שיעור 2 - הקדמה להלכות נידה

בס״ד ט גבעתיים התשפ״ד ניסן '

2 נידה- הלכות נידה להלכות הקדמה

❖ הנידה טומאת שורש

בראשית 1. ג פרק בראשית) (פרשת טז פסוק

בָָּ֤ה רְ ה ר מַ֗ אָ שָָּׁ֣ה אִ ל־הָ אֶֽ רֹנְֵ֔ך וְהֶֽ בֹונְֵָּׁ֣֣ך צְ עִ ה ב רְ א ב עֶ֖צ בְ בָנִִ֑ים לְדִָּׁ֣י תֶֽ: ל־בְֶָֽך שָ יִמְ וְהֶּ֖וא תְֵ֔ך שּוקָ תְ ְך יש ל־אִ וְא

עירובין מסכת בבלי תלמוד 2. ב עמוד ק דף

האמר קללות: עשר אבדימי בר יצחק רב, חוה נתקללה }{תיקונים - ארבה הרבה אמר האשה אל דכתיב

שני אלו, דמים טפי ואחת נדה דם אחת בתולים. דם

שם שור בכור 3.

. אמר האשה אל לא השתא, עד רעות לך גרמת כמה, למות ראויים הייתם לא, שהרי לילד צריכה היית

מעתה אבל תולידו לא, אם אתם מתים, שהרי לילד את צריכה הרי, ולפיכך ]שתמותו [עד כלה העולם

עצבונך. והוא הרונך ]ארבה [הרבה. . . { מקור14 לקמן וראה –. } בחיי 'ר

אבות מסכת 4. פרק ב נוסחא נתן דרבי ט

מ פני דמו הראשון אדם שהיה. אלא לאיש אותה מסרו ולא לאשה נדה מצות מסרו מה ברוך הקדוש של

חוה באת הוא לפיכך ושפכתו נדה ]מצות [לה מסרו: ששפכה הדם על שיתכפר כדי

תלמוד 5. ירושלמי ו הלכה ב פרק שבת מסכת

' תני מ בשעת מיתות נשים עבירות שלש על בנדה זהירות שאינן על לידתן: הנר ובהדלקת בחלה

מיתה חוה לו וגרמה הארץ מן יעלה ]ואד ו ב [בראשית. דכתיב עולם של דמו הראשון אדם מסרו לפיכך

. לאשה נדה מצות

פני 6. שם משה

ד יעלה 'ואיד כתי את. והשקה הארץ מן וכתיב האדמה פני כל לומר האדם את 'אלהים ה וייצר בתריה

העננים שהשקה היתה האדם בריאת לצורך השקאה שאותה האדם ונברא העפר את לשרות הזה כגבל

ואח" מים שנותן את לש כ העיסה: בב״ר נדרש הוא וכך

בראשית 7. יח פרק יא– פס' ) וירא יב(פרשת

הָָּ֤ם רָ בְ א ְו ים יָמִִ֑ ב ים בָאִֶ֖ נִֵ֔ים זְק ה רָ וְשָ ל ד חָ חֲרָּ֤י א ר אמִֹ֑ ל בָָּּׁ֣ה רְ קִ בְ רֶָ֖ה שָ חַ֥ק צְ תִ ו ים: נָשִֶֽ כ ח ר אֶֹ֖ ה רֵָ֔ לְשָ יָֹּׁ֣ות לִהְ י בְֹלתִ

ה־לִָּׁ֣י יְתָ הֶָֽ וֶֽאדֹנִֶ֖י נֵָ֔ה דְ ע ארח שם: רש״י ן: זָקֶֽ: נדות אורח - כנשים

ב 8. ראשית ) ויצא (פרשת לה פסוק לא פרק

ר אמ תָֹּׁ֣ ו יה בִַ֗ ל־אָ ָא לָֹּ֤וא כִָּׁ֣י אֲדֹנִֵ֔י ינָּׁ֣י ע בְ ר ח ל־יִ א פָנֵ֔יָך מִ לָקָּּׁ֣ום ל אּוכ י־ד כִ ַ֥ א צֶָ֖ מָ וְלַֹ֥א ש פֵּ֕ יְח ו לִִ֑י ים נָשִֶ֖ ְך ר ת־ א

רד" ים: פִֶֽ רָ תְ ה שם: ק: כבוד דרך כן, ואמרה כנשים אורח וכן הנדות הוא - לי נשים דרך

רמב״ן 9. ם ש

) (לה בעיני יחר אל כי אדני - מפניך לקום אוכל לא היו כי בעיני. . הנכון מרוחקות הקדמונים בימי הנדות

, מאד, כי "לריחוקן "נדות מעולם שמן כן כי אל יתקרבו לא ידברו ולא אדם בו הקדמונים ידעו כי

רע רושם ועושה גנאי מוליד מבטן, גם מזיק שהבלן בחכמתם עתיד אני, עוד הפילוסופים בארו כאשר

(ויקרא בזה נסיונם להזכיר,) יט יח והיו באהל בדד יושבות, וכמו אדם בו יכנס לא רבותינו שהזכירו

בברייתא אסור, תלמיד נדה מסכת של בשלמה לשאול, רבי נדה של אומר נחמיה היוצא הדבור אפילו

, טמא הוא מפיה יוחנן רבי אמר ולדרוס הנדה אחר להלך לאדם אסור את עפרה כך כמת טמא שהוא עפרה

ולכך ידיה: ממעשה ליהנות, ואסור טמא נדה של אמרה רחל, ידיו לנשק אדוני מפני לקום הייתי ראויה

דרך אבל נשים, והוא רגלי עפר אתה תדרוך שלא כלל באהל ללכת לא, וגם אליך להתקרב אוכל ולא לי

לא כי אותה ענה ולא ממנה החריש מספרים היו עמהן טמא: שדבורה מפני כלל

❖ מקור בתו הנידה טומאת - רה יולדת

10. ( יב פרק ויקרא { תזריע) פרשת לי ראשון- איזכור } דה

נָּ֤י ל־בְ א ר בֵּ֞ ד ר אמֵֹ֔ ל ל א רָ יִשְ כִָּׁ֣י ה שָ אִ ְו יע זְרִֵ֔ ת ים יָמִֵ֔ עָּׁ֣ת בְ שִ ה אָ מְ טֶָֽ ְו זָכִָ֑ר יָלְדֶָ֖ה ימֵ֛י כִ א: מֶָֽ טְ תִ דְֹותֶָּ֖ה נִדַ֥ת. .

הֳרֶָּֽה טָ יְמַ֥י לֶֹ֖את ד־מְ ע: א ב תָ לָֹּׁ֣א ש דָ קְ מִ ל־ה וְא ע גַָ֗ לֶֹֽא־תִ ש ד כָל־קָֹּׁ֣ בְ הֳרִָ֑ה טָ מָּׁ֣י דְ בִ ב שֶ֖ ת ים יָמִֵ֔ ּושְֹלשָּׁ֣ת יֹום ים ֵֹּ֔ושְֹלשִַ֥

לָֹּׁ֣את׀ מְ. . ּובִ הֳרַָּ֗ה טָ יְמָּׁ֣י אָֹּׁ֣ו ן לְב ש כָּ֤ב יא בִֵּ֞ תָ ת לְב ל־מֹועֶ֖ד ה אֶֹֽ ח ל־פַ֥ת א טִָ֑את לְח ר אֹו־תֶֹ֖ ן־יֹונַָ֥ה הּוב לְעֹלֵָ֔ נָתֹו ן־שְ ב

: ן כֹהֶֽ ל־ה א יבֵֹּ֞ו רִ קְ וְהִ נָּ֤י לִפְ פָּׁ֣ר וְכִ יְקֹוָק ר קָֹּׁ֣ מְ מִ הֲרֶָ֖ה וְטָ יה ֵ֔ ָעָל את זָֹּ֤ מִ֑יה ָדָ ת ד ֵ֔ יֹל ה ת תֹור זָכֶָ֖ר ל: בֶָֽה נְק ל אַֹ֥ו

11. רש״י שם לידה מחמת שאינו }בנידה הטהרות האמור סדר {יש

בנדה האמורה טומאה כל כסדר - תטמא דותה נדת כימי

12 רשב״ם. ודותה נידה שם}{לשון

כימי חולייה ריחוק כימי - דותה נדת ]ראיית [שהיא טמא דם ראיית ידי על לפנינו המפורש. נדה לידה דם

דוי: לבי. כמו חולי לשון. דותה מבעלה ומרוחקת נדודה לשון – מנודה [כמו ובראשונים ]בתרגומים

13 שם עזרא אבן.

כי היוצא הדם הוא: האשה בבשר חולי

14. שם בחיי רבינו יולדת ל}קרבן {טעם[נוסף]

שאין לפרש ויתכן רק עצמה של חטא מצד הזה הקרבן מצד לולא, כי חי כל אם היתה שהיא אמה החטא

עם מוליד האדם היה ההוא, כטבע הגמור הטבע בדרך אלא וחשק תאוה בדרך שלא אשתו המוציא האילן

פירותיו, והיולדת בתאוה שלא שנה בכל כאמה הזו הענפים, כי החטא במעשה בתה הם מקולקלים

הכתוב יצריכנה כן, ועל השורש בקלקול לכפר קרבן, שכן הקדמוני החטא על אותו בסבת נצטוה על החטא

. ולפי הנר, והדלקת, וחלה: נדה, והן מצות שלש היה ההוא שהחטא תחלה ואח״כ במחשבה ומפני במעשה

לחטאת" ואחד לעולה: אחד יולדת" בקרבן הזכיר זה. . .

15 {טעם שם יקר כלי. המספר7 ובטהרה} - בטומאה

אומר בדרך נמשך זה שכל אני טבע מן לכך. . חטא נאמר הנשים כל כי דמיה ממקור וטהרה צריכין טהרה

הטומאה נתפשטה ממנו אשר ראשון חטא על לכל וגרם בעולם והזוהמא, כי שבעה טומאת הנולדים אילו

שבעה מערכת מן למעלה אלהים כמלאך היה האדם חטא לא כוכבי הרוחניות ממנו הוסר ובחטאו לכת

מצידם אשר המערכה ממשלת תחת ונפל כי לאדם הטומאה נמשכה שבעה מספר תחת נופל גשמי דבר כל

שמיני, וכל בראשית ימי ושבעה לכת כוכבי משביעי למעלה הוא כי רוחני (ט שמיני פרשת למעלה כמבואר

טעם.)וזה א כי ליולדת שבעה טומאת הקדום החטא מן לה נמשך זה כל. . .

❖ בתורה- הנידה טומאת מקור נידה זבה ו

16 ויקרא. טו פרק ) מצורע (פרשת לג יט- פס'

דֵָ֛ם ה זָבֵָ֔ יָּׁ֣ה הְ י־תִ כִֶֽ ה שָ וְאִ עָּ֤ת בְ שִ רִָּ֑ה שָ בְ בִ זֹבֶָּ֖ה יַ֥ה יִהְ ים יָמִ תֵָּ֔ה נִדָ בְ יָּׁ֣ה הְ תִ: ב עֶָֽר ד־הָ ע מַָ֥א יִטְ בֶָּ֖ה נֹגַ֥ע וְכָל־ה

וְכֹל ל וְכֵֹ֛ מִָ֑א יִטְ תֶָּ֖ה נִדָ בְ עָלֵָ֛יו כַ֥ב שְ תִ ר אֲשֶׁ֨ א: מֶָֽ יִטְ עָלֶָ֖יו שַ֥ב ר־ת אֲש חַ֥ץ וְרָ גָדֵָ֛יו בְ בֵּ֧ס יְכ כָבִָּ֑ה שְ מִ בְ נֹגֶ֖ע וְכָל־ה יִם מֶ֖ ב

: ב עֶָֽר ד־הָ ע מַ֥א וְטָ ע נֹגֵ֔ וְכָל־ה בֵּ֧ס יְכ עָלִָ֑יו שָּׁ֣ב ר־ת אֲש לִֶ֖י כָל־כְ בְ חַ֥ץ וְרָ גָדֵָ֛יו בְ יִם מֶ֖ ב ם: וְאִֶׁ֨ ב עֶָֽר ד־הָ ע מַ֥א וְטָ ב כָָּ֜ שְ מִ עֶֽל־ה

ם: וְאִִ֡ ב עֶָֽר ד־הָ ע א מֶָ֖ יִטְ נָגְעֹו־בִֹ֑ו בְ ת־עָלֶָ֖יו ב יֹשֶֽ וא ר־הִַ֥ אֲש לִֵ֛י כְ עֶֽל־ה אֵֹּ֧ו הַּ֗וא י הִָּ֤ אֹתַָּ֗הּותְ יש אִָּ֜ ב כֶׁ֨ יִשְ כֹב שָ יו עָלֵָ֔ תָּה נִדָ

: ס א מֶָֽ יִטְ עָלֶָ֖יו כַ֥ב ר־יִשְ אֲש כֵָ֛ב שְ מִ וְכָל־ה ים יָמִִ֑ עָּׁ֣ת בְ שִ א מֵ֖ וְטָ

ה שִָ֡ וְאִ י־יָזּוב כִֶֽ זֶֹׁ֨וב ים בִַ֗ ר ים יָמִָּׁ֣ מָָּּ֜ה דָ לֹא בְ תֵָּ֛ה נִדָ ימֵּ֧י כִ תַָּ֗ה אָ טֻמְ זָֹּׁ֣וב י כָל־יְמֵּ֞ תִָּ֑ה ל־נִדָ ע זֶּ֖וב י־תָ כִֶֽ אַֹ֥ו תֵָּ֔ה ת־נִדָ ע

כָּ֤ב שְ ר־תִ אֲש ב כֵָּ֞ שְ מִ כָל־ה וא: הִֶֽ ה אַָ֥ מ טְ יֶ֖ה הְ תִ כַ֥ב שְ מִ כְ זֹובֵָּ֔ה כָל־יְמָּׁ֣י עָלָיו ה־לִָּ֑ה י יִֶֽהְ תֶָּ֖ה נִדָ שָּׁ֣ב ת אֲשָּׁ֣ר לִי כְ וְכֶָֽל־ה

יו עָלֵָ֔ תֶָּֽה: נִדָ ת אֶ֖ טֻמְ כְ יֵ֔ה יִהְ מָּׁ֣א טָ בֵּ֧ס וְכִ מִָ֑א יִטְ בֶָ֖ם נֹוגַ֥ע וְכָל־ה: ב עֶָֽר ד־הָ ע מַ֥א וְטָ יִם מֶ֖ ב חַ֥ץ וְרָ גָדֵָ֛יו בְ

ה רָ וְסַָ֥פְ זֹובִָּ֑ה מִ הֲרֶָ֖ה ם־טָ וְאִֶֽ ינִַ֗י מִ שְ ה יָֹּׁ֣ום ר: ּוב הֶָֽ טְ תִ חַ֥ר וְא ים יָמִֶ֖ עַ֥ת בְ שִ לֵָּ֛ה אַֹ֥ו ים תֹרִֵ֔ תָּׁ֣י שְ ח־לָּה קֶֽ תִֶֽ נֶ֖י שְ יֹונִָ֑ה נָּׁ֣י בְ

ה יאָָּ֤ בִ וְה וְעָשָָּ֤ה מֹועֶֽד: ל ה אַֹ֥ ח ל־פֶ֖ת א ן כֹהֵ֔ ל־ה א ם אֹותָ ן כֹה ה ר פֶׁ֨ וְכִ עֹלִָ֑ה ד חֶָ֖ א ת־הָ וְא את טֵָ֔ ח חָָּׁ֣ד א ת־הָ א ָעָלָּ֤יה

ן כֹה ה תֶָּֽה: אָ טֻמְ זֶֹ֖וב מִ יְקֹוֵָ֔ק נָּׁ֣י לִפְ ל אֶ֖ רָ י־יִשְ נ ת־בְ א תַ֥ם רְ ז וְהִ וְלָֹּ֤א תָָ֑ם אָ טֻּמְ מִ כָנִֶ֖י שְ ת־מִ א ם אַָ֥ מְ ט בְ ם תֵָ֔ אָ טֻמְ בְ תּו יָמֻ

את זַֹ֥ תֹוכֶָֽם: בְ אֲשַ֥ר ה־בֶָּֽה: אָ מְ לְטָ ע ת־זֵֶ֖֣ר ב כְ שִ מֵ֛נּו מִ צַ֥א ת ר אֲשֶׁ֨ ו זִָ֑ב ה תֹורֶ֖ת תֵָּ֔ה נִדָ בְ וָה דָ וְה ת־זֹובֵֹ֔ו א זָב וְה זָכֶָ֖ר ל

יש בִָ֑הּולְאִֵּ֕ נְק וְל: ה אֶָֽ מ ם־טְ עִ כֶ֖ב יִשְ אֲשַ֥ר פ

❖ הנידה איסור

17 ויקרא. בטומאה הכרוך }ור איס חי, שבועות {אזהרה: , ) מות אחרי (פרשת יט פסוק יח פרק

לָֹּׁ֣א תִָּ֑ה אָ טֻמְ נִדָּׁ֣ת בְ ה שֶָ֖ ל־אִ וְא: וָתֶָּֽה רְ ע לֶֹ֖ות לְג ב רֵ֔ קְ תִ

18 ויקרא. אל אדרת, {עונש ) קדושים (פרשת יח פסוק כ פרק } שם יהו

וַָ֗ה דָ ה שָָּ֜ ת־אִ א ב כֶׁ֨ ר־יִשְ אֲש יש אִ וְְ֠ וְגִלָָּ֤ה ה גִלְתֶָ֖ וא וְהִֵּ֕ ה עֱרֵָ֔ הֶֽ קֹרָָּּׁ֣ה ת־מְ א וָתָּה רְ ת־ע א קָֹּׁ֣ור ת־מְ א תַּ֥ו רְ וְנִכְ מִ֑יה ָדָ ם יהֶ֖ נ שְ

: ם מֶָֽ ע ב ר קַ֥ מִ

19 שם ן רמב".

בנדת אשה ואל ( שהזכרתי טעם מפני הנדה הכתוב אסר - טומאתה,)שלא ו בפסוק לעיל התורה התירה

המשכב נוצר הולד. והנה הזרע לקיום רק רובו או כולו האשה מדם,)ומדם ב יב (לעיל כבר הזכרתי כאשר

נוצר יהיה לא הנדות, כלל ימית המות סם, והוא ולד ממנו יעשה ואיך בעל כל או אותו שישתה חיים

. יאכלנו. . ולכך גזר )ותהי כד טו (לעיל הכתוב עליו, כי עליו נדתה "בנדת שאמר. והוא מתדבק רוע רעתה

הקודש לזרע נאסר והנה. . טומאה לעולם בה יזכיר,)כי יז לו (יחזקאל הנדה טומאת,"יאמר טומאתה כל

תטהר אז, כי במים שתטבול עד טומאתה ימי: לגמרי נקיה ותהיה במחשבתה גם

❖ הטומאה עניין וה טהר ה

20 { ס אות ב מאמר הכוזרי ספר. חיים }אבדן

אני אומר, שאפשר כן שהוא שאגזור מבלתי המחילה בקשת אחר תלויות והזיבות הצרעת שתהיה

כמת המצורע, והאבר הגדול ההפסד הוא המות, כי המת בטומאת רוח בעל שהיה, מפני כן הנפסד והזרע

שיהיה טפה להיות מוכן טבעי החיות כח כנגד, והפסדו אנוש ממנה משיג, ואיננו והרוח לרב הזה בהפסד

דקותו, החשובות והנפשות הדקות הרוחות בעלי אלא או והנבואה באלהות להדבק המשתדלות בחלומות

, מקריים רחצו שלא בעוד בעצמם כובד שימצאו עם יש. ועוד הברורות והמראות האמתיות, נוסה וכבר

, והקברות המתים מקרבת משתנה, ורובנו והיינות, כפנינים הדקים הדברים במגעם שמפסידים, מת בו היה אשר בבית מה זמן נפשנו ומתבלבלת שהוא ומי. לזה משתנה אינו הטבע עב

21. רש״ר { נח) (פרשת ז פרק בראשית הירש אטימות} מון, קד חיים אבדן

המצוה; ורק למאכל הבהמות הותרו לא כה, עד. והנה הראשונה בפעם כאן נזכרה טהורה. בהמה לך תקח בין מבדילה בסיני שניתנה בהמה טהורה טהורה בהמה בין - נח 'אל ה דבר מבדיל כן פי על; ואף לטמאה

בהמה לבין. טהורה לא אשר. .

.)": טיהרא "בארמית" "צהרים ל״צהר"( "קרוב?"טהר "טהור" פירוש מה " אין " "אלא צהר;" שקוף

. בהם חודרת האור, וקרן הומוגניים חלקיו, לקלוט מסוגל הוא: הטהור מעתה אמור. בקרבו 'חודר ה ואור

, האלהי השפע את לקבל שמוכשר? מי טהור אדם איזהו 'חודר ה ואור. ובגופו ברוחו " "טהור של ניגודו

" הוא."הטמא טמא.' ה אור בפני אטום הוא

22. תלמוד בבלי שבת מסכת א עמוד לא דף {לעומת מא. בירור ו׳כו עריות כלות, }הטומאה

זה - אמונת זה -, חסן מועד סדר זה -, עתיך זרעים סדר זה -, ישועות נשים סדר -, חכמת נזיקין סדר זה

. טהרות סדר זה -, ודעת קדשים סדר

23 { י פרק ישראל תפארת ספר. והשתלמות} קשר – טהרה

"ל ז חכמים הנה, אין מאד קלים דברים שהם לאדם נראה אם. ואף המציאות כל חלקו משנה סדרי בששה

נחלק בכלל שהמציאות. ומפני כך הדבר, האחד; החלק אלו לחלקים, . השני גשמיים הם אשר המציאות

, . השלישי מורכב הם, כאילו ביחד גשמים ובלתי גשמיים שהם נחלק חלק. וכל גשמיים הבלתי המציאות

השני מן יותר קרוב; האחד לשנים. חלקים ששה הם שבזה, עד הנבדלת המדרגה אל "סדר "חכמת. .

, קדשים מדברים קדשים סדר שכל קדושה, וכל הקדושה בענין, ודבר גשמית בלתי נקרא זה. חכמה. . וסדר

"דעת" נקרא טהרות לגמרי מופשט הוא, שהדעת במדרגה עוד יותר. . שהוא החכמה מן יותר שיש מי. . כי

לו שיש, הוא הדעת מדרגת בו דבקות לגמרי. יתברך השם אל

24 אמת שפת. חקת פרשת במדבר { תרמא שנה קדושה לעומת טהרה }גדר

. וטהור 'קדוש בחי יש כי 'ואחר כו ומחר היום וקדשתם כמ״ש קדושים כולם "י 'בנ הי החטא וקודם החטא

הטהרה בבחינת "י בנ 'הנהגת הי. מטמא הטהור בירור יש ושם א״צ לכן לכם היא קודש. . 'מדריגות ב והם

בעת להם שהיו הכתרים "י לבנ. ומחזירין בשבת בירורים המעשה. ובימי החטא קודם התורה קבלת צריך

מטמא טהור הבירור ע״י לתורה וזוכין הטהרה "י ע התיקון להיות. . .

25 יג פרק שופטים. } הכשרה - יחסי כמושג {טומאה ה – ב פסוק

נִֶ֖י דָ ה ת פַ֥ח שְ מִ מִ עֵָ֛ה צָרְ מִ חֵָּ֧ד א יש אִֶׁ֨ י יְהִ ו מָֹּׁ֣ו ּושְ וְלַֹ֥א רֶָ֖ה עֲקָ תַֹ֥ו שְ וְאִ נִֹ֑וח מָ ה: יָלֶָֽדָ שִָ֑ה אִ ל־הָ א ְך־יְקֹוֶָ֖ק לְא מ רַָ֥א י ו

ר יָֹּׁ֣אמ ו ה־נָָּ֤א נ הִ יה ַ֗ ל ָא ה רָ ־עֲקָ תְ א וְלָֹּׁ֣א ית רִֶ֖ וְהָ ת דְ ֵ֔ ְיָל בֶֽן: ת ְוְיָלַ֥דְ כִָ֑ר וְש יֵָּׁ֣֣יִן י תִֶ֖ שְ ל־תִ וְא נֵָ֔א י רִ שָָּׁ֣מְ הִ ה תָ וְע ל־ וְא

א: מֶֽ כָל־טָ לִֶ֖י תֹאכְ י כִ ה רָָּ֜ הָ נְֶָׁ֨ך הִ ן בַ֗ ת ְוְיֹלָּׁ֣דְ ים אֱֹלהִֵ֛ י־נְזִֵּ֧יר כִֶֽ ל־רֹאשֵֹ֔ו ע עֲלָּׁ֣ה לֹא־י ה ּומֹורָ ן בִָ֑ט ן־ה מִ ר נֶ֖ע ה יַ֥ה יִהְ וְהַּ֗וא

יָחֵ֛ל: ים תִֶֽ לִשְ פְ יַ֥ד מִ ל אֶ֖ רָ ת־יִשְ א יע לְהֹושִַ֥ י רש" - שם: לנזיר האסורים דברים - טמא כל תאכלי ואל

26. (פרשת ח פסוק יח פרק בראשית רש״י - פקידה קודם {נידה וירא) התחדשות } מעלה

כנשים אורח לה, שחזר נדה שרה שפירסה לפי הביאו לא ולחם '- וגו חמאה ויקח אותו היום

27 אות ג מאמר הכוזרי ספר. מעלה על המלמדת }אה {טומ מט

והקדושה: הטומאה החבר אמר, ומקום השני בהמצא אלא האחד ימצא, לא זה כנגד זה ענינים שני שאין

כי איננו הטומאה ענין, כי טומאה אין קדושה מדברי בדבר לנגוע בעליו על שאסר דבר אם ממה הקדושה

שהוא מקודש לאלהים. . .

28 ויקרא ריקאנטי. - עולם {תיקון מצורע) (פרשת יט פסוק טו פרק שלמות והשתלמות}

ו. ] יט 'שם [ וגו זבה תהיה כי אשה בחוה שהטיל הנחש מזוהמת הם. . הדמים כי ביארתי כבר שהיא. . הירח

מקבלת העליונה האשה כנגד, אחרים בגדים לובשת, ולפעמים וחדש חדש בכל וחדוש וחסרון תוספת

הקדמוני הנחש שהטיל הזוהמה, היא לעולם ממנו סר שאינו בידה שנמצא והכתם, ולעתיד העליון בירח

כל כי הודעתיך. וכבר הארץ מן אעביר הטומאה רוח ]ואת, ב יג [זכריה שנאמר ההיא הזוהמא תסור למטה. דוגמתם ממציאים העליונים הדברים לא באשה המוטבע הזה החולי כי. . ודע בנקבות מצאנוהו

העונש דרך על זה, והיה האשה היא בלבד האדם במין, אלא המינין שאר של מפתקה: לה שנאמר חוה

,'ולכן "וגו ארבה )הרבה ", טז ג (בראשית נמשך ענינם, ואין שכל להן אין שהבהמות לפי המינין בשאר אינו

. והשכר העונש אחר כי לדעת עוד לך. . ויש אף פי על שהוא הנה בטבעה חולי, כי לולד ומעלה תועלת הוא

עד אותם ותגרש המותרות מן האשה תתנקה מוכן שיהיה, כדי והמובחר הזך הדם מן נוצר הולד שיהיה

, האלהי השפע לקבל, כענין השכל אור הוא שמגרשין הברזל יהיה ואז החלודה ממנו ראוי אור לקבל ומוכן

זה שינהוג ראוי היה זה, ומטעם לכן קודם לא השמש שאר בנקבות, ולא האדם במין שהונחו המינין

להניק שדיהן, היא האדם במין כן, ולא הערוה במקום החלב כל להעיר כדי השכל במקום שהונחו האשה

מה אחד. בריאתו תכלית היתה

29. ( שיח ב– 'קובץ עניין ב לה התחיה אורות גם [וראה קוק )הרב הטהרה ]בגאולה

. . שבטבע ההגבלה המציאות, שבסדר האיטיות פוסקת הבלתי ההתעלות של היסוד מחזיקי אלה, כל

. . המציאות של הפנימי היסוד שהוא עד בעלייתה, מהירה יותר לתקופה כח מכינה איטית, תקופה וכל

עליונה. . היותר. המהירות ההולכים והחיים, העדן האור, ותוספות ההתעלות, הופעת תכלה לא ולעד

. . ומתבסמים מסיבת הבאה פוסקת, הבלתי ההשתלמות וצורת הגמורה, ההשלמה צורת יחד שישתוו עד

ותהיה ונוספת, הולכת להשתלמות תמידית דחיפה ליתן העבר, חסרון של הזכר ויספיק הקדום. החסרון

בעלה עטרת חיל אשת הגמורה, ההשלמה על מתעלה נפסקת הבלתי ההשתלמות של הצורה. . ניצוצי וכל ההשתלמות יסוד עם אחודים הם הרי היש, שבכל החיים זיקי וכל והנפשות, הרוחות הנשמות, כל החיים,

שהם כמו בעלייתה, עולים תמיד והם נגלתה, אשר ד' זרוע הישות, המהווה ד' אור שהיא פוסקת, הבלתי

בירידתה וירדו יורדים עולמים עולמי אור לעליית כוסף הכל. . והנה. . . ההויה של השונות התנועות. . בכל 30. תהלים פסוק ט פרק יא

בְְָ֭ך חָּּׁ֣ו טְ וְיִבְ מִָ֑ך שְ עֵ֣י יֹודְ כִָּ֤י: יְקֹוֶָֽק שֵ֣יָך רְ ד ת ֹֽא־עָזֵ֖בְ ָל

❖ ואשה איש

31. תלמוד בבלי ב עמוד לא דף נדה מסכת

: אומר ר״מ, היה תניא מה מפני - לשבעה נדה תורה אמרה שרגיל מפני: תהא תורה, אמרה בה, וקץ בה

, ימים שבעה טמאה כניסתה כשעת בעלה על חביבה שתהא כדי לחופה

32 ) (דברים ג כרך זוטא האדרא - זוהר. האזינו פרשת דף ב עמוד רצ

מלכא דשלמה אמר סבא המנונא דרב בספרא דגלי קדמאה תקונא ) א (שיר ואמר רעיתי יפה הנך מהאי

, הוא וה". . דלתתא נוקבא דאיהי כלה אקרי תניינא ותקונא דהא. . ידיעין לזמנין כלה אקרי בתראה א

לא דדכורא אינון סגיאין זמנין בנדת אשה )ואל יח (ויקרא כתיב זמנא בההוא מינה ואסתלק עמה אתחבר

לא טומאתה תקרב {נד– 'ה}, לאתחברא בעי ודכורא נוקבא דאתדכאת בשעתא, כל״ה אקרי כדין עמה

ממש ככל״ה אתייא

33. דברים - לזוהר הסולם פירוש פרשת מאמר המשך - האזינו קדוש קדש הקדשים קדש

אות רה

. לבנון. מהו כלה מלבנון אתי. הצדדים מכל שנתלבנה, משום לבנון ונקראת. .

34. שם האזינו מדבש מתוק

ממש ככלה היא ואז בתולה נת לבחי חוזרת

❖ וטהרה טומאה או היתר ו איסור נידה, (ו )? השלכות

35 אות ג מאמר הכוזרי ספר. מט

: החבר. אמר מט. . ומה מפני, אינו והיולדת הנדה שכיבת מאיסור היום שאצלנו הטומאה היא אבל מצוה

, אין מקורבתה ולהשמר עמה האכילה מהרחקת שאצלנו מה, וכן הבורא מאת גרידה מניעות אם כי זה

וסייגות שלא חובות, אבל עמה לשכב הענין יתגלגל בטלו הטומאה ממנו טמאה בארץ שאנו מפני ואויר

שכן. וכל טמא משתמשין שאנו מה בו מהקברות והמתים והזבים והמצורעים והשרצים. וכן זה וזולת

הנבלה עלינו אסורה, ותנאי הנבלה באיסור גרידא מצוה אבל טומאתה מפני ולא תוספת הטומאה. . .

36 ) שופטים (פרשת ח פסוק יז פרק דברים.

)כִָּׁ֣י (ח א יִפָל יןּובַ֥ין לְדִַ֗ בֶֽין־דִָּׁ֣ין ם לְדָָּ֜ ם׀ בֶֽין־דֶָׁ֨ ט פַָ֗ שְ מִ ל ר בָָּ֜ דָ מְָך מִ ע לָנֵ֔ג ע ג נ עָרִ֑יָך שְ בִ ת יבֶֹ֖ רִ רַ֥י בְ דִ ת מְ ָָּׁ֣וְק ית ָוְעָלִֵ֔ ל־ א

: בֶֹֽו יָך אֱֹלהֶ֖ יְקֹוַָ֥ק חֵ֛ר יִבְ אֲשַ֥ר קֵֹ֔ום מָ ה

37 אליהו אדרת. שם

בין דם. זה לדם דם: לידה ודם וזיבה נידה: ובין ומכות ונפשות ממונות. דיני לדין דין בין נגעי. זו לנגע נגע

: ובתים אדם נגעי בגדים

שהתורה. חלקים לששה נחלק ומותר אסור. הוא לדם דם. בין וזכאי. חייב ומותר. אסור וטמא טהור כדי

. הוא לנגע נגע. בין וזכאי חייב. הוא לדין דין. בין לבעלה אשה לטהר: וטהור טמא

38 רבתי כלה מסכת קטנות מסכתות. ב פרק

אחת פעם, תינוקות שני לפניהם, עברו יושבים זקנים היו כסה, ואחד ראשו את גלה אחד את, זה ראשו

', ר הנדה בן אומר 'יהושע, ר ממזר אומר 'אליעזר, ר ראשו שגלה, לו, אמרו הנדה ובן ממזר אומר עקיבא

, עקיבא איך, תינוק אותו של אמו אצל, הלך אקיימנו אני להם, אמר רבותיך דברי על לעבור לבך מלאך

ומוכרת יושבת שהיא קטנית בשוק, טיבו מה זה בנך לה. . אמר אמרה כשנכנסתי לו, הייתי נדה לחופה

תינוק אותו, נמצא זה את, ועברתי שושביני ובעלני בעלי ממני ופירש ממזר ' ר היה גדול, אמרו הנדה ובן

סודו שגלה ברוך אמרו שעה, באותה חבריו את שהכחיש עקיבא. יוסף בן לעקיבא

39 חתם שו״ת. סופר ) חיים (אורח א חלק כג סימן {טומאה בימינו הני}דה

נשאלתי שאול למ״ש לחוש אם כבודו ממעלת פר״ח סימן בא״ח ' ס 'בשם כ ]'שמצא ל [סעיף קכ״ח

שם נדה שאשה בבית הנכנס דכהן ז״ל חננאל רבינו שחיבר המקצעות ישראל את יברך לא קללה וברכתו

ולזרעו לו תחשב: . .

הללו דברים הנה 'תמיד למס בפירושו "ד הראב הביאם: מתברך המחמיר. . ומסיים

סיים מ״מ והנה הראב" באהל המטמא שכהן כוונתו אין, הנה מתברך המחמיר ד נדה שלא יחמיר לעלות

שזהו לדוכן שיחמיר למתים המטמא לכהן שנאמר תימה דבר שלא עצמו על לדוכן לעלות מוסיף 'עוד ויהי

על, פשע חטאתו הראב" כוונת. . ע״כ ד לכנס שלא המחמיר ונדה ע״ז לאהל ' מתני לחומרת דחייש מתברך

לאהל הנכנס, אבל היא קדושה ותוספת "ל הנ רובא לדעת אשר נדה לו ונאמר ניקום כדינא עביד דרובא

שיחמיר שאין דבר הוא אתמהה לדוכן לעלות שלא עצמו את ויקנוס: סובלו הדעת

דברי ולולי מ" "י עפ הוא המקצעות חומרת אומר הייתי הראב״ד התורה על ן " רמב ש אוכל לא בפסוק

כי מפניך לקום שהאומות 'נדה בפ וגם לי נשים דרך על לדרוך שלא עוד להזהר יודעים היו הראשונים

נזהרים והיו הנדה רגלי כפות דריכת מקום וכדומה דבורה מהבל בטבעיות ידיעתם "י עפ יתירות הרחקות

שאינו דכהן ס״ל, וא״כ מזיק ארס שהוא בזה נזהר הקריבהו 'משום ה לפני לשרת לעמוד ראוי אינו נא

שום דאין אלה בזמננו כן כי, הנה לפחתך, או מזה נזהר אדם או והמקומות והזמנים הטבעיים דנשתנו

כיון ' בי שדשו כך ובין כך,'בין ה פתאים שומר רבים כזאת לעת בענין מיחוש בית כאן אין והמחמיר זה

מן אלא אינו. . . המתמיהים

40 קב סימן ה חלק הלוי שבט שו״ת. ש)בה״ל לשיעורי הקדמה גם (ראה

שכיון יראה. . וכעת הם שגם רק ע״ז החמירו לא הפסקת אחר לא ממש טומאתם זוב בימי הטבילה עד דם

זה שחלק בנות שעכשיו, וכיון עבר כבר "פ עכ הנדה נדוי על החמירו ישראל שמכ" עצמן מ שבעה יושבות

לא עכ״פ נקיים שבשבעה וכיון נקיים של זה גדר שייך ואיסור ידיה במעשי הנאה ואיסור מטמאה עפרה

לא זה בנקיים גם, ולהחמיר באהלה לכהן, חז״ל מיסוד שאינו כיון אדם ע״ד יעלה וא״כ להרחיק להם היה

, הזיבה בימי הגדולה הרחקה עצום מכשול מזה, ויצא הנקיים בימי כהלכה והרחקה ימי בין לחלק הראיה

, הנקיים לימי ממש בשם 'קצ״ה סי 'בס״ט כ וכיו״ב דלהכי בתשובה הריב״ש דהיו ר״ת מש״כ בטלו נוהגים

' ב ' א טבילות ' ז לאחרי והשני דאורייתא ראיה 'ימי ז אחרי הנקיים יצא שלא כדי, ביניהם לחלק מכשול

התרחקו ע״כ ' דמס הברייתא מחומרות נדה והעמידו על הדת תלה הלכה "פ שע ההרחקות שהגדירו במה

בש״ס המבוארות. . .

41 סימן ד חלק הלוי שבט שו״ת. צז

, לדעת ודרבנן דאורייתא הרחקות הם ומה שהם ונישוק כחיבוק נדה, קרבת נדה 'ביאת ב הם הרמב״ם

שאין אלא דאורייתא קרבות, והרחקות מלקות רק כרת חייבים חז" שהוסיפו שהם דרבנן ע״פ הקדושים ל

מרבותינו כידוע דאורייתא ועשין מלאוין יותר עוד בעונש, וחמורים מסיני ג״כ שנמסרה "פ שבע תורה עליהם שחייבים "ן הרמב, ולדעת ביד״ש מיתה, מדרבנן רק הקרבה גם ביניהם אין מחלוקת בחומר הענין

והבן ודע. איסורו בשורש רק לענ״ד כי רביעי חלק עוד שנשתדל הנדה בהרחקת 'יצירת תהי שלא הולד

בימי הזרע וקליטת טומאתה זוב מיני וכל אדם נגעי כי 'תזריע פ ומ״ר "ת במ "ל ארז כבר כי שתטבול עד

את הפוגם דבר הוא אז הזרע קליטת עצם כי מוטהרה לא שהאם בזמן 'נקלט הי שהולד מזה באים מחלות

, וכמבואר עבירה ביאת שם אין אם גם הולד, האשה בגוף אז שיש פסולת מותרות "י ע במד״ר "ש ומכ

וגם עבירה ביאת כשיש משכחת, והאיך הזרע קליטת 'קליטת שיהי, הנה דעריות עבירה עצם בלי הזרע

שאילת אחרי שלפעמים המלאכותית ההזרעה בדרך משכחת אנו חכם מתירים מזרע להזריע בנים לחשוכי

( הבעל טומאתה בימי זה להזריק מותר אם השאלה )ואז בזה הרסו "ה בעו כאשר נכר מזרע "ו ח לא דוקא

ג ח" מהרש״ם הגאון בא, לזה הבעל מצד איסור נגיעת כאן שאין כיון "ח רס "ס סו מסכים 'דאינו וכ לעשות

בימי רק רפואה של זאת מעשה ליתא ביאה שפגימת דנהי כאמור הטעם, אבל לזה 'טעם כ ולא טהרתה

אבל איכא. קודש זרע פגימת

ע״ז תקשה לא וכן ' סי יו״ד ז הט" "כ ממש "ה הג בשם סק״ז קצ״ה דנדה סמ״ק בעלה סדיני על לשכב יכולה

נדתה בימי דתתעבר חיישינן ולא דכיון עי״ז איסור כאן דאין לענין, דוודאי לגמרי כשר הולד חשש רחוק

ביאת כאן דאין דכיון ביסודו אדיניה מוקמינן ש״ז עליהם שהיה הסדינים ע״י שתתעבר כזה המציאות

לפגם שנוגע, ממה לגמרי כשר הולד איסור לא עדיין אבל היחוס מפגם נפלט במדרש הנזכר ובזה הנ״ל

אם הבדל אין כמובן. לא או איסור ביאת היה

42 סימן ה חלק הלוי שבט שו״ת. קטו

ואשר המקצעות בספר "ח הר בשם שהובאו החומרות על שכתבתי לשוני על העיר שהביאם נדה בענין

הראב" עה" "ן והרמב ד הח״ס וכמש״כ לדורות נתקבל לא זה, דדבר בתו״ד וכתבתי ת לא אם מדרך קדושה

לדייק כ״ת, ורוצה וחסידות מלשוני ראוי וקדושה חסידות דמדרך כתבתי, לא כן לנהוג לדיוק כן ידעתי כי

מי שאין לדרוך שלא בזה שיזהר על נדה אשה עפר ממעשי הנאה איסור לענין, או לאהלה ביאה באיסור או

קדוש ימצא שאם רק כתבתי ולא ידיה אינה בודאי, אבל מדין לא מקדושה 'רק יהי כזה שיוסיף עליון

בין מהלכים להם שיש הרגילים וקדושה חסידות מדרך בית של וחסידים הצדיקים המוני, והלואי ישראל

והחומרות ההלכות כל שיקיימו ונזכה שנזכרו תמיד 'לנגדי ה משויתי החל שו״ע 'חלקי בד או" שבריש ח

כן, כאשר חו״מ סוף עד הזה. בדור יחידים גם למצא שקשה מרבותי קבלתי

---

נשלח על ידי: רותם שנירר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

פרשת ת זריע

ה״ב

**1. עת הצר — מהות**

תזריע (ויקרא פרק יג פסוק ב) — רשב״ם

״כי יהיה בעור בשרו״ — כל פרשיות נגעי אדם ובגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושיער שחור ונגעי בתים — כלום אין לנו אחר פשוטו של מקרא אלא המדרש של חכמים וחוקותיהם וקבלותיהם, ולא על דרך בקיאות וצהוב ארץ בני אדם. העיקר הוא מפי החכמים הראשונים.

מצורע (ויקרא פרק יד פסוק ד) — רש״י

לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין — פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים — טהרות.

ועץ ארז — לפי שהנגעים באין על גסות הרוח: בצפצוף קול תמיד.

ושני תולעת ואזב — כתולעת וכאזוב, ישפיל עצמו מגאותו, ויתרפא, תקנתו מה.

---

רמב״ם, הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י

הצרעת האמור שם בשותפות הוא כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה. שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, וקצת נפילת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. והשינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה בשותפות צרעת — אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע.

שהמספר בלשון הרע — משתנות קירות ביתו. חזר בו — יטהר הבית. עמד ברשעו עד שהותץ הבית — משתנין כלי העור שבביתו שיושב ויושב עליהן. חזר בו — יטהרו. עמד ברשעו עד שישרפו — משתנין הבגדים שעליו. חזר בו — יטהרו. עמד ברשעו עד שישרפו — משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.

ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: ״השמר בנגע הצרעת״. והרי הוא אומר: ״זכור את אשר עשה י״י אלהיך למרים בדרך״ — התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיתה גדולה ממנו בשנים, וגידלתו על ברכיה וסיכנה עצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר ״והאיש משה ענו מאד״ — ואף על פי כן נענשה מיד בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.

לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים: בתחילה מרבין בדברי סכלותם, כענין שנאמר ״וקול כסיל ברוב דברים״, ומתוך כך באין לספר דופי בגנות הצדיקים, כענין שנאמר ״תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק״. ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, ויהיו מלעיבים במלאכי ה׳ ומתעתעים בנביאיו, כענין שנאמר. ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר, כענין שנאמר ״ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י״י אלהיהם״. והרי הוא אומר ״שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ״ — לשונם שהלכה תחילה בארץ, היא גרמה להם לשית פיהם בשמים.

זו היא שיחת הרשעים שגרמה להן ישיבת קרנות וכנסיות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה. לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר עליהן ומזכה אותן בה, שנאמר ״אז נדברו יראי י״י איש אל רעהו וישמע י״י ויקשב, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י״י ולחושבי שמו״. סליקו הלכות טומאת צרעת.

---

**2. אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה**

ויקרא רבה (וילנא) פרשה יז סימן ד — פרשת מצורע

רב הונא בשם רבי יהושע בר אבין ור׳ זכריה חתניה דרבי לוי בשם ר׳ לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה. ממי למדת? מאיוב… ואף מחלון וכליון כן. ונגעים הבאים על האדם — הן באים תחילה בביתו. אם חזר בו — טעון חליצה. ואם לאו — טעון נתיצה. הרי באים על בגדיו — אם חזר בו — טעון כביסה. ואם לאו — טעון שריפה. הרי באים על גופו — אם חזר בו — יטהר. ואם לאו — ״וישב בדד״.

כלי יקר (ויקרא פרק יג פסוק מז) — פרשת תזריע

ותדע ותשכיל, כי שלושה מיני צרעת באים על שלושה דברים שהם כיסוי לאדם, זה לפנים מזה.

המכסה הראשון הוא עורו לבשרו. מעורו — בגדיו, שהם כיסוי לעורו. מהם — ביתו, שהוא מכסה לו להצילו ממטר ומזרם. לכך נאמר (שמות כה לב) ״וירא משה את העם כי פרוע הוא״, ודרשו חז״ל (ילקוט רמז תקסג) שנלקו בצרעת, שנאמר בו (ויקרא יג יד) ״וראשו יהיה פרוע״ — כי כל שהוסר מכסה מעליו נקרא פרוע ומגולה.

על כן הזכיר תחילה נגעי עורו, כך אחר כך נגעי בגדיו, וכן נגעי בתים — להסיר מכסהו אחת אחת עד שיהיה פרוע ומגולה מכל וכל. ודעת המדרש שמביא הילקוט (רמז תקנא) בפסוק ״ראשו יהיה פרוע״ — על דרך (ישעיה כב ח) ״ויגל את מסך יהודה״ על חורבן בית המקדש, כי בחורבן הבית נעשו מגולין מכל וכל.

אמנם לדעת חז״ל (ויקרא רבה י״ז ד׳ וכו׳) שאמרו ״אין בעל הרחמים נוגע תחילה בנפשות״ — הסדר הפוך: תחילה מביא נגע על ביתו, אם לא חזר בו — מביא גם על בגדיו, אם לא חזר בו — מביא גם על גופו. ומה שהזכיר נגעי הגוף תחילה — לפי שהקב״ה מתרה במכה הגדולה אחרונה בתחילה, כמו שנאמר לפרעה (שמות ד כג) ״הנה אנכי הורג את בנך בכורך״, וכמו שפירש רש״י שם. כאן הזכיר נגעי הגוף בראשונה כדי לאיים על האדם ממה שהוא מתירא ביותר. אבל לעולם ״אין בעל הרחמים נוגע תחילה בנפשות״, כי אל רחום וחנון הוא.

---

**3. היפוך מידת הדין למידת הרחמים — התנאי**

נחל קדומים, פרשת תזריע, אות ו

״אדם כי יהיה בעור בשרו״ וגו׳ — והכתוב הפך הסדר, גופו נגעי (ו) ובגדיו וביתו. אף על גב דאמרו בויקרא רבה (פ׳ י״ז) ״אין בעל הרחמים פוגע תחילה בנפשות״. ומיהו משמע דדוקא במדת רחמים — שהקב״ה מתרה במכה הגדולה בתחילה, כמו שעשה לפרעה שא״ל דבתחלה בכורות מכת. כתבו המפרשים. אבל במדה״ד — פוגע בנפשות תחילה, אינו פוגע.

מאמר ד — בני יששכר, מאמרי חודש כסלו טבת, הלל והודאה

רז״ל אמרו [ויק״ר פי״ז ד׳]: ״אין בעל הרחמים פוגע תחילה בנפשות״. וכתב הרב הגדול מו׳ חיד״א זלה״ה בשם פר׳ וכו׳. וזהו שאומרים בנוסח ההודאה: ״ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם״ — היינו בעת צרה, אין בעל הרחמים פוגע, אבל מדת הדין פוגע. ואז חלילה פוגע בנפשות. על כן [שמו״ר פמ״א א׳] תקנו להרבות, שמילוי אלהי״ם ההי״ן בגימטריא צר״ה [פע״ח שער הברכות פ״ז], שהיה שולטת מדת הדין. על כן תקנו להרבות ״ואתה ברחמיך הרבים״, כן גם בחנוכה ובפורים (כמו שאמרו כן גם בנוסח ההודאה ״ואתה ברחמיך הרבים״).

והנה כתבו סגולה לזה על ידי צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים [שמו״ר פמ״א א׳], שנתהפך מדת הדין למדת הרחמים. והתבונן בין.

---

**4. תפקידו של הכהן**

כלי יקר (ויקרא פרק יג פסוק ב) — פרשת תזריע

״והובא אל הכהן״ — אין טהרתו אם כי על ידי כהן. יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרן נמצאו בו שלוש מדות טובות הפכיים לאלו, כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד. על כן יבוא אהרן שאחז במדת השלום לרפא לזה, כי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום.

וכן חטא גסות הרוח ראוי שיתוקן על ידו, כי הוא היה עניו ביותר, כמו שאמרו חז״ל (

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשות תזריע מצורע לדרשה

אלי מדברת הפרשה בס״ד אליהו בן שלמה הרב אליהו בן אלעזר הרב

מצורע תזריע ות פרש תשפ״ג

שיימינג – תזריע פרשת

וְהּובָא1 צָרָעַת לְנֶגַע בְשָרֹו בְעֹור וְהָיָה בַהֶרֶת אֹו סַפַחַת אֹו שְאֵת בְשָרֹו בְעֹור יִּהְיֶה כִּי "אָדָם מִּבָנָיו אַחַד אֶל אֹו הַכֹהֵן אַהֲרֹן אֶל

" הַכֹהֲנִּים ב יג, )(ויקרא

שמות כמה יש שלאדם מלמדנו א עמוד מח דף תזריע הקדוש)(פרשת בזוהר ע״ה יוחאי בר שמעון רבי איש אנוש, גבר, . כדוגמת:

אבל הוא ביותר הגבוה השם השם. אדם

– צרעת לו ויש שחטא אדם ולכן הכהן2 אל אותו מביא אותו שרואה מי כל דהיינו הכהן, אל הובא ישב שפחות שכמה כדי,

בטומאתו3 האדם בו אשר אלוקים צלם את טימא בחטאו שהרי. ,

הרע– לשון של חברתית פגיעה כי למצורע, דואגת כולה החברה: דהיינו לנקות צריכה והיא כולה החברה בחוסן פוגע זה

יבוא שהמצורע שדואגת זו והיא זו, במחלה להילחם יכולה החברה רק לכן לה, שנוצר הרע השם את ה אל כהן.

ברור הוא צרעת של: המסר, פיזית מאלימות מעודנת אינה מילולית אלימות חיים להרוס יכול הרע לשון פוצעות, מילים

. שלמים

בסתר4 אלא חוצות כל בראש נעשה והשיימינג הביוש שאין פעמים אל לבוא מהשמים איתותים לבד לאדם נותנים אזי,

קיג עמוד תזריע פרשת הקודש ע״ה)(עבודת וואלי משה הרב וכדברי, הכהן ": תא הַכֹהֵן וְרָאָה נֶג הַע עבֹור שזה ג יג, (ויקרא )" בָש הָר

של תיבות ראשי של תיבות וסופי, אהבה תעורר, הכהן אל לבוא המצורע את תעורר אליו ה' של העליונה שהאהבה, כלומר:

תיקונו5. על שישגיח כדי

השלם, טוב (מעגל ע״ה החיד״א מרן: יקונה ות האדם, בעצמות אש כמו העולה לקנאה רמז זה "שאת" כותב: אייר תקלח, )שנת

הכהן– אל ""והובא במוכן נוגע אדן ואין חלוף, ובר זמני הוא הבל, הוא הזה שהעולם האדם את שילמד חכם התלמיד הוא

לחבירו

נפשו לשובע אוכל שצריך ולימדנו חכם, התלמיד הוא הכהן אל שיבוא ותיקונה: לתאווה, רמז "ספחת"

עיניו את יפקח שהכהן ותיקונה: בצדיקים, ומזלזלים הרשעים את שמכבדים כך כדי עד הכבוד אחר לרדיפה רמז "בהרת"

ה יראי את.'שיכבד

הּוא" טָהֹור לָבָן הָפְַך בפסוק״כֻּּלֹו דברי אחתום: יג יג, )(ויקרא הרב בשם נז עמוד אברהם (אמרי ע״ה רפול הררי אברהם הרב וביאר

למפרע תיבות שראשי ה)קודם בדור טורקיה ממקובלי שהיה זצ״ל כהן פרחיה עזרא המילה של להתחלה )(מהסוף כֻּּלֹו אהבת זה״ו: , רעך ל

1 קסט החינוך)(מצוה ספר בעל מדברי שאילתות א, אות כאן חינוך במנחת (עיין צרעתו את לו שיבדוק כהן ה אל ללכת המצורע האדם על מצווה שזה מבואר

דין שזה אומרים ויש ב אות בועז, ג נגעים ישראל תפארת ז, שורש לרמב״ם המצוות ספר )(ראה הכהנים על מוטלת זו שמצוה הסוברים יש ב ג, נגעים רא״ש )פח, עמוד40 ג חלק ארטסקרול מהדורת החינוך בספר (עיין טמא המצורע שיהיה ה' שציוונו כללי עב )אות

2 לבוא יכריחנו רואהו שכל ברצונו, ושלא ברצונו "והובא כאן: עזרא האבן "כדברי

א אב רבי אדם. השם סוד את לי וביארת אותך, שמצאתי הוא ברוך לקדוש מודה אני: לו ואומר אבא לרבי הולך יהודה שרבי הזוהר בהמשך שם עיין 3 שז״א)(הקב״ה הסביר וכשז״א עימה. . ומתייחד אליו כסא נעשית והמלכות דגדלות מוחין מקבל כשהוא דהיינו כסאו, על יושב שהוא רק אדם בשם נקרא

איש נקרא הוא בקטנות,

4 ב יג, )(ויקרא יקר הכלי בעל כדברי אדם י שהר לחוץ, האדם של בקירבו השוכנת הרעה את מגלה שהצרעת רע, מוציא מלשון מתפרשת מצורע שהמילה

הצרעת ידי על ה' מגלו לכך ממנו, להישמר יודעות הבריות ואין בסתר, לשונו בשוט חבירו את והיכה הרע בשון עסק. זה

5 לא דרוש לחיד״א אחרים דברים בספר דבריו והביא תזריע, לפרשת בהקדמה משה הקדוש)(תורת האלשיך אדם אז חזקה, היתה לא הסט״א כאשר שבעבר ביאר

לשון שדיבר הרע– נקייה נשמתו אך בצרעת לוקה שלו הגוף שרק זה על לשמוח האדם וצריך צרעת, מקבל היה ומיד גופו על פועל היה זה עוד (עיין

לפני300 סלוניקי חכמי מגדולי שהיה מודילייאנו יצחק שמואל לרבי נפשי שובי במהדורת שיז עמוד תמיד בארוחת )שנה

אותיות " הּובָא "ו לרמוז וניתן ו ז, תשובה )(הלכות הרמב״ם לדברי רמז, ואהוב וחביב אהוב הוא שובו ואחרי מה', מרוחק היה החטא קודם תשובה שבעל

א אות מצורע פרשת אנך בחומת החיד״א פירש זה )(כעין

אלי מדברת הפרשה בס״ד אליהו בן שלמה הרב אליהו בן אלעזר הרב

כ," מוך תיבת את תהפוך אם כלומר: כֻּּלֹו – אז או כנזכר, תיבות ראשי ותעשה בין עניני לכל המפתח זה כי הוא טהור, לבן

לחבירו אדם בתורה6. גדול כלל וזהו,

לו עוזרים באדם ההפוכים הכוחות להתקדם – מצורע פרשת

" תִּהְיֶה זֹאת ת7 ּתֹור טָהֳרָתֹו יֹום ב הַמְצֹרָע הּובָא ו ה ַאֶל יָצָא ו כֹהֵן, מִּן הַצָרַעַת נֶגַע נִּרְפָא וְהִּנֵה הַכֹהֵן וְרָאָה לַמַחֲנֶה מִּחּוץ אֶל הַכֹהֵן

" הַצָרּוע ) ג -, ב יד (ויקרא

בפרשתינו דרשות חי יוסף ע״ה)(עוד חיים יוסף רבנו מרן ולהם תעשה, לא ומצוות עשה מצוות שתיים, הם המצוות שחלקי מבאר

צריכים: הפוכים כוחות שני וזריזות, עצלות מרע, העצלות)(סור כוח את צריך תעשה לא למצוות כוח את צריך עשה ולמצוות

טוב )עשה הזריזות(ו

בספר ע״ה המלך שלמה כדברי משלי: ח" )(כא, דֶרְֶך הֲפַכְפְַך פָעֳלֹו" יָׁשָר, וְזְַך וָזָר אִּיׁש שהוא רשע, כלומר זר שהוא איש וביאורו:

הפכפך- את ה' לו נתן ולא פעולו, וישר זך ה' כי אליו, זאת היתה ה' מאת ולא בהם, להרע הטבע בכוחות השימוש את שהופך

והטוב המצוה מעשיית להתעצל העצלות את ולא בה, להרע הזריזות

מן המצורע וילמד הפנים ומשחרת בשמש, אותם ששוטחים הבגדים את מלבנת שהיא הפכיים, כוחות שני לה שיש השמש

תִּהְיֶה זֹאת הפסוק אומר בה, נוהג שהיה הרשעות שזוהי מצרעתו להיטהר ובא רשע שהיה המצורע על לכן השמש, : ששזפתם

הַמְצֹרָע תֹורַת טָהֳרָתֹו יֹום ב בהפכים. תמש להש השמש מן תלמד שמש, = יום,

המוסר8 חכמי אותנו: מלמדים הרב או הרופא אל לפנות האדם שעל כשם הכהן אל )"("והובא ללכת הרב או הרופא על כך

הכהן, אותו)"("ויצא לרפא ולהשתדל החולה לקראת עליו אלא אליו, יפנו והדרכתו לעצתו שהזקוקים עד לחכות לרב אל

הרחוקים על שלו. ולהשפיע למחנה מחוץ ואף העם, אל, לרדת

מלובביץ הרבי עמוד100 ז כרך שיחות (ליקוטי ) הּובָא בפסוק״ו שהלשון: מסביר ה ַאֶל יהודי כל של שסופו אותנו מלמדת " כֹהֵן סוף סוף יובא שהוא הקב״ה מבטיח המחנות, לג' חוץ שנדחה היהודי גם תשובה לעשות כורחו בעל )(אפילו אל הכהן, אל חזרה

. הקדושה

יָצָא נאמר״ו בהמשך הרי מלובביץ, הרבי: מקשה הקדושה או הקדושה אל מובא הוא החוטא האם ", לַמַחֲנֶה מִּחּוץ אֶל הַכֹהֵן

החוטא אל יוצאת? היא

: אלא המצווה ואל התורה אל כורחו, בעל אפילו וישיבנו, יהודי כל של ליבו את יעורר שה' הבטחה ישנה, , נכונים הדברים שני מרצונו שתהיה היהודי, של בתשובתו העיקרי המרכיב את חסר כורחו בעל יעשה הדבר אם. אך

6 (קנאת הרמח״ל של דבריו ביאור אולי וזה דברי ויסוד צט, עמוד צבאות ה' ו א עמוד מז דף ג חלק הקדוש )בזוהר התרגום כדברי הוא הצרעת שענין שביאר

ב יג, "סגירו)(ויקרא "אונקלוס החוצה יוצא ואינו נסגר באדם השוכן האלוקי שהאור היא והכוונה

7 שבסוריא שמרבותינו מרגליות הנפלא בספר דבריו הובאו קנח, עמוד עבדו שלום (בספרו ע״ה הדאיה עובדיה הרב עמודים 342 - רבנו כן כתב שכבר ודע 341, החיד״א

בספר האר״י רבנו כתב כן בקודש ולמעלה, ו דרוש דוד אהבת בספרו עוד ועיין, משביר ראש ספר בעל ע״ה ברדוגו משה הרב בשם א, אות בפרשתינו אנך חומת בספרו ע״ה

דהיינו המצורע, תורת תהיה היא שהתורה, התורה ת שרומז כותב ב) עמוד טו דף בערכין ועיין ב, עמודה ריש מז דף הליקוטים האדם של בפיו התורה לימוד

. בפיו הרע לשון שדיבר המצורע לאדם והתקנה התרופה הוא

רם גו המצורע דבריו: ותורף תורה, לימוד הוא למצורע ביותר המועיל התיקון למה הקבלה פי על ביאר מצורע פרשת הלבן ע״ה)(במחשוף אבוחצירא יעקב הרב אמא אור רק בו ונשאר אבא, אור ממנו ומסתלק ז״א, שהוא העליון באדם פגם ב- לחיצונים ואחיזה מקום יש ובהסתלקותו החיצונים, את המגרש הוא אבא (אור, )ז״א

מ– הוא התורה של ושורשה ז״א. ל- אבא אור את יחזיר הוא בתורה יעסוק אדם וכאשר אבא,

מישור בהוצאת קיא עמוד מצורע פרשת א השילוח מאיזביצא)(מי השילוח מי הרב לימדנו גדול שיסוד יקר קורא לך ודע הכהן צדוק רבנו הגדול תלמידו והרחיבו

ע״ה מלובלין רלד:) אות הצדיק (צדקת לדבר והיא יש וצה יע יעצה רק ידבר, שלא עצמו לעצור לאדם לו אפשר אי ה', של דיבורו בכח נברא שהאדם מכיון

. תורה בדברי

8 לדורותיה)(קורמן הפרשה עמוד300 מצורע פרשת, יתברך לפניו ישראל חביבין "כמה שביאר: ע״ה וואלי דוד משה לרב קלא עמוד הקודש בעבודת, ועיין

ולהתעסק ונתחלל, שנטמא מישראל הזה הניצוץ ת א לבקר כדי מחנות, ל-ג' חוץ וילך הפנימית, ממחיצתו שיצא והטהור)(הכהן הקדוש החסד על גוזר שהוא

"בטהרתו.

אלי מדברת הפרשה בס״ד אליהו בן שלמה הרב אליהו בן אלעזר הרב

הּובָא של״ו השלב לאחר לכן: : ה ַאֶל יָצָא של״ו השני השלב יבוא:" כֹהֵן שה תהיה הטהרה התחלת '", לַמַחֲנֶה מִּחּוץ אֶל הַכֹהֵן

כפייה בלי וברצונו מעצמו ה' אל לשוב עליו יהיה מכן ולאחר אליו, אותו. ימשוך

כאילו הדבר נחשב לכן לקבלו, בשל אינו עצמו שהאדם אור מלמעלה, אלוקי אור של גדול בגילוי מתבטאת הכפייה

בבלי כאילו אחריה נסחף הוא ורגשותיו, בשכלו זו התגלות לקבל היכולת את לו אין עדיין שכן כפויה היא הקדושה אל, שיבתו

. דעת

בשכלו לקבלו שיוכל כדי האדם אל האור אל ומתאים מצמצם ה' האדם, אל ומתקרב יורד האלוקי האור מכן לאחר

ורגשותיו, מתוכו הנובעת תשובה יותר, עמוקה בתשובה ה' אל האדם שב. ואז

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תזריע מצורע-צרעת הראש-שמאל הכהן-אבות ב יז

לפרשת תזריע: חומרתה של צרעת הראש

ויקרא יג, מב - מד

(מב) וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:

(מג) וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר:

(מד) אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ:

בבלי ערכין טז, א

א״ר שמואל בר נחמני א״ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. על לשון הרע, …

ויקרא רבה (וילנא) פרשה יז סימן ג

ג על עשרה דברים נגעים באים על ע״ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל ברכת השם ועל הגוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רע, …ועל עין הרע שנאמר (ויקרא יד) ובא אשר לו הבית מי שייחד ביתו לו ואינו רוצה ליהנות לאחרים, כי הא דאמר ר״א שקערורות שקיע ביתו באלין לווטייא לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבאו אל ארץ כנען.

במדבר רבה (וילנא) פרשה ז סימן ה

ה מכאן א״ר יהודה הלוי ב״ר שלום על י״א דברים הצרעת באה על קללת השם ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל האומר על חבירו דבר שאינו בו ועל גסות הרוח ועל הנכנס בתחום שאינו שלו ועל לשון שקר ועל הגניבות ועל שבועת שקר ועל המחלל שם שמים ועל עבודת כוכבים רבי יצחק אמר על עין רעה ורבותינו אומרים על מי שמנאץ בדברי תורה ועל דעתייהו דרבנן דאמרין על מי שהוא מנאץ בדברי תורה שנאמר (ישעיה ה) לכן כאכול קש לשון אש וגו' ופרחם כאבק יעלה זה צרעת שנא' (ויקרא יג) ואם פרוח תפרח הצרעת מהו כאבק יעלה כאותו פיח כבשן שזרק משה השמימה (שמות ט) והיה לאבק על כל ארץ מצרים וממנו לקו המצרים בשחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה, …

אור החיים ויקרא יג, מד

צרוע הוא. ולא אמר צרעת הוא. אולי כי לצד שה' זלזל בו כל כך שהפריח צרעת בקרחתו ובגבחתו זה יגיד כי טומאתו מרובה משאר נגעים הבאים בהצנע, כי ה' יחוש על כבוד הבריות, וזה מעשיו מוכיחות כי נמאס בעיני ה' ויסרו נגע כזה רחמנא ליצלן. ולזה גמר אומר בראשו נגעו לתת טעם לקריאתו כן איש צרוע וגו' כי בראשו נגעו:

משך חכמה ויקרא יג, מא

(מא - מד) ואיש כי ימרט ראשו… איש צרוע הוא טמא. הענין דמדה במדה לא בטל. ועל קימוץ וצרת עין בא נגעי בתים וכיוצא בזה. ואם הנגע בראש, בודאי הוא משובש בכח השכל ובדיעות זרות. לכן בא הצרעת בקרחתו, מקום המחשבה ומשכן השכל.

והנה אם החטא שלו הוא במדות ובכוחות הנפש או בפעולות, כמו שאמרו: על שבעה דברים נגעים באים [פרק ג דערכין טז, א], אז אינו מיוחד החטא מצד כח השכלי המתיחד בו האדם. לא כן אם חטא בכח שכלו, שאז הנגע בראשו [ומזה מה שבא על גסות הרוח, שזה הטעאה בשכל ומביא לעבודה זרה כמו שאמר "ורם לבבך ושכחת וגו'" (דברים ח, יד), לכן בעוזיה "והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים - ב, כו, יט) מקום המחשבה, והבן], הוא חוטא בכוח שכלו המיוחד באדם מצד שהוא איש, שאינו בשום חי בלתי מדבר, לכן אמר "איש צרוע הוא טמא וכו'" ודו״ק.

העמק דבר ויקרא יג, מד

(מד) בראשו נגעו. ידוע דצרעת בא על חטא, אבל אינו דומה סיבת חטא צרעת הגוף לצרעת הראש, דצרעת הגוף בא על חטא תאוה המחטיא את הבשר, וצרעת הראש בא על חטא דעות משובשות, ואמר כי אף על גב דסימני קרחת וגבחת הוא כמראה צרעת עור בשר, מכ״מ אות הוא שבא על עונות שבראש, ונ״מ הוא להזהר ממנו יותר, דמי שיש לו דעות משובשות מחטיא אחרים שמתרועעים עמו יותר מבעלי תאוה…ובא להזהיר לכל אדם להזהר ממנו הרבה, המון אדם יזהרו ממנו באשר שצרוע הוא, ואפילו לא היה נזקק לטומאה הרי מהראוי להתרחק מאויר הצרוע…אמנם אפשר שהכהן שדרכו להיות אדם גדול ונעלה מסכנת הטבע אינו חושש לטבע צרעת, …ע״ז הוסיף טמא הוא. אחר שהגיע לכלל טומאה, על כן טמא יטמאנו הכהן ג״כ,

אמנם הייתי אומר דאחר שהוא אדם גדול ראוי להתקרב לו להוכיחו שמא ישוב ורפא לו, ע״ז הוא מסיים בראשו נגעו. דאחר שהגיע לאפיקורסות שוב אינו ראוי לתוכחה וכש״כ דפקר טפי, וכל באיה לא ישובון,

אבל כל אלו אזהרות אינו אלא מי שבראשו נגעו, משא״כ מי שהוא צרוע מחמת עונות התאוה כאשר יבואר לפנינו:

לפרשת מצורע: מעלת שמאלו של הכהן

משך חכמה ויקרא יד, טו

(טו) ולקח הכהן מלג (השמן) ויצק על כף הכהן השמאלית. מצוה שיצוק לתוך כף של חבירו (תורת כהנים פרק ג, ז), וכתוב "מן השמן אשר על כפו" (פסוק טז) להורות דאם נתן לתוך כפו יצא, תורת כהנים.

הענין דהימין מכונה על החכמה והתורה אשר בהגבר המושכלות אצל האדם, והשמאל הוא על כוחות האנושיות הטבעי והמתאוה וההכרח. לזה אמרו לישר מסילה להדבוק בדרכי השם: יצר - זה התאוה, והתינוק - זה הטבעי, ואשה - זה ההכרח, וכמו שאמרו: אדם מביא חטים חטים כוסס? ! (פשתן פשתן לובש? ! לא נמצא) מאירה עיניו (ומעמידתו על רגליו) - שמאל דוחה וימין מקרבת, שיקרב זה מצד הצורך בזה אל דרכי החכמה והתורה, לא מצד השמאל של האדם, שדבוק בזה בקשר בלתי מתפרד.

והנה ביום הכיפורים נגדר כח התאוה וההכרחי, כי יעמוד האדם כמלאך נפרד מעניני החומר - אכילה שתיה וכו' תשמיש - אז מצאנו ששמאלו של אדם מכפרת, וזהו שאמרו שמאל שהותר מכללו ביום הכיפורים… לאפוקי יום הכיפורים דהוכשרו בשמאל [מנחות כה, א]. ולכן שטן לית ליה רשות לאשטוני כי כח השמאל - היינו כח התאוה - אז בטל לגמרי.

והנה הכהן כל השנה, אף דהוא אינו פורש מאשה ומההכרח, כדרך כהני הקופים, אבל מוגדר הוא: באכילתו, אוכל תרומה בטהרה וקדשים במקום קדוש, באשה מוגדר הוא מזונה גרושה וכו' וכשהוא טמא אסור לעבוד עבודה. ולכן שמאלו עלול להיות כלי שרת לקבל את השמן של מצורע. וז״ש "ויצק על כף הכהן השמאלית", שכף השמאל יהיה בכיהונו.

עיון במסכת אבות: אבות ב, יא: מהי עין הרע ומה היחס אליה?

רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם:

רמב״ם על משנה מסכת אבות פרק ב משנה יא

[י] יאמר: חמדת הממון, ורוב התאווה, ורוע הנפש - והוא חולי מרה שחורה המביא את האדם למאוס ראיית בני מינו ולשונאם, ותערב לו הבדידות, וההימצאות במדבריות ובבתות ובדרכים השוממות - הרי אלו יאבדו את האדם בלא ספק.

מגן אבות לרשב״ץ על אבות פרק ב משנה טז

רבי יהושע אומר הפירוש: רבינו משה ז״ל פירש, עין הרע כמו עין רעה …שהוא הכיליות והוא מוציא את האדם מן העולם, שמתוך שהוא חרוץ לאסוף ממון, יכניס עצמו לסכנות. וזה הפירוש אינו נראה, שהרי למעלה יש, עין רעה, וכאן יש עין הרע, ומפורסם הוא בתלמוד שעין הרע הוא (העיין) [עין הרואה] את חבירו או את נכסיו דרך קנאה ושנאה והוא מזיק אותו ונכסיו,

שו״ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן מ

אמנם אין להכחיש דבר טבעי של ארסיות עין הרע שהיא פוגמת קשה מאד באדם המקבלו, אבל זהו עין הרע שבא מתוך חמדה או קנאה איבה כעס ושנאה, או עין הרע היפנוטית שהיא מכוונת הבטתה לכך, אבל אין זה מחייב דבר כללי ארצי ואין זה נמצא במנין העם על ידי ראשיו ומנהיגיו שהוא נעשה לתועלת העם.

שו״ת מים חיים (הלוי) חלק ג סימן נג

תחלה נציין שענין עין הרע או עין רעה אינו אמונה תפלה ח״ו כיון שנזכר בדברי רבותינו פעמים רבות תוך כדי אזהרות שיש להן השלכות בהלכה (ראת מסכת בבא - בתרא דף ב') ואין דברי רבותינו צריכים חיזוק, אך כיהודה ועוד לקרא נציין כי באנציקלופדיה הכללית ערך עין רעה צויין כי "גם כיום נפוצה אמונה בעין רעה בקרב עמי התרבות ולאו דוקא בשכבות החברה הנמוכות בלבד", ופוק חזי מאי עמא דבר.

שו״ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן לז

ומרן החיד״א בס' ככר לאדן (דף רפה ע״א), כתב, ואגב לדור ודור אודיע כי העשב הנקרא בלשון משנה "פיגם", (שביעית פרק ט משנה א, ופירש הר״י בן מלכי צדק שהוא "רוטא", והרמב״ם בפ״א דכלאים מ״ח כתב פיגם בל' ערב סדאב ובלע״ז רודא). מועיל לבטל עין הרע וכישוף. ושמעתי מרבני ירושלים מעשה נורא על זה. ויש שם קדוש "רוטא", והנושא עשב זה יכוין בשם קדוש הנז' וטוב לו. וגם העשב הזה מועיל במקום מגיפה. עכת״ד. וכן הביאו הגר״ח פלאג׳י בס' רוח חיים (סימן שא סק״ב) ובספר רפואה וחיים (דף נה ע״ב) וכתב, ושמעתי מפה קדוש הרה״ג המקובל כמהר״ר יעקב ניניו ז״ל כי הפיגם אותיות מגיפה, שהוא מציל מן המגיפה. ע״ש. ונראה שלכן נהגו רבים כשמביאים את התינוק למילה שמים עליו את העשב רודא הנ״ל, להגן מעין הרע. ונראה שמותר לומר לגוי בשבת להביא לו דרך רה״ר את העשב הנ״ל, ואף למ״ש הרב זרע אמת ח״ג (ס״ס קכג) שדוקא בשבות שמוציאו דרך מלבוש התירו, שהוא שבות קל, משא״כ שאר שבותים, מ״מ שבות שעל ידי גוי שאין בו מעשה קל יותר. (ע' עירובין סח א). ובצירוף דעת הפוסקים דס״ל שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה. וכל שכן אם הגוי מוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שאז הוא שבות דשבות, כמו שביארנו בספר לוית חן (עמוד קטו). ע״ש. והנלע״ד כתבתי.

שו״ת שמ״ש ומגן חלק ד עניינים שונים סימן א

ויש מפרשים שפירשו מאמר רז״ל (בבא מציעא קז, ב), "תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם", דאין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע. אלא נהפוך הוא, שמתו בשביל שהטילו עין הרע באחרים, והצער שהיה להם לראות תמיד בטובת חבריהם, נכנס עמוק עמוק בלבם, יום אחר יום, ונעשו חולים מזה עד שמתים בדאגות אלו, שאינם יכולים לראות בטובת חבריהם, וזה בא להם מחוסר קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך".

שו״ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כו

בענין עין הרע ודאי יש לחוש אבל אין להקפיד הרבה כי בדברים כאלו הכלל מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, כהא דמצינו בזוגות בפסחים דף ק״י. אבל איני רואה בזה שאשה צעירה שהוא כדרך העולם להתעבר שיהיה שייך עין הרע ואין להקפיד בזה. ובדבר הרמב״ם והמאירי ודאי לא יפלגו על הגמ' בדברים שחוששין לעין הרע אבל אין להקפיד כל כך, וגם רק בדבר שלא מצוי לפי דרך העולם שייך לחוש ולא לדברים מצוים. ידידו מברכו בכוח״ט, משה פיינשטיין

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות