שמירת הברית, הצניעות והחירות
שיעור לקראת חתונה — שבוע אחרון של ימי השובבי״ם
לעילוי נשמת אבי מורי ציון בן יהודה בדאוולת ז״ל
https: //www. youtube. com/watch? v=WoBEGo2As2E
פתיחה: ימי השובבי״ם וקדושת המשפחה
אנו עומדים בשבוע האחרון של ימי השובבי״ם, והידוע שעניינם של ימים אלו הוא שמירת הברית, הצניעות ועניינֵי המשפחה. תיקון הברית בשלמות, כפי שאמרנו פעמים רבות על פי החיד״א, משמעו להקים משפחות בריאות, שמחות וצנועות. ואנו צריכים להעמיק יחד בעניין הזה.
לי באופן אישי העניין מיוחד במיוחד, משום שאבי ז״ל נפטר בסוף ימי השובבי״ם, ביום שישי של פרשת משפטים. הדבר היה קשור אליו מאוד: "ציון" בגימטריה שווה "יוסף" — עניין היסוד ושמירת הברית היו אצלו דבר חזק מאוד. שמירת הברית בין בני אדם, אמון ואמונה — אלו היו ערכים מרכזיים בחייו. הוא גם הקפיד מאוד על צניעות, אף שהדבר לא בא אצלו דווקא מהמקום ההלכתי אלא מן המקום האינטואיטיבי.
סיבה נוספת לעסוק בנושא היא שבעזרת ה' יש לנו חתונה. ברצוני לדבר על מעלת החתונה, ובפרט על עניין שבציבור הדתי-לאומי רבים אינם שמים אליו לב. הם אינם מבינים את הלולאה שהם נמצאים בה — לולאה בעייתית. ואני יכול להעיד גם על עצמי: גדלתי בבני עקיבא והכרתי דרכים שונות, אף שתמיד ניסיתי לעשות הפרדה בין בנים לבנות בסניף שלי — בטיסות, במחנות ובשינה.
חלק א: כוחו של המגע — היהדות אינה עוסקת באשליות
תרבות האשליות מול הריאליזם היהודי
היהדות אינה עוסקת באשליות. יש עולם שלם שעוסק בלהשלות את עצמו. הדוגמה הנפוצה ביותר כיום היא תופעת הטרנסג׳נדר בספורט: אדם שנולד כגבר מכריז שהוא מתחרה כנגד נשים באגרוף או בשחייה, ומנצח בקלות בגלל יתרון ביולוגי של כפי שלוש מסת שריר מלידה. זוהי אשליה שהעולם המערבי מוכר לעצמו.
אפשר להתחיל את הדבר מהנצרות, שהיא מומחית האשליות בהקשר הזה: מצד אחד היא מדברת על שמרנות פוריטנית, ומצד שני, אם תתבוננו בתמונות שהיו בכנסיות, תראו שמדובר למעשה בסוג של פורנוגרפיה קדומה — תמונות של אנשים ערומים, אלא שמכיוון שהן מציגות מלאכים או אירועים מכתבי הקודש, הדבר נחשב לגיטימי. אדם נכנס לכנסייה וראה דימויים אלו — ואיזו השראה רוחנית קיבל?
מהו כוחו של המגע?
ביהדות יש איסור שמירת נגיעה, ואנו אומרים בבירור: אנו יודעים שמגע בין איש לאישה הוא דבר המשפיע עמוקות על שיקול הדעת. ההלכה אומרת בפשטות: כל קשר של מגע עם אישה שאינה אשתך — אסור. יתרה מכך, אפילו אם היא מאורסת לך, המגע הופך לחמור במובן מסוים עוד יותר. זו אמירה שאינה אשלייתית: גם לחיצת יד בלבד עלולה להתפתח לכיוונים מסוכנים.
ניסוי המלצרית — כוחו הסמוי של המגע
כדי להמחיש עד כמה למגע יש כוח, אזכיר מחקר שהובא בחוברת "מגע — קסם" מאת גיל מנוולסון. במחקר נמצא שכאשר מלצרית נוגעת בלקוח נגיעה קלה ביד בעת הגשת החשבון, גובה הטיפ עולה בכשלושים אחוזים. מדובר במגע שאין בו לכאורה שום כוונה של קרבה — שני הצדדים יודעים שלא מתפתח כאן דבר — ובכל זאת ההשפעה עצומה. הלקוח אינו מבין מדוע השאיר טיפ גבוה יותר. הוא פשוט לא ידע לענות על השאלה. המגע עובד על חלקים עמוקים בנו, מעבר לשיקול הדעת המודע.
מחקר קניגם — שמירה לפני הנישואין ויציבות הזוגיות
מחקר משמעותי נוסף נערך על ידי פרופ' קניגם מאוניברסיטת ברינגהם, שבו נבדקו למעלה מאלפיים זוגות נשואים. השאלה הייתה פשוטה: מתי היה להם קשר אינטימי ראשון — האם לפני הנישואין, סמוך להם או הרבה לפניהם? התוצאות היו חד-משמעיות: ככל שהזוג שמר על עצמו יותר לפני החתונה ולא נגע, כך הנישואין שלהם היו יציבים יותר ומלאי סיפוק יותר.
ההיגיון בכך ברור: אם איני נוגע, אני מכשיר את עצמי יותר לנישואין. המגע, כפי שהסברנו, עובד כעין סם — המוח שולח הורמונים וחומרים כימיים שמסממים את האדם באותם רגעים, ממש כפשוטו. כשם שכל אלכוהוליסט טוען שהשתייה לא משפיעה עליו, כך כל מי שנוגע אומר לעצמו שהוא בשיקול דעת מלא — אבל הוא אינו כזה.
משל הוודקה — המגע כערפול שיקול הדעת
כשאדם הולך לפגישה שהיא אולי ההחלטה החשובה ביותר בחייו — לפגוש את מי שאולי תהיה אשתו — האם נכון שלפני כן ישתה כמה כוסות וודקה? ברור שלא, כי הוא לא יהיה שקול. המגע עושה בדיוק אותו דבר: הוא שולח הורמונים שמסממים ומשבשים את החשיבה. מי שנוגע ואחר כך אומר "ראו כמה אנחנו מתאימים" — כל שאירע הוא שנגעו. זה היה יכול לקרות עם כל אחת כפשוטו.
ריבוי שותפים — שחיקת יכולת הזוגיות
ככל שהיו לאדם יותר שותפים לפני הנישואין, כך תישחק יכולתו לחיות בזוגיות יציבה, וגם זה מוכח מחקרית. הגוף מתרגל לחומרים ההורמונליים, ואז יש כל מיני רמות של ריגוש שהוא יצטרך בכל פעם לעבור — מה שגורם לשחיקה עקבית ביכולת לשמור על זוגיות ארוכת טווח.
תמיד אומרים שדתיים אינם בקטע של מדע, ושהמדע אינו מאשש את התיאוריות הדתיות. זה בדיוק להפך. המדע מאשש לחלוטין את התיאוריות הדתיות. אנשים פשוט לא רוצים לחיות כך, וזו זכותם — רק שלא ימכרו לנו את האשליה.
חלק ב: שמירת הנגיעה — חירות ולא עבדות
סיפור הרב שמואל דביר — "אני נוגע רק באשתי"
הרב אורי זוהר היה מספר סיפור על הרב שמואל דביר זצ״ל. פעם הגיע לבית הדין מקרה קשה של זוג בגיל החמישים, עם ילדים, כשהבעל מבקש להתגרש כי "האישה כבר לא מוצאת חן בעיניו" — והאמת שהלך עם המזכירה הצעירה. האישה נתנה את מיטב שנותיה לגידול הילדים בעוד הוא עשה קריירה, ובסוף הלך עם מישהי אחרת.
הרב שמואל דביר הבין שמדובר באדם מושחת, ודאג שהאישה תצא מהעניין מורווחת ככל האפשר. בסוף התהליך ניגשה האישה אל הרב, הודתה לו בחום ובהתרגשות, והושיטה לו את ידה ללחיצה. הרב ענה לה בעדינות: "מחילה, אני נוגע רק באשתי."
ואז הוסיף ואמר: "תחשבי — אם בעלך היה מתנהג כמוני, האם היינו נפגשים כאן בבית הדין? אם הוא היה שומר הלכות נגיעה ויחוד עם המזכירה שלו, האם הדברים היו מגיעים לכאן?"
זהו משפט שכל אישה בעולם הייתה רוצה לשמוע מבעלה: "אני שומר את המגע לאינטימיות שביני לבין אשתי — זה חלק מהסוד שיש רק בינינו." הרי לכולם ברור שיש סוד בזוגיות, שיש דברים שרק הזוג יודע. שמירת הנגיעה היא חלק מהסוד הזה.
חומרת איסור הנגיעה בהלכה
בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ״ה, סעיף י״ז, עולה מפשט הלשון שמגע של חיבה באישה עלול להיחשב כאביזרייהו דגילוי עריות, והשולחן ערוך כותב שדינו "ייהרג ובל יעבור". אמנם כמעט כל האחרונים סוברים שיש בלבול בעניין זה ואינם פוסקים כך להלכה — ולמעשה חייבים להציל כל אדם ללא קשר, ומי שלא מציל נקרא חסיד שוטה ועובר על "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז) — אך עצם העובדה שדעה כזו נכנסה לשולחן ערוך מלמדת על חומרת האיסור.
שימו לב לנקודה חשובה: יש אנשים שמחמירים בכל מיני פרטי הלכות, ואחר כך נוגעים בנשים שאינן אשתם. זוהי סתירה משונה. קודם כל תחמיר בדבר הזה — הוא הדבר החזק ביותר. הסטארט-אפ הגדול ביותר של היהדות הוא המשפחה — מודל זוגיות שעובר את כל הבעיות שבעולם ומוכיח את עצמו כאחד היציבים ביותר בעולם המערבי.
האשליה מול החירות — מבט על אברהם אבינו
כדי להבין עד כמה שמירת הנגיעה היא עניין של חירות ולא של חולשה, נתבונן באברהם אבינו. אברהם חי בעולם מושחת: "עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ" — ולא רק עבודה זרה, אלא גם השחתה מוסרית עמוקה. נמרוד, מלך עובד אלילים שטוען שהוא אלוהים — הדבר לא בא בלי תאוות נוספות ברקע.
ראו כיצד אברהם בוחר אישה לבנו: "מִבְּנוֹת כְּנַעַן" — אל תיגע. קח מהמשפחה שאני יכול לסמוך עליה. רבקה אמנו, לפי המדרש, הייתה נערה צעירה — כי אברהם לא יכול היה לסמוך על כך שמישהי מבוגרת יותר תהיה טהורה, בעולם כזה.
ואברהם עצמו? "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא) — אדם ששומר עיניים בתכלית, עד כדי כך שרק לעיתים מזומנות הוא מסתכל על אשתו, ורק אז הוא מרשה לעצמו מילים כה אינטימיות. זהו לעמוד יום-יום במתקפות של עולם שלם, של מיליונים ומיליארדים, שאומרים לו: "אברהם, מה אתה לא מסוגל ללחוץ יד לאישה?"
עבדות חברתית — שורש הפגיעה בהלכות הצניעות
הבעיה שלנו בשמירת ההלכה בתחום הצניעות נובעת פעמים רבות מאשליה שאנו "קצת לא בסדר" אם אנו מקפידים על כך. לא נעים להגיד "אני שומר נגיעה", בשעה שבאמת אין דבר כזה להיות יהודי שומר תורה ומצוות שאינו שומר נגיעה. זה כמו להגיד "דתי לא שומר שבת" או "דתי לא מניח תפילין" — שום אדם לא יראה זאת כלגיטימי. אבל "דתי לא שומר נגיעה" הפך במגזר מסוים ללגיטימי.
אני טוען שזה קרה בגלל עבדות. לא היה נעים ליהודים מסוימים להסתכל בעולם מלא מודרניות ולהגיד: "אני לא נוגע." אבל הנקודה הזו היא בדיוק חירות. אני לא מחפש להצטדק או להיות אפולוגטי — אני חושב שזה הכי טוב ככה, הכי נכון ככה. וזה הרבה יותר עמוק ממה שנדמה.
וכך כתב רבי יהודה הלוי: "עַבְדֵי הַזְּמַן — עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם". אל תהיו עבדים של תרבות שכולה עבדותית.
חלק ג: שמירת עיניים — הבסיס לזוגיות אמיתית
מחקר ההשוואות — כיצד הסתכלות הורסת זוגיות
מחקר משנות השמונים הראה תוצאה מדהימה: כאשר הציגו לאנשים בטלוויזיה אישה יפהפייה, ולאחר מכן הראו להם תמונות של נשים רגילות — הם דירגו את הנשים הרגילות באופן עקבי כמכוערות יותר מאשר אלו שלא צפו קודם לכן בתמונת היופי. האדם עוסק בהשוואות גם אם אינו רוצה בכך. ואם הוא מסתכל על נשים אחרות, יכולתו להיות בלעדי לאשתו, להשקיע בזוגיות עד הסוף, להיות שמח בחלקו — נפגעת.
וכמובן שזה נכון גם להפך: אישה שרואה זמר מפורסם שמשדר גבריות מסוימת, ואחר כך מסתכלת על בעלה — אינה מסתכלת עליו באותן עיניים. שמירת עיניים נכונה לכל הכיוונים.
שמחת הזוגיות בגן עדן — כוח האקסקלוסיביות
בעזרת ה' נברך בקרוב בחופה: "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם". מהי אותה שמחה שהייתה בגן עדן כה חזקה? התשובה הפשוטה ביותר: לאדם היה רק את חוה, ללא שום השוואות למישהי אחרת, ולחוה היה רק את אדם, ללא שום השוואות למישהו אחר. וממילא הזוגיות יכולה לפרוח והשמחה יכולה להיות שלמה.
אבל אם ראשו של אדם חצוי כל הזמן — חצי ראש באקסית וחצי ראש בבאה — הוא אינו יכול להשקיע באישה הנוכחית. לכל שאומרים "כיצד תדע שאתם מתאימים אם לא ניסיתם?" — אני אומר: אותו עבד לא טרח לקרוא אם יש מחקר שמבסס את הטענה הזו. והמחקרים אומרים בדיוק הפוך.
"קליק ממבט ראשון" — סימן לסימום, לא לאהבה
כשמתרגלים לשמירת נגיעה ולשמירת עיניים, מגלים פתאום שאפשר להימשך למישהי בגלל האופי שלה — וזה דבר פלאי. המוני גברים שאני מכיר, לצערי יותר מכל מעקב אחר, סובלים מחיפוש אחרי יופי שאינו קיים: "למה היא לא מצאה חן בעיניי מיד?" זהו חיפוש שאינו נכון. אתה לא מחפש מישהי שיהיה "קליק ממבט ראשון" — כי אם היה כזה, סימן שאתה מסומם.
אדרבה, עדיף שלא יהיה קליק ממבט ראשון. שתדע שאתה נמשך באמת לכך שדיברתם וכיף לכם ביחד, שאתם משדרים על אותו תדר ויש לכם שאיפות דומות. ואחרי שמונה או עשר פגישות, פתאום אתה אומר: "היא נראית בעיניי הכי יפה בעולם". וזה לא סיפור אחד או שניים, אלא סיפור של כמעט כל מי ששומר נגיעה ושומר עיניים.
הקרבה הנפשית מול הקרבה הפיזית
כולנו מחפשים קרבה נפשית — גם גברים וגם נשים. הקרבה האינטימית הפיזית פשוט מרמה אותנו: היא נותנת לנו תחליף זול ומהיר להרגשת קרבה. אבל הקרבה הפיזית טבעה שהיא חולפת, ואילו הקרבה הנפשית טבעה שהיא הולכת ומתגברת. ברוחניות, הדברים הולכים ומצטברים; בגשמיות, זה עובד הפוך.
ואם הגשמיות רוכבת על רוחניות — אז ברוך ה', האדם נוסק. בפרט שיש בתוך הנישואין את כל עניין טהרת המשפחה, ששומר על התשוקה, על הרצונות, ומבטיח שהאדם מסתכל על אשתו כבן-אדם ולא כאובייקט.
חלק ד: יוסף הצדיק — עמוד השדרה של שמירת הברית
יוסף הצדיק הוא שומר הברית, והוא גם זה שניסו לשבור אותו כדי שיסתכל על אשת פוטיפר. כך מספר המדרש: שמו לו שיפודי ברזל כדי שלא יוכל להוריד את ראשו — אז עצם את עיניו. גם כשלא יכול להוריד את הראש, הוא לא מסתכל. הוא ידע מהי זוגיות אמיתית, ידע שזו אישה של אדונו, ולא נגע בה בשום מחיר.
ויוסף הצדיק הזה — הוא זה שכל ברכת העולם עברה דרכו. כי מי שיודע לשמור אמונים, הקב״ה אומר: זה אדם שאני סומך עליו. כדברי רבא לאנשי פומבדיתא: "הוֹקִירוּ לִנְשַׁיְיכוּ כִּי הֵיכִי דְּתִתְעַתְּרוּ" — ככל שתכבדו את נשותיכם, כך תתעשרו (בבלי, בבא מציעא נט ע״א).
חלק ה: המשפחה — הנשק הגדול של עם ישראל
יעקב מול עשו — כוח המשפחה
התורה מספרת על ההנגדה בין יעקב לעשו: עשו בא עם ארבע מאות חברים, ויעקב בא עם הילדים. וזה מה שה' נתן לו — ואלה מנצחים את אלה. כוח המשפחה מנצח הכל: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו" (עובדיה א, כא).
גזירות היוונים — מתקפה על המשפחה
גם היוונים בחנוכה הבינו שאם שוברים את המשפחה היהודית — שוברים הכל. במדרשי חנוכה ניתן לראות כיצד עיקר הגזירות כוונו נגד טהרת המשפחה: הדלתות של הבתים, הבריחים, ניסיון לפרוץ את קדושת הבית היהודי. גם איסור ברית מילה מדבר על קדושת הברית — זה מה שהם רצו לקעקע.
חלק ו: שמירת יחוד — הלכה ומציאות
מהו איסור יחוד?
שמירת יחוד משמעה שלא להיות בחדר סגור באופן שעלול להתפתח לדבר אסור. צריך שהדלת תהיה פתוחה, שיעברו אנשים. איפה נפגשים? לא על הר בודד בשלוש לפנות בוקר. הרעיון של "איך תדע שהיא ראויה להיות אשתך" — נעשה אחרי הנישואין, ללא דאגה, ובוודאות מוחלטת. זהו איסור דאורייתא שצריך להתייחס אליו בכובד ראש.
הלכות דייטים — גבולות גם בהכרות
אמנם כתוב בשולחן ערוך שאסור לאדם שיקדש אישה עד שיראנה, ולכן יש היתר לדייט — אבל ההיתר אינו פרוץ. מספיק לקיים את השולחן ערוך: פעם אחת לראות שהיא נעימה בעיניך, ואולי עוד פגישה או שתיים. אבל באיזשהו שלב צריך להיות אמיתי עם עצמך ולומר: היא לא אשתי עדיין, אני לא התחייבתי אליה, ואני שומר על העיניים שלי. גם בדייטים אין היתר לפרוץ גבולות — לא של מגע, לא של יחוד ולא של דיבורים מקרבים.
חלק ז: הצעת הנישואין — לא לייצג תרבות שאינה שלנו
אחד הדברים שמפתיעים אותי הוא שיהודים שומרי תורה לווים את רעיונות הצעת הנישואין מכל הגויים שבעולם, ואחר כך גם חשוב להם להצטלם באופן שייראה כאילו הם נוגעים זה בזו. לפעמים זה לא רק נראה כך. מה הרעיון של התמונה הזאת? מה זה נותן? זוהי פשוט עבדות.
מה היה רע לעמוד במרחק, כפי שיהודים שומרי תורה ומצוות משתדלים לעמוד לפני הנישואין? כשעומדים קרוב פיזית יש מתח כמו חשמל, ומי שמתכחש לזה הוא שקרן. אם מישהו יצחק ויאמר "מה אתם עומדים במרחק?" — התשובה צריכה להיות: "כן, ככה, ככה הכי נכון", בביטחון מלא, בלי להתבייש ובלי להתנצל.
חלק ח: בני חורין — מיציאת מצרים לפרשת משפטים
עשרת הדיברות — יציאה מבית עבדים
כל מי שמרגיש נפגע מהנושאים האלו, צריך קודם כל לקרוא את עשרת הדיברות: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). ארץ מצרים לא הייתה רק בית עבדים — היא גם הארץ שהכי מלאה בניאוף, כמו שנאמר: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם" (ויקרא יח, ג). כי יש שעבוד בדבר הזה — שעבוד חברתי, שעבוד ליצרים, שעבוד מוחלט.
פרשת משפטים — שיא החירות
ואומר האר״י הקדוש: מדוע פרשת משפטים היא סוף השובבי״ם? כי זהו שיא החירות. פרשת "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (שמות כא, ב) אומרת שאם עבד רוצה להישאר עבד, אפילו שנמכר בגניבתו והיה צריך להיות עבד — רוצעים לו את האוזן, כי אומרים לו: האוזן שלך לא שמעה ממעמד הר סיני שאנחנו כבר לא עבדים.
ובירושלמי כתוב: אתה לא שמעת את "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) — אי אפשר להיות עבד ה' אם אתה עבד של בני אדם. ויש לזה נפקא מינה הלכתית: עבד שאוהב את אדוניו ומקבל שפחה כנענית — הילדים הם לאדון. שתבינו את עומק השעבוד: זה אפילו לא הילדים שלך.
חלק ט: הצניעות כביטוי של חירות — לא עבדות לאופנה
אני מכיר אופנה של מכנסיים לבנות דתיות. אני זוכר שכשהיינו צעירים, בנות דתיות הלכו עם חצאיות ארוכות מאוד. גיסי, תלמיד חכם חרדי, אמר לי אז: "זה לא צנוע — זה יותר מדי ארוך, זה לא צנוע." ופתאום זה מתקצר. ברגע שאתה נתון לשינויי אופנה שקשורים לעולם החילוני, או ליתר דיוק למעצב אופנה באיטליה שעושה ממאות מיליונים של בני אדם שפחות שלו — זו עבדות.
אם את עבדה שלהם בזה שהחצאית ארוכה מדי, את תהיי עבדה שלהם גם כשהיא קצרה מדי. ואז שמו מכנס "כדי שלא יהיה נורא", ואז הורידו את החצאית ונשארו עם מכנס. הנושא הצניעותי מפריע אותי פחות מהנושא העבדותי: מי את? בת של שרה, רבקה, רחל ולאה! למה מעצב אופנה כלשהו יחליט בשבילך מה ללבוש?
מה הרווחת בדתיות שלך? בעל שיהיה נאמן לך; ילדים שיתייחסו אליך ברצינות; עולם שלם שמתייחס לאופי שלך ולא רק לגוף שלך; ושלא ינסו לגעת בך לפני החתונה. את כל זה הרווחת כי את חיה לפי ערכי התורה — לא לפי ערכי המעצב מאיטליה.
חלק י: הרב ניר מנוסי — עדות מהעולם החילוני
הרב ניר מנוסי, שהיה חילוני, כתב ספר בשם "אהבה ביום שאחרי" כשעוד היה חילוני. הוא אומר: כבר כשהתחלתי לחזור בתשובה, הבנתי שהדבר הזה — תרבות היחסים הפתוחים — הוא רע. אמרתי: אני חייב לכתוב את הספר לפני שאני חוזר בתשובה, שלא יגידו שבגלל שאני דתי כתבתי את זה. אומר: רצה ה' ולא הספקתי.
הוא מספר שיום אחד הגיע לקבוצת סטודנטים, והם שאלו אותו על נישואיו. כשסיפר שהתחתן בשידוך, הם לא שאלו בתוקפנות אלא בסקרנות אמיתית. הוא אמר להם את כל מה שחשב, סיפר על הספר — והם התחננו שיפרסם אותו. הספר הפך לרב-מכר, כי הוא פשוט טוען את מה שלכולם ברור: אנשים מתעסקים באשליה, חיים בסרט, העולם אינו הוליווד.
וכמו שנאמר בשיר: "רומיאו ויוליה היו נפרדים אם הם לא היו מתים" — זו אמירה עובדתית. כל סרטי הוליווד מייצרים מצג שווא כאילו הם מבינים באהבה, אבל תשאלו את עצמכם: הגיבורים בחיים — האם הם מצליחים להחזיק משפחה? לנו יש את הדבר הכי מהפכני והכי חזק בעולם, ובמקום לשווק אותו — אנחנו מתנצלים עליו.
חלק יא: שמירת הברית בצבא — דרישה לשוויון תנאים
אני חייב לומר מילה גם על הצבא. פקודת השירות המשותף — שילוב לא ראוי של גברים ונשים — צריכה לעבור מן העולם. אם חיילים חרדיים זוכים לתנאים הולמים, אין שום סיבה שחיילים דתיים לא יזכו לאותם תנאים בדיוק, אלא אם כן אתם חושבים שאתם דתיים פחות. אני לא הרגשתי שאני מוותר בכך שאני רוצה גם ארץ ישראל, גם מדינה חזקה, וגם קדושה — לא חשבתי שצריך לוותר בשביל זה על סעיפים בשולחן ערוך.
תחשבו על מילואימניק שיצא מהבית, תלמידי חכם, כיפה סרוגה, ילדיו בתלמוד תורה — ואשתו יודעת שהוא ישן עם פרמדיקית במקום איתה. זו רשעות מהמדרגה הראשונה ופגיעה בביטחון עם ישראל. לשים בפילבוקס שלושה מילואימניקים עם שלוש מילואימניקיות — זה נשמע הגיוני רק לשקרנים מלאי אשליות.
סיום: יוסף הצדיק ושמירת הברית — סיפור הרש״ש
כמה מסירות נפש על שמירת הברית יש בעם ישראל! מספרים על רבי שלום שרעבי (הרש״ש), מגדולי המקובלים, שבהיותו בתימן נכנס לבית אישה למכור סחורה. האישה ניסתה לפתותו, והוא אמר שאינו יכול. היא אמרה לו לעלות לחדר למעלה, ושם קפץ מקומה שלישית כדי להינצל — כמו יוסף הצדיק. היא צעקה שניסה לאנוס אותה, והוא נמלט מתימן לארץ ישראל, שם הפך לראש ישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים.
ההתגברות עושה את האדם הרבה יותר גדול והרבה יותר חזק. הדבר היחיד שנשאר לך הוא לא להיות עבד, לעמוד עם עמוד שדרה זקוף כשרטוע של ברזל.
✦ ✦ ✦
בעזרת ה' נהיה בני חורין. נביא בעצמנו נורמות חדשות לסביבה שלנו. לא נפחד מלהיות אלה שאומרים "כך אנו מתנהגים". נעמוד על הייחודיות שלנו — כי יהודי זה ייחודי. ואם יש חברה שרוצה להמשיך להיות חברה שלך לנצח — עם כל הכבוד, או חתונה או שלום. אין שום סיבה בעולם למשוך חברות שבע-עשרה שנה קדימה בלי מחויבות. יש להיות חכמים.
ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן.
ועכשיו — הולכים לחתונה, הולכים להרים את האירוע, הולכים לשמוח!
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
