בסוד מועד - טו בשבט

של השיטין בין

והליכות הלכות

המהר“ל של דרכו פי על

משנתו וממשיכי מפראג

בשבט ט״ו

טבדי בנימין ר' מאת:

אביב תל הגבוהה הישיבה אליהו מעלה

ע״ש ז״ל מירון אליהו ר' עו״ד

מועד בסוד

המועדים בסוד להתבוננות צוהר

והארות הערות: לתגובות,

טבדי בנימין נמיר אביב15 תל besodmoed@shoresh. org. il

למחבר שמורות הזכויות כל © תורה לימוד לצורך חלקים לצלם מותר

אביב תל הגבוהה הישיבה אליהו מעלה

ע״ש ז״ל מירון אליהו ר' עו״ד

מועד 3בסוד

דבר פתח

דרך בשבט, ט“ו של בעניינו העוסק אחד, מאמר כוללת זו חוברת ושבעל שבכתב בתורה ה“פרי“, מהות עמדתי-ביאור במאמר פה. “ישראל של לעניינם ה“תורה“ מהות יחס “על הראשית- כיחס נושאים מתבארים ההדברים כדי תוך והפרי. השורש והאחרית, על ומוסר, אמונה ומחשבה, הלכה בענייני רבותינו-שונים דברי, פי

ואחרונים. ראשונים

ויסודות משנתו את לבאר היתה הדברים בכתיבת הראשית המגמה צוהר פתח הקדושים בספריו אשר מפראג, המהר“ל של תורתו

טפחיים-לשער וגילה ותורה-השמים ישראל אמונת בערכי. לתושיה מועט בבחינת הם המהר“ל דברי כי כך על דגש הושם במאמר ועשירים אחד במקום עניים חכמים ודברי המרובה, את המחזיק דברי כי העובדה ביטוי לידי באה במאמר כן, כמו אחר. במקום ישראל חכמי לדברי בהשוואתם ומאירים מוסברים המהר“ל

אוחזי של תורתם לאור ובעיקר ואחרונים, ראשונים -לדורותיהם, הכהן צדוק כר' ובמדרשים, באגדות חז“ל דברי ביאור בדרך שיטתו

ועוד קוק הראי“ה. מלובלין, הדברים כדי תוך ניסיתי, כן, כמו הקשר את מעט להאיר, האמיתי והעמוק דרך, הטבעי האגדה, לעולם ההלכה עולם בין שיש

בדרכו והדורכים המהר“ל, של. הסברותיו

טעמה את ולהטעים לטעום ולהאדירה, תורה להגדיל ונזכה יתן מי

ישראל בית כל בקרב והערב, המועיל. הטוב

טבדי בנימין

מועד 4בסוד

תשע״א שבט ב״ה,

בנימין ר' לידידי!

תורה של לאמיתתה ישרה ובכוונה תורה, בעמל ימיך שכל. אשריך

את לזכות חוצה, מעיינותיך ויפוצו ובריאותך חילך את הקב״ה יגביר

בך היוקדים ובלימודה התורה באהבת. הרבים

רבה, בהוקרה

גנץ חיים הרב

הישיבה ראש

אביב תל הגבוהה הישיבה אליהו מעלה

ע״ש ז״ל מירון אליהו ר' עו״ד

וק,

מועד 5בסוד

תבואתו ““ראשית

פרי של סודו

השנה1 בראש במשנה והאילן הנטיעה.

השנה ראש מסכת בריש המשנה לשון: זה

באלול באחד ולרגלים. למלכים השנה ראש בניסן באחד הם שנים ראשי ארבעה באחד בתשרי. באחד אומרים שמעון ורבי אלעזר רבי בהמה, למעשר השנה ראש בשבט באחד ולירקות. לנטיעה וליובלות ולשמיטין לשנים השנה ראש בתשרי

בו עשר בחמשה אומרים הלל בית שמאי, בית דברי לאילן, השנה. ראש

את גם המשנה מונה ביניהם שונות. הלכתיות משמעויות לגבי שנים, ראשי מונה המשנה וט“ו לנטיעה השנה ראש בתשרי א‘ העץ: בהתפתחות שונים לתהליכים ביחס השנים ראשי

כמותם שהלכה הלל, בית )לשיטת (בשבט לאילן- השנה ראש. 1

בדבר שונים התפתחות לשלבי תיאורים הינם ו“אילן“ ”נטיעה“ כי המשנה, בדיני לדקדק ויש שלב לכל מיוחד השנה“ ”ראש לקבוע לנכון חז“ל מצאו מדוע לברר, יש כן ואם אחד,

עצמו בפני? התפתחותי

ואי בקרקע, כראוי השתרש לא שעוד קטן, עץ הוא שהנטיעה היא, התשובה לכאורה

שנת1 שאחר הראשונה בשנה שנה, בכל שוים אינם והמעשרות הואיל מעשרות, לגבי היא בזה מינה הנפקא והחמשית והרביעית, והשניה, השמיטה, והששית- השלישית והשנה הן. שני מעשר שנות הן- עני מעשר שנות, אחרת שנה פרות על אחת שנה מפרות מעשרין ואין והואיל השנים. בכל שיש ראשון מעשר מלבד היום- הוא איזה ראש לזה האילן, ופרות ותבואות ירקות בין זה בענין יש וזמנים דינים חילוקי שניה? ונכנסת אחת שנה יוצאת שבו

האילן ופרות שלו. השנה ראש ולזה שלו השנה בשבט- בט“ו שלהם השנה ראש. נחשבת היא הרי בתשרי, בא' לנטיעה, שנים ראשי שלושה עליה שעברו שנטיעה ע“א(, י‘ )ר“ה הגמ‘ אומרת עוד למרות ערלה. איסור מכלל הפירות יצאו לא עדיין עתה, פירותיה יחנטו אם אפילו מקום, ומכל שנים, שלוש כבת שלש עברו לא עדיין כאן מקום מכל כ“ג(, י“ט, )ויקרא יֵאָכֵל“ לֹא עֲרֵלִים לָכֶם יִהְיֶה שָׁנִים “שָׁלֹשׁ אומרת שהתורה שנים מגדר- זה גידול יצא שנים שלוש יעברו שבו ביום שהרי ויהפוך נטיעה נקבעת אילן של שנתו והרי לאילן, בשבט בט“ו לאילן- השלישי השנה ראש שלאחר בשבט ט“ו לאחר הפירות שיחנטו במקרה רק כן על יצאו-

ערלה מכלל הללו. הפירות

מועד 6בסוד

בא הוא שלהם שר“ה הירקות, של גידולם ודרך למצבם הדמיון מן בה יש בקרקע ‘הקביעות הוא וראוי בוגר, עץ כבר הוא האילן זאת, לעומת בתשרי. להגדרה ירקות של מזו, השונה התהליכים מהם לבחון יש כן ועל שאמרו מה והוא הפירות. לצמיחת ביחס לאילן המיוחדים

הפירות חנטת זמן שהוא בשבט, בט“ו הוא האילן של השנה שראש. 2חז“ל,

שלב ב“נטיעה“ לראות היה יותר ראוי לכאורה, שהרי מספיק, לא זה הסבר שעדיין אלא הדרא כן על הנטיעה. על גם הבוגר האילן דיני את להחיל וממילא בוגר, אילן של ראשוני והאילן הנטיעה בין לחלק לנכון חכמים ראו מה מפני לדוכתא, קושיא מצאנוהו- שלא מה

אחר עניין. בשום

השנה ל“ראש משמעות יש לגביהם הנושאים שבכל תמיהה, העניין מעורר מכך, “ויותר רבים בלשון נקטה המשנה בלבד- מקומות בשני וכו‘. ירקות שמיטין, מלכים, שנים, כגון: היא אומרת כרחך ועל בולטת מאד זו נקודה והאילן. הנטיעה יחיד: לשון המשנה נקטה - והאילן הנטיעה של ייחודיותם מה דרשוני. להתנסח- הקדוש, רבינו לנכון ראה בהם שדווקא

יחיד? בלשון

הלכתית מינה נפקא על העירו לא האחרונים וכן זו, קושיא הקשו לא הראשונים כי לציין, יש במישור להיות אמורה לא זו שאלה תשובת כי נראה, כן על זה. לשוני מדקדוק היוצאת

בדקדוק ביטא הקדוש רבינו כי להניח יש אלא דינים, ופרטי הלכות חידושי של -לשון-הגלוי הערה איזושהי השייכת-קודשו הארה, והאילן הנטיעה בסוד יותר, כללים ואולי, לעניינים

לכך מעבר. אף

האילן2 התפתחות. מסתברא- איפכא

בסדרי העניין: לביאור הצעתינו היא הוא-וכך דבר כל התפתחות כי אנו מוצאים עולם, החיים מלא החזק, הראשוני, מהמקור היינו, לענפים. מהשורש וחיים- כוחות מושפעים

שברש“י2 ע“א(. י“ד )ר“ה הראשונים נחלקו לאילן, השנה ראש הוא בשבט שט“ו הדבר שבטעם לציין יש ועלה שנה גשמי רוב ויצאו הואיל לחנוט מתחילים הפירות שבו יום הוא בשבט שט“ו משמע הואיל( )ד“ה ואילך בשבט ט“ו שמיום הוא, שהטעם מבואר בתוס‘ ואילו מעתה. חונטים הפירות והחלו באילנות השרף בשבט ט“ו לפני גם היא שהחנטה )והיינו הקודמת שנה גשמי מכח ולא זו שנה גשמי מכח חונטים, הפירות

שם אבן בטורי ועיין זו(. שנה גשמי מכח חונטים הפירות ואילך בשבט מט“ו שרק. אלא

מועד 7בסוד

מסויימת בנקודה שמקורם כגלים היא הנורמאלית ההתפתחות ממנו. המסובבים עבר, אל אחד מצד ומשם, שני- מצד אך ומתרחבים, מתפשטים הם הולך- ועוצמתם הגלים גובה גדול יותר מרחב על מתפשטת היא ממקורה, היא שמתרחקת שככל האור, כקרן, ופוחת.

יותר חלש באור ומאירה הולכת גם. אך

האילן את אנו מוצאים זו, טבעית תופעה תוצאות. לעומת וממנו שורש, יש לאילן גם אכן, עבים ענפים יוצאים וממנו וגס, עב גזע יוצא משם חיים: אלו- ומענפים הגזע. כמו לא אך הולכת שב“שורש“, החיים עוצמת וחסור. הלוך יותר, וחלשים יותר, דקים ענפים יוצאים והנה ”נורמאלי“. הכל כאן עד ממנו. הענפים התרחקות עם ונעלמת לכל- לכאורה, בניגוד, המצופה צומח- הדקים, השריגים בסוף לו. פרי הקודמים לענפים בנגוד הפרי, הוא- הרי השורש סוד מתגלם בפרי עצמו. השורש את מבטא ממש העץ- התפתחות מהלך וסוד הפרי התגלה ולא עוד כל כולו. השורשי- מהמקור ”נפילה“ הם הענפים כאילו נראה היה, אלא כאן, יש התרחקות ותהליך נפילה לא כי התגלה, הפועל אל הפרי של יציאתו ועם ענפים של ”נפילה“ גם כלל התהליך אומנם השורש. של ותכליתו מהותו חשיפת של תהליך עניין של בסופו אך טעם, חסרי מה- העליה, צורך היא והירידה תקומה, צורך היא הנפילה המהר“ל שכתב וכמו היא, עליה עצמה הירידה כי כך, על ענין3שמורה על שהוא דבר ”כי עד מראשיתו טוב היה כאלו נחשב טוב אינו שבאמצע גב על אף טוב, וסופו טוב שתחלתו ז“ל אמרו לכך ועד4הסוף. מראש פקח היה כאילו דהוי ונתפקח וחזר ונתחרש פקח לענין

גדולה עליה של אחד מתהליך קטן קטע הינה הירידה. סוף“.

בירקות לירקות. האילן פירות בין ההבדל נקודת זוהי אלא- צמיחה, של ארוך תהליך אין פירות ובין הענפים כאחד-בין לשנה משנה מתחדשים השורש5הירק בין הקשר וממילא, ”נפילה או ”משבר“ אין בירקות ופשוט. ברור הוא “לפרי פשוט- תהליך הוא הכל אלא:

י“א3 פרק ישראל נצח.

ע“א4 קכ“ח ב“ב.

ע“א5 )מ‘ ברכות במסכת הראשונים נחלקו הנהנין, ברכות לעניין לירק, פרי שבין ההבדל בהגדרת ע“ב-. ( לגווזא “איתיה הפרי שבנטילת שבמקרה אומרת שם “הגמ‘ של- במקרה ואילו “העץ“, וברכתו פרי זה הרי

לגווזא “ליתיה הפרי “נטילת “גווזא- המילה בפירוש הראשונים ונחלקו “אדמה“. וברכתו ירק זה הרי. “ “גווזא פירש: שם רש“י ומה- נשאר, הענף הפרי שבנטילת היכן מוגדר העץ שפרי והיינו עץ“. של הענף

עצמו הפרי רק הוא פעם כל. שמתחדש והיינו אילן“. חשיב אחריתי לשתא פירא לאפוקי אילנא משתייר לפירא ליה שקלת “דאי פירש: שם הרא“ה נשארים לא הענפים אם ואפילו נשאר, שהאילן מה הוא העיקר הרא“ה שלפי על- לברך כדי בזה די

“אדמה ולא “העץ“, . “הפירות שצריך דבר כל אבל עץ נקרא לשנה משנה פירות שעושה דבר “כל כתב: כ“ג( סי‘ ו‘ פרק )ברכות הרא“ש מחדש שנה כל לזורעו צורך שאין דבר שכל מהרא“ש שמשמע והיינו הארץ“. פרי נקרא שנה בכל לזורעו

“העץ פירותיו וברכת אילן, נחשב. “הוא בטור הובאו השונות השיטות ע“ש ר“ג(, סי‘ )או“ח. ובב“י

מועד 8בסוד

זאת לעומת זה. של מזויתו זה מושקפים ותכליתה שתחילתה נטיעה בעצי- אין- הפרי וענפים גזע יצירת של ארוך תהליך יש אלא יחד, גדלים והפרי הענפים המתרחקים- לכלל ההסתעפות שלבי פרטי את המקשר הפרי מתגלה תהליך של בסופו ורק מזה, זה

ועמוק אחד. תהליך

ל“נטיעה השנה ראש בין חילקה המשנה כאמור השנה. בראש המשנה לדברי נחזור, “מכאן מדוע היתה והשאלה ל“אילן“, השנה ראש. לבין והמרחק שהואיל היא, לכך שהתשובה נראה אילן של הלכתי גדר לנטיעה לתת שייך היה לא גדול, כה הוא באילן ל“פרי“ ה“שורש“ בין ניכר הפרש שיש רואה והעין לעין, הנראית מהמציאות להתעלם יכולה איננה ההלכה בוגר.

אליו המיוחס הנטיעה ושלב ה“שורש“ בין ה“פרי- שלב ובין. “

שנה ראשי לקביעת הבסיס את והיווה ל“אילן“, ה“נטיעה“ בין המפריד התהליך שאותו אלא, מהם אחד לכל שונים בשניהם- דווקא לנקוט הנשיא יהודה רבי את שעורר מה גופא הוא לפרי השורש שבין הארוכה ההפסקה למרות כי להורות יחיד, לשון הוא- הכל מקום מכל לבטא היה יכול לא אליו, מחוייב ההלכה שעולם הגלוי, שהמבט מה אחד. תהליך ביטא- ו“אילנות ”נטיעות“ לכתוב יכלה לא הקדוש רבינו של קולמוסו רבי. של הלשוני הסגנון, “שינוי שייך שהאילן כך התאמה, ואי זרות של מרחק הוא השנים, בין שהמרחק נראה היה אז שהרי הריחוק כי חידש, הקדוש רבינו הנטיעות“. ל“קבוצת שייכת והנטיעה האילנות“, ל“קבוצת

מיד ניכרים פירותיו ואין מפותל הוא שאומנם מתהליך, חלק הוא הוא ודאי- אחד כולו אך.

וישראל3 תורה.

שורש של זו בתבנית האילן, התפתחות של-ענפים-תהליך ליחסם היא מקבילה פירות,

ו“ישראל. “”תורה“

מובאים שם ברש“י הָאָרֶץ“. וְאֵת הַשָּׁמַיִם אֵת אֱלֹהִים בָּרָא ”בְּרֵאשִׁית במילים פותחת התורה חז“ל שנקראת6דברי התורה ”בשביל שנקראו7: ישראל ובשביל דרכו, ראשית ראשית8

וביאר תבואתו“. : 9המהר“ל

ד6 א‘, ב“ר. ‘

כ“ב7 ח‘, משלי.

ג8 ב‘, ירמיה. ‘

א9 א‘, בראשית עה“ת, אריה גור. ‘

מועד 9בסוד

התורה היא הבריאה כל ראשית כי הוא התורה בשביל שנברא מה זה סוד עיקר רק באחרונה נברא דבר ואין שנה, אלפיים העולם שנברא קודם נבראת שהיתה לישראל אחרונה אומה היתה לא שהרי לאומות10ישראל, נעשו ומואב אדום כי, ממנה הכל, ראשית היא שהתורה ומפני באחרונה. וישראל לישראל, קודם גדל אינו נטוע שהוא האילן כמו הכל, נברא בשבילה זה ובשביל הכל, נשתלשל שלו גידול תכלית מקום ומכל גדל, ובשבילו ראשיתו שהוא העיקר בשביל רק לא בסוף שיצא הפרי אין שאם וצמח, גדל זה תכלית ובשביל פירות, להוציא הנבראים כל מן באחרון שיצא ישראל וכן שלו, גידול שגורם הוא וזה גדל, , היה ואז עולם, כל שלימות היתה אז ישראל יצאו וכאשר העולם, כל שלימות והם ישראל כן גם נקרא כך ובשביל והשלימות… התכלית הגיע כבר כי הבריאה, עמדה

מאד ונפלאים הם נסתרים ודברים המחשבה… ראשית הוא התכלית כי. ראשית,

וברא באורייתא ”הסתכל הקב“ה הבריאה. השתלשלות מקור ”ראשית“, היא התורה הפועל11“עלמא אל לצאת נדחף הכח וממנה בגניזה, כלול, הכל בה. והשורש- שהזרע כפי ה“תורה וכו‘. ענפיו גזעו, על האילן, והתענפות השתלשלות כל את בכוחם ומניעים “כוללים סיפורים או מצוות אוסף איננה הרוחני- הכח היא בעצמה התורה דרכם. מתגלה רק היא ופרטי המעשים סיפורי כל והעמים. הדורות ההסטוריה, העולם, התפתחות בראשית העומד בתורה והרמוזים הכתובים המצוות שהוא- התורה, של הרוחני האידיאל התגשמות הינם

אותם וכולל להם ממעל. בעצמו

שאפה הבריאה אליה התכלית הם ישראל, בראשיתו. גנוז היה התהליך של סופו גם כן, כמו הבריאה מהלך נחתם ישראל עם יצירת עם ואילך. משורשה הבריאה- ”עמדה בהם “ הפרי וכמו ההשתלמות, מתהליך עם- הופעת אחר מצאנו, לא נוספת. התענפות ממנו שאין קודם שהיה כמו אומה, צמחה שממנו שורש שהיווה פרטי אדם עוד שהיה בעולם, ישראל

חם10 שם בני כל נמנו י‘( )פרק בראשית בספר שכתוב מה פי על אומות, שבעים בעולם שיש מקובלנו

שם שנמנו כפי הם ואלו אומות שבעים בדיוק תמצא בהם ולכשתדקדק חדשה, אומה שהקימו: ויפת יֶפֶת: בְּנֵי גֹּמֶר1. וּמָגוֹג2. וּמָדַי3. וְיָוָן4. וְתֻבָל5. וּמֶשֶׁך6 וְתִירָס7ְ. . אַשְׁכֲּנַז8. וְרִיפַת9. וְתֹגַרְמָה10. . 11

אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁיש12 כִּתִּים13ׁ. . וְדֹדָנִים14. . חָם: בְנֵי כּוּש1 וּמִצְרַיִם2ׁ. . וּפוּט3. וּכְנָעַן4. סְבָא5. חֲוִילָה6. וְסַבְתָּה7. וְרַעְמָה8. וְסַבְתְּכָא9. שְׁבָא10. . 11 וּדְדָן לוּדִים12. עֲנָמִים13. לְהָבִים14. נַפְתֻּחִים15. פַּתְרֻסִים16. כַּסְלֻחִים17. פְּלִשְׁתִּים18. כַּפְתֹּרִים19. צִידֹן20. חֵת21. יְבוּסִי22. הָאֱמֹרִי23. הַגִּרְגָּשִׁי24. הַחִוִּי25. הַעַרְקִי26. הַסִּינִי27. הָאַרְוָדִי28. הַצְּמָרִי29.

הַחֲמָתִי30. . שֵׁם: בְּנֵי עֵילָם1. וְאַשּׁוּר2. וְאַרְפַּכְשַׁד3. וְלוּד4. וַאֲרָם5. עוּץ6. וְחוּל7. וְגֶתֶר8. וָמַש9 שָׁלַח10ׁ. . עֵבֶר11. פֶּלֶג12. יָקְטָן13. אַלְמוֹדָד14. שָׁלֶף15. חֲצַרְמָוֶת16. יָרַח17. הֲדוֹרָם18. אוּזָל19. דִּקְלָה20. עוֹבָל21. . 22

אֲבִימָאֵל שְׁבָא23. אוֹפִר24. חֲוִילָה25. יוֹבָב26. . הַמַּבּוּל אַחַר בָּאָרֶץ הַגּוֹיִם נִפְרְדוּ ”…וּמֵאֵלֶּה במילים: התורה. “ומסיימת

א11 קס“א ח“א, זהר, . ‘

מועד 10בסוד

הרמח“ל שהרחיב וכפי הפלגה, בדור בתבניתם הוקבעו הראשונים האומות שבעים לכן. ה דרך מבני12‘בספרו הוא שורשם )שהרי יותר מאוחר שנוצרו ומואב עמון העמים ואילו, לוט (בנות הלאומיות- התופעות כל ואילך מכאן לישראל“. קודם לאומות ”נעשו הם אף ההיסטורי במישור כן ואם היסודיות. התרבויות בין גומלין יחסי של תוצאה רק היו, השונות בנוי הוא עליו היסודות התפתחות בסוף בעולם, הופיע ישראל עם לפרי- המתאים אופן

ותכליתו. 13העולם

וז“ל12 בספרו הרמח“ל ה ההשתדלות‘דרך שזה ראוי היות העליונה החכמה ראתה ”והנה פ“ד(: )ח“ב לעמוד האדם, תולדות של וראשיהם שרשיהם בראשונה, שיוקבעו ראוי היה הנה וענפיי… לשרשיי יתחלק של סאתם שנתמלא וכיון השרש… אחר תמיד ימשכו הענפים כי וענפיהם, הם בה ויעמדו מתוקנת, במדריגה של קצם ויהיה השרשיי, ההשתדלות זמן שיגמר ראוי היות ית‘ משפטו במדת שפט הפלגה, בזמן הבריות, ואז ההוא. הקץ עת עד ונהיה נתגלגל שכבר מה לפי השרשים, בבחינת ליקבע שראוי מה שיקבע הדברים, מעשיהם כפי ההם האנשים בם שיקבעו ראוי שהיה המדריגות כל וראה האדם, בני כל על ית“ש, השגיח התולדות מוציאים שיהיו עליהם נגזר כן הם, שהונחו מה כפי והנה כמ“ש. השרשיית בבחינתם בם, וקבעם ההוא לשרש ראוי שהיה שוער שכבר מה. כפי וטבעו בחוקו אחד כל בעולם, קבועים מינים כלם, ונמצאו המינים שאר ככל ובחינתם בחקם תולדותיהם להוציא להם וניתן שבבריות, המינים שאר. ככל ואמנם ותולדותיו אדה“ר לה שהגיעו השפלה האנושית במדריגת לישאר ראוים העליון, המשפט לפי כלם נמצאו ויקר מעולה אילן להיות ונקבע ונתעלה, במעשיו נבחר לבדו ואברהם כלל. מזה גבוהים ולא החטא, , מפני חקו כפי ענפיו להוציא לו וניתן העליונה, במדריגתו האנושית מציאות. כפי אומות לע‘ העולם נתחלק, ואז בעילויו האנושיות בבחינת וישראל בשפלותו, האנושיות בבחינה כלם אבל ידועה, במדריגה מהם אחד. כל ענינו לפי אחד כל בענפים, וההנהגה הגלגול והתחיל השרשים, שער נסתם הזה הענין אחר ונמצא. והנה שרשי הזמן היה הפלגה עד אלא כך. איננו באמת שוה, הקודמים וענין עתה ענינינו נראה שלכאורה שאע“פ אחר זמן והתחיל המשפט, כפי הדבר נקבע זה, זמן קץ וכשהגיע זו. בבחינה הדברים ונתגלגלו האנושיות,

עתה בו שעודנו הענפים, זמן. “שהוא

מנוחה13 סוף, נקודת בדמיוננו מתראה “תכלית“ באומרנו שהרי אפשרית. מטעות להיזהר המקום כאן שלימות היתה אז ישראל יצאו “כאשר כי שכתב לעיל שהוזכרו המהר“ל מדברי להבין ניתן היה וכן ועצירה. עולם, כל הבריאה עמדה ממנה, ואז זמן נקודת איזושהי יש שכביכול והשלימות“, התכלית הגיע כבר כי

התקדמות. אין הוא עניינה העולם תכלית ואילו המות, תוארי הם והחדלון העצירה שהרי נכונה, זו הבנה שאין ודאי אך שנשמע מה ולא ההתעלות, לתחושת דווקא שקשור מה שבו, הטוב שבו, החיים עוצמת את בעולם לעורר לא העתידית, והשלימות התכליתיות כיצד הדברים, את לבאר יש כן על הבריאה“. ”עמדה מביטוי לכאורה

החדלון ברשת חלילה. נופלות מִכָּל מֵרֻבְּכֶם ”לֹא ז‘( ז‘, )דברים התורה אומרת אחד מצד הכתובים: בפשטי הערה דרך מוסברים הדברים ישראל של שייחודיותם משמע ומכאן הָעַמִּים“, מִכָּל הַמְעַט אַתֶּם כִּי בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם יְדֹוָד חָשַׁק הָעַמִּים הָאָרֶץ כַּעֲפַר זַרְעֲךָ ”“וְהָיָה אבינו לאברהם ה‘ הבטחת נצבת שני מצד אך ומיעוטם. קטנותם דווקא “הוא

מעטים ולא רבים, יהיו ישראל כי לכאורה המורה י“ד( כ“ח, .)בראשית מיישב הזו הסתירה את והיה הוא ברוך הקדוש נתן אשר הברכה ”וזה י‘(: כ“ח, במדבר )גו“א המהר“ל אלא העמים‘, מכל המעט אתם ’כי אומר הכתוב כי בפעל, הרבוי על הכתוב פירוש ואין הארץ כעפר זרעך והעמידה השלמה אל יגיעו האומות כל כי, פירושו לעמידה אינו יעקב זרע עת, אבל בכל עליהם נוסף אבל מקום של רצונו עושים. שהם העליונה הברכה היא, וזאת אשר העליונה הברכה ממקום הווייתם נמשך כי הפסק לה להם. אין שיש שהרבוי ומפני הגדולים- מצד לא תמיד, נמשך שהוא התולדות, התרבות מצד דתמיד דכיון להם, מנין אין אשר הקטנים, תולדות המשך מצד רק בפועל, נמצאים דהם כבר, ישנם אשר ומוסיפין הולכים הם להוספה- תמיד נושא הוא כי מחר, או היום שנתוסף דבר למנות שייך לא. שיש ודבר

מועד 11בסוד

ראשית דרכו“, ”ראשית היא התורה חז“ל. בשם הזכיר שרש“י בפסוקים בולט זה רעיון תבואתו ”ראשית הם ישראל ואילו ועמים, דורות של ארוכה השתלשלות של הדרך “מהלך - ההיסטוריה גלגלי את להניע התורה מגמת ביסוד שעמדה התכליתית, הפנימית, הנקודה הם

הפרי- התבואה, והם. 14

זה במובן ביטוי- אלא אינה ראשון, במבט תמוהה נראית שהיתה האילן, התפתחות תופעת הבריאה בהתפתחות המרכזי התהליך של ישראל- עם גילוי ועד התורה משורשיות החל

בעולם ודורות- עולמים ונפתולי לסיבוכי המסתעפים הענפים כל דרך.

דווקא עמידה בו שהם- הקטנים, על אונקלוס ותרגם יעקב“, עפר מנה ”מי אמר לכך במנין… נכנס הוא

הארץ כעפר זרעך והיה נאמר ועליהם תמיד, . “בהתרבות פתרון מצא המהר“ל הרי הטכני, ברובד ומהותי. טכני רבדים: בב‘ לקרא אפשר המהר“ל של תירוצו את ה“בפועל מצד נכון הוא מיעוטם, מצד ישראל של מעלתם על המורה שהפסוק הפסוקים, בין, “לסתירה ההבטחה על המורה הפסוק ואילו ממשי, כמותי בריבוי להתגלות להם מניחה אינה ישראל, של שמעלתם וזרע שהואיל ה“בכוח“, מצד מדבר הוא מרוב, יספר לא אשר הים שפת על אשר ככחול יהיו ישראל כי שזרעם לומר שייך זה מצד אזי קץ, אין עד ולרבות לפרות הם ועתידים יפסוק“, דלא ”זרעא הוא ישראל

מרוב ימנה. לא בחייהם ישראל העליונה“. ל“ברכה קשורים שישראל כותב המהר“ל יותר. ומהותי פנימי מימד יש אך תמיד הנובעת האלוקית, מהברכה נשמתו ונתיבות אורחות את היונק כזה, במסלול דורכים, ההוויים, סוף לאין ומתעלה. משתלמת שהואיל והיינו וקוטן. במיעוט הנגלית במציאות מתראים שישראל הסיבה וזו שבהם ה“בפועל“ ולא שבהם ה“בכח“ הוא ישראל של עניינם ועיקר תולדתם- התרבות אחד מצד אזי כאן אין חיצוני. כמותי בריבוי ביטוי לידי הבאה גלויה, לשלימות יגיעו לא הם לעולם שני ומצד תמיד, נמשכת אותנו ממקד המהר“ל ביאור אלא שונים. מישורים בשני ומעמידם הפסוקים, בין המפריד טכני, תירוץ רק הפסוקים שני שבין המהותי הקשר על אחד- כל של עניינו הרי מסויים, ובמובן אפשר, אי זה בלא שזה

מהפסוקים חבירו- של עניינו על מורה. הבריאה ”עמדה בעולם ישראל הופעת שעם המהר“ל שכתב שמה מתבאר הללו, הדברים פי “על הכוונה- האומות ההשתלמות. של המסלול על לעלות והתחילה שלימה, להיות והפסיקה עמדה שהבריאה היא, בזה ונחלתה למנוחתה להגיע לבריאה היה אפשר אי בהם כן ועל פרטית, ל“שלימות“ הגיעו לישראל, שקדמו וה“שלימות אותה, הדוחפת העתידית, העליונה“, ה“ברכה מכח להתקדם תמיד צריכה היתה שהיא “משום הזה האדיר הכח את בתורה להכיל מוכשרת שאינה וחסימה, צמצום מעין מהווה האומות, של. הפרטית משום והכל הלאה. וכן אומה, עוד ואחריה נוספת, אומה התפתחה העולם, מאומות אומה כל אחר כן על הראויים ישראל, עם הופעת עם רק מהשתלמות. ועמידתה שלימותה ידי על ביטאה, אומה שכל העצירה ידם על אז סופית, האין ההשתלמות לתהליך מותאמים להיות והמוכשרים מהשינויים- הבריאה“, ”עמדה ושינוי שניות אין מעתה סופית. האין התכלית לעומק החדירה תהליך את והחלה שלה, החיצוניים יש- אלא

ישראל נשמת של העומקים עומק לתוך וחדירה, . העמקה

תִזְרַע14 “לֹא ט‘: כ“ב, בדברים כגון מקומות, במספר האילן לפירות ביחס גם “תבואה“, הביטוי את מצאנו

הַכָּרֶם וּתְבוּאַת תִּזְרָע אֲשֶׁר הַזֶּרַע הַמְלֵאָה תִּקְדַּשׁ פֶּן כִּלְאָיִם. “כַּרְמְךָ

מועד 12בסוד

היער4 בעצי כתפוח.

פְרִי כִּי טוֹב כִּי צַדִּיק ”אִמְרוּ נאמר הצדיק מעשי על פירות. נקראים האדם של מעשיו יֹאכֵלו יָדֶיה, 15“ּמַעַלְלֵיהֶם מִפְּרִי לָהּ ”תְּנוּ החיל ובאשת בתורה16“ָ נאמר וכן הנמצא17. חלל לגבי הכהו מי נודע ולא בשדה עֶגְלַת- הַהִוא הָעִיר זִקְנֵי וְלָקְחוּ הֶחָלָל אֶל הַקְּרֹבָה הָעִיר ”וְהָיָה וְעָרְפו יִזָּרֵעַ וְלֹא בּוֹ יֵעָבֵד לֹא אֲשֶׁר אֵיתָן נַחַל אֶל הָעֶגְלָה אֶת הַהִוא הָעִיר זִקְנֵי וְהוֹרִדוּ ּבָּקָר… ובגמ בַּנָּחַל“. הָעֶגְלָה אֶת 18‘שָׁם הביא תורה אמרה מה מפני שאול, בן יוחנן ”א“ר מבואר: פירות עושה שאין במקום ויערף פירות עשה שלא דבר יבא הקב“ה, אמר בנחל. , עגלה פירות ”מאי הגמ‘ ושואלת פירות“. לעשות הניחו שלא מי על “ויכפר את- מנעו פירות איזה ורביה פריה למצוות שהכוונה נאמר אם לעשות. החלל שאינו- זקן או סריס החלל אם וכי אלא בנחל? ! עגלה עליו לערוף התורה, של זה בדין כלול אינו להוליד יכול הגמרא- מסיקה מהן- שמנעוהו ה“פירות“ אינו- שוב ומשנהרג לקיימן היה יכול חי היה שלו ה“מצות“, אלו

לקיימן. יכול

כולו העץ גידול תכלית הוא שה“פרי“ כפי בעלמא. משל אלא כאן אין פשוט, באופן לכאורה, מחשבה- ללא מעשה על נאמר מה אך המחשבה. ותוצאת פרי הם המעשים כך האם-

”פרי לתאר ראוי יהיה? “הוא

הדורות לאורך והעמים המינים אותנו קנטרו זאת על והנה עול- את עלינו קבלנו כי על המעשה ונשמע- ”נעשה ואמרנו כולנו, נצבים עמדנו בעת לה. הקודמת המחשבה ללא, “ בסדר פירותינו גידלנו לא לנשמה. גוף להגיון, פעולה למחשבה, מעשה הקדמנו הרי

הנורמאלית ההתפתחות לעלים- לשריגים, לענפים, משורש לפירות- ומשם.

זו סוגיא לנו ביארו: חז“ל

וגו היער בעצי כתפוח מאי חנינא: ברבי חמא רבי ישראל19‘אמר נמשלו למה, לתפוח ישראל- אף לעליו, קודם פריו זה תפוח מה לך: לומר נעשה- הקדימו

. לנשמע

י15 ג‘, ישעיה. ‘

ל“א16 ל“א, משלי.

כ“א17 פרק דברים.

ע“א18 מ“ו סוטה.

ג19 ב‘, השירים שיר. ‘

מועד 13בסוד

המהר“ל מבאר ל“תפוח20וכך ישראל של הדמיון את: “

נבראו זה על כי המעשה הוא קודם כי לתפוח… ישראל שנמשלו שם שאמרו זהו ואחר קודם העיקר אשר לתפוח נמשלו ולפיכך קודם, בודאי נבראו שעליו ודבר וזה קודמים. העלים האילנות ובשאר טפלים רק עיקר אינם שהם העלין נמשכו זה אבל קודמים, העלין ולפיכך להוציא, קל אינו והפרי ליציאה קלים העלין כי מפני שהוא דבר אל שראוי כמו קודם פריו מוציא ולכך ביותר, הוצאה כח בו יש התפוח

להבין ראוי זה ודבר הפרי שומרי שהם עליו שהם הטפל כך ואחר …קודם

וביאר הפועל. אל לצאת פירותיו מיהרו התגלו, שהעלים לפני עוד התפוח, בעץ הפרי את שדוחף כח בו יש ביותר“. ההוצאה ”כח התפוח בעץ שיש מפני שזהו המהר“ל, מהר שגודל באילן רק מדובר לא לצאת. הפרי- את להקדים כדי מספיק לא זה שהרי הענפים של תוצאה רק אינם התכלית, שהפרי, לכך, ביטוי התפוח, בעץ יש אלא לעלים. והעלים אלא- עצמאי קיום לתכלית לעולם, יש להידחף הכח את בתכלית יש כן על. ולהגלות עומקה שמפני אלא וקיימת, חיה מציאות היא התכלית לעולם- מסוגלות אין ל“זמן ”תכלית“ בין זהות ליצור אין בזה אך תהליך. של מאוחר בזמן אלא לגלותה שכתב וכפי להתגלות. לתכלית המתאים הזמן הוא המאוחר“ שה“זמן אלא המאוחר“, ש“העלין משום רק שהוא לפרי, קודמים העלים בהם האילנות, לשאר בנוגע המהר“ל להוציא קל אינו והפרי ליציאה “קלים של- ה“נורמאלי“ מהתהליך חלק הם העלים בעומק הנעוץ התכליתי, הרעיון של גילום הוא ה“פרי“ ואילו וההתקטנות, ההתרחבות

כולו האילן של. ראשיתו

ה“תכלית של עניינה את היטב מבטא שהתפוח כשם לישראל. התפוח בין הדמיון, “זהו הקודמים בשלבים מציאותה תלות ואי עצמאותה התבררות- של תוצאה לא הם ישראל כך העבר מכח ההיסטוריה בהווייתם- הם, אלא בעצם- ”פרי“ הם ישראל בהתגלמותו. העתיד היושר- אל הסיבוך מתוך ומִתקנים הולכים לא הם מצד- הם, שייכים בהווה, כבר אלא העולם את והמזככים המעלים המתקנים, הם ומכוחו המתוקן, לעולם נשמתם, שורש

. החיצוני

והתחלתו שורשו מכח אותו ומעלה העולם את דוחפת התורה את- מושכים ישראל, ואילו

ותכליתו סופו מכח למעלה. העולם

כ“ט20 פרק ישראל תפארת.

מועד 14בסוד

ישראל של הווייתם בראשית גם ביטוי לידי באר לתפוח, ישראל, שבין המיוחדת, ההתאמה בגמ-על ז“ל רבותינו שאמרו מה הדור21‘פי באותו שהיו צדקניות נשים ”בשכר: נגאלו- תחת בשדה ויולדות הולכות מולדיהן, זמן שמגיע כיון ממצרים… ישראל התפוח שנאמר בעצם עוד התפוח. תחת נולד עמינו של והיצירה התקומה דור עוררתיך“. התפוח תחת ”נעשה גדול בקול לומר תעצומותיו עוז את קיבלנו ומשם בנו, נגע התכלית סוד התהוותנו התאמתנו מפני אם כי ובהבנה, בחכמה זלזול מתוך לא למחשבה מעשה הקדמנו ונשמע“.

ענין של ל“תכליתו“ חוצבה- היא ומשם הואיל נשמתנו, נשאתנו לשם.

הראשון5 אדם לחטא שונים יחסים כמבטאים השונים האילנות.

הטבע סדרי את המבטאים סרק, עצי הם אלו התפוח“ ב“עץ שמצאנו ממה ההפוכה התופעה ולעלים לסריגים לענפים, מהגזע, הרוחני. משורשם ומתרחקים ההולכים הפשוטים, עד- אומרים חז“ל האילן. חיי את ולעורר להמשיך בשורש כח אין הם22אשר אלו הסרק שעצי העולם אומות מובא- עוד השירים. בשיר המוזכר ה“תפוח“ את המקיפים היער“ ”עצי והם סרק23בחז“ל עצי בבריאה היו לא הראשון אדם חטא שלפני תכלית- ללא שורשים אלא-

הקדמוני החטא של תוצאה הינה. מציאותם

השורשים בה הראשון, אדם לחטא הקודמת למציאות חי קשר מעין מהווים הפרי עצי זה, פי על גלגלי את הניע לא העולם הבריאה של המקורי שבמצב כשם מסוימת. לתכלית התקדמו

מטרה זו לתנועה היתה אלא לשוא, שלו החיים פירות- מניבים השורשים בעולמנו כך.

הרגילים הפרי מעצי למעלה אדם- של למצבו אותנו מחזיר רק לא הוא התפוח“. ”עץ ישנו התפוח הרגילים, הפרי עצי לעומת לפרי. המביא שורש המציג בלבד, החטא לפני הראשון - שבו למצב בו, יש רמז שייך התפוח קרי: בעולם. להופיע מעצמה ונדחפת פועלת התכלית העולם שהיה למצב להגיע אמור ה“פרי כי מגלה, התפוח החטא. לולא אליו “ולהתעלות התכלית אם, כי לשיאה, והגיעה שהתפתחה ה“ראשית“ של תוצאה רק אינם וה“תכלית“, של ההתפתחות על המשפיעה והיא עצמה, מצד ופועלת קיימת, חיה, רוחנית מציאות היא ישראל כך לעלים, קודם ה“פרי“ שבתפוח כשם עצמה. אליה להביא האמורים השלבים

אליה המביאים השלבים ביסוס לפני עוד המתגלה ה“תכלית“ את. מבטאים

בדברי המוזכר שה“תפוח“ תם, רבינו בשם התוספות שכתב מה את הדברים, על להוסיף יש

מ“ג21 פרק למהר“ל ה‘ גבורות בספר וכן שם, בסוטה למהר“ל אגדות בחידושי ועיין ע“ב. י“א סוטה.

תתקפ“ו22 רמז שה“ש, שמעוני, ילקוט.

ד23 כ“ו, ויקרא ספרא. ‘

מועד 15בסוד

חז“ל אמרו לאתרוג וביחס לאתרוג. אלא לנו, המוכר לתפוח בזה הכוונה אין הנ“ל, , 24חז“ל מיוחדת סגולה בו שיש דברי- ידועים ומנגד, עצו. כטעם פריו וטעם פריו כטעם עצו טעם פְּרִי ”עֵץ להוציא אמורה האדמה, הארץ, היתה העולם, בבריאת כי “חז“ל, פרי- שהוא עץ, בעצים ולא בלבד, בפירות טעם מוצאים הננו שבפועל ומה הפרי. כטעם העץ שטעם כך חז“ל- אומרים ציווי- את לממש כביכול, מיאנה, האדמה האדמה. ”חטא“ מפני שזאת על שלא עצים, לעולם והוציאה הרי-בוראה, זו, סוגיא של לעומקה להכנס ובלי המתוכנן. פי וטעם העץ טעם היה לא בו החטא, שלפני במצב רק היה לא האתרוג כי לפנינו, מפורש הראשון אדם היה לא לו לקנות, אמור העולם שהיה למדריגה שייך האתרוג אלא שווה, הפרי

לתכליתו ומביאו העולם את מתקן היה אלא. חוטא,

האתרוג כי לפנינו מתגלה שוב כן, אם חז“ל- בדברי שהוזכר ה“תפוח“ הוא שייך- הוא מהווה הוא אלא העולם, של ההווי במצב תלוי שאינו באופן העתידית, ה“תכלית“ למדריגת

ומתגדל מתקדם העולם כל שמכוחה רוחנית גובה נקודת. מעין

ולא העבר, מקור היא העתידית התכלית נקודת וה“תפוח“: ישראל של החידוש תורף זהו

העתיד את מחולל. העבר

הבנים6 בין דודי כן.

הקשו קטנה. הערה עוד בזה ונוסיף שבת במסכת, התוס‘ שכתוב שמה חז“ל אמרו כיצד יש בפסוק הלא לנשמע, נעשה שהקדימו לישראל הכוונה היער“ בעצי ”כתפוח בפסוק הוא השירים בשיר הנזכר ”דודי“ והרי היער“, עצי בין ל“תפוח הבנים“ בין ”דודי בין השוואה

ישראל כנסת ולא? הקב“ה,

אך תירוץ. ללא בקושיא נשארו במקום התוס‘ אמת לזה25“ה“שפת יישוב מביא:

הקב“ה רק פרטי דמיון לאיזה למעלה לדמות שייך דהאיך הוא דהענין ונראה זה נמצא ממילא כן. הקב“ה את בנ“י שהמשילו וכיון ערכו. כפי א‘ לכל מתגלה

אצלם. המציאות

24 הוי שוה ופריו עצו שטעם עץ הדר עץ פרי רבנן ”תנו מובא: ע“א( )ל“ה סוכה מסכת הבבלי בתלמוד אתרוג זה. “אומר ובירושלמי ולקחתם רשב“י ”תני מעט: שונה בסגנון הדברים מובאים ע“ב( )י“ד סוכה לעצו דומה פריו פריו. כטעם עצו טעם עצו. כטעם פריו טעם הדר. ועצו הדר שפריו עץ הדר עץ פרי לכם

אתרוג זה זה? ואיזה לפריו דומה. “עצו

תרמ“ו25 שבועות.

מועד 16בסוד

החיים ב“נפש גם: 26“וכעי“ז

מחמת הוא ודאי התפוח. בדמיון ית“ש והמשילוהו השיגוהו שישראל אחר כי מתראים שאנחנו וכדרך התפוח. לענין במעשיהם ומתדמים נמשלים שישראל ממש והשיעור ההדרגה ע“ז העולמות אל ליראות בא ית“ש הוא כך ית“ש. . לפניו אשר לתפוח הרצוים במעשיהם ישראל ונמשלו נתדמו וענין דבר באיזה שואל לכן כתפוח הקב“ה את ראו וישראל שהואיל והיינו, התפוח. כענין ית“ש השיגוהו עי“ז

בתוכם זאת בחינה כוללים בעצמם שהם אומרת. זאת

לזיכוכה הבריאה תבוא עת העתידית, המתוקנת, בתכלית שהרי עומק. משנה כאן שיש ונראה ה“תכליתית במציאות שם, וישראל. הקב“ה והרעיה, הדוד בין חציצה שום תהא לא הרי, “השלם, כי ברור באופן יתגלה מתאימה היא ישראל נשמת גם“ל“תכלית תבוא ומכאן הוויתה, מעצם חלוקה איזושהי לעשות שייך לא שבאמת עד ושכינתיה, הוא בריך קודשא בין הגדולה הדבקות מדריגתה על מורים הקב“ה את כנס“י שהמשילה המשלים שכל אף כן, על שלים. זיווגא בהאי הדוד בין לחלק מקום אין באמת התכלית, על המורה ה“תפוח“ למשל ביחס מקום מכל שלה, התכלית על בעצמיותו המורה התפוח לרעייתו. הוא- באופן לומר שייך בו המיוחד המקום

נשמתה עומק של שיקוף בעצם הוא בדוד ראתה שהרעיה מה כי. ברור,

תורה7 יוצרות מצוות.

העבר על העתיד השפעת עקרון פי על נוסף בירור.

התפילה27חז“ל לעבודת ביום רבות שעות משקיעים שהיו הראשונים“, ה“חסידים על מספרים. הגמרא ומקשה ה- בעבודת חקר להעמיק זמן מותיר לא שבלב, בעבודה זה הידור שלכאורה ‘ שבשכל נעשית- אימתי ”תורתן חסידים אותם על קשה כן ואם ולימודה. התורה עסק “ כיצד- הרבה להם מותירה לא בתפילתם הגדולה שההשקעה שאף הגמרא, עונה תורה. לומדים הם ומתי הם שחסידים ש“מתוך הוא הדבר וטעם נפגמת, תורתם אין מקום מכל בתורה, לעסוק …זמן בירושלמי משתמרת“. במובן28תורתם משתמרת, רק היתה לא הראשונים החסידים שתורת מובא, שלמדו מה שכחו לא שהם זה היתה- תורתם אלא הם ש“חסידים משום והכל ומתברכת, “הולכת

במצוות- זריזים. 29

ט26 פרק א‘ שער. ‘

ע“ב27 ל‘ ברכות.

א28 הלכה פ“ב ברכות. ‘

“חסידים29 ע“ב- מ‘ מנחות )רש“י, במצוות“ זריזין. (

מועד 17בסוד

רק לא בתורה. וברכה ריבוי של כח בתוכו גונז במעשים הזריזות קדש, לענייני שביחס והיינו, יש במעשים גם אלא מעשה“, לידי שמביא תלמוד ”גדול בבחינת מעשים מחולל התורה שלימוד

תורה לחולל הכח כיצד30את הא? .

מבאר זצ“ל קוק: 31הראי“ה

במעמקי פיהם, על דרכיו את ומתאים עליונים, לרעיונות מתרומם כשהאדם את להרים היא שמגמתה העליונה, בצורתה התורה, לשורש בא הוא רוחו, אינו תורה מפרטי לומד שהוא מה כל וממילא לו, המעותדת לעליוניותו העולם שחסידים מתוך סוד וזהו בכחו, כבר שיש למה הזכרה כמו כ“א אצלו חידוש דבר

משתמרת תורתם. הם

המתוקן בעתיד שם, לו. המעותדת תכליתו לקראת ומיתקן הולך העולם קודשו: דברי, ביאור אחר עילוי ותעלהו וחומרו, הגוף עצם ”שתזכך עד הגוף, את הגדול באורה תאיר הנשמה בשלימות בהנאה עמה להתלוות ראוי שיהיה עד את32“עילוי, יאיר הנשמה אור לבא לעתיד.

עיכובים או חסרונות מחיצות, ללא. הגוף

העולם קידום לתהליך להשתייך הרגילה הדרך והנה התורה- לימוד התורה. לימוד הוא

שמצאנו30 שמה להעיר, יש מכח ”מתברכת“, היתה הראשונים חסידים של שתורתן הנ“ל, בירושלמי ”משתמרת רק ולא המעשי, “הדקדוק א- )פרק שבת במסכת הירושלמי לשיטת במיוחד מתאים הוא ‘ דאורייתא שהוא מק“ש אפי‘ פטור ה“ה בתורה עיתותיו בכל שועסק שמי ס“ל שרשב“י מובא ששם. ה“ב(, המצוות מן להפטר להם מתיר הדבר כיצד אך בתורה, עוסקים וחבריו רשב“י שאומנם הירושלמי, ומקשה זה יוחי בן שמעון דר‘ ”טעמיה הירושלמי ומתרץ נברא“. שלא לו ”נוח מצוות מקיים ולא תורה הלומד הלא התורה ולימוד השינון מצד הוא ערכו וק“ש שהואיל והיינו שינון“. מפני שינון מבטלין ואין שינון וזה שינון שבו שבק“ש- התורה לימוד ערך מפני נדחה הסדר על התורה לימוד שאין לרשב“י ס“ל אזי. ובספר לא הירושלמי ד‘ שלכאו‘ הקשה, י“א(, סי‘ )שבת זצ“ל קנייבסקי ישראל יעקב להג“ר יעקב“ ”קהילות ”העוסק כי הוא והכלל במצוה“, ”עיסוק הוא התורה שלימוד לרשב“י ס“ל פשוט באופן שהרי מובנים, )לולא ק“ש מצות מקיים ולא כרשב“י תורה שלומד במי רואה הירושלמי ומדוע המצוה“, מן פטור במצוה הכלל את כולל מהקיום חלק הלא מקיים“, ואינו ”לומד לגדר נכנס שהוא שינון“(, וזה שינון ש“זה התירוץ חביבות שעיקר סובר דהירושלמי ”ונראה יעקב“: ה“קהילות ומתרץ המצוה“. מן פטור במצוה ”העוסק של מצות בגוף גרעון הוא לעשות ע“מ שלא הלומד הכי ומשום מעשה, לידי מביא דתלמוד משום הוא ת“ת, חסרון דע“י ת“ת, במצות עוסק שהוא משום מצוות משאר שיפטור לומר שייך דלא פשיטא וממילא ת“ת, ת“ת מצות בגוף חסרון מתהווה המצוות, , בקיום שלו הת“ת למצות מאלמי קא אלומי המצוות, דקיום שחסידים שמתוך הנ“ל, הירושלמי לשיטת הד זה והרי המצוות“. בשביל ת“ת להפסיק מחוייב ודאי ומשו“ה

תורתם הם. “”מתברכת

ד31 פיס‘ ו‘ פרק התורה, אורות. ‘

ג32 א‘, לרמח“ל ה‘ דרך. ‘

מועד 18בסוד

את המקיף ולילה יומם חיינו הוא- בעולם תורה של תוספת כל העולם. קידום לכל, השורש הגוף בו הצפון, לעתיד יותר מתאימים להיות בהם, העוסק ואת כולו העולם את מכשירה בונים והם הואיל ”בנאים“ חכמים תלמידי נקראו כן על הנשמה. של היקרות לאור יתאים העולם את בוניך- אלא בניך תקרי ”אל את33“ גם כולל זה בהקשר התורה“ ”לימוד כמובן.

הממשיים החיים סדרי בתוך הנלמדת התורה ביטוי שהם המצוות, . קיום

לבא ה“לעתיד מאור לספוג ניתן דרכו נוסף ציר ישנו “אך ה“חסידים- בו הילכו זה ציר במצוות זריזותם דרך הגוף, טהרת אור העתידי, לאור להשתייך הצליחו הם. הראשונים“. עם לפנינו מתראה הגוף שבהוה שלמרות גדולה, אמונה צריך המצוות במעשי לדקדק כדי ולהתלוות הנשמה אור את לקבל מוכשר והוא טהור הגוף עצמו מצד הרי רבים, חסרונות לכל בזריזות הגוף, בכלי הנעשות המצוות, קיום את להעריך אפשר זו אמונה מתוך רק לה. ערך יש הגוף לתנועות כי הבינו, הדקה הרוחנית בעדינותם הראשונים“ ה“חסידים דקדוקיהן. על קודש. יצירות לחולל ובכוחן באמונת-אמיתי, האחוזים החסידים, אותם וקונים-כן, אומן, והמעשה הגוף של והטהור העצמי ערכו מתגלה בו לבא, לעתיד השייכות את בנפשם - וחדושי לימודי אותם כל את הכוללת ומגמתה, התורה שורש את באישיותם הם כוללים בזה שתתגלה התכליתית הגוף טהרת למדריגת להתרומם כדי לחדש העולם שאמור התורה העתידית התכלית אל החסיד של קישורו מתוך לבוא. לעתיד ההארות- כל את הוא כולל החידושים כל את החסיד מוצא התורה. לימוד ידי על הנקנות זו, לתכלית המובילה שבדרך שהרי לקנותם, רב וטורח עמל צריך הוא ואין וערוכים, מוכנים ברוחו, התורה של הפרטיים

לבא העתיד למדריגת שייכותו בזכות שקנה התורה, שורש מכח בו גנוזים כבר. 34הם

ומתברכת משתמרת תורתם הם שחסידים שמתוך חז“ל לדברי הטעם. זהו

על33 מלובלין- הכהן צדוק ר‘ של הנפלאים דבריו פי מעשה) ”וחידוש א‘(: אות יוה“כ למוצאי צדיק“ ”פרי והיינו ה‘, ברא בחוכמא מתרגמינין אלקים ברא בראשית הבריאה שתחלת תורה בדברי הוא בראשית מתן קודם היה וזה יום בכל שמחדש בהלכות בראשית מעשה יום בכל מחדש כך ואחר שבכתב בתורה לישראל החידושים נתנו כך ואחר תורה בנאין חכמים תלמידי נקראו ולכן דמקואות פ“ו מ“ו ()כמו“ש וזה

בוניך אלא בניך תקרי אל בניך שלום. “ורב

לדעת34 לך יש “ועוד ל“נשמע“: ה“נעשה“ הקדמת עניין את כ“ט( פרק ישראל )תפארת המהר“ל מבאר כך לו טוב זה שדבר שיודע הידיעה מן האדם אצל כי בודאי זה דבר לנשמע נעשה ישראל מקדימים שהיו מה כי השם עובדים שהם במה ישראל כן ולא עושה, אינו לעשות לו שטוב יודע היה לא ואם המעשה נמשך לעשות יתברך במעשה יתברך השם לעבוד הוא עליו שנבראים מה שלהם עצם, עיקר נמשך זאת בפעולה והידיעה המעשה ידע, אחר לא ואם המעשה בא הידיעה שמן מפני הידיעה אחר נמשך המעשה האדם כל אצל אבל הרי בוראם את לעבוד נבראים שהם ישראל ואצל הידיעה אל השמיעה להקדים צריך ולפיכך פעולה, כאן אין

לעשות לו שיש המעשה אחר נמשך הזה לפועל והידיעה המעשה הוא. “בבריאתם המעלה מתוך הקדש. במעשי ה‘ את לעבוד מטבעם מוכשרים והם קֹדש, בגוף נבראו שישראל והיינו

והמחשבות ההשכלות הידיעות, ונמשכים מתגלים ממילא, הזו, . הגבוהה

מועד 19בסוד

והמעשה המחשבה כי: לעיל, שהתבאר היסוד מתבלט מכאן גם כן, , אם משמיא שנתנה התורה ידי על שמתקיימות והמצוות ישראל מתגלה- ופעמים והפרי. השורש הם כלל- שבדרך שלמרות

הפוכה תופעה גם שיש הרי הפרי, את מחייה השורש השורש- של חייו מקור הוא הפרי כי. 35

לתופעת35 דוגמא והפרי“ “השורש למספרים ביחס הקדש: בלשון עם לכל עשר. בסיס על הספירה היינו העשרונית“, ה“שיטה היא המקובלת הספירה שיטת שנים, אלפי זה והנה שונים. מטעמים שנתנו למספרים, שונים שמות ישנן ולשון הקדש, בלשון במקורו מוצג שהוא כפי בכל- לגעת המקום כאן אין כולן. בין פנימי קשר גם ויש המספר, להגדרת ייחודיות תופעות ישנן בתנ“ך,

לעניין ישיר באופן הקשורות מהן, בשתים רק אלא הללו, התופעות והפרי. השורש המספר את לייחס באים אנו כאשר והיינו, ייחוסית. הטיה ”אחד“ למספר שאין היא, הראשונה התופעה ”שלוש בין קשר יש וכן ל“שנִי“. ”שתיים“ המילה בין קשר יש ”שנִי“. אומרים אנו מסויים לסדר “”שתיים“ ”אחד המספר לגבי נכון הדבר אין זאת, לעומת הלאה. וכן ו“רביעי“ ”ארבע“ “ו“שלישי“, הקדש- בלשון אין כתב וכן ”ראשון“. אלא ”אחדִי, הוא האחד ”כי ל“ב( ד‘, דברים אריה, )גור המהר“ל המספר, יסוד ואינו הפירוט את שבמציאות, ה“רבוי“ את מבטאים כולם המספרים והיינו, מספר“. יסוד הוא אבל בעצמו, מספר מספר מקבל פרט כל כאשר הפרטים. ומיון שמצטרף- עצמאי, כפרט עליו שמשקיפים אומרת זאת עלמא וברא באורייתא ”הסתכל הקב“ה כי היא ישראל ואמונת הואיל אחרים. “לפרטים היא- והתורה פנימי שורש יש ”ראשון“, שאינו ”אחד“ שיש לזה הקדש בלשון ביטוי יש אזי העולם, של האחדותי, השורש הלאה וכן שלישי“ שני, ”ראשון, לספור אפשר זו הכרה מתוך מתפרט. שאינו אחדותי יסודי, מעתה- שהרי האות כן כמו העולם. ושורש שביסוד ל“אחדות“ ל“תורה“ כלבוש רק נתפסים והפירוט הספירה “”אל“ף המספרים- בעולם ל“אחד“ המקבילה ב- התורה בהתגלות הראשונה האות היא האות“ דווקא ואילו אנכי“, ביאר“”בי“ת וכן א‘. א‘, בראשית, שמעוני ילקוט )ע“פ ב“בראשית“ הבריאה ראשוניות את היותה המהר“ל

ע“ש ל“ד, פרק ישראל. (בתפארת הקדש בלשון ביותר הגדולה המספר לתבנית ביחס היא השניה התופעה ביטוי- הקדש בלשון אין האלפים. ”ריבוא המספר אֶלֶף. המספר מאשר מספרי לסדר גדול “יותר מסביר- המהר“ל לשון- אלא מספר, אינו

המוגבל המספר מגדר יציאה מעין. ”ריבוי“, ומבאר שתי בין קשר יש כי ואמנם( ד“ה שלמה“, שעשה ל“ים ביאור צדק, )דובר מלובלין הכהן צדוק ר‘ חוזר שזה אֶלֶף אותיותיו א‘ ”ולכן וז“ל: ו“אֶלֶף“ ”אָלֶ“ף“ של הלשוני בדמיון ביטוי לידי שבא מה התופעות, אצילות עולמות ד‘ נגד שהם אחר במקום ביארנו אלפים מאות עשרות יחידות מדרגות ד‘ כי ודע לייחוד… עד ומתרבה והולך יחידות והוא תמן חד וגרמוהי הוא שאצילות האמת. לחכמי הידועים עשיה יצירה בריאה היחוד והיפך הרבוי בתכלית שהוא, עשיה וכסבורין במספרים, שלם היותר הרבוי שהוא אלף למספר ומגיע

גמור יחוד אלא ואינו גמור רבוי שהוא. “…אנו צדוק ר‘ ערכנו. מיעוט כפי מדבריו ללמוד שנוכל יסודות יש אך תורה, בסתרי גובלים כאן צדוק ר‘ דברי הראשונה המדריגה היא ה“אחד“ של מדריגתו היש. התפרטות כל מקור את מבטא הוא ש“אחד“ מסביר, עושה היא הזה, עולם סדרי לתוך נדחפת זו, אצילית מדריגה כאשר הבריאה. השתלשלות מדריגות מכלל ”ריבוי של צורה באיזושהי מתגלה ה“אחד“ בהתחלה בהדרגה. “זאת כך- ב“עשרות“, ביטוי לידי הבאה נוספים לעשר מהעשר פרט כל מפרט מאה, המספר גם כך ה“אחד“. של פירוט הוא שה“עשר“ כך- ממדריגת פרט כל פירוט של תוצאה שהיא ה“אלף“, היא הרביעית המדריגה פרטים. פרטי מאה יש שסה“כ

פרטי לפנינו שיש כך פרטים, לעשרה השורשית-פרטי-המאה ה“אחד“ מדריגת של. פרטים מהפכני חידוש רואה הוא אין כאן, עד צדוק ר‘ של הדברים בהרצאת הבא- בשלב פונה הוא לחידוש: הגיע כאשר הפירוטים, פירוטי כל שאחר משום, והיינו אל“ף, לאות בדמיון אלף המספר מכונה לשוא לא על הכל. שורש ומתגלה נעוץ גופא בזה לשיאו, לעולם-הפירוט יורדים כאשר ישראל, אמונת פי, העשיה לשלב מגיעה הריבוי אזי ההתפרטות כוחות ומיצוי הראשונית, שביעה העמוקה, האחדות מתגלה ומתוכו

כמו- בדיוק השורש אל כולו שייכות את וממילא האילן, של ההסתעפות תהליך מיצוי את המבטא. הפרי, ”והוא צדוק: ר‘ וממשיך שכלה במקום ”שהאור“[ ]נדצ“ל שהאות הבזק וכמראה בתחלתן סופן נעוץ בסוד

מועד 20בסוד

כלשון המצוות, למעשה בנוגע ישראל של הקדושתי ליחס הפנימי השורש שזהו לציין, יש השלם לעתיד, שייכותם היא ישראל של וסגולתם הואיל במצוותיו“, קדשנו ”אשר הברכה

המחשבה מעולם הוא פחות לא כי המעשה, של האמיתית מעלתו תחשף בו. 36והמתוקן,

בשבט8 בט“ו האילן פירות אכילת. הראשון- אדם חטא תיקון

היא החנטה לחנוט. מתחילים שנה אותה של הפירות ואילך שממנו היום הוא בשבט ט“ו ”פרי לשם כראוי עצמאית, הגדרה כבעל מעמדו את מקבל הפרי בו הראשוני, “השלב

וכדומה שביעית כמעשר, בו, לחול שייכים ”פרי“ דיני. וממילא

זה יום מקום מכל רוחנית, משמעות איזושהי בשבט בט“ו בולטת לא שלכאורה למרות חגיגית משמעות כבעל ישראל במסורת הוא37נקבע בשבט בט“ו ומרכזי מיוחד מנהג.

ויתגלה יצמח ומשם העשיה דעולם ורק תצמח. מארץ שאמת בתחתונים יחיד הוא אף ומתלהט… חוזר יחוד הוא הזה הרבוי שגם מגלה והוא האצילות מעולם למעלה ששרשו האדם ידי על היחוד עומק תכלית משמים להופיע יכולה האמת גמור…“. האמת- ויכולה האל“ף, כמו המציאות, של האלוקי השורש בגילוי בארץ להופיע שהאמת- צדוק, ר‘ אומר האלף. כמו ”פרי“, של בצורה והמפותלת, המסובכת במציאות

השורשית מהאמת עמוקה, יותר היא האלף, של הריבוי מתוך. שמתגלה כתב וכעי“ז אבולעפיה אברהם רבי הספרים) חלק לחיד“א, הגדולים שם ספר עיין הרשב“א, בתקופת, חי ע“ו אות ח‘ (מערכת בספרו השכל ו“”אור )חלק אלפ“א: (‘ במערכת ר“ל עניינה, בכל ראשונה א‘ היות ”על היותה לפי המספרים, לכל ראשית שהיא האחדים מספר ובמערכת האותיות, לכל ראשונה שהיא בית“א לד ראשית היא שהא‘ נודע ועוד מספר… אינו אחר ומצד מספר הוא אחד שמצד הראשון, למספר ‘סימן שראשם ומאות רמוז, בסימן יו“ד שראשם ועשרות רמוז, בסימן א‘ שראשם אחדים שהם המספר, מעלות בא והנה אחד, האלף נקרא כן ועל חלילה, חזרה והוא רמוז, בסימן עוד א‘ שראשם ואלפים רמוז, בסימן ק‘ )ישעיה ה‘ שאמר מה על בו שרמז הנביא מאמר והוא תכלית, בעצמו הוא ראשית שהוא שמי בזה להורות

אחרון ואני ראשון אני ה‘ אני ו‘(, . “מ“ד, וע“ע ב )ב‘, לרמ“ק רימונים“ ”פרדס. (‘בספר

כתב36 זה כעין )עמ האמונה באורות קוק ‘הראי“ה הפנימית124 ”התביעה, (: מתאימים יהיו שהמעשים אלהיהם לד‘ בנים מדת היא שמדתם לישראל, מיוחד ענין הוא ועדינות, עליונות היותר וההרגשות, להדעות את בקרבם משערים והם האידיאליים החיים של הציור אל המעשיים החיים השתוות של האפשרות אידיאלי של החיצוניים הצללים את משערים הם האדמה, ומשפחות הארץ גויי חלק כאלה לא הנאצלים, עושה ההוא הקסם אין אבל לפעמים, אותם שמקסים שבהם, היופי את רק אבל החיים, נשאר כ“א פירות אור בעד מעכבת היא העמים כל את המלפפת זרה עבודה קליפת כי בו, ולהתיהר להתפאר קלוש, ברעיון בגויים תורה שתהיה כלל אפשר אי כך ומשום המעשיים, החיים בעצמיות מהכנס העליון היושר של, ד‘ העליונה האלהית התביעה ע“פ המעשיים החיים את המגדרת ד‘ ליעקב, תורת כ“א גוי, לכל כן עשה ולא

קרובו עם. “ולישראל

בשבט37 בט“ו תחנון אומרים אין ריצב“א- תשו‘ בשם א‘ אות פ“א הגמ“י תש“א; סי‘ פ“א ר“ה מרדכי עיין;

אפיים נפילת בו אין כן כמו ג‘. תקע“ב, או“ח שו“ע ק“י; סי‘ מהר“ם לתלמיד תשב“ץ א- קל“ו, ושו“ע ב“י עיין. ‘

מועד 21בסוד

הפוסקים העתיקו ממנו הקדמון המקור האילן. פירות ”תיקון38אכילת ספר הוא זה מנהג קרובדרו משה רבי של דורו בן זצ“ל, מערבי סוסאן יששכר רבי ידי על שנכתב יששכר“,

אילנות של פירות במיני בו להרבות האשכנזים ”נוהגים שכתב: הקדוש, . 39“והאר“י

עניינו בדבר עמוקים, רעיונות בתוכו טומן לחש, נבוני של בתורתם שיסודו זה, שמנהג כמובן נוכל קטן טפח של חשיפה שלפחות נראה אך מה. עד יודע מאתנו ומי בשבט, ט“ו יום של

לעיל שהתבאר מה פי על זה, יום של בסודו. לחשוף

איזושהי המעורר תמוה, מנהג לכאורה נראית פירות, מאכילת ”עניין“ עשיית הצד, מן למתבונן הדעת עץ פרי אכילת לחטא תזכורת מעין בזה ויש הואיל נעמיות, אי ותחושת. סלידה ידי על עצמו, מצד ה“פרי“ של ערכו הבלטת היה החטא של יסודו כי לומר, ניתן בתמציתיות ועצו משורשו הזו40ניתוקו וההפרדה הניתוק. מה“אחרית- ה“ראשית“ הפרדת את ביטאה, “

ו“פרי ל“שורש“ וה“אחרית“, ה“ראשית“ הקבלת בארוכה לעיל שהתבאר. “וכפי

הסוד חכמי בשם שונים, בספרים ביום41ומובא ה“פרי“ את אוכל הראשון אדם היה שאילו, הדבר נחשב היה למצווה שאף אלא עוד ולא ועוון, חטא בדבר היה לא טעם42השבת. את המוליך ”ענף“ מעין המשמשים והשתדלות, העבודה ימי הם החול, שימי הוא, הדברים

גילתה היא זה ובעצם הן“, שנים ראשי “ד‘ מונה השנה, ראש במסכת שהמשנה מה על עצמם סמכו הראשונים יש כך חג, יום הוא בתשרי בא‘ החל לשנים“ השנה ש“ראש וכפי השונים. השנה ראשי ד‘ בין פנימי קשר יש כי

בשבט ט“ו ובכללם המשנה, שמונה השנים“ “ראשי בשאר ושמחה חגיגיות של בחינה לאילן- השנה “ראש. “

סק“ז38 קל“א מג“א.

הרי39 אשכנז, קהילות של במנהג שמדובר כתבו שהעתיקוהו והאחרונים יששכר“ שה“תיקון שלמרות לציין, יש כגון ספרד, גדולי בספרי גם הובא זה שמנהג בספרו מאיזמיר הכהן אליהו רבי מוסר שכתב“”שבט ט“ז( )פרק: וכן הוא“, ותיקין שמנהג בשבט, בט“ו הפירות על לברך זהיר הווי ”בני, בספרו פאלאג‘י חיים רבי חי לכל “”מועד הארץ ופירות האילן פירות מכל בשולחן לסדר ישראל, תפוצות רוב ”ונהגו שכתב: שצ“ג( עמ‘ תשכ“ה )ירושלים

ובספר ידו“. תשיג אשר עד החיים “”כף ואכמ“ל בספרד“. נוהגים יש ש“כן כתב, צ“ז( ס“ק קל“א סי‘.)או“ח

י“א40 א‘, בראשית למהר“ל, אריה גור.

לדוגמא41 ראה צדיק א“”פרי מאמר יוה“כ, לערב מלובלין, לרצ“ה. ‘

מדברי42 גם ראיה לזה הביאו מקום מכל תורה, בסתרי הוא הדברים שמקור ואף ז כ“א, )בר“ר: (‘המדרש והרי אחת שעה אפי‘ בצווי לעמוד יכולת שלא הראשון אדם מעיניך עפר יגלה מי פדייא בן יהודה רבי ”דרש שהמדרש והיינו יאכל“. לא ערלים לכם יהיה שנים שלש יט( )ויקרא שנאמר שנים ג‘ לערלה ממתינין בניך הממתינים שישראל המדרש, ואומר הדעת. עץ אכילת לאיסור זמני, איסור שהוא ערלה, איסור בין משווה איסור שגם נראה, זו מהשוואה הדעת. לעץ ביחס יותר קטנה בהמתנה עומדים שהיו ודאי לערלה, שנים ג‘ כן כמו בלבד. זמני איסור היה הדעת עץ אכילת )שם חז“ל נכנס(אמרו והיה הראשון, אדם חטא לא שלו

הדעת עץ של מענבים יין ידי על עושה היה הוא הקידוש את השבת, . ליום

מועד 22בסוד

שבאותו בזה, היה החטא כן, על השבת. שביום תכליתה ועד הבריאה ראשית בין החיים קשר כך כדי עד וחמדו, התכליתי ל“פרי“ יתר דגש הראשון אדם נתן בלבד, כ“ענף“ המשמש זמן הגפן בענבי הגפן כ“ענבי זה הרי בשבת, נאכל הפרי היה לו אך ואכלו. משורשו אותו שניתק

ומתקבל נאה “דבר ה“פרי- ובין ה“תכליתי“ היום בין יפה, התאמה. “

החטא שלפני למצב החזרה לא הוא בעולם, ישראל של ה“חידוש“ לעיל, כאמור - שבת שכולו ליום מגיע והיה חוטא, האדם היה אלמלא העתידי, למצב השייכות. אלא את לנהל לנו אפשר אי בפועל אומנם שבת שכולו יום של באופן המעשיים חיינו, כל מקום מכל אך לו. הצפון לעתיד ולהרימו לשכללו העולם, את לתקן עלינו בפועל, שהרי ואורחות מנהגים וקובע המעשי, לעולמינו ומתפרץ הפנימי, סודנו בנו מתעורר פעמים

בתרבותנו. חיים

בשבט לט“ו ביחס גם הוא. כן

יום הוא בשבט ט“ו ויום הואיל חכמי הנהיגו זה ביום דווקא הרי הפירות, חנטת להורות פירות. לאכול כן הרחוק, לעתיד הצופים הסוד, לעתיד- שייכות לנו יש כי, רק הפירות בו החנטה, יום כן: על יתר מה“פרי“. לאכול מצווה בו שבת, שכולו ליום ”פרי צורת לקבל “מתחילים שהרי- מוגמרים. פירות לאכול ביותר המתאים היום הוא ה“חידוש תורף עיקר “זהו השלם- המוגמר, לעתיד שייכים אנו משקיפים- אנו ודרכו תיקונים ודורשת מושלמת איננה שבפועל המציאות כאשר גם כן, על המציאות. על ושכלולים העתיד- מכח והעבר להווה שבאה שלנו, הרוחנית היתד את קובעים אנו

והמשוכלל. השלם

מנהג9 של מעמדו.

כותב ישראל, מנהגי של למעמדם ביחס מלובלין הכהן צדוק: 43ר‘

כי יתברך השם ומצד העליונה. חכמה לפני גלוי שהוא מה הוא התורה מצוות ישראל לבני זה דבר פעולת. מאיר ישראל שחכמי מה היא חכמים ומצות זו פעולה שראוי להם מאיר אנושי. בשכל שמה הוא תורה ישראל ומנהג בנגלה יתברך השם הארת מצד לא זה דבר לעשות דהארה גילוי בו שאין

ח43 אות לילה רסיסי. ‘

מועד 23בסוד

שכל מצד ולא התורה שהוא בעולם המתגלה שלמעלה חכמה בנובלות. החכמים נביאים בני נביאים שישראל מצד בשורש44רק דבוק שורשם שום בה שאין מעשה לעשות מעצמם מכוונים הם ממש אלוה וחלק הנעלם הנעלם משיגים הם בנעלם דיבוקם מצד רק לגמרי ונעלם כלל גלויה. הארה דלעתיד הנוכח הכרת וזהו דיבוקם מצד רק לגמרי נעלם בהווה שהוא

זה גם משיגים הם. בנעלם

ישראל ומנהגי דרבנן, מצוות דאורייתא, מצוות מדריגות: ג‘ שישנן מבאר צדוק. ר‘

התורה מ“ראשית“ לארץ. מהשמים למטה, מלמעלה הארות הינן דאורייתא מצוות רואים ישראל שהרי כפיה, של מסויים מימד כאן יש ישראל. כלפי אלוקית הארה מוקרנת מבטלים אליו, מתיישרים הם וממילא ותוקפו, גדולתו את שבתורה, האלוקי האור את

רצונו בפני. רצונם

מדרבנן התכונה, מצוות לבין העליונה, האלוקית ההארה בין ביניים, מעמד מעין הן בתורה ששורשה ה“חכמה“, ה“שכל“, את אחת מצד מבטאים ישראל חכמי שלנו. הפרטית גווניו45השמימית על הציבור, העם, של וביטוי תוצאה הם ישראל חכמי שני מצד אך, , הנימה כמלא חכמינו מתקנות לסור לא החובה כן על וחסרונותיו. מעלותיו כפיה- בו אין כן על נפשו. וטבע נטיותיו מהאדם, מ“למטה“, שמגיע צד יש אלו בתקנות יש שהרי גמורה,

חכמים תורה46אמרו של מיינה יותר סופרים דברי ”חביבין. “

מצד לא שמגיעה התעוררות ישראל. קדושת מצד רק קדושה התעוררות הם המנהגים הכל אלא העדה, מנהיגי חכמים תלמידי של או בתורתו, הקב“ה של ברורה, עליונה, הכוונה ושייכותה התאמתה את המגלה כנס“י, של נישמתית, אינטואיטיבית, קליטה מתוך מגיע מסויימות ר47לפעולות מסביר הגלוי, בהווה או בעבר בסיס לה אין זו שהתאמה אף ‘. בסיס לה יש מקום שמכל צדוק, ולשון עם בשום כזה דבר אין מאיתנו. הנעלם, בעתיד

גם44 כתב וכעי“ז לנו מבואר ”הרי שנה: מאות כשלוש לפני כ“ה(, סי‘ אליהו יד )שו“ת מלובלין אליהו, רבי נביא פי כעל וממש ביניהם הופיע שהש“י הקודש, רוח פי על הוא ישראל כל אצל מוסכם שהמנהג דמה

לנהוג איך הקודש רוח ישראל כנסת בכלל השי“ת מאיר שמים לשם והמעשה הרצון ידי על כי. “הנהיגו,

ז“ל45 המהר“ל גוף בעלי שהם אדם בני שאר אל שכל כמו נחשב חכם התלמיד ”כי ד‘: פרק התורה. “נתיב

ג46 א‘, רבה שיה“ש. ‘

היכן47 ואפילו מדרבנן, או מדאורייתא להלכות סתירה זה במנהג אין עוד כל אמור, זה שכל כמובן, מתוקן הוא שהמנהג זאת- שביטא כפי הפשוטה, ההלכה קיום על להעדיפו אין )שו“ת בלשונו תם רבינו הלעז מפני המנהג לשנות שאין כתבת ”גם י“ד(: סי‘ התוס‘. בעלי נהגו שוטים שאם למפרע, גהנם זה מנהג

נהגו- לא חכמים. ארוכים והדברים רופפת“. כן אם אלא הלכה, עוקר אינו הגון מנהג. ואפילו

מועד 24בסוד

”תכלית בעצמו שהוא עם רק קדושה, של מעמד מקבל בלבד מנהג שהוא שידוע, “שדבר ראשונים שיטות שיש עד תוקף, כבעלי בתוכו, המנהגים את לקבע מודע באופן 48יכול

”אשר מנהג על שמברכים וציוונו במצוותיו. “קדשנו

ישראל של קישורם מתוך לעתיד מנהגים- בתוכם מתחוללים.

עם במיוחד הדברים הם מתאימים בשבט ט“ו פירות אכילת הוא, מנהג לעיל, שכאמור עתיד אותו ה“פרי“. באכילת ומצוה ערך יהיה בו התכליתי, העתידי, התיקון על מורה ביום הפירות אכילת של המנהג, את בתוכנו ומחולל אורה, ניצוצי לנו שולח ונאדר, נהדר

חנטתם. ראשית

ע“ב48 כ“ח )תענית חננאל רבינו וביניהם ראשונים הרבה סוברים כן; ( הרי“ף מדפי ע“ב י“א )שבת, ; (רי“ף )שם; (רז“ה ט“ז י“א, ברכות הל‘ הרמב“ם )על; (ראב“ד ועוד ימים( ד“ה ע“א י“ד ברכות )תוס‘ תם. רבינו פסק וכן הרמ“א אשכנז) בני נוהגים וכן ההלל“, את ”לקרא שמברכים בר“ח הלל בעניין תכ“ב( סי‘ או“ח

שונים מנהגים ובעוד בר“ח הלל. בעניין

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות