⚡מבזקס לשבת פרשת פנחס פרק 50# MivSacks for Sabbat Pinchas⚡

צפייה ביוטיוב

ערוץ: Amir D

---

נשלח על ידי: הרב אמיר דדון תוכן יהדות חינוך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חסידות עם צ'ולנט בטל מנשה | סוכוצ'וב וחב"ד - התוועדות שם משמואל לג' בתמוז

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יצחק שטרן

---

נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הרבי מלובביץ' הוא המשיח?! | הרב גיא אלאלוף

צפייה ביוטיוב

ערוץ: Rabbi Guy Alaluf

---

נשלח על ידי: Guy Alaluf
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

איך לקבל החלטות טובות? || ואיך להתמודד עם החלטות גרועות שקיבלתי? | הרב יהודה בן חמו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הִתְפַּתְּחוּת אִישית יְהוּדִית - הרב יהודה בן חמו

---

נשלח על ידי: יהודה בן חמו
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עקרונות חינוכיים במשנת הגריד

עקרונות חינוכיים במשנת הגרי״ד הרב אבינדב אבוקרט

היחס למתחנך - בסוד היחיד והיחד, על אהבת תורה וגאולת הדור

גם הזיקה בין רב לתלמיד, בסיס המסורה הדתית, מתגב־שת בשתי רשויות. באחת מהן נשאים שני בני־אדם מבוגרים בעלי דעת והכרה, נושאים ונותנים ומתעמקים בתורה, מזדקקים למידותיה, עקרוניה ודקדוקיה ומטפלים בהם. היחס הוא טכני — הרב ממציא ידיעות לתלמיד. הקומוניקציה היא פורמאלית. הפעולה היא אינטנציונא־לית. ישנה התכוונות כלפי חוץ, אל החזות, בין מצד הרב ובין מצד התלמיד. דר־שיח מתפתח ביניהם. מוחות בנפשים, בהדרתו וסודיותו. עודי עני לראות את תמונתו של הצמח צדק, לבוש לבנים, שנתגלגלה בפנטסיה הילדותית שלנו בדמות כהן גדול היוצא מבית קדש הקדשים. עוד אזני קולות צלילים מוזרים אבל גם

ברשות השנייה משתעשעים שני ילדים, שטופי אור וחום, חניכים בשטף חוויותיהם התמימות, ואינם נזקקים לאומר ודברים של הגדולים. הקומוניקציה אינה משתמשת בשקלא־וטריא הגיוניית־לשונית, כי אם בריתמוס משותף של דפיקת הלבבות. אין ביניהם מאמץ מכוון, ואין פעולה מועדת־חוץ מקשרת אותם. אין הרב עסוק בדר־שיח עם תלמידו. הוא מושקע, ראשו ורובו, במונולוג — בחוויות עצמו על כל השוני שבהן. התלמיד, מבלי שיתכוון לציייתנות, בולע פירורי רבו, ומסתבך בה. מיזוג חוויות והשתר­פות רשויות קיום מבצבצים ועולים מתוך המונולוג של הרב והקשבת התלמיד, קרב רב קשב, אל צלילי שיחת פלאים זו. תחליך זה של הקשבה מתחיל בשנות הילדות המוקדמות, כשהתינוק עדיין אינו רואה כלום מעבר לעולמו הקטנטן. המסורת היא חוויייתית. כליה הם מחוץ לגבול המחשבה והלשון.

דוגמה אישית - בסוד היחיד והיחד, על אהבת תורה וגאולת הדור

כשאני רואה את אבא מרי ז״ל, יושב ולומד בלילי יום־הכיפורים בצניעות אינטימית מתוך עצבות וגם חגיגיות את סדר עבודת היום במסכת ״יומא״ — ״הוציאו לו את הכף ואת המחתה חפן וכו׳״, וצלילי הניגון, שתקוה. וגם יגון לו, בוקעים ועולים מן האתמול הרחוק, הנני נמשך בחבלי כיסופים עזים אל עולם אחר, הרחק מעולמי המזו­ הם, האהבה מתעוררת בי, והאש ניצתת בקרבי. רק אז אני מתחיל להרצות בהתלהבות הנובעת ממעמקי חוויייתי את ברכת קדושת היום: ״מחל לעוונותינו ביום-הכיפורים״. כשעיני ניתלות בו אז בזקני, ז״ל, בעמידתם הכפופה, את אשר התוודו על עוונותיהם מתוך השתוחחות הנפש הנכ­ נעת לכונה, גאוותי האבסורדית נשברת, ואני מרגיש, כי יד נעלמה זורקת מים קרים וטהורים על נפשי העייפה ומשפשפת ומנקה את הזוהמה ממנה. די לי לפסוע פסיעות ״אחדות״ לאחורי, אל דמדומי שחר ילדותי, ולמצוא את עצמי עומד על-יד אבי, בתוך קהל חסידי חב״ד השקועים בתפילה, ולקלוט את האיווש שהתנשאה מעל לראשי המת­ פללים בלילי יום-טוב של ראש-השנה, ליל ההכתרה (די קאראנאציע-נאכט), בלשונם של זקני החסידים, כשיהודים שבעי דלות, רזון ועלבון היו נותנים כתר-מלוכה לחי העול­ מים — כדי להרגיש את כל עומק האידיאה של מלכות. אמנם הכרת היהדות שקנייתי לי העמיקה, הרחיבה ופיארה חוויייה זו, וגם הענקה לה שפעת תוכן ומשמעות. ברם חיוויה וגם כוחה מפכים מקטנות-מוח של ילד תם, שעדיין הוא מסתתר אירשמה במכמני נשמתי.

חינוך לתפילה - מפניני הרב, ליקוטי הנהגות

רואה אני את עצמי זכאי לתאר תמונה כזאת, הואיל ובזכרונות הילדות שלי, מעורפלת למחצה ואפופת רומאנטיקה למחצה, רואה אני עדיין עתה את ניענועיהם החזקים של קהל אנשי חב״ד הכניסה (ותיקים), של ראש השנה, ״ליל ההכתרה״ (בכינויים של חסידים ותיקים), כשהאדם השפל והנדכה, שהיום הוא אך כאן ומחר בקבר, מגיש את כתר המלוכה לעתיק יומין, לאין סוף, לחי העולמים, ומכנה אותו המלך הקדוש. עדיין אני שומע את הרחש של מאות יהודים משולהבים ברוחניותם, שהיה חולף בבית הכנסת, כשהש״ץ סיים את הקדיש, והקהל פתח באמירת תפילת העמידה, המייה של משהו נשגב ונעלה, לוהט וחי, שלא היה זקוק לא לחזן ולא למקהלה ולא לקישוטים תיאטראליים, כדי להגיע לשערי שמים.

דמות חינוכית - מפניני הרב

נטפת על שלשה נמוקים: … ב. חיבה יתירה הנני רואש לתנועת חב״ד. מדי דברי בה זכר אזכרה כחזון נעורים, רצוף רשמי ילדות תמימה, מפי ה״חזורים״ בערבי הארוכים לאור נר כהה על דבר אורות עטופות הוד רומנטי, עוד מרחפים לפני דמויות פנימיות ארכיאולוגיות, עטורי מקיפים ואורות חוזרים, העלם וגילוי, אהבה פנימית והנפש הישראלית תפארת קדומים. הנה דיוקן מלמדי, ר׳ ברוך יעקב ריסברג, ז״ל, לפני עוד אני רואה את ארשת פניו, שהפיקה פכחון לב ופקחות עין וגם דמיון ומעוף. עד היום הזה אני שומע את קולו בדממת בין השמשות נוהג ורווי עצבנעמים, ודבריו בוקעים מתוך המרחק, דברים מלאי התלהבות והתפעלות על דבר שבתו הזקן שהביטה עליינו, תינוקות של נושא בנבכי נפשי את דמות הרבי הזקן שהביטה עליינו, תינוקות של בית הספר, והעיניים הגדולות המציצות מברמחבי ר׳ה אין קץ, קץ, רתוקי חזון רבם, הזקן היורד על פי מדותיו קסם אותנו, ילדים קטנים, בהדרתו וסודיותו.

כאפרכסת וחייתי מאזין לדבריו, לא חכנתי אף מלח אחת בנוע לעניין המדובר. ברם רושם כפול מתרקם בנותי התמים והצייר: (א) הנגן החייידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי ידע מה חיה קורה לרמב״ם. הייתי מרגיש כי חרמב״ם בעצמו חיה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב״ם חיה יושב עמדי במיטתי. מה חיה מראחון ז לא ידעתי בדיוק. אבל דומת חיתה דיוקן לפני אבא החסובות וחיפות מאד. בשמו של אבא נקרא גם הוא — משה. אבא חיה מדבר; התלמידים, בעינים מעוצות בצבא, חיו שומעים בדרחישה את דבריו. לאט, לאט פנח המפתיחות, אבא מבוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו; חלכות נוסחו וחוודרו בדייקנות נפלאת. אור חדש זרח. חקשיות ונחישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב״ם יצא כמנצח. פני אבא חיו מקרינות שמחת ונגיל. הוא תון על ״יידידי״, על רבינו משה בן מימון, בנ-צחוק של נחת נראתח על שפתי הרמב״ם. גם אני אנשי שהשתתפתי בשמחת זו. ועלי ושמח חייתי. חייתי קופץ ממיטתי ורץ מחד לחדר אמי ובשורה מרנינת לב פי: אמא, אמא, רמב״ם צדק, חוא ניצח את הראב״ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!

אולם לפרקים לא הכפות לא האיר מלוא של הרמב״ם ״אינינו״ חקיפותו מכל צד; חקשיות חיו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא ניסח בכל כוחו לחתן עליו. אבל חישובת לא באה. אבא מרי חיה משתקע בחרחורים בחרחורים נשע על אגרופו, התלמידים, אני וגם הרמב״ם בעצמו חיכו לדברי אבא מתוך מתיחות נוראת. אבל אבא חיה מרים ראשו ואומר בעצבות: חיכו; דברי הרמב״ם קשים מאד. לית נגר ובר נגר דלפרקינחו. חדבר נשאר בצריך עיון. כל החבורה, ואבא מרי בתוכה, חיתה עצובה, בבחינת פורשת ״ובוכה״. יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיני ניתלות דמעות. גם בעיני הרמב״ם חיה מרגיש, כי דמעת נוצצת.

לאט חייתי בא אל אמא וחייתי אומר אמר לה בלב קרוע; אמא, אבא לא יכול לישב את הרמב״ם — מה נעשה ז אל חסוגיא, חיתה אמא עונה, אבא ימצא חיתוך על דברי חרמב״ם. ואם חוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי חרמב״ם. עיקר חיוויה זו שייכת לימי לידותי. אבל בכל זאת חיא פנטסיה פסיכולוגית חיסטורית גמורה שחיה גם עכשיו בעמקי נשמתי. כשאני יושב ללמוד חנני נמצא תיכף ומיד בחברת חכמי המסורה. חיחס בינינו נמצא מאד. הרמב״ם פוסק, הראב״ד, ר״ית מקשה, הרמב״ן פוסק, הרא״ש ומרפאלי, ר׳׳יי יושב בראש ומפרש, ר״ית מקשה, הרמב״ם פוסק, הראב״ד, כולם הם בחדרי הקטן, יושבים סביב לשולחני. המה בביטים עלי בחיבה, בחיבה, משתעשעים עמי בסברא ובגמרא, מעודדים ומחזקים אותי כאב. אין לפמוד תורה רק פעולה דידקטית, אין עסק בדברי תורה רק עניין תורמלי טכני של מתנגמם בהמצאות וחילוף ידיעות. היא חיוויה כבירה של התייחדות של דורות הרבה, הזדוונות של רוח ברוח, איחוד של נפש בנפש. אלה שמסטרו את התורה ואלה שקיבלו אותה מזדמנים לפוגדק חיסטורי אחד.

כאמור, הרמב״ם חיה חברי לא רק בשנות הילדות. גם עכשיו אנו חברים. ההבדל בין חוויייתי הילדותית ועכשיו הוא: מתבגם רק פרט אחד. הרמב״ם חיה מרגיש כי חכמי המסורה מימות משה הרבותא נגדלת וכוללת הרבה. כל חכמי רעי ובחרי! כשאני רואה חנני הרמב״ם או חר״ית מרגיש חנני רואה את פניהם המאירות, המביעים לי נחת רוח. חנני מרגיש כי הרמב״ם ותר״ית מנריש לי ידיהם. כאילו אין זה, חנני מרגיש ולחצים לי את ידי. כאמון, זוחי חיוויה עמוקה מאד. זוחי חוויית מסורת תורה שבעל-פה.

חוויה לימודית - איש ההלכה

רצוני לספר על דבר חוויה אישית שתדגים את האידיאה של מסורה שאנו עסוקים בה.

זכורני, כד חוינא טליא, נער גלמוד ובודד חייתי. פחדתי אי חעולם. קר וחח חיה לי חעולם. נדמה חיה לי כאילו חכול לועג לי. ברם, חבר אחד חיה לי וחוא, אל תצחקו לי, חרמב״ם. אין חתחילדנו ז פשוט, נפשנו!

אורח קבוע חיה חרמב״ם בביתנו. חינים ימים סמיכת אבא מרי על שולחנו של סבא, ר׳ אליחו פיינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר׳ אליחו פינגשטיין, ר

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות