בס״ד
חירות – האם זה מתאים לכולם?
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לד
מה שצריך שתדעהו גם כן, שהתורה לא תביט לדבר הזר, ולא תהיה התורה כפי הענין המועט, אבל כל מה שירצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל, אמנם יכוון בו הענינים שהם על הרוב ולא יביט לענין הנמצא מעט ולא להזק שיבא לאחד מבני אדם מפני השעור ההוא וההנהגה ההיא התורייה, כי התורה היא ענין אלהי, ועליך לבחון הענינים הטבעיים אשר התועלות ההם הכוללות הנמצאות בהם יש בכללם, ויתחייב מהם נזקים פרטים כמו שהתבאר מדברינו ודברי זולתנו, ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש, אבל יתחייב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התורייה, כי הצורות הטבעיות המיניות לא יתנו כל מה שראוי בכל איש ואיש, כי הכל מאל אחד יתעלה ופעולה אחת וכולם נתנו מרועה אחר, וחלוף זה נמנע, וכבר בארנו (בפרק ט״ו מזה החלק) שלנמנע טבע קיים לא ישתנה לעולם, ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי עניני האנשים והזמנים המתחלפים, כדמות הרפואה אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו, אבל צריך שתהיה ההנהגה התורייה מוחלטת כוללת לכל, ואף על פי שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה, כי אלו היה לפי האנשים היה נופל ההפסד בכל ונתת דבריך לשיעורים, ומפני זה אין ראוי שיקשרו הענינים המכוונים כונה ראשונה מן התורה לא בזמן ולא במקום, אבל יהיו החקים והמשפטים מוחלטים סתם וכוללים, כמו שאמר יתעלה הקהל חקה אחת לכם, ואמנם יכוון בהם התקנות הכוללות על הרוב כמו שבארנו, ואחר הקדימי אלו ההקדמות אתחיל לבאר מה שכונתי לבארו
מידות הראי״ה, ערך חופש:
השאיפה לחופש הדעות יש בה צד טוב וצד רע, צד קדוש וצד טמא.
הצד הטוב הוא, כשהשאיפה הזו מתרוממת מהמועקה של הדמיון ושל התאוות החומריות. אז הדעה מתהלכת במהלכה החופשי ומאשרת את האדם ואת החברה.
והצד הרע שבה, הוא כשהציור של חופש הדעות עושה את דרכו על פי הנטיות הטבעיות שבאדם, שהמזג והדמיון, הנטיה התאוונית וכל מה ששפל מצד הבהמיות של האדם, רושם עליו את רשימתו. אז חופש הדעות מביא את האנושיות לידי התכערות נוראה, המאבדת את הון החיים ועוקרת את ההוד והנצח מנפש האדם בצורתו היחידית ובצורתו הציבורית,
"וטוב לפני האלוקים ימלט ממנה" (קהלת ז', כ״ו).
בראשית פרק ט
(כ) וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם: (כא) וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה: (כב) וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ: (כג) וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ: (כד) וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן: (כה) וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו:
רש״ר הירש בראשית פרשת נח פרק ט פסוק כה
(כה) כשנח התעורר, ושמע על מעשה חם, היתה זו מחשבתו הראשונה: מידתו של חם שהתגלתה כאן - אין לה זכות קיום, ואין לה עתיד (ואכן, אין צורך לפרש, ש״ארור" מביע תמיד משאלה - במשמעותה המקובלת של "קללה"; אלא ייתכן - בייחוד כאן -, ש״ארור" מבטא הודעה והכרזה). התאוה החושנית ה״חמה", שאיננה שליטה בעצמה, שאיננה יראה מכל ערך רוחני, איננה מסוגלת לשלוט, ואיננה מוכשרת לשמור על חירותה. היא עקרה מתוך עצמה; נס ליחה, תש כוחה, נכרת לה שם ושאר; ממנה ובה תיפתח רעתה:
עבד עבדים. לא: עבד מושפל, אלא: עבד לעבדים (והשוה "אלהי האלהים", שמשמעותו איננה: אל עליון, אלא: אל על כל אלהים): גם השאר יהיו עבדים, ואילו כנען יהיה עבד לעבדים. והרי הוא חוזר ואומר, שכנען יהיה לעבד; ומכאן, שיש קשר עמוק בין אפיו של כנען לבין גורלו של עבד; והנה, כנען הוא "ארור" מחמת עצם טבעו, - שכן העתיד שמור רק לטהור ובר לב, ולא לפרא הגס; וכן הדבר גם בחיי החברה והאומה, - ביחסי אדם לאדם וביחסי עם לעם: מי שאיננו מסוגל לשלוט בעצמו, לא יזכה בחירות ולא ישמור על חירותו. תאוה משולחת רסן מביאה לידי עבדות. הכובש את יצרו בכל עת, לא ילך שולל אחרי שוחד ופתיון. אין הוא משועבד לממון, וידיו לא אסורות באזיקי זהב. אולי יאבד וימות, - אך לעולם לא יהיה לעבד. כך ביחידים, כך באומות.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד ב
חמשה דברים צוה כנען את בניו: אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזמה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת.
העמק דבר, בראשית פרק ט פסוק כה (הרחב דבר)
עבד עבדים - באמת גם מזרע שם ויפת נמכרו כמה לעבדים, או נשבו במלחמה וכדומה. וכן להיפך לא כל בני כנען המה עבדים. והרי כמה אומות גדולות יצאו ממנו. אלא הקללה היה אשר מי שיגיע לזה להיות עבד יהא מסוגל לזה, כאשר הוא מזרע עבדים מלידה ומבטן ומהריון. משא״כ משם ויפת, אין זרעו מסוגל לזה וגם בהיותו עבד רוחו הפנימית שואף להיות חפשי וממילא אין נוח להשתמש בו וע״י השתדלות נעשה חפשי. והיינו שהמליצו חז״ל בפ' ע״פ חמשה דברים צוה כנען את בניו כו' רצונם בזה שכאשר נעשים עבדים יודעים כל מנהגי עבדים כאלו למדו אביו לכך. וע״כ נקרא כל עבד עובד כוכבים. עבד כנעני באשר הוא המובחר שבעבדים, אע״ג שאינו מזרע כנען.
מאמרי ראי״ה, חירותנו
…
ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד.
החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב.
ואנחנו כבושי הגלות, שכל כך הרבה מאות בשנים היינו משועבדים בידי אדונים קשים, לולא פנימיות נשמתנו העליונה הספוגה רוח של חירות, רוח של הכרה עצמית פנימית "חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות", לולא זאת המתנה הנפלאה שלנו שנתנה לנו מאז, בעת צאתנו לחירות עולם מיד פרעה מלך מצרים, לולא זאת, היתה הגלות יכולה להפך רוחנו בקרבנו לרוח של עבדים.
אבל הננו מפגינים בזה ברוחב לב, בחג זמן חירותנו, כי באמת הננו חשים את עצמנו בני חורין בעצם מהותנו, והשאיפה הנאצלת שלנו אל הטוב ואל הנשגב היא אצלנו השאיפה העצמית שלנו, שאנו חשים ברוחנו פנימה מה הוא הטוב ומה הוא הנעלה. ולאור החירות הזה, החירות הפנימית ההולכת ומתגלה בקרבנו כעת במצעדי תחיתנו הלאומית על כל פנים בשיעורים מוגבלים לפי הערך של תוכני הגאולה המתגלים לנו, רק קמעה קמעה, נטף אחר נטף, לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה הפנימית, אותה שקנינו על ידי גילוי שכינה, אותה החירות שקנינו על ידי הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת אשר גאלנו השם יתברך, וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם.
מאמרי ראי״ה חירות וביעור חמץ
אלה השנים המסמנים לנו את חג הגאולה, חג הפסח, זמן חירותנו. ולדורות מה אנחנו למדים מאלה שני הנושאים הללו התלויים זה בזה? התשובה הנצחית היא, שתנאי הגאולה שנים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם אלקים אשר באדם להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי אם על ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותו ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית.
אבל אלה שני סוגי החירות אינם באים, ואין האדם בתור אישיות פרטית ולא העם בתור קיבוץ שלם בעל רוח מיוחד זוכה להם, כי אם על ידי הביעור מכל גבולו את כל דבר המעכב את חירותו, שזה חמצו, השאור שבעיסה, שהיזקו מצוי ביותר בעת אשר אור של גאולה מתנוצץ עליו.
אז, בשעת המעבר, הכחות הנרדמים קמים לתחיה. גלי חיים סואנים בכח, ובזמן התסיסה מתעוררים גם הסיגים הנפשיים והגופניים יחד, עם השיא של כחות החיים הטובים. ואז המשמרת צריכה להיות גדולה, וחלוצי הגאולה, שהם הדור כולו שהוא זוכה כבר לראות בעיניו את ראשית הנצנים של צמיחת הגאולה חייבים להיות בתוכה המון מחשבות סברות, ציורים ולמודים, שהם גורמים לעקור ולכלות, לטמא ולהשחית כל פאר וכל עוז לישראל…
משנה מסכת אבות פרק ו
והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה
פירוש רש״י על אבות פרק ו
שאין לך בן חורין. לפי שבני אדם מכבדין ומשמשין לפניו ומי שאינו עוסק בה מתרחקין ממנו אלמא כמנודה הוא:
פרקי משה על אבות פרק ו משנה ב
שהכונה במאמר הזה לומר שהעוסק בתורה הוא בן חורין מהמאורעות הרעות ומקרי הזמן, להיותו מושגח מאתו ית' כפי מדרגת דבקותו כנז', והוא מה שביאר עוד באומרו שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה וכו', שהיא נתינת טעם וסבה, כאלו אמר, למה הוא בן חורין מהמקרים הרעים, העוסק בתורה, וביאר שהסבה בזה היא לפי שהעוסק בה הוא מתעלה ומתדבק בו ית' למעלה מהמערכה, ועל כן הוא בן חורין מהדברים הנמשכים מפאת המערכה, להיותו הוא למעלה ממנה דבק בו ית'.
רבי מתתיה היצהרי על אבות פרק ו משנה ב
הודיענו שהחרות האמיתי הוא בעבור הלחות, על כמו בעבור. כלומר אם יקיים מה שכתוב שם, והוא עשרת הדברות הכוללים כל השלימות נפשיים וגופיים.
אם נפשיים. פסוק ראשון, ידיעת הפנות האמתיות במה שתלוי באמונה, כמו שביארתי במאמר ועשו ארון (שמות כה, י). פסוק שני, הרחקת ע״ז ומעשים הגונים הנמשכים מהעבודות ההם. שלישי, ההזהר בכבודו ית' ומוראתו. רביעי… וייחד ימים לקדושה וטהרה לעבודתו יתברך. חמישי, גופיים נפשיים. הזהר בכבוד גדוליו, ואף כי גדול חסדיהם. ששי, גופיים, הזהר מהזיק לזולתו בגופו. שביעי, הזהר בקלונו ומהתאו גופיו. שמיני, הזהר מהזיק לזולתו בממונו. תשיעי, הזהר מהזיק לו בסבתו אף על פי שלא יזיקהו בידים. עשירי, טהרת מחשבותיו וקדושתם, והם סוגי כל התורה והמצות.
ההכנע לאלה הוא ח[י]רות, כי הם ענינים שהשכל ישמח בהם ויצילו האדם ממכשולות ובלבולים. והחירות מאלו, רוצה לומר שיעשה כרצונו ולא יתנהג בם, יהיה עבד התאוות, ונכנע למקרי העתים, ויכשל תמיד בהם, …
מהלך:
האמנם האדם חופשי?
מגבלות טבעיות: לא יכול לעוף. לא יכול לאכול כמה שרוצה. חייב לאכול ולישון.
מגבלות חברתיות: ביטחונו. פרנסתו. הדדיות.
כל חשיבה על חירות בלתי מוגבלת היא ילדותית ונאיבית.
הדיון מתרחש באותו מרחב בו הנ״ל לא מעכב.
האדם לכאורה – שואף לחירות
חירות שכלית וחירות של הכרה (ישעיהו ברלין)
חירות של "אל צופף לי את המרחב", וחירות של "אני עושה מה שאני רוצה/ מאמין".
הראשונה שאלה שנוגעת הרבה בפוליטיקה: שוק חופשי מול רגולציה מורחבת, למשל.
השני – הוא עיקר הדיון: האם זה נכון לתת לכל אחד את המרחב הזה?
שתי קללות של עבדות: האשה וכנען.
ביטויים שונים: הוא ימשול; עבד עבדים. מערכות שונות: מלך ונתין; אדון ועבד. ההבדל גדול: מי משרת את מי (אידיאלית לפחות): המלך משרת את העם, והעבד את האדון. בכל מקרה העם חייב לתת כח (אמון, מיסים, התגייסות) למנהיג. האדון צריך רק לאפשר לעבד לחיות ולעבוד.
לכן בעל ואשה אינו עבדות.
מדוע קולל כנען?
הרב קוק: חירות זה מסוכן. יש כאלה שייפגעו מזה.
רש״ר הירש: כל מי שהוא עבד לתאוותיו, החירות מסוכנת בשבילו.
פסחים: עצם הנחלת אידיאלים כאלה לבניו, מלמד על נטיית נפש בעייתית. נצי״ב: זו תשתית בנפש. אם התשתית פוגשת מציאות – היא פורחת במתווה הזה.
באומה הישראלית נושבת רוח חירות.
האדם והחופש
למשמעות החופש האנושי שני היבטים עיקריים, האחד פנימי והשני חיצוני. הפנימי סובר כי ייחודו של האדם לעומת שאר בעלי החיים הוא ביכולתו להיות בעל רצון חופשי הפועל שלא על פי יצריו ודחפיו הטבעיים, אלא על פי שכלו, תובנותיו, עקרונותיו ומצפונו. ככל שיצור מפותח יותר ופחות פרימיטיבי, קל לו יותר להשתחרר מדפוסים מוכתבים של אינסטינקטים ודחפים, והאדם ניצב בפסגת ההתפתחות. ככל שהוא התפתח כך הוא הצליח להסיר מעליו מגבלות ביולוגיות ופיזיקליות שחוקי הטבע והעולם הציבו בפניו. על פי התפיסה המקובלת בימינו, כל אדם רשאי להיות חופשי
ההיבט החיצוני סובר כי יש לשלול מצב שבו אדם יהיה בבעלות או בשליטה של גורמים אחרים שמחוצה לו. בתקופות רבות של ההיסטוריה האנושית, חלק מבני האדם לא היו חופשיים. בתקופה הקדומה היו חברות שלמות שהמבנה החברתי שלהם כלל מלכתחילה שני מעמדות, אדונים ועבדים. אנשים נחטפו, נשבו במלחמות, נולדו לעבדים, או נמכרו (לעיתים בידי הוריהם) בכיכר השוק כמו רכוש וחיות בית, וכך הפכו לעבדים. אנשים אלו נחשבו לרכוש בעליהם ונאלצו לעבוד את בעליהם ללא תמורה, לעיתים עד יום מותם, ללא כל זכות ערעור. ערך חייהם של עבדים היה לא כשל בני אנוש אלא קרוב יותר לחיות או רכוש. בחברות רבות אדון שהרג את עבדו בשל סיבה מוצדקת היה פטור מכל עונש, ואדון שהרג את עבדו של אחר היה צריך לשלם לו פיצויים. מצב זה של עבדות אנושית היה נהוג כלפי בני יבשת אפריקה עד למאות האחרונות במיוחד ביבשת אמריקה.
בימי הביניים היו בני האדם כבולים לתפקידם בסדר החברתי ולמעמדם, ובהכללה, רובה של האוכלוסייה נעדרה חופש אישי, לא הייתה אפשרות לעבור ממעמד למעמד ומתפקיד לתפקיד, והאדם היה קשור לחברה בהתחייבויות שונות. רק בתקופת הרנסאנס החל להתפתח תהליך החופש המודרני כפי שאנו מכירים אותו כיום. הריבוד החברתי הפאודלי התערער וההון הפך חשוב מהייחוס, ולמעשה שבר הליברליזם את עול הגילדות מעל האנשים, והצליח לשחרר אותם מהמסגרות המקובעות של הסדר הפאודלי, והנצרות הפרוטסטנטית שברה את עולה של הקתוליות, ואיפשרה חופש מחשבה לבני אירופה. [1].
אויבי החופש
לפי הפסיכולוגים אריך פרום, מחבר הספר מנוס מחופש, (שבו הוא מנתח את תולדות החופש באנושות), וויקטור פראנקל, מייסד שיטת הלוגותרפיה, שתי גישות ותפיסות מתנגדות לחופש האנושי והן הסמכותנות והתואמנות (קונפורמיות).
פרום טוען כי הגישה העיקרית הנלחמת בחופש היא הסמכותנות. החינוך לציות עיוור וכניעה אוטומטית כלפי ישויות חיצוניות ובהם ממסדים, רעיונות ואנשים. המודלים הנפוצים הקיימים הם בדרך כלל שלטונות טוטליטריים וממסדים דתיים, ששניהם דורשים מהאנשים החוסים בצילם, שיוותרו על החופש האישי המוקנה להם, ויביעו את עצמם רק באופנים שמסגרות אלו קובעות ומאפשרות להם. הציות שכשלעצמו שהוא חסר משמעות וערכיות, הופך לערך נעלה ולמעלה טובה בעיני מסגרות כאלו, ואי הציות נתפס כעבירה חמורה שעונשה בצידה.
תופעה נוספת שמבטלת את החופש האנושי, לדעת פראנקל ופרום, היא התואמנות (קונפורמיות) המתבטאת בציות, סתגלנות, הליכה בתלם וקבלת מרות הנורמות החברתיות אוטומטית וללא כל ערעור. האנושות, בעיקר בעולם המערבי, חיה באשליה מזויפת של חופש וחוסר הגבלה, אבל מתוך סתגלנות וצייתנות עיוורת למוסכמות, אנשים מחקים אחרים. הם חושבים, רוצים, מרגישים ואף פועלים לפי מה שנראה להם שהחברה והשכל הישר דורשים מהם, ומתכחשים בכך לעצמיות שלהם, כי הדבר יעמיד אותם בבדילותם, ויעצים את פחדיהם לעמוד לבד מול אימת הקיום. פרום שואל, לשם מה זקוק האדם לחופש ביטוי, אם אין לו מחשבות עצמיות, אמיתיות ומקוריות משל עצמו.
סוגי חופש אנושי שונים
הפילוסוף ישעיהו ברלין נודע כמי שיצר הבחנה בין חירות שלילית לחירות חיובית, או בין 'חופש מ' ו׳חופש מאת' ל׳חופש ל' ו׳חופש לשם'. 'חופש מ' או 'חופש מאת' הוא חופש חיצוני בו משחרר האדם את עצמו מעול ואילוצים של גורמים זרים שמחוצה לו, והוא אינו כבול לתפיסה או עשייה מסוימת הנכפית עליו מבחוץ, אבל הוא עדיין עלול להישאר עם ריקנות פנימית, ואילו 'חופש ל' או 'חופש לשם' הוא שלב שני, לאחר שהאדם קיבל חופש לעשות כרצונו, הוא גם עושה דברים המבטאים את רצונו החופשי, וגורמים לו לחוש תחושת חופש, מיצוי עצמי ורווחה פנימית.
בלשון התנ״כית נעשתה הבחנה בין שני מושגי חופש ששניהם קשורים לעבדות. המילה חופש ציינה חופש פרטי של עבד מסוים, שקבל עצמאות מידי אדוניו והפך לאזרח חופשי, לאחר סיום תקופת עבדותו, או בשל אירוע שחייב את שחרורו, לבין המילה דרור שציינה חופש חברתי של כל העבדים בבת אחת, בעקבות סיום תקופה, או קבלת החלטה משותפת של הצבור.
על פי פרופ' שלום רוזנברג קיימת הבחנה בין שלשה סוגי החופש שונים ובמקביל בררה לה השפה העברית מילה מסוימת כדי לייחד סוג חופש מסוים.
חירות - החופש הלאומי בו עם אינו משועבד לעם אחר ויש לו ריבונות על עצמו.
דרור - החופש החברתי בו אנשים אינם עבדים לאנשים אחרים ויש להם חופש חברתי.
חופש - החופש האישי בו יכול האדם להחליט החלטות באופן חופשי ויש לו בחירה חופשית[2].
מגבלות החופש
עם זאת שהחופש על שלל מרכיביו הוא זכות יסוד המוקנת לאזרחים במדינות מערביות, מוסכם על רוב ההוגים, כי גם לו יש מגבלות, כאשר הוא מתנגש עם ערכים ואידיאלים אחרים. אחת המגבלות העיקריות בדרך כלל היא אי פגיעה בבני אנוש אחרים, לעיתים המגבלות מורחבות לאי פגיעה במוסדות החברה, או להתנגשות עם נורמות וסייגים שהחברה שמה על עצמה לניהול תקין ומסודר של החברה. בהקשר לכך תקפה אימרתו של הפילוסוף ישעיהו ברלין כי "חירות עבור הזאבים היא מוות לכבשים". למשל ברוב החברות הדמוקרטיות חופש הביטוי יוגבל ויסוייג למשל כאשר הוא יהפוך לביזוי, השפלת הזולת, הוצאת דיבה עליו ואמירת ביטויים גזעניים ועוד. חופש התנועה יוגבל באופן שלא יסכן בני אדם אחרים, למשל בהגבלה של נתיבים ומהירויות. וחופש ההתאגדות יוגבל לאיסור להקים התאגדות של שטנה או חבלה שתנסה לפגוע באזרחים אחרים או ביסודות של המשטר. גם בהקשר של בין האדם לעצמו, החופש יכול לעורר שאלות מוסריות, למשל כאשר האדם בוחר או מבקש לפגוע בעצמו בלבד, למשל בנושא של המתת חסד והתאבדות. כיום ברוב החברות בעולם מוסכם להפעיל מגבלות חמורות של חופש, בצורה של מעצר וכליאה ושלילת זכויות אלו, למי שהפר את חוקי החברה וביצע פשעים.
חירות ואחריות
לדעת ויקטור פראנקל החופש ואחריות הם שני צדדים של אותו מטבע. ברגע שהאדם נוטל חירות לעצמו הוא גם מקבל על עצמו אחריות. רבים חוששים מפני נטילת אחריות ונתינת דין וחשבון ולכן מסרבים לקבל החלטות שירחיבו את חירותם. פראנקל קורא לבני האדם ליטול אחריות לגורלם וקובע שזהו החידוש הגדול של שיטתו. הוא גם הצהיר כי ארצות הברית צריכה להקים בחוף המערבי את פסל האחריות, שישלים את פסל החירות. בדומה לכך, סבר הראי״ה קוק, כי עיקרה של התשובה, שהיא תיקון האדם, היא בהפסקת הטלת אחריות למצב האדם על הזולת, ובלקיחת אחריות על גורלו, מתוך אמונה כי ההצלחה הגמורה תלויה רק ברצונו הטוב של האדם[3].
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
