סוד הקדמת נעשה לנשמע /הרב אליהו אליעד סקורי
יתרו
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: (ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: (ג) וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְדֹוָד מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: (ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: (ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא משֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְדֹוָד: (ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְדֹוָד:
משפטים
(ג) וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְדֹוָד וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד נַעֲשֶׂה: (ד) וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְדֹוָד וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַידֹוָד פָּרִים: (ו) וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע
שבת פח עמ א
דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב
אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עשי והדר לשמע
אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע
שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א סימן ב:
ר' ינאי אמר: לא היתה התורה צריכה להידרש אלא מהחודש הזה לכם. ומפני מה גילה הקב״ה לישראל מה ביום ראשון ומה ביום שני עד יום ששי? בזכות שאמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע – מיד גילה להם. ר' ברכיה אמר: כתיב: "וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד יג). "ויגד לכם את בריתו" – ויגד לכם את ספר בראשית שהוא תחילת ברייתו של עולם. [9] "אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים" – אלו עשרת הדברות: עשרה למקרא ועשרה לתלמוד. וכי מניין יבוא אליהוא בן ברכאל הבוזי ויגלה לישראל חדרי בהמות ולויתן? [10] ומניין יבוא יחזקאל ויגלה להם חדרי מרכבה? [11] אלא הדא הוא דכתיב: "הביאני המלך חדריו". [12]
פסיקתא רבתי
: בתחילה הלך לו אצל בני עשו. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים לא הבטיחם אביהם אלא על החרב שנאמר."על חרבך תחיה": אין אנו. יכולים לקבל את התורה
אחר כך הלך אצל בני עמון (ומואב) אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו: רבונו של עולם ומה כתב בה? אמר להם: לא תנאף. אמרו לו: וכל עצמם של האנשים האלה לא באים אלא מניאוף הדא דכתיב " ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. אין אנו יכולים לקבל את התורה
: אחר כך הלך אצל בני ישמעאל. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה? אמר להם: לא תגנוב. אמרו לו: כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל. הדא היא דכתב."פרא אדם ידו בכל ויד כל בו: . אין אנו יכולים לקבל את התורה
: ואחר כך בא לו אצל ישראל. אמרו לו: נעשה ונשמע. הדא הוא דכתב."אדוני מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו"
הגר״א אדרת אליהו ואתחנן
"קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלוקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוקינו אליך ושמענו ועשינו",
ואף שלא נבין אותם אף עלפי כן ושמענו ועשינו אף שלא ידענו טעם המצוות ואף שכאן נאמר ושמענו ועשינו ולעיל נאמר להיפוך שהקדימו עשיה לשמיעה אףעל פי כן במדרגה גדולה היו שאמרו ושמענו ועשינו אף שלא שמענו הטעם והרי כאן הקדים שמיעה לעשיה שכדיין לא השמיע להם הטעם ואף על פי כן ועשינו
ויקרא יט
כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תלכו
אור החיים הקדוש ויקרא
דבר ואמרת וגו' כמעשה וגו' צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, עוד מה חידש במאמר זה אני ה' אלהיכם וכי עד עתה לא ידעו זה, ועוד מה היא כוונתו במצות כמעשה וגו', אם אין ידוע מה הוא המעשה שעליו תבא המצוה, וכמו כן מעשה ארץ כנען, ורבותינו ז״ל (בתו״כ) אמרו שהקיש מעשה מצרים למעשה כנען, ולדבריהם ז״ל קשה למה כפל המצוה, ואם להשמיענו בא שמעשה ב' הרשעים שוה, מה צורך לתורה להודיענו דבר זה
הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב, ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר, הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק:
וצא ולמד (קידושין פא.) ממעשה של רב עמרם רבן של חסידים, שהגם היותו מושלל מבחינת החושב נתנצח מבחינת הראות, גם ממעשה רבי מתיא בן חרש (ילק״ש רמז קסא) ח שבחר לסמות עיניו למיחוש הכרחה אשר מהם תבא בדבר הרע, הגם שהיה מושלל מבחינת החושב כאשר מעשיו מוכיחות, גם אם יושלל מבחינת הראות אם לא ירחיק בחינת החושב מחשבותיו יחייבו לבקש ולהתלהט אחר המעשה,
ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה' בתחילת דברו הטוב ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו, כי לא ימצא בכחו למנוע עוצם חשקו ממנו, מה שאין כן אתם בני ישראל לצד היותי ה' אלהיכם והיא השגת אלהות בכח האלהי ינוצח כח הטבעי גשמי, כי הצורה תשלוט בחומר כשיסכים איש ישראל להתדבק בה' אלוהו ישלוט בטבעו:
והוא כמאמרם ז״ל (ב״ר לד י) שאמרו הצדיקים לבם מסור בידם והרשעים הם מסורים ביד לבם, הכוונה בזה כי החפץ והחשק ישנו בלב האדם, והרצון הוא במוחו, והם ב' מדריגות שנתן האדון בבני אדם, וכשתזדמן לאדם דבר ערוה הלב חומדה, ואין גמר בחימוד זה ויכול הרצון התלוי במוח למנוע החפץ ולא יעשנו, הגם שיחמוד, הלא תמצא בבני אדם שמקבלים תענית הגם שהחפץ יתגבר בהם לאכול יבא הרצון וימנענו, וכן על זה הדרך, וצדיקים תמיד מתנהגים כסדר זה ולבם מסור בידם, שהגם שיתאוו תאוה בלבם, יבחר השכל שהיא הנשמה, ואם ישנו באזהרה מה' או מכללי התיעוב ישלול הרצון בו וימנע החפץ הגם שישנו, אבל הרשעים הם מסורים ביד לבם לכל אשר יבא החפץ בלב לא ימנעהו הרצון, ואולי כי אין להם נשמה, או שכבר פגמוה ונכנעת היא לפני הרוח שבלב:
ולכן אמר ה' כי אני ה' אלהיכם, פירוש להיות שבחינת הנשמה בה ה' משרה אור שכינתו באדם בסוד אהל שכן באדם (תהלים עח ס), ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון:
ספר חמדת ימים - חג השבועות - פרק ג
יד) וזה מאמר הכתוב ה' מסיני בא וכו' מימינו אש דת למו לומר כי יפלא ממך דבר איך הניחוה עשו וישמעאל ויגעלו בכל הכבוד ההוא, לזה אמר מימינו אש דת למו לומר ממה שבימין הלוחות שהם חמש דברות ראשונות לא ניתן אש דת למו כי אם למו לישראל הנזכרים בפסוק הקודם, אך לשעיר ופארן דילג דילוגין ולא נתן כי אם מהשמאל לא תרצח לא תנאף, ובכן קרן עור פני ישראל וירם קרן לעמו מהוד קרני שרי עם ועם כמבואר במאמר, ומטעם זה המתין הוא יתברך בנתינת התורה עד דור המדבר, שבדורות הקודמין עדיין לא באו שבעים אומות כדי להזריח מאיתם לעם סגולתו כאמור וכדי שלא יהיה להם פתחון פה לאמר אילו היינו שם היינו מקבלים:
זוהר חלק ג דף קצב/ב
משעיר למו, ממה דאמרו בני שעיר דלא בעאן לקבלא, מהאי אנהר לון לישראל, ואוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא, אוף הכי, הופיע ואנהר לישראל מהר פארן, ממה דאמרו בני פארן דלא בעו לקבלא, מהאי אוסיפו ישראל חביבו ונהירו יתיר כדקא יאות: מה עבד, קרא לסמא״ל, ואתא קמיה, ואמר ליה, תבעי אורייתא דילי, אמר מה כתיב בה, אמר ליה לא תרצח, דליג קודשא בריך הוא לאתר דאצטריך, אמר חס ושלום, אורייתא דא דילך היא ודילך יהא, לא בעינא אורייתא דא:
אתיב ואתחנן קמיה, אמר מאריה דעלמא, אי את יהבה לי, כל שלטנו דילי אתעבר, דהא שלטנו דילי על קטולא איהו, וקרבין לא יהון, ושלטנו דילי על כוכבא דמאדים, אי הכי כלא אתבטל מעלמא, מאריה דעלמא טול אורייתך, ולא יהא חולקא ואחסנא לי בה, אבל אי ניחא קמך, הא עמא בנוי דיעקב, לון אתחזי, ואיהו חשיב דהא דלטורא אמר עלייהו:
אמר ליה, הואיל וכך, הב לי עיטא איך אעביד, דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר, אמר ליה, מאריה דעלמא אצטריך לשחדא לון, טול נהורא מנהירו דחילי שמיא, והב עלייהו, ובדא יקבלון לה, והא דילי יהא בקדמיתא, אפשיט מניה נהירו דחפיא עליה, ויהב ליה, למיהב לון לישראל, הדא הוא דכתיב וזרח משעיר למו, משעיר ממש, דא סמא״ל, דכתיב (ויקרא טז כב) ונשא השעיר עליו, למו לישראל
קרא לרה״ב, אמר ליה תבעי את אורייתא דילי, אמר ליה מה כתיב בה, דליג ליה, ואמר לא תנאף, אמר ווי אי ירותא דא יחסין לי קודשא בריך הוא, ירותא בישא דיתעבר בה כל שלטני, דהא ברכתא דמיא נטילנא, ברכתא דנוני ימא, דכתיב (בראשית א כח) פרו ורבו וגו', וכתיב (שם יז כ) והפריתי אותו והרביתי אותו וגו', וכתיב (שם טז יב) והוא יהיה פרא אדם:
שארי לאתחננא קמי מאריה, אמר ליה מארי דעלמא, תרין בנין נפקנא מאברהם, הא בנוי דיצחק, הב לון, ולון אתחזי, אמר ליה, לא יכילנא דאנת בוכרא ולך אתחזי, שארי לאתחננא קמיה, ואמר מאריה דעלמא, בכירותא דילי יהא דיליה, והאי נהורא דאנא יריתנא על דא, טול והב לון, וכך עבד, הדא הוא דכתיב (דברים לג ב) הופיע מהר פארן:
{יד }מגיד מישרים לר״י קארו יתרו
אור ליום השבת י״ז לשבט, ה' עמך וכו' והא שדרוני לגלאה לך רזא דומשה עלה אל האלהים,
ויען כל העם וכו' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, הכא איכא למידק היאך יעשו קודם שישמעו. ותו היכי קאמר כל אשר דבר דאיהו לשון עבר, הא אכתי לא מילל ולא פקיד להו אורייתא והכי הוה להו למימר כל אשר ידבר. ואפשר לומר על דרך הפשט דכיון דאמרו חז״ל דשבת ודינים במרה איפקד, משו״ה אמרו כל אשר דבר ה' במרה נעשה. וקאמר כל משום דהוה תמן חק ומשפט, לאכללא תרווייהו קאמר כל, ונשמע מה דיימר לן מכאן והלאה:
אבל רזא דמילתא דישראל דההוא דרא הוו אתו מסטרא דיובלא ואורייתא כתובה במרום היתהן ואשתכח דעד לא אתו לעלמא שמעה נשמתהון אורייתא, ומשום הכי כל אשר דבר ה' לנשמתין דילן עד לא אתינא לעלמא נעשה, והשתא גם כן נהדר למישמע בהאי עלמא כדי לשעבדא גופים דילן והכי נמי כל חד וחד מישראל יכיל למימר כל אשר דבר ה' לנשמתין עד לא ייתי לעלמא וכמה שאמרו חז״ל מלמדין אותו כל התורה כולה ואוף משביעין ית זרעיה לקיימא אורייתא וכדאיתא בזוהרא קדישא על פסוק נפש כי תחטא וכו' ושמעה קול אלה וכו' נעשה ואוף נשמע מילי דאורייתא ונילוף יתה בהאי עלמא לשעבדא נמי גופין דילן, ואתה שלום:
יעבץ פירוש אבות
ואומר כי עיקר זה הדבר ארוך מאד ואין כאן מקומו אבל כדי לשכך רתיחת השואל אכתוב כטיפה מן הים ממנו. אמר הנביא (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי, ואמר התנא (לקמן ספ״ו) כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא וכו', וענין זה הכבוד הוא עשיית מצותיו ושמוע בקולו, והמלאכים והגלגלים יש להם טבע קיים בזה לא ישנו את תפקידם. אמנם האנשים הם בעלי בחירה ורצון, והוראות הכבוד בהם אפשרי לא מחוייב, ולזה יראה כבודו יותר במין האדם מבמלאכים, ולזה אמרו ז״ל (ב״ר יט יג) עיקר שכינה בתחתונים היתה ובחטאו של אדם הראשון נסתלקה שכינה וכשאמרו ישראל נעשה ונשמע נתקנו, נעשה כנגד (בראשית ג) ותאכל מן העץ, ונשמע כנגד (שם) כי שמעת לקול אשתך, מיד (שמות כד) וישכון כבוד ה' על הר סיני קרוב למה שהיה בתחלה, וכתיב ומראה כבוד ה' כאש אוכלת, ואילו לא עשו ישראל את העגל לא היתה שולטת בהם אומה ולשון והיתה חוזרת עטרה ליושנה. ואי אפשר לכתוב בכאן יותר כי היה צריך חבור בפני עצמו, והמפקפק בדברי אלה יש בלבו פקפוק בחדוש העולם:
הגרמ״מ משקלוב
סוד חרב של עשו מצד נעשה, ונשמע מצד ישמעאל אבל כשעושין תשובה ושאגין כאריה הגבורי כח, ומקבלין על עצמן להיות עושין דברו ולשמוע בקול דברו [עי' תהלים קג], בסוד נעשה ונשמע [עי' שבת פח. ], כי ע״י נעשה ונשמע לוקחין מהן העטרין
ונטלו ישראל הכתרים שלהם, וסוד נעשה ונשמע משעיר ופארן
אברהם בן אברהם )הגרף פוטוצקי( גר הצדק הכי מפורסם מאז חורבן בית שני ובדורות האחרונים, נהרג על קידוש ה' ב-ז' בסיון תק״ט – )יו״ט שני של שבועות(. במפגש בין הגר-צדק עם מכריו מהעבר, בו הם שאלו אותו במה הוא
נשתנה מהם, שעל אף שכולם למדו את אותם דברים דווקא הוא ראה להתגייר. תשובתו הראשונה
לשאלתם היתה: אתם לא למדתם כמוני ונתקיים בכם "ונטמתם בם" וכדרשת חז״ל ונטמטם בם, כלום ניסיתם לקיים?
נקודת התוכן של תשובת אברהם בן אברהם היתה כי הוא למד מתוך בהירות ש״המעשה הוא העיקר", בלשונו של הרבי. בעוד שהם למדו מתוך טמטום הגורם למבט חיצוני ומרוחק על מה שנלמד.
נקודה זו מתקשרת, גם היא, לחג השבועות – זמן מתן תורתנו )בו 'נתגיירנו' כולנו(. כהקדמה לקבלת התורה הקדימו בני ישראל "נעשה" ל״נשמע", ודווקא בזכות כך זכו שמלאכי השרת, שסודם הוא "עושי דברו לשמוע בקול דברו", ירדו וקשרו להם שני כתרים.
יש פירושים רבים להקדמת "נעשה" ל״נשמע", ומסיפור זה עולה עוד פירוש חשוב.
לכאורה, ניתן לשאול, כיצד אפשר לדרוש ממי שלא יודע כלום לומר "נעשה ונשמע"? כיצד יכול הגר להתחייב באופן
כזה לקבלת התורה? אחד הפירושים הוא כי "נעשה ונשמע" איננו רק הקדמה של התחייבות מוחלטת לפני הלימוד, אלא זו תודעה המלוה את הלימוד ויוצרת את אופיו היהודי המיוחד. הראש היהודי פועל בלימוד בשונה מהראש הגויי – השכל היהודי
מצייר את מה שהוא לומד באופן מעשי, ולדידו מה שהוא עוסק בו אינו תיאוריה מופשטת אלא לימוד מוחשי הנוגע למעשה. לכן, הסביר הגר-צדק לרעיו מהעבר, בעוד שהם למדו את התורה מתוך טמטום הלב והמח האקדמי, המאפשר ללמוד ללא כל זיקה
מעשית לנושא הנלמד, הרי שהוא למד מתוך תודעת "המעשה הוא העיקר", וכך זכה להקדים "נעשה" ל״נשמע" ולקבל את התורה ככל עם ישראל במתן תורה, בשמחה ובפנימיות. )משיעור י״ב
הראי״ה קוק
מאמרי הראיה / נעשה ונשמע
הקדמת נעשה לנשמע זהו כחן של ישראל מאז ומעולם. מפני שאנו חשים בקרבנו שבמעמקי הטבע של כל מהותנו, כל קדושת היהדות צפונה. ואם אנו חשים איזו חלישות בגבורתה בנוגע לנפשנו, אנחנו צריכים ראשית לכל להתעורר להיות נאמנים לעצמנו. ננער את עצמנו מכל התכחשות עצמית ונדע להגן בגאון על הצביון השלם שלנו. ואז נצעוד בעוז על דרכנו בכל מסילות החיים ובכללם גם כן בדרכה של התחיה הלאומית ובנין הארץ
כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד- הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה.
רק בני אדם העלולים להיות נבוכים על ידי מהומות המדע המזויף, צריכים התאמצות לשוב אל הטבע הטהור הנפשי שלהם. ואנחנו במעמד הר סיני…באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים. כטבע האיתן של נשמתנו בעצם טהרה. . ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע, למעלה מכל התרבות המזויפת של האנושיות השוגה בהבליה והסובלת מסכלות רשעתה בשליטת האדם לרע לו, ואובדת בזה את עצמה ועצמה".
הרב קוק זצ״ל (אורות התורה ח, א)
"'נעשה ונשמע'- הקדמת 'נעשה' ל׳נשמע' מציינת את הוקרת התורה מצד סגולתה האלוהית, יותר על מה שראוי להוקירה מצד צורך התועלת המעשית שיש בלימודה. כי כיוון שכבר נאמר 'נעשה' הרי הקישור אל ערך הלימוד המעשי הוא כבר בכלל, ו׳נשמע' מציין את הקישור אל ערך הלימוד הסגולי".
מאמרי הראיה /ירושלים
ואנחנו שמעז יודעים אנו את הרז שמלאכי השרת משתמשים בו להקדים נעשה לנשמע הננו יודעים שהמחשבה האנושית בייחוד בחיי הקודש ואור האצילות העליונה מתפרנסת היא מהמעשה היוצא לאור המציאות החיה הננו קרואים ועומדים לעת חפץ כזאת אשר קול ה בכח מתוך התחיה הלאומית ההולכת ועולה במסילותיה קורא אותנו כי בא מועד לדרישת ציון המצויינת בכל מילואה ודיקנותה של מילת " חבת ציון" נדע נאמנה כי כל אוצר הטוב של רגשות הקודש של גבורת אלהים הקשור והכמוס בזכרון ירושלים ומהותה הפנימית יעלה ויראה לנו להודיע לעיני רוחנו ודור בנינו לפי רב המעשה
וכל אשר נהיה יותר עסוקים לשכלל את בניין ירושלים ולפארה –כה יוסיף אור רוח קודש ה אשר בתוכיות נשמתנו להופיע ולהתלהב
אוה״ק ג' מוסר הקודש מב'
כשמשתחררים מכל דמיון מהבל, הנותן אסוריו על השכל החפשי, משערים נאמנה את אחדות החיים, ואת פעולתו של הכח המרכזי של החיים, פעולת הרצון כשהכל מתחבר ביחד, הולכת היא גבורת האמת קוממיות, מתאדרת היא ומתגדלת, מעטרת את החיים, ומכבשת אותם, מסדרת את עבודתם, ומכוונת את שאיפתם ברוח ובהתגלמות. ברכו ד' מלאכיו, עושי דברו לשמוע בקול דברו, רז שמלאכי השרת משתמשים בו הוא נעשה ונשמע, והקדמת נעשה לנשמע, מי גילה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשים בו, אמר הקב״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. משוחרר הוא השכל המעשי, המתאחד עם בינת הלב המקורית, החפשית והרחבה, מכל כבל של שכל עיוני, שהדמיון ההולל מתעלל בו כחפצו, וסוף מעשה במחשבה תחלה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
