר נצחית, שהתורה שאע״פ מסביר הרמב״ן באותו הממזרים יותרו שעה כהוראת מ״מ אסור, יהיה

אסורים יהיו הבאים הממזרים ואילך ומשם. דור.

את ולרחק לקרב צריך אליהו מדוע א״כ קשה, שעתה אלא

ה יהי בזרוע שנקרב מי אפי' בסוף הלא בזרוע– שהגיע מי יוכשרו הממזרים כל שכאמור. כשר,

הרמב״ן– אומר כך על שאליהו שאמרו דמה קשה, שלא עבדים דווקא היינו מזרוע שהושפעו מי את וירחק יקרב לפסול הלשון עם מדוייק שהדבר ומסביר וחללים. בממזרים מדובר לא וא״כ ע״ש. ולרחק, לקרב, ולהכשיר

כהוראת "ל לעת יוכשרו הם לממזרים ביחס כאמור שהיר

. שעה

באופן והר״ן הרמב״ן מחלקות את לסכם ניתן כן ואם

. הבא

הסוגיות– כל לר״ן יוסי– רבי כולל בממזרים עוסקות

הידועים– את רק יוציא שאליהו הגם ולעת״ל שנטמעו. לא מטומעים) שהם שידע (הגן המטומעים את מ״מ

שנטמעו– אלו בזה״ז שגם לומד הר״ן ומכאן יוציאם. אף

ידועים- הם ש להוציאם. אין

שבא מי את ויוציא ידע שאליהו שאמרו מה לרמב״ן, אך

זרוע– ע״י שנטמע שמי משמע וא״כ וחללים, בעבדים זה יוציאו– לא הוא להוציאו אין שנטמע מי כל בזה״ז. וא״כ

לגמרי יותרו הידועים אפי' הממזרים. ולעת״ל

לחלל בנוגע הר״ן בדעת בחלל וחזו״א ב״ש מחלוקת

שמואל הבית כתב ואח״כ הר״ן, דברי את הביא י״ט בס״ק

מש אמרו בממזר שדווקא משמע הסוגיות שמלשון חה פ

והי נטמעה, שנטמעה באופן היתר לה שאין טעמא נו י ישראל. בשאר היתר לו שיש חלל משא״כ אחר,

איש והחזון שאף מפורש הרמב״ן שבדברי ע״ז, כתב

נטמעה שנטמעה. משפחה ש אמרינן ועבדים בחללים חלק הר״ן ואכן הר״ן, את הביא הב״ש שאמנם עוד וכתב הסוגיה כל הר״ן שלפי (והיינו הסוגיה בהסבר הרמב״ן על

וחלל– בעבד ולא בממזרים )דברה שהר״ן ראיה אין אך

וחלל בעבד שה״ה זו בנקודה הרמב״ן על. יחלוק

הרמב״ם– פי על יגלה) (שלא לעבד (שיגלה) חלל בין הבדל יש

ריב״ל בשי' הבנתו

אמרינן בעבד שגם לכך מודה שהר״ן ראיה לכאורה ויש דבריו בסוף הביא הר״ן שהרי, נטמעה שנמעה שמשפחה ואין שהואיל וטען מלכים הל' בסוף הרמב״ם לשון את

יודע– שהוא למרות עבד, או ממזר מי אומר אליהו ז״א

נטמעה שנטמעה שמש. פחה

שטען הרמב״ן על לחלוק כדי הרמב״ם את הביא הר״ן שכתב ומהרמב״ם ודאיין, אפי' לעת״ל יטהרו שממזרים מוכח שנטמעה" "משפחה מדין הוא הממזרים שהיתר

כהרמב״ן. דלא

הואיל ומ״מ לשון את מביא שהר״ן וחזינן הרמב״ם ולא

יהו אל אין שנטמע עבד שאפי' דס״ל ניכר עליו חולק

אומר– אלא לגלות ואין כשר ונטמע הואיל וא״כ

ומאידך. לצנועים מי גם יגלה שאליהו נראה מהרמב״ם

חלל– וכתב לשבטו אחד כל מייחס הוא אם שהרי

לישראל מיוחסין שאינן את "ודוחה במפורש."הרמב״ם

שאותה לנקודה רק הרמב״ם את הביא שהר״ן אפשר אך

דבריו מסכים. לכל הוא כי ולא להוכיח רצה

למסקנה כן: אם

ן– הרמב "שיטת ממזר אפי' נטמעה שנטמעה, משפחה

ועבד. חלל

הר״ן- שיטת חללים– נטמעים. ממזרים (שלא ב״ש מח' לר״ן היה שלא למרות הרמב״ן, (כמו וחזו״א נטמעים)

עבדים– לגבי הכרח). מחוקק ולחלקת נטמעים, לחזו״א

אל״כ (שהרי שכן ומסתבר ברור לא קהל בכל אסורים

.)ישראל

הרמב״ם– הכשרים לכהנים החללים בין יפריד, המשיח

עבד ומי ממזר מי יגלה לא. אך

– שנטמע גוי דין על בדגש אהרנברג, והרב אליישיב הרב מחלוקת

איש חזון שיטת

לא שאליהו וברמב״ם ברמב״ן מפורש לעבד ביחס כאמור

ג״כ חזו״א לשי' בר״ן ונטמעו. הואיל יגלה, שיטתו

לומר– יותר ונוטה ספק, הוא שמואל ולבית כרמב״ן.

. שכן

שנטמע גוי דין מה בירור צריך. א״כ

כותב אליישיב הרב גוי במצוות שחייב עבד שלעומת

נטמע לא שגוי לומר יש כן ועל לגמרי. פטור

זאת לעומת אהרנברג( יהושע מנחם הרב דבר שו״ת

ה' חלק יהושע את מביא פב) עמ' יד סי' שונים עניינים, שדעת משם ומוכיח ג' דף לפסחים שהפנה חזו״א דברי למסורת בניגוד נטמע, שנטמע גוי שאפילו היא חזו״א

איש החזון. תלמידי

מביא שהחזו״א היא, אהרנברג הרב של ראייתו תוכן והחזון אנשים, של פסולם "גילו" בהם מקרים של רשימה

מה מסביר איש זאת– שגילו מקום בכל הטעם הלא המקרים אחד זאת. לגלות אסור שנטמעה משפחה כאמור החזו״א וכותב ג' דף פסחים הוא החזו״א אליהם שמציין

נפשיה– הרע "איהו "ששם זאת שגילו שהסיבה והיינו

עצמו על יצר המעשה שבעל הריעותא. מפני

י נכר מאותו היתה החזו״א שקושיית מבין אהרנברג הרב החזו״א הק' וע״ז אחריו בדקו ב״ב ר״י דברי שבעקבות ארע שאיהו תי' וע״ז לבדוק, אסור הלא אחריו בדקו איך שמשפחה ס״ל בנכרי שגם מוכח וא״כ נפשיה. את לבדוק אסור היה ההיתר לולא (שהרי נטמעה שנטמעה

נכרי הוא אם.)אחריו

אהרנברג– הרב של ראייתו על להעיר יש הפשט לא שזה

איש ב. חזון לכן קודם מקרה על נסובים החזו״א ודברי

בחלל. העוסק

זאת לתלות כתב כלאב [והרב והרמב״ן הרמב״ם, במח'

שאפי משמע ישראל בכלל אינם שהעבדים כ' 'הרמב״ן ש שכבר שהעבד משמע עבד עם ממזר שכלל ולרמב״ם גוי. משא״כ יגלה, לא אליהו אותו דווקא עכו״ם מטומאת יצא

. גמור גוי מה כל שהרי כלום, מהרמב״ן לדייק אין ולכאו' העבדים מטהר אליהו אין מדוע הוא הרמב״ן שהסביר

הממזרים– כמו בגלל היא טהרתם שאי ענה הוא וע״ז מטהרם לא החללים (וה״ה ישראל כלל מתוך שאינם פסולים ורק ישראל בכלל מותרים והם הואיל לגמרי

)לכהונה– שנטמעה ה משפח שדין שמענו לא מ״מ אך הם שעבדים ומה בעכו״ם, גם הוא בעבדים ששייך נטמעה יטהרום שלא זה לעניין רק הוא ישראל לכלל מחוץ

לגמרי. ]

רוזובסקי הגר״ש של החקירה

הגר״ש של בחקירה זאת לתלות אפשר היה ולכאורה

רוזובסקי– דין שזהו או ברוב" "ביטול מדין הוא האם

שנתערבו בפסולים. מיוחד

זהו אם בפנים גוי גם ודאי אז ברוב, ביטול. מדין

להסתפק יש מיוחד דין זה אם. אך

דהרמ״א אליבא משה האגרות לפי האיסור גדר בהבנת ספק

הממזר עם להתחתן אסור שהיודע

יוסף הבית הלכה כמוהו שפסק ונראה הר״ן, את. הביא

הד״מ על יודע שכן מי מקום שמכל הר״ן ע״ד הוסיף

סול– פ בה שנתערב משפחה הדין מעיקר ממנה. יפרוש

למעשה וכן הרמ״א והיינו הסברו, וכפי הר״ן כשיטת פסק יודע שאינו למי ודווקא נטמעה, שנטמעה. שמשפחה יודע שאינו מי כלפי ומ״מ לו. אסור שיודע שמי ומשמע

לצנועים אלא לגלות, . אסור

ואכן משה באגרות של שההיתר מפורש ובקו״ש ט) (ד,

, בידיעה תלוי ועבד ממזר איסור שגדר מכך נובע הר״ן שיודע מי (משא״כ איסור עליו אין יודע שאינו מי.)וע״כ

ובספר משה מסורת גם נכונים הללו שהכללים כתב ממזר שהוא לממזר לספר צריך שלא והיינו עצמו. , לממזר להתחתן לו אסור ממזר שהוא יודע הממזר אם ומאידך

ממזר שהוא יודע שלא מי. עם

בדעת הערות מספר להעיר יש משה. האגרות

א. כלל לתוך "כניסה" של עניין אינו "נטמעה" המושג יכול ממילא ידיעה. אי של עניין רק אלא ישראל, כלפי אך בציבור נטמע שלא ממזר של מצב להיות לו איסור אין ממזר שהוא יודע שלא ספציפי אדם

חידוש כמובן וזה. איסור.

ב. יודע שלא מי "לשדך" מותר משה האגרות לפי האם של המצווה האם ז״א כשר. ליהודי ממזר שהוא שמא או הממזר עם להתחתן לא רק הוא היודע צריך שלא (אלא כממזר אליו להתייחס גם מחוייב הוא מחאה דין כל כי כשר עם להתחתן בו למחות

ם לנוגעי ידיעה אין כי איסור כאן ואין מאיסור, למנוע

בדבר נוגע הוא הרי ידך הוא אם אך.)בדבר.

ג. בממזר דווקא הם משה האגרות דברי האם לדון יש

בגוי. וכן הפסולים בכל שמא או ועבד,

מחמת הוא ועבד בממזר דווקא שהם לומר והסברא

מה אותה שהם והיינו בזה. זה התירתם שהתורה

דרגה– דווקא הוא בהם שהאיסור לומר יש שמא אז

שידוע למי מעמדם– לו למישהו מהם להקיש וא״א

איסורו גדר גם הוא שכן ולטעון. אחר

ידוש ח – לרמ״א בניגוד החזו״א אפי שנטמע ממזר לשאת 'היתר

ליודע

והנה איש החזון הרמ״א פסק על, חלק שנטמע שממזר

אף ו ממזר- שהוא שיודע למי אסור תמה מניין החזו״ר

שלפנינו הגירסא את לשנות שיש טען ואף, לרמ״א זאת למי גם שלכאורה טען איש שהחזון והיינו הרמ״א. בלשון

ממזרת שהיא יודע שהוא האשה את לשאת מותר. שיודע

והרמב״ן הר״ן במחלוקת תלוי שהדבר נראה. ולכאורה

הוא לאחרים לספר לא שההיתר במפורש כותב הר״ן

הואיל הרמ״א שדברי חזינן מכאן וא״כ יודעים. אינם והם

בר״ן נמצאי. ם

אדרבה אלא כלל, כזו לשון כותב לא הרמב״ן זאת לעומת "נטהר והפסול בהיתר שמדובר בפשטות כתב."הוא

לו- שידוע למי שאפי' ומשמע מה בירור וצריך מותר.

הדבר. טעם

הוא שכאן ההיתר עניין והחזו״א, הרמב״ן שלפי נראה ישראל בכלל ונטמע ישראל כלל עם במגע בא שהוא מצד

מי כל וע״כ מהקהל, חלק להיות הופך הוא גופא בזה בהם שנטמע במי מותר הוא ב״קהל". שהוא

חלק והם שהואיל שנטמעו לחללים ביחס לומר יש וכן הוא מה״קהל" חלק שהוא מי כל ע״כ הכהנים מקהל

בהם. מותר

מי וכל לגוי, עבד בין חילוק אין לכאו' אז כנה זו הבנה אם

(ואפשר שבקהל מי לכל מותר הוא מהקהל חלק שהוא הממזר שבגללו ברוב, ביטול סברת של "עירוב", שהוא לקהל ביחס מהקהל חלק להיות הופכים חלל או גוי עבד,

שבקהל מי לכל מתירו גופא.)וזה

נטמעה שנטמעה משפחה אמרינן בגוי שאפי' ראיה

ומצאתי ג משה רבי מפירוש לזה ראיה התנ״ך על, י לנ ט

כלפי שאף במפורש שכתב משפחה אמרינן גויים

נטמעה. שנטמעה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סודו של אליהו הנביא בליל הסדר - הלל מרצבך - אתר כיפה תשע''ח

בס״ד

סודו של אליהו הנביא בליל הסדר

למה דווקא אליהו מוזכר בליל הסדר?

בהגדה של פסח אליהו הנביא מוזכר מספר פעמים, הן בכוס שמוזגים בעבורו, והן בפתיחת הדלת לכבודו. וצריך להבין מדוע זכה אליהו הנביא למקום של כבוד בליל הסדר, מה שלא זכה אפילו משה רבנו. הרי אליהו הנביא הוא מתקופה שונה לחלוטין בהיסטוריה?

הטעמים לאזכור אליהו הנביא

בהגדות הראשונים אין אזכור לקשר בין אליהו הנביא לליל הסדר.

אך כבר לפני 350 שנה הרב חיים בנבנשתי מתורכיה, מחבר הספר ״כנסת הגדולה״, החל באזכורו של אליהו הנביא סביב ליל הסדר, אך לא ביאר מדוע.

הרב משה חגיז (שהיה מהלוחמים נגד השבתאות) בספרו שו״ת שתי הלחם (סימן מו) הביא מספר טעמים לאזכורו של אליהו הנביא בלילה זה:

אליהו הוא מלאך הברית המעיד על כך שבני ישראל ערכו את ברית המילה. באכילת קורבן הפסח אסור לערלים להצטרף לסעודה. ולכן אנו מזמינים את אליהו הנביא להעיד שאצלנו כל הבנים נימולו ורשאים לאכול מקרבן הפסח.

עוד כתב הרב חגיז: יש בכך לימוד זכות על אבותינו שמסרו נפשם על המילה, ומזמינים את אליהו הנביא שיעיד על כך.

עוד כתב הרב חגיז: ישנו מדרש שבזכות דם הפסח ודם הברית שהתערבו יחד יצאנו ממצרים. ואנו מזכירים זאת בהגדה: ״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ״ — דם הפסח ודם המילה.

עוד כתב הרב חגיז: ״ראוי ונכון להכין כוס זה בשם אליהו כי הוא המבשר את הגאולה אחרונה. ״

בספר קול אליהו (הובא בפסקי תשובות סי׳ תפ הע׳ 2) הביא שכוסו של אליהו הוא על פי אותם הראשונים (רבנו חננאל ור׳ יצחק אלפסי) שכותבים שצריך לשתות 5 כוסות בליל הסדר: ״בכוס חמישי אומר הלל הגדול״. וכיוון ששאר ראשונים חולקים על דין כוס זו, מוזגין כוס חמישי וקורין לה כוס אליהו, שאליהו הנביא יכריע האם צריך לשתות כוס חמישית או לא.

בהגדת חתם סופר (עמ׳ לא) כתוב שתקנו ד׳ כוסות בליל הסדר כנגד ד׳ לשונות של גאולה. וכוס החמישית כנגד לשון ״והבאתי״, שהיא כנגד הגאולה העתידה כשיבוא אליהו הנביא, ולכן קוראים לה כוס של אליהו.

הדמיון בין משה לאליהו בשבר אחר הגאון

ברצוני לנסות להציע רעיון נוסף. המדרש מונה 30 השוואות בין משה רבנו לאליהו הנביא. משה רבנו לא מוזכר בהגדה, אך אליהו (המשלים של משה) מוזכר.

ניתן למצוא הקבלות בין שני מעמדות גדולים שעשו משה ואליהו: א. מעמד הר סיני. ב. מעמד הר הכרמל.

אצל משה רבנו, אחר מעמד הר סיני העם מגיע לשיא רוחני: ״רואים את הקולות״. אך כשמשה יורד עם לוחות הברית, יש את חטא העגל. אירוע זה שובר את משה, והוא מבקש להימחק מעל במת ההיסטוריה (שמות פרק לג):

״וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. ״

גם אצל אליהו, בהר הכרמל, אחר שמנסה להחזיר בתשובה את עם ישראל באירוע מרשים שכולם יכירו במלכותו — אש יורדת מן השמים, האירוע מצליח, וכולם צועקים: ״ה׳ הוא האלוקים״ ושוחטים את נביאי הבעל — אך מהר מאוד יש שבר גדול, הכול נשכח, רוצים להרוג את אליהו וחוזרים לעבוד עבודה זרה. אליהו נשבר, מתייאש ומבקש למות (מלכים א, יח):

״וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה׳ קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. ״

בשני המקרים האירוע לא מחזיק מעמד, ובשני המקרים גם משה וגם אליהו כמעט נשברים.

איך קורה דבר כזה שעם ישראל חוטא אחרי אירועים מרשימים כל כך? כנראה שהתרגשות והתפעלות זה דבר גדול, אך זה לא מחזיק מעמד ללא חינוך.

תשובת ה׳ למשה ואליהו

לתחושת השבר גם של משה וגם של אליהו, ה׳ עונה תשובה דומה: מפגש עם אלוקים — מבט אחר למציאות, והמשכת המסורת (יהושע, ואלישע).

מפגש ה׳ עם אליהו מופיע מיד אחר כך:

״וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה׳ וְהִנֵּה ה׳ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה׳ לֹא בָרוּחַ ה׳ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה׳. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה׳ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. ״

מפגש ה׳ עם משה מופיע גם מיד אחר חטא העגל:

״וַיֹּאמֶר ה׳ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. ״

מתוך מבט אלוקי הכול נראה אחרת. גם התסכול הכי קשה אפשר להכיל אותו.

המשכת המסורת אצל אליהו מופיעה גם מיד בפסוקים:

״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ…״

וכן המשכת המסורת אצל משה מופיעה גם היא באותם הפסוקים:

״וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. ״

הקשר לליל הסדר

אליהו הנביא מבין שאירוע מרשים וחד פעמי הוא דבר חזק, אך זה לא הדרך לחנך — זה לא מחזיק מעמד. הוא מבין שכדי להשפיע צריך לחנך את הילדים, דור אחרי דור.

אליהו זוהי דמות חיבור בין הדורות, החל ממשה מושיעם של ישראל, שהוא דומה לו בהנהגה, ועד המשיח שיבוא עמו.

ליל הסדר הוא זמן של חיבור משפחתי, חיבור שמחה ועצב, וחיבור בין הדורות. אליהו מתגלה בכל ברית מילה, שם מתחילים את החינוך היהודי, והוא מעיד שאף שעם ישראל חטא, יש לעם הזה תכלית ויש המשכיות.

כל ליל הסדר שבו ההורים יושבים עם הילדים ומחנכים את דור ההמשך, בא אליהו הנביא כדי להעיד על כך, שגם אם יש קושי רוחני, יש המשכיות.

אחד כפול 4 בגימטרייה זה אליהו

״כנגד 4 בנים דברה התורה: אחד…״ — המילה ״אחד״ מיותרת לכאורה. אך על דרך הרמז מסבירים, ש״אחד״ בגימטרייה זה 13 (אהב״ה).

13 * 4 בנים = 52.

התשובה לכל הבנים זה ״אליהו״ בגימטרייה 52, שבגימטרייה זה ב״ן.

חיבור הלבבות

תפקידו של אליהו הנביא בליל הסדר זה חיבור לבבות: ״והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם״ — בין ההורים לילדים, בין הדורות הרבים, בין השברים לבניינים.

שבת שלום וחג שמח, הלל

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות