במדבר תשפו - מה בין מפקד משה למפקד דוד

תשפ״ו במדבר

**1. במדבר רבה פרשה ב סימן יז**

זמן כל זמרא בן יוסי רבי בשם ר״א שנמנו — חסרו לצורך שלא, חסרו לא לצורך. ישראל ואי משה בימי לצורך נמנו זמן זה בדגלים, הארץ ובחילוק. ושלא דוד בימי לצורך, ושלא.

**2. מסכת ברכות עמוד ב דף סב**

רבי אלעזר מנחה: אמר בי ירח אם הסיתך ה׳, אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית — קרית שאפילו בדבר מכשילך אני? הרי תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב כי תשא, ונתנו איש לפקדיהם ישראל בני ראש כפר נפשו, וכתיב שטן על ישראל ויעמד וגו׳ מיד.

ויסת דוד את ישראל לאמר לך מנה בהם. וכיון דמנינהו לא, שקל מינייהו כופר, דכתיב ויתן ה׳ דבר בישראל. ועד מועד עת מהבקר. ובהשחית, ראה ה׳ וינחם. ראה? מאי… ומסתברא כמאן דאמר, ראה בית המקדש, שנאמר אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה.

**3. הפקודים**

שמות פרק ל פסוק יא-יב (פרשת כי תשא)

שמות פרק לח פסוק כה-כח (פרשת פקודי)

במדבר פרק א פסוק א-ג (פרשת במדבר)

במדבר פרק כו פסוק א-ד (פרשת פינחס)

שמואל ב פרק כד

דברי הימים א פרק כא

**4. שו״ת יביע אומר חלק י חו״י סימן מ**

בענין מפקד העם בארץ ישראל. סיון תשל״ב. הנה יש כמה לצדד בקצרה ואכתבם הנה בס״ד. ״בן פרת״ לפ״ק יוסף. הנה, צדדי היתר. וכתב הרב, רש״י בריש פרשת כי תשא פירש. רבינו אליהו מזרחי שם נראה שם, לומר דדוקא כשמונים אותם בלי שקלים, כשכל ישראל נמנין יחד שולט בהם נגף, וכדכתיב כי תשא ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וכו׳, אבל כשמונה מקצת ישראל, לפיכך כשמנה דוד לכל ישראל ויהודה, כשפקד בהם הרע עין ובא עליהם דבר, ואילו שלח את העם בידי יואב שליש ושליש ושליש בידי אבישי הלכו, לא שלט בהם הרע עין, אדרבה הלכו ונצחו במלחמה.

(והנחלת יעקב הקשה על הרא״ם מיומא ב. ששאול מנה אותם בטלאים. וקשה מאד לומר שהרא״ם נעלם ממנו זה כל. וצריך לומר דדוקא לענין הנגף דאורייתא ושליטת איסורא קאמר, אה״נ אבל דאסור מדרבנן… וכן מפורש מצאתי להגר״י עייאש…)

ונבוא אל דברי הכלי יקר (ר״פ במדבר ד״ה כל), ואחרי הודיע ה׳ אותנו את זאת, נכונה סברא על ישראל שמה, שפירש י״ר שקלים, שמספר שחלקו עליו הרבה מהמפרשים ואמרו זה היה בלא שקלים. ונ״ל דדוקא הטעם, שהיה הראשון במנין, סמוך למעשה העגל, היה דבר חידוש על ריבוי מספרם, ולא מצרימה ירדו נפש בשבעים הוחזקו, ואדרבה נראה היה במספר רב, ומבלי שנתמעטו, מעוצר רעה ויגון, והשלכת הבנים ליאור, שולט הרע עין בהם, ואבל מבלי שקלים היה, אלא בשאר מספרים שלאחר מכן שאינם שייך ליתר דיוק, וכבר הוחזקו בעם רב, לא חשש נגף ועין הרע. ע״ש.

ולפי״ז הדין שהוא בנידוננו, שמספר האוכלוסיא ידוע בערך ידי מרשם התושבים ומס הכנסה וכיוצא בזה, ואין המפקד אלא ליתר דיוק, וגם לדעת שהמצב הכלכלי של המשפחות שייך, לא שישלוט הרע עין בהם, הפנים שבמשרד יודעים יותר או פחות, מספר האוכלוסיא, אלא שרוצים לדעת את מספרם במדויק, לשם צרכי אוכל נפש, כלכלה ייצוא ויבוא, חיים שונים ואגרת, חינוך לבתי הספר, נפשות המשפחה, והכל כדי להתחשב במספר. וכן יש לצרף מ״ש ע״י כתב. נעשה כתב ג הרלב״ע שעל ידי כתב מותר. וכן פסק כיו״ב הגאון בעל פאת השלחן משקלוב…

**ספר משה? למה**

**5. במדבר רבה פרשה א סימן יא**

א״ר פנחס בר אידי מה כתיב בראש הספר — שאו את ראש כל עדת בני ישראל. לא נאמר גדל ראש את אלא שאו ראש את, כאדם האומר לקוסטינר סב רישיה דפלן. כך נתן רמז למה שאו ראש את — אם יזכו יעלו לגדולה, כמה דתימא (בראשית מ) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך. אם לא יזכו ימותו כלם, כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך גלוי והיה המקום על העץ אותך ותלה. וינטלו ראשיהן שימותו כולם במדבר.

**6. הקדמה דבר העמק לבמדבר**

אכן עיקר ההפרש הזה היה ניכר בשני ענינים שהיו הפקודים שוים בחומר המעשה ונשתנו בצורת הליכות המעשה. משום כך. הכי בפעם הראשונה היה על פי סדר הדגלים מד׳ רוחות כמרכבה לשכינה. והיה ראש הדגל אפרים וקודם למנשה. ולא כן בפקודי פרשת פינחס בשנת הארבעים. כמש״כ בפנים ב׳ כ׳ כ׳.

**ספר דוד? למה**

**7. רמב״ן פרשת במדבר**

כי בדוד מספר מפקד העם (ש״ב כד ט), ואמר, כי בפקידת ידע מספרם, הוא רחוק הכופר, במה שאמר הכתוב שיזהר דוד אצלי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (שמות ל יב). ואם אולי דוד טעה, למה לא עשה יואב, והוא דבר המלך נתעב אצלו שקלים, והיה אמר לו למה יבקש זאת אדני, ולמה לא לישראל לאשמה (דהי״א כא ג). אבל דעתי, כפי שקלים לא יחטא ימנם. היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, ולא עושה בהם דבר כי לא היה יוצא למלחמה על עם רב, רק לשמח לבו שמלך בעת ההיא, והוא מאמר יואב (ש״ב כד ג) ה׳ אלהיך יוסף כהם ואדוני וכהם העם פעמים מאה למה חפץ אדוני בדבר הזה.

**8. שדה מרומי ברכות דף סב עמוד ב**

אבל כאן לא היה כלל טעות, אלא תשוקה עצומה למנות ישראל ויהודה, מה שאינו נכון, אפילו ע״י דבר אחר אם לא לצורך מצוה. וזהו וכיון הגמ׳ לאותה תשוקה, וקאמר עבירה כמו שלא שקל מינייהו כופר, דמנינהו פי׳, עבירה גוררת, שתחילת המנין היה באיסור.

**9. שו״ת יביע אומר חלק י חו״י סימן מ**

ובעיון יעקב (ברכות סב ב) כתב, שאדונינו דוד, סבור היה שדוקא במדבר היו צריכים למחצית השקל כדי למנותם, אבל בארץ ישראל ובדורו, שהיה דומה יפה וקדושים, כמו שהיו עוסקים בתורה, הם, במדרש תהלים (פרק נז) שאמרו, כאשר קם דוד בחצות הלילה ועוסק בתורה, היו שומעים קול הכנור שלו ואומרים, ומה ישראל מלך ישראל קם בחצות הלילה ועוסק בתורה, אנו על אחת וכמה וכמה. ואפילו התינוקות היו יודעים לדרוש את התורה בפנים מ״ט טמא ובמ״ט פנים טהור (מדרש תהלים פרק יב). ואין הרע עין שולט בהם, וקרוב לשקלים אינם צריכים. כתב לזה הגרי״ח בספר… ע״ש.

(ברכות שם) שדוד היה סבור, שישיבת ארץ ישראל, זכות ישראל שבארץ שמגינה עליהם, ואין צורך בכופר כדי שלא תשלוט הרע עין בהם…

**הצעה: **

מפקד לצורך טכני כמו חלוקת הארץ או אוכלוסין — מותר שהוא בימינו ואין בו סכנה. המפקד הבעייתי הוא מפקד שנעשה לשם כבוד ישראל. משה מצטווה לעשות מפקד בתחילת המדבר, אבל זה הולך לצורך, ודוד רצה להיות במדרגה הזו. אבל זה הולך לא, הפספוס הזה מ״צורך״ ל״שלא לצורך״ ודווקא אצל דוד הולך לא, ודווקא המפקד של דוד מביא תיקון גדול של בניית המזבח במקום המיועד לו. כלומר — המפקד של דוד דווקא בדיעבד היה לצורך.

---

נשלח על ידי: עמנואל נהון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הלכה פסוקה - פורים במוצש

פורים במוצאי שבת

״והחודש״ — אשר נהפך להם מיגון לשמחה — מלמד שזמן החודש מסייע לטובה.

**תענית אסתר — יום 21. 3**

❖ מי שחולה, מעוברות ומניקות, וכן זקן מופלג — פטורות מתענית אסתר.

**זכר למחצית השקל**

❖ זכר לכך שבזמן בית המקדש קבעה התורה שהקרבנות הכלליים יירכשו מכספי טוב מנהג, והגביה הייתה מתבצעת סמוך לחודש ניסן, ללא הבדל בין עשיר לעני.

❖ הנוהגים לתת מטבעות — די בשלושה מטבעות. מעיקר הדין נותנים חצי שקל אחד. ויש שנהגו לכתחילה לתת שווי של מחצית השקל (כסף, 9 גר׳) — שהוא כיום 28 ש״ח.

❖ נותנים מי? במשנה מופיע שנתנו מגיל עשרים, ויש שכתבו מגיל שלוש עשרה. בפועל הפשט הוא לתת עבור כל נפש הכוללת את כולם בבית, ומנהג לתת עבור ילדים קטנים — ולא מפסיקים. לתת עבור הקטנים (ועוברים וילדים ותינוקות) אפשר כעיקר הדין.

❖ נותנים למי? במקור המגבית הייתה לתקציב השנתי של בית המקדש. הדבר כיום — ״מכון המקדש״, או בתי כנסת וישיבות שכתבו שהם תרומה לדומה למקדש; ניתן לתרום אף למטרות תורה וחסד אחרות לפי האחרונים.

קישור לאחזקת בית הכנסת: https: //katzr. net/bb12ab | https: //app. icount. co. il/m/2d3f5

❖ נותנים מתי? נהוג לתת לפני מנחה של תענית אסתר, כדי שנקדים שקלינו לשקלי המן. יש שנהגו לתת בליל פורים ממש, ויש המקדימים מא׳ אדר ב.

❖ חשוב לומר שזהו זכר למחצית השקל, ולא מחצית השקל עצמה — כדי שלא נחייב עצמנו בדיני הקדש (בדיעבד גם אם לא אמר, לא התקדשו המעות).

**פורים במוצאי שבת**

❖ אין לטלטל את המגילה בשבת לצורך הקריאה. וכן אין להתחפש לקראת מוצאי שבת בשבת.

❖ בסעודה שלישית אומרים ״על הניסים״. ואין אומרים ״רצה״ כבכל שבת.

❖ עושים הבדלה אחרי השבת — אם מתפללים ערבית מיד בצאת השבת.

❖ במצב כזה מומלץ לאחר את ערבית כדי למנוע חילול שבת בארגונים ותחפושות (הבדלה בצאת השבת 18: 30) — כדי שלא לפשל את כוח התפילה. כדאי לעשות הבדלה בבית.

**תפילות**

*(שו״ע) וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בַּעֲשִיַּת מְלָאכָה, מֻתָר — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה מֵאוֹתָּה מְלָאכָה לְעוֹלָם (פּוּרִים)*

❖ נזכר אחר שסיים הברכה — אינו חוזר. ובברכת המזון ובתפילה אומרים ״על הניסים״.

❖ מי ששכח יכול לומר ״על הניסים״ אחרי ״יהיו לרצון״ בתפילה, או אחרי ״הרחמן״ בסגנון של בקשה: ״הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימי מרדכי ואסתר…״. אם לא אמר כאן גם, אינו חוזר.

❖ מי שהשתכר עד שאינו מצליח למקד מחשבתו — אסור לו להתפלל. על כן מי שהתפלל מנחה בראשו עיניו, יוכל לברך ברכת המזון אשר יפיג יינו לפני הסעודה.

**קריאת המגילה**

קריאת המגילה היא דרך ההודיה לה׳ על הנס הנסתר — אמרו חכמים: ״קריאתּה זו הֵלָל״.

❖ מי שלא שמע חלק מהמגילה — אפילו מילה אחת — לא יצא ידי חובתו. אין אפשרות להשלים את המילים החסרות בסוף הקריאה, כי חייבת להיות כסדרה.

❖ מי שמפסיד מילה — צריך לקוראם מתוך הספר, אפילו פסוק או כמה פסוקים, ולהדביק את קצב הקורא שבידו המודפס.

❖ אדם שהגיע מאוחר לקריאת המגילה — לכתחילה ילך למניין אחר. זאת בכל, יכול לצאת ידי חובה בתנאי שיספיק לקרוא לעצמו במהירות מן החומש מתחילת המגילה, ולהדביק את הקורא עד שישמע רוב המגילה מהקורא, ויוצא את תחילת הפרק ה׳.

❖ לא יוצאים ידי חובה בשמיעת המגילה דרך זום, טלפון, או בקולו של הקורא.

❖ נשים חייבות בקריאת המגילה בלילה וביום (למרות שזו מצוות עשה התלויה בזמן) — משום שאף הן היו באותו הנס שנעשה על ידן.

❖ לנשים שאינן יכולות לבוא לקריאת מגילה מאורגנת — טוב שתלך לתפילה. אשה שתקרא בבית לבד — יש חשיבות (אך לא הכרח) לקריאה במניין משום ״פרסום הנס״. נשים גם מצטרפות לעשרה בזה.

❖ עדיף שאחד שאינו מברך את הברכות שלפני הקריאה — ואפשר שעדיין שמע ויברך — שהקורא יברך.

❖ ברכה שאחרי הקריאה (״הרב את ריבנו״) — מברכים רק במניין, בין של גברים בין של נשים.

**משלוח מנות**

❖ כל אחד צריך לתת לחברו במהלך היום משלוח המכיל שני מאכלים שטעמם שונה. אין צורך שהמאכלים יהיו בעלי ברכות שונות (דוגמאות: שתי עוגות לחם, דג ואורז, פירות ושימורים, וקוסקוס).

❖ משלוחי המנות שנותנים יכולים להיות צנועים וסמליים, ובזה מרבים אהבה ואחווה בין איש לרעהו.

❖ אין המשפחה סתפק במשלוח מנות אחד — אלא כל אחד מבני הבית נותן משלוח בעצמו.

**מתנות לאביונים**

כתב הרמב״ם: ״מּוטָב לָאָדָם לְהַרְבּוֹת בְּמַתְּנוֹת אֶבְּיוֹנִים מִלְהַרְבּוֹת בִסְעֻדָּתוֹ וּבְשִׁלּוּחַ מָנוֹת לְרֵעָיו. שֶׁאֵין שִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים. ״

❖ כל אדם צריך לתת שתי מתנות לשני אביונים במהלך היום. הנותן לכל עני 25 שקל מקיים המצווה בהידור, וכל המוסיף — מוסיפים לו מן השמים.

❖ אפשר להעביר כסף לדרכי עניי ונזקקות בשכונתנו ובקהילתנו, ואמרו חכמינו ״עניי עירך קודמים. ״

❖ טוב לעודד את הילדים מגיל חינוך לתת סכום קטן לאביונים מכספם. אם אין להם משלהם — יש לתת להם כסף במתנה על מנת שיקיימו את המצווה.

**סעודת פורים**

❖ חובה לקבוע ביום פורים סעודה אחת למשתה ושמחה, ויאכל דברים המשמחים אותו — בשר, יין, ותבשילים טעימים; לסעודה מיוחד — נוטלים ידיים. כל אחד לטעמו.

❖ כתב השו״ע, וסמך: טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה. ״ודרשינן: ׳אורה ושמחה׳ — אורה זו תורה, ולדבר דברי חכמה ותורה למסובים ובכך להרים את דרגות המשתה בכמה. ״ קורא אני לכם להכין דברי תורה לטובתכם.

**אבֵלים**

❖ אבל היושב שבעה, או בתוך שנת אבל — חייב בכל מצוות היום. למנהג אשכנז — מקבל משלוח מנות.

❖ מי שנוהג להשתתף בקביעות בסעודה עם חברים — רשאי לסעוד עימם בתוך שנת האבל, וטוב שלא ישמע שם כלי נגינה ולא ירקוד.

**ירושלים**

❖ דין אדם שרוצה לנסוע לירושלים ומממנה במהלך פורים — מעט מורכב. רצוי לפעול באחת משלוש הדרכים להלן, כדי לצאת ידי כל הספקות:

א. יישן במוצ״ש בפרזים, ויִסע לירושלים רק ביום — בצהריים.

ב. יישן במוצ״ש בירושלים, יִסע לפרזים ביום, ויקפיד לשוב ראשון לירושלים — ויישן באותו יום ראשון בירושלים.

ג. יישן במוצ״ש בפרזים, וביום ראשון יישן בירושלים — ואז צריך לעשות את כל מצוות היום פעמיים (מספק), כולל מגילה, סעודה, וכו׳.

---

לקוטי עצות: ״אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וּבְטַח בַּה׳ כִּי לֹא יַעֲזֹב אוֹתָךְ. כִּי כָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלֶיךָ, הַכֹּל לְטוֹבָתְךָ, וְיֵשׁ עִנְיָן שֶׁמִּתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה. ״

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שקל הקודש

הקודש שקל

קהילה יקרה,

ספר נוציא בעז״ה השבת. פרשת התורה שנקרא בו היא פרשת כי תישא, מתוכה נקרא את ״פרשת שקלים״, העוסקת בציווי נתינת מחצית השקל כמצוות חכמים.

בתחילת פרשת פקודי, משה יוזם מעצמו הצגת דין וחשבון כלכלי — סך כל התרומות שהתקבלו ומה נעשה איתם. בין שאר החישובים והסכומים שמוצגים שם, יש גם סכום מיוחד של מחצית השקל שנתן כל אחד ואחד. כלומר, מלבד התרומה שניתנה למשכן, שהייתה לפי נדיבות הלב, לפי היכולת הכלכלית של כל אחד — היה סכום שכולם היו מחויבים בו, סכום אחיד: ״מחצית השקל בשקל הקודש״.

מה עשו עם הסכום הזה? מדובר על כסף, מתכת כסף. ובעיקר מה שעשו עם הכסף — יצקו את האדנים, אדנים מכסף שהיוו את התמיכה, התשתיות שעליהן הועמדו קרשי המשכן, המשכן עמד עליהם. כלומר, כשאנחנו מדברים על הקרשים, לכל הקירות ולכל המבנה של המשכן — התשתית מלמטה בנויה על השוויון, על המכנה המשותף, על העובדה שכולם שייכים במידה שווה לעבודת הקדש. ״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט״. כך בנויה במשכן ההתרחשות הציבורית העיקרית — שכולם שווים.

המלבי״ם אומר בפרשתנו, זה שכל אחד נותן רק מחצית, בא לומר שרק כאשר האדם מצטרף אל הציבור — הוא, משפחתו, וכל השלמה — אז רק אז מוצא הוא את אישיותו השלמה. לדעת איפה באמת נמצא הוא, מה היא הזהות הפנימית שלו, מה מצבו האישי, המוסרי, הרוחני — האפשרות הזאת מוגבלת מאד.

כדי שהאדם באמת יראה את עצמו יראה נכוחה, האם הוא במצב נכון, האם הוא מתקדם — צריך תמיד לבדוק את עצמו ולחבר את עצמו למשהו רחב יותר, ציבורי יותר. לכן הדרך הנכונה היא להתכלל, להיות שייכים למשהו גדול יותר — לקהילה, לבית הכנסת, לאומה. כך כל כך גדולה מעלת תפילת הציבור.

ככל שהחשבונות וההסתכלויות הם מתוך פרספקטיבה ציבורית ולאומית — יש כאן שיקולים ואחריות, צורת התייחסות, שיקול דעת — שקל קודש, הרבה יותר מרומם, מקודש, מדויק יותר, הרבה יותר. כך כתב גם ר׳ שמעון שקופ בספרו ״שערי יושר״ — שככל שהאדם לוקח בחשבון יותר את העניינים הציבוריים, שיקוליו הם יותר קדושים.

כאמור, נקרא את פרשת שקלים, ומתוך כך אנחנו מתקרבים לחודש אדר ב׳ בשבת. אין כמו המלכה אסתר, שהניחה בצד את השיקולים האישיים ושמה לנגד עיניה את השיקולים הלאומיים, הציבוריים, ונכנסה ללוע הארי, לסיכונים לא פשוטים בכלל — וזה מופת לדורות.

ואנחנו בעקבותיה של אסתר, מנסים מראש חודש לאחוז במחצית השקל, בשיקולים הנכונים, בשקל הקודש, שהם עוזרים לנו לראות את עצמנו במבט הנכון, בראי הנכון, מתוך חיבור לכלל.

שבת שלום ומבורך.

אליהו טרבלסי רב בית הכנסת.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

זכר למחצית השקל

מחצית השקל – מצוה לדורות

שמות פרק ל, יא-טז

(יא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: (יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה': (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה': (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:

שמואל ב פרק כד

(א) וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם: ס (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: (ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל…(ט) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ: (י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד: (יא) וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר ה' הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר: (יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: (יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר: ס

(יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רחמו רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה: (טו) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ: (טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן האורנה הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: ס (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי: פ (יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן ארניה אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי:

רמב״ן שמות פרק ל פסוק יב

ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם, והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי… וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דהי״ב כד ו) מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם…וכן כתוב (נחמיה י לג לד) 'והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו…מכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית.

דברי הימים ב פרק כד

(ד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן הָיָה עִם לֵב יוֹאָשׁ לְחַדֵּשׁ אֶת בֵּית ה': (ה) וַיִּקְבֹּץ אֶת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וַיֹּאמֶר לָהֶם צְאוּ לְעָרֵי יְהוּדָה וְקִבְצוּ מִכָּל יִשְׂרָאֵל כֶּסֶף לְחַזֵּק אֶת בֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְאַתֶּם תְּמַהֲרוּ לַדָּבָר וְלֹא מִהֲרוּ הַלְוִיִּם: (ו) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא דָרַשְׁתָּ עַל הַלְוִיִּם לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל לְאֹהֶל הָעֵדוּת: (ז) כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים: (ח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית ה' חוּצָה: (ט) וַיִּתְּנוּ קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם לְהָבִיא לַה' מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר: (י) וַיִּשְׂמְחוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לָאָרוֹן עַד לְכַלֵּה: (יא) וַיְהִי בְּעֵת יָבִיא אֶת הָאָרוֹן אֶל פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ בְּיַד הַלְוִיִּם וְכִרְאוֹתָם כִּי רַב הַכֶּסֶף וּבָא סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ וּפְקִיד כֹּהֵן הָרֹאשׁ וִיעָרוּ אֶת הָאָרוֹן וְיִשָּׂאֻהוּ וִישִׁיבֻהוּ אֶל מְקֹמוֹ כֹּה עָשׂוּ לְיוֹם בְּיוֹם וַיַּאַסְפוּ כֶסֶף לָרֹב: (יב) וַיִּתְּנֵהוּ הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶל עוֹשֵׂה מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית ה' וַיִּהְיוּ שֹׂכְרִים חֹצְבִים וְחָרָשִׁים לְחַדֵּשׁ בֵּית ה' וְגַם לְחָרָשֵׁי בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת לְחַזֵּק אֶת בֵּית ה': (יג) וַיַּעֲשׂוּ עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה וַתַּעַל אֲרוּכָה לַמְּלָאכָה בְּיָדָם וַיַּעֲמִידוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים עַל מַתְכֻּנְתּוֹ וַיְאַמְּצֻהוּ: (יד) וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית ה' כְּלֵי שָׁרֵת וְהַעֲלוֹת וְכַפּוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכָסֶף וַיִּהְיוּ מַעֲלִים עֹלוֹת בְּבֵית ה' תָּמִיד כֹּל יְמֵי יְהוֹיָדָע: פ

נחמיה פרק י

(לג) וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: (לד) לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: ס

אבן עזרא נחמיה פרק י פסוק לג

(לג) שלישית השקל - נוסף על מחצית השקל לצורך הענינים הנזכרים.

מלבי״ם נחמיה פרק י פסוק לג

(לג) שלישית השקל, נוסף על מחצית השקל למפ', ועי' (מלכים א' ז' כ״ו) שאז נשתנה המטבע, ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם, וכמ״ש ביחזקאל (מ״ה י״ב).

"לכפר על נפשותיכם" בימי דוד, המן ועוד

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג עמוד ב

אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף וגו' אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.

תוספות מסכת מגילה דף טז עמוד א

שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם ודוק ותשכח.

ירושלמי שקלים פרק ב הלכה ג [עם פירוש ידיד נפש]

כְּתִיב (שמות ל) זֶה יִתְּנוּ כֹּל הָעוֹבֵר עַל הַפְּקּוּדִים. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה חלוקים בעניין. חַד אָמַר, לְפִי שֶׁחָטְאוּ בְּמַחֲצִית הַיּוֹם שהעגל נעשה בחצות היום, ודרשו את המלים כי בושש משה לבא, בא שש [שעות, שהיום מתחלק לשתים עשרה שעות] ולא בא, לכן יִתְּנוּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. וְחַרָנָה והאחר אָמַר, לְפִי שֶׁחָטְאוּ בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בְּיוֹם, יִתְּנוּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, דְעַבַד שִׁיתָא גָרְמְסִין שיש בו שש מטבעות שהיו בזמן משה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּי רַבִּי נְחֶמְיָה אמר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי, לְפִי שֶׁעָבְרוּ עַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, יִהְיֶה נוֹתֵן כֹּל אֶחָד וְאֶחָד עֶשְׂרֵה גָּרָה שהוא מחצית השקל כי השקל הוא עשרים גרה.

רַבִּי בְּרָכְיָה רַבִּי לֵוִי אמר בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לַקִּישׁ, לְפִי שֶׁמָּכְרוּ את יוסף שהיה בְּכוֹרָה הבן הבכור שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף היינו ה' סלעים שבכל סלע ד' דינרים יִהְיֶה כֹּל אֶחָד וְאֶחָד פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף היינו ה' סלעים שנותנים לכהן בפדיון הבן. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אמר לְפִי שֶׁמָּכְרָה בְּכוֹרָה שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף וְנָפַל לְכֹל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם טִבְעָה טבעה הוא שני דינרים, כי היו שם עשרה אחים לְפִיכָךְ יִהְיֶה כֹּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן שִׁקְלוֹ טִבְעָה חצי סלע שהוא שני דינרים.

זכר למחצית השקל לאחר חורבן בית המקדש

משנה מסכת שקלים פרק ח משנה ח

הַשְּׁקָלִים וְהַבִּכּוּרִים אֵין נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. אֲבָל מַעֲשַׂר דָּגָן וּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה וְהַבְּכוֹרוֹת, נוֹהֲגִין בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת, בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. הַמַּקְדִּישׁ שְׁקָלִים וּבִכּוּרִים, הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹמֵר בִּכּוּרִים קֹדֶשׁ, אֵינָן קֹדֶשׁ:

מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק כא הלכה ג

וצריכין כל ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור, ואסור לומר עליהם לשם כופר, אלא לשם נדבה. וצריכין להספיק מים ומזון לאחיהם העניים, משום קולבון, ומשום מתנות לאביונים. ויש שמספיקין לחם ויין, ויש שמספיקין לחם ודגים, מכל מקום לא יפחות משתי מתנות, אפילו חיטין ופולין.

ספר חוקי התורה, בית תלמוד שנה א (מופיע בגנזי הגאונים, בבא בתרא פרק השותפין ולא יחפור, ירושלים תשנ״ה, עמ' רסא)

בהסכמת הגאונים על אודות התורה להכין אותה ולסעדה להרבותה בישראל וביהודה…חק רביעי, לגבות מכל ישראל י״ב פשיטים בשנה לעבודת המדרש, במקום מחצית השקל שהיו אבותינו מביאין לעבודת בית המקדש ולצורך הקרבנות. כן אנחנו חייבין להביא נדבה לעזרת המדרש מדי שנה בשנה לפרנס התלמידים ולפרוע הרבנים והמתרגמנים ולקנות ספרים.

תשובות הגאונים - גאוני מזרח ומערב סימן מ

ובפורים אין קצבה כל שמבקש כל אחד מישראל ליתן יתן מפני שהוא צדקה וצדקה כל אחד ואחד לפי עין יפה שלו נותן מהם שמכריזין במקומכם על השקלים לא יפה הם עושים שקוראין אותם שקלים ונאסרו איסור הנאה.

שולחן ערוך סימן תרצד סעיף א

חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים. הגה: יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר; ומאחר ששלשה פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג' (מרדכי ריש פ״ק דיומא); ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה (מהרי״ל), וכן נוהגין בכל מדינות אלו; ויש ליתן ג' חצאים גדולים במדינות אלו, כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו; ובמדינות אוישטריי״ך יתנו ג' חצי וויינ״ר, שנקראו ג״כ מחצית, וכן לכל מדינה ומדינה; ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה, ויש אומרים שנותנים מחצית השקל לצדקה מלבד ג' מחצית אלו, ואין נוהגין כן.

כמה נותנים?

הבן איש חי, פורסם בספרו "קרן ישועה" מהדורת תשע״ו, עמ' 24 הלכה כב

בענין השקלים, צריך להיזהר לתת חצי מטבע, וזה ה׳קמרי' שהוא גרוש אחד – אינו חצי מטבע.

כף החיים תרצד ס״ק יט-כ

שם הגה. י״א שיש ליתן קודם פורים וכו' כתב זה בשם יש אומרים, לפי שהרמב״ם והטור והש״ע לא הזכירו מזה כלום ומשמע דלא ס״ל, ומכל מקום המנהג כדברי מור״ם ז״ל בהגה כדי לעשות זכר למחצית השקל שהיו נותנין ישראל באדר לעבודת בית המקדש ומבואר הסדר במס' שקלים יעו״ש…ועל כן מי שידו משגת יש לעשות זכר למחצית השקל בשלימות, דהיינו שיתן מטבע שמצוי באותו מקום ששמו מחצית ויש בו כסף מזוקק שיעור מחצית השקל או יותר…ושיעורו שלשה דראה״ם כסף [=9. 6 גרם]…ואם לא נמצא כזה במקומו אז יתן מטבע כסף שיוכל לקנות בו מחצית השקל דהיינו שלשה דראה״ם כסף [=9. 6 גרם]…ואם אין ידו משגת לזה אז יתן מטבע ששמו חצי הנהוג באותו מקום כפי יכולתו יהיה מה שיהיה כיון שאינו אלא לזכר בעלמא.

מאמר מרדכי למועדים וימים (סג, א)

טוב לתת ערך של חצי שקל דהיינו מחיר עשרה גרם כסף ממש עם מע״מ, וצריך לחשב כל שנה לפני פורים את ערך השקלים. ואם יש לו מטבע ממש של כסף - הנה מה טוב. ובדיעבד אפשר לתת מטבע שנקראת חצי כגון 'חצי שקל' של ימינו שלא שווה הרבה אבל יש בה זכר למחצית השקל.

למי נותנים?

הרב חיים פלאג׳י זיע״א, רוח חיים, סימן תרצד, אות ב

ומנהג עירנו איזמיר יע״א בכל שנה ושנה בשבת שקלים מכריזין בבתי כנסיות כי כל יחידי סגולה, זה יתנו, מחצית השקל, ובאחד באדר יוצאין ב' תלמידי חכמים עם שמש הרב הכולל שבעיר וגובים מכל היחידים המחצית השקל ומביאים כל מה שגובים ליד הרב הכולל שבעיר ועושה פדיון מאותן מעות נדבה בעד ובשם כל יחידי העיר, ואחר כך מחלק על ידו לכל התלמידי חכמים הנצרכים שבעיר וקצת לעניים צנועים בעלי כבוד יראי שמים כי כן יעשו שנה בשנה עד ביאת הגואל ואז נקים מצות מחצית השקל ככתוב בתורת משה להקריב קרבנות חובותינו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן בעגלא ובזמן קריב אמן.

כף החיים, תרצד ס״ק כב

ויש מקומות שמניחים פקידים לגבות מחצית השקל מכל בני העיר ואחר כך מאספים אותם יחד ושולחים אותם לחכמי ארץ ישראל, והוא זכר למחצית השקל בזמן הבית שהיו גובין אותן מחוץ לארץ ושולחין לירושלים ת״ו לעבודת בית המקדש. ובארץ ישראל עצמה יש נוהגין לתת אותם לגבאי להוצאות בית הכנסת זכר למקדש, ויש נותנין אותם לתלמידי חכמים הנצרכים בצנעה" עכ״ל.

חזון עובדיה -פורים עמ' קה

מעות הללו שהם זכר למחצית השקל ינתנו לטובת מוסדות של תורה ולישיבות שמגדלים בהם תלמידי חכמים…

הרב מרדכי אליהו (כתב יד)

הכי טוב לתת כספי מחצית השקל לישיבה או לבית כנסת שרוצים לבנות או לתלמיד חכם.

מתי נותנים?

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרצד

ובמהרי״ל (שם עמ' תכא) כתב דבמנחה של תענית אסתר נוהגין לגבותו כשהולכין לבית הכנסת עכ״ל וכן המנהג ודלא כחידושי אגודה (סוף מס' סופרים) בשם מסכת סופרים (פכ״א ה״ד) שכתב דיש ליתן קודם פרשת זכור עוד כתב בחידושי אגודה (שם) דאל יתנו לשם כפרה אלא יתנו לשם נדבה.

רמ״א סימן תרצד סעיף א

ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה (מהרי״ל), וכן נוהגין בכל מדינות אלו;

מגן אברהם שם ס״ק א

בליל פורים. ובמדינתנו נותנין בשחרית קודם קריאת המגילה:

כף החיים סימן תרצד ס״ק כה

כשם בהגה. ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה. והיינו ביום התענית כמ״ש בד״מ וכ״כ בסידור הרש״ש ז״ל המנהג ביום התענית קודם מנחה לתת כל יחיד מחצית השקל ליד גבאי יעויין שם. והיינו כדי שיהא צדקה עם התענית לכפר ומשמע דאפי' אם התענית דחוי כגון שחל פורים במו״ש ומתענין יום ה' ג״כ יש ליתנו ביום התענית קודם מנחה כדי לצרפו לתענית ולכפר.

הקונטריס היחיאלי דף לט ע״א סעיף יט

ומצוה מן המובחר, להשתדל לתתו תיכף ומיד אחרי ראש חודש אדר ושמיעתו פרשת שקלים, הואיל והוא זכר למצווה, אשר בזמן הבית היו נותנים שקלים מיום ראש חודש כנזכר במשנה … ולכן מצווה להקדים ככל מאי דאפשר, ואין מחמיצים את המצוות, והזריז נשכר, ולכל הפחות יקדימנה לפרשת זכור. הואיל והטעם, אמרו ז״ל: 'כדי שיקדימו שקליהם לשקלי המן' ובקראינו את פרשת זכור - כבר מתעורר למעלה מעשה עמלק והמן שהוא מזרעו, ובפרט הנוהגים. לקרוא מי כמוך בשבת. זו שאז כל סיפור המן חוגד [חוזר], ונחשב ח״ו שלא הקדים שקליו לשקלי המן, אם עדיין לא נתן, ואפילו שהבאר היטב לעיל הביא משם מוהרי״ל שנהגו לתת שקליהם ליל פורים קודם מנחה, אך זה הוא רק לעת הדחק ולמי שלא השיגה ידו קודם לכן. אבל לכתחילה מצוה מן המובחר להקדים ולשלמן מר״ח אדר, ולא יאוחר עד לפני שבת זכור…

מי צריך לתת?

רמב״ם הלכות שקלים פרק א הלכה ז

הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו מקבלין מהם, אבל הגוים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם, קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו.

ספר מהרי״ל (מנהגים) הלכות פורים אות ד

ואמר מהר״י סג״ל דכל בן עשרים שנה ומעלה חייב במחצית השקל

רמ״א או״ח תרצד, א

ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה.

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרצד

וכתב מהר״י ברי״ן אף מעוברות נותנים ג' מחציות וסימנך זה יתנו כל העובר (שמות ל יג) עכ״ל.

כף החיים תרצד ס״ק כז

ואין חייב ליתנו רק שהוא מבן עשרים וכו'. זהו לדעת הרע״ב (במס' שקלים פ״א) אבל התיו״ט שם כתב שהפוסקים חולקים וסבירא להו דבן י״ג חייב ונשים פטורות יעוין שם. ובהגהות מנהגים כתב דנשים וילדים חייבים ולא ידעתי מנא ליה האי. מגן אברהם סק״ג. ונראה משום דכתיב בשקלים לכפר על נפשותיכם ועל כן נותנים גם בעד הנשים וילדים כדי לכפר על הנפש. ועיין במס' שקלים שם שכתב אעפ״י שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם וכל שכן בזמן הזה שהולכין לצדקה.

האם היו נותנים זכר למחצית השקל בימי מרדכי ואסתר?

שו״ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רצג

וכנראה שכבר אז בימי מרדכי ואסתר נתנו מחצית המטבע לזכר מחצית השקל שהיה נוהג במקדש. וי״ל בדרך אגדה, דמבואר במגילה י״ב ע״א הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, וגם מחצית השקל נתנו אז לצדקה בתורת זכר למקדש בבחי' לפנים, וזה היה חשוב ומקובל מאד קמי שמיא וזכות המצוה הגין בעדם להצילם משקליו של המן.

שו״ת שואל ונשאל חלק ג סימן לב

שאלה מפני מה נוהגים פה אי ג׳רבא ובכל הכפרים והערים הנגררים אחריה, לתת ביום פורים מחצית השקל לקופת הקהל? …וכבר כתבתי בהקדמתי לסה״ק ברית כהונה, דעירנו אי ג׳רבה היא עתיקה מאד, וכמעט הישוב בה קדם לכל הישובים שבכל הערים אשר במחוזנו, כי להשערת מז״ק ז״ל, הישוב פה מאחינו הוא מחרבן בית א', ולהשערת הרב השומר אמת ז״ל הישוב הזה מחרבן בית ב', ע״ש. ואם כן אינו רחוק אם המנהג הזה נמשך דור אחר דור מימי בית א' והלאה, או מימי בית ב' והלאה, למר כדא״ל [כדאית ליה] ולמר כדא״ל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

זכר למחצית השקל - בית ההוראה

הלכות זכר למחצית השקל

על פי פסקי מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל ובנו מו״ר הרב שמואל אליהו שליט״א

המשנה (ריש שקלים א', א') אומרת: ״באחד באדר משמיעין על השקלים״. ומטרת ההכרזה היא כדי שכל אחד יכין את מחצית השקל שלו ויהיה עתיד ליתן לגזברי בית המקדש (רמב״ם פ״א מהלכות שקלים ה״ט). ואומרים חז״ל שמטרת התרומה היתה ״כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה״, ומזה יקנו קרבנות ציבור ויקריבו אותם בבית המקדש, ולכל אחד ואחד מישראל יהא חלק ולו הקטן ביותר בקרבן תמיד ומוספין וכו'. כיום שאין לנו בית מקדש נוהגים לתת בחודש אדר צדקה ׳זכר׳ למחצית השקל שהיו נותנים בזמנם.

מחיר מחצית השקל — טוב לתת ערך של חצי שקל דהיינו מחיר עשרה גרם כסף ממש עם מע״מ, וצריך לחשב כל שנה לפני פורים את ערך השקלים. ואם יש לו מטבע ממש של כסף — הנה מה טוב. ובדיעבד אפשר לתת מטבע שנקראת חצי כגון ״חצי שקל״ של ימינו שלא שוה הרבה אבל יש בה זכר למחצית השקל. (עיין משנ״ב הגר״א תרצד ועיין לכה״ח שם ס״ק כ' ולקונטרס היחיאלי).

נכון לתאריך י' אדר א' ה׳תשפ״ד זכר למחצית השקל הוא כ-32 ₪ כולל מע״מ.

מנהגים שונים — בהלכות פורים הביא הרמ״א בענין זה כמה מנהגים: ״יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, ׳זכר למחצית השקל׳ שהיו נותנין באדר. ומאחר ששלש פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג' חצאים גדולים״ והקשו עליו, על כן הנהיג הגר״א לתת רק מטבע של חצי זהב וכו' פעם אחת. (סימן תרצ״ד ס״ק כ״ג שלא ראו זה את זה עיין כה״ח שם ממעשה רב אות רל״ג וביאור הלכה שם).

זמן הנתינה — כתב הרש״ש לתת מחצית השקל בליל פורים קודם מנחה (בסידור הרש״ש ועיין לכה״ח שם ס״ק כ״ה כ״ו). וכך כתב ברמ״א: ״ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה (מהרי״ל), וכן נוהגין בכל מדינות אלו״. ויש נותנים בשחרית קודם קריאת המגילה (מג״א שם ומובא במש״ב שם) אך הספרדים בירושלים נהגו לתת אחרי מנחה של התענית לפני ערבית. ולמה בזמן זה? כדי להקדים שקלים לקריאת מגילה.

אם לא נתן לפני מנחה — יתן אחריה. ואם לא נתן אחריה — יתן בכל זמן שאפשר, ואפילו למחר או אחרי פורים (לא כמו משלוח מנות או מתנות לאביונים שאם עבר פורים אין לו תקנה) רק יזדרז לפני ר״ח ניסן. ואפילו עבר יתן אחר כך.

לא לאחר נדרים — בשו״ע (יו״ד סי' ר״ג סעי' ב' ועיין לבאר הגולה שם ולבאר היטב שם ובא״ח פרשת ראה ש״ש אות א') מביא מה שכתוב בגמרא כי מי שמאחר את נדבתו שאמר ליתן ״פנקסו נפתחת״. יש בזה כמה פירושים. יש אומרים שזה הפנקס שכותבים בו כל העבירות שעשה עם המצוות שלו. ויש אומרים שמדקדקים במעשיו אם הם כדאי להגן עליו (בא״ח). ובמקרה זה הרבה מקטרגים יהיו עליו. ויש אומרים שפותחים את הפנקס שעווניו כתובים בו לשלם לו כמעשיו. ומכן ילמד אדם להזדרז לשלם חובתו, כדי שלא יבוא לידי סכנה.

לומר ״זכר״ — אם אמר ״זה מחצית השקל״ ולא אמר ״זכר למחצית השקל״ האם זה יהיה הקדש? לא כיון שלא כיון לבית המקדש. אף על פי כן כתב בשו״ע שלא יאמר אדם ״סלע זה להקדש״ כי יש במשמעות דבריו הקדש לבית המקדש, אל יאמר ״שקל זה לצדקה״ שכוונתו ברורה. ועדיף יותר שיתן בלי לומר כלל או שיאמר ״זכר למחצית השקל״.

למי כדאי לתת — הכי טוב לתת כספי מחצית השקל לישיבה או לבית כנסת שרוצים לבנות או לתלמיד חכם.

מאיזה גיל צריך לתת — לפי פשט הפסוק צריך לתת רק מי שהוא בין עשרים שנה ומעלה. ויש סוברים שצריך לתת כבר מגיל שלוש עשרה. וכתב המשנה ברורה: ״המנהג הוא ליתן אפילו בעד בניו הקטנים, ואשה מעוברת בעד ולדה״.

הזכרנו לעיל את דברי המשנ״ב שהביא את המנהג שמפרישים מחצית השקל אפילו על עובר במעי אימו. ודרשו זאת מהפסוק של ״כל העובר על הפקודים״, לרבות עובר במעי אמו. אמנם יש אומרים שלא חייבים להפריש על כל אחד ואחד מבני הבית אלא על עצמו בלבד. ו״טוב״ להפריש גם על בני ביתו מחצית השקל לכל אחד ואחד, לפי שזה ניתן לכפרה, וגם אשתו וילדיו צריכים כפרה.

כספי מעשר — לא ניתן לתת ״זכר למחצית השקל״ מכספי מעשר (קול צופייך משפטים תשנ״ט, גליון מס' 24).

תפילות לפני נתינת זכר למחצית השקל

לפני שיתן הכסף כ״זכר למחצית השקל״ טוב לומר:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לפָנֶיךָ שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, הָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים חֲצִי שֶׁקֶל עֲבוּר קָרְבּנוֹת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ לְכַפֵּר בַּעֲדָם. וְעַתָּה בַּעֲו‍ֹנוֹתֵינוּ שֶׁאֵין לָנוּ בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ ולֹא קָרְבָּנוֹת שֵׁיְכַפְּרוּ עָלֵינוּ — אֲנוּ נוֹתנִים זֵכֶר למַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. וִיהֵא חָשׁוּב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנּוּ בְּכָל הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לכַוֵּן. וִיהִי רָצוֹן שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, וְנִזְכֶּה לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כְּהִלְכָתָהּ.

טוֹב לוֹמַר ״לשֵׁם יִחוּד״ זֶה:

לשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ. ליַחֲדָא שֵׁם יוֹ״ד והֵ״א בּאוֹתִיּוֹת וָא״ו והֵ״א, בּיִחוּדָא שׁלִים (יהַרְהֵר בּלִבּוֹ י-ה-ו-ה) בּשֵׁם כָּל־יִשְׂרָאֵל. הֲרֵי אֲנִי בָּא לקַיֵּם מִצְוַת זֵכֶר מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, עִם כָּל־הַמִּצְו‍ֹת הַכּלוּלוֹת בָּהּ, לתַקֵּן שׁרְשָׁהּ בּמָקוֹם עֶלְיוֹן, וְלַֽעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ ליוֹצְרֵנוּ, וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. וִיהִ֤י | נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ, וּמַֽעֲשֶׂ֣ה ֖יָדֵֽינוּ כּֽוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ, וּֽמַֽעֲשֶׂ֥ה ֜יָדֵ֗ינוּ כּֽוֹנְנֵֽהוּ.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 19- פרשת תרומה תשפב

הק– החיים אור בפי' שבועי 'שיעור פרשת תשפ״ב תרומה

א– חלק הציווי התרומה הנתינת על

כה פרק שמות

לֵּאמֹר מֹשֶה אֶל ה' וַיְדַבֵּר: (א) לִבּו יִדְּּבֶׁנּוּ אֲשֶׁר אִיש כָל מֵּאֵּת מָה תְרו לִי וְיִקְחו יִשְרָאֵּל בְנֵּי אֶל דַבֵּר (ב) תִקְחו

מָתִי תְרו: אֶת

תרומה פרשת החיים אור

… וגו איש כל באיש.'מאת כי לומר שיכוין אולי במשפט יכניסוהו לא לב נדיב שהוא בו שיודעים

כיון ממנו יקבלו מה לדעת ההערכה כי מוחזק שהוא

יביא, אשר את ממנו יקחו נדיב, לבו שיודע ודאי כי

שהוא אצדיק זו ואת יכלתו הוא שזה עצמו הוא

תרומתי את כאומרו. לתת הצריך תרומתי

תרומתי ליקראות חשובה שאינה לומר ירצה עוד

המובא אלא מאת אומרו והוא, האדם לב מנדבת לא המעושה אבל תרומתי, את תקחו וגו' אשר

קראה אלא דכתיב תרומתי לי ויקחו תרומה

תרומה.

כל מאת אלו ריבויים ג' אומרו בדקדוק נראה עוד

וגו ידבנו, איש׳מאשר אלא לומר לו היה שלא שישנם פרטים ג' לרבות הכתוב שנתכוין ואולי והם ישראל מכל הצדקות בדין משונה בהדרגה

והשוע, והנשים היתומים

היתומים א: (ח' בתרא בבא במסכת שאמרו )כמו

לעשות ואם היתומים ל ע צדקה פוסקים אין

מותר. שם להם

הנשים שאין ט) (קי בבא מסכת בסוף שאמרו "כמו כי שם עוד ואמרו מועט, דבר אלא מהנשים לוקחים הנשים שהם מה ערך לפי הוא ומרובה מועט

כי ואמר מהם זהב שרשרות שלקח רבינא וכמעשה

מוע דבר מחוזא בני בערך הוא. ט

שוע לגבאי שאסור (שם) בתרא בבבא שאמרו כמו שם הובא וכמעשה וכו' ממנו ולגבות לתובעו צדקה

הגבאים נשמטים שהיו עוד ) א כ״ד (תענית שאין מה ויתן לעצמו מצר יהיה לבל לפניו מהתראות

ליתן כח. בו

מהג 'שיקח למשה ה' אמר המשכן בנדבת והנה

יתומים הריבויים בג' בה שרי מה והוא, הנזכרים

שוע: נשים

- היתומים הנשים, לרבות, לרבות כל את איש

כמשמעו שוע זה לבו ידבנו אשר ח יק שמשלשתם -

גדול דבר: אפילו

שאמרו (תנחומא) ז״ל דבריהם פי על בדבר טעם ויש אמרו עוד העגל, מעשה על כפרה הוא המשכן כי

לשונם: וזה פל״ג) (שמו״ר

לבנות יכולין ישראל וכי ה' לפני משה אמר היה המן כי כו' שבהם מהקטן לו אמר משכן

עד ומרגליות טובות אבנים אל לישר מוריד

. כאן

קטן נטלו מצרים מביזת כי (תנחומא) אמרו וגם טובות ואבנים וזהב כסף רים חמו מ' משא שבכולם

.'וכו הים שביזת עוד זהב תורי פס' (שהש״ר )ואמרו

מצרים. מביזת גדולה

טעם יש זה ולפי מופלג, עושר לישראל שהיה הרי

לשלשתם. נכון

לוקחים אין אמרו לא כי מהיתומים במקום אלא

בו שאין שם ולא כפרה מהם אחד שיש במקום אבל

כמ מהם. לוקחים שכן

והנשים במקום כן גם כפרה ועוד מהם, לוקחים

גדול דבר שיתנו שהגם דבר המופלג עושרם בערך

יחשב. קטן

ו השוע כל רושם בו יעשה לא העושר רוב לצד כן גם למשכן הצריך כל יתן אפילו המשכן לנדבת שיתן, מה

התיר שלא ומר ל לומר ודקדק תרומתי את תקחו

הנזכרים מהדרגות לקחת וגו איש כל אלא׳מאת

לטעמים המשכן תרומת היא ש תרומתי את

. שפירשנו

בחינת בה' לדבק אחד כל שיכוין ירצה רמז ובדרך

הנקראת שו נפ תרומה והוא, המעשה באמצעות

אומרו תקרא ישראל של הנפש כי תרומה לי ויקחו

ב" (ירמי' )'דכתיב ראשית לה' ישראל קדש תרומה תבואתו" 1 - ובאמצעות ראשית נקראת ותרומה

לקיחת וגו איש כל עליהם׳מאת שתשרה ישיגו

אומרו והוא השכינה, השכינה כי תרומתי את תקחו

יבין ו: המשכיל ה' תרומת תקרא

ויקהל: פרשת (וילנא) רבה שמות 1 " (שמות כתיב מה ראה

וזאת כה) התרומה זו מאתם, תקחו אשר ישראל כנסת שהיא

תבואתה." ראשית לה' ישראל קדש ב) (ירמיה שנאמר תרומה

ב– חלק נתינת ישראל בני ידי על התרומה

לה פרק שמות

)(ד לֵּאמֹר ה' צִוָה אֲשֶר הַדָבָר זֶה לֵּאמֹר יִשְרָאֵּל בְנֵּי עֲדַת כָל אֶל מֹשֶה: וַיֹאמֶר )(ה כֹל לַה' מָה תְרו מֵּאִתְכֶם קְחו

נְחֹשֶת… ו וָכֶסֶף זָהָב ה' מַת תְרו אֵּת יְבִיאֶהָ לִבּו נְּדִיב אִיש כָל וַיָבֹאו )(כא לִבּו נְּשָׂאו אֲשֶר רוּחו נָׂדְּבָׂה אֲשֶר וְכֹל

תו א הַקֹדֶש לְבִגְדֵּי ו עֲבֹדָתוֹ לְכָל ו מוֹעֵּד אֹהֶל לִמְלֶאכֶת ה' מַת תְרו אֶת הֵּבִיאו: )(כב ל כּ הַנָשִים עַל הָאֲנָשִים וַיָבֹאו

לֵב נְּדִיב לַה ז:'הָב פַת תְנו הֵּנִיף אֲשֶר אִיש וְכָל זָהָב כְלִי כָל מָז וְכו וְטַבַעַת וָנֶזֶם חָח ָהֵּבִיאו

ויקהל פרשת החיים אור

)(ה. ה תרומת את באצבע׳יביאה מראה זה פסוק

המושכל יש המורגש לבד כי ז״ל מאמרם והוא היא מושכל התרומה מעשה כי כ״א) תיקון (תיקונים

השכינה, בחינת ועל יקרא, לה כי ה ידי׳תרומת

בל אוהל ויחבר טוב דבר בה ל יפעי התרומה מעשה

והוא, המושכל הוא במעשה הרצון ועיקר ימוט, אומרו פירוש יביאה עם הנעלמת לבחינה יביא ואמר יביאה אשר הוא מי הכתוב וביאר, ה 'תרומת אשר הלב מנשיאות דבר העושה פירוש לבו נדיב כל

שק בח בלב השוכן הרוחנית התנועעות לצד ידבנו

נעלם. במושכל יפעיל הדבר

זה אין לב נדיבות בלא התרומה יביא אם אבל

במושכל: פועל

)(כא אומרו פירוש. וגו נשאו אשר איש כל 'ויבאו יש כי דע, ונדבה לבו נשאו הדרגות שתי 'וגו

במתנדבים:

'הא וערך יכולתו כפי נפשו ברצון המתנדב הוא

יקרא ולזה, ממונו עושה שאינו לשלול רוחו נדבה

בנפשו׳והב צער כמו, הדבר יותר המתנדב הוא

מ מיכולתו לבו נשאו יקרא ולזה, לבו טוביות גודל יותר עשיר בערך ומעריכו מנשאהו שהלב פירוש

יקר. דבר לתת שהוא ממה

הנזכרים סוגים ב' נמצאו בישראל כי אמר, ולזה

במעולה ופתח נשאו אשר איש כל ואמר שבשניהם

תיבת לומר ודקדק, וכנגד חשיבות, לשון לבו איש

אמר הב' ולא אמר כי רוחו נדבה אשר וכל איש

הראשון. בערך חשוב אינו

המתנדבים בכל היו לא כי יודע אתה דבר וממוצא

הדרגות, ב' אלא עשו ולא בלבם שנדבו לשבח וב'

הלב רצון בחסרון הדבר מחברו. גדול שאחד אלא -

לומר דקדק ולזה ה תרומת את לרמוז׳הביאו

יביאה ה (פסוק באומרו שרמז הנעלמת )'לבחינת

ה תרומת אל׳את שיכוין שם שפירשנו כמו ו הוא: והנה הלב בנדבת עקרו זה ודבר המושכל

… לומר ודקדק ידבנו בין הפרש יש כי דע לב נדיב

לבו ל לב. נדיב

כי ויש מלבו יתנדב אשר כל על יאמר לבו ידבנו

מועט. שידבנו ויש הרבה שידבנו

אבל הרמוז והוא נדיב, לב על יאמר לב נדיב

באומרו יתנדב נדיב שלבו מי כי נ אשר לבו שאו אשר החסרון על יקפיד ולא מהיכולת יותר

ימצאנו אצלו. מהקנין יותר בנתינה שמח כי

א עמוד ז דף קידושין

באדם הכא חשוב, עסקינן מקבל דקא הנאה דבההיא

מינה- מתנה ומקניא גמרה

נפשה. ליה

כב הלכה ה פרק אישות הלכות רמב״ם

את הרי לה ואמר ולקחו לך ואתקדש מתנה זה דינר לך הא לו אמרה

זו הרי הוא שוב ח אדם אם מתנה ממך שקבלתי זו בהנאה לי מקודשת

תקנה זו ובהנאה ממנה נהנה בהיותו לה יש שהנאה מקודשת לו. עצמה

ג- חלק היחס לתרומת השקל מחצית

תשא כי פרשת

זֶׁה )(יג לַה מָה תְרו ֶקֶל ה:'ש מַחֲצִית ֶקֶל הַש גֵּרָה עֶשְרִים הַקֹדֶש בְשֶקֶל ֶקֶל הַש מַחֲצִית הַפְקֻדִים עַל הָעֹבֵּר כָל ַיִתְנו

)(יד ה מַת תְרו יִתֵּן וָמָעְלָה שָנָה עֶשְרִים מִבֶן הַפְקֻדִים עַל הָעֹבֵּר:'כֹל

)(טו ָקֶל הַש מִמַחֲצִית יַמְעִיט לֹא וְהַדַל יַרְבֶה לֹא הֶעָשִיר מַת תְרו אֶת לָתֵּת נַפְשֹתֵּיכֶם עַל לְכַפֵּר: ה'

תשא כי פרשת החיים אור

(תנחומא: אמרו )רז״ל וגו. יתנו 'זה

הכבוד כסא מתחת אש של מטבע כמין לקח

והראהו למשה.

באמירה הידיעה נשגת תהיה יותר והלא וקשה אש בתבנית שיכיר ממה בפירוש המשקל לו כשיאמר

לשער בציור חקק ת לא הדמות שיעור השערת כי

בסמיכות. אלא אליה

לבד השקל במחצית ה' נתרצה למה בהעיר ונראה לבל ה' יצו למה גם שלם, שקל לומר לו היה ולפחות

ה יגרע ולבל העשיר יוסיף השקל. ממחצית עני

לו ואמר ה' נתכוין הערות לב' טעם ולתת יתנו זה.

שזה הנסתר אלא הנגלה הוא הענין עיקר אין כי דע

בא שכינתו כי מקומות בכמה כתבנו וכבר, בדמיונו מעשה ידי על יתברך כבודו כסא בחינת שהיא יתברך נ (ישעי' אומרו והוא הפרדה, יסובבו ישראל )'בני

ט״ז (משלי אומרו גם אמכם, )ה שולח ובפשעיכם כנגד שהוא העגל מעשה ידי ועל אלוף, מפריד ונרגן

בשורשי ינה השכ הפרדת יסובבו כולה התורה כל

ישראל. נשמות כל בחינת

למה סימן שהוא השקל מחצית שיתנו ה' צוה לזה ולהכרת יחד, ליחדם לשוב במעשיהם הם שהפרידו

כסא מתחת אש של מטבע כמין הראהו הדבר כבודו

לו ואמר ישראל בני נשמות שורשי בחינת שם כי זה

- שהפריד השקל מחצית סוד לתת יחזור פירוש יתנו הדבר. וסוד יסוד זה והוא

המכוון אל וין לכ בעי לבא ורחמנא נותן כל יכוין ולזה

והנחלק. הנפרד ליחד

אומר גמר ולזה ה תרומת שרמזנו׳את מה והוא

ה 'תרומת בשם. זו בחינה מתכנית כי השקל במחצית

הכוונה מפסיד הוא הנה העשיר ירבה אם ומעתה

ואמר צוה לזה העיקר שהיא והדל ירבה לא העשיר

והטעם - את לתת שאם כנזכר ה ימעיט׳תרומת לא ניכר. ה' תרומת רישום אין ימעיט או ירבה

כך ואחר השיעור זכרון הכתוב הקדים זה ולטעם

זכרון להקדים לו שהיה הנתינה, זכרון ואח״כ הנתינה

שיעורה - קצב למה הקצבה טעם לתת נתכוין אלא

ואמר השקל. מחצית לתת שפירשנו. כמו 'וגו

אלא שוה הקצבה שאין כן גם רמז כי ואולי הנמנע מן הכוונה בבחינת אבל הקצבה בבחינת כפי אחד שכל הלב בכוונת ישראל כל ישוו כי גדול בחשק הדבר יעשה בקונו חיבתו בחינת

והבן העשיר ירבה לא ההשואה מצות סמך זה ול, , בבחינת אבל השקל ממחצית העני ימעיט ולא

הלבבות: להשוות מציאות אין הכוונה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות