יום רביעי, 25 באפריל 2018

התקיימות חזון הנביאים - דף מקורות - הלל מרצבך

בס״ד

**הנביאים — חזון התקיימות**

---

**א. הפרחת השממה**

ויקרא, פרק כו, לב-לד

יֹּשְבִׁים ה אֹּיְבֵיכֶם עָלֶיהָ וְשָמְמּו הָָארֶץ אֶת אֲנִׁי הֲשִׁמֹּתִׁי ו וְהָיְתָה חָרֶב הֲרִׁיקֹּתִׁי אַחֲרֵיכֶם ו בּגֹויִׁם אֱזָרֶה וְאֶתְכֶם בָּה.

ָארְצְכֶם שְמָמָה וְעָרֵיכֶם יִׁהְיּו חָרְב.

דברים, פרק כט, כב-כג

כָּלַארְצָּה לֹּא תִׁזָרַע וְלֹּא תַצְמִׁח כְּמַהְפֵּכַת סְדֹּם וַעֲמֹּרָה אַדְמָה וּצְבֹויִׁם אֲשֶר הָפַךְ ה' בְּאַפֹּו וּבַחֲמָתֹו.

---

מארק טווין בארץ הקודש

לאורך כל הדרך, לאורך כל כיוון — אין אפילו ישוב אחד. שלושים מיל ארץ אחד… אך אין אפילו ישוב קבוע, יש שתים או שלוש קבוצות קטנות של אהלי בדואים.

כך גדולה השממה כאן — נטושה, מרחבים קודרים ודוממים… שאפילו הדמיון אינו יכול לשער אותה. נוף שיותר מעייף את העין מאשר הדרך לירושלים… הייתה בדידות כך כל מגעילה ומפחידה.

וינסטון צ׳רצ׳יל, 1939

נרדפו שלא ל, מרות לארץ בהמוניהם הערבים זרמו בה והתרבו עד שהאוכלוסיה הערבית גדלה יותר ויותר.

---

**ב. קיבץ גליוות**

דברים, פרק ל, ג-ו

וְשָב ה' אֱלֹּהֶיךָ אֶת שְבּותְךָ וְרִׁחֲמֶךָ וְשָב וְקִׁבֶצְךָ מִׁכָל הָעַמִּׁים אֲשֶר הֱפִׁיצְךָ ה' אֱלֹּהֶיךָ שָמָה. אִׁם יִׁהְיֶה נִׁדַחֲךָ בִּׁקְצֵה הַשָּמָיִׁם מִׁשָם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹּהֶיךָ וּמִׁשָם יִׁקָחֶךָ.

וֶהֱבִׁיאֲךָ ה' אֱלֹּהֶיךָ אֶל הָָארֶץ אֲשֶר יָרְשּו אֲבֹּתֶיךָ וִׁירִׁשְתָּה וְהֵיטִׁיב בְךָ וְהִׁרְבְךָ מֵאֲבֹּתֶיך.

ירמיהו, פרק לא, טז

וְיֵש תִׁקְוָה לְַאחֲרִׁיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָבּו בָנִׁים לִׁגְבּולָם.

יחזקאל, פרק יא, יז

כֹּה אָמַר אֲדֹּנָי ה' וְקִׁבַּצְתִׁי אֶתְכֶם מִׁן הָעַמִּׁים וְאָסַפְתִׁי אֶתְכֶם מִׁן הָאֲרָצֹות אֲשֶר נְפֹּצֹותֶם בָהֶם וְנָתַתִׁי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִׁשְרָאֵל.

צפניה, פרק ג, כ

בָּעֵת הַהִׁיא אָבִׁיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִׁי אֶתְכֶם כִׁי אֶתֵן אֶתְכֶם לְשֵם וְלִׁתְהִׁלָה בְכֹּל עַמֵּי הָָארֶץ בְּשּובִׁי אֶת שְבּותֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'.

---

**ג. פיתוח ויכולות צבאיות**

דברים, פרק כח, ז

יִׁתֵן ה' אֶת אֹּיְבֶיךָ הַקָּמִׁים עָלֶיךָ נִּׁגָפִׁים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶך אֶחָד יֵצְאּו אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִׁים יָנּוסּו לְפָנֶיך.

ויקרא, פרק כו, ז-ט

וּרְדַפְתֶם אֶת אֹּיְבֵיכֶם וְנָפְלּו לִׁפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפּו מִׁכֶם חֲמִׁשָה מֵָאה וּמֵָאה מִׁכֶם רְבָבָה יִׁרְדֹּפּו וְנָפְלּו אֹּיְבֵיכֶם לִׁפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.

שמות, פרק כג, ל

מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶּנּו מִׁפָנֶיךָ עַד אֲשֶר תִׁפְרֶה וְנָחַלְתָ אֶת הָָארֶץ.

---

גנרל פטריק אוריילי — ראש התוכנית האמריקנית להגנה מפני טילים (2017)

החץ-3 מתקדם יותר מכל מה שאנחנו עושים בתכניות הטילים נגד טילים שלנו בארצות הברית.

---

**ד. שפע חקלאי**

דברים, פרק ל, ט

וְהֹותִׁירְךָ ה' אֱלֹּהֶיךָ בְּכֹּל מַעֲשֵה יָדֶךָ בִׁפְרִׁי בִׁטְנְךָ וּבִׁפְרִׁי בְהֶמְתְךָ וּבִׁפְרִׁי אַדְמָתְךָ לְטֹּבָה.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צח עמוד א

אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי וגו׳.

---

**ה. שפע כלכלי**

דברים, פרק כח, פסוק יב

יִׁפְתַח ה' לְךָ אֶת אֹוצָרֹו הַטֹּוב אֶת הַשָּמַיִׁם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִׁתֹו וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵה יָדֶך.

מלאכי, פרק ג, י

הֲרִׁיקֹּתִׁי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִׁי דָי.

מלאכי, פרק ג, יב

וְאִׁשְרּו אֶתְכֶם כָּל הַגֹּויִׁם כִׁי תִׁהְיּו אַתֶם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאֹות.

---

**ו. בניין תשתיות בארץ**

יחזקאל, פרק לו, לג

וְנִׁבְנּו הֶחֳרָבֹות וְהֶעָרִׁים הֹושַבְתִׁי.

פרקי דרבי אליעזר, פרק ל

רַבִּׁי יִׁשְמָעֵאל אֹומֵר חֲמִׁשָה עָשָר דְבָרִׁים עֲתִׁידִׁין בְּנֵי יִׁשְמָעֵאל לַעֲשֹות בָָארֶץ בְַּאחֲרִׁית יָמִׁים… וְיִׁבְנּו אֶת הֶעָרִׁים הַחֲרֵבֹות וִׁיפַנּו הַדְרָכִׁים…

---

**ז. ריבוי דמוגרפי ותוחלת חיים**

דברים, פרק ז, יג

וָאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִׁרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִׁי בִׁטְנֶך.

דברים, פרק ל, טז

וָחַיִׁיתָ וְרָבִׁיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹּהֶיךָ בָָארֶץ אֲשֶר אַתָה בָא שָמָה לְרִׁשְתָּה.

דברים, פרק יא, כא

לְמַעַן יִׁרְבּו יְמֵיכֶם וִׁימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶר נִׁשְבַּע ה' לַאֲבֹּתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִׁימֵי הַשָּמַיִׁם עַל הָָארֶץ.

דברים, פרק כב, ז

וְהַאֲרַכְתָ יָמִׁים וְהֵיטַב לָך.

---

**ח. חכמה בישראל**

דברים, פרק ד, ו

וּשְמַרְתֶם וַעֲשִׁיתֶם כִׁי הִׁוא חָכְמַתְכֶם וּבִׁינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּׁים אֲשֶר יִׁשְמְעּון אֵת כָּל הַחֻקִׁים הָאֵלֶה וְָאמְרּו רַק עַם חָכָם וְנָבֹון הַגֹּוי הַגָּדֹול הַזֶּה.

---

פרסי טיורינג (הפרס העולמי במדעי המחשב)

לשנת 2014 — 5 מתוך 17 הזוכים הם יהודים. 17 מהזוכים הם ישראלים — ישראל היא במקום שלישי במספרים מוחלטים (אחרי ארה״ב ובריטניה) ומקום ראשון במספר יחסי.

---

**ט. התחזקות רוחנית**

מלאכי, פרק ג, כד

הֵשִׁיב לֵב אָבֹות עַל בָּנִׁים וְלֵב בָנִׁים עַל אֲבֹותָם.

יחזקאל, פרק לו, כה

וְזָרַקְתִׁי עֲלֵיכֶם מַיִׁם טְהֹורִׁים וּטְהַרְתֶם מִׁכֹּל טֻמְאֹותֵיכֶם וּמִׁכָּל גִׁלּולֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם.

יחזקאל, פרק לו, כו

נָתַתִׁי לָכֶם לֵב חָדָש וְרּוח חֲדָשָה אֶת


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שלישי, 24 באפריל 2018

הוכח תוכיח או הנח להם לישראל

להוכיח או הנח להם לישראל?

אפרושי מאיסורא או הלעיטהו לרשע וימות? - מקורות בשבילי

גמרא ערכין טז עמוד א

״מניין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר ׳הוכח תוכיח׳. הוכיחו ולא קיבל, מניין שיחזור ויוכיחנו, תלמוד לומר ׳תוכיח׳ מכל מקום… עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ורבי יוחנן אמר עד נזיפה״

גמרא שבת נה עמוד א

א״ל ר׳ זירא לר׳ סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא א״ל לא מקבלי מינאי א״ל אע״ג דלא מקבלי לוכחינהו מר דא״ר אחא בר׳ חנינא… אמרה מדת הדין לפני הקב״ה רבש״ע מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים אמרה לפניו רבש״ע היה בידם למחות ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם אמרה לפניו רבש״ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי

גמרא סנהדרין פב ע״א

״וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר״ – ״מָה רָאָה? ״… אמר שמואל: ״רָאָה שֶׁאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה נֶגֶד ה׳. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב״

תנא דבי אליהו רבה (סוף פי״ח):

הוכח תוכיח את עמיתך. יכול אפילו אם אתה יודע שהוא רשע ושונאך אע״פ כן אתה חייב להוכיח אותו, ת״ל הוכח תוכיח את עמיתך, לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצוות אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו, וגם אי אתה רשאי להוכיח אותו, שנאמר (משלי ט, ז-ח) ״יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח רשע מומו; אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך״

ביצה ל עמוד ב

״אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי תנן אין מספקין ואין מטפחין ואין מרקדין והאידנא חזו להו דקעבדי להו ולא אמרינן להו ולא מידי. א״ל הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. והני מילי במידי דידעינן בודאי דלא מקבלי מינן. אבל במידי דלא ידעינן מחייבינן למחות בידם והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ולא היא ל״ש מדאורייתא ול״ש מדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי. דהא תוספת עינוי דיום הכפורים מדאורייתא וחזינן להו דקאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי״ (ע״כ תמצות סוגיית הגמרא).

יבמות סה עמוד ב

ואמר רבי אילעא משום ר׳ אלעזר בר׳ שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.

מדרש תורת כהנים

״אמר רבי טרפון: העבודה, אם יש בדור הזה יכול להוכיח; אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה, אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת; אמר ר״ע: העבודה, אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים״.

היראים סימן רכ״ג

ואם ברור למוכיח שלא יקבלו ממנו, והם העוברים שוגגים, טוב לו לשתוק כדאמרינן בביצה… אבל מזידין, אע״פ שאתה מרבה עונשו, שחטא בהתראה, אין בכך כלום… שחייב להוכיחו אפילו אינו מקבלו.

רמב״ם בספר המצוות מצוות עשה ר״ה

״שציונו להוכיח את החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי שיאמר אחר שאני לא אחטא אם יחטא אחר זולתי מה לי עם אלהיו, זה הפך התורה אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה…״

תוספות שבת נה עמוד א

ואע״ג דלא מקבלי לוכחינהו מר. היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) ובפרק שואל (לקמן דף קמה:) גבי תוספת יוה״כ.

רא״ש ביצה פרק ד סימן ב

כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתי מדרשא כגון תוספת עינוי דיום הכפורים אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן להו וענשינן להו עד דפרשי.

רמב״ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ז

נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש אין ממחין בידן שלא יבואו לעשות בזדון. שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו. והנח להן שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכן כל הדומה לזה.

נמו״י

חילק בין תוכחה ביחיד לבין תוכחה ברבים.

התוס׳ והרא״ש שבת (ג. ד״ה בבא):

״מ״מ איסור דרבנן איכא שחייב להפרישו מאיסור״.

רמב״ם הלכות דעות פרק ו הלכה ז

״הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם״

אפרושי מאיסורא

מצוות אפרושי מאיסורא היא מדרבנן.

היא לא נועדה להחזיר את החוטא בתשובה אלא למנוע את עשיית העבירה.

לא חייב להוציא על זה ממון.

אבל ברמה הציבורית והלאומית שומה עלינו לפעול לחקוק חוקים שימנעו עבירות בפרהסיא. במיוחד לאור הציווי החוזר ונשנה בכתובים שזכות ישראל על אדמתם היא רק אם ישמרו את התורה.

דין ״מכין אותו עד שתצא נפשו״ (כתובות פו.) שייך רק לבית דין.

משנה מעשר שני פרק ה משנה א:

״כרם רבעי היו מציינים אותו בקזוזות אדמה ושל עורלה בחרסית ושל קברות בסיד וממחה ושופך. אמר רשב״ג במה דברים אמורים בשביעית, דהפקר נינהו, אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות״

רמב״ם פירוש המשנה מעשר שני ה, א

אבל שלא בשנת השמיטה אין צריך לרשום, לפי שאין רשות בני אדם לשלוח ידם ולאכול מה שאינו שלהם, ואם עבר אדם ואכל הרי זה גזלן, ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבוא לידי מכשול [אחר] לפי שעוון הגזלנות יותר גדול.

הבעיה:

לרוב אנחנו נוטים לומר אין לנו אדם שיודע להוכיח בדור שלנו. ובאהבה ננצח. וזה לא יעזור להוכיח. ועוד סיבות טובות שלא להוכיח עוברי עבירה. מאידך, כשלא מוכיחים זה עלול להוביל למצב של השלמה עם הקלקול ונוטים לתת לו להמשיך. ולכן שייך לבוא ולברר את הסוגיה כדי להיות מודעים לכל החלקים השייכים בנושא.

השלכות לחידוד וכניסה לסוגיה:

חילוני שיש לו חמץ בביתו

סגירת ממטרה הפועלת בשבת ושייכת לשכן

אדם שמקלל לידך

כפייה דתית באופן כללי

שאלות מכוונות:

מה מטרת התוכחה: למנוע את החטא או לתקן את החוטא?

במילים אחרות: האם זה מגדרי מצוות שבין אדם לחבירו – כדי להציל את החבר מעבירה, או שזה מגדרי מצוות שבין אדם למקום, כחובת תגובה שלנו על חטא?

האם שייך שיהיה חילוק בין אדם ירא שמים לאדם הרחוק מתורה ומצוות? אם כן, מהו החילוק ולמה?

האם יש הבדל בין עבירות שנעשות ברמה הציבורית לבין עבירות ברמת היחיד?

האם מותר לוותר על בשטח מסוים כדי להשיג תביעות דתיות בשטח אחר?

למה יש הבדל בזה בין חרדים לדתיים לאומיים? מה שורש ההבדל?

עקרונות לסיכום:

מחאה


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שני, 23 באפריל 2018

לג בעומר - זוגיות של רשבי

שלום בית של רשב״י

שיר השירים רבה א, ב: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת בְּצִידוֹן שֶׁשָּׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים עִם בַּעֲלָהּ וְלֹא יָלְדָה, אֲתוֹן גַּבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּעַיִן לְמִשְׁתַּבְקָא דֵּין מִדֵּין (בקשו להפרד זה מזו), אֲמַר לְהוֹן: חַיֵּיכוֹן כְּשֵׁם שֶׁנִּזְדַּוַּגְתֶּם זֶה לָזֶה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כָּךְ אֵין אַתֶּם מִתְפָּרְשִׁים אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. הָלְכוּ בִּדְרָכָיו וְעָשׂוּ לְעַצְמָן יוֹם טוֹב וְעָשׂוּ סְעוּדָה גְדוֹלָה וְשִׁכְּרַתּוּ יוֹתֵר מִדַּאי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ עָלָיו אָמַר לָהּ בִּתִּי רְאִי כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת, וּטְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ, מֶה עָשְׂתָה הִיא, לְאַחַר שֶׁיָּשַׁן רָמְזָה לַעֲבָדֶיהָ וּלְשִׁפְחוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם, שָׂאוּהוּ בַּמִּטָּה וּקְחוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ לְבֵית אַבָּא. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִנְעַר מִשִּׁנְתֵיהּ כֵּיוָן דְּפָג חַמְרֵיהּ, אָמַר לָהּ בִּתִּי הֵיכָן אֲנִי נָתוּן, אָמְרָה לֵיהּ בְּבֵית אַבָּא, אָמַר לָהּ מַה לִּי לְבֵית אָבִיךְ, אָמְרָה לֵיהּ וְלֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בָּעֶרֶב, כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתִי טְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ. אֵין חֵפֶץ טוֹב לִי בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִמָּךְ. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְנִפְקָדוּ, לְלַמֶּדְךָ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת אַף צַדִּיקִים פּוֹקְדִים עֲקָרוֹת, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם בָּשָׂר וָדָם עַל שֶׁאָמַר לְבָשָׂר וָדָם שֶׁכְּמוֹתוֹ אֵין לִי חֵפֶץ בָּעוֹלָם טוֹב מִמְךָ נִפְקְדוּ, יִשְׂרָאֵל הַמְחַכִּים לִישׁוּעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים אֵין לָנוּ חֵפֶץ טוֹב בָּעוֹלָם אֶלָּא אַתָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

שלום בית של רשב״י

שיר השירים רבה א, ב: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת בְּצִידוֹן שֶׁשָּׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים עִם בַּעֲלָהּ וְלֹא יָלְדָה, אֲתוֹן גַּבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּעַיִן לְמִשְׁתַּבְקָא דֵּין מִדֵּין (בקשו להפרד זה מזו), אֲמַר לְהוֹן: חַיֵּיכוֹן כְּשֵׁם שֶׁנִּזְדַּוַּגְתֶּם זֶה לָזֶה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כָּךְ אֵין אַתֶּם מִתְפָּרְשִׁים אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. הָלְכוּ בִּדְרָכָיו וְעָשׂוּ לְעַצְמָן יוֹם טוֹב וְעָשׂוּ סְעוּדָה גְדוֹלָה וְשִׁכְּרַתּוּ יוֹתֵר מִדַּאי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ עָלָיו אָמַר לָהּ בִּתִּי רְאִי כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת, וּטְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ, מֶה עָשְׂתָה הִיא, לְאַחַר שֶׁיָּשַׁן רָמְזָה לַעֲבָדֶיהָ וּלְשִׁפְחוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם, שָׂאוּהוּ בַּמִּטָּה וּקְחוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ לְבֵית אַבָּא. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִנְעַר מִשִּׁנְתֵיהּ כֵּיוָן דְּפָג חַמְרֵיהּ, אָמַר לָהּ בִּתִּי הֵיכָן אֲנִי נָתוּן, אָמְרָה לֵיהּ בְּבֵית אַבָּא, אָמַר לָהּ מַה לִּי לְבֵית אָבִיךְ, אָמְרָה לֵיהּ וְלֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בָּעֶרֶב, כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתִי טְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ. אֵין חֵפֶץ טוֹב לִי בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִמָּךְ. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְנִפְקָדוּ, לְלַמֶּדְךָ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת אַף צַדִּיקִים פּוֹקְדִים עֲקָרוֹת, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם בָּשָׂר וָדָם עַל שֶׁאָמַר לְבָשָׂר וָדָם שֶׁכְּמוֹתוֹ אֵין לִי חֵפֶץ בָּעוֹלָם טוֹב מִמְךָ נִפְקְדוּ, יִשְׂרָאֵל הַמְחַכִּים לִישׁוּעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים אֵין לָנוּ חֵפֶץ טוֹב בָּעוֹלָם אֶלָּא אַתָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

שלום בית של רשב״י

שיר השירים רבה א, ב: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת בְּצִידוֹן שֶׁשָּׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים עִם בַּעֲלָהּ וְלֹא יָלְדָה, אֲתוֹן גַּבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּעַיִן לְמִשְׁתַּבְקָא דֵּין מִדֵּין (בקשו להפרד זה מזו), אֲמַר לְהוֹן: חַיֵּיכוֹן כְּשֵׁם שֶׁנִּזְדַּוַּגְתֶּם זֶה לָזֶה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כָּךְ אֵין אַתֶּם מִתְפָּרְשִׁים אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. הָלְכוּ בִּדְרָכָיו וְעָשׂוּ לְעַצְמָן יוֹם טוֹב וְעָשׂוּ סְעוּדָה גְדוֹלָה וְשִׁכְּרַתּוּ יוֹתֵר מִדַּאי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ עָלָיו אָמַר לָהּ בִּתִּי רְאִי כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת, וּטְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ, מֶה עָשְׂתָה הִיא, לְאַחַר שֶׁיָּשַׁן רָמְזָה לַעֲבָדֶיהָ וּלְשִׁפְחוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם, שָׂאוּהוּ בַּמִּטָּה וּקְחוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ לְבֵית אַבָּא. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִנְעַר מִשִּׁנְתֵיהּ כֵּיוָן דְּפָג חַמְרֵיהּ, אָמַר לָהּ בִּתִּי הֵיכָן אֲנִי נָתוּן, אָמְרָה לֵיהּ בְּבֵית אַבָּא, אָמַר לָהּ מַה לִּי לְבֵית אָבִיךְ, אָמְרָה לֵיהּ וְלֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בָּעֶרֶב, כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתִי טְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ. אֵין חֵפֶץ טוֹב לִי בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִמָּךְ. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְנִפְקָדוּ, לְלַמֶּדְךָ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת אַף צַדִּיקִים פּוֹקְדִים עֲקָרוֹת, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם בָּשָׂר וָדָם עַל שֶׁאָמַר לְבָשָׂר וָדָם שֶׁכְּמוֹתוֹ אֵין לִי חֵפֶץ בָּעוֹלָם טוֹב מִמְךָ נִפְקְדוּ, יִשְׂרָאֵל הַמְחַכִּים לִישׁוּעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים אֵין לָנוּ חֵפֶץ טוֹב בָּעוֹלָם אֶלָּא אַתָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

מדרש צידון

העובדה שהסיפור מסופר מנקודת מבטה של האישה: "מעשה באישה אחת מצידון", נסיק שהאישה היא הגיבורה הראשית של הסיפור.

הקורא מצפה לסיפור שידגים את קיום ההלכה, והנה תכנו של הסיפור מנוגד להלכה, הזוג נשאר יחד, ונושע.

מדוע הם הולכים אל רבי שמעון בר יוחאי, ששהה באזור צפת, מירון, מהלך רב מצידון?

מדוע אינם נפרדים לבד?

על פי דברי המספר: "בעין למשתבקא דין מדין" אם כך מדוע מקשה עליהם רשב״י?

ואם הם עדיין אוהבים זה את זו, ואינם רוצים להיפרד, מדוע אין הם אומרים זאת מפורשות לרשב״י?

מה פשר עצתו התמוהה של רשב״י? וכי ניתן לשחזר את סעודת הנישואין, שהייתה ודאי יום של שמחה? הרי חלפו בינתיים עשר שנים של מתח וציפייה, ובכל חודש מחדש קיוו בני הזוג להריון הנכסף, וכי כיצד ניתן לשים את כל הרגשות בצד ולהיפרד מתוך סעודה של שמחה?

מהסיפור מסתבר שבעצם בני הזוג לא רצו להתגרש, יש בסיפור פער בין העולם ההלכתי, לעולם הזוגי, בין הנורמה, לרגש.

רשב״י גילה תעוזה כשיעץ להם לשחזר את סעודת הנישואין, להעלות בלבם את חסדי ראשית אהבתם. הוא לא פסק להם הלכה אלא מצא פיתרון. לא רק תפילתו של רשב״י היא שגרמה לנס. הזוג נפקד מתוך שגילו מעיינות חדשים של אהבה.

מסתבר שהשכרות הצילה את חיי הנישואין שלהם. הבעל מציע לאשתו יחס אבהי: "בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו ולכי לבית אביך". באומרו חפץ הוא התכוון לדבר, לפריט. האישה הבינה את כוונתו, אולם פירשה את המילה חפץ, כפועל, ולא כשם עצם. היא חפצת חיים אתו.

2. מדוע באו דוקא לרשב''י?

3. מדוע רשב''י מייעץ להם להפרד מתוך מאכל ומשתה?

4. מדוע הוא לא מתפלל עליהם כבר בפעם הראשונה שהם באים אליו?

5. מדוע נאמר על הזוג ''הלכו בדרכיו'' ולא נאמר ''עשו כעצתו של רשב''י ''?

6. מה פירוש כפל המילים ''ועשו לעצמן יום טוב ועשו סעודה גדולה''?

7. מדוע היא גרמה לו להשתכר יותר מדי?

8. מדוע היה חשוב לה להביא את בעלה לבית אביה, ולא הסתפקה באמירה " אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך"?


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 14 באפריל 2018

קרבן שלמים

בס״ד

קרבן שלמים וקרבן תודה

עניינו של קרבן שלמים

1. משנה מסכת זבחים פרק ה משנה ו

התודה ואיל נזיר קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. ונאכלים בכל העיר, לכל אדם, בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות. המורם מהם כיוצא בהם, אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם:

2. ויקרא פרק ז, לז

(לז) זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים:

3. עולת ראי״ה ח״א עמ קכ״ד וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים.

כשם שישנם בשיורי התמצית, של כל פעולת ההקרבה, הדשן שנשאר אחרי העכול, שני מינים, פנימי וחיצוני, ושניהם מתאחדים יחד להחזיק את בנין הקדש, כן יש בקדושה הפנימית, הקדושה המרכזית, שני מיני השפעות:

השפעת הקדש העליון, שהוא כולו פנימי, כולו שמימי, עולה ליסוד הנבואה, הקדושה, הנפלאות שלמעלה מכל טבע והדרגה, זהו יסוד העולה שכולה כליל, כולה לגבוה,

ויש עוד יסוד פנימי, הולך לקראת המוסר והצדק, לקראת טהר המחשבה והשכל המתאים לדרכי ד', אשר בכח האדם, בטבעיותו הרוחנית, לדבקה בהם.

ונגד שני אלה הננו צריכים לעולה ולשלמים, העולה נגד ההשפעה הפנימית, העליונה, הראשונה, והשלמים נגד השניה.

הקדשים וקדשי הקדשים, שניהם יחד משכללים את כל הדרת הקדש.

וערך עליה העולה, והקטיר עליה את חלבי השלמים.

4. שמות פרק יח פסוק יב

וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים:

5. העמק דבר שמות פרק יח פסוק יב

ומתחלה יש לדעת דעולה ושלמים אף על גב שבאין נדבה מכ״מ הם מרצין, כדתנן בערכין דכ״א חייבי עולות ושלמים כו' אף על גב שאין מתכפר כו', ובמס' ר״ה ד״ה ב' מבואר דכל הקדשים בני הרצאה נינהו זולת בכור, והכי מתפרש ג״כ פשטא דגמ' קדושין ד״נ וב״ב דמ״ח כי היכי דתהוי ליה כפרה, היינו הרצאה, וקרי להרצאה בלשון כפרה כלשון התוס' בר״ה ד״ה סע״ב, וכך מפורש בתנחומא פ' תצוה, דעולה בא על הרהור הלב השלמים אינן באים אלא על הכפרה שהן באים על מ״ע,

אמנם על מה הם מרצין, ביאר הושע הנביא ו' כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות,

מבואר דתכלית עולה להשיג דעת אלהים לפי כחו, ומש״ה בא לכפר על עשה שבין אדם לשמים שגורם הסתרת פני ה' ממנו, ומשום זה נמנע ממנו דעת אלהים, ויבואר עוד ריש ס' ויקרא,

ושלמים בא לרצות על העדר מדת השלום בינו ובין הבריות שבא על חטא במדת החסד, והיינו דאי' בברכות ד״ה צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, ונתבאר ריש פ' נח פירושו שלא נגמר כח צדקתו להתגבר על הטבע שלו ולהיות טוב לאנשים, [וע״פ זה מבואר מקרא בדה״י ב' ל' מקרא כ״ב מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה' וגו', כמשמעו ודוי על עון העדר גמילות חסד], וע״ז מביאין שלמים להשיג מדת השלום, ואמר הנביא דעיקר רצונו ית' אינו הקרבן, אלא תכלית של הקרבן, וזהו אמרו כי חסד חפצתי ולא זבח שהוא שלמים, ודעת אלהים מעולות,

ומבקשין מהקב״ה בשעת הקרבה את מבוקשו, כמו שאנו עושין בשעת שמונה עשרה ותפלה קבועה דקאי במקום קרבן.

6. משך חכמה שמות פרק כ

ופירוש, כי עולה לשם וחטאת מכפר, לא מקדש לחם רק שלמים שלכן נקראו שלמים ששלום לעולם, כי המושכלות האמיתיים בהתבודדם אינם מקדשים את החומר, רק ההנהגה במעשים ובענינים החומריים על פי התורה הם המקדשים החומר וכוחותיו וכל התנהגות העולם, ולכן רק שלמים בכוחם לקדש את הלחם. . ומה שהכוהנים אוכלים שלמים הוא מצד שליחות מן הבעלים מכללות ישראל שהם הבעלים בשלמי צבור, אבל לא עולות שהוא אינו לבעלים, וזה ברור. וזה שאמר הושע (ו, ו) "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלקים מעולות" - שכולו כליל.

יעקב הוא השלם ומביא שלמים

7. בראשית פרק מו פסוק א

וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק:

8. רמב״ן בראשית פרק מו פסוק א

ואמר הכתוב זבחים, להודיע שלא היו עולות כאבותיו, כי אברהם עולות הקריב. ורבותינו אמרו (זבחים קטז א) לא הקריבו בני נח שלמים, עולות הקריבו, ובנח כתוב מפורש (לעיל ח כ) ויעל עולות במזבח, אבל יעקב מפני פחד ה' הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א) שלמים שמטילין שלום בעולם.

9. ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק ויקרא פרשת ויקרא

[ח] בזוה״ק (פרשה זו י״ב ב) יעקב איהו שלים בגין דאחיד להאי ולהאי ושלמים אחידן במצוות עשה ומצוות לא תעשה וכו'. דשלמים שלימותא דכולא והיינו מה שהשלמים נאכלין לבעלים והוא אכילה בקדושה וכן יעקב אבינו ע״ה היה הראשון שהוריד מדת הקדושה וכמו שנאמר (ישעיה כ״ט, כ״ג) והקדישו את קדוש יעקב וברכת אתה קדוש כנגד יעקב אבינו ע״ה כמו שמובא ברעיא מהימנא (פרשה זו ד' א) וזה מה שאמרו (בראשית רבה י״א, ז') יעקב שכתוב בו שמירת שבת וכו' ירש את העולם שלא במדה וכו' והיינו דשבת היא קדושה ראשונה שנכתב בתורה כמו שנאמר (בראשית ב', ג') ויקדש אותו ובשבת גם כן האכילה בקדושה כשלמים. דיעקב אבינו ע״ה מצדו היה הקדושה שלא ידע כלל מהנאת הגוף ואמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות נתכוון כמו שאמרו בבראשית רבה (ע', י״ח וברש״י ויצא כ״ט, כ״א) שלא עלה על דעתו שיש בזה הנאת הגוף שיהיה בושת בדבר זה וכמו אדם הראשון קודם הקלקול דכתיב (בראשית ב', כ״ה) ולא יתבוששו…וכל העסק שלו שיהיה מטתו שלימה וזה שכרו ירש את העולם שלא במדה ופרצת ימה וקדמה וגו' שתתפשט הקדושה בכל הקצוות. …וזהו ענין שלמים שנאכל לבעלים שהאכילה והגוף הכל בקדושה. …וזהו קדושת יעקב אבינו ע״ה שהגוף קדוש כמו אדם הראשון קודם החטא וזהו קדושת שבת שהאכילה היא בקדושה ושכרו שנותנים לו נחלה בלי מצרים כמו שאמרו (שבת קי״ח א) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו שתתפשט הקדושה בכל יוצאי ירכו שמטתו שלימה.

10. רש״ר הירש בראשית פרק מו פסוק א

אין אנחנו מוצאים במקום אחר, שאבותינו זבחו זבחים. הם - ככל בני נח - העלו רק עולות. "עולה" מביעה את ההתמסרות הגמורה לה'; ואילו "זבח" הוא, לאמיתו של דבר, רק סעודה משפחתית הנאכלת לבעלים; היא מקדשת את נוה המשפחה, את בית המשפחה ואת שולחנה, והופכת אותם למקדש ולמזבח. "זבחים", הקרויים בדרך כלל "שלמים", מביעים את הרעיון הנעלה יותר, שה' בא אלינו; מקריבים אותם מתוך שמחת ההכרה, "כי אלהים בדור צדיק" (תהלים יד, ה): במקום שמשפחה נאמנה לה', והיא יודעת, שהיא נשואה על ידי ה', - שם שכינה שורה. משום כך זבח השלמים, "קרבן השלום" של המשפחה הברוכה לאל, הוא קרבן יהודי מובהק. רעיון ההתבטלות וההתמסרות לה' נצנץ בלב גם מחוץ לתחום היהדות. כנגד זה החדרת הקדושה לחיים השיגרתיים, האפשרות "לאכול ולשתות ולחזות את האלהים" (השוה שמות כד, יא), הרעיון, שכל חדרי משפחתנו הם מקדשים, ושולחנותינו מזבחות, שבנינו ובנותינו הם כוהנים וכוהנות, - החדרה רוחנית זו של החיים הפרטיים השיגרתיים היא תרומה מיוחדת של היהדות. יעקב - ישראל לא העלה עולות, אלא זבח זבחים; שכן היתה זו הפעם הראשונה, שיעקב היה מאושר במשפחתו, ולבו שמח ו״שלם". בהכרה זו וברגש זה הוא זבח לה' "זבח משפחה"; וברגש זה הקריב את קרבנו - לאלהי אביו יצחק, לא לאלהים דרך כלל.

הייחודיות של התודה

11. משנה מסכת מנחות פרק ה משנה א

כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ

12. אברבנאל ויקרא פרק ז

למה הבדיל השם שלמי תודה להיותם נאכלים ליום ולילה ושאר השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד כמו שמבואר בפרשה. כי הנה היה זה כדי לפרסם הנס וזה שהבעל שלמי תודה כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו וישאלו זה את זה על מה היה תודתו והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו השם וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואלו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד לא היה הבעל מזמין לשום אדם כי לשני ימים ולילה אחד בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא…

13. העמק דבר שמות פרק יג פסוק ג

ולא יאכל חמץ. כדי להשריש הזכירה בלב ע״י איזה פעולה המראה ומזכיר זה הענין צויתי שלא יאכל חמץ, דמצה אין בה יתרון ע״י תחבולות ידי האדם להעלות העיסה יותר מהקמח והמים שנבראים ממנו ית', משא״כ חמץ שולט בם תחבולות האדם להעלות העיסה ע״י שאור, מש״ה הוא אות שקיום ישראל הוא רק ברוח ה', ואפילו בעת שהיינו בארץ ישראל ומנהיגים מלוכה ומלחמת תנופה כדרך תחבולות האדם, כל התחבולות לא היו אלא כדי שיהא נראה כמעשה טבע, לפי שאין הדור ראוי לנס נגלה, אבל העיקר היה תלוי אם ה' היה יוצא בצבאותינו בהשגחה פרטית, וכש״כ בעת שישראל מפוזרים בעמים ידוע אשר אך השגחת ה' ורוח היהודית שבהם מאחדם ומקיימם בעולם:

המזמור של יום העצמאות

14. תהלים פרק קז, כב

(כב) וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִֽיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה:

15. נושא הפרק - קיבוץ גלויות  מתוך: עיון במזמור קז – הרב שמעון קליין מכאן נחזור לפרקינו, ונשאל - מהו נושא הפרק?  במבט ראשון נראה שהפרק עוסק ב׳אוסף' של ניסים פרטיים, ובחובת ההודאה עליהם. אולם, אם נתבונן בפתיחת הפרק יִקשֶׁה עלינו לומר כך: א. "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" - צר פירושו משעבד. אם הפרק מכיל רשימה של האנשים שצריכים להודות, היה צריך לומר׳צרה', שהרי מלבד מי שהיה חבוש בבית האסורים - לא מדובר כאן באנשים שהיו נתונים תחת שעבוד, אלא באנשים שהיו בצרות שונות - סערה בים, חולי, תעייה במדבר!  ב. גם הפסוק הבא של הפתיחה " ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים" מורה כי פרק זה מתאר תהליך כולל של קיבוץ גלויות, ולא רק אנשים שונים שמודים על הנס שנעשה להם. פתיחת הפרק מגדירה בצורה ברורה מאוד מהו הנושא - קיבוץ גלויות. "גאולי ה'" היו נתונים תחת שעבוד בכל קצוות הארץ, והם מתקבצים.  עתה יש להבין את הקשר בין פתיחת המזמור לבין המשכו: מהו הקשר של אותם ארבעה שצריכים להודות לבין קיבוץ הגלויות? התשובה הפשוטה היא, כי האנשים המתוארים בפרק הם האנשים הנמצאים בדרכם לארץ, ונתקלים בקשיים שונים. "תעו במדבר" - בדרכם לארץ ישראל; "עיר מושב לא מצאו" - מחפשים עיר מושב ולא מוצאים; "וידריכם בדרך ישרה" - הקב״ה מדריך אותנו להגיע לארץ ישראל.

המסקנה מכך היא שהפרק עוסק בגאולה שאנו נמצאים בתוכה, אשר לוותה בקיבוץ גלויות מכל קצוות הארץ. כך נאמר כבר במדרש 'שוחר טוב' על הפרק, וכך כתב גם המאירי בפתיחתו לספר תהלים.  נמשיך לחלקו השני של הפרק, וגם ממנו נראה שמדובר על הגאולה הנכחית. לאחר שמגיעים העולים לארץ, נאמר:

ישם נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון, ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה.

פסוקים אלו מתארים שהקב״ה לקח מקום שהיה נהר והפכו למדבר. המקום היחיד בכתובים שעליו נאמר שנהפך לארץ שממה מרעת יושביו הוא ארץ ישראל. בפרשת ניצבים 8 מתוארת ארץ ישראל בתקופת הגלות "גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח…" גם דברי הנביא ישעיהו העוסק בארץ ישראל מזכירות מאוד את הפרק שלנו: "אפתח על שפיים נהרות… אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים" 9. ובהמשך "הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות למדבר" 10. ישראל מגיעים לארץ שהפכה למדבר, ומפריחים את השממה.  ניתן לומר עד כאן, כי החלק הראשון של הפרק עוסק בדרך לארץ ישראל, והחלק השני - בקשיים בהם נתקלים העולים כשהם כבר בארץ.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שלישי, 10 באפריל 2018

הלל ביום העצמאות

לה״ו תשעח אייר שוקרון חנן הרב העצמאות– ביום הלל טובה? הנהגה או חיוב

מתי לומר חייבים? הלל

את בהם לגמור ראו: ומה תענית, ט מגילת 1. ברייתא ברוך הקדוש שעשה ותשועה תשועה שכל? ללמדך ההלל

הוא, וכך ובשבח בהלל לפניו מקדימין הם לישראל הוא ב אומר וגו'. טוֹב 'כִּי לה בְּהַלֵּלּובְּהוֹדֹת וַיַעֲנּו, יא) (ג עזרא

2, א: קיז. פסחים אמרו מי זה. . ? הלל אומרים: חכמים

אותו אומרים שיהו לישראל לה ם תיקנו שביניהן נביאים

עליהם תבא שלא וצרה צרה כל, ועל ופרק פרק כל על גאולתן. על אותו אומרים, ולכשנגאלין לישראל

רש״י: ושלום חס שאם כלומר דנקט, הוא מעליא לישנא גאולתן על אותו אומרים ממנה, ויושעו עליהן צרה, תבוא

חנוכה. כגון

3 רשאי הימנה ונגאל צרה שאירעתהו יחיד כל. המאירי: מברך שאינו אלא שנה בכל יום באותו לעצמו הלל לקבוע

צרה כל על לאמרו נביאים יסוד היה כך וצ, י. . בור עליו כ וצרה ממנה. שנגאלים

4 שִּמְּחַתְּכֶםּובְּמוֹעֲדֵּיכֶםּובְּרָאשֵּי: ּובְּיוֹם י, י. במדבר שַלְּמֵּיכֶם זִּבְּחֵּי וְּעַל עֹֹלתֵּיכֶם עַל בַחֲצֹצְּרֹת חָדְּשֵּיכֶםּותְּקַעְּתֶם

א- לִּפְּנֵּי לְּזִּכָרוֹן ל ָכֶם וְּהָיּו ֵֹּלה יכֶם.

מארץ ששבתם - ובמועדיכם שמחתכם: וביום עזרא אבן שמחה יום וקבעתם עליכם הבא האויב נצחתם, או אויב שמחה. חנוכה ימי ושבעת פורים כימי

5 ' ה: הוֹשִּיעֵּנּו קו, מז. תהילים הַּגוֹיִּם מִּן וְּקַבְּצֵּנּו א-ֹלוהֵּינּו

קָדְּשֶָך לְּשֵּם לְּהֹדוֹת בִּתְּהִּלָתֶָך" ַלְּהִּשְּתַבֵּח

מתי לא הלל? אומרים

6 משיח חזקיהו לעשות הקב''ה: ביקש צד, א. סנהדרין רבש''ע הקב''ה לפני הדין מדת אמרה ומגוג גוג וסנחריב

לפניך ותשבחות שירות כמה שאמר ישראל מלך דוד ומה

ולא הללו הנסים כל לו שעשית חזקיה משיח עשיתו לא פתחה מיד נסתתם. לכך משיח" תעשהו לפניך שירה אמר תחת שירה לפניך אומרת אני רבש''ע לפניו: ואמרה הארץ

שנאמר לפניו שירה ואמרה פתחה משיח ועשהו זה צדיק

וגו'. לצדיק צבי שמענו זמירות הארץ מכנף כד-טז} {ישעיה זה! לצדיק עשה צביונו רבש''ע לפניו: העולם שר אמר לי. אוי לי אוי נביא אמר לי רזי לי רזי ואמרה קול בת יצאה

7 יהושע רבי אמר אבין בר חייא רבי: אמר, א יד. מגילה ממיתה 'שירה, אמרי לחירות מעבדות ומה קרחה: בן שכן? כל לא לחיים נימא! נמי הלל הכי אי שאין לפי

דנס מצרים יציאת לארץ. שבחוצה נס על הלל אומרים שירה? אמרינן היכי לארץ שבחוצה שלא עד כדתניא

שירה, לומר ארצות כל הוכשרו לארץ ישראל נכנסו לומר הארצות כל הוכשרו לא לארץ ישראל משנכנסו

אמר: נחמן רב שירה. אמר: רבא הלילא. זו קרייתא

התם בשלמא פרעה, עבדי 'ולא ה עבדי הללו קיג-א} {תהילים

אחשורוש? עבדי ולא ה'' עבדי 'הללו הכא אלא אכתי

תניא והא קשיא, לר''נ בין לרבא בין אנן! אחשורוש עבדי כיון שירה. לומר הארצות כל הוכשרו לא לארץ משנכנסו

הראשון. להכשירן חזרו שגלו

. . )אומר (ר״ת ז״ל יעקב: ורבינו ז, ב ברכות יונה רבנו וצרה צרה כל על נתקן ההלל שעיקר הענין: הוא שכך, צרה ישראל לכל שהיה. שבשעה הציבור על תבוא שלא והיו טוב יום עושין היו נס עמהם עושה הקב״ה והיה היו שלא אע״פ קריאתו על לברך חייבים והיו הלל אומרים

לכל שנעשה בנס אלא היתה לא תקנה. ועיקר אותו גומרין הצר על בארצכם מלחמה תבואו וכי, דכתיב ישראל

וגו.' והרעותם אתכם הצורר

האם העצמאות יום בקריטריונים? עומד

'שֵּנִּית ה יוֹסִּיף הַהּוא בַיוֹם: וְּהָיָה אי, אי ישעיהו לִּקְּנוֹת ֹיָדו

שְָּאר אֶת מֵּאַשּורּומִּּמִּצְּרַיִּםּומִּפַתְּרוֹס יִּשָאֵּר אֲשֶר ֹעַּמו

הַיָם: ּומִּכּושּומֵּעֵּילָםּומִּשִּנְּעָרּומֵּחֲמָתּומֵּאִּיֵּי

רש״י: - שנית גאולתם שהיתה ממצרים שקנאם כמו

מן אינה שני בית גאולת אבל שיעבוד. מאין ברורה לכורש. היו משועבדים שהרי המניין,

21 כא סימן א חלק מבשר קול. שו״ת כלל של לציבור הנוגע דידן בנידון פשיטא וממילא

שנגאלנו לחירות מעבדות פדיון כאן, ויש ישראל עצמאות והשגנו חורין בני ונעשינו מלכיות משיעבוד אויבינו מידי שנצלנו לחיים ממיתה הצלה, וגם ממלכתית

. יו״ט. לקבוע עלינו חובה, בודאי לכלותנו עלינו שעמדו

ממות ההצלה של השני הנס את גם אחריו משך זה ונס יהודי הצלת והן בא״י הערביים נגד במלחמתנו הן לחיים ובא לא״י שעלו מגוריהם במקומות אויביהם מיד הגולה

לנו יצא עכ״פ גליות. . קיבוץ של השלישי הנס כך ידי על משום כלל ופקפוק חשש שום כאן דאין דידן בנידון לדינא

לנס זכר לעשות הוא ומצוה חיוב אדרבה, רק תוסיף בל הלל בו ולומר ושמחה ליו״ט העצמאות יום את ולקבוע

דילוג. בלא שלם

לה״ו תשעח אייר שוקרון חנן הרב

כלל ל הצלה ישראל

מא ו, אומר: יביע

אלא הנס נעשה, שלא חנוכה מנס קשה דלכאורה איברא הלל לומר חז״ל קבעו, ועכ״ז בלבד ישראל ארץ לתושבי

. וראיתי בשנה שנה, מדי חנוכה ימי שמנת כל בברכה )שעמד ע״ג (דקל״ד מקושר 'גט בס נבון יונה רבי להגאון

, , ותירץ 'חנוכה הל הסמ״ג על בתוספותיו הרא״ם ע״ד בזה המקדש בית את להחריב האויבים רוצים שהיו שמכיון

היונים אויביהם את, וכשנצחו מקרי ישראל כל צרת כל הצלת והמקדש ההיכל בטהרת ליושנה עטרה והחזירו

לגמור תקנו, ולכן הנביאים תקנת, כעין מקרי ישראל

בברכה. ההלל

י סימן ו חלק עבדי ישכיל שו״ת ישראל…והנה לכל מתייחס הוא נ״ד, אם אנן ניחזי ומעתה, ויש ודומיהם וקי״ס חנוכה מנס נופל, דלא נראה לכאורה

כל דאין, דאף ישראל עם כל לכללות כנס לייחסו מקום עם לכל מתייחסת התשועה, הנה זאת …בכל עליה יושביה

הארץ, היתה המדינה כיבוש לפני, דהרי שבגולה ישראל

מהם, ורבים שבגולה ישראל עם, כלפי ומסוגרת סוגרת

השמד, מקום האויב מארץ, שברחו לא״י כמעפילים שבאו, להכנס להם נתנו, לא א״י כנפי תחת לחסות והשואה

כיבוש, ואלמלא ובמצוק במצור נידחת לארץ והוגלו בארצות וסחופים דווים היום עד, היו המדינה

לארץ שבאו להם נושע המדינה כיבוש גלותם…וע״י אבותיהם אחיהם שלטון, תחת בני, רחמנים

מימי היה לא, עוד כזה גלויות קיבוץ רחמנים…אשר, בגולה סובלים סבלו, ולא שלא אלה …ואף החורבן ישראל, ושלטון המדינה כיבוש ע״י, הרי זרים משלטון

תחת השרוי מישראל או״א לכל ניתוסף העמים כאחד היה כאשר, לא ויקר, וכבוד גדולה, חשיבות זרים שלטון

'מהם א לכל יש כי, וגם ישראל מדינת קום, לפני כה עד מולדתו לארץ לשוב שירצה עת בכל חשובה הזדמנות

מישראל שנתמנו הנציגים, ע״י מפריע באין אבותיו לארץ

עם, לכל דגאולה אתחלתא ממש, וה״ז ומדינה מדינה בכל, לכאורה ברור הדבר …ובכן ובגולה בארץ השרוי ישראל

ישראל עם, ושלטון המדינה כיבוש, של הזה הגדול שנס

מקומות בכל ישראל עם לכל מתייחס הוא, הרי בה … אלה שגם, ובודאי וכדומה חנוכה, כנס פזוריהם

עיר של פרטי בנס היה לא הנביאים שתיקון הסוברים

כל, שאין בא״י רק היה הנס דעיקר דאף בנ״ד, יודו אחת, ישראל עם לכללות הנס מתייחס זאת, בכל עליה יושביה

נראה היה …זה עליה גם שייך מישך הנביאים ותיקון לכאורה.

במדינה הרוחני המצב

י שו״ת ו חלק אומר ביע - מא סימן חיים אורח

ועצומים רבים אמנם הן כי לומר יש זה כל )ומלבד (ה, דגאולה אתחלתא המדינה בהקמת רואים ישראל מגדולי

חלפתא בן ור״ש 'חייא, ר ברכות) (ריש בירושלמי מ״ש וכעין

. א״ל אורה בוקע שהיה השחר איילת וראו מהלכין הוו

ישראל של גאולתן היא כך ברבי חלפתא בן לר״ש ר״ח רבה היא הולכת שהיא מה כל קימעא קימעא בתחלה (יז): . ובמגילה לי 'אור ה בחשך אשב, כי, מ״ט והולכת שליט״א כשר. והגר״מ היא דגאולה אתחלתא נמי מלחמה

, תורה דעת בשם כרוז הביא שע) הגדולה(ד התקופה בספרו הקמת את, וקוראים הדור גדולי כל כמעט עליו שחתומים

הואיל מקום, מכל דגאולה אתחלתא בשם ישראל מדינת ואל המנוחה אל להגיע כדי לפנינו הדרך רב ועדיין מוסרית מבחינה, והן וצבאית מדינית מבחינה, הן הנחלה בברכה. ההלל לגמור לחייב אין, לפיכך ורוחנית

, יַּמָא לְּגַבֵּי דְּיִּשְּרָאֵּלַאעְּבָרּו בְּזִּמְּנָא קע, ב תרומה: זוהר

רַהַב, , ָאתָא דְּסּוף יַּמָא לוֹן לְּמִּקְּרַע הּוא בְּרִּיְך קּודְּשָא ּובָעָא בְּרִּיְך קּודְּשָא מִּקָמֵּי דִּינָא, ּובָעָא מִּצְּרַיִּם דְּעַל מְּמָנָא הַהּוא

לְּמֶעְּבַד בָעֵּי אַת, אֲמַאי דְּעָלְּמָא, מָארֵּיּה קַּמֵּיּה. ָאמַר הּוא חַיָיבִּין כֻּלְּהּו, הָא לְּיִּשְּרָאֵּל יַּמָא, ּולְּמִּקְּרַע מִּצְּרַיִּם עַל דִּינָא

כוֹכָבִּיםּומַזָלוֹת פַלְּחֵּי. אִּלֵּין בְּדִּינָאּוקְּשוֹט, וְּכָלָארְּחְָך קַּמְָך, וְּאִּלֵּין עֲרָיוֹת בְּגִּלּוי. אִּלֵּין כוֹכָבִּיםּומַזָלוֹת פַלְּחֵּי וְּאִּלֵּין דָמִּין. אוֹשְּדֵּי, וְּאִּלֵּין דָמִּין אוֹשְּדֵּי. אִּלֵּין עֲרָיוֹת בְּגִּלּוי

סנהדרי משנה לָעוֹלָם חֵּלֶק לָהֶם אֵּין הַּמַבּול: דוֹר י, ג ן הַב ָא

. הַבָא. לָעוֹלָם חֵּלֶק לָהֶם אֵּין הַפַלָגָה. . דוֹר בַדִּין עוֹמְּדִּין וְּאֵּין יג) (שם מַר, שֶנֶא הַבָא לָעוֹלָם חֵּלֶק לָהֶם אֵּין סְּדוֹם ַאנְּשֵּי. הַזֶה בָעוֹלָם. רָעִּים 'מְּאֹד לַה וְּחַטָאִּים רָעִּים סְּדֹם וְַּאנְּשֵּי בַדִּין. עוֹמְּדִּין. אֲבָל הַבָא, לָעוֹלָם וְּחַטָאִּים אֵּין. מְּרַּגְּלִּים

לָעוֹלָם חֵּלֶק לָהֶם אֵּין הַּמִּדְּבָר דוֹר הַבָא. . לָעוֹלָם חֵּלֶק לָהֶם וְּשָם יִּתַּמּו הַזֶה בַּמִּדְּבָר מַר, שֶנֶא בַדִּין עוֹמְּדִּין וְּאֵּין הַבָא עֲקִּיבָא. רַבִּי, דִּבְּרֵּי יָמֻּתּו


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שני, 9 באפריל 2018

העוסק במצוה פטור מן המצוה

בס״ד

**העוסק במצווה פטור מן המצווה**

עי׳ין גמרא סוכה כה – כו. ופטורין

תוד״ה בההיא (ב״ק, נ״ו ע״ב) וכן תוס׳ בסוכה כה. ד״ה שלוחי מצווה

בההיא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא. משום דעוסק במצוה, ודווקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה, אבל בשביל שאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם כדמוכח בסוכה (דף כה. ושם.) דלא נפקא לן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דווקא היכא שאינו יכול לקיים שתיהם וסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצות.

ועוד דבפרק אין בין המודר (נדרים לג:) אמר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואי פטרת ליה כל זמן שהאבידה בביתו שכיח ושכיח הוא. פסק ר״ח וה״ג דהלכה כרב יוסף משום דאמרינן באין בין המודר (שם) דכ״ע אית להו פרוטה דרב יוסף ואפילו מאן דשרי למודר להחזיר אבידה לא שרי אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח. ואור״י דאינה ראיה כלל דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס״ל דלא נעשה שומר שכר בכך ומ״מ הוא נהנה לכך אסור למודר אבל לא הוה שומר שכר.

**כתוב שם לראב״ד מסכת סוכה דף יא עמוד ב – מה שיטת הראב״ד – כיצד מוכיח אותה? **

וכלהו סבירא להו עוסק במצוה פטור מן המצוה. וחתן ושושבינין ובני חופה עוסקין במצוה נינהו… והא רב חסדא ורבא [סוכה דף כו א] כי אתו לשבתא דרגלא בסוכות גנו ארקתא דפרת ואף על גב דמצו למיגנא בסוכה ולמיזל לרגלא לפרקא לקיומי תרי מצות, אלא ש״מ כדפרישנא.

**ר״ן על הרי״ף מסכת סוכה דף יא עמוד א בדפי הרי״ף – מה שיטת הר״ן האם סובר כראב״ד? **

ואיכא למידק אם יכולין לקיים את שתיהן אמאי פטורין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מפטר משאר מצות הא ודאי לא…

לפיכך העלו בתוספות דלא פטירי אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותיהן ואמרינן בגמרא [דף כו א] דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי לשבתא דריגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא ואמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטרינן בכה״ג נמי הוא דאי מטרדו בקיום מצות סוכה הוו מפגרי ממצותן.

ולא נ״ל כן, דפשטא דמילתא לא משמע כן…

ועוד מדאמרינן [ברכות טז א] חתן פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה, ואם איתא דביכול לקיים את שתיהם מיחייב נימא דאיבעי ליה ליתובי דעתיה…

ובפרק מי שמתו [דף יח א] נמי תניא המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, והא משמר ודאי אפשר לו לקיים כמה מצות ולמה אמרו פטור.

לפיכך נ״ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן…

ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכה״ג ודאי יצא ידי שתיהן ו׳מהיות טוב אל יקרא רע׳.

ומש״ה פרכינן בגמרא [דף כה ב] עליה דרבי אבא בר זבדא אמר רב חתן ושושביניו פטורין מן הסוכה וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה דאע״ג דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפ״ה אין דרך המשמחין לשמח חתן וכלה בחופה בלבד אלא אף בחדרים ובעליות ובסוכה משמחין אותן ומש״ה פרכינן דכיון דכי ארחייהו מצוה עבדי יצאו ידי שתיהן.

ומיהו כל שצריך לטרוח פטור, ומש״ה רבנן דהוו שלוחי מצוה הוו גנו חוץ לסוכה דכל זמן שליחותן עוסקים במצוה מיקרו ולא היו חייבים לקיים מצות סוכה. ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצווה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם, דבכי האי גוונא ודאי יֵצא ידי שתיהן ״ומהיות טוב אל יקרא רע״ (בבא קמא פא ע״ב).

**ריטב״א סוכה כה – מהי שאלת הריטב״א ותשובתו? מה שיטתו? **

מתניתין שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. פי׳ משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא, ותימה דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשאי אפשר לקיים שתיהן, כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שיש(י׳) מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות… וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו למה לי קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת!

וי״ל דהא קמ״ל דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו, סד״א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ״ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות…

**אור זרוע חלק ב - הלכות סוכה סימן רצט – מהם הנימוקים באור זרוע למהות הפטור? האם תהי׳ה נפק״מ? **

דמאי טעמיה יסתלק מן המצוה שעוסק בה ויתעסק במצוה אחרת, אפי׳ מצוה קלה לא שביק בעבור מצוה חמורה שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות, ותו דְּאַל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס.

**הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר), קהילות יעקב, מסכת ברכות סימן טז**

והנה בענין עוסק במצווה פטור ממצווה איכא פלוגתא אי פטור גם היכא דאפשר לקיים שניהם. …ונראה דדעת התוס׳ הוא דעוסק במצווה פטור ממצווה השנית מטעם אנוס, שאנוס הוא מלעשות מצווה השנייה מחמת טרדת העסק במצווה ראשונה. ואע״פ שאינו אנוס גמור, שווייה רחמנא להאי טרדה בגדר אנוס. ולכן כשאפשר לקיים שניהם חייב. ודעת הר״ן ז״ל הוא דעוסק במצווה הוא פטור גמור, דרחמנא פטריה משאר מצוות בעידנא דעסוק בראשונה. ולכן פטור אפילו באפשר לקיים שניהם בלא גרעון.

**ט״ז סימן קח ס״ק א – עי׳ין שולחן ערוך סימן קח ובט״ז בס״ק א׳ – מה השאלה ומה תהי׳ה הנפק״מ בין השיטות השונות שראינו לגבי שאלה זו? **


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ריבית לגוי ושמירת הזהות היהודית בפרשת ראה

פָּרָשַׁת רְאֵה- אוריאל דוד שלומי מִצְוַת ״אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ״ – שְׁמִירָה עַל הַזְּהוּת הַיְּהוּדִית 1. הַיַּחַס לְאַחֵינוּ ב...