יום שלישי, 31 במאי 2022

הרחבות על נוסח הכתובה לחג השבועות

פתיחה – חיזור החתן אחרי הכלה:

יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ

שה״ש ו, ב: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" לְהִתְעַלֵּס לחיות יחד עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מלך שהשלום שלו

שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ משלי ה, יט: אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ

פניה לכלה – הצעת נישואין: רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה אלו המלאכים שבהמוניהם נקהלים למעלה וְחֵילָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם

תשובת הכלה: אָמְרָה אֲיֻמָּה אֶת שִׁמְעַת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ

הכנות לחופה: לְחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם – נמשלו עם ישראל היושבים במחנות סביב המשכן וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים – שבת פח. : "דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

מתן תורה – מעמד החופה: וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם ספר הקניין החתום - כתובה אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי.

נוסח הכתובה: בְּשִׁשִּׁי בַשַּׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן הכתב שהשתנה מכתב עיברי לאשורי כבמתן תורה. יוֹם לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה אֵל חַי נִתְכַּוָּן שִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן

בְּיוֹם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר אֵל נֶעְלָם הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן עַל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ לִבְרִיאַת עוֹלָם

חידוש מעמד בכל שנה:

לתקן: התורה מחברת שמים וארץ לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין וּקְהַל עֲדָתִי בְּכָל תְּפוּצוֹתֶיהָ פֹּה בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ בְּיַד אֵל נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ – יסודותיה (ירמיה נ, טו) כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ

אמר החתן: אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים – ביטוי לקב״ה המכנס את ישראל למקום אחד מהיותם פזורים יחידים (רש״י תהילים סח, ז) חִכּוֹ מַמְתַּקִּים - דבריו מתוקים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים – ומעשיו חמודים

אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכֹּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת (שה״ש ו, י)

יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פְּקוּדִים (זו התורה והמצוות על פי הפסוק – "פקודי ה' ישרים…") נֶחֱמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל – משמותיו של משה הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

ההתחייבות: וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֵזוּן יָתִיכִי וַאֲכַסֶּה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וְלִמְכַסֶּה וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא – כסא המלוכה (ישעיה טז, ה)

וִיהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר תשלום מהבעל לכלה על בְּתוּלַיְכִי נתתי את התורה, תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים תִּחְיִי אַתְּ וּבָנַיְכִי הָרוֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי

הסכמת הכלה: וּצְבִיאַת כַּלְתָא דָא ורוצה כלה זו וַהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וּבְרִית עוֹלָם לְקֶשֶׁר אַמִּיץ בֵּינֵיהֶם שׁוֹת שָׁתוּ יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

תוספת התחייבות: וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא וְהוֹסִיף עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ והסכים חתן זה והוסיף עוד על סכום הכסף המוגדר כעיקר ההתחייבות הממונית שבכתובה - התוספת על התורה שבכתב שניתנה בסיני מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא

הִקְדִּים לָהּ בְּתוֹרַת מֻקְדָּם רְמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה מֵהֶן לֹא יְמִישׁוּן כִּי אוֹתָם יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן

וְעוֹד כָּתַב לָהּ בְּתוֹרַת מְאֻחָר מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה נִקְדָּשׁוּ לְמִנְיַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּשׁוּ מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ

נדוניית הכלה: וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעֵלַת שהכניסה לֵיהּ כַּלְּתָא דָא לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת – מצוות עליה לרגל מֵאֵת אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת הכלה מבקשת לקבל מאת הקב״ה איברים קשובים כדי שתזכה לראותו בהם ולהשיגו בדעתה

נִמְצָא סָךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם וְתוֹסֶפֶת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם

הסכמת החתן: וְרָצָה הֶחָתָן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ – עם נחלתו וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּפְרִי יְשַׁוֶּה לוֹ שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ -  הקב״ה זיכה את ישראל באופן כזה ששינוי בהיקף ה׳נכסים' הרוחניים במהלך הנשואין, יהיה 'על חשבונם', ולכן יהיה להם אינטרס להשתפר במעשיהם ולזכות במצוות.

התחיבות החתן וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחֲרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה לְאִתְפְּרָעָא מִכֹּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין אִישׁ לֹא יֶהְנֶּה בָּהּ מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה

הסכמת הזוג וְקִבְּלוּ תַרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסוֹף כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסוֹף תְּנָאֵי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף

מעשי ידיה לחתן:

מַעֲשֶׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמָּהּ וּבַיּוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלֲלוּהָ בַּשְׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ

התחייבות החתן לכלה: וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאָתָה עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ

וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָהּ כֹּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל יִטּוֹל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה

וְשֶׁלֹּא יִשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת

וְשֶׁלֹּא יַנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחוֹז בְּסִכְלוּת

וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלֵי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכּוֹר אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכּוֹר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר

וְשֶׁלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַיָם יָשִׂים נְתִיבוֹ כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ וְהָיְתָה עִמוֹ וְקָרָא בוֹ

קיום התנאים: וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵם כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ וּלְהַנְחִיל יֵשׁ לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ

וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה

חתימה: יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָם

וַיָקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ

יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ

מכאן פירוש הלקוח מתוך אתר הפיוט והתפילה:

· וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחֲרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה לְאִתְפְּרָעָא מִכֹּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין אִישׁ לֹא יֶהְנֶה בָּהּ – הקב״ה קיבל על עצמו אחריות לפריעת שטר הכתובה מכל מיטב נכסיו, כך שאיש אחר, או עם אחר, לא יוכל ליהנות מן העושר השמור לישראל-כלתו. נוסח הטור הוא על פי נוסח הכתובה הרגילה. · מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה – כינוי לקדוש ברוך הוא, על פי תהלים (קי, ו): יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה. · וְקִבְּלוּ תַרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסוֹף – וקבלו עליהם שני הצדדים את כל התנאים הרשומים ומקובצים בשטר הכתובה. · כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסוֹף – כל אחד מן הצדדים, בהתאם לחשקו בצד השני. · תְּנָאֵי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף – הכתובה כולה היא חיוב המוטל על הזוג ממילא על ידי בית דין; משמעות הדבר היא שגם אם זוג לא הכין כתובה, האשה זכאית לקבל את כל המגיע לה כאילו היתה כתובה חתומה ביניהם. כלל הלכתי זה נועד למנוע מצב שבו בעלים מתחמקים מאחריותם כלפי נשותיהם; אלא שבמקרה של הכתובה שלפנינו מגדיר הפייטן את כל ענייני הכתובה, לרבות התוספות המיוחדות ('מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף'), כחלק מ׳תְּנָאֵי בֵּית דִּין', ולפיכך כחלק מהסכם שכולו אינו בר-הפרה. · מַעֲשֶׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ – מעשה ידי ישראל-הכלה יהא שייך מעתה לקב״ה-החתן, והוא יהיה חייב לספק לה תכשיטים. · בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמָּהּ וּבַיּוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ – בלילה נהנית ישראל-הכלה משירו-תורתו של הקב״ה, וביום היא זוכה לחוט של חסד ממנו. הטור מיוסד על דברי חז״ל בתלמוד הבבלי (חגיגה יב, ע״ב): "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום. שנאמר: 'יומם יצוה ה' חסדו' (תהלים מב, ט); ומה טעם 'יומם יצוה ה' חסדו' [=מדוע מעניק ה' חסד ביום]? משום 'ובלילה שירֹה עמי' [=משום שבלילה למד האדם תורה, דבר הנלמד מן הפסוק מתהלים]". · תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלֲלוּהָ בַּשְׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ – מעשי ישראל-הכלה, ופרי ידיה, הם המשבחים ומכבדים אותה בקרב הבריות. שיבוץ פסוק מלא כצורתו מפרק 'אשת חיל' שבספר משלי (לא, לא): תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. · וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה – גם הירושה השמורה לישראל כתובה ומתועדת בשטר. · מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאָתָה – ירושה זו אינה אלא הטוב השמור לצדיקים לעתיד לבוא, טוב כזה שעין איש עוד לא חזתה כמותו. מיוסד על תהלים (לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם – פסוק שעליו דרשו חז״ל במדרש תנחומא (פרשת ויקהל, סימן י): "אמר הקב״ה על כל הדברים והמצוות שעשיתם אני פורע לכם לעולם הבא… ואני מטיב לכם הטובה הצפונה לצדיקים". 'עַיִן לֹא רָאָתָה' – שיבוץ קטע פסוק מישעיהו (סד, ג): וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ – פסוק שנדרש על ידי חז״ל במקומות רבים כמתייחס לעתיד לבוא ולימות המשיח (ראו למשל תלמוד בבלי, ברכות, לד ע״ב). · עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ – הפייטן מכריז, בשם העם, כי טובה זו היא ברת-השגה, בדיוק כשם שארץ ישראל היתה ברת-השגה עבור בני ישראל הנודדים במדבר, ככתוב (במדבר יג, ל): וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. · וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָהּ כֹּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל יִטּוֹל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ – בדירה שמעניק הקב״ה-החתן לישראל, מונחת התורה בקרן זווית, כך שכל הרוצה לבוא וללומדה יכול לעשות זאת. הטור מיוסד על מליצה רווחת בכתבי חכמי ישראל: "תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול" (מליצה שראשיתה כבר במדרש התנאי מכילתא דרשב״י, יט: ב). · וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה – התורה נתונה מן המדבר לבוא וליטול אותה, וזה אחד ההסברים על פי חז״ל לכך שהתורה ניתנה במדבר דווקא ולא בארץ ישראל (ראו מכילתא דרשב״י הנ״ל). שיבוץ קטע פסוק מספר במדבר (כא, יח): בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. ברקע הטור עומדים גם דברי חז״ל על פסוק זה בתלמוד הבבלי (עירובין נד, ע״א): "אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה". · וְשֶׁלֹּא יִשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת – מחרוזת זו וכמה מהבאות אחריה ניתנות לפרשנות דו-משמעית: אפשר שהן מתייחסות עדיין להתחייבויות הקב״ה כלפי ישראל, ואפשר שהן מתייחסות להתחייבות ישראל לתורה, כך שמעתה ישראל היא כביכול החתן של התורה-הכלה. על פי האפשרות הראשונה, נאמר כן כי הקב״ה מתחייב שלעולם לא יעזוב את ישראל לטובת אשה אחרת מן הנוכרים; על פי האפשרות השנייה, ישראל הם אלה שמתחייבים שלא להחליף את התורה בתורה אחרת. כך או כך, ברקע הטור עומדים דברי ישעיהו (ב, ו): כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ; הפסוק מתאר דווקא את נטישת ישראל על ידי הקב״ה, וכאן בכל מקרה הפייטן מזכירו כדי ללמוד ממנו את ההיפך, את איסור הנטישה. · כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת – בהתאם לשתי האפשרויות: הקב״ה ידבק תמיד בישראל, או לחילופין ישראל עצמם ידבקו תמיד בתורה. בטור עצמו יש רמז לאפשרות השניה, משום שהתורה מכונה לעתים 'שַׁעֲשׁוּעִים' במקרא ובדברי חז״ל. ראו למשל משלי (ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת – פסוק שנדרש על התורה שהיתה כחמדה גנוזה אצל הקב״ה דורות רבים לפני נתינתה לישראל. · לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת – לפי שתי האפשרויות הפרשניות: לישראל יקרא שם אישה, או לחילופין לתורה יקרא שם אישה, משום שנלקחה מן האיש (= הקב״ה); שיבוץ קטע פסוק מסיפור בריאת האישה (בראשית ב, כג): וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. · וְשֶׁלֹּא יַנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת – בהמשך למחרוזת הקודמת, גם כאן שתי פרשנויות אפשריות: לפי הראשונה, הקב״ה מתחייב שלא להניח את ישראל לבדה מתוך כעסו עליה; ולפי השנייה, ישראל מתחייבים שלא להניח את התורה, אלא לעמול בה. · וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת – בהמשך לאמור בטור הקודם: החתן, ויהא זה הקב״ה או ישראל, מתחייב שלא יאכל עם כלתו – ישראל או התורה, בהתאמה – לחם עצלות, אלא תמיד לחם שמקורו בעמל ובעבודה. פרפראזה על מזמור 'אשת חיל' שבספר משלי (לא, כז): צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל. · נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחוֹז בְּסִכְלוּת – תמיד ינהג עמה הבעל בחכמה; שיבוץ קטע פסוק מקהלת (ב, ג): תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם. במקורו מתאר הפסוק את ההתלבטות הפילוסופית של קהלת בין החכמה לכסילות, אך ברור מה הבחירה של החתן על פי הכתובה. · וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלֵי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכּוֹר – החתן מתחייב לשמור על הרכוש המשותף, ולא לאבדו עבור רווח-ממון. · אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכּוֹר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר – בצד השמירה על הרכוש, מתחייב החתן להרבות ברכישת ספרים – תורה – ולא במכירתם. הטורים מיוסדים כשילוב של שני פסוקים – הראשון מקהלת (יב, יב): וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ… (אמנם בפיוט הוא משמש בהיפוך חלקי של המשמעות), והשני ממשלי (כג, כג): אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה. · וְשֶׁלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַיָם יָשִׂים נְתִיבוֹ כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ – החתן מתחייב שלא להרחיק נדוד מבלי שהתורה עמו. · וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ – התורה תהא עם החתן תמיד, כדי שלא יפסיק מלימודה וישכחנה, כפי שמצוּוה גם המלך, על פי הכתוב בדברים (יז, יט): וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. · וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים – כעת מגיעה הכתובה לשלב הסיכום: כל התנאים הכתובים בה עומדים בתוקף. לשון הטור מיוסדת על נוסח חתימת הכתובה הרגילה: "והכל שריר ובריר וקיים". · כִּצְבָא הַשָׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים – תוקף תנאי הכתובה קבוע כפי שהכוכבים קבועים בשמים, ואינם זזים משם לעולם. · וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵם כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ – החתן התחייב בשבועה לקיים את כל התחייבויותיו להמון בית ישראל. · וּלְהַנְחִיל יֵשׁ לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ – ולהעניק להם מכל טובו וחסדו. מיוסד על מאמרו של ר' יהושע בן לוי על הפסוק במשלי (ח, כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא: "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה [=ש״י] עולמות" (משנה עוקצים ג, יב). · נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ – כך נשבע הקב״ה, כביכול ביד ימין שלו, ככתוב בישעיהו (סב, ח): נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ. · וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה – לאישור הכתובה והענקת התוקף לה, מקובל לערוך הליך של 'קניין' סמלי, באמצעותו מבטא החתן את מחויבותו לשטר הכתובה. קנייניו של החתן-הקב״ה הם חמשת חומשי התורה, המעידים על נישואיו לישראל. 'חמשה קניינים' מיוסד על פרקי אבות (ו, י): "חמשה קנינים קנה לו הקדוש ברוך הוא בעולמו ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד". בפרקי אבות חמשת הקניינים הם של הקב״ה והתורה היא אחד מהם, וכאן בפיוט חמשת הקניינים הם של החתן - חמשה חומשי התורה על שלל כינוייה. · וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה – שיבוץ קטע פסוק מזכריה (ד, ז): מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ. בהקשר של פיוטנו כוונת הפייטן, כנראה, היא שעל התורה יווסד הבית המשותף של הקב״ה וכנסת ישראל, ואותה ישבחו כל הבריות, כפי שנאמר בפסוק. 'אֶבֶן הָרֹאשָׁה' היא האבן הקבועה בראש כל שער, וכאן – בפסוק ובפיוט – משמשת כסמל וכעדות ליפי הבית כולו. · יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם – הצדיקים ישמחו ודאי בכתובה זו ובחוזה המופלא שנרקם בין הקב״ה לישראל, והם שיזכו לאכול מפרי כל הטוב שעתיד הקב״ה להרעיף על ישראל. לשון הטור מיוסדת על תפילת מוסף לימים נוראים: "ובכן צדיקים יראו וישמחו / וישרים יעלוזו / וחסידים ברנה יגילו…". ברקע הטור עומד גם הפסוק מתהלים (כב, כז): יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ ה' דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד. · בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם – התעודה המעידה על חתונת ישראל והקב״ה היא התורה, הארוכה ורחבה יותר מן הארץ והים. על פי הכתוב באיוב (יא, ט): אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם. · וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָם – וכל תנאי הכתובה עומדים בתוקפם ומבוררים היטב. כך לשון חתימת כל כתובה. · וַיָקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ – מחרוזת זו מסכמת את הכתובה בחתימת עדים, כפי שמקובל בכל כתובה בישראל. העדות על הנשואין היא התורה; מיוסד על תהלים (עח, ה): וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם. במקורו, כוונת פסוק היא שהתורה מעידה על נסי ה' ונפלאותיו עם ישראל במצרים ובמדבר, וכאן הפייטן מסב את התורה כעדות על החתונה בין ישראל לאביהם שבשמים. · וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ – העדות נועדה לגדור ולשמור את קדושת הנשואין, כדי שלא ייפגעו; פרפראזה על פסוק שמשמש דווקא כקובלנה על הקב״ה, ומובא בתהלים (פ, יג): לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ. · וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ – לא רק התורה מעידה על הקשר בין ישראל והקב״ה, אלא גם השמים והארץ בכבודם. הטור מיוסד על שילוב בין שני פסוקים, הראשון מישעיהו (ח, ב): וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ, והשני מדברים (ל, יט): הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. · יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ – הפיוט נחתם באיחולי הפייטן לזוג, שיזכו לשמוח זה עם זו, החתן עם הכלה שלקח לנחלה לו, והכלה עם בעל-נעוריה המוכר משכבר, הראוי לכל שבח והלל; המחרוזת בנויה כתמונת ניגוד לתמונת האבל המתוארת בנבואת יואל (א, ח): אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ. · אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ – ואכן, שבח לו לעם שזכה לכך, להתאחדות של נישואין עם הקב״ה, ככתוב בתהלים (קמד, טו): אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שני, 30 במאי 2022

מתן תורה וזכותנו על הארץ שבועות תשפב

ד״בס מתן תורה וזכותנו על הארץ שבועות תשפ״ב

**1. רש״י בראשית (פרשת בראשית פרק א פסוק א)**

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ״החודש הזה לכם״ (שמות יב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום ״כח מעשיו הגיד לעמו״ (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים — יאמרו להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

**2. עבודה זרה דף ב ע״ב – ג ע״א**

אומרים לפניו: רבש״ע, כלום קיבלנו תורה ולא קיימנוה? ומי מצי למימר הכי? והכתיב: ״ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו״, וכתיב: ״אלוה מתימן יבוא״ וגו׳. ומאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? א״ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה. אלא אמרי הכי: עד כלום אמרי, ועל דא תברתהון, ואמאי לא קיבלוה ולא קיימוה?

כלום כפית עלינו ההר כגיגית כמו שעשית לישראל? אלא אמרים כך לפניו: רבש״ע, קבלת קבלנו ולא כפית עלינו ההר כגיגית. ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא על ישראל את ההר כגיגית, דכתיב: ״ויתיצבו בתחתית ההר״, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם!

מיד אומר הקדוש ברוך הוא: ראשון שקיבלתם מצות שש, היכן ראשון שקיימתם! ועמד רב יוסף: מאי דתקיימום? ראה מאי ראה? ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״ (חבקוק ג, ב) — ראה שבע מצות שקבלו עליהן ולא קיימום, עמד והתירן להם. א״כ חוטא מיגרר איתגורי? אמר מר בריה דרבינא: לומר, שאף על פי שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה… אין מקבלין עליהם שכר. ועושה… אלא כמי שאינו מצווה ועושה.

**3. שמות רבה, פרשה כז, סימן ט**

אלא בשעה שבא הקב״ה ליתן את התורה, לא קבלוה מן האומות אלא ישראל. משל למלך שהיה לו שדה והיה מבקש למוסרה לאריסים. קרא לראשון ואמר לו: אתה תקבל השדה הזו? א״ל: אין בי כח. וכן לשני ולשלישי ולרביעי, ולא קבלוה. קרא לחמישי ואמר לו: אתה תקבל לפולחה השדה הזו? א״ל: הן. אמר לו המלך: כמה שאמרו אותם שאין יכולין לקבלה, אין אני מקפיד עליהם. ומשקבלה זה על עצמו ולא קיימה והובירה — על זה שקבלה גלה.

כך הקדוש ברוך הוא, כשהחזיר על כל אומה ולא קבלו עליהם לשמרה — לא הרתיק עליהם. וכשבא אצל ישראל, אמרו ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ושמענו״ (שמות כד). לכך הוא בדין שתשמעו. ״שמעו דבר ה׳ בית יעקב״ (ירמיה ב), ואם לאו — ״בערבות ויקש״.

**4. מדרש תנחומא, פרשת וזאת הברכה, סימן ד**

אמר רבי אבהו: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין אומות העולם מקבלין את התורה. מפי מה יצא? לפי שכך מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שאין הקדוש ברוך הוא מטורדן מן העולם ואח״כ בא על בריותיו, אלא בא על בריותיו בטרם יבוא.

**5. מדרש תנחומא, פרשת יתרו, סימן יד**

חביבה התורה שנבראה בשבילה. בא וראה: ״ואשים דברי בפיך״ (ישעיה א), וכן הוא אומר: ״ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה״. כשבקש הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה לישראל, החזירה על כל האומות ולא קבלוה. בקש להחזיר העולם למדידת מימיו, שנאמר ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״ (חבקוק ג, ג). כיון שקבלוה ישראל — תיישב העולם. לפיכך אמר ה׳ לקיים.

**6. ויקרא רבה, פרשה יג, סימן ב**

פתח רשב״י: ״עמד וימודד ארץ ויתר גוים״ (חבקוק ג, ג). מדד הקדוש ברוך הוא כל האומות ולא מצא אומה שהיתה ראויה לקבל את התורה אלא דור המדבר. מדד הקדוש ברוך הוא כל ההרים ולא מצא הר שיתן בו את התורה אלא סיני. מדד הקדוש ברוך הוא כל העיירות ולא מצא עיר שישב בה הבית אלא ירושלים. מדד הקדוש ברוך הוא כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה ליתן לישראל אלא ארץ ישראל. הה״ד ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״… ואמר מדמן: התיר התירים של גוים.

**מהרש״א חידושי אגדות — ״מפי ה׳ תורה מאירת״**

ע״ז פ״ק שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל האומות ולא קבלוה. וי״ל דה״ל להקב״ה לכפות עליהם ההר כגיגית כדי שיקבלוה, דבדין יאמרו לעתיד האומות כה״ג: כלום קבלת עלי ולא כפית ההר כגיגית כמו שעשית לישראל, דכתיב ויתיצבו וגו׳. ע״ש.

**7. מסכת ביצה, דף כה עמוד ב**

משמיה דרבי מאיר: מפני מה ניתנה תורה לישראל? מדבי רבי ישמעאל: מפני שהן עזין. אמר הקדוש ברוך הוא: ראויין הללו מימי — ״אש דת למו״. תן להם דת של אש. שאלמלא תורה (אלו כלה) אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם.

**8. תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד, הלכה ב**

א״ר פפא בר חייא: חוזר אני על כל המקרא ולא מצאתי שקראו ישראל ציון אלא זה: ״ולאמר לציון עמי אתה״.

**9. זוהר, פרשת צו, דף לה עמוד א**

פתח ר׳ אלעזר ואמר: ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״ וגו׳ (ישעיה א). בריך קודשא בריך הוא, כל מאן דאשתדל במלי דאורייתא ושפוותיה מרחשן אורייתא — הדא הוא דכתיב ״ואשים דברי בפיך״, ופרשא גדפהא עליה, ושכי עליה חפי. ולא עוד אלא דהוא מקיים עלמא, הדא הוא דכתיב ״ובצל ידי כסיתיך״. וקודשא בריך הוא חדי עמיה כאלו ההוא יומא דכתיב (שם): ״לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה״.

מכאן אוליפנא, דכתיב ״ולאמר לציון עמי אתה״ — אקרי ישראל בשמא דציון. דכתיב (שם א): ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ — אקרי בשמא דציון.

**מהרש״א חידושי אגדות: **

אבל העוסק בה לשמה הוא מעיז פנים נגד המלעיגים ומחזיק בה, שע״כ קראת התורה עוז, ״ה׳ עוז לעמו יתן״. אם יחזיק בה לעסוק בה לשמה — במקום מעוזי, וז״ש ב״ה יתברך לו השלום. וכפל כי העולמות הע הם שלו יתברך ב״ה, כי הקדים העשיה לשלום לישראל בשמיה, ובשלישיה הקדים השלום לעשיה. לפי שמעלה של בפמליא הוא השלום בעצמות, ועל כן אמר יעשה שלום לי. אלא שע״י חטא באת הקטגוריא על האדם בפמליא של מעלה, שיש מלמדים זכות וזה שלומד לשמה עושה שלום, ויש מלמדים חובה. אבל בפמליא של מעלה סמך לו יתברך ב״ה העשיה, לפי שהשלום אינו עצמי אלא מקרה, כמ״ש בבריאת עולם שאמר שלום — שהוא כולו קטטה, אלא שע״י מעשה האדם שלומד לשמה עשה שלום של פמליא של מטה.

הגאולה מקרב אף שאמר ולוי ואמר ״ולאמר לציון עמי״. לפי כי ה״ל לאמר ״ולאמר לישראל עמי״ או ליהודה, אבל אמר לציון בגלותם. לפי שאמר ישעיה הנביא לעתיד בגאולה ״ואמרתי לא עמי אתה״ (הושע), שתהיו עמי ע״י שתהיו לציון. ולאמר ישעיה הנביא: ע״י לעסוק בתורה לשמה בהלכה — אתה עמי קראים בשמא דציון, ומצוי גאולה תהיו.

**10. סנהדרין דף צט עמוד ב**

אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה — משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. אמר רב: כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה. אמר רב: ״במעוזי יחזק בי שלום יעשה לי שלום״. אמר ל׳ [רבי יוחנן (ריש לקיש) אמר]: ״ואשים דבר


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

משמחי לב על החומרות

משמחי לב על קהלת פרק ז פסוק טז, עמוד 260 (הרב רפאל ברדוגו, מגדולי חכמי מרוקו לפני 200 שנה)

״אל תהי צדיק הרבה״ — לא תאסור יותר ממה שאסרה התורה, כי די לנו בחומרות התורה או מה שהסכימו להקת החכמים המוסכמים לנו, והם לנו בזמן הזה חכמי התלמוד. וזולת החומרות הנזכרים בתלמוד, עליהם הוא אומר ״אל תהי צדיק הרבה״.

וכמדומה לי שכל רבותינו האשכנזים לא פירשו הפסוק הזה כן, שהרבו והפריזו על המידה בחומרות. וגם וידוי יום הכיפורים מסייע פירושינו, שאומרים ״את אשר התרת אסרתי״ — וקשה קושיא, ומה בכך? אלא ודאי שאין רצונו יתברך לאסור המותר, כי בזה יכבד עול התורה על מקבליה ויפרקו עולה חס ושלום, והכתוב אומר ״דרכיה דרכי נועם״.

והרבה קרא תגר רבינו הרמב״ם ז״ל בשמונה פרקיו על המרבים בתעניות ובסיגופים חינם. והוא אומרו לבסוף ״למה תשומם״ — שעל ידי החומרות תפרוק עול.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

נוסח הכתובה - לחג השבועות

פתיחה – חיזור החתן אחר הכלה:

יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ

פניה לכלה – הצעת נישואין: רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם

תשובת הכלה: אָמְרָה אֲיֻמָּה אֶת שִׁמְעַת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ

הכנות לחופה: לְחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

מתן תורה – מעמד החופה: וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי

נוסח הכתובה: בְּשִׁשִּׁי בַשַּׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן יוֹם לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה אֵל חַי נִתְכַּוָּן שִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן

בְּיוֹם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר אֵל נֶעְלָם הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן עַל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ לִבְרִיאַת עוֹלָם

חידוש מעמד בכל שנה: לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין וּקְהַל עֲדָתִי בְּכָל תְּפוּצוֹתֶיהָ פֹּה בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ בְּיַד אֵל נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ

אמר החתן: אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים חִכּוֹ מַמְתַּקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים

אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכֹּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת

יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פְּקוּדִים נֶחֱמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

ההתחייבות: וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֵזוּן יָתִיכִי וַאֲכַסֶּה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וְלִמְכַסֶּה וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא

וִיהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים תִּחְיִי אַתְּ וּבָנַיְכִי הָרוֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי

הסכמת הכלה: וּצְבִיאַת כַּלְתָא דָא וַהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וּבְרִית עוֹלָם לְקֶשֶׁר אַמִּיץ בֵּינֵיהֶם שׁוֹת שָׁתוּ יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

תוספת התחייבות: וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא וְהוֹסִיף עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא

הִקְדִּים לָהּ בְּתוֹרַת מֻקְדָּם רְמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה מֵהֶן לֹא יְמִישׁוּן כִּי אוֹתָם יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן

וְעוֹד כָּתַב לָהּ בְּתוֹרַת מְאֻחָר מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה נִקְדָּשׁוּ לְמִנְיַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּשׁוּ מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ

נדוניית הכלה: וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעֵלַת לֵיהּ כַּלְּתָא דָא לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת מֵאֵת אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת

נִמְצָא סָךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם וְתוֹסֶפֶת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם

הסכמת החתן: וְרָצָה הֶחָתָן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּפְרִי יְשַׁוֶּה לוֹ שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ

התחיבות החתן וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחֲרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה לְאִתְפְּרָעָא מִכֹּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין אִישׁ לֹא יֶהְנֶּה בָּהּ מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה

הסכמת הזוג וְקִבְּלוּ תַרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסוֹף כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסוֹף תְּנָאֵי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף

מעשי ידיה לחתן:

מַעֲשֶׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמָּהּ וּבַיּוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלֲלוּהָ בַּשְׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ

התחייבות החתן לכלה: וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאָתָה עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ

וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָהּ כֹּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל יִטּוֹל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה

וְשֶׁלֹּא יִשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת

וְשֶׁלֹּא יַנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחוֹז בְּסִכְלוּת

וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלֵי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכּוֹר אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכּוֹר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר

וְשֶׁלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַיָם יָשִׂים נְתִיבוֹ כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ וְהָיְתָה עִמוֹ וְקָרָא בוֹ

קיום התנאים: וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵם כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ וּלְהַנְחִיל יֵשׁ לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ

וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה

חתימה: יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָם

וַיָקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ

יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אגדות רבה בר בר חנה

הרשב״ם כותב מה מטרת האגדות של רבה בר בר חנה. – להפעים בנו את גדולת ה' וכו'. האם הוא סובר שהם תיאור של מציאות ריאלית? האם סיפורים דמיוניים יכולים לגרום לנו לחשוב ש״מה רבו מעשיך ה'"? הרי גדולת מעשה ה' הוא במעשים ממשיים ולא בדמיונות.

הוא מגדיר את דבריו כ״שיחת תלמידי חכמים" שצריכה לימוד – כלומר, ניתן ללמוד ממנה דברים. הן את גדולת מעשי ה' בזה ובבא, והן פירושי המקראות. לא ניתן אפוא לקבוע שכל הדברים הם תיאור של ריאליה, אלא התנסחות באופן שיגרום למטרות הללו. בנוסף יש לעיין האם כוונתו שהפירוש של הפסוקים הוא פירוש ריאלי או שגם לו יש מטרות משנה.

רשב״ם מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א

אמר רבה אשתעו לי כו' - כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה' ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד.

הריטב״א לעומת זאת מתייחס לכך שהסיפורים הללו נראים כדמיוניים, וכותב שזה משום שלא ראינו את פלאי תבל, ואכן אנו יודעים שהלוויתן הוא בעל חי ענק וגודלו הוא עצום. אלא שלא כל הסיפורים הללו הם תיאורי מציאות, חלקם הם מחזות רוחניים, שמושפעים גם מהמקום שבו רואים אותם. רבה בר בר חנה בעצמו היה נוסע בים, ושם היה חולם ורואה מראות מופלאים. למראות הללו יש תכלית שאותה צריך המעיין לחשוף ולהבין.

חידושי הריטב״א מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א

אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא וכו'. יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים. ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז״ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח. וכללא דהאי סוגיא דכל נחותי ימא דאמרינן הוא ים אוקיינוס.

נראה שיש בדברים הללו שילוב של מציאות וחזון או דימיון, ועומק גדול גנוז בהם, מראות אלקים. כך ניתן ללמוד מדברי המהרש״א:

מהרש״א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א

אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ״ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגו' ותרומם גליו יעלו וגו' מ״מ יש כאן דברים בגו בענין צוציתא דנורא וטעם להצלת הספינה אלו השמות דנקט וטעם לג' מאה פרסי גם רחוק מענינו שיאמר גל לחבירו למשטף לעלמא ותשובת גל השני פוק חזי גבורתא כו' שאין להן רצון ובחירה

יד דוד מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א

אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא. כבר הסכימו המפרשים כי האגדות הללו אינן כפשטן של דברים ויש להם כוונה, וכן מהרש״א בחדושי אגדות פירש אותם דרך רמז, ונדפסו גם איזה ספרים על זה. אמנם מדברי רשב״ם לקמן משמע לכאורה דהבין הדברים כפשטן, וכן נראה מדברי הר״י אבן מגאש, ועיין מה שכתבתי בדף הסמוך.

הנה שגם בספר יד דוד הבין שלדעת הרשב״ם הדברים אמורים לתאר את המציאות, ומה שכתב בשם המהרש״א אינו מדוייק, משום שגם המהרש״א מודה שיש בדברים הללו מימד מציאותי. המהר״ל לעומת זאת הולך בכיוון אחר לגמרי:

חדושי אגדות למהר״ל מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א

אמר רבה בר בר חנא וכו'. כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית. אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי. וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות, כמו שאמר (תלים ק״ז) ותרומם גליו, וענין התרוממות המים שיש להם התרוממות על הארץ ולכסות את הארץ, ודבר זה מבואר כי מצד הטבע המים ראוים לכסות הארץ, וכן דקדקו רז״ל מן הכתוב שאמר (עמוס ה') הקורא למי הים וישפכם, שהמים הם גבוהים ורמים מן הארץ, ומ״מ אין שוטפין העולם.

לפי דברי המהר״ל חז״ל בסיפורים הללו משתמשים במוטיבים מציאותיים: ספינות, גלים, לוויתנים, בעלי חיים, כוכבים, אולם התיאור של המוטיבים הללו אינו מציאותי כלל, והוא נועד לתאר מציאות רוחנית. הסיפורים הללו הם משלים לרעיונות רוחניים. את הנקודה הזאת פיתחו הרבה בעלי הסוד, וכך מצטט באריכות רבה בספר פני שלמה מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א מדברי הרמח״ל במאמר על ההגדות:

אמר רבה אישתעי לי נחותא ימא וכו'. ראיתי כי טוב להעתיק פה מאמר אחד להחכם הכולל המפורסם מהו' משה חיים לוצאטו ז״ל, אשר כתב בקונטרס מאמר על ההגדות וז״ל, הנה כבר ידעת שמה שהביא לחז״ל לכתוב דברי התורה שבע״פ, אחר היות המקובל אצלם שדברים שבע״פ אסור ללמדם בכתב, היה מה שראו שהיו הדעות הולכות ומתחלשות באורך הגלות, וחלישות הזמנים והזכרון מתמעט והסברא מתקצרת, ונמצאת התורה משתכחת, ע״כ בחרו משום עת לעשות לה' לחקוק בספר פי' המצות כולו, למען ישאר קיים כל הימים והוא כלל המשנה והגמ'. והנה התבוננו עוד וראו שבחששא הזאת שחששו על חלק המצות, ראוי היה לחוש ג״כ על חלק סתרי תורה ועיקרי האלהיות. אך אין התיקון שמצאו לחלק המצות ראוי לחלק הסודות, וזה כי ביאורי המצות והדינין אין היזק כלל אם יכתבו בספר בביאור גלוי לכל קורא. אך חלק הסודות אין ראוי שימסור כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד יקר המושכלות ולא מצד עמקם. אם מצד יקרם, כי איננו כבודו של הבי״ת שימסרו סתריו בידי אנשי מדות רעות, ואפי' שהיו חכמים מחוכמים. ואם מצד עמקם, שהרי הענינים באמת עמוקים מאוד, ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב, ואם יפגעו בם סכלים גסים אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו הענינים האמיתיים היקרים לשיבושים ודיעות רעות. ע״כ גמרו לבצוע את הדין, והיינו לכתוב אותם, למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים. אך בדרכים נעלמים ומיני חידות, שלא יוכל לעמוד עליהם אלא מי שמסרו לו המפתחות, דהיינו הכללים שבהם יובנו הרמזים ויפורשו החידות ההם, ומי שלא נמסרו לו המפתחות, יהיו לפניו כדברי הספר החתום וכאלו לא נכתבו כלל. והמפתחות האלו השאירום ביד תלמידיהם שקבלו מידם, ואמנם עליהם סמכו שלא ימסרו אלא לתלמידיהם אחריהם הגונים כהם וכן מדור אל דור. והנה הזהירו וכן צוו לכל משכיל ומלמד, שיהא מזהיר ומכריז לכל שדברי חכמים וחידותם צריכין לימוד, ושכל הקרוב להם ואין המפתחות בידו אינו אלא רוצה ליכשל. ואולם אחרי הזהירם האזהרה הזאת, אם יבא איש ויעפיל לכנוס בם והמפתחות אינם בידו וכשול ואחור ונשבר, והנה דמו בראשו והם את נפשם הצילו, עכ״ל הנחמד.

הנקודה המרכזית היא שחז״ל בחרו בדרך הזאת להטמין את סודות התורה, כדי שמצד אחד הם יהיו מצויים ביד הכל ולא יעלמו עם טלטולי הגלויות, ומצד שני רק מי שראוי לכך יוכל לעמוד על סודות הדברים, ולקבל את המשמעות הפנימית שלהם.

ר' שלמה אבן וירגה [ה׳ר״כ 1460 – ה׳שי״ד 1554] בספרו 'שבט יהודה' מתאר ויכוח אידיאולוגי בין הנוצרים ליהודים בענין התלמוד. מוקד ההתמודדות בויכוח זה הוא אגדות רבב״ח. ומכאן רצון להסיק מסקנות תמוהות על התלמוד כולו.

ויכוח היה בין איש נוצרי ובין איש יהודי לפני המלך דון אלפונשו מפורטוגאל: אמר המלך: יש לי על הדברים אלה השגות, אביאם בסוף עניננו, ואני אומר שכיוון שמנהג שלכם לומר דברי שקר ושוא כבר הוחזקתם לשקרנים בכל דבר. ואני שמעתי בויכוח אחד, שאתם אומרים בתלמוד שלכם שנמצא צפרדע גדולה כששים בתים, ושתנין בלע אותה, ושבא עורב ובלעו, ודילג על האילן. וכל אלו דברי שקר מפורסם, כפי מה שנתאמת. ועוד אתם אומרים, שבים אוקינוס נפל ברזל ונתגלגל ז' שנים ולא ירד לקרקע, מי ראה בעמקי ים אם ירד או לא? ועוד אתם אומרים, כי איש חכם ראה בים שנתגאו גליו, ובין גל לגל שלש מאות פרסאות – וזה שקר, כי כל הים ההוא אינו שלש מאות פרסאות.

תשובת היהודי: כתבו קצת מנבוני לב, שהקדמונים היה מנהגם שכשירצו לקרב העם שישמעו דבריהם היו לוקחים נבל ומנגנים, וכשהעם קרב לערבות הניגון אז היו אומרים מה שנראה להם לתקון הסדר המדיני והישרת הנשמה. והנה קדמונינו, כאשר לא ידעו לנגן, תפסו דרך אחרת, להביא דבריהם בדרך משל ומליצה, והיודע ידע התוכיות. ושני הדברים למדנו בלשון המשורר אשר אמר: "אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי".

מקור לדבריו הוא בדברי רבי ידעיה הפניני הברדשי [ה׳ל 1270 – ה׳ק 1340 ] (נדפס בתוך שו״ת הרשב״א סימן תי״ח מהד' מכון ירושלים עמ' רכא). אמנם הוא לא מדגיש שיש בהם תוכן אלא רק ממד של "בידור" מסוים – מילתא דבדיחותא.

החלק השלישי כל המאמרים המספרים בשום חדוש יוצא מן המנהג ועל הכלל בשנוי אי זה טבע שלא ימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה או שום חזוק, אלא שיזכירו על צד הספור לבד לתועלת הרוחת התלמידים וצורך הכנסתם במלי דבדיחותא להניח מכובד העיון ועמל הגרסא וזה בספורי רבה בר בר חנא וזולתם מהדומים להם רבים, הנה נפרש ל זה בודאי ויוציאוהו מגלויו ואף על פי שהוא בלי [ספק] אפשר בחֹק יכולת האל ומבלי שימשך ממנו שום היזק מפורסם באמונה.

רבי אליהו מוילנא [גר״א] [20] [ה׳ת״פ 1720 – ה׳תקנ״ח 1797]

והסוד גנוז וקבור שם, ולא ידע איש את קבורתו כנ״ל ול״ל רשו לאפקא מינה כו' וכמ״ש שם דף ר״פ ע״א ומה דאתמר בך, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה[21]… והענין כי סוד משה הוא תורתו, הלכה למשה מסיני שהוא הסוד, והוא גנוז ברמז והן הגדות שהן בש״ס כמו המעשים דרבב״ח וסנחריב שהן לפי הנראה ח״ו כמו דברים בטלים ובהן גנוז כל האורה והתורה תורת משה כל רזין דאורייתא. וזה שבקש משה שלא יגנז הסוד באלו הדברים, ולא ניתן לו וזהו מחולל מפשעינו שנעשה חול דברי' של חול והוא בפשעינו כמ״ש ויתעבר ה' בי למענכם.                   (גר״א, יהל אור, ביאורים על הזוה״ק עמ' 56)

רבי יוסף חיים עבדאללה [בן איש חי] [ה׳תרל״ד 1834 – ה׳תרס״ט 1909]

ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה ולא נגע ביה. הנה בודאי כל זה ראה במראה החלום. ולא הוה הכי ממש. דהא מלכי מצרים החנוטים שהיו קודם פרעה ואחר פרעה, מצויים עתה כמו שהן בעיר מצרים. ואין קומתם משונה מבני אדם אשר בזה״ז. ועל כן מוכרח לומר דלא הוה הכי ממש. אלא כך נראה לו במראה החלום. ואפילו אם נפרש: לעולם קומתם דמיא לקומה של זמן הזה. ונמצא רק אחד לבדו היתה קומתו גבוהה מקומת כל חביריו מאוד. שהוא שיעור הנזכר כאן. מכל מקום נראה יותר שכל זה במראה החלום. ושם בהמשך בסיפור ונראה בודאי שזה המראה הראה לו בחלום.                                                                           (בניהו עמ' לט)

ושם בהמשך בסיפור הי״ג, "ונראה בודאי שזה המראה הראה לו בחלום".

רבי יוסף חיים הנ״ל

הנה נודע כל מאמרים אלו לא דברו בהם דברים כפשוטן, אלא הם דברי משל, ואפילו שיש בהם דברים שאפשר להיות במציאות, עם כל זה לא נאמרו אלא דרך משל וחידה והמה הנקראים במשלי (א, ו) להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם.                                                 (בן יהוידע ב״ב עג. ד״ה האי גלא)

חשוקי חמד מסכת בבא בתרא דף עג עמוד א – הרב זילברשטיין

רשב״ם ד״ה אמר רבה

לצאת לחו״ל כדי לראות נפלאות ה'

שאלה. האם מותר לצאת לחו״ל על מנת לחזות בפלאי הבריאה, או שיש בזה איסור של יציאה לחו״ל, ושל ביטול תורה?

תשובה. נאמר ברשב״ם במסכת ב״ב דף עג ע״א (ד״ה אמר רבה): כל הני עובדי דקא חשיב, משום מה רבו מעשיך ה'. וכתב המהרש״א בדף עד ע״ב וז״ל: ודע, כי יש לנו להאמין בכל הדברים האלו בפשטן, ואף שהמפרשים האריכו בדרוש הזה לפי כוונתם, יעו״ש, אין הדברים יוצאין ממשמען, ואין להכחיש פשטי הדברים, עכ״ד. ולפי זה אם מצינו שרבה בר בר חנה האריך בתיאורים של מה שראה, וכלשונו 'לדידי חזי לי', והרשב״ם פירש שיש בזה מעלה משום מה רבו מעשיך ה', מסתבר שאין בכך ביטול תורה. ואם יש בזה תועלת של מצוה, ושבח לבורא עולם, יתכן שאין בזה איסור של יציאה לחו״ל. וכעין זה כתב בשבט הלוי (ח״ה יו״ד סימן קעג) שאם הולך לזמן מועט מאוד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב״ה, יש מקום לצדד להקל, וכמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה, יעו״ש.

אגדה א.

אמר רבב״ח, אשתעי לי נחותי ימא, האי גלא דמטבע לספינתא, מתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא, ומחינן לה באלוותא דחקוק עליה אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה, ונייח.

אולי אפשר שהקצף המשתבר בראש הגלים הוא אשר נראה כאותה אש לבנה. ולדעת רשב״ם הוא המלאך המזיק שאותו צריך למחות באלה שעליה חקוקים הדברים הנ״ל.

חקוק – דווקא ולא כתוב, שם ה' הוא הוא האלה.

ביאור הגר״א

ים – עולם הזה. אניה – האדם.

נחותי ימא – המתבוננים בתהפוכות עולם הזה, ורואים איך הקב״ה מתנהג עם כל בריה לפי מעשיה, מדה במדה.

יש המספרים את סיפורו של העולם. אנשים שיש להם את היכולת להבחין במה שמסתתר מאחורי האירועים, בתהליכים, בחשבון האלקי שמנהל את העולם. האנשים הללו נקראים "נחותי ימא" – יורדי הים, משום שגם הם היו בתוכו. רק מי שהיה בתוך הים יכול לאבחן נכון את מה שהוא רואה, ולהסביר את המתרחש במדויק.

רבה בר בר חנה הלך ללמוד מהם, לשמוע את הסיפור שלהם, והם ראו בו את האדם הנכון לקבל את הדברים, וגם אחר כך להעביר אותם הלאה.

גלים – הצרות העוברות על האדם, שמקורם במלאך המוות היוצר את המשברים הללו "כל גליך ומשבריך עלי עברו". המשברים הללו הם גם ניסיונות, יצר הרע, שנראה כאש לבנה – כלומר שבכלל הדבר מותר.

שתי סיבות גורמות לכך: שעבוד מלכויות וגם עצם הצרות שבגלות. את שתי הסיבות שגורמות לצרות ולניסיונות הללו צריך להסיר. גם להפסיק את הצרות עצמם, וגם את שעבוד המלכויות - כלומר גאולה ושיבה לארץ ישראל.

ההצלה משתי הסיבות הללו היא על ידי שתי שמות: אהי-ה וי-ה. השם הראשון נזכר בשם שאמר הקב״ה למשה שיאמר לבני ישראל, "אהי-ה אשר אהי-ה", והכוונה היא שהקב״ה יהיה איתנו גם בעת הגלות לשמור עלינו, וכפי שכתב רש״י. באמצעות השם הזה ה' יסיר את הסיבה הראשונה. השם השני נזכר במלחמה בעמלק: "כי יד על כס י-ה וכו', ידו של הקב״ה על כסאו – עם ישראל, וכשאין הכסא שלם – דהיינו כשישראל נמצאים בגלות, אין מלכותו שלמה, ואין מלכות ללא צבא, לכן כדי שהמלכות תושלם וגם צבאות המלכות יושלמו, צריך לגילוי שם י-ה, ואז יתווספו גם הצבאו-ת אל ה'.

צריך לכך את האתערותא דלתתא שלנו, שהיא על ידי אמירת אמן, כדברי הגמרא במסכת סוטה, שעל ידי אמירת קדושה דסדרא ואמן יהש״ר העולם עומד בגלות, ואמרו על הפסוק "שומר אמונים" שומר אמנים, (שבת קיט) וכל העונה אמן בעוה״ז זוכה ועונה לעוה״ב שנאמר אמן ואמן, וזהו אמנים – לשון רבים. ולכן גם כאן הדבר נאמר.

רבי נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר״ן קמא תורה א

פתיחה – עם ישראל בגלות

עכשיו בעוה״ר חן וחשיבות האמתי של ישראל נפל, כי עכשיו עיקר החשיבות והחן הוא אצלם.

מי שאין לו "חן" לא מקבלים את בקשותיו. (כך ראינו גם אצל אסתר "ותמצא חן וחסד לפניו") לכן אנו צריכים את הדרך למציאת חן.

על ידי תורה – "השכל של כל דבר" "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה) – שמעלה חן על לומדיה (עירובין נד, ב) ממילא מתקבלים הבקשות והתפילות. הכרת המציאות הפנימית היא יוצרת את החן הזה "חכמת אדם תאיר פניו".

גם רבי נחמן מסביר כמו הגר״א באופן מפתיע

גל – יצר הרע.

ים – עולם הזה ואולי גם הגלות

ספינה – האדם ובעיקר ה״חן" שלו – החשיבות שלו מלשון "ספון"

אש לבנה – יצר הרע שמתחפש למצות (דומה הגר״א שמראה לו היתר…)

מכים אותו באלה שעליה שמות ה' ית' – הכוונה לתורה – שייכת לאות ו – זה גודל הלוחות ששה טפחים, וצורת האות ו דומה למקל. ועליה שמות – התורה היא שמותיו של הקב״ה.

על ידי התורה מתקבלות הבקשות, משום שהשכל שלה נכנס ללב מי שמבקשים ממנו, בחינת נון הוא מלכות הוא מקבל, שמקבל מאור השכל – אות ח, לשון חיות, אור השמש. על ידי התורה יש חיבור בין המבקש ושכלו שהוא בחינת נותן, אל הנותן, שהוא בחינת מבקש השכל ונותן הבקשה. חיבור של אותיות ח – ן, ובאמצעות החן נעשה החיבור המושלם בין המבקש למקבל.

החיבור נעשה למלכות דקדושה בתפילות ותחנונים. וגם בארץ חיבור בין המבקש למקבל…

הראי״ה קוק במאמרי הראי״ה

ים – ים החכמה (אולי על שום הפסוק ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים).

יורדי הים – נשמות שמתגלות לגלות חידושי תורה וסודותיה

גל – כוחות הטומאה ומתאימים הדברים גם לגר״א ומוהר״ן שהם כוחות היצר.

ספינה – כנסת ישראל. לעומת הגר״א ומוהר״ן שהוא האדם הפרטי, הראי״ה מסביר שהכוונה היא לכלל ישראל. על פי זה הוא צריך לבאר מהו היצר ברמה הלאומית, והוא תפיסות ואידיאולוגיות. הראי״ה מסביר שהכוונה היא לגל שרוצה להטביע את כנסת ישראל – כלומר לגמד אותה ולהעלים אותה, וזו הנצרות שביקשה להסיר מעם ישראל את חשיבותו ולומר לעולם שעזב ה' אותנו חלילה, שהרי אנו נרדפים בגלות.

הטיעון הזה אינו יורד לעומק משמעות הגלות שהיא לכלול את הכל ולהעלות את העולם כולו אל ה', וגם למרק את ישראל מחטאיו. ה' משגיח עלינו גם בגלותנו, והיא היא שמהווה את ההכנה לגאולה. זהו יחוד ה' (וכדברי רמח״ל בדעת תבונות).

הגל מתחזה לאור לבן – הנצרות ניסתה להיראות כאור החסד. היא הפכה לאש שורפת ומכלה.

היא מנסה להטביע גם את הספינה – הכלי שבאמצעותו חוצים את הים, ובישראל הם המצוות המעשיות שהנצרות ביטלה.

שם אהי-ה וכו' – כביאור הגר״א – ה' איתנו גם בגלות.

שם י-ה – עוה״ב בי' ועוה״ז בה״א – מנחות, הם מתאחדים לשם הוי״ה המלא, שמתגלה בכל צבאותיו, ונאמן באמן ואמן בעוה״ז ועוה״ב – מתאים להגר״א.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

לדרכה של תורה

בס״ד תורה של לדרכה

אליהו בן אלעזר

פרקים: ראשי

1. בד הסתירות ו- ר״ש של עותיהם 'ר

. ישמעאל

2. ת״ת- מצוות גדר א.'חלק

3. הראשונים דעות. לבירור

4. הרמב״ם בדעת. בירור

5. ת״ת- מצוות גדר ב.'חלק

6. הסתירות ליישוב ו- רשב״י בדברי

:"י ר

א. גירסאות. שינויי

ב. ל-2 ת״ת מצוות חלוקת. מצוות

ג. לארץ חוץ הנהגת בין הבדל

. לא״י

ד. 2 שונים אדם בני סוגי

. בחיוביהם

ה. האדם של תכונתו. מהי

ו. לאחר הא קול בת לפני הא

קול. בת

7. יחדיו הילכו ומלאכה. תורה

8. ההלכה. פסק

9. אומנותו. תורתו

10. חיזוק. דברי

1 - ישמעאל ור' שמעון ר' של בדעותיהם הסתירות

"לא שנאמר לפי לומר? תלמוד מה יד) יא (דברים דגנך" "ואספת ת״ר נאמר: לה: ברכות במסכת

ספר ימוש יעסוק שלא שם: (רש״י ככתבן? דברים יכול א, ח) ע ולילה"(יהוש יומם מפיך הזה התורה אומר רשב״י ישמעאל, ר' דברי ארץ דרך מנהג בהם הנהג דגנך" "ואספת לומר תלמוד ארץ) בדרך

שישראל בזמן אלא עליה? תהא מה תורה זריעה, בשעת וזורע חרישה בשעת חורש אדם אפשר נכר ובני צאנכם ורעו זרים "ועמדו שנאמר: אחרים בידי נעשית מלאכתן מקום של רצונו עושים

מקום- של רצונו עושים ישראל שאין ובזמן סא, ה) (ישעיהו וכרמיכם" איכריכם ע״י נעשית מלאכתן

"וא שנאמר עצמן " דגנך ספת עוד ולא, " שנאמר ידן על נעשית אחרים שמלאכת אויבך את "ועבדת

. מח כח, )'(דברים

אביי- אמר בידן עלתה לא כרשב״י בידן ועלתה ישמעאל כר' עשו. הרבה התבואה את (כשקוצרים ניסן ביומי מכם) (בבקשה מינייכו במטותא (לתלמידיו) לרבנן רבא ליה )אמר

אלא תורה ללמוד לפני תתראו (אל קמאי תתחזו לא והזיתים) הענבים את (כדורכים תשרי וביומי. השנה כל בפרנסתכם טרודים תהיו שלא במזונותייכו(כדי תטרדו דלא היכי כי במלאכה) )תעסקו לצרכי לדחותה ומותר ולילה יומם נוהגת אינה ת״ת שמצוות סובר ישמעאל שר' איפה לנו יוצא

שבעולם צורך שום מפני לדחותה ואסור הפסק לה אין תורה. מוד תל שמצוות סובר ורשב״י פרנסה,

אדם שנה לא שאפילו נלמד יוסי רבי של מדבריו אמי רבי אמר נאמר: (צט:) מנחות במסכת אולם

מפיך, הזה התורה ספר ימוש "לא מצוות קיים ערבית אחד ופרק שחרית אחד פרק "אלא רבי אמר

וערבית- שחרית של ק״ש אלא אדם קרא לא אפילו רשב״י משום יוחנן ימוש1 "לא …"קיים מהו כולה התורה כל את שלמדתי אני כגון ישמעאל: ר' את ישמעאל רבי של אחותו בן דמה בן שאל ולילה יומם בו והגית מפיך הזה התורה ספר ימוש "לא הזה המקרא עליו קרא יוונית? חכמה."ללמוד

יוונית חכמה בה ולמד יהיה) לא זה ודבר שם: (רש״י הליל. ה ומן היום מן שאינה שעה ובדוק צא אחד ופרק שחרית אחד פרק לימוד ע״י ת״ת במצוות חובתו ידי יוצא שאדם סובר שרשב״י לנו הרי

ולילה יומם לעסוק וחייב הפסק, לה אין ת״ת שמצוות סובר ישמעאל ר' ואילו. ערבית

סותרים מנחות במסכת ישמעאל ור' רשב״י שדברי רואים ברכות2 במסכת משנתם. את

ת״ת- מצוות גדר - 2 א 'חלק

בעזרת החלי וזה ת״ת, מצוות גדר מהו לברר אנו צריכים בדבריהם, הסתירה את בס״ד ליישב כדי

וגואלי: צורי

יט2 יא (דברים בניכם" את אותם )מדתם ול בת״ת1. נאמרו: ים עיקרי פסוקים 5 (דברים."ושננתם"

ז3 )ו ה)א5 לעשותם"(דברים ושמרתם אותם מדתם "ול ז4. ו )(דברים בם "."ודברת יומם בו "והגית.

ח א ולילה"(יהוש.)ע תורה ללמדו חייב אביו קטן אבל מת״ת, פטורים ועבדים נשים כותב: א, א ת״ת בהלכות הרמב״ם מישראל וחכם חכם כל על מצווה כתב: ב' ובהלכה בם"… לדבר בניכם את אותם "ולמדתם שנאמר:

התלמידים כל את ללמד אלו בניך למדו השמועה ומפי לבניך" ננתם "וש שנאמר בניו שאינם אע״פ

אותם "ולמדתם שנאמר שיכיר עצמו את ללמד חייב אביו לימדו שלא מי כתב: ג' ובהלכה … תלמידך עני אפילו עשיר… ובין עני בין בת״ת חייב מישראל איש כל כתב: ח' ובהלכה לעשותם". ושמרתם

וילדים- אישה בעל ואפילו הפתחים על המחזר בו והגית שנאמר: ובלילה ביום זמן לו לקבוע חייב

יומם."ולילה - תורה ללמוד חייב אדם מתי עד כתב: י' ובהלכה ימי כל מלבבך יסורו "ופן שנאמר: מותו יום עד

שוכח הוא בלימוד יעסוק שלא זמן וכל ט) ד (דברים …חייך"

הרב3 בשו״ע שכתב הזקן האדמו״ר של חידושו את נביא הרמב״ם: דברי את להבין, כדי שישנם2

מ״ושננתם2 התורה(נלמדת י)"דיעת מצוות בת״ת1. מצוות: ולילה יומם בו והגית מצוות. .

1 ועוסק בערבית הלכות ושתי בשחרית הלכות שתי אדם שונה נא': כ' בשלח ובתנחומא ס. דף כא' תיקון זוהר בתיקוני הוא וכן

היום- כל במלאכתו ולילה יומם בו "והגית וקיים כולה, התורה כל את קיים כאילו עליו."מעלין

2 אלא חובה שהיא שמעון לר' דסבירא משום לאו ותירץ: לה: לברכות בתוספותיו החסיד יהודה ר' הזאת הסתירה על עמד וכבר כאן אין אם בירור צריכים דבריו אולם אומר) רש' ד״ה שם הרא״ש כתב זה תורה(וכעין ביטול מפני דקאמר הוא בעלמא מצווה

תו? רה ביטול עבירת כאן יש למה הזמן-אז כל תורה לימוד חובת

3 ו סעיף ד' בפרק וכן והנה, ד״ה א' אחרון ג' קונטרס ג' פרק ת״ת 'הלכות

כולה- התורה כל את כפשוטו-ללמוד היא התורה ידיעת מצוות פה, מצוות ושבעל שבכתב התורה שחרית אחד בפרק חובתו ידי יוצא ואפילו תורה, ללימוד ובלילה ביום עיתים לקבוע היא והגית

ל כשטרוד הדחק בשעת ערבית אחד ובפרק פרנסתו4 שאין דברים אלו א) א חז״ל(פאה אמרו זה ועל, שיעור אין התנא ונקט הארוך): בפירושו פאה ריש אליהו (בשנות הגר״א וביאר שיעור להם

בה- לומד שהוא תיבה שכל התורה, את לחבב מאד מאד האדם שצריך למטה, להורות מצווה היא

כל כנגד שקולה שהיא תורה לימוד ות מצו חובת ידי אחת בתיבה שיוצא והראיה, עצמה בפני והשכל אחרים ע״י לעשות יכולה שהיא למצווה אפילו ת״ת מבטלים שאין בזה והכלל המצוות, כן אם המצוות. כל כנגד שקולה והיא עצמה בפני מצווה היא ותיבה תיבה שכל לפי בזה מחייב

רק אחת, מצווה אשר מ לקיימם טוב יותר בודאי כן ואם מצוות מאות מקיים אחד דף כשלומד

להתבטל5 רשאי אחר ע״י לקיימם. כשא״א

ביאר א') הלכה א' פרק העולם אור שלישי (מאמר זצ״ל פאלק ע יהוש ר' להגאון דאורייתא בנהורא חלקים לשלושה נחלקת ת״ת מצוות אמר: וכה התניא בעל דברי את: והסביר

1. בקיא שיהא כדי המצווה: שיעור דעתו. על משיעמוד בה כולה, וחייב התורה כל ולידע ללמוד

התורה ידיעת מצוות וזוהי תורה, בדברי. ורגיל

2. התורה- שמירת מצוות מאד נפשך ושמור לך "השמר שלומד מה ישכח."שלא

3. בו- ""והגית לתורה עיתים קביעת. מצוות

והגית למצוות התורה ידיעת מצוות בין נפק״מ מס': ישנם

צט( במנחות דמה כולה: (כבן התורה כל את שלמד 1. אדם יום בכל קצוב זמן לקבוע אדם חייב

אחרי שלמד מה על לחזור ויכול גדול זכרונו שכוח והגית(כשמרגיש מצוות לקיים כדי תורה ללימוד

כן- לא דאם וכדומה חודש התורה שמירת מטעם לחזור.)חייב

2 מטעם כן שאין מה שלושה או ליומיים ואפילו מלאכתו לצורך לבטלה ניתן התורה ידיעת מצוות.

יום כל שחייב (והגית) לתורה עיתים. קביעת

3 את בזה ומקיים אתמול, שלמד פרק אותו את יום כל ללמוד יכול לתורה(והגית) עיתים. בקביעת

התורה- ידיעת במצוות כן שאין מה והגית מצות חדש משהו יום כל להוסיף. שחייב

מדקדק ואינו לומד ושוכח… לומד אם אפילו ה לתור עיתים קביעת מצוות חובת ידי יוצא 4. התורה ידיעת במצוות כן שאין מה. בלימודו…

5 לתורה- עיתים קביעת. שמירת (וכן התורה ידיעת מצוות כן שאין מה, בהרהור חובה ידי יוצא לא

בהרהור6 לקיים שיכול. התורה)

4 ו ד', ת״ת הלכות הרב 'שו״ע

מוגבל- הוא והאדם התורה את ידע שהאדם היא שהמצווה כיוון התורה- ידיעת מצוות 5 היא זו למצווה השייכת התורה גם לכן

י למצוות והקצבה שיעור יש כך ומשום והגבלה במידה - עצמה מצד תורה לימוד חיוב שהיא והגית מצוות כן שאין מה התורה דיעת

לקמן- בעז״ה שנבאר פנוי(כמו רגע בכל תמיד בה שיעסוק היא ת״ת של המצווה גם לכן והגבלה, ממידה למעלה )היא למעלה

פרק שליט״א אשכנזי מרדכי הרב מאת הזקן האדמו״ר של ת״ת להלכות וציונים (הערות והגבלה ממידה עמ63 'ג' ב.)'הערה

6 א, ח- ת״ת בהלכות הרמב״ם דברי יבוארו זה 'וע״פ הפתחים על מחזר עני ואפילו התורה, בידיעת בת״ת= חייב מישראל איש כל מה היא חסידות מידת אבל הדין משורת זה וכל לתורה. עיתים בקביעת חייב התורה מידיעת שפטור ובנים אישה בעל ואפילו

ולילה יומם בתורה עוסקים היו כן ואע״פ מים… ושואבי עצים חוטבי היו ישראל חכמי גדולי שם: ט'. ה בהלכ הרמב״ם שכתב על לחזור הוא חייב דמה) (כבן התורה ידיעת מצוות את שקיים מי שאפילו התורה, שמירת מצוות את הרמב״ם כתב י ובהלכה

חייך ימי כל מלבבך יסורו "ופן שנאמר מותו יום עד."תלמודו

כ״ז: במצוות אות ישראל באור ל זצ מסאלאנט ישראל ר' המוסר תנועת אבי שכתב מה בזה "וראיתי

ענינים1 שני יש: ת״ת תורה2 לימוד. התורה ידיעת. . והיא מושננתם נלמדת התורה ידיעת שלומד. מה בכל חובה ידי ויוצא מוהגית נלמד התורה לימוד

לשתיים1: מתחלקת התורה2 חלקי בכל בקיאות לרכוש ידיעה. . לחדד בתורה להתחכם. היכולת

וליישרו. השכל

התורה דיני לדעת היא זו מצווה תכלית שהרי ופוסקים גמ' דווקא ללמוד צריך התורה בידיעת התורה כל את ולקיים לשמור איך ומקום מקום בכל ברורה ידיעה לו שתהיה בוריים על ומשפטיה

ולאחרים לעצמו להורות להוראה( להגיע היא התכלית סוף כאשר.)והמצווה,

לא (שבת הגמרא דברי את זצ״ל ). ט מסלאנ ישראל ר' מפרש ובזה כנגד בחכמה? … פלפלת לתורה? עיתים קבעת לו: אומרים לדין אדם שמכניסים בשעה רבא אמר

– עיתים הקביעת התורה ידיעת מצוות באה בחכמה פלפלת וכנגד התורה, לימוד מצוות. באה

זו גמ' נבאר בעז״ה )(ולקמן זצ״ל לייבאוויץ דב לגאון חזי דשפיר ועינא שכתב כז') סימן קידושין (למס' שמואל ברכת בספרו

"ושננתם" היא האיכות ולילה, ושיעור יומם היא התורה לימוד של הכמות ששיעור דברי שיהיו

דיבורו וכוח כוחו כפי ואחד אחד לכל הוא השיעור וביאור ל.) בפיך(קידושין. מחודדים

- וכד שלמה 'ת מסכ אחת בשעה ללמוד ויכול גאון של מח לו שיש אחד יש כך לעשות הוא, מחוייב

שעה- במשך דף חצי רק ללמוד ויכול זאת סובל מוחו שאין אדם ויש חיוב (דהיינו חיובו. זהו

.)אינדבידואלי - ורגע7 רגע בכל בה שחייב ציצית מצוות לחיוב ורגע רגע בכל שחייב ת״ת מצוות חיוב דומה ואינו

קימה בשעת שחל אחד חיוב הוא בתורה אבל עצמו פני ב חיוב הינו ורגע רגע כל ציצית שלגבי הלילה8 של הלימוד את לעשות שכיבה ובשעת היום, של הלימוד את. לעשות

3 - הראשונים דעות. לבירור

זו– מסכתא אשנה זה, פרק לשנות אשכים האומר רב אמר גידל רב אמר נא': (ח.) בנדרים גדול נדר על חלה שבועה ואין שם) הב״ח גירסת (כך הוא סיני מהר ועומד מושבע והלא ישראל, לאלוהי נדר

ב- נפשיה פטר בעי דאי כיון קמ״ל הא שבועה? … חלה הכי משום וערבית, שחרית שמע קריאת

עליו. עה השבו י התורה ש-מן משמע זו מסוגיא וערבית שחרית שמע. ת בקריא ת״ת מצוות חובת ידי אדם וצא

- ד לי מסתברא הא): (ד״ה שם הר״ן וכתב תמיד ללמוד אדם כל חייב שהרי מיפטר בהכי דווקא לאו

ב- ואמרינן כוחו, כפי ולילה יומם "ושננתם– ת״ר (ל.): דקידושין קמא "פרק ם מחודדי ד״ת שיהו

7 להם שאין לפי יוסף רב אמר טעמא? מאי חייב שהוא לפתחו מזוזה ועשה טליתו צייץ שאם ושווין קלא. : שבת בגמרא כדאמר

הוא זמניה ושעתא שעתא כל זמן קבוע להם מדאין זמן, . קבוע

8 ובקומך "בשכבך העשה של הת״ת בחיוב דינים הם "והגית" של והחיוב ושננתם של שהחיוב."נמצא

להכי9 סגי לא וערבית שחרית בפיך…וק״ש רגע בכל בתורה לעסוק אדם חייב הר״ן שלדעת לנו הרי,

. ורגע10 ש- שכבר) ד״ה יא: (ברכות מ-תוס' משמע וכן מברכת סוכה מצוות שונה במה התוס' שם שואל

ורה הת ברכת ואילו בסוכה, לישב וסעודה סעודה כל על לברך האדם צריך סוכה שבמצוות התורה. לומר ויש תוס': ועונים הוא, היום כל במשך לימודו את ופוטר ביום אחת פעם האדם אותה מברך והוי ולילה", יומם בו "והגית דכתיב ללמוד מחוייב אדם שעה דכל דעתו, מייאש שאינו תורה שאני

בסוכה– אכילה אבל הפסק, בלי היום כל (ולומד) יושב כמו. קבועה11 שעה …יש

ה דברי על ש- לי נראה וז״ל: תט״ז) סימן ח״ג הרדב״ז (שו״ת הרדב״ז כותב האלו ר״ן המפרשים כל

ד- להו דסבירא עליו, חלוקים רש״י12 את הרדב״ז שם מביא תמיד, ללמוד התורה מן חייב אדם אין,

מ- חוץ ש-ת״ת סוברים אלו ש-כל הרא״ש13, הריטב״א, הרשב״א, יונה, ר' היראים, בעל ערבית ק״ש

רשות14. א הו ושחרית - ב דבריו והובאו י״ב) סימן (עשין ה-סמ״ע במפורש וכ״כ הדחק, בשעת נאמרו הנ״ל הראשונים דברי

ת״ת (הלכות מיימוניות הגהות ללמוד– פנאי לו ואין לבול ב-ב שהאדם דחוקות בשעות ז'): א', סומך

לא מצוה ם קיי וערבית שחרית ק״ש אלא קרא לא אפי' צט:) (ב-מנחות שאמר יוחנן ר' על הוא

ימוש15.

4 - - ב בירור הרמב״ם. דעת

- כ פוסק שהרמב״ם מסיק לעיל) שהובא שמואל בברכת (מובא זצ״ל מבריסק חיים רבי הגאון רשב״י

ש- בברכות פרנסה צורכי אפי' דוחה ת״ת. מצוות

ב- הרמב״ם מדברי דבריו את הוא והוכיח אלא בלבד לוי שבט ולא ג': י״ג, ויובל שמיטה הלכות סוף

צווארו מעל ופרק ה'… לפני לעמוד להיבדל אותו. . רוחו נדבה אשר עולם באי מכל ואיש איש ל כ האדם– בני ביקשו אשר הרבים החשבונות עול ונחלתו חלקו ה' ויהי קדשים, קודש נתקדש זה הרי

וללויים לכהנים שזכה כמו לו המספיק דבר בעוה״ז לו ויזכה עולמים, ולעולמי. לעולם

אותו– רוחו נדבה אשר הרמב״ם: שכתב ממה להיפך, לדייק ניתן הללו הרמב״ם י מדבר אולם כלומר

רשות אלא ואיש איש כל על חובה זו. אין

ב- שליט״א אריאל יעקב הרב הגאון בזה שכתב מה וראה ו', רמ״ו, ל-יו״ד הגר״א ביאור וראה 9 תורה של באהלה לשו״ת פתיחה

עמ7-8 'ח״א.

10 ב- וראה רמ״ח סימן הרמ״ה שו״ת ח', אות ט״ו כלל הרא״ש. שו״ת

11 יה כרם (מח״ס שליט״א כהן יהושע הרב הגאון בשם הי״ו טולידאנו חביב ר' ידידי והעירני ש- לומר שיתכן ושע) הר״ן דעת יכול ת״ת שבמצוות "ושננתם", למצוות ת״ת מצוות בין הר״ן בדברי לחלק נצטרך ואז התוס', כדעת ולא ראשונים כשאר הינה

ב- חובה ידי לצאת אדם בפיך– מחודדים ד״ת שיהו "ושננתם" מצוות את אבל במנחות), (כרשב״י וערבית שחרית ק״ש א״א

יקדיש לא אם לקיים לעיל (שהובא דאורייתא בנהורא בס״ד מצאתי זה וכעין חן, חכם פי ודברי לתורה, זמנו כל.)את

12 שמ- הי״ו הירשפלד ידידיה ר' ידידי העירני ש- משמע הלכה לדבר אלא ד״ה ג: ברכות רש״י וכן תמיד, תורה ללמוד אדם חייב

- ש ולומר להוסיף יש קכ״ו– קי״ט, לתהילים בפירושו רש״י כ״כ רש״י סובר שמדאורייתא מדרבנן, הא מדאורייתא הא לומר ויש

ש- בירור צריכים עדיין והדברים הרדב״ז, התכוון ולזה תמיד תורה ללמוד מחוייב האדם. אין

13 האומר ד״ה ח. בנדרים התוס' מדברי משמע. וכן

14 ערבית– אחד ופרק שחרית אחד פרק קורא אדם שאם זיע״א פלאג׳י חיים רבינו הגאון וכתב ולא חובתו, ידי בזה הוא יוצא

ה- מערכת חי כל ב-נפש וראה ט״ז, אות ה-ת' מערכת חיים (גנזי כפשוטו ולילה– יומם בו והגית של מ״ע מבטל מיקרי אות ת'

.)'ל

15 ב- בזה שכתב מה וראה מושבע, והלא ד״ה ח. בנדרים הריטב״א גם כתב זה וכעין ג סימן ד' חלק צבי חמדת.'שו״ת

זצ״ל16 אריאלי הגר״י ואכן כ- פסק שהרמב״ם הסיק שכתב ממה זאת והוכיח בברכות, ישמעאל ר'

– עראי ומלאכתך קבע תורתך עשה אלא (ג, ז): ת״ת בהלכות הרמב״ם שמ ש- משמע אלו דברים רשאי

ש- כך על לסמוך ולא במלאכתו גם לעסוק אחרים ע״י תיעשה. מלאכתו

שליט״א17 אריאל יעקב הרב הגאון מוסיף שכתב ו) (ג, ת״ת בהלכות הרמב״ם מדברי לדייק: שניתן

מי ליבו שנשאו תורה– של בכיתרה מוכתר להיות כראוי זו מצוה לקיים לדברים דעתו יסיח לא

. . . אחרים 18 רוחו נדבה אשר לעיל (שהובא ויובל שמיטה בהלכות שכתב למה מקבילים והדברים:),

. אותו

כ- ס״ל שהרמב״ם ראיה עוד בס״ד להוסיף לי ונראה בהלכות בעצמו הרמב״ם שכתב ממה ישמעאל ר'

, ואל לבריות יצטרך ואל בצער, ויתגלגל עצמו אדם ידחוק לעולם י״ח: הלכה י' פרק עניים מתנות

לבריות תצטרך ואל חול שבתך עשה חכמים: ציוו וכן הציבור, על עצמו את אדם. ישליך

והעני– ומכובד חכם היה ואפי' מנוולת– באומנות ואפי' באומנות, יעסוק לבריות יצטרך …ולא

מהם קיבלו ולא הציבור מן שאלו לגינות…ולא מים עצים…ושואבי חוטבי מהם היו החכמים גדולי

להם כ. שנתנו י– הלכות ג' פרק ת״ת בהלכות הרמב״ם של החריפים דברים הם 'וידועים ליבו על המשים כל י״א:

הצדקה– מן ומתפרנס מלאכה יעשה ולא בתורה שיעסוק התורה את וביזה ה', את חילל זה, הרי

…וה״ז בע ב-ד״ת ליהנות שאסור לפי העוה״ב, מן חייו ונטל לעצמו רעה וגרם הדת, מאור וכיבה היא19 הראשונים חסידים ומידת ידיו, ממעשה מתפרנס שהוא למי היא גדולה …מעלה נראה כן על,

כ- ולא ישמעאל כ-ר' ס״ל שהרמב״ם לומר. רשב״י

5 - – ת״ת מצוות גדר ב.'חלק

ל״ו סימן ד' חלק יו״ד ח', חלק אג״מ (בשו״ת זצ״ל פיינשטיין משה ר' הגאון כותב ת״ת גדר )בעניין

ש- וגבול20 זמן בלא קבוע חיוב היינו התורה לימוד חיוב לפרנסתו לילך שרשאי כזה הוא חיובו אבל,

ת״ת של המצוה ביטול משום בזה ואין מהם), (שנהנה בעלמא לתענוגים רק שהוא אפי' צרכיו, . ולכל

הלכות ב הרמב״ם על האזל אבן בספרו זצ״ל מלצר זלמן איסר ר' הגאון בזה הקדימו ש-כבר ובאמת (משלי יין" שתו למלכים "אל שנא' שכרות דרך לשתות אסור המלך שם: הרמב״ם וז״ל ה, ג, מלכים ימי כל בו וקרא עמו "והיתה שנא': ובלילה ביום ישראל ובצורכי בתורה עוסק יהיה אלא ד') ל״א,

ת– אח אלא לו היתה לא אפי' בנשים, שטוף יהיה לא וכן שם: הרמב״ם כתב ו' ובהלכה חייו", לא

16 רשב״י ד״ה לה: ברכות על. משפט ל בעיניים

17 ג אות פתיחה ח״א, תורה של באהלה.'שו״ת

18 ספר על אהרן מטה פרח בספרו זצ״ל) סולובייצ׳יק הרי״ד של (אחיו סולובייצ׳יק הלוי אהרן ר' הגאון בזה שכתב מה וראה

שב- ולומר הרמב״ם בדברי לחלק ורצה ח א, ת״ת הלכות ל-רמב״ם, המדע להיות הרוצה ת״ח על הרמב״ם דיבר ו ג, ת״ת הלכות ל- זמן לקבוע הוא החיוב שלגביו מישראל, ואחד אחד כל על הרמב״ם דיבר ח א, ת״ת ובהלכות תורה, של בכיתרה מוכתר. ת״ת

19 - ב ראה אולם ז', ד', לאבות בפירושו ולשונו פיו הרמב״ם הרחיב וכבר ללומדי ניתן כן מדוע לבאר שהאריך כאן משנה כסף

– קמ״ב סימנים ח״א התשב״ץ בשו״ת וראה הצדקה, מן תפרנס לה התורה שנשאל זיע״א עטר בן חיים לרבינו וראיתי קמ״ח,

הפנאי– בשעות תורה וללמוד ממלאכתו להתפרנס שיכול אדם כ״א: רמ״ו, יו״ד לציון ראשון בספרו יטול שמא או כן יעשה האם

ב- בזה שכתב מה וראה מאחרים, פרנסתו ויטול חייו כל תורה שילמד והשיב בו… שתומכים מאנשים פרנסתו את נשמת שו״ת

ואכמ״ל שם, ובהערות ה' הלכה ת״ת הלכות ח' חלק עולם בהליכות עוד ועיין נ״ו, סימן יו״ד חי. כל

20 ב אות כ״ד סימן שמות אשר מנחת גם.'ראה

ש- האזל אבן שם ומסביר הטיפשים… כשאר תמיד אצלה מצוי יהיה (דרך לשתות אסור למלך דווקא אלו שדברים מכיון אשתו אצל תמיד מצוי להיות לו אסור וכן בשתייתו להתענג רוצה אם שכרות)

ל- לו הם גורמים מלך– שאינו הדיוט אדם לסתם אבל תורה, ביטול גרום י שזה אף להתענג לו מותר

הנשים בעילות או שכרות ע״י תורה ביטול בהכרח. לו

– סיבה כל בלי תורה לבטל אלא אסור אינו להדיוט מהתורה– לביו מסיר אם שאז "ופן על עובר

הכי– לאו הא חייך", ימי כל מלבבך יסורו. שרי21

ש- כתב ד') ג', ת״ת (הלכות הרב ב-שו״ת אולם עראי– ותורתו ידיו ממעשה שמתפרנס מי גם לא

ברוחב– ולהרוויח לעבוד יכול ובזה פרנסתו צרכי שהם בעסקיו לעסוק אלא התורה מן לו הותר

ו- אחרים לפרנס שיוכל כדי לגמרי בטלים בדברים לעסוק לו אסור אבל תורה, שלומדים ביתו בני

כדי ממון להרוויח זה שאין כל תענוגים ש-גם משמע דבריו בפשטות לשמוע, ובין לדבר בין לפרנס

אחרים– תורה22 ביטול משום בזה. יש

6 - - ו רשב״י בדברי הסתירות ליישוב. ר״י

הגמ ובין (צט:) במנחות הגמ' בין הסתירות ביישוב למעניתם האריכו זיע״א הפרשנים 'רבותינו

(לה.): בברכות

– א גירסאות. שינויי

גירסאות שינויי ע״י זו מח' את המיישבים. ישנם

שום אין זה (ולפי רשב״י במקום יהוצדק בן שמעון ר' בשם יוחנן ר' גורסים יש במנחות בסוגיא ר במקום אלעזר בן ר״ש גורס האגודה גירסא, חילוף יש בברכות בסוגיא גם רשב״י), בדברי 'סתירה

ו- ישמעאל הסוגיות23 בין סתירה אין זה לפי וגם רשב״י, במקום ישמעאל. ר'

– ב מצוות לשתי ת״ת מצוות. חלוקת

. ל-2 ת״ת מצוות חלוקת ע״י הסתירה את המיישבים ישנם (כפי התורה לימוד למצוות התורה ידיעת מצוות בין שמחלק זיע״א מלאדי זלמן שניאור ר' לדוג'

ש- כולה, התורה ידיעת במצוות עוסקת ברכות במס' שהסוגיא אומר לעיל) שראינו סובר ישמעאל ר'

ל- חושש ורשב״י ארץ, דרך לנהוג בה גם שצריכים עליה– תהא מה תורה יקדיש מוקדם בשלב אם והגית (מצוות התורה לימוד במצוות עוסקת במנחות והסוגיא חרישה… לזריעה, זמנו את )הנער

ב- דהיינו התורה כל את ללמוד הכי בר אינו לחילופין או פה שבעל התורה כל את כבר שלמד מי

21 (עמ חסידים יעלזו בספרו זיע״א פאפו 'זר אליע ר' הגאון אולם ק״ע, סימן תניינא מהדורא ח״ג הלכות משנה ב-שו״ת וראה אשתו וחיבת ילדיו ושעשועי התענוגים בשביל תורה דברי יבטל לא שם: וכתב עמו, אחרת רוח. י״א)

22 - ש שאומר ט״ו סימן ברכות יעקב בקהילות וראה (למעלה– שיעור ת״ת במצוות נתנה לא שהתורה )מכיון הוא החיוב ממילא

מללמוד– אנוס א שהו הזמן ועל יכולתו, כפי באונס– מצוה מבטל נקרא זה אין חיובו– גדר זהו אלא לו שאפשר כמה עד, שהוא

זה– מפרק אנוס יהיה כאשר ורק ערבית, אחד ופרק שחרית אחד פרק היינו למטה והשיעור והגבול באונס מצוה מבטל. נקרא

23 יוחנן ר' אמר ד״ה צט: מנחות רשב״י, ד״ה לה: ברכות, עיניים פתח א', אות שם ברכה ושיורי א', רמ״ו, יו״ד יוסף ברכי עפ״י

ב- עוד ועיין א אות ולילה יומם בו והגית קונטרס הלוי יהודה פרופ' להרב ת״ת.'שערי

שהיודע (בתנאי הדחק בשעת וערבית שחרית ק״ש ע״י חובה ידי יוצאים אלו ב״י רש שלדעת כולה, פה– שבעל התורה כל את ישמעאל– ר' ולדעת ביטולו) בגלל דבר ממנה ישכח לא חלה עליהם גם

– "והגית של "המצווה ב- שעסוקים מכיון הדחק ע״י ש-פטורים רק ולילה, יומם ממש- כפשוטו דרך

. אחרים24 ע״י לעשותן ש-א״א אחרות ובמצוות ארץ

– ג א״י להנהגת לארץ חוץ הנהגת בין. הבדל

- ב אלא דגנך" "ואספת אמר לא ישמעאל ש-ר' ל-כושי) דומה ד״ה לו. לסוכה (בחידושיו החת״ס כתב ולהוציא א״י, יישוב משום מצוה עצמה היא א״י של בקרקע שהעבודה בה, שרויין ישראל ורוב א״י

האדם יאמר וכי דגנך", "ואספת באומרה התורה ציותה זה ועל הארץ), (של הקדושים פירותיה את יאמר שלא הדין הוא כזה, דבר לומר הדעת על יעלה לא בתורה? ! עסוק שאני מפני תפילין אניח לא

העולם– יישוב בהם שיש אומניות שאר אפי' ואפשר התורה. עסק מפני דגני אאסוף לא האדם הכל

מצוה25 בכלל ר ודברי ', בני את מלמד ואיני שבעולם אומנויות כל אני מניח (פב.) בקידושין נהוראי

תורה– אלא ל- ישמעאל ר' מודה ש-שם לארץ, ב-חוץ זה. רשב״י26 עיון צריכים הללו החת״ס, (דברי ותשרי ניסן בחודשי מלאכה שיעשו לתלמידיו רבא שאמר מה את הביאה לה: בברכות הגמ', שהרי

ב- בזה העיר וכבר הגלות? ! בזמן היה הוא והרי ודו״ק רי״ז, עמ' ב' פרק ו' שער ת״ת ). שערי

– ד בחיוביהם שונים אדם בני סוגי. שני

ב-2 מדברות ובמנחות בברכות ש-הגמ' הסוברים ישנם שונים אדם בני. סוגי

ב- עיני ותבט שיעור נתנה לא שהתורה שם שכתב וארא ב') (א', ת״ת בהלכות שמח אור המופלא ספר

ש- מכיון וזאת ת״ת, במצוות לכולם שווה אחר שווה בצורה לכולם הכשרונות את חילק לא. הקב״ה

ש- אחד יש לשבת מסוגל כזה אדם ישרה… סברא זך, בשכל אותו חנן אלוקים הרע, עין בלי ה' ברוך

מרובות שעות התורה על. ולשקוד

ש- קפיצי כזה טיפוס הוא ומשופשף, משומן אינו שלו ש-השכל אחד ויש אינו והוא קוצים, לו יש

מ- יותר הכסא על לשבת מסוגל רגעים. ח״י ערבית אחד ופרק שחרית אחד פרק רק ללמוד שיכול מי האפשרויות: לפי מתחלקת ת״ת מצוות לכן

– ליאות– וללא הפוגה ללא ולילה יומם ללמוד שיכול ומי חיובו. זהו חיובו27. זהו

24 ג אות והגית קונטרס ת״ת בשערי.'ראה

25 מלאכה– וללמד ללמוד י): א, (אבות אבות המגן כתב וכבר התיר מ״ז) סימן (ח״ב ים שיעור והקובץ התורה, מן מצוה היא

ואכמ״ל חיצוניות, חכמות אפי' פרנסה לצורך. ללמוד

26 ה- בפירוש וראה לתורה– חת״ס מדפיסים שישנם כששמעתי נפלאתי [ונוראות האיש, מי ד״ה שופטים פרשת משה תורת

ל- ה-חת״ס מחידושי שהבאנו הזה הקטע את "המצנזרים" המרגלים של חטאם ממש הו וז לרוחם, מתאים שאינו מכיון ל״ו– סוכה

ל- כושר ושעת זמן להם יש ולכן לפרנסתם טרודים ואינם מָן, להם יש ש-במדבר היתה וטענתם א״י, על שהלעיזו בתורה שבת

ה מעבודת ויופרעו 'ר…, עידו חרישה, בזריעה, לעסוק הם יצטרכו ישראל ל-ארץ ח״ו יכנסו אם כן שאין מה וללומדה, לא ולכן

ל- הכניסה נגד העם כל את והמרידו ל-א״י, להיכנס רצו מכון בהוצאת שלישי, פרק שמחה הבנים אם ספר (עפ״י ישראל ארץ

עוון יכפר רחום והוא ר״ל) עמ' התשמ״ג הארץ ]. פרי

27 ה- מסביר זה עפ״י אחרים– ע״י להיעשות יכולות שאינן אחרות מצוות לצורך ת״ת מבטלים מדוע (שם) שמח אור ש- מכיון

ש- ת״ת מצוות כן שאין מה שווה, באופן ואחד אחד כל על ות חל המצוות מתלמודו להיבטל האדם חייב כן ועל בכולם, שווה אינה

ש- (מכיון לכל השווה מצוה לצורך לכל) שווה שאינה מצוה. זו

שבמס ואמר שתירץ ח') פרק א' (שער החיים נפש בספרו זצ״ל מוולוז׳ין חיים ר' לגאון הרואה 'ואנכי שם הגמ' אומרת ולכן העם, להמון דיבר שם ישמעאל ר' ואילו סגולה, ליחידי רשב״י דיבר ברכות

כ- עשו שהרבה בברכות בידן– עלתה ולא רשב״י העם– להמון כי הוא אפשרי בלתי כמעט דבר

ש ל- לא אפי' יפנו ולא התורה בעסק רק ימיהם כל יתמידו חז״ל אמרו זה ועל לפרנסתם, קלה שעה

מלאכה– עמה שאין תורה כל ב') ב', (אבות עוון וגוררת בטילה. סופה ה28 בתורת עסוקים ימיהם כל להיות יכולים שהם יחידים אנשים ישנם 'אבל אנשים אותם ועל,

פרנסה לצורך מועט לזמן לא א. ף לפרוש שלא חובה ישנה מועטים

זצ״ל29 פיינשטיין משה הרב לגאון ראיתי הלום וגם לימוד בחיוב מדובר מנחות במס' ואמר: שחילק

העם שכבות לכל. התורה

של- ולומר לחלק ש-אין ישמעאל ר' סובר אלא ערבית אחד ובפרק שחרית אחד בפרק די אחד כל

ביתו ובני האדם פרנסת שלצורך ישמעאל ר' סובר שני ומצד ולילה. יומם כפשוטו הינו החיוב

ש- סובר רשב״י ואילו ה-נס, על לסמוך רשאים ואינם לעבוד, ת״ח אף מוכרחים סתם בין חילוק יש

ל- אבל ערבית, אחד ופרק שחרית אחד פרק בקריאת גם ת״ת מצוות את מקיימים ש-הם אנשים

ת״ח– הנס על לסמוך ורשאין כלל, מלאכה עשות ל להם ואין ולילה" יומם בו "והגית ככתבן דברים אחרים ע״י נעשית מלאכתן שתהא. בזה

זצ״ל30 שוק יצחק ר' הגאון בזה שכתב מה אגיד זאת רק ד״ה ח. (לנדרים אורה קרן הנורא בספרו

ש- מודה רשב״י ועיקר, כלל מחלוקת כאן אין שלמעשה דבריו: תורף ואלו והר״ן) לפרנסה שזקוק מי

ב- לנהוג לו מותר להתפרנס כדי אלא התורה מלימוד להתבטל שאין מודה ישמעאל ר' וגם ארץ, דרך

בלבד31 להיפך– אלא וחס, חלילה תורה, ביטול נחשבת הפרנסה ואין, התורה קיום. זהו

גופו– את לקיים כדי ושותה אוכל האדם שכאשר נאמר האם שלא בוודאי תורה? ! ביטול נחשב! זה

– ה האדם של תכונתו. מהי

זצ״ל32 קוק הראי״ה לדעת ו- רשב״י מחלוקת האדם של תכונתו על היא ישמעאל. ר'

ומי במושכלות, רק הפסק בלא תמיד עוסק להיות וראוי מסוגל הטבעית תכונתו מצד האדם האם

– מעשיים בעניינים גם להשתמש נזקק שהוא האדם את מוריד וזה הכרח מתוך נעשה זה דבר

יוחאי בר שמעון ר' סברת (וזו הטבעית.)ממעלתו

28 (ב- רשב״י וכדברי מועטים והם עלייה בני ראיתי מה:): . סוכה

29 ב- שם עוד ועיין ל״ו, סימן ד' חלק יו״ד ח' חלק משה אגרות שו״ת ק״י סימן ב' חלק יו״ד ה'. חלק

30 קרלין אנשי אותו שיכנעו יעקב המשכנות בעל אחיו מות לאחר ימיו בסוף רק מרבנות, להתפרנס שלא כוחו בכל ניסה אשר

אחיו במקום הרבנות עול את עליו. שיקבל

31 ה– הליל ומן היום מן שאינה שעה שיבדוק דמה -בן ל אמר ישמעאל ר' ולכן שלא מודים עלמא כולי הכרחי שאינו לדבר כי

להתבטל רשות. ניתן

32 ב- ח- פסקאות ב' ברכות אי״ה 'עין.'י

מ-2 הטבעי ביסודו האדם מורכב שמא או ועיסוקו עיונית. ונטייה מעשית ה נטיי אלה- נטיות

נכון– ואיזון ומשקל מידה לפי הם אם גשמיים במעשיים בדיעבד ולא לכתחילה! הינם

ארץ– ובדרך התורה בלימוד האדם של הכפול עיסוקו של הטבעית לתכונתו המתאים הוא הוא

ישמעאל ר' סברת (וזוהי.)האדם

מהנסיון רק נדע זה דבר האנושי, הטבע מהו להחל. יט קשה מופשט עיוני שמ-בירור אנחנו יודעים ברוב– הנוהג הדבר האדם של הטבעי היסוד על המורה. הוא

כ- עשו שהרבה אנו רואים כאשר כן, על בתורתם גם רוח קורת ומצאו בידם ועלתה ישמעאל ר'

המעשה וכישרון החברה בחיי בעמלם וגם. וחכמתם

וכנגדם– ידם– ב עלתה ולא כ-רשב״י עשו הרבה עסקו לא שהרי הגשמית לפרנסתם הכוונה ואין

ש- מכיון בידם, עלה שלא זה הוא הרוחני- לימודם אלא להשגתה, ההתנגדות בגלל נפלו כשרונותיהם

גופני בעסק לגוונו מבלי השכל בעבודת הבלעדי בעיסוק בנפשם שמצאו. הפנימית

ישמעאל ר' כמידת ארץ. דרך עם תורה היא האדם לטבע המתאימה שההנהגה אנו למֵדים ומזה

– ו קול בת לאחר והא קול בת לפני. הא

ה- (מערכת חמד ב-שדי נפשי שאהבה את ומצאתי רשב״י בדברי הסתירה את שמיישב ט״ו) כלל ו'

קול33. בת לאחר במנחות) (הגמ' הא קול, בת לפני בברכות) (הגמ' הא באומרו:

העכור החומר את לבטל עוה״ז, את לבטל היה בתחילתה רשב״י של שיטתו ואומר: שיחתי ואפרש זה הוא כי אצלו נחשבים היו לא עוה״ז חיי. והגס, זו– נעלית שלימות אבל עוה״ב, של שלימות אמיתית, שלימות באיזושהי רשב״י הוא חי אינה

. בעוה״ז34 ועכשיו כאן לנו מתאימה

להחשיב הפנימיות, את להחשיב היא שב״י ר של ש-שיטתו - כולו ה-ש״ס כל לאורך נגלה לב נשים אם. החיצוני35 המעשה את ולא הכוונה את

ש- רשב״י סובר לדוגמא כך. בשבת36 מותר מתכוון שאין דבר

לגופה– צריכה שאינה מלאכה עליה37. פטור

הפס38. טעם את רשב״י הוא 'דורש

כוונה– בלא שהזיק שור. ש-פטור39 ר״ש סובר

33 ל- יוחאי בן ב-ספר גם כתב -כן ש בחפישה ומצאתי ידי תחת מצוי ואינו זצ״ל קוניץ משה. ר'

34 ב- בזה שכתב מה ראה יוחנן ר' אמר ד״ה צט: למנחות אורה. קרן

35 קמ״ז עמ' ח' אות ראשון מאמר שני ספר. הנבואה קול עפ״י

36 כט: שבת

37 צג: שבת

38 קטו מציעא. בבא

39 עט. סנהדרין

– זה את והרג זה את להרוג נתכוון. שפטור40 ר״ש סובר

– לזרוק העומד כל דמי41. כזרוק

הרומאים– של מעשיהם עצמם42. לצורך היתה כוונתם כל הם. רעים

עוה״ז החשבת הגוף, צורכי החשבת שהיא לשיטתו הוא הולך ישמעאל ר'. לעומתו,

עבוד לאדם לו אומרים אם ישמעאל ר' אומר לדוגמא כך אותך– שנהרוג או ע״ז יהרג43. ואל יעבור

לאשתו44. איש בין שלום לעשות כדי ה' שם ימחה תורה אמרה

. מ-ק״ו45 המזון מ-ברכת התורה ברכת את ישמעאל ר' הוא לומד

. לרפא46 לרופא רשות ניתן ארץ47. דרך מנהג בהן הנהג

ה- שלפני רשב״י דהיינו לא זה לג:)) (שבת למערתכם חיזרו יצאתם? עולמי להחריב (שאמרה קול בת

ה- שלאחרי רשב״י קול. בת

ה- לפני קול– בת שעה בחיי ועוסקים עולם חיי מניחין אמר וזורעים חורשים אנשים ראה! ? כאשר

ומגושם48 (חומרי) מטריאלי הוא אידיאלי, לא הוא שלם, לא הוא בעוה״ז בכלל לחיות אפשר! איך

ל- כלי להיות הוא (תפקידו חשוב תפקיד יש לחומר ש-גם רשב״י הבין קול ה-בת לאחר גם רוח),

מן שיצא לאחר רשב״י אמר ולכן החומר), את ולרומם לקדש אפשר ע״י כי חשובה היא המלאכה (

: המערה49 בעליה50 את שמכבדת מלאכה. גדולה ונאמר בס״ד נתרץ ישמעאל ר' בדברי הסתירה: ואת יוונית- חכמה ללמוד דמה לבן ישמעאל ר' שאסר ומה עיקר, היא בברכות הסוגיא באמת משום

יוונית51 חכמה ללמוד מותר פרנסה לצורך אבל הגוף), (צו. רכי פרנסה לצורך היתה לא שהיא

7 יחדיו הילכו ומלאכה! ? תורה

לקדש כדי החיים, ובעד החיים, עם לעבוד אנו חייבים החיים, מן להתרחק לנו חלילה ורבותי, מורי

החיים. את

בשתי לו עמ ושיהיה לתורה, עיתים ולעשות ארץ בדרך להשתדל האדם צריך הזוה״ק52: לנו כותב עוון משכחת שתיהם שיגיעת מפני הללו. הדרכים

40 עט בסנהדרין. שם

41 יג: פסחים

42 לג: שבת

43 עד. סנהדרין

44 קטז. שבת

45 מח: ברכות

46 ס. ברכות

47 לה: ברכות

48 רכ״ד אות הצדיק צדקת. ראה

49 מט: נדרים

50 רצד אות זיע״א מרגליות להריא״ז דרשב״י במדות עוד ועיין שם, בנדרים חיות המהרי״ץ קושיית את חמד השדי מתרץ ובזה הסוד עפ״י זו מימרא שפירש שם ובהערות

51 יהושוע ר' את שאלו ד״ה א פרק בע״ז התוספתא על בפירושו זיע״א דוד חסדי בעל לגאון חזיתיה בקודש. כן

52 ה דף נעלם מדרש חדש, . זוהר

להתבזות ולא מלאכה, לעשות ראוי איני חשובה, ממשפחה העולם, אבות בן הריני אדם יאמר ושמא

- הארץ53 ואת השמים את אלקים ברא "בראשית שנאמר יוצרך קדמך כבר שוטה! לו: "אמור והוא

לעולם שבאת קודם מלאכה …עשה

פרנסתו- לצורך יום חצי ועובד תורה, יום חצי שלומד האדם יחשוב ואל על בשמים השכר שאין יותר כפיו מיגיע הנהנה גדול חז״ל: לנו אומרים כן על תורה. לימוד יום חצי כשכר המלאכה יום חצי

- שמים מירא - כפיו מיגיע ונהנה ביום אחת שעה הלומד כולו היום כל תורה שלומד ממי גדול, יותר

מלאכה- עמה שאין תורה כל כי תורתו. את לקיים כדי מלאכה שום עושה ו ואינ בטלה54. סופה

בדרשותיו55 גירונדי יונה רבנו החסיד הרב וכתב ממנה- למעלה (שאין בתורה העוסק אפילו כי ):

ממנה56 להתפרנס אחרת דרך איזה לו אין אם מועיל. אינו

המלאכה- את אהוב י) (א באבות המשנה אומרת זה ועל שאתה אפילו שהיא, כמות אותה תאהב

וזהו ומגדול… מעוז הגדול הרב ואני הזאת המלאכה את אעשה איך תאמר ואל גדול, ורב גדול חכם

הרבנות- את ושנא התנא: שאומר לעשות ראוי ואינך רשכבה״ג… שאתה והטענה המחשבה את שנא

זו57. מלאכה ואכמ״ל עושק, הזמן חושק, שהלב מה אך זה, גדול בנושא. ולהרחיב להאריך ראוי היה ובאמת

8 ההלכה פסק

וז" א) קנה (או״ח השו״ע מרן כתב ללמוד עת ויקבע המדרש לבית ילך הכנסת מבית שיצא אחר. ל:

קבוע- העת אותו שיהא וצריך הרבה להרויח סבור שהוא אף יעבירנו. שלא

שכתב זיע״א, חיים יוסף רבנו הוא הלא הגולה בני כל של רבן ותפארתנו, עוזנו לגאון עיני ותבט

בדרשותיו58 בלילה ושעה ביום שעה שקובע כגון התורה, ללימוד ובלילה ביום זמן קובע האדם, שאם

וכדומה- גדול עסק איזה לו נזדמן אם אפי' זו קביעות מבטל ולא למד24 כאילו הדבר לו נחשב

שלמד השעה ולכן דמי, מחצה על כמחצה הקבוע כל טו.) (בכתובות שקי״ל ון כיו, ביממה! ! ! שעות

כנגד12 שקולה ביום כנגד12 שקולה בלילה שלמד והשעה היום, שעות שלמד ונמצא הלילה. שעות

תורה24 פלאים59 פלאי, הפסקה! ! ! ללא. שעות

לדוגמא6 ד שלומ מאדם יותר ה' לפני ומרוצה חשוב זה שאדם זיע״א רבנו שם ומוסיף כל שעות

לו שבא מתי אותם לומד אבל. יום,

בצהריים- אותם לומד השלישי וביום בערב, לומד ולמחרת בבוקר, הוא לומד אחד יום דין לו שאין

דמי מחצה על כמחצה הקבוע כל. של

53 א א בראשית

54 י א לאבות זיע״א אלשקר משה ר' הגאון של בפירושו ראה

55 במדבר פרשת ריש

56 א- פרק בהלכה מושגים זצ״ל קורמן אברהם הרב של בספרו באריכות וראה המלאכה את אהוב

57 עו (אות ירקות מוכר אברהם ר' בערך א, אות הגדולים מערכת הגדולים, בשם עוד.)ועיין

58 ג עה והשלום החיים לתהילים בפירושו וכן יט: , ע״ז בבניהו זיע״א רבנו כתב זה וכעין תבא, כי פרשת. דרשות חי יוסף עוד

59 יג קנו או״ח (סופר) כה״ח וראה כ), (עמ' חסידים ביעלזו זיע״א פאפו אליעזר ר' הגאון כתב זה שכעין ראיתי. אח״כ

אחרי120 לשמים האדם כשמגיע זיע״א, רבנו מסביר ולכן בתורה עסקת האם אותו שואלים לא, שנה

אלא שלמד מועט זמן שיהא כדי לתורה, עתים קבעת האם אותו ששואלים לא.) (שבת הגמ' אומרת

ללימודו- מועט זמן שקבע שכיוון המרובה, את מחזיק דמי60 מחצה על כמחצה הקבוע. כל

מלאכה- עמה שאין תורה שכל לעסקיו, ילך אח״כ השו״ע: מרן כתב א קנו באו״ח לעניננו, נחזור

עוון61 וררת וג בטילה סופה יתקיים וזה וזה קבע ותורתו עראי אלא עיקר מלאכתו יעשה לא ומ״מ.

. בידו

שם62 השולחן ערוך וכתב אבל רמו. סימן ביו״ד כמבואר בתורה עסקו שעיקר בת״ח שזהו לי ויראה:

סתם- בבעה״ב ואותו לתורה, עיתים לקבוע רק חיוב מוטל אין בעה״ב סתם ועל זה, שייך לא

עיתים קבעת לומר שייך לא בתורה עסקו שעיקר שלת״ח לתורה, עיתים קבעת הדין, ום בי שואלים (ולקמן פרנסתו לצורכי לעסוק שמוכרח מה לבד הלילה, וכל היום כל תמיד ללמוד עליו החיוב שהרי

אומנתו63. תורתו גדר שזהו יבואר )בע״ה

עיתים קבעת אמרו שלא א) ו קנ (או״ח הערוך בשולחנו שפסק זיע״א התניא לבעל הרואה ואנוכי שאינו מי אבל ביתו בני נפשות ואת נפשו את להחיות ארץ בדרך לעסוק שצריך למי אלא לתורה

מאחרים- שמתפרנס או לכך צריך ומי כמשמעו, והגית מצוות לקיים חייב לעיל) זה על הערנו (וכבר

יום- בכל עט מ מלאכה יעשה כראוי- זו מצווה לקיים לבו ונשא בתורה נפשו שחשקה חייו, כדי

בתורה יעסוק ויומו לילו. ושאר

ונותן- נושא או מלאכה כשעושה כתב: ב' ובהלכה גופו צורכי למצוא כדי אלא כוונתו תהיה לא דרכיך "בכל ו): (ג במשלי הפסוק כדברי בוראו, את לעבוד שיוכל כדי צרכיו), את לגוף ולתת (להמציא

"דעהו64 המ כותב כן, עושה ואם זיע״א65 אגסי שמעון ר' האלוקי קובל ומתנו- ומשאו מסחרו עסק אזי, הוא

תורה עסק. בעצמו

9 אומנותו תורתו

אומנותנו תורתך שתהא מלפניך רצון יהי טז: (ברכות חייא רבי של בתפילתו בו אדבר רגע …עוד

קבע תורתו ועושה אומנותו שתורתו ת״ח כל ח) אות טו כלל הרא״ש (שו״ת הרא״ש ופירש אחרי שמחזר ממה חוץ בטלים בדברים להתעסק מבטלה ואינו תמיד בתורה והוגה עראי ומלאכתו

בתורה עוסקין שאין ת״ח אבל כתב: ובהמשך ארץ. דרך עם ת״ת שיפה חובתו זוהי כי פרנסתו

הם אלא ביתם, אנשי ופרנסת פרנסתם למצוא כדי במלאכתן לעשות דיין ולא כוחן לפי תדיר

הרבה- ממון לקבץ כדי תורה ומבטלין להעשיר יגעים הציבור חיובי בכל חייבין אלו. הרי

60 יהוי בן וזה, זה ד״ה לה: ברכות יהוידע בבן עוד ועיין באמונה ונתת נשאת ד״ה לא. שבת דע

61 ב ב אבות

62 ב קנו או״ח

63 ל פיסקה א ברכות אי״ה בעין עיין גיסא ומאידך א פרק הבית בתורת זיע״א חיים החפץ בזה שכתב מה ראה. אולם

64 ת״ת ות הלכ הרב שו״ע (ראה בדרך כשהולך ואפילו לו, שאפשר עת בכל בתורה לעסוק חייב בפרנסתו עוסק שאינו עת ובכל א קנו או״ח זיע״א להחיד״א ברכה במחזיק עוד ועיין ו )ג

65 קפב- מעמ' המלאכה, על בדרוש שמעון אמרי בספרו. קצ

בדברים ולא בתורה עוסק שלו פנוי רגע שבכל הינו אומנותו תורתו שגדר הרא״ש מדברי משמע רמג ביו״ד השו״ע מרן העלה וכן מחייתו, כדי בפרנסתו עוסק הוא מהזמן שבחלק למרות,'אחרים

.'ה

10 ק חיזו דברי

הזה בעולם כאן שלנו תורה לימוד של ערכו את ומבינים קולטים איננו ורבותי, . מורי

לב נדרים וארץ( שמיים נתקיימו לא התורה שאלמלא תורה ): גדולה במתיקות מרגישים האדם בני היו אם ח'): כו' (דברים זיע״א הקדוש החיים אור בעל כותב

התורה- אור ועריבות וזהב כסף עולם מלוא בעיניהם יחשב ולא אחריה, ומתלהטים משתגעים היו לבית גם אלא הטוב, יגיע בלבד לנשמה ולא שבעולם, הטובות כל את כוללת התורה כי למאומה,

הנשמה- והנפש-, הרוח יכולתו כפי יתעדן אחד. כל

בהכרתו- בתודעתו, במחשבתו, יעשה שהאדם הוא בעיקרים שעיקר לדעת עלינו שומה את

ממנה66 להיבטל חורין בן אתה ואי לגמור המלאכה עליך ולא עראי, ומלאכתו. בע ק תורתו

הא רבינו? משה היית לא למה אותו: ישאלו לא לשמים שנה עשרים מאה אחרי האדם? כשיגיע

ה67 לך שנתן והיכולות הכוחות כל את ניצלת לא למה ישאלהו: ,'אלא הכישרונו כל את ת לך שנתן

? אלוקים68 לשמים69 ליבו את שיכוון ובלבד הממעיט ואחד המרבה אחד קי.) (מנחות חז״ל אמרו. וכבר

גדולה70 בשמחה וילמדה הקדושה, תורתנו את יכולתו כפי ללמוד האדם ישתדל. לכן

דבר אותו על לה' יבכה אלא וחס, חלילה ברוחו יפול לא הבין- ולא תורה שלמד האדם רואה ואם בתורתו71 ה' בעזר ליבו את יפתח שמו, ישתבח והקב״ה הבין, . שלא הבא72 בעולם יבינה הזה בעולם שלמד התורה את להבין האדם זכה לא. ואם

האר״י רבינו כתב כבר כי ח״ו, היאוש לחבלי יפול אל שלומד, מה זוכר שאינו האדם רואה ואם

כי לבטלה, ח״ו אינו לימודו את שוכח שהאדם פי על שאף ואתחנן) פר' המצוות (בשער זיע״א

ששכח מה את לו יזכירו לבא ולעתיד הבא. בעולם

66 חובה עליך יהו לא ד״ה צט: מנחות תוס' וראה יז. ב עפ״י. אבות

67 אלא ע״ה רבינו משה תי היי לא למה אותי ישאלו לא לשמים כשאגיע זיע״א: מאניפולי זושא רבי לומר היה שנוהג כמו גוואלד זושא! הייתי לא למה אותי! ! ! ישאלו

68 נאמר ששם י') משלי טוב (בשוחר המדרש את ג') טור א' דף הליקוטים(בראשית בספר זיע״א הקדוש האר״י פירש ובזה

לא ואם ה? קומ בשיעור צפית מרכבה? במעשה צפית לו ואומרים שלמד, מה אותו שואלים הזה מהעולם נפטר האדם שכאשר

שם- הנזכר כל את ולידע להשיג אדם אותו לנשמת כוח היה אם דווקא דהיינו- דינור, לנהר אותו משליכין אותו מענישים, אז

לא הכי לאו. הא

69 - ה מערכת כהונה(יו״ד ברית בספרו זיע״א הכהן כלפון ר' וכתב כולם העיר בני דרוב פה(תוניסיה) המנהג וכן ו') אות ל

שלומדים מה את ושומע שלומדים למקום הולך ללמוד יודע שאינו ומי הרבה, אם מעט אם ובלילה ביום, מוד לי להם קובעים כלימוד לו נחשבת עצמה. והשמיעה

70 הנפלאה החכמה לכל שזכה אמר האריז״ל ורבינו שכ״ז: אות י' סימן אצבע במורה זיע״א החיד״א מרן שכותב וכפי

הש (מערכת חי כל נפש בספרו זיע״א פלאג׳י חיים רבינו שכתב מה וראה 'ד, בלימו שמח היה שהוא עצמה השמחה ע״י ה את עובד כשהוא תמיד שמח להיות לאדם לו יש עא): .'אות

71 ג טור פג' דף הלימוד הנהגת שער חיים עץ בפרי.'כ״כ

72 כ״ז סימן סוף שו״ע בקיצור זצ״ל גאנצפריד הרב וכ״כ שס״ב, עמ' חסידים ביעלזו. כ״כ

לפניו שנזדמן שבת בליל שחלם אחד חסיד ב מעשה זיע״א73: חי איש הבן מרן של בסיפורו אסיים עדן מגן שבא הבא העולם בני מן הוא הזקן שזה בדעתו חושב והיה אחד. זקן תפילתו הקהל מן אדם איזה שבעירו. כנסיות בתי בשני מתפללים שהיו קהילות שתי על וישאלוהו

הכנסת בית של הקהל מכל ביותר הרצויה? היא

- מערבית צפונית בקרן הכנסת בית בסוף המתפלל האדם תו או הראשונה כנסת בית לו: ויאמר שם המתפללים מכל יותר רצויה. תפילתו מערבית- דרומית זוית בקרן שמתפלל אדם אותו השניה הכנסת ובבית משאר רצויה תפילתו

שם. המתפללים ית ב בסוף לבדו מתפלל אחד אדם וראה הראשונה הכנסת בבית והתפלל החסיד אותו הלך בבוקר, ומה תפילתו היא איך לראות כדי בצידו וישב חסיד אותו בא מערבית, צפונית זווית בקרן הכנסת

בה עושה. כוונות במילה מילה הסידור מן מתפלל זה ורק כוונות, בו אין תפילה, של פשוט סידור בידו יש כי וירא

הסידור מן עיניו זזו. ולא תפילת את מתפלל הוא איך לראות החסיד וימתין עושה שוודאי ויחשוב העיקר, שהיא העמידה

בתפילה עמוקות. כוונות

- להתפלל קם זה וכאשר בסידור ויבט הסידור. מתוך מתפלל שהוא וירא בצידו עמד הוא גם ושכח טעה שזה ויחשוב חול, של שחרית תפילת מתפלל שהוא וירא כוונות, בו כתוב אם לראות

שסיים לאחר העמידה. בתוך הפסיקו ולא העמידה- תפילת את הלה היום שבת החסיד: לו אמר

שהיום אני יודע לו: אמר שבת. של ולהתפלל לחזור אתה וצריך חול של עמידה התפללת ואתה חול של תפילה להתפלל דרכי, כן אלא שכחתי, ולא שבת של להתפלל אמור שאני אני, ויודע שבת

איך כן ועל הזמנים, מכל והחשוב ר המובח היום הוא השבת ויאמר: למה? שאלו: ויו״ט. בשבת מה וזה ארוכה תפילה להתפלל הראוי מן ולכן שבת! כבוד זה אין קצרה? תפילתו שתהא יתכן

עושה- שאני ארוכה שהיא חול של תפילה בשבת מתפלל. אני הלב בכוונת אותה שמתפלל מכיון רצויה תפילתו ורק בתכלית, מאד תם האיש שזה החסיד וירא

רבה ובשמחה בשבת- חול של תפילה שמתפלל אע״פ ולכן בעי ליבא. רחמנא השני האדם של תפילתו את לראות השנית הכנסת לבית ראשון ביום הלך. אח״כ ולא הסידור מתוך מתפלל היה הוא כן וגם מערבית דרומית זוית בקרן יושב שהוא החסיד מצאו

גם העמידה תפילת את פלל להת קם וכאשר בצידו, החסיד וישב הסידור, גבי מעל עיניו משו

שבת של תפילה מתפלל שהוא וירא לצידו עמד. החסיד תפילה והתפללת שכחת ואתה היום, חול יום לו: ויאמר תפילתו, את שסיים עד החסיד לו המתין

שבת תפילת יום בכל להתפלל דרכי אני אך שכחתי לא לו: ויאמר ויענהו שבת? . של

לפי זו תפילה בה ותיקנו הימים, מכל ונבחר קדוש יום הוא השבת ויאמר: למה? החסיד: לו אמר שהיא ומאחר חול. של מתפילה וחשובה גדולה היא שבת של זו שתפילה ונמצא וערכה, חשיבותה

ומעולה- חשובה וחשוב יקר דורון ה' לפני אביא אני יום שבכל, כדי יום כל אותה מתפלל. אני

73 הממעיט ואחד המרבה אחד ד״ה קי. מנחות )ו בניה

מאד תם הוא האיש זה שגם חסיד אותו, הבין שהוא מחמת זה ביותר רצויה שתפילתו ומה ובלבד הממעיט ואחד המרבה ואחד בעי, ליבא רחמנא כי לבב, ובטוב בשמחה בכוונה, מתפלל

לשמים ליבו את. שיכוון ישראל בעם ב״ה יש תורה כמה תראה הקב״ה שבשמים: לאבא ונאמר מעונה לשוכן תפילה, נישא

בעם יש וחסד צדקה של מוסדות כמה יש, תורה מודי תל כמה יש, אולפנות כמה יש, ישיבות כמה

. ישראל כן אמן אריאל, ובבנין הגואל בביאת בעין עין לראות ונזכה לגואלנו, ותחיש בעונינו, תראה חי, אל

רצון. יהי נשמת לעילוי אלו ד״ת: *יהיו רג׳ינה בן זצ״ל אביעד בנימין הרב והאהוב היקר הסבא

רבקה בן זצ״ל חיים בן נתנ. אל הרב והאהוב היקר דודינו ת. נ. צ. ב. ה


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום ראשון, 29 במאי 2022

הורים וילדים לשבועות- מעמד הר סיני

© הערות- להארות, שמורות הזכויות כל. alon. hazani@gmail. com 052-3567930

ספרי את התו המכון " בהוצאת להשיג ניתן שלנו התנ״ך רני- עציון "אור

וילדים הורים

לימוד תש שבועות פ״ב

יט- שמות סיני מעמד לפני. הימים

א מִצְּׁרָיִם-- מֵאֶרֶץ בְּׁנֵי-יִשְּׁרָאֵל, לְּׁצֵאת {=סיון} הַּשְּׁלִיׁשִי, בַּחֹדֶׁש, בַּּיֹום

ב סִינָי. מִדְּׁבַּר בָאּו הַּזֶה, , וַּּיַּחֲנּו סִינַּי מִדְּׁבַּר וַּּיָבֹאּו מֵרְּׁפִידִים, , וַּּיִסְּׁעּו

הָהָר. נֶגֶד יִשְּׁרָאֵל, וַּּיִחַּן-ׁשָם בַּמִדְּׁבָר, ההר} של מזרח ={לצד ג ּומֹׁשֶה

אֶל- השני} {=ביום, עָלָה הָא~ֹלהִים, אֵלָיו וַּּיִקְּׁרָא מִן- ה’, כֹה לֵאמֹר, הָהָר

: יִשְּׁרָאֵל לִבְּׁנֵי וְּׁתַּגֵיד יַּעֲקֹב, לְּׁבֵית תֹאמַּר

ד רְּׁאִיתֶם, אַּתֶם עַּל- אֶתְּׁכֶם={כמו} וָאֶשָא לְּׁמִצְּׁרָיִם, עָשִיתִי אֲׁשֶר כַּנְּׁפֵי

אֵלָי. אֶתְּׁכֶם וָאָבִא נְּׁׁשָרִים, ={ השכינה השראת מקום שהוא סיני הר אל

} ה אִם- כוחי} את שראיתם {=ועכשיו, וְּׁעַּתָה בְּׁקֹלִי תִׁשְּׁמְּׁעּו, ׁשָמֹועַּ

מִכָל- חביב} סְּׁגֻלָה={אוצר לִי אֶת-בְּׁרִיתִי--וִהְּׁיִיתֶם ּוׁשְּׁמַּרְּׁתֶם, , הָעַּמִים

תִהְּׁיּו- וְּׁאַּתֶם ו כָל-הָאָרֶץ. כִי-לִי לִי העמי} משאר {=בשונה מַּמְּׁלֶכֶת

, כֹהֲנִים קָדֹוׁש, וְּׁגֹוי שרים} {=כמו

ז יִשְּׁרָאֵל. אֶל-בְּׁנֵי תְּׁדַּבֵר, אֲׁשֶר הַּדְּׁבָרִים, אֵלֶה, וַּּיִקְּׁרָא מֹׁשֶה, וַּּיָבֹא

וַּּיָשֶם הָעָם, לְּׁזִקְּׁנֵי כָל- אֵת לִפְּׁנֵיהֶם, {=הציג} צִּוָהּו אֲׁשֶר הָאֵלֶה, , הַּדְּׁבָרִים

ה’ אֲׁשֶר- כֹל וַּּיֹאמְּׁרּו: יַּחְּׁדָו כָל-הָעָם וַּּיַּעֲנּו ח. דִבֶר נַּעֲשֶה, ה’

מֹׁשֶה וַּּיָׁשֶב ={מתחייבים} אֶל-ה’ הָעָם, אֶת-דִבְּׁרֵי השלישי} {=ביום

ט הרביעי} {=וביום וַּּיֹאמֶר אֶל-מֹׁשֶה: ה’ הֶעָנָן בְּׁעַּב אֵלֶיָך בָא אָנֹכִי, הִנֵה

אֶת- מֹׁשֶה וַּּיַּגֵד לְּׁעֹולָם, יַּאֲמִינּו וְּׁגַּם-בְָּׁך עִמְָך, בְּׁדַּבְּׁרִי הָעָם יִׁשְּׁמַּע בַּעֲבּור

הרביעי} {=ביום אֶל-ה’. הָעָם, דִבְּׁרֵי

י וַּּיֹאמֶר וְּׁקִדַּׁשְּׁתָם אֶל-הָעָם, לְֵך אֶל-מֹׁשֶה ה’ עצמם} {=שיכינו הַּּיֹום

ּומָחָר, יא שִמְֹּׁלתָם. וְּׁכִבְּׁסּו, טהורים} ={להיות נְּׁכֹנִים, וְּׁהָיּו

הַּשְּׁלִיׁשִי, לַּּיֹום ={מטוהרים} יֵרֵד הַּשְּׁלִׁשִי, בַּּיֹום כִי כָל-הָעָם- לְּׁעֵינֵי ה’

סִינָי. -עַּל-הַּר

 סיני למדבר ישראל עם הגיע מתי?

 ישראל עם חנה היכן?

 רש״י– דברי לפניך במשל ה' בחר מדוע

הנשר את דוקא? " הַּנֹושֵׂאּגֹוזָלָיו כַּנֶּשֶּר

אֶּת נֹותְּנִים הָעֹופֹות שְּאָר שֶּכָל כְּנָפָיו, עַּל

מֵׂעֹוף שֶּמִתְּיָרְּאִין לְּפִי רַּגְּלֵׂיהֶּם, בֵׂין בְּנֵׂיהֶּם

הַּזֶּה הַּנֶּשֶּר אֲבָל עַּלּגַּבֵׂיהֶּם, שֶּּפֹורֵׂחַּ אַּחֵׂר

בֹו יִזְּרֹק שֶּמָא הָאָדָם מִן אֶּלָא מִתְּיָרֵׂא אֵׂינֹו

לְּכְָך עַּלּגַּבָיו, עֹוףּפֹורֵׂחַּ שֶּאֵׂין לְּפִי חֵׂץ,

בִי הַּחֵׂץ יִכָנֵׂס מּוטָב אֹומֵׂר כְּנָפָיו, עַּל נֹותְּנֹו

מַּלְּאְַּך "וַּיִסַּע כֵׂן: עָשִיתִי אֲנִי אַּף בִבְּנִי, וְּלֹא

הָא~ וְּגֹו מִצְּרַּיִם מַּחֲנֵׂה בֵׂין וַּיָבֹא וְּגֹו', "'ֹלהִים

וְּהָיּו י״ד), (שמות חִצִים זֹורְּקִים מִצְּרַּיִם

מְּקַּבְּלָם" וְּהֶּעָנָן בָלִיסְּטְּרָאֹות: וְּאַּבְּנֵׂי

 מיוחדות מצוות יקבל ישראל עם למה

העמים שאר מכל? יותר

 השני ביום קרה מה

 השלישי ביום קרה מה

 הרביעי ביום קרה מה

 לפי סיני הר במעמד ה' את יפגוש מי

ט פסוק?

 ביום לה' משה שמסר העם דברי היו מה

הרביעי?

 העם לדברי ה' תשובת היתה מה?

יתרו- ישמעאל דרבי מכילתא ב פרשה דבחדש מסכתא

אומר…, רבי למקום'{=לה} לאמר למשה ישראל אמרו מה?

ישראל} {=עם אמרו, אלא מלכנו מפי לשמוע, רצוננו ה} מפי '{=ישירות

={שהרי} מפי שומע דומה לא פרגוד {=השליח} אמר המלך. מפי לשומע

. עִמְָך בְּׁדַּבְּׁרִי הָעָם יִׁשְּׁמַּע בַּעֲבּור {=שנאמר} שבקשו מה להם תן, המקום

– אחר דבר {=אמרו} שומע דומה לא מלכנו את לראות רצוננו אמרו,

שבקשו מה להם תן המקום א״ל לרואה, {=שנאמר} הַּשְּׁלִׁשִי בַּּיֹום, כִי

יֵרֵד סִינָי. כָל-הָעָם--עַּל-הַּר לְּׁעֵינֵי ה’

 המכיל לה 'העם אמר מה את משלימה א ת

הרביעי ביום

 היתה העם בקשת אחת אפשרות

כי _____________ _____________

 רוצים שהם אחר דבר שאמרו אומרים יש

כי __________ ____________________

 ה קיבל העם מבקשות 'איזו? ניתן אייך

בפסוקים? זאת לראות

= מכילתא שתי יש שמות. לספר הלכה מדרש דרשב״י ומכילתא ישמעאל, דר' מכילתא מכילתות:

ידוע לא מקור

© הערות- להארות, שמורות הזכויות כל. alon. hazani@gmail. com 052-3567930

ספרי את התו המכון " בהוצאת להשיג ניתן שלנו התנ״ך רני- עציון "אור

ח- פרק התורה יסודי הלכות 'רמב״ם אמת כנבואת משה בנבואת לאמונה המקור

הָאֹותֹות מִפְּׁנֵי יִשְּׁרָאֵל, בֹו מִינּו הֶא רַּבֵנּו--לֹא מֹׁשֶה א {=הניסים}

הָאֹותֹות-- פִי עַּל ׁשֶהַּמַּאֲמִין ׁשֶעָשָה: הוא} שחושב {=פגם, דֹפִי בְּׁלִבֹו, יֵׁש בַּמִדְּׁבָר הָאֹותֹותׁשֶעָשָה כָל אֵלָא וְּׁכִשּוף. בְּׁלָאט הָאֹות, ׁשֶאִפְּׁׁשָרׁשֶּיֵעָשֶה

להוכיח כדי {=לא הַּנְּׁבּואָה עַּל רְּׁאָיָה לְּׁהָבִיא עֲשָאָן--לֹא הַּצֹרְֶך לְּׁפִי

צָרְַּך אמת}, שנבואתו נצרך} {=היה אֶת קָרַּע הַּמִצְּׁרּיִים, אֶת ִלְּׁהַּׁשְּׁקִיעַּ

צָרַּכְּׁנּו בֹו. וְּׁהִצְּׁלִילָם הַּּיָם צריכים} {=היינו הַּמָן אֶת לָנּו הֹורִיד. לְּׁמָזֹון,

הָאֶבֶן אֶת לָהֶם בָקַּע צָמְּׁאּו, מים} {=והוציא בָלְּׁעָה קֹרַּח, עֲדַּת בֹו כָפְּׁרּו.

הָאֹותֹות כָל וְּׁכֵן, ׁשְּׁאָר הָאָרֶץ. . אֹותָם

{=במשה} בֹו מ, ינּו הֶא ּובְּׁמַּה ִב רָאּו ׁשֶעֵינֵינּו סִינַּי: הַּר, בְּׁמַּעְּׁמַּד {=את

אַּחֵר-- וְּׁלֹא וְּׁאָזְּׁנֵינּוׁשָמְּׁעּו, זָר, וְּׁלֹא השכינה} התגלות וְּׁהַּּקֹולֹות הָאֵׁש

וְּׁהּוא וְּׁהַּלַּפִידִים. ה} וְּׁהַּּקֹול'{=של הָעֲרָפֶל, אֶל נִגָׁש {=משה} אֵלָיו; מְּׁדַּבֵר

ִוְּׁאָנּוׁשֹומְּׁע מֹׁשֶה-- מֹׁשֶה, ים: אֹומֵר הּוא וְּׁכֵן וְּׁכְָך. כְָך לָהֶם מֹר א לְֵך

אֶת- "לֹא מָר וְּׁנֶא ה, ד), (דברים עִמָכֶם" ה' דִבֶר בְּׁפָנִים, "פָנִים, אֲבֹתֵינּו

אֶת- ה' כָרַּת ה, ג (דברים הַּזֹאת".)הַּבְּׁרִית

הִיא לְּׁבַּדֹו, סִינַּי הַּר ּומְּׁנַּיִןׁשֶבְּׁמַּעְּׁמַּד ג מֶתׁשְּׁאֵין א לִנְּׁבּואָתֹוׁשְּׁהִיא הָרְּׁאָיָה

דֹפִי-- בֹו הָעָם יִׁשְּׁמַּע בַּעֲבּור הֶעָנָן, בְּׁעַּב אֵלֶיָך בָא אָנֹכִי "הִנֵה מָר ׁשֶנֶא

צריך {=מכאן מִכְּׁלָל יט, ט): (שמות לְּׁעֹולָם" יַּאֲמִינּו וְּׁגַּם-בְָּׁך עִמְָך, בְּׁדַּבְּׁרִי

אֵלָא לְּׁעֹולָם, עֹומֶדֶת מָנּותׁשְּׁהִיא נֶא בֹו מִינּו הֶא לֹא, זֶה דָבָר לדייק}ׁשֶּקֹדֶם הִרְּׁהּורּומַּחְּׁׁשָבָה אַּחֲרֶיהָ מָנּותׁשֶּיֵׁש. נֶא

 היא משה שנבואת מעיד שלא הדבר מה

אמת?

 הוכחה להיות יכולות לא האותות מדוע

אמת היא משה שנבואת?

 מיועד לא זה אם ניסים משה עשה מדוע

אמת שנבואתו? להוכיח

 מה אמת משה שנבואת להאמין לנו גרם?

זה במאורע דוקא ומדוע?

 כנביא במשה, שהאמונה לרמב״ם מנין

חלשה היתה סיני הר למעמד עד אמת,

. ורופפת

כ- שמות השכינה להתגלות העם תגובת

וְּׁאֶת- הַּשֹפָר, קֹול וְּׁאֵת וְּׁאֶת-הַּלַּפִידִם, אֶת-הַּּקֹוֹלת רֹאִים וְּׁכָל-הָעָם יד

עָׁשֵן, הָהָר, מההר} היוצא ={העשן וַּּיַּעַּמְּׁדּו וַּּיָנֻעּו, הָעָם וַּּיַּרְּׁא

וְּׁאַּל- וְּׁנִׁשְּׁמָעָה, עִמָנּו, דַּבֵר-אַּתָה אֶל-מֹׁשֶה, וַּּיֹאמְּׁרּו, טו מֵרָחֹק. עִמָנּו יְּׁדַּבֵר

אַּל- אֶל-הָעָם: מֹׁשֶה וַּּיֹאמֶר טז פֶן-נָמּות. א~ֹלהִים, לְּׁבַּעֲבּור כִי תִירָאּו,

עַּל-פְּׁנֵיכֶם-- יִרְּׁאָתֹו תִהְּׁיֶה הָא~ֹלהִים, ּובַּעֲבּור, בָא אֶתְּׁכֶם, נַּּסֹות לְּׁבִלְּׁתִי

אֲׁשֶר- אֶל-הָעֲרָפֶל, נִגַּׁש מֵרָחֹק, ּומֹׁשֶה הָעָם, וַּּיַּעֲמֹד יז טָאּו. תֶח ׁשָם

הָא~. ֹלהִים

 היה וניתן נס היה סיני הר במעמד _____

הקולות. את

 ישראל עם איתנו ישירות דיבר שה' בזמן

לעם גרם מה לדעתכם אחורה. הולך

כך להתנהג? ישראל

 הם וממה? ממשה העם מבקש מה

מפחדים?

 לא שהם העם את משה מרגיע כיצד יפגעו?

 ישראל עם הספיק מה בפסוקים כתוב האם

מה ישירות 'לשמוע?

 עם בקשת את קיבל ה' מדוע לדעתכם,

שידע למרות ממנו, ישירות לשמוע ישראל

בכך ד? לעמו יכולים שלא

מוש בריל קי

 רש״י– דברי לפניכם העם בקשת את קיבל שה' מסביר הוא כיצד

ה בהתגלות 'לעמוד יוכלו? שלא שידע למרות

בָּאֻּמֹות שֵּם לָּכֶם שֶיֵּצֵּא בָּעֹולָּם, אֶתְכֶם לְגַדֵּל אתכם. נסות לבעבור

עֲלֵּיכֶם נִּגְלָּה בִּכְבֹודֹו: שֶהּוא אֵּין כִּי תֵּדְעּו יָּראּויּומְאֻיָּם, אֹותֹו שֶרְאִּיתֶם יְדֵּי עַל יראתו. תהיה ובעבור

מִּפָּנָּיו וְתִּירְאּו: זּולָּתֹו

© הערות- להארות, שמורות הזכויות כל. alon. hazani@gmail. com 052-3567930

ספרי את התו המכון " בהוצאת להשיג ניתן שלנו התנ״ך רני- עציון "אור

מה- ישירות ישראל עם שמע 'מה? ב עמוד כג דף מכות מסכת

לְּׁמֹׁשֶה: ׁשְֹּׁלׁש לֹו נֶאֶמְּׁרּו מִצְֹּׁות עֶשְּׁרֵה מֵאֹותּוׁשְֹּׁלׁש שִמְּׁלָאִי: ׁשֵׁש רַּבִי דָרַּׁש

לָאוִין וְּׁחָמֵׁש וְּׁׁשִשִים מֵאֹות תעשה} לא {=מצוות הַּחַּמָה, יְּׁמֹות כְּׁמִנְּׁיַּן -

{=מצוות} וְּׁאַּרְּׁבָעִיםּוׁשְּׁמֹונָה ּומָאתַּיִם עֲשֵה- אָדָם אֵיבָרָיוׁשֶל. כְּׁנֶגֶד

קְּׁרָא מַּאי הַּמְּׁנּונָא: רַּב? אֲמַּר למדנו פסוק {=מאיזה מספר שזה

ה מצוות} לג- (דברים מֹורָׁשָה" מׁשֶה, לָנּו צִּוָה )"תֹורָה ''תֹורָה

- בְּׁגִימַּטְּׁרִּיָא עשר} ואחד מאות {=שש הָוֵי וְּׁחַּד; סְּׁרֵי מֵאָה ׁשִית ""אָנֹכִי

מה}ׁשְּׁמַּעְּׁנּום. הַּגְּׁבּורָה'{=ישירות מִפִי לְָּׁך- יִהְּׁיֶה וְּׁ״לֹא כ) "(שמות

 בתורה? יש מצוות כמה

 מהמילה בגימטריא למדו המצוות מספר את

למספר שווה באמת המילה האם. "תורה"

הקודמת בשאלה שעניתם?

 ואלו "תורה" במילה ונספרו נרמזו מצוות אלו

לא מצוות

כ פרק שמות רמב״ן כל שמעו הדברות עשרת שכל בודאי רבותינו. קבלת לך אפרש ואני

א~ מפי ישראל כתוב של כפשוטו, להים שומעים היו הראשונות הדברות בשני אבל ישראל} {=עם {=של הדבור

'ה} עמהם ידבר כן ועל משה, אותם יבין כאשר ממנו אותו ומבינים שהזכרתי כמו עבדו, אל האדון ידבר. כאשר ויצטרך אותו, יבינו ולא הדבור קול ישמעו הדברות בשאר ואילך ומכאן

ממשה אותו שיבינו עד ודבור דבור כל להם לתרגם משה

 רק שמע ישראל שעם מסכים הרמב״ן האם

את2 הראשונות? המצוות

 בין הרמב״ן לדעת ההבדל מה כן אם

לכל הראשונות המצוות שתי של השמיעה

הדיברות עשרת השאר?

ה פרק 'דברים

ד דִבֶר בְּׁפָנִים פָנִים בֵין-ה’ עֹמֵד אָנֹכִי ה הָאֵׁש. מִתֹוְך בָהָר עִמָכֶם ה’

אֶת- לָכֶם לְּׁהַּגִיד הַּהִוא בָעֵת ּובֵינֵיכֶם דְּׁבַּר וְּׁלֹא- הָאֵׁש מִפְּׁנֵי יְּׁרֵאתֶם כִי ה’

אָנֹכִי * ו לֵאמֹר בָהָר. עֲלִיתֶם הֹוצֵאתִיָך… אֲׁשֶר א~ֹלהֶיָך 'ה

… אֶת-. יח דִבֶר הָאֵלֶה הַּדְּׁבָרִים אֶל-כָל- ה’ הֶעָנָן הָאֵׁש מִתֹוְך בָהָר קְּׁהַּלְּׁכֶם

יָסָף וְּׁלֹא גָדֹול קֹול וְּׁהָעֲרָפֶל עַּל- וַּּיִכְּׁתְּׁבֵם {=המשיך} אֲבָנִים לֻחֹת ׁשְּׁנֵי

יט אֵלָי. וַּּיִתְּׁנֵם …כ וַּתֹאמְּׁרּו…כא הָאֵׁש תֹאכְּׁלֵנּו כִי נָמּות לָמָה וְּׁעַּתָה

אֶת- לִׁשְּׁמֹעַּ אֲנַּחְּׁנּו אִם-יֹסְּׁפִים הַּזֹאת הַּגְּׁדֹלָה קֹול א~ ה’ עֹוד ֹלהֵינּו

וָמָתְּׁנּו… כָל- אֵת אַּתָהּוׁשְּׁמָע קְּׁרַּב כג. יֹאמַּר אֲׁשֶר א~ ה’ תְּׁדַּבֵר וְּׁאַּתְּׁ ֹלהֵינּו

כָל- אֵת אֵלֵינּו יְּׁדַּבֵר אֲׁשֶר וְּׁעָשִינּו. וְּׁׁשָמַּעְּׁנּו אֵלֶיָך א~ֹלהֵינּו ה’

 הרמב״ן לדעת הוכחה ומיצאו בפסוקים עיינו

עם ידי על נשמעו הדיברות עשרת שכל

ישראל

רש״י נכדי של תלמידם היה בצרפת שור)(חי בכור יוסף רבי פירוש

א~ וידבר להים– להם} {=ומתרגם ביניהם עומד מדבר משה. שהיה (בבלי אמרו רבותינו אבל הקב״ה. מפי שמעו הדברים, עשרת כששמעו ממשה והשאר הגבורה, מפי שמעו לך, יהיה ולא אנכי כי כ״ד.): . מכות

קרא יוסף ר׳ ופירש כרו ז ל ולא דאנכי כן, מוכיחים שהמקראות: ברכה ואילך תשא ומלא אליהם, מדבר עצמו הוא כאילו מדברים לך יהיה ולא כ׳: ו׳), (שמות ה׳ ינקה לא כי דכתיב: שליח, ידי על מדבר כאילו ולא כ׳: י׳), (שמות ה׳ עשה ימים ששת כי וכתיב: אנקה. לא כי כתיב:

ולא כ׳: י״א), (שמות לך נותן יך א~לה ה׳ אשר וכתיב: עשיתי. כתיב:

לך נותן אני אשר. כתיב:

 שעם הפשט שור בכור יוסף רבי לדעת

את מה' שמע ישראל. _______

 רק שמע ישראל עם בגמרא רבותנו לדעת

את2 אלוקך ה' "אנוכי הראשונות "הדיברות

פני על אחרים אלוקים לך יהיה "לא "ו.

כיצד מוכיח של תלמידו (שהיה קרא יוסף ר'

רבותנו בדעת תומכים שהפסוקים רש״י).


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ריבית לגוי ושמירת הזהות היהודית בפרשת ראה

פָּרָשַׁת רְאֵה- אוריאל דוד שלומי מִצְוַת ״אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ״ – שְׁמִירָה עַל הַזְּהוּת הַיְּהוּדִית 1. הַיַּחַס לְאַחֵינוּ ב...