בין שעורים לחיטים
שאלות
בפסוקים של ספירת העומר ניתן לזהות נקודה מאוד מעניינת:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'":
מצוות ספירת העומר היא מפסח לשבועות, אך אין זה מה שמוזכר בפסוקים. בפסוקים מוזכר שאנו סופרים מקורבן העומר לקורבן שתי הלחם. נעלה על כך מספר שאלות בנוגע לפסוקים אלו:
מדוע התורה מצווה אותנו לקשר בין הספירה לקורבנות העומר ושתי הלחם ולא מפסח לשבועות?
מדוע אנו סופרים את הימים שעברו, ולא את הימים שנותרו לנו עד חג שבועות, הרי מטרת הספירה לשאוף ולצפות לחג מתן-תורה?
מדוע אנו סופרים לעומר, הרי קורבן העומר הוקרב בפסח, וכעת פנינו נשואות כלפי שבועות?
קורבן העומר מול קורבן שתי הלחם
כדי לענות על השאלות הללו, אנו צריכים להקדים ולהבין מהו קורבן העומר ומהו קורבן המנחה החדשה.
קורבן העומר וקורבן שתי הלחם באים מן התבואה החדשה, קורבן העומר מן השעורים וקורבן שתי הלחם מקמח חיטה החדשה, כפי שאומרת הגמרא:
"ת״ש: "ואם תקריב מנחת ביכורים" - במנחת העומר הכתוב מדבר, מהיכן באה? מן השעורין; אתה אומר: מן השעורין, או אינו אלא מן החיטין? רבי אליעזר אומר: נאמר אביב במצרים ונאמר אביב לדורות, מה אביב האמור במצרים - שעורין, אף אביב האמור לדורות - שעורין; ורבי עקיבא אומר: מצינו יחיד שמביא חובתו מן החיטין וחובתו מן השעורין, וציבור שמביאין חובתן מן החיטין מביאין חובתן מן השעורין, ואם אתה אומר: בא מן החיטין, לא מצינו ציבור שמביא חובתו מן השעורין! דבר אחר, אם אתה אומר: עומר בא מן החיטין, אין שתי הלחם ביכורים;"
וכן פוסק הרמב״ם להלכה:
"עומר זה מן השעורים היה בא, ודבר זה הלכה ממשה רבינו…"
ויש לבאר שהגמרא שהביאה מקורות לכך שקורבן העומר הוא מהשעורים, היא רק אסמכתה להלכה למשה מסיני, שעומר מן השעורים.
בנוסף ספירת העומר היא: עד ל״ממחרת השבת השביעית… והקרבתם מנחה חדשה ל-ה'", וכפי שכותב שם רש״י:
"מנחה חדשה- היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש, ואם תאמר הרי קרבה מנחת הכומר, אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מן השעורים."
נראה שישנו קשר עמוק בין שתי קורבנות אלה, ששניהם מתבואה חדשה, שניהם חובות ציבור הקשורות אחת בשניה, ושניהם מוזכרות בנוגע לספירת העומר.
וצריך להבין את מהות הקשר ביניהם.
שעורים מאכל בהמה חיטים מאכל אדם
ידוע לכל ששעורים הינו מאכל בהמה, כפי שהגמרא אומרת על מנחת סוטה שבא גם משעורים:
"כל המנחות באות מן החטין, וזו באה מן השעורין. מנחת העומר אע״פ שבאה מן השעורין. היא היתה באה גרש, וזו באה קמח. ר״ג אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה."
החיטה היא מקור הכנת הלחם שהוא המאכל הבסיסי של האדם כפי שאומר הפסוק:
"למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם:"
הפסוק מלמדנו שמעבר ללחם שהוא הצורך הקיומי של האדם, הקיום האמיתי של האדם הוא עשיית רצון ה'.
וכן ניתן לראות את מעלת החיטה על פני השעורה, בדברי הגמרא שאומרת:
"דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר: (דברים ח') ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש."
ומכיוון שהחיטה מופיעה בפסוק לפני השעורה ודאי שהיא חשובה יותר, ומברכים עליה קודם.
האדם הוא דרגה אחת מעל דרגת הבהמה, האדם הוא מדבר וחושב, לעומת הבהמה שפועלת ע״פ אינסטינקטים, וא״כ השעורים מבטאות לנו רמה פחותה מהחיטים, את הצדדים החומרים יותר, כדרך בעה״ח שכל עניינם זה לספק את הצרכים החומרים שלהם, לעומת האדם שיש לו עומקים הרבה יותר גבוהים מסיפוק צרכים חומרים.
מגאולה חומרית לגאולה רוחנית
בימים אלה שבין פסח לשבועות אנו עולים ומתעלים מגאולה חומרית לגאולה רוחנית.
בפסח עמ״י יצא ממצרים, השתחרר מעבדות פרעה, אך עדין היה רחוק מחירות רוחנית, כפי שאומר המדרש ילקוט שמעוני על קריעת ים סוף:
""והמים להם חומה"- שירד ס״מ ואמר לפניו רבש״ע לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים? ! ואתה עושה להם ניסים? ! והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חימה ובקש לטובען מיד השיב לו הקב״ה: "שוטה שבעולם, וכי לדעתם עבדו עבדוה והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון? !", כיון ששמע שר של ים, אותה חימה שנתמלא על ישראל החזירה על מצרים שנאמר "וישובו המים" ששבו מישראל למצרים."
עם ישראל ביצ״מ רק השתחרר מעבודה זרה, הוא עוד לא יודע איך עובדים את ה', הוא כולו שקוע בחומריות, הוא אמנם בן חורין אך לא בן חורין גמור, חסר לו העיקר, החירות הרוחנית, הוא לא קיבל עליו עדין עול מצוות, עד הגיעו להר סיני ושם קיבל את התורה.
בימים אלה אנו עולים ומתעלים בכדי להגיע לחירות רוחנית שלמה, לקבלת תורה ממש, להבין שלא רק החירות החומרית היא החשובה, אלא העיקר הוא התוכן שאנו יוצקים לתוכה.
וכעת מובן מדוע אנו סופרים מקורבן הבהמה לקורבן האדם, משום שאנו בימים אלה ובכל השנה כולה, צריכים להיות עם שאיפה של התקדמות לקדושה מתמדת כל הזמן, של הפנמת הפן הרוחני שלנו, וזיכוך הצדדים החומריים ע״י התורה שיש לנו.
א. הקדושה שבחומר
נקודה זאת יכולה להביא ח״ו לטעויות, שאדם מרוב שאיפה לקדושה, יבדל מחיי החומר לגמרי, יתנזר מאוכל ומנשיאת אישה, וישכח את יעודו בעולם, שתפקידנו בעולם הוא "תיקון עולם במלכות שד-י", ולא התנתקות מוחלטת מחיי החומר.
וכפי שכותב הרמח״ל בספרו מס״י בביאור מידת הקדושה:
"כן הוא המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא, ולמשתה ההוא כאלו נקרב על גבי המזבח ממש… ואין הדבר הזה שיהיו תלמידי חכמים להוטים אחרי האכילה והשתיה, חס ושלום, שימלא גורנם כמלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכוונה שזכרתי, כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם והכל מעשיהם הנם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עלהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים."
אמנם קדושה היא המעלה העשירית במסילה, אך השאיפה שלנו כלפיה, היא לא התנתקות מהחומר אלא קידושו והרמתו.
ולכן אנו סופרים לקורבן העומר, למרות שאנו מתעלים ומתקדשים כל הזמן, חשוב שנזכור לשם מה אנו מתעלים, לשם הרמת העולם שהתחלנו ממנו, איננו מתעלים ומתנתקים, אנו מתקדשים ע״מ לרומם את המציאות כולה יחד איתנו.
ב. עבודה מתוך ענווה
הסבר נוסף להזכרת קורבן העומר תוך כדי הספירה וההתעלות במעלות הקדושה.
שכשאדם מתעלה ישנו חשש שתבוא לו מחשבה שזה בזכות עצמו, וזוקף לעצמו את מעלותיו, ולכן צריך לחשוב תמיד, שהוא כשלעצמו איננו כי אם גוף חומרי, והקב״ה הוא זה שנותן לו את הכוחות להתעלות ולהתקדש, והוא מעצמו לא עשה כי אם מה שמוטל עליו.
כדברי רבן יוחנן בן זכאי שאמר:
"אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת."
שבכדי שאדם לא ירגיש שהוא כבר צדיק גדול הוא צריך להסתכל אחורה ולראות מהיכן הוא התחיל ומנין הוא נוצר, ושכל גדולתו הוא קיבל מהקב״ה ורק ככה יוכל להתקדם עוד במעלות ה'.
ג. אמונה תמימה ואמונה שכלית
הרב קוק (אורות ישראל פרק ח פסקה א) נותן לנו הסבר שלישי לשאלות ששאלנו קודם.
יסוד האמונה השלמה שבלב נובע הוא מתוך סגולת הנפש שבישראל. לעומתו מכוון קרבן העומר של שעורים, מאכל בהמה, הנוטה רק לרגש הטבעי. אחריו ועל גביו בא יסוד העילוי השכלי והלמודי. אמנם חולשת האדם גורמת, שבהיותו מוכשר למחקר שכלי יוחלש בו יסוד הנטיה האמונית, ובהיותו שלם באמונה הוא עלול למעט בהשכלה וחכמת לב. אבל תכלית דרך הישרה היא, שכל כח לא ימעט את חברו, ולא יתמעט על ידו, כ״א יתגלה בכל מלא עזו, כאילו היה הוא השולט לבדו.
כח האמונה צריך שיהיה שלם כ״כ כאילו אין לו שום אפשריות של מחקר, ולעומת זה צריך שיהיה כח החכמה כ״כ מעולה ומזורז כמו לא היה כלל כח של אמונה בנפש…
ולפיכך מחובר הוא פסח לעצרת ע״י ספירת העומר שבבית המקדש, שהיא מחברת את מנחת השעורים, מאכל בהמה, נטית הרגש הטבעית, אל החטים, מאכל אדם, העלוי השכלי הרוחני, "עץ הדעת חטה היה". ושני הכחות היסודיים האלה מגלים את כל מלא ערכם ופעולתם, במעמקי הנפש ומרחבי החיים, בהופיעם כל אחד בצורתו העצמית השלמה, באין שום רבב מעיק לו כלל, ובהתכנסם והתקשרם יחד למערכה אחדותית עליונה.
הרב קוק מבאר שישנה דרגה של אמונה בה' מתוך תמימות פשוטה, כמו שהבהמות מאמינות ב-ה', ללא כל חקירות ופלפולים, דרגה זו מקבילה לקורבן העומר. וישנה דרגה גבוהה יותר של אמונה, של האדם החושב מתוך ליבון, בירור וחקירה, אמונה זאת מקבילה לקורבן שתי הלחם.
ומסביר שם הרב קוק, שאדם צריך כל הזמן לשאוף לאמונה גדולה, מתוך בירור וליבון רצון ה' באופן מתמיד. אך מכיוון שבבירור ובליבון עלולים להיות נפילות, חייב אדם לזכור שכל אמונתו חייבת להיות מבוססת על האמונה התמימה והפשוטה. וזו הסיבה שבספירת העומר, אנו סופרים, כלפי האמונה הגבוהה, להבין את הדברים בצורה עמוקה, ומאידך סופרים אנו כלפי מטה, לזכור את האמונה הבסיסית שהיא היסוד והתשתית של כל אמונתנו ב-ה'.
ד. גאולה
כיוון נוסף שאפשר לבאר לשאלות שהעלנו, שבימי ספירת העומר אנו עוברים תהליך משמעותי מגאולה גשמית לגאולה רוחנית. מיציאה בפועל בגופנו ממצרים, לגאולה רוחנית של מעמד הר סיני, שבו קבלנו את ייעודנו הרוחני. מבואר במדרש שבזמן יציאת מצרים היו עדיין ישראל בדרגה של עובדי עבודה זרה:
"והמים להם חומה"- שירד ס״מ ואמר לפניו רבש״ע לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים? ! ואתה עושה להם ניסים? !
בני ישראל עובדים 49 ימים שבהם הם עולים ומתעלים וזוכים לגאולה רוחנית במתן תורה. רק בקבלת התורה אנו נחשבים בני חורין, כדי המשנה במסכת אבות:
"והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכל מי שעוסק בתורה".
נמצא שאנו בימי ספירת העומר עוברים תהליך של גאולה מגשמיות לרוחניות. וממילא טעם הספירה ההפוכה היא על מנת שלא לנתק בין הגאולה החומרים לגאולה הרוחנית. שלא לנתק בין משיח בן יוסף שתפקידו לדאוג לגאולה החומרים, למשיח בן דוד שתפקידו לדאוג לגאולה הרוחנית. אפילו שאנו מתקדמים בגאולה רוחנית, חייבים לא לשכוח את הגאולה החומרית. יש חשיבות לקדש את הגאולה הגשמית, ולא להתנתק ממנה.
סיכום
ננסה לסכם בטבלה את ארבעת הכיוונים שהצענו, לתהליך שאנו עוברים בימי ספירת העומר, ולסיבת הספירה ההפוכה:
שנזכה בעז״ה להתעלות, להתקדש ולרומם יחד איתנו את כל עמ״י, לבנות את בית המקדש, ויתקדש שם ה' בעולם כולו, במהרה בימינו אמן.
פסח - מאכל שעורים
שבועות - מאכל חיטים
סיבת הספירה הפוך
ענווה
נקודת ההתחלה
לשאוף ולהתקדם תמיד
לזכור תמיד מניין התחלנו, ע״מ לשמור על ענווה
אמונה
אמונה בתמימות
אמונה מתוך חקירה
החיבור בן האמונה התמימה לשכלית
קידוש החומר
המציאות החומרית
המציאות הרוחנית
מטרת ההתעלות הרוחנית לרומם את החומר
גאולה
גאולה חומרית
גאולה רוחנית
הגאולה החומרית תלויה בגאולה הרוחנית
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
