נס קריעת ים סוף ועוצמת השפעתו

*תובנה לפרשת עקב*

*ממשנת רבי עובדיה ספורנו*

בתיאור של משה רבנו את מעמד קריעת ים סוף הוא אומר: ״וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה׳ *עַד הַיּוֹם הַזֶּה*״ (דברים יא ד). רבים מהפרשנים תהו על משמעות התוספת ״עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, שהרי ברור שחיילי פרעה והסוסים שלהם נשארו מתים עד היום שבו משה נאם את דבריו!

רבי עובדיה ספורנו מבאר שמשה רבנו מתאר את עוצמתם הצבאית של מצרים באותם הימים: ״שגם ארבעים שנה אחרי כן, היו מרגישים באבידת אותם הגבורים, *שלא קמו עדיין ממלאים את מקומם*״. הנזק שהתרחש לצבא מצרים בעקבות טביעת חיילי מצרים בים, היה ניכר גם בחלוף ארבעים שנה. למרות הזמן הארוך שעבר, המצרים לא הצליחו להשתקם, למנות חיילים ומפקדים ולהשלים את סד״כ הרכבים והסוסים.

לאור פרשנות זו, דבריה של רחב בזמן כניסתם של ישראל לארץ מקבלים משמעות חדשה. רחב מספרת למרגלים: ״… וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה׳ אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם…״ (יהושע ב ט–יא). מסתבר שתושבי הארץ לא נבהלו מסיפור היסטורי אלא נדהמו מעוצמת הנזק שה׳ חולל למצרים, *שלא התפוגג* גם כעבור עשרות שנים…

_אבינדב אבוקרט_

_רב קהילת ״אבני החושן״ גבעת שמואל_

---

נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

קרח תשפ''ו

תשפ״ו: קורח אליאב בני ואבירם ודתן קרח… "ויקח – פלת בן ואון ראובן."בני באדמה נבלעו ואלו באש נשרפו אלו מפוצל, היה זו לקבוצה העונש מדוע בפרשה שנשאלות השאלות. אחת

שאלו– עוד חדשה בבריאה להיות הוצרך ואבירם דתן של העונש? מדוע

נעלם– שמו מכן ולאחר משה, על החולקים של הראשונה ברשימה שנמצא אחד אדם יש ש לב שמו חכמים פלת בן. און המדרש אומר: וכך

: רב אמר? פלוגתא בהדין ליך מה: לו אמרה הצילתו, אשתו פלת- בן און - רבא כהנא יהיה קרח אי תלמידא, את רבא- כהנא אהרן אי את

! תלמידא

לשאול ניתן היה זו שאלה והנה וא״כ קטורת הקטירו ועדתו כשקרח באהליהם היו שהרי הקטורת, ממקריבי היו לא הם שגם, , ואבירם דתן את גם ועדתו קרח למחלוקת הצטרפו הם מדוע אז לויים, ולא בכורים היו שלא כהונה, ביקשו לא? כלל מראובן בנחלות הבכורה העברת בגלל זה ואם

לארץ נכנסים? לא ש הזה לדור רלוונטי לא ובכלל ולאהרן למשה קשור זה ואין יעקב, כבר עשה זה את הרי ליוסף,

היתה קרח של מטרתו ואהרן משה של ההנהגה את להחליף.'ה" בחירת מכוח שהיתה יקר הכלי מסביר:" ה קהל על תתנשאו 'ומדוע

א: מרו חלילה חוזרת השררה שתהיה הוא דין לחבירו, אחד מן לכם" כי״רב שבט שתתנו וראוי שררה עליהם שנהגתם לישראל רבים שימים

קדושים." כולם העדה כל אחרים״כי ביד. ההנהגה

מציעים ועדתו קרח והכהונה המלכות שכוח כך מינויים של סבב לחברו אחד מאדם. תעבור

כפר קרח שיש ובכך, ה-לוהית בבחירה אדם בני עם מסתכלים שלא היא הקדושה מהות אבל קדושים, העדה כל אמנם. במציאות שונים תפקידים

אחד שכל ו איברים בו שיש אחד כאורגניזם אלא פרטים, של כאוסף עושה גנטי קוד אותו את האיברים לכל יש האדם שבגוף כמו תפקידו. את

שלם והגוף בו שורה הנשמה אז תפקידו את עושה אחד כשכל ורק בגוף, אחר לתפקיד התמיין תא כל אבל הגוף, איברי כל את. שכולל

אבל שווים, להיות שהופכים אבק חלקיקי מלא שיש עד לאפר אורגניזם כל ומפרק שמפורר כוח הוא האש, . והמים האש בין בטבע ההבדל וזה אחד לאורגניזם אותם ומדבק חיים תאים שמחבר מחייה כוח הם המים זאת. לעומת וממית הורס כוח זה אותם. שמחייה כוח. ללא תפקידו את עושה אחד כשכל אחד לגוף יחד שמתחברים מכוח קדושים העדה שכל שעניינה ואהרן משה של ההנהגה את להחליף ניסה קרח

ישראל– שבטי דגלי לוי, שבט כהנים ובניו כה״ג אהרן מנהיג, משה, : מהשמים ולא סבבים ואין תפקידים החלפת אין וממילא דגלו" על "איש

מינויים ולא. בחירות או ראובן אשה, גבר, ישראל, לוי, כהן, למענו נברא שאדם תפקיד הבדלי אין שווים. באמת שכולם הפרטני במבט תמך. קרח

. בחירות או סבבים לעשות יש ולכן דבר, אותו כולם יוסף,

האש– כוח הוא תפיסתו שורש כיוון נשרפו ועדתו הם. אפר שנעשו כדי עד אפר- כשהכולם באמת כולם שווים, מידה כנגד. מידה

מדוע משרת קרח טענת ואבירם דתן את ת להיות רצו לא שבכלל מנהיגים? מהם שומעים שאנו אחד משפט: יש

כִּי עַט מְ הַ? ר רֵ תָּ שְ הִּ גַם עָּלֵינּו ר רֵ תָּ שְ תִּ כִּי בָּר דְ בַמִּ נּו יתֵ לַהֲמִּ בַׁש לָבּודְ חָ זָבַת ץ רֶ אֶ מֵ נּו עֱלִיתָ הֶ

קוראים ואבירם דתן! ודבש חלב זבת ארץ מצרים לארץ ראש "נתנה המרגלים: דברי אחרי הקודמת בפרשה לומר העם את שהניע הכוח כלומר

הם אבל מנהיגים להיות רצו לא הם ואבירם. דתן היו," מצרימה ונשובה ו כיוון שינוי שתעשה החדשה ההנהגה עם סגרו. למצרים ישובו

עבורם! רלוונטית היתה לא פלת בן און של אשתו טענת ולכן מקרה שבכל נכון ה ההנהגה שרביט את יקבלו לא ם שהיו ועדתו לקרח בניגוד כי

משה את יחליף שהוא שברגע קרח עם סגרו הם אבל, האומה בהנהגת לעסוק מעוניינים לא הם בכלל ואולי יבחר לא אחד אף בהם פופולריים–

ואהרן– למצרים חזרה ישתנה ההליכה של! הכיוון

ואבירם– דתן וחשבו ישראל, בגאולת כפרו קדוש וגוי כהנים ממלכת להיות עניין לנו: אין במצרים" בגלות גם לקיים ניתן ה' מצוות שאת שמקיים

הארץ". את לכבוש צורך ואין בא״י, המצוות את " הזאת הארץ את אתן "לזרעך: האומה באבות שהתחיל הישראלי העניין בשורש כפרו הם

." ה אני מורשה לכם אותה ונתתי וליעקב ליצחק לאברהם אותה לתת ידי נשאתי אשר הארץ אל אתכם שעניינה׳והבאתי יצ״מ: ובשורש "

" לפרעה משה של הקריאה: בשל ממצרים יצאו הם." לה-לוהינו וזבחנו במדבר נלך ימים שלושת 'דרך " משכן נבנה תורה, נקבל סיני, להר, נגיע

ודבש! חלב זבת ארץ היא היא הרי למצרים"! ונחזור אבינו יעקב ירד לשם לאומיות שאיפות! ללא ה שעובד גלות של עם אנו,'. לעם הפכנו ושם. למיעוטים זכויות ושיתן יוסף את ש״ידע לפניו שהיה לשלטון לחזור ואפשר הושמד במצרים שהיה הרשע ששלטון "בפרט הקב״ה של האמירה את

מצרימה עמך ארד "אנכי ליעקב: " עלה גם אעלך ואנכי – הם, הכירו לא יוסף של הצוואה את גם: וכך " - יפקוד פקוד את והעליתם אתכם לוהים

איתכם." מזה עצמותי

פתאום גילו הם סיני מהר עוגן הרים הענן כש אך ל להיות הולך הכיוון ש א״י מסיני: היציאה רגע ב לישראל משה שאמר כפי,

- 'ה לֵינּו אֵ בֶּר דִּ ינּו ֱֹלהֵ י אֱמֹרִ הָ ר הַ לָכֶםּובֹאּו עּו. פְנּוּוסְ זֶּה הַ ר בָּהָּ בֶּת שֶּ לָּכֶּם ב רַ: לֵאמֹר ב חֹרֵ בְ יָּם הַ חֹוף פֵלָּהּובַנֶּגֶּבּובְ רּובַשְ בָּהָּ בָּה בָּעֲרָּ כֵנָּיו שְ כָּל ל וְאֶּ

. ת פְרָּ ר נְהַ גָּדֹל הַ ר נָּהָּ הַ עַד לְבָּנֹון וְהַ כְנַעֲנִּי הַ ץ רֶּ אֶּ בַע׳ה נִׁשְ ר אֲׁשֶ ץ רֶ אָ הָ ת אֶ בֹאּוּורְׁשּו ץ רֶ הָאָ ת אֶ לִפְנֵיכֶם י תִ נָתַ ה אֵ רְ ק חָ לְיִצְ ם הָ רָ בְ לְאַ יכֶם לַאֲבֹתֵ

ם! יהֶ חֲרֵ אַ עָם םּולְזַרְ לָהֶ ת לָתֵ ּולְיַעֲקֹב

ואבירם דתן ש טענו היתה, למצרים במקום כנען לארץ ה' מהר היציאה רוצה שאדם בדרך כי סרב לא וה' ביקש משה אולי. משה" של מליבו

זו אבל ", אותו מוליכין משה! של הנהגתית טעות למצרים– לשוב וירצו חדשים מנהיגים וכשיקומו התורה לימוד זה העיקר כי עימם. יסכים ה'

! המצוות וקיום

בחרב– יפלו ונשיהם ושטפיהם יושביה, אוכלת ארץ היא כנען שארץ המרגלים שאמרו כ ראש "נתנה המיוחל: לשינוי ההזדמנות את נצלו הם

מצרימה!"ונשובה ודבש חלב זבת ארץ היא היא מצרים! ארץ

קבוצות שתי כאן שהיו נמצא שונות: מטרות עם

המינויי וכל ואהרן משה והחלפת השררה את רצו איש– וחמישים ומאתים קרח. קדושים ש״כולם מורדנית פוסט בטענה שתחתיהם", ם

יצ״מ של המגמה כל את לשנות רצו ואבירם– דתן א״י. וכיבוש מלחמה שדורשת הישראלית הלאומיות את ולמחוק,

הקבוצות שתי המשותף האינטרס בשל ידיים שילבו ואהרן משה של הקיימת ההנהגה את. להפיל

שונה קבוצה כל של הענישה גם: ולכן להחליף יכולים והם שווים, וכולם באומה שונים תפקידים שאין טענו ש מפני הקודש, באש נשרפה קרח– עדת

האש– תפיסת ב בחרו הם ה בהם בחר ולא ואהרן משה.'את באש. ונשרפו אך ל ו דתן מדוע באדמה. ? נבלעו הם ו חדשה בריאה נבראה אבירם– ל

התורה: אומרת " בראשית ברא- חז״ל: ואמרו הארץ ואת השמים את "לוהים בשביל ישראל א״י לכיוון ממצרים כשיצאו מתי? ראשית. שנקראו

ירמיה הנביא: כדברי זְנֵי אָּ בְ אתָּ רָּ וְקָּ הָֹּלְך: לֵאמֹר לִַם יְרּוׁשָ:'ה ר מַ אָּ כֹה יְִּך נְעּורַ ד סֶּ חֶּ לְָּך י תִּ זָּכַרְ זְרּועָה. לֹא ץ רֶ אֶ בְ בָר דְ בַמִ י חֲרַ אַ לֶכְתְֵך יְִך לּוֹלתָ כְ הֲבַת אַ 'ה ל ל אֵ רָּ יִּשְ ש ַקֹדֶּ

ית אׁשִ רֵ.'ה נְאֻם ם אֲלֵיהֶּ בֹא תָּ עָּה רָּ מּו שָּ יֶּאְ לָּיו אֹכְ כָּל תֹה בּואָּ תְ

גם וכך אמרו תולד "אלה: ות והארץ השמים " בהבראם אמרו ועוד: . אברהם" בזכות – אב שבא עד דורות… עשרה והסביר כולם" שכר ונטל הם ר

ה. בארץ בפרט ה' את וליחד עולם לתקן ה׳כדי בשם 'שקרא על א פרק ע״ז בהל' הרמב״ם

נבראה הבריאה ישראל בארץ ה' שם את יקדשו שישראל בשביל במלכות- עולם "לתקן העולם. בכל ה' שם יתייחד וממנה תעביר "כי;"שדי

. הארץ כל על למלך ה' "והיה לבדך"; ה' הוא אתה ותמלוך הארץ מן זדון "ממשלת הבריאה בשורש כופר בזה– שכופר אדם מקום עוד לו ואין

ב צריך הוא. זו" בבריאה." חדשה בריאה

שעסוקים ברגע הישראלית? הלאומיות את שמסרסת גלותית בתודעה ולחיות ומצוות תורה לקיים ניתן איך רק ומפלפלים, הפרטיות במצוות רק

ההלכות בפרטי שלהם– הוא התפילין שעניין ולשכוח ציצית, בדיני או תפילין, הנחת בדיני לפלפל ניתן שלהם. הפנימית המשמעות את מאבדים "השתא ולומר מצה כזית על ולהקפיד הסדר ליל לעשות אפשר המרגלים. שתרו כדרך עינינו אחרי לתור שלא הוא הציצית ועניין יצ״מ, זיכרון

דישראל בארעא הבאה לשנה "הכא, בברוקלין! ולהישאר

הי״ו אליהו שמואל הרב: אמר הי האחרונות שנים במאה ב פעם אחר פעם שצדק מדרש בית ה מדרש בית והיה ההחלטות, קבלת וב המציאות הכרת

: בו שטעה

• ב וכן ובמערב במזרח הספרדים המדרש בתי דרש מה ית – הדתית הציונות של קראו לארץ לעלות אגודת רבני לעומתם המדינה. קום לפני

ישראל לעלות אסרו שטעו והבינו בהם חזרו השואה אחרי אולם. לארץ לעלות. וקראו

• המדרש בתי גם כך פעולה בשיתוף תמכו הראשונים ( התנגדה החרדית הרוחנית ההנהגה ואילו, לממשלה בכניסה 1952. בנות גיוס )בשל

שנה מששים יותר אחרי רק ו בטעותה הכירה ב2015 הדתית הציונות ורבני המזרח רבני אחרי הלכה ו בה חזרה לשר הפך (ליצמן

.)הבריאות

• ושומרון יהודה בישוב תמכו הציונים המדרש בתי התנגדו התורה דגל ורבני שזה מחשש "מרידה אך "בעמים, היום30 אחוז

חרדית הינה שם. מההתיישבות

• התנגדו הציונים המדרש בתי דמים לשפיכות יביא שזה וצעקו אוסלו להסכמי אילו ו מדינתנו, בתוך טרור מדינות והקמת הטרור וחיזוק

התנגדה ולא נמנעה (ש״ס) החרדית מהיהדות חלק חורבן את עלינו והביא שטעו הודו ואח״כ. , אוסלו

• מההצבעה נעדרה התורה יהדות אבל ישראל, על ולטילים עצום לחורבן יביא שזה ואמרו קטיף גוש לגירוש התנגדו הציונים המדרש בתי

את עלינו והביאה לש״ס) (בניגוד בקואליציה נשארה וגם שטעו הודו ואח״כ. , תורה בשמחת הטבח ואת קטיף חורבן

• האחרונות ובשנים לצה״ל לגיוס התנגדו החרדיים המדרש בית. להתגייס צריך לומד שלא מי שלפחות מהם רבים של הפוכה תנועה יש

• כי, התנגדה התורה יהדות אותו, לעלות רצתה שש״ס למרות להצבעה, לבסוף עלה לא הגיוס שחוק האחרונים בחודשים שקרה במה גם להתגייס רוצים באמת לא אחרים בציבורים רבים של והנפילה העול את שרואים, למרות אנו הזו השגויה מההחלטה החורבן ותוצאת

רואים. אלו בשבועות

מדרש בתי כאן יש מדוע הללו בעניינים נכונות להכרעות מגיעה אינה הזו והתורה התורה, בלימוד? מפוארים ש

שעברה בשבת אליהו שמואל מהרב ששמעתי התשובה לו הללו המדרש שבתי היא, בו ומפלפלים נזיקין סדר מדים בו, ובכיוצא ולא לומדים לא אבל

. תנ״ך יודעים את גם מוסיף ואני. הפנימית והספרות האמונה ספרות

האמונה וספרי התנ״ך והפנימיות מכוו לזכור חכם ה את נים מגמת. והמצוות התורה תכלית ומה הולכים אנו ולאן באנו מאין האבות לקרוא היתה

מגמת. מטומאתה השכינה ארץ את לטהר עולם, ולתקן ה', בשם ויהושע משה היתה גם וכך, ושלטון ממלכה ולהקים ה' לפני הארץ את לכבוש

מגמת. ושלמה דוד נבואות גם וכך – וזכריה וישעיה וירמיה יחזקאל, העתידה לגאולה. ביחס האר״י קארו, יוסף רבי הרמב״ן ריה״ל, גם, וכך

הבעש״ט– ותלמידי הגר״א תלמידי ותלמידיו, של מהותם היפך זה בגלות שיהדות והבינו שכינה, בה להשרות כדי לארץ ועלו לציון כספו כולם

ממש הבריאה והפך! ישראל,

כדי שוויונית באידיאולוגיה שה שהשתמ קרח לעדת הצטרפה המוטעית ואבירם דתן תורת להחליף את. הלאומית ואהרן משה הנהגת וגם אלו גם

מדוע מסביר ומשה הצליחו. לא: אלו

… עַל׳ה ים נֹעָדִ הַ תְָך עֲדָּ וְכָּל ה תָּ אַ. ת׳ה אֶ לֶה אֵ הָ ים אֲנָׁשִ הָ נִאֲצּו כִּי ם עְתֶּ וִּידַ

לאובדן מביאה ישראל, גאולת נגד ההליכה. אושביץ בתוך או המשכן בתוך לשרפה, מביאה פלורליסטית תפיסה מתוך 'ה בחירת נגד ההליכה ישראל באדמת או המדבר. באדמת

הינו כשאדם הוא והאר״י– הרמב״ן ויחזקאל, ישעיה האבות של, תלמיד דתן קרח למשכן מסביב לעלות יודע ואהרן משה ל ולהצטרף ואבירם

ושלמה ולדוד וכלב, וליהושע מסיני היציאה לפני רגע לנו שאמר ה' מצוות: ולקיים

ם. אֲבֹתָ לְבֵית אֹתֹת בְ גְלֹו דִ עַל יׁש אִ. ם יהֶ חֲרֵ אַ עָם םּולְזַרְ לָהֶ ת לָתֵ קּולְיַעֲקֹב חָ לְיִצְ ם הָ רָ בְ לְאַ יכֶם לַאֲבֹתֵ בַע׳ה נִׁשְ ר אֲׁשֶ ץ רֶ אָ הָ ת אֶ בֹאּוּורְׁשּו ץ רֶ אָ הָ ת אֶ לִפְנֵיכֶם י תִ נָתַ ה אֵ רְ

אֹד. מְ אֹד מְ ץ רֶ אָ הָ טֹובָה. בָׁש לָבּודְ חָ זָבַת וא הִ ר אֲׁשֶ ץ רֶ אֶ לָנּו נָּה זֹאתּונְתָ הַ ץ רֶ אָ הָ ל אֶ נּו אֹתָ יא בִ וְהֵ בָנּו׳ה פֵץ חָ ם אִ

---

נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

בהעלותך תשפ''ו

בהעלותך תשפ״ו:

אחד הדברים המתמיהים הוא מבנה המסע של עם ישראל במדבר:

מצד אחד המשכן היה נמצא במרכז בין ארבעת הדגלים. דגל מחנה יהודה נוסע ראשון, אחריו בני מררי ובני גרשון שנושאים את המשכן, ואחריו דגל ראובן, ואז בני קהת שנושאים את כלי המשכן, ואחריהם דגל מחנה אפרים ודגל מחנה דן. נמצא שכלי הקודש של המשכן נמצאים במרכז המחנה, כאשר שני גדלים לפניהם ושני גדלים מאחריהם, כמו שבחנייה המשכן היה במרכז המחנה.

מצד שני ארון ה' היה מנותק מהמשכן וכליו והוא היה הולך לפני כל המחנה ישראל:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה.

רש״י מסביר שהיו שני ארונות: ארון אחד מעץ שעשה משה כשירד מהר סיני ובו היו הלוחות בתחילה, עד שנעשה ארון המצופה זהב ע״י בצלאל למשכן שאז נתנו בהם את הלוחות ואת ס״ת. וכך כתב רש״י בפרשת עקב שמשה מספר:

לסוף ארבעים יום נתרצה לי ואמר לי "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", ואחר כך "ועשית לך ארון עץ". ואני עשיתי ארון תחילה, שכשאבוא והלוחות בידי - היכן אתנם?

ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר ציווה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחילה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה.

וכאן בפרשה הוסיף רש״י מה נותר בארון העץ של משה, וביאר שהארון של משה הוא שהלך לפניהם:

"וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלושת ימים" - זה הארון היוצא עמהם למלחמה, ובו שברי לוחות מונחים.

זו דעת רבי מאיר בגמ' בב״ב יד, א שבארון של בצלאל היו לוחות וס״ת, ואילו בארון של משה היו שברי הלוחות (והיא דעת רבי יהודה בן לקיש בירושלמי שקלים ו, א).

ולפיו מה שכתוב במלחמת מדין שפינחס יצא למלחמה "וכלי הקודש" בידו – היינו ארון העץ, וכ״כ בתוספ' סוטה פרק ז. וזה פירוש הפסוק: "כי ה' -לוהיכם ההולכם עמכם להילחם לכם" – היינו מחנה ארון (סוטה מב, א).

ומי היה נושא את הארון הזה בעת המסעות? החזקוני מביא בשם י״א שמשה היה נושא את הארון. ואכן בחטא המעפילים, שמשה אמר להם שלא לעלות "כי אין ה' בקרבכם", כתוב שהם העפילו לעלות, ואילו: "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה".

והנה בעת המסע לא״י אמר משה בעת נסוע הארון:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

דייק משה ולא אמר "אויבינו" "שונאינו" אלא "אויביך" ו״משנאיך".

נראה שהמבנה הזה שארון ה' הולך לפני מחנה ישראל ודברי משה בתחילת כל מסע, באו לקבוע בתודעת עם ישראל מהי המטרה של המסע ושל כיבוש הארץ, ולשם מה הם נלחמים. המלחמה היא למען ה', כדי לנקות את ארץ ה' מעבודי עבודה זרה, מגלי עריות, רשעים ושופכי דמים.

וכך אומר משה לשבטי גד וראובן שהציעו למשה בפרשת מטות: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל":

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'.

וכך אומר משה לישראל גם בלחמת מדיין:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן.

להבדלי התודעות יש השלכות:

מי שמטרת המלחמה היא למצוא קרקע נוחה להתיישב בה בשקט ובנוחות, כשיראה עמים חזקים הוא ילך לאחור ויחפש לו אדמה אחרת. אולם מי שמטרת המלחמה היא לנקות את ארץ ה' מעושי הרשע למען ה', מתוך אהבת ה' ומסירות נפש לקרוא בשם ה' כפי שרצו אבות האומה לעשות – הרי שיקום להילחם בגיבורים שבעמים וימסור את הנפש למען שמו. – וזה הפער הגדול שבין המרגלים ובין כלב ויהושע ומשה ואהרן בפרשת שלח.

מי שמחפש את הנוחות והפינוק, יתעכב בדרך, ויהיה מרוכז ב״על האש" של בשר, ובאבטיחים והשומים, ותהיה הדרך קשה לו ודרך של י״א יום הוא יעשה בארבעים יום. אבל מי שאהבת ה' בוערת בו ללחום מלחמת ה' –ירוץ קדימה לגמוע דרך של י״א בשלושה ימים. – וזה היה הפער בין משה וארון ה' ובין המתאוננים בדרך והמתאווים לבשר.

מי שמטרת המלחמה היא למצוא קרקע נוחה להתיישב בה בשקט ונוחות, הוא לא יכרית את העמים הרשעים אלא יעדיף להשאיר מהם להיות לעבדים ולשפחות ולעבודה השחורה שאותה אינו רוצה לעשות. אבל מי שנלחם למען שמו – יקיים את המצווה "לא תחייה כל נשמה" למעט מי שיקבל על עצמו שבע מצוות בני נח. – וזה היה הפער בין מלחמות משה בסיחון ועוג שלא החיו כל נשמה, למלחמת פינחס במדיין שהשאירו את המחטיאות, ולמלחמת כיבוש הארץ שהותירו עמים רבים שהחטיאו את ישראל שנים רבות.

והנה הפסוקים של משה נזכרים שוב בספר תהלים פרק סח:

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר: יָקוּם -ֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו. כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי -ֱלֹהִים. וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי -ֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה…

רֶכֶב -ֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי (=רבבות אלפי) שִׁנְאָן (=ובנוחה) -ֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ.

ונראה שאכן במלחמה זו ארון ה' היה הולך לפניהם, ממש כמו ארון משה במדבר:

-ֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ (כמו) בִישִׁימוֹן סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי -ֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי -ֱלֹהִים -ֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

מהו "זה סיני"? כל ההתגלות בסיני נגנזה בתוך שברי הלוחות שנמצאו בארון העץ שעשה משה. כי כל הברית בסיני לא היתה אלא הבטחה שאנו נשמור את מצוותיו, שלא כמו עמי כנען, ונכבוש את הארץ וננקה אותה מאויביו ומשנאיו, ונקיים את מצוותיו שקיבלו בסיני – בארץ. וכך אמר ה':

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (=היינו ארץ ישראל). וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וכן בסוף פרשת משפטים, רגע לפני כריתת הברית בדם הברית ועל ספר התורה שהיה כתוב בו מבראשית ועד סוף משפטים, כך הספר מסתיים:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ. כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם… וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ… וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ. לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ.

בכך מסתיימת הברית בסיני!

ושוב אחרי העגל ותהליך הסליחה, הברית נפתחת בהנחלת הארץ ואיסור הברית עם העמים:

שמות (פרשת כי תשא) פרק לד פסוק ט - טז

וַיֹּאמֶר: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ -ֲדֹנָי, יֵלֶךְ נָא -ֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת… שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ. כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן. כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ -ֵל קַנָּא הוּא. פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן…

לכן לדעת ר״מ הארון של משה היה בו את שברי הלוחות, שזה מה שנשתמר מכל הברית בסיני. ואילו לדעת ר״י היה בארון ספר תורה, שהברית היתה על מנת שנקיים את התורה בארץ.

באיזו מלחמה מדבר הפרק? המלבי״ם מסביר:

אחשוב כי נתיסד על המון המלחמות שהיה לו עם מואב ופלשתים וארם צובה וארם דמשק ואדום כנזכר בשמואל ב פרק ח. וכפי המבואר משיר הזה היה המלחמה בעבר הירדן אצל הר בשן, כי גבול מואב ואדום הוא בצד ההוא, לשם נקבצו האויבים, במדבר ההוא היה מקום המערכה בגבול המזרחי אצל ההרים הרמים שמה, ובעת מלחמתם העפילו האויבים לעלות ההרה ושם נפלו…

ולא סתם חיכה הפסוק של משה עד מלחמות דוד. כבר במלחמה הראשונה שלו דוד משנה את מטרת המלחמה, וכך הוא אומר לגולית:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' -ְבָאוֹת -ֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ -ֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

וכך אומרת אביגיל הנביאה לדוד:

כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ.

וחז״ל דרשו את הפרק הזה כולו למעמד הר סיני. כדי לומר שכל נתינת התורה לא באה אלא כדי להפוך את ישראל ל״מחנה ה'" כך שכיבוש הארץ יהיה למען ה' ולמען שמו. כל התורה שנתנה בסיני היא כדי שעם ישראל יתקן עולם ויקרא בשמו.

ולכן ארון ה' שבתוכו נמצאים שברי הלוחות שנתנו בסיני – הוא שהולך לפני המחנה!

אומר הרש״ר הירש בפרשה, עה״פ "ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך":

דרישות התורה לכיבוש היצר ולקדושה מוסרית - עומדים בניגוד חריף לגירויי החושניות הגסה. ולפיכך היחידים שבהמוני כל השכבות אינם רק "שונאים" לתורה אלא הם "משנאים" לה; אין התורה רק שנואה בעיניהם אלא היא נרדפת על ידם.

ואף על פי כן ידע משה שהניצחון האחרון הוא לתורה. דוקא מפני שמסעות התורה הם מסעות ה' בחברה ובלבבות, והאויבים והמשנאים של התורה הם אויבים ומשנאים של מלכות ה' - דווקא משום כך אמר את דבריו. כשארון התורה החל במסעו, היה ליבו סמוך ובטוח שהתורה תשלים את מסעה בארץ. וכשתבוא ותתערב בעולם, תתפורר ברית האויבים, ורדיפת המשנאים תהפוך למנוסה מבוהלת.

ואכן 3300 שנה אחרי משה אנו עדיין אומרים את הפסוק הזה בפתיחת ההיכל, רגע לפני הוצאת ס״ת אל מחוץ לקודש. כביטוי להכרה שספר התורה לא יהיה ספון בקה״ק, אלא הוא יצא לפני מחנה ישראל, עד לתיקון עולם:

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר: יָקוּם -ֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו. כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי -ֱלֹהִים. וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי -ֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה…

מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ שִׁירוּ לֵ-לֹהִים, זַמְּרוּ -ֲדֹנָי סֶלָה. לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז. תְּנוּ עֹז לֵ-לֹהִים, עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים. נוֹרָא -ֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ, -ֵל יִשְׂרָאֵל, הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם, בָּרוּךְ -ֱלֹהִים.

בהעלותך תשפ״ו:

במרכז הפרשה יש שני פסוקים, שחז״ל אומרים שזהו ספר בפני עצמו, ואנו אומרים אחד בפתיחת ההיכל והשני אחרי סגירת ההיכל, לפני מוסף, כמו שמשה אמר את האחד כשארון היה נסע לפני המחנה במסעות אל כיבוש הארץ, והשני כשהארון נעצר וחזר למקומו בתוך המחנה ועם ישראל חנו במדבר:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

מדוע הפסוק של המסע מתחיל ב״ויהי" שהוא לשון צער? ומדוע הפסוק של המסע עוסק בלחימה באויבים ואילו הפסוק של החנייה עוסק בישראל?

מסביר האלשיך הקדוש:

כעניין תיקון תפילת יום הזכרון (=יום ראש השנה), באומרו: "ובכן תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת" וכו'. והוא כי להיות היום ההוא יום דין, אנו מחלים פני -ל, יתן פחדו על כל הגוים הבלתי יראים את ה', וייראוהו וישתחוו לו יתברך.

אך בהיות עתות רצון אנו מחלים פניו יתברך, שירצנו וייטב לנו על דרך זה.

הנה כי אין ספק כי עת הטלטל הארון ממקום למקום – שמייחסת… לשכינה… הוא עת בחינת רוגז. וזהו אומרו: "ויהי" בנסוע שהוא לשון צער, הפך עת הנייחא שהוא רצון ומנוחה. ועל כן בנסיעה שהוא עת רוגז מה, אז: "ויאמר משה: קומה ה' והטל הרוגז על אויביך, שיפוצו וינוסו משנאיך".

אך בנוחו - שהוא עת רצון, אז יאמר: שובה ה' ותן רצונך הטוב על עמך. וזהו שובה ה', שתתן שובה ונחת לישראל. או שישוב רבבות את האלפים, שיתברכו עשר ידות.

א״כ כשיש דינים בעולם אנו מתפללים שהם יפלו על הרשעים, ואילו כשיש חסדים בעולם אנו מתפללים שהם יחולו עלינו.

ונראה להוסיף על האלשיך הקדוש, שלא רק שאלו שני מצבים שונים, אלא שאלו מצבים שתלויים זה בזה. ברגע שנעשה דין ברשעים ו״יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" – אז מתעוררת רוח של טהרה וקדושה ורוממות רוח בתוך עם ישראל, שמאפשרות שהשפע ה-לוהי יחול על ישראל.

והסיבה לכך, שהיחס של ישראל והאומות הוא כיחס הלב והאיברים, כדברי ריה״ל. וכאשר הרשעה מתגברת בעולם – היא מתגברת גם בישראל, ואז הקדושה והטהרה והאהבה והיראה – נחלשים באומה. וכך גם ככל שהרשעה בעולם מתפרקת ומי שעמל להשניא את ה' נפוץ ונרדף – גם בעם ישראל יש ניקוי של הרוע והלב מתנקה ומטהר.

יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם – ברכי נפשי את ה' הללוי-ה.

לפי זה יצא לנו ביאור למציאות שבה אנו חיים בשנים הללו. העולם מתפלא מדוע כשיש מלחמות אצל עמים אחרים - כלכלתם קורסת, ואילו אצלנו דווקא בעת מלחמה - השפע כפול ומכופל! משה רבנו מגלה לנו בפרשה את התשובה. כשעם ישראל נלחם, הוא לא נלחם על מצרי הורמוז ולא על חצי האי קריים כדי לייצר לו עוד כלכלה. עם ישראל נלחם באנשי רשע שמטילים אימה על ישראל ועל העם שלהם. וכשעושים מלחמה ברשעים – גם הטהרה והקדושה בישראל עולה, ועימה – הברכה, עד שמה שהיה אלפים הופך לרבבות.

ודבר זה נכון גם לפרט. ככל שאדם מגייס כוחות כדי להיאבק במידה רעה או התנהגות שלילית או חטא מסויים שקיים בתוכו – מיד הלב מתרומם להארת הנשמה, "סור ורע – ועשה טוב" ויחד עם זה – הוא זוכה לברכת ה'. .

יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם - בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּיָ-הּ.

קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

השיח של משה ויתרו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:

וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:

וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:

מה אמר לו משה "כי אתה ידעת חנותנו במדבר"? עיין אור החיים י, לה:

ויהי בנסוע הארון וגו' קומה ה' וגו'. צריך לדעת כוונת המאמר.

ויתבאר הכתוב על פי דבריהם (ע״ח של״ב פ״א) שרשמנו בכמה מקומות שטעם הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א' - הוא בחינת המסית והמפתה לנדבק בו להרע ולהשחית

ב' - בחינת המזיק והמחבל ואין בטבעו לפתות.

ובא המאמר כאן ויהי בנסוע הארון כי כשנוסע ומתדבקים בו כל ניצוצי הקדושה וכשמתבררים ניצוצי הקדושה מתפוצצים ומשתברים הקליפות, והוא מאמר קומה ה', ויפוצו אויביך שהם הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה יתפוצצו, ואליהם רמז בתיבת ויהי לשון צער, וכנגד בחינת הרע המפתה את האדם אמר וינוסו משנאיך מפניך פירוש אותם בחינות המשניאים דרך ה' בלבות בני אדם ינוסו, ואומר לשון רבים לצד היותם רבים המפתים כמאמרם ז״ל ביומא (סט ב) שיש יצר הרע של עבודה זרה ושל זנות וכו', וכל זה בנסוע פירוש בדרך נסיעה.

וכשהיה חונה היה אומר באופן אחר, כי ה' כשחונה במקום אחד יגיד בזה כי המקומות שלא חנה שם לא היה שם בירור ניצוצי הקדושה שיצטרך לחנות שמה ויספיק מעבר דרך שם, ובמקום אשר יחנה שם יגיד כי שם יש ניצוצי הקדושה שצריך להתעכב בשבילם שם, ועל זה היה מכוין משה ואומר בנחה שובה ה' רבבות אלפי ישראל, פירוש שישיב ניצוצי הקדושה לקבץ כל הרבבות ואלפים הנקראים ישראל כי כל ניצוצי הקדושה יקראו ישראל ואולי שרמז בתיבת אלפי לשון מעלה ורבנות, ותמצא כי ניצוצי הקדושה אשר שבה ס״מ הרשע היו רבים ונכבדים, וצא ולמד רות מנין יצתה, ויכוין משה בזה להתפלל להתעצם כח קדושת ישראל בעזר ה' לנצח ולברר כל אשר ימצא במקום ההוא.

הנה המקום שהתעכבו הרבה וזכו בו לכל המתנות היה מדבר סיני והר ה-לוהים. ויתרו הגיע לשם. ואמר לו משה – "אתה ידעת חנותנו במדבר", היינו ששמעת מעלת ישראל ובאת, וזה סימן שנשמתך נשמת גרים שראוים להתחבר לישראל מבראשית, שהם גרי צדק, וכמו רות המואביה ונעמה העמונית, ושמעיה ואבטליון, ור״מ ור״ע. ובשבילם אנו חונים במקומות במדבר זמן מרובה. ולכן איך תלך לארצך ותעזוב את ישראל?

---

נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מערך שיעור לשימוש רבנים צבאיים לחיזוק רוח הלחימה - מלחמת העי

בס״ד

**מלחמת העי**

**מערך שיעור לחיזוק רוח הלחימה הפנימי**

כ״ה בתשרי ה׳תשפ״ד — 10. 10. 2023

---

שלא נדמה למערכה הוטלה ישראל מדינת הקמתה. מאז כמוה, הייתה וההפתעה האויב לשטח החטיפות המזעזע, הטבח — לסחרור אותנו להכניס עלולים אלה כל. הגיעו בה אבל מנשוא, גדול החיים אובדן על הכאב פנימי. אותו להכניע באויב, להלום יש בו. לשקוע אסור — ולנצח.

איך מתמודדים עם כאב כל כך גדול? איך קמים ומשיבים מלחמה אחרי הפגיעה הקשה שניחתה עלינו בהפתעה מוחלטת? ספר התנ״ך, ובו מסופר המופלא סיפורו של העם, מזמין אותנו לשאוב כוחות מן הכתוב בו ולהתמודד עם מצבים מאתגרים כאלה.

יהושע בן נון, הראשון שלנו המצביא שהכניס אותנו לארץ, והנהיג את הקרבות לכיבושה, היה ממשיכו של משה רבינו. מייד אחרי הכניסה לארץ ויכיבוש יריחו נערך הקרב על העי — עיר בחבל בנימין. תמונת המודיעין שמקבל יהושע אומרת: ״אין צורך להשקיע כוח גדול בכיבוש העיר הזו״, ושולח ושולח ההמלצה את מתברר 3, 000 חיילים למשימה. אבל הכוח סופג אבדות קשות — יש לזו שלהחלטה מחיר גבוה — ונסוג מן העיר.

מפלה כזו, מייד עם תחילת הקרבות, מכניסה את עם ישראל לאבל כבד:

״וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה… וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ ה׳ אֱלֹקִים. וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם. וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו… לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבֵר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ. וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן [= היה עדיף כבר לא להיכנס לארץ! ]… מָה אֹמַר! אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו? ״

מפלת הרוח של העם באה לידי ביטוי בתפילתו של יהושע לפני ה׳ — האם בשביל זה עברנו את הירדן? מה עושים עכשיו, אחרי המהלומה הזו? יהושע מצפה לתשובת ה׳, וזו אכן ממהרת להגיע ומחוללת מהפך בתודעה של העם ותעניק לו עוז לקראת המשך המערכה:

״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ: קֻם לָךְ! לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיָך! ״

אכן, הכאב הוא גדול, אבל כעת אין הזמן לשקוע באבל ובבכי. אסור שהכאב ישכיח את תפקידנו הלאומי. יש לנתב את הכאב לעשייה! יש להפיק מהזעזוע הגדול כוחות שיסייעו לנו להכות באוייב האכזרי, להכריע את הרוע — ולהוסיף טוב בעולם ולהגשים את ייעודנו הלאומי.

יהושע והעם מבינים את המסר ונערכים למערכה. יהושע משנה את האסטרטגיה מקצה לקצה: במקום לקחת לוחמים ספורים, הוא מגייס את כל העם למלחמה באופן שגם מגדיל את הסד״כ וגם חושף את האחווה והלכידות הלאומית. במקום לנקוט בהתקפה חזיתית, הוא שולח יחידה מובחרת למארב. לאחר מכן הוא מניח לאנשי העי פיתיון וגורם להם לצאת למרדף אחרי חייליו, כך שהאויב נופל ישירות למארב — וצבא ישראל נוחל ניצחון מוחץ.

דרך התמודדותו של יהושע מזמינה אותנו לשאוב עוז ותעצומות. אנו יכולים ללמוד ממנו שלא ליפול במלכודת הייאוש אלא להפיק כוח מהכאב לקראת המערכה: מול הרשעות הנוראה והאכזריות הבלתי נתפסת של אויבינו, אנו יוצאים למלחמה על המוסר, על הצדק ועל הטוב האינסופי. בְּליכוד פנימי בתוכנו, בלחימה עוצמתית וברוח מקצועיות ותחכום, נסיר את האיום העזתי, נכניע את הרוע — ונמשיך למלא את העולם בטוב.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

משמעותה התורנית של מדינת ישראל. שיעור 1 - מצוות יישוב ארץ ישראל במשנת הרמבן – ברמת הפרט והציבור - סיכום

הרמב״ן במשנת ישראל ארץ יישוב מצוות - והכל הפרט ברמת ל

טבדי בנימין הרב │ השיעור סיכום

הארץ את "והורשתם בביאור והרמב״ן רש״י "מחלוקת

( במדבר בספר א. 1 ) "והורשתם פעמיים."נאמר

"והור נב) (פס' ראשונה פעם י כל את שתם בי שו הארץ את "והורשתם נד) (פס' שניה ופעם."הארץ",

יש בפשטות בשני "והורשתם" המושג בין הבדל "והורשתם על מדבור הראשונה בפעם "המקומות.

והיינו- ריקון. לשון הארץ יושבי כל את ורוקנתם משורש הוא זה במובן "הורשתם" הארץ. מתוך

ו״והורשתם זאת ומת לע לרוקן. היינו לרושש, ר. ש. ש.

הארץ- "את בעלות וירושה. קניין לשון שהוא משמע

י. ר. ש משורש הארץ. . על

( שברש״י אלא 2 כתב כך. ביאר )אל הפסוק על רש״י

- הארץ את "והורשתם הארץ יושבי את."והורשתם ונותן נ״ד לפסוק נ״ב פסוק בין מחבר שרש״י משמע לרוקן הכוונה בשניהם משמעות. אותה את לשניהם

מיושביה הארץ. את הארץ את לרוקן היא שהמצווה יוצא רש״י לפי

מיושביה ואז וההבטחה השכר הזה הריקון בעקבות

בא״י כאן לשבת אותנו יזכה שהקב״ה יהיה "והורשתם" אומר זה בה. ולהתקיים מצווה היא

– מהגויים הארץ את לרוקן שמהותה וישבתם ואילו "

מאת והבטחה שכר אלא מצווה איננה היא " בה הקב״ה.

ב. את לרוקן מצווה שתהיה הסברה מה להבין: יש בה? לשבת מצווה אין אם הארץ בה' אם׳וישבתם זו

את לרוקן רק א הי והמצווה מצווה, ולא הבטחה רק והתועלת ההיגיון מה הארץ, מבלי הארץ את לרוקן

בה לשבת מצווים? שאנחנו

כך עמים. ז' למצוות קשורה רש״י של שהסברה נראה

נ״ב" בפסוק כתוב כל את והורשתם הארץ יושבי

מפניכם וכו- '" משכיותיו כל את ואבדתם את תוציאו

היא המצווה תאבדו מסוכתם צלמי כל את, הע״ז

מע״ז הארץ את לרוקן ה השכינ ארץ ישראל א״י. משגיח הקב״ה הראשון האדם נברא ששם המקום ניתנה רש״י לפי המצווה בה", אלוקיך ה' "עיני עליה מבטיח הקב״ה ואז מע״ז, השם ארץ את לרוקן במקור אבל בנחת, יושבים כאן להיות אתכם אזכה אני לנו של במובן "לאומית" מצווה לא היא המצווה בעצם

הצי קיום של מצווה בארץ, אומה להיות בור, אלא

של״יב מצווה " למקום אדם ן כלפי שראל י עם של -

מע״ז. ה ארץ את לרוקן 'הקב״ה

( הרמב״ן ג. 3 רש״י, על חולק )במקום ומסביר

עצם אלא הבטחה, איננה בה' 'וישבתם שהמילה

הארץ את ליישב: הציווי עשה מצווה זו דעתי,"על נתנה הוא כי אותה וירשו בארץ שישבו אותה יצווה

השם בנחלת ימאסו ול."א להם, "וירשתם המילה "את

ירושה מלשון שהיא מסביר הוא ) י. ר. ש (שורש היא זו שבעלות מהרמב״ן נראה א״י. על ובעלות

"וירשתם– "כפולה ו״ישבתם– צבאית, "שליטה

ישראל בארץ עמ״י של ממשית. התיישבות

ד. הרמב״ן של הנ״ל הסברו שלאור לציין, יש

בא״י– לשבת מצווה שיש הרמב״ן, את מבאר הוא לעלות אשתו את לכוף יכול שהבעל בכתובת, המשנה

הלכה זוהי בעלה. את האשה כן ו ישראל, לארץ אומר– הרמב״ן וחריפה. קיצונית הלכה של שמקורה

וישבתם "וירשתם… שבפרשתנו המצווה היא."זו יקשה וישיבה ירושה של חובה שיש ההבנה לולא זה לכפות יכולים זוג שבני חכמים קבעו כיצד מאד

לארץ לעלות זה? על

ה. "וירשתם נ״ד בפס' לפסוק ביחס …לסיכום:

לרש״י הרמב״ן בין מחלוקות שתי י: ש "וישבתם-

 א– מחלוקת הינה 'וירשתם' המילה האם משורש (כרמב״ן, ירושה של במשמעות ריקון של במשמעות או י. ר. ש), (כרש״י, משורש)ר. ש. ש

 ב- מחלוקת זוהי 'וישבתם' המילה האם הירושה למצוות בהמשך ממשית מצווה

והכיבוש)כרמב״ן, ( תיאור רק או קון רי לאחר יתרחש המצב של והבטחה

(רש״י יושביה של מע״ז.)הארץ

לרמב״ם המצוות לספר בהוספות הרמב״ן דברי לימוד

ו. על בהשגותיו ( המצוות ספר 4 ) את הרמב״ן מונה

מצוות בהגרת מצוות. תרי״ג ממניין כחלק א״י יישוב

אשר הארץ לרשת שנצטוינו הרמב״ן כותב: המצווה " ליצחק לאברהם לאבותינו ויתעלה יתברך האל נתן לשממה או האומות מן זולתינו ביד נעזבה ולא. וליעקב

להם' אמרו והוא כי בה וישבתם הארץ את והורשתם

את והתנחלתם אותה לרשת הארץ את נתתי לכם

הארץ"'.

שניתן חידושים, מספר יש הללו הרמב״ן בדברי

רש״י שיטת את לשלול באים כולם כיצד. לראות

וכו– הארץ" את לרשת "שנצטוונו 'א. לרשת הביטוי הארץ על בעלים ולהיות לכבוש מובנו הארץ. את ר. ש. ש לשון הוא ש״והורשתם" שסובר לרש״י בניגוד

ירוש. ה ולא ריקון והיינו שיטת לפי האומות– מן זולתינו ביד נעזבנה "ולא "ב. עבודה עובדי את לרוקן היא המצווה שעיקר רש״י שאין הרי בארץ), שישבו עממין ז' (ובפרט זרה

האומות– מן "זולתנו כלפי אמורה "המצווה אלא

זרה עבודה עובדי. כנגד

לשממה– ""או. ג מצווה יש הרמב״ן שלפי הרי

מצווה שיש אומרת זאת שממה. תהיה לא שהארץ לרש״י בניגוד היא זו קביעה גם הארץ. את ליישב ולא לישראל הבטחה היא הארץ שיישוב שהבין

. מצווה להשאיר האיסור הרמב״ן, שלפי לב לשים יש כן כמו כלפי ולא הארץ כלפי חובה היא שממה, הרץ את הרמב״ן זה, בשלב הפחות שלכל אומרת זאת האדם.

ישראל– בארץ לגור הפרט של מצווה על מדבר לא תהיה לא שהיא הארץ כלפי עמ״י של החובה על אלא

. שממה

ז. לכך ראיות הרמב״ן כותב הדברים בהמשך מהתורה מצוות הנם והישיבה הירושה. שהמצווה

תשתבש "ואל הרמב״ן כותב הדברים כדי: תוך שבע במלחמת המצוה היא הזאת המצוה כי 'ותאמר

אין תחרימם". "החרם שנ' דם לאב שנצטוו עממים בהלחמם ההם האומות להרוג נצטוינו שאנו כן. הדבר בתנאים ונעזבם עמהם נשלים להשלים רצו ואם עמנו

ידועים- ביד ולא בידם אותה נניח לא הארץ אבל ברחו אם וכן הדורות. מן בדור האומות מן זולתם לבוא אנחנו נצטוינו להם… והלכו מפנינו ההם האומות

שבטינו בה ולהושיב המדינות ולכבוש ב."ארץ

נקודות מס' על לעמוד יש הרמב״ן: בדברי

 "והורשתם שמצווה שולל הרמב״ן בתחילה

שבעת מלחמת ממצוות חלק היא הארץ "את את שולל הרמב״ן בזה גם לכאו' עממין. היא המצווה עיקר רש״י לפי כאמור רש״י.

כל זה שבכלל (ומסתבר עממין ז' של הוצאה

מא״י ע״ז). עובדי

 לא הארץ "אבל להדגיש הרמב״ן מוסיף עוד האומות מן זולתם ביד ולא בידם אותה "נניח

– שוב מחדד האומות" מן "זולתם של הדגש טוען הרמב״ן רש״י. עם הרמב״ן מחלקות את בא״י ישלוט עמ״י שרק מחייב הארץ שכיבוש

העממין משבעת איננו אפי' עם, אף ולא

זרה עבודה עובד איננו. ואפילו

 שנצט בכך מסיים הרמב״ן "לכבוש נו יוו שכאן נראה שבטינו". בה ולהושיב המדינות לגבי שיטתו את בתמציתיות מסכם הרמב״ן

"והורשתם. הפסוק פרשנות. וישבתם.".

הארץ- את ""והורשתם "לכבוש כנגד היא

"וישבתם- ואילו "המדינות", "להושיב היא

שבטינו."זה תפיסתו ביטוי לידי באה כאן גם היא בארץ הישבה שמצווה הרמב״ן של כעם שלנו החובה היינו הציבורי, במובן כמו ישראל. שבטי ע״י כולה הארץ את ליישב

לשממה- "ולא הרמב״ן "שפתח כלפי חובה ע״י תתיישב אלא שוממה תהיה שלא הארץ

לשבטיהם. עמ״י

, תורה מה המצווה מהי ביאר שהרמב״ן לאחר ח. ול לכבוש ומחז״ל מהתורה שמוכיח כפי בארץ, , ישב י

הוא: בחידוש המצווה ביאור את חותם " כי אני ואומר

ב מפליגים שחכמים המצווה, ישראל ארץ דירת היא ה יהא לארץ בחוצה ודר ממנה היוצא שכל שאמרו עד

… זרה עבודה כעובד בעיניך גדולות הפלגות זה וזולת

ממצות הוא הכל בה שאמרו שנצטוינו הזה עשה

. בה ולשבת הארץ לרשת עשה מצות היא כן אם כידוע גלות בזמן ואפילו ממנו יחיד כל מתחייב לדורות

". הרבה במקומות. בתלמוד

בחידוש שמדובר כך על רומז אני" "ואומר הביטוי ייחודי בחידוש שמדובר ועוד שהתבאר. מה על נוסף

מוכרחת ראיה לו שאין והינו הרמב״ן. של מהתורה

כנכון הדבר לו נראה מסברתו אך כך, על מחז״ל. או

הרמב״ן בדברי מוצאים אנו ואכן חידושים שני

יס כה: עד התבארו שלא ודיים ציבורית רק לא היא ישראל ארץ יישוב מצוות א.

ציבורי באופן וליישבה בארץ ולהתנחל )(לכבוש אלא

על גם חיוב שיש יחי כל בארץ (לדור) לגור מישראל ד

כבושה הארץ שכבר שאחר לומר אפשר אי. ישראל היחיד על גם מצווה אין שוב ישראל כל ע״י ומיושבת

היחיד גם אלא בחו״ל. לגור יכול הוא אלא כאן לגור כלולה זו וחובה אישית. בחובה כאן לגור צריך היא בארץ הפרט של הדירה וישבתם". ב״הורשתם…

הכלל מישיבת. חלק

הגלות בזמן "אפילו הזמנים בכל."יא ה זו חובה ב. היסודיות המצוות שתי שאין באופן שאפילו והיינו בידינו כבושה הארץ שאין מתקיימות, והציבוריות

ישראל– ארץ בכל מיושבים ישראל שבטי ואין עדיין

ישראל בארץ לדור היחיד על מצווה. יש

ט. שלוש ישנן הרמב״ן שלפי לומר ניתן כן אם

ישראל לאר: ץ ביחס מצוות שלטון ע״י הארץ וירשת כיבוש. א. ע״י שממה תישאר לא שהארץ דאגה ב. כל ברחבי ציבורית והתיישבות התחלות

הארץ– שבטינו בה.""להושיב על חלה זו חובה בארץ. לדור היחיד חובת ג. והתיישבות שלטון שיש בזמן בין היחיד

הגלות– בזמן וגם הארץ, בכלל ציבורית היינו

ציבורית התיישבות ואין שלטון ש. אין בזמן

ישראל– בארץ קרקע קניית ייחודיות מילה מצווה לעומת

הרמב״ן בשיטת

( בגיטין הגמרא י. 5 ) לגוי להגיד שמותר אומרת

אותה את מהגוי לקנות כדי בשבת שטר לכתוב

שיש גב על שאף אומרת הגמ' קרקע או בית. , אדמה מלאכה לשעות לגוי לומר מדרבנן ' 'שבות איסור רבנן". גזור לא א״י ישוב "משום מקום מכל בשבת– א״י ישוב מצוות משום שדווקא מדייקים התוספות

אחרת מצווה משום "אבל לגוי אמירה חז״ל: התירו במלאכה לעכו״ם אמירה מתירים היינו לא."דאורייתא

כמובן

הרמב״ן( 7 מחל מביא ) וק ת היתר לגבי ראשונים

ברית לגבי הוא הנידון מצווה. בשביל לנכרי אמירה

עצמה מילה בו לעשות שמותר, , בשבת שחל מילה המילה לצורך מרה״ר הסכין את להביא אסור. אך

לעשות לגוי לומר מותר האם והרי״ף גאונים ה ונחלקו מדאורייתא[ איסור דרך הסכין את להביא כדוגמא

הרבים] רשות לצורך, התירו הגאונים המילה. מצוות

אך רה״ר דרך גוי ע״י הסכים את להביא אסר, הרי״ף

גוי ע״י רק והתיר הרי״ף שלפי והיינו. כרמלית דרך מדובר אם רק מותרת מצווה לצורך לגוי אמירה

דרבנן- באיסור מצווה במקום דשבות.""שבות אבל

לצורך אסורה דאורייתא באיסור לנכרי אמירה מצווה

ו - ברית מצוות לצורך זה בכלל. מילה

הרי״ף בשיטת מצדד הרמב״ן יא. שחכמי וכותב

צ ה [בעלי רפת הרי״ף כדברי הכריעו תוספות] [ואכן יישוב מצוות לגבי שרק כתבו שהתוס' הבאנו לעיל

תורה– באיסור לנכרי אמירה הותרה א״י לגבי ולא

אחרת. ]מצווה

קושיה עם הרמב״ן מתמודד הדברים שבהמשך אלא

זאת ומוכיחים דבריו, על חולקים "יש הרי״ף: על השטר את כותבים בא״י עיר הלוקח דאמרינן ממאי

שבות". לגוי דאמירה ואע״ג בשבת …אפילו

אמירה שהותרה מצאנו הלא טוענים: ראשונים אותם

לנכרי א״כ א״י, יישוב מצוות עבור דאו' באיסור אפי'

עיקרון– מכאן ללמוד יש שתותר כולם, המצוות לכל לטלטל לגוי לומר להתיר יש ממילא לנכרי. אמירה

מילה ברית מצוות לצורך ברה״ר הסכין. את

יב. לומר ההיתר שבין ההשוואה את דוחה והרמב״ן טלטול לעניין א״י יישוב עבור שטר לכתוב לנכרי לכך נותן הוא מילה. ברית לצורך ברה״ר גוי ע״י סכין

טעמים: 'ב

טעם ה ה ראשון יישוב בין מהותי הבדל שיש הוא

: אחרת מצווה כל [או למילה ]הארץ " מצוה דהתם הארץ תחרב שלא הוא, ישראל לכל ותועלת

הקדושה". בירור טעון זה: טעם במילים הכוונה מה

קרקע קניית וכיצד ", ישראל לכלל ותועלת "מצווה ארץ "חורבן מ הצלה משום שי בודד יהודי ע״י

"קדושה? השני הטעם " טכני יותר הרבה: הוא אנו שאין ועוד,

בזו". זו מצוות שוקלים נו באפשרות אין כלומר

למצוה מצווה בין. להשוות אמירה התירו חז״ל אם להקיש יכולים אנו אין א״י, יישוב עבור בדאו' לגוי

ערך את יודעים איננו שהרי אחרות מצוות לגבי מכאן אחרות מצוות לעומת הארץ יישוב. מצוות

גם הראשון בטעם הרי עיון צריכים זה אלו: דברים

היא הרמב״ן טענת א״י ישוב ממצות ללמוד שאין וחשובה כחמורה אותה שוקלים כן שאנחנו בגלל

. יותר אפשר שאי אומר הרמב״ן השני בטעם ואילו

חמור יותר מה. לדעת

יג. ותועלת מצוה הרמב״ן דברי את להבין מנת על "

בשיטת נתבונן, הארץ תחרב שלא ישראל "לכלל

תלמידיו– תלמיד ( הריטב״א 8 ) תלמיד (שהיה

הרמב״ן של תלמידיו שני והרא״ה, )הרשב״א לצורך מגוי קרקע קניית בין ההבדל את שמסביר

" הבא: באופן מילה מצוות לעומת הארץ יישוב שאני

ארץ יישוב קיימת אלא לשעתה, מצווה שאינה ישראל ארץ תשתקע שלא ישראל לכל תועלת והיא לעולם,

ערלים". ביד קדושה הריב״ש גם כותב זו, לשון: כעין

" מצווה אלא לשעתה מצווה שאינה א״י יישוב שאני

לעולם מתקיימת שלא ישראל לכל ותועלת מצוה ו. ." כותים ביד קדושה ארץ תשתקע

יד. בדבריהם המדקדק מעניינות הוספות תי ש ימצא

הרמב״ן. לעומת

הרמב״ן שלא ישראל לכל ותועלת ה שזו״מצו כתב

קדושה" ארץ תחרב.

המילים" את זו ללשון קודם הוסיפו הם קיימת מצווה

לעולם." כן כמו במקום ארץ תחרב שלא המילים "

קדושה" של סוג כתבו הם - פרשנות" תשתקע שלא

כותי או ערלים ביד קדושה ארץ ם". בעצם הוא והריב״ש הריטב״א של המרכזי הדגש שקועה לא הארץ ובכך ישראל, מארץ הגויים סילוק

ידם. תחת אנו הגוי מיד הקרקע שבקניית מהם משמע

ידם מתחת הארץ את משחררים מקיימים ובעצם

כך על אינו הדגש. הארץ את "וירשתם ירושה "מצווה אלא בה ולגור ישראל לארץ לעלות צריך, שהפרט

קניית שלה הכללי מהצד היא המצווה של: שעיקרה

היא הקרקע פעולה הארץ כיבוש של כללי ערך. בעלת

טו. לפי לעיל כנזכר כאן. למדנו נפלא, חידוש מצוות היא אחת מצווה מצוות, שלוש יש הרמב״ן

שממה תהיה לא שהיא זה שניה מצווה, , הארץ כיבוש היישוב מצוות שזו שבטינו בה להושיב הכללית שאנו ישראל בשבטי אותה למלא בא״י להתנחל צריכים הפרחה ויש ציבורי כיבוש יש השממה. את ולהפריח

המצווה את גם ויש ציבורית התיישבות. ציבורית,

הדירה של הפרטית יהודי כל של החיים) (המגורים,

ישראל. בארץ

ישראל בארץ דר כשאדם והריב״ש הריטב״א לפי

בית– בה וקונה של כללית מצווה בכך מקיים א הו

הארץ. כיבוש שו״ת דברי את זה בהקשר מצאנו ואכן יהודה זיכרון

( 10 ) במפורש שמגדיר הרא״ש), בן יהודה (לרבי

"לגרש מנת על היא מהגוי הקרקע קניית שמצוות

ישראל מארץ."נוכרי מצווה בין להשוות ניתן לא מדוע להבין קל ממילא

פרטית מצווה שהיא ה מיל ברית למצוות שכזו, כללית

אדם המילה ברית מצוות את בה. יב מחו הפרט שרק כיבוש זאת לעומת חייו, ימי במשך עצמו על נושא לרשות והכנסת ממנה הנכרים הוצאת ע״י הארץ

ישראל– עבור נקנה לא הבית לדורות. מתקיימת

אף כולו, ישראל עם עבור אלא אחד יהודי פי על

. ים מסו יהודי של היא שהבעלות

טז. הריב״ש ללשון לב לשים יש זה: בהקשר

" לדחותה יש אונו, עליו מכותבין שהביאו והראיה אלא לשעתה מצוה שאינה ישראל ארץ ישוב שאני ישראל לכל ותועלת ומצוה לעולם. המתקיימת מצוה

ק ארץ תשתקע שלא. כותים ביד דושה ואפשר

שלפיכך שאין לומר זו מצוה בגמרא להם יחדו דומה זו במצות אומרין ואין המצות בשאר כן מתירין

מצות."… של שכרן מתן יודעין אנו שאין לזו. קרקע קניית בין לחלק טעמים ב' כתב גם הריב״ש אלא הרמב״ן. כמו בשבת מילה לבין מגוי בא״י

שבריב״ש אחר אלא ממש טעמים כב' לא הוא הנוסף הוא גוי מיד הארץ שקניית הראשון הטעם את שהביא

וכו– ישראל לכל ותועלת 'מצוה "ואפשר מוסיף הוא אנו שאין זו… מצוה בגמרא להם יחדו שלפיכך

מצוות של שכרן מתן."יודעין

הטעמים שני בין קשר שיש ומשמע, מדבריו למרות

הטעם לפי (שכן הפוכים מים בטע שמדובר שנראה וא המצוות במשקל הבנה לנו יש הראשון לטעם לו י

בזה.) הבנה לנו אין השני– מצווה בכל הבא באופן הדברים את לבאר: ונראה

יש פרט ידי על שנעשית כללית מצד הבחנות: שתי

החיוב מצד אך מאד, גדולה היא המצווה של האיכות אדם כל על המוטל החיוב דווקא שלה, הוא פרטי את לכבוש ישראל כלל על היא המצווה שכן קטן. כל את לכבוש מחויב אינו הפרטי והאדם הארץ,

הוא ישראל רץ בא בית קונה הוא שאם אלא הארץ,

כללית מצווה. מקיים

הטעמים בב' צורך יש מדוע ברור. ממילא אף כי

היא הארץ כיבוש מצוות היא אחד שמצד מאוד

זה בגלל דווקא מקום מכל בחשיבותה, גדולה היא - זו כללית במצווה הפרט של השייכות. קטנה המצוות של מהותה שמצד להסביר צורך היה ולכן

וכיבושה– הארץ גאולת גדולה היא ישראלית וכלל

למצוות הכללית הארץ כיבוש ממצוות להקיש ואין – קטן הפרט על חיובה הואיל אך אחרות. מקום היה

ישראל ארץ כיבוש על עדיפה מילה שדווקא. ר לומ לכן שוקלין "אין ש להוסיף הריב״ש הוצרך לכן בחינות בעלת מצוה וזו שהואיל והיינו. בזו זו "מצוות

שונות– אלא בו לך שאין לעיקרון לחזור צריך אז אחת במצווה מחידוש להקיש אפשר ואי חידושו,

שקול ל מסוגלים לא אנו כי אחרות, מצוות לעניין

. הדברים

יז. הרמב״ן שיטת כן גם היא שכן מסתבר למעשה הרמב״ן כוונת שאין והיינו הטעמים. ב' את שכתב זה את זה משלימים הם אלא שונים, טעמים ב' שאלו

. כנ״ל

הריב״ש עם ורשב״ש תשב״ץ מחלוקת

יח. שהסיבה והריב״ש, הריטב״א של זו קביעה והנה

ראל יש בארץ הקרקע קניית שמצוות סובר שהרמב״ן

כיבוש– של כללית מצווה היא שנויה היא. במחלוקת של תלמידו תלמידי בין הינה המחלוקת של עיקרה

מחד– הרשב״ש ובנו התשב״ץ הרמב״ן: לעומת

מאידך והריב״ש. הריטב״א

( בתשובה התשב״ץ הנה יט. 11 ) האם בשאלה עסק

שבת בערב ישראל לארץ ספינה על לעלות. מותר

הכרח יהיה נפש יקוח פ שמחמת היא היסוד הנחת השייט– כדי תוך שבת לחלל בעצם היא והשאלה שיהיה למצב עצמו את להכניס לאדם מותר אם להלכה קשור הדין יסוד השבת. את לחלל מוכרח ספינה על לעלות אין הרשות שלצרכי הקובעת ונראה הואיל ו', עד ד' בימים שבת חילול שתחייב

אם זאת ומת לע השבת". את לחלל (גורם) כ״מתנה יותר– מוקדם או שלישי ביום נעשית העלייה אינו של בשיט זה וכל השבת". את לחלל כ״מתנה נראה אפי הספינה על לעלות מותר מצוה לצורך אך 'רשות,

שבת. בערב האם היא הרשב״ץ נזקק שאליה השאלה כן אם עליה שמתיר מצווה דבר נחשב ישראל לארץ העליה

שבת בערב ספינה. על

כ. לארץ העליה שאכן הרשב״ץ מכריע במסקנתו בערב גם מותרת לספינה והעליה מצווה, היא ישראל שהעליה הרשב״ץ מוכיח דבריו כדי שתוך אלא שבת. אם (וממילא המצוות משאר גדולה היא ישראל לארץ

כ״ש בער״ש, לספינה העליה הותרה מצוות לשאר מהסוגיה בדיוק היא הרשב״ץ ראיית לא״י). בעליה

גיטין( במסכת נ״ל ה 5 ) לנכרי שאמירה האומרת

וע״ז בא״י. קרקע קניית לצורך הותרה דאו' באיסור

" הרשב״ץ: כותב שבות לעכו״ם דאמירה גב על ואף פי על ואף רבנן… גזרו לא א״י יישוב משום הכא

קרקע… שם לקנות אלא בא״י, הוא שכבר ואפ״ה

שב שריה,' דאורי מלאכ' שהיא בכתיבה דאמירה ות הוא שעדיין לא״י עליה משום להתיר לנו שיש כ״ש גדול יותר מצוה שהיא אליה לעלו' ורוצה לה חוצה לארץ בחוצה הדר כי שם שהוא למי בה קרקע מקניית

אלוה." לו שאין כמי דומה גר שכבר מי אם וחומר: קל עושה שהרשב״ץ והיינו

בא״י– דירתו את ולבסס חייו את להקל ורוצה בא״י

בית עוד לקנות כדי שטר לכתוב לגוי לומר לו הותר ישראל– בארץ לצורך לגוי אמירה שמותרת שכן כל בית מקניית גדולה היא לארץ העליה כי לארץ. עליה

הרשב״ץ- שלשיטת והיינו ישראל, בארץ עיקר

המצווה בארץ. לדור ו לעלות המצווה היא הזה בזמן

שהרשב״ץ לכך לב לשים ויש כא. מה על חולק

בר לעיל שראינו יטב״א קניית לדעתם, שכן. ובריב״ש

הקרקע בשביל לא היא לנכרי אמירה עבורה שהתירו

אלא ישראל, בארץ הדירה מצוות כללית מצווה היא

מה ממילא ערלים. ביד הארץ תשתקע שלא שהתירו

– לנכרי אמירה בא״י בית קנית עבור ראיה אינו

שהיא, לארץ העליה לצורך לנכרי אמירה גם שמותרת

. פרטית מצווה

כיבוש למצוות אזכור אין התשב״ץ לפי זאת לעומת מארץ הנכרי והוצאת הקרקע קניית עצם ע״י הארץ

ישראל– בא״י המגורים הוא שלו הדגש כל. אלא המגורים לעצם מצווה" "הכשר רק היא הקרקע קניית

הפרטי1. האדם של

הריב״ש ואכן, כב. אחרת( בתשובה 13 ) מתייחס

הריב״ש דבריו בתחילת הרשב״ץ. של הנ״ל תשובה לעלות שמותר הרשב״ץ למסקנת מודה שהוא אומר הגם לא״י, העליה לצורך שבת בערב ספינה על

1 של נוספת בתשובה שמצאנו לציין יש התמונה להשלמת

התשב״ץ( 12 ) הדירה בעניין כהרמב״ן שהלכה כותב שהוא

מהתורה– מצווה שהיא ישראל, בארץ מדגיש הוא שם וגם השאלה אכן זו בתשובה אמנם ישראל. בארץ הדירה את בעיקר

בא״י לדור מצוה יש האם היתה. גופא

הכרח של למצב עצמו את מכניס האדם שלמעשה הרשב״ץ של וחומר לקל שביחס אלא שבת. לחלל

כותב בארץ הקרקע מקניית גדולה לארץ העלייה לפיו

": הריב״ש ק״ו ועשה ההוא המשיב שכתב ומה בשבת ואפי' אונו עליו שכותבין בא״י שדה מהקונה דאורייתא במלאכה לכותי דאמירה שבות והתירו דבר שם שהוא קרקע שהקונה ואמר א״י ישוב משום דאדרבה בזה. נכונה דבר לא העליה לגבי קלה מצוה

העליה מן גדולה מצוה היא הכותי מן שדה. הקונה כי בה נתיר ולא לבד ולעצמו לשעת' מצוה היא העליה במלאכה לכותי דאמירה בין בידי' דמעשה בין שבות אלא לשעת' מצוה אינה א״י ישוב אבל דאורייתא. לכ״י היא ותועל' ומצו' היא לעול' המתקיימ' מצוה למדין ואין טמאים ביד קדוש' ארץ תשתקע שלא

ז להרמב״ן זה וכ״כ מצות, לשאר ממנה "ל".

הארץ גאולת שמצוות לשיטתו נאמן הריב״ש ואילו כללית מצווה היא עכו״ם מיד והוצאתה עולה שאינה פרטית מצווה היא בא״י לדור המצווה

הכללית המצווה. לערך

כג. בצורה הרשב״ץ של העמדה את שמשקף מי

ביותר– הטובה ב״ר שלמה (ר' הרשב״ש בנו הוא

בספרו( הראשונה בתשובה דוראן) צמח שמעון 14 )

במצות הקיימים עניינים שלושה בין מחלק הרשב״ש

הארץ: ישוב

. א " הדירה." שהיא הישיבה היא - עצמה המצוה

לארץ– העליה. ב ש היא אלא עצמה המצווה איינה

רק " מקדימה "סיבה. מצווה הכשר על מדובר והיינו – לא הוא לארץ מחו״ל העליה את יקדים לא האדם אם בא״י הדירה שהיא המצווה עצמם את לקיים. יוכל

ישראל בארץ בית רכישת שכולל מה – הארץ ישוב. ג רק כן גם היא להתפרנס– ע״מ ופרדסים גינות ונטיעת " אותה מכנה הריב״ש מצווה. הכשר מגעת סיבה

") )מקיימת – קיום את לבסס לאדם לעזור שעניינה

בהם אין אך זמן, לאורך ישראל בארץ (הדירה) חיים

עצמו. בפני עניין ב״יישוב כלולה בא״י שגר למי בית קניית זו "לשיטה ועל כאן, המגורים לעצם מצווה הכשר כאמור שהיא דאו באיסור לנכרי אמירה התירו הקניה עבור אם 'כן למי לא״י העליה עצם עבור זאת שיתירו וק״ו כ״ש

של המצווה עצם את יקיים שבזה כאן, אינו שכלל

. המגורים

כד. ארץ תחרב "שלא הרמב״ן שלדעת כן, אם יוצא

כללית– מצווה זו " קדושה תלמידיו תלמידי ונח'

הדברים: וש בפיר והרשב״ש התשב״ץ מבינים בעצמה הישיבה היא הקרקע של הקנייה. שמטרת עצם לשיטתם "כיבוש". של עניין בקניה אין לשיטתם

בזמן לעשות אדם ל שאפשר השיא הם כאן המגורים

. הגלות כיבוש שמקיים "ציבור" ואין עוד כל

ציבורית- והתיישבות את קיים ל הפרט של הדרך

רק היא וישיבה ירושה של והגדולה הכללית המצווה הפרטית המצווה ע״י הוא בא״י גר מישראל כשאדם.

הוא ובזה, הכללית מהמצווה קטן משהו מקיים

אין ליחיד התשב״ץ לשי '. מחורבנה הארץ את מוציא

לקיים יכולת מצוות את "ה כיבוש", ישיר באופן

קטנה. במידה לא אפילו

וה הריב״ש זאת לעומת שהדירה יאמרו יטב״א ר האדם על פרטית מצווה היא בארץ, והחיים ואין לגאול דווקא מחורבנה. הארץ של הוצאה בה לראות

מהנכרים, אדמה או בית קניית ע״י הארץ את ושחרור

האר – הנכרים משלטון ץ מיוחדת כללית מצווה היא

עמדה לפי ערלים מיד הארץ. לכבוש אפשרות יש

של״כיבוש". הכללית מצווה ב קצת לגעת לפרט ציבורית מצווה היא שכיבוש אע״פ נעשית שלא

– יחיד אדם ע״י כלל בדרך יכול הפרט מקום מכל

מסויים באופן. לקיימה

ה כה. מינה נפקא כאמור היא השיטות בין הפשוטה

דאו 'מלאכה לעשות לנכרי לומר היתר יש האם

לא״י לעלות ע״מ. בשבת

– והרשב״ש הרשב״ץ לשיטת. כן זאת לומדים הוא למיש החיים את להקל כדי בית לקנות מההיתר ק״ו

כאן גר. כבר והריב״ש– הריטב״א לפי זאת לעומת אין שהרי לא. ביד תשתקע שלא הארץ גאולת בין להשוות מה

של פרטית למצווה כיבוש, "קצת" שהיא לים, הער בא״י. מגורים

כו. בחו״ל שגר מי לגבי גדולה נפק״מ עוד יש אך

בא״י– קרקע לקנות ורוצה בה לגור! בלי

והרשב״ש– התשב״ץ לשי' לנכרי לומר היתר לו אין תכלית ואין הואיל כך, לשם דאו' מלאכה לעשות רק אלא בא״י, הישיבה את לבסס או לגרום הקנייה

הנכרי את."להוציא" הריב״ש לפי זאת לעומת הוצאת לשם נועד הייתר כל

קדושה– מארץ הנכרי לומר היתר יש לשיטתו ואכן

את ממנו לקנות ע״מ דאו' מלאכה לעשות לנכרי

יהודים קרקע באותה זה ב. שלב לאיגורו אפי' הקרקע

כז. נצייר חריפה בצורה המחלוקת את לקקף כדי

מקרה סכומים שנה כל תורם ש מחו״ל יהודי של

גדולים ושומרון יהודה גליל בנגב, התיישבות בשביל

: שאלה" עם לרב מגיע. הוא 'וכו אני לא״י אעלה אם

הזה הכסף את לתרום אוכל לא כבר להתיישבות– מה

שתגדל לכך לסייע או בא״י י בעצמ לגור עדיף:

בארץ."? ההתיישבות

: עונים היו והרשב״ש התשב״ץ אתה הגלות בזמן

מגורים– ללא בתים קניית וזהו א״י בדירת. מחויב עדיף לכן הזה. בזמן "כיבוש" דין אין מצווה. איננה

א״י ישיבת מצוות את ולקיים בעצמך. לעלות

ש נראה זאת, לעומת והריב" הריטב״א היו ש: ונים ע

א״י, כיבוש זה באמת הגדולה המצווה מצווה וזו

הפרטית למצווה אותה להשוות שא״א. , כללית ביניהם– ביחס ממילא ולפתח בחו״ל להישאר עדיף המגורים עצם מאשר יותר אותה ו״לכבוש" הארץ את

. כאן

הר בזהר הרשב״ץ דברי ע״פ הערה ק יע

מסויים פער על להעיר המקום כאן כח. בין שיש

לעיל( שהוזכרו הרמב״ן דביר 4 ) הרשב״ץ דברי לבין

הרמב״ן את שהביא מניין (על הרקיע זוהר בספר

( גבירול) אבן שלמה רבי של המצוות 15 ).

עניינים שלוש יש שלרמב״ן ראינו לעיל כאמור ציבורית התיישבות כיבוש, הארץ: ישוב במצות

בה הפרטית. והדירה התשב״ץ בלשון זאת לעומת שני רק שיש נראה

: חלקים" עשה מצות שהיא ז״ל הרמב״ן וכתב … רשות לנו ואין הארץ. לרשת המצות במנין נכנסת עלה מאמרו לזה ראיה והביא האומות. ביד להניחה את ורשו עלו וכתיב לך. אלהיך ה' דבר כאשר רש את ותמרו כתיב אבו לא וכאשר לכם נתתי אשר הארץ

בקולו שמעתם ולא לו. תם האמנ ולא אלהיכם ה' פי לכבוש יהושע במלחמת ב') (מ״ד סוטה בגמ' ואמרינן הכל דברי להרוחה דוד מלחמת חובה. הכל דברי שתירש בזכות בה וישבתה וירשתה ספרי ולשון רשות

. תשב הרז״ל ואמר ז״ל (רמב״ן) ][הרב זו המצוה שאין לאחר אף הארץ את לירש אלא עממין השבעה לאבד

ז״ל כמאמרם הארץ את שיניחו: חר לא או אבודם

כף תדרוך אשר מקום כל בספרי אמר וכן פנה גרגשי המקומות כל להם אמר נתתיו לכם בו רגלכם או שלכם הן הרי האלו המקומות מן חוץ שתכבשו ישראל ארץ יכבשו שלא עד ח״ל לכבוש בידם רשות מכם ועצומים גדולים גוים וירשתם לומר תלמוד

הפליגו היא מצוה שזו ולפי כו'. מקום כל כן ואחר עבודה כעובד שהוא לארץ חוצה בהדר ז״ל החכמים ישיבת אמר בה וישבת וירשתה בספרי ואמר זרה,

המצות." כל כנגד שקולה ישראל ארץ

התשב״ץ לב נשים אם בצורה הרמב״ן את מצטט

מז כ הוא חלקית. ה״כיבוש" מצוות את רק יר ואת

ה״דירה" הפ רטית– ההתיישבות מצוות את ומחסיר

. הציבורית מצוות שיש מבינים אנו אם משמעות: יש זה לחיסרון

ציבורית– התיישבות הפרטית שהדירה להבין אפשר שהישיבה וכשם הציבורית. מההתיישבות חלק היא התיישבות גם כך הגלות בזמן שייכת הפרטית

הפרט– ע״י להתקיים יכולה הציבורית מסוימת ברמה

– הגלות. בזמן למצוות גישה בגלות לפרט יש ממילא

א״י של הציבוריות שהיא הציבורית, [ההתיישבות

וזוהי. הציבורית הכיבוש למצוות המשך או ]חלק

והריב״ש הריטב״א שיטת. כאמור "קצה מבטאת מהן אחת שכל מצוות שתי יש אם "אך והדירה ציבורית) (מצווה הכיבוש המצווה: של אחד

ביניהן– קשר ם שו שאין פרטית) (מצווה ברורה אז שאפשר גדולה הכי המצווה הגלות שבזמן העמדה פעולה ע״י גישה או אפשרות ואין הדירה, זו לקיים

יותר גדול למשהו שייך הפרט. להיות של

הרמב״ן לשון להבנת נוספת הצעה

כט. הערה– עוד להעיר המקום כאן בשיטת והפעם

עצמו. הרמב״ן לשון בין פער יש לעיל שהערנו כפי למילה בא״י קרקע קניית בין ההבדל בביאור הרמב״ן

– הרמב״ן הרמב״ן. בשם והריב״ש הריטב״א ללשון

כתב" שלא הוא, ישראל לכל ותועלת מצוה דהתם

הקדושה. הארץ "תחרב שבקניית סובר הרמב״ן "חרבה תשאר לא שהארץ לכך גורמים אנו."הקרקע

כתבו– והריב״ש הריטב״א זאת לעומת " שלא

ערלים" ביד קדושה ארץ תשתקע דגש זו בלשון שיש,

הארץ העולם אומות מציאות שלילת. על באופן הרמב״ן לשון את לבאר דעתי לעניות ונראה האומות שליטת שלילת של הדגש מצד לא אחר, קצת

הארץ– על ע״י הארץ גאולת של הערך מצד אלא

בתוכה י. שראל עם של מלאה התיישבות

ל. את ללמוד יש הדברים הבנת את לדייק מנת על

בחוקותי( בפרשת הרמב״ן דברי 16 ) הפס 'על

: אויבכם עליה ""ושממו גדולה ראיה זו "וגם בכל תמצא לא כי לנו, והבטחה היא אשר ארץ הישוב

נושבת היתה ואשר ורחבה טובה חרבה והיא מעולם

אומה קבלה לא ממנה יצאנו מאז כי כמוה, , ולשון

ידם." לאל ואין להושיבה משתדלים וכולם והפירוש מחכה שהארץ לישראל, טוב סימן בדרך הוא המקובל בסבלנות וחיכתה דבר הצמיחה לא ולכן ישראל לעם

לעם שיחזרו ישראל. לעם

מדגיש הרמב״ן יותר: עמוקה הבנה להבין ניתן אך

להיות הוא א״י של שהטבע "טובה ואשר ורחבה

היתה מעולם" נושבת (בזמן כעת חרבה שהיא ומה.

ה את מבטא היא הגלות) צפייה שזקוקה הארץ, של לפרוץ חייב הטבע אמנם, עליה. יושבים ישראל, לעם

חייבת רץ והא שהואיל יצא א״כ חטאה, לא הרי הארץ אלא תתרחש לא זו חזרה שלה. הטבע את להוציא

עם בחזרת בה ולהתיישב לישב שיבאו לארץ, . ישראל

הרמב״ן( תלמיד בחיי רבינו של בלשון 17 ): " ויש

גדול סימן בזה קבלה לא שחרבה שמיום לישראל

אפרוחיה שישובו עד תקבל ולא ולשון, אומה לתוכה". המפורסם18 במכתב לבנו כותב הרמב״ן גם (:) "כל

מחברו חרב מחברו."המקודש המקודש שכל הסיבה

רו– מחב חרב מחבירו הוא רו מחב המקודש כל כי

בתוכו– עמ״י של לנוכחות יותר זקוק שם זמן וכל

מלאים– חיים שם חיי לא ישראל נמצא המקום אז ממילא ובחורבן. באבלות ממומשת, שאיננה בצפייה

המצב עצם זה, הרמב״ן לפי המושג""חורבן ש ברור שם אין אם גם שממה, והיא פורחת איננה שהארץ כלל! גויים דברי מובנים זה פי על ארץ תחרב שלא: הרמב״ן "

" קדושה - מא״י הגוי את להוציא שיש הכוונה אין מתוך בארץ, להתיישב שיש אלא כיבוש, מדין מפריחתה וחרבה שממה תהיה לא שהארץ אחריות בה גר ישראל, בארץ בית קונה כשיהודי וקדושתה.

מלאה– בצורה בה וחי לחיים חוזרת ישראל ארץ, גם

ישראל ארץ לחורבן. של התרופה אנחנו

לא. הרמב״ן כוונת את לדייק ניתן הדברים לאור

ולומר– קרקע קניית שמעלת הרמב״ן שכתב שמה

בכך היא מחלה לעומת בא״י ארץ תחרב "שלא

– "קדושה במובן הארץ כיבוש למצוות הכוונה אין הכיבוש מצוות (שזו מהארץ הגוי הוצאת של

בארץ– הפרטית הדירה מצוות לא ואף הציבורית),

מצוות" אלא זאת הציבורי. במובן בה" וישבתם כדי בא״י קרקע קונה מישראל שאדם שבשעה אומרת

קרקע– באותה לחיות הוצא של תהליך מתחיל הוא הארץ של ממומשת הלא הצפייה משממתה. הארץ להתכנס ורחבה טובה לארץ שגורם ישראל, לעם

חרבה– ולהיות שעם מה ע״י להתממש מתחילה

גוא ישראל על- הארץ את ל במצב בארץ. לחיות מנת באופן ונגאלת לחיים לחזור מתחילה עצמה הארץ זה

קדושה ארץ תחרב. ממשי""שלא שהגוי הכוונה אין

פה– יהיה לא אל טבעה את תוציא שהארץ אלא

אותה ומפתח אליה שב ישראל שעם מה ע״י הפועל גאולה זו משממה. אותה ומוציא כלכלית מבחינה

לפרוח הארץ של רצונה הוצאת וט: הפש במובן טבעה פי על. ולחיות

לב. שיטות שלוש לנו שיש יוצא הדברים לאור בארת הקרקע קניית של הגדולה המצווה מה להבין

בדאו אפי' לגוי אמירה הותרה שע״כ.'ישראל

והריב״ש– הריטב״א לשי' של מצווה מעין בזה יש ובזה מהארץ הגוי את שמוציאים מה ע״י "כיבוש"

ערלים יד תחת אינה. הארץ והרשב״ש– התשב״ץ לשי' מחמת היא המצווה

א״י לדירת. הסיוע ברמב״ן- שלנו המחודשת ההצעה לפי הארץ הוצאת

ממשי– בר הוא מחורבנה הוצאת מצוות קיום והיינו קניין ע״י אליה חוזר שעמ״י מה ע״י משממה הארץ

כאחד. ומגורים

לג. יוצאת הרמב״ן בשי' זו הצעה שלפי לב לשים יש לקנות ע״מ שבת לכתוב לנכרי לומר שההיתר חומרא או בה גרים וגם קרקע קונים גם אם דווקא זה קרקע שהארץ כך הזו הקרקע את יפתחו שיהודים דואגים

(כאמור- משממה יוצאת במה די הריב״ש לפי

ח פיתו ללא אפי' עכו״ם, מיד הקרקע את שמוציאים לעצם קשורה לא המצווה לרשב״ץ ואילו כלכלי,

כנ״ל בלבד, למגורים עזרה אלא.)הקניה

הרשב״א דברי פי על הערה

לד. בשתי הרשב״א. שיטת על להעיר יש גררא אגב

תשובות( 19 ) ( 20 ) שאין כלל קובע הרשב״א

היתר מצאנו שאם והיינו לזה. זה האיסורים להשוות

בסיטואציה לאיסור בנוגע חכמים של מסויימת– אין

או אחר באיסור דומה להיתר יסכימו הם ש הכרח חומרת את נשקול שאם הגם אחרת, בסיטואציה

המצווה– גודל לעומת האיסור שיש לכאורה יראה

ב וחומר. בקל להחמיר או להקל מביא התשובות תי ש

באיסור לנכרי אמירה היתר של הדוגמא את הרשב״א לומר האיסור ת לעומ בא״י, קרקע לקנות ע״מ דאו' מילה מצוות לצורך דאו' איסור לעשות. לנכרי שהמצווה לכך טובה דוגמא שזו טוען הרשב״א התירו ולא דבריהם העמידו חכמים כמילה חמורה

א״י– לגבי ואילו דאורייתא, באיסור לנכרי אמריה הם מצוות את מציג הרשב״א כאשר זו. באמירה הקלו

במילים נסח מת הוא ישראל בארץ הקרקע קניית

ישראל" בארץ קרקע לקנות כגון מועטת "מצוה,

אחרת" ובתשובה מצוה משום וביו״ט בשבת התירו

א״י". ישוב משום גוים של בערכאות וכותב בעלמא הוא הרשב״א הלא ביותר. תמוהים אלו ביטויים

הוא וכיצד הרמב״ן, תלמיד מצוות על כך מתבטא

שהרשב״א אחר כן כמו ישראל. ארץ יישוב בתשובות אמירה מהיתר ללמוד שאין הרמב״ן, כשי' סובר אלו למצוות ישראל ארץ יישוב מצוות לצורך לנכרי

מילה– מצוות אפי' אחרות השמיט הרשב״א כיצד של הכללית המעלה על הרמב״ן של דבריו עיקרי את

בא״י הקרקע! ? קניית

הרשב״א שהרי השאלה, את יותר עוד לחזק ויש לה. הרמב״ן רבו כשיטת קובע אחרת בתשובה עצמו

( 21 ) הן ישראל בארץ כולן התורה מצוות,"עיקר ש

בארץ אלא כלל נוהגות אין מצוות כמה כי."עד ואם התורה מצוות כלל של שעיקרן מודה שהוא אחר כן

בארץ– הם מתעלם הרשב״א הנ״ל בתשובות כיצד

" מועטת "מצוה הקרקע קניית מצוות את ומכנה מזה

בעלמא "מצוה?"או

לו. דרכים בב' זו קושיא ליישב. ואפשר היא בזה הרשב״א שי' שבעצם היא הראשונה הדרך והרשב״ש, התשב״ץ לשי' והמקור השורש בארץ המגורים היא המצווה שעיקר שמסבירים אך ביותר. גדולה מצווה היא אכן המגורים ישראל. סיוע שהיא במה רק הוא ערכה הקרקע קניית

"הכשר היא הקרקע "שקניית יצא ממילא ם. למגורי וודאי בדאורייתא, לנכרי אמירה התירו שעבורו מילה מצוות מאשר במעלתו פחות הוא ש״הכשר"

בעצמה המצווה. שהיא

לז. אחר– הסבר לומר אפשר אך על עמדנו שכבר הריטב״א שלשי' ביארנו לעיל כאמור לעיל. יסודו

ישראל בארץ הקרקע קניית מצוות והריב״ש היא ה״ציבורי הממד הציבורית. כיבוש למצוות "שייכת הפרחת על שדיבר הרמב״ן לדברי גם להיכנס יכול במקור מחורבנה. והוצאתה ישראל בארץ השממה את ליישב שעניינה ציבורית מצווה היא זו מצווה ישראל ארץ רוחב בכל ישראל שבטי ע״י. השממה

ירה הד מצוות מאשר גדולה יותר הרבה זו מצווה וההתיישבות הקרקע בקניית רואה הרמב״ן הפרטית.

גאולה- ישראל ע״י בה לגאולה השייכת פורתא, עליהם והשיתה ישראל לכלל התורה שייעדה הגדולה קניית אלו לשיטות הזו. הציבורית המצווה את

גדול– כללי ערך לה שיש מצווה ע״י הקרקע אך

ל כל בדרך שהרי קטן, הוא הפרט על החיוב כאמור

ציבוריות מצוות מקיים פרט. לא שמצוות הרשב״א שאמר שמה להסביר אפשר ממילא מצב הכוונה וכד' בעלמא מצווה היא הקרקע קניית לעומת קטן, הוא שהחיוב הפרטי, האדם על החיוב

גדול ודאי הוא שהחיוב. מילה

"קטנות מצוות שיש הרעיון לח. בחיובן " "ו״גדולות

לראות אפשר במהותן בע בתוספות ( זרה בודה 22 ).

גזרו שחכמים אומרת הגמ' כי מא״י ייצא לא שכהן חכמים זאת התירו ומ״מ העמים. ארץ על טומאה גזרו

א לשאת או תורה ללמוד מנת על יר מע. התוס' י שה

כך על הערות: שתי

(שאינו רגיל לישראל שאפי' גמרא, מביא תוס' ה 1) אשה לשאת מחו״ל לצאת היתר אין כהן) למצוות או

ש לומר התוספות נזקק ממילא ייבום. היתר של

לחו״ל לצאת לכהן הגמרא גרע לא כהן (שהרי

שיוצא באופן דוקא הוא רגיל) מישראל אישה לשאת

אח״כ. ישראל לארץ לחזור כוונה מתוך תורה וללמוד

2 ) שואל: התוספות ל לחו לצאת מותר כהן "האם

לצורך דווקא או מצווה כל צורך מיוחדות מצוות אלו

של בזה מביא התוספות תורה. וללמוד אשה לשאת

היא" עצמו התוספות שיטת שיטות. ב' בהנך ודווקא חשובות שהן אישה ולישא תורה ללמוד, מצוות וכן מעשה לידי שמביאה תלמוד שגדול תורה ללמוד

. יצרה לשבת אלא בראה לתוהו לא כי אשה לשאת

לא". מצות לשאר אבל

הן אשה ונשיאת תורה שתלמוד יוצא זה הסבר פי על לשאר מהן ללמוד אין ולכן וחריגות, חמורות מצוות

. מצוות דבריו בסוף אך תוספות: הפוכה שיטה מביא " אבל המצוות דווקא דקילי, דהנך מפורש, בשאילתות שהן מצוות לשאר שכן וכל קלות, שהן האלה

אשה ונשיאת תורה תלמוד זה הסבר פי על "חשובות. ביותר הקלות המצוות! הן השאלה עולה שכאן: כמובן שיש ייתכן כיצד

חריפה– כך כל מחלוקת תורה תלמוד מצוות האם הכי או חמורות הכי המצוות הן אישה ונשיאת

! ? קלות

תורה לימוד לדברינו היסוד מונח: כאן ש אלא לט. מקרא ללמוד יכול הוא מקום. בכל ללמוד יכול אדם

מקרא שניים רש״י, עם תהילים לקרוא תרגום, ואחד

תורה תלמוד מצוות לקיים ובזה. וכד' אין הפרט מצד שזו וודאי זאת עם בתורה". "גדול להיות חיוב לאדם

עצו מעלה לא אך תורה, תלמוד במצוות הכלולה ה מ

ידי ועל מסויים מרב וללמוד לחו״ל לכת ל לכן חיוב!

ל זה זו - בתורה גדול אחד מצד שהיא מצווה ערך עם

ע, צום מצד אבל ישראל, בעם חכמים תלמידי להקים

מאוד. קטן הוא עליך החיוב שני

וכן. ורביה פריה לגבי להסביר איך הפוסקים נחלקו ועסק הואיל ורביה בפריה התעסק שלא עזאי בן את אמרו השלחן ערוך וכן שיעורים הקובץ בתורה.

אליעזר הציץ אך אנוס2. שהיה זו ורבייה שפריה כותב

2 שיעורים הקובץ ז״ל: יט" סימן ב חלק ז״ל עוד שם וברמב״ם

כל בה ודבק עזאי כבן בה ה ושוג תמיד בתורה נפשו שחשקה מי איירינן דהכא כיון וקשה ע״כ עון בידו אין אשה נשא ולא ימיו מ״ש א״כ גרידא איחור לענין ולא לגמרי המצוה ביטול לענין מת״ת לבטל דצריך אחרים ע״י לעשותן שא״א המצות מכל פ״ו אלא פ״ו ממצות פטור אינו כה״ג דבאמת ונראה המצוה לקיים

והיינו עון" בידו "אין הרמב״ם וכלשון טולה בבי כאנוס דנחשב דעתו להסיח יכול היה שלא בתורה כ״כ דבוק היה עזאי דבן

אחר."… לדבר ממנה

וב: יד" סעיף א סימן העזר אבן השולחן ערוך בן על חז״ל אמרו

אשה נשא שלא עזאי שנפשי אעשה מה ואמר אותו ושאלו ב ס״ג [יבמות אחרים ע״י שיתקיים לעולם אפשר בתורה ]חשקה בתורה נפשו שחשקה דמי והש״ע והטור הרמב״ם כתבו ולכן עון בידו אין אשה נשא ולא ימיו כל בה ונדבק עזאי כבן תמיד לישא לו שאפשר ואף עכ״ל עליו מתגבר יצרו יהא שלא והוא

עזאי כבן הוא אם [ב״ש] מזונות משום טירחא לו יהיה ולא אשה פשיטא אמנם וכלל כלל התורה מן לפרוש ביכולתו שאין בן היה הש״ס חכמי בזמן וגם וכלל כלל מצוי אינו כזו שמדריגה ואמרינן כלל זה הביא לא והרי״ף לו שני ואין אחד עזאי וכל ולולב סוכה לעשות ת״ת שמפסיקין דשבת] [פ״ג בירושלמי

מצווה ממש לא וזה העולם את לקיים מצווה כללית, ולא תורה למד עזאי בן ולכן ואחד אחד כל על חיוב כל על חיוב ממש לא זה כי ורביה בפריה התעסק

לא כי ל גדו מאוד המצווה של הערך אבל אחד3, בראה. לתוהו למצוא האדם את שמכריח דבר אין וגם

בחו״ל דווקא אשתו. את

מ. ב בהן שיש מצוות של מושג שיש חזינן כן 'אם

גדול– מאד כללי ערך בעל ככלי צד צדדים, וצד

דברי את להסביר ניתן זה וכעין קטן שחיובו. פרטי, אחד שמצד ישראל, ארץ ישוב למצות ביחס הרשב״א קלה מצווה גם היא שני ומצד מאד, גדולה מצוה היא

הפרט על החיוב מצד. מאד,

ומסקנת מקוטנא יהושע הג״ר ת בשיט המחלוקת המדינה תקומת עם אליעזר הציץ

יהו רבי מא. מקוטנא ע ש ( מלכו ישועות בשו״ת 23 )

(מגורים הדירה מצוות שבין ליחסים )התייחס

כיבוש מצוות ין לב, ישראל בארץ האדם על הפרטית

הרמב״ן לשיטת בה והיישוב. הארץ

מחדש מקוטנא: הרב אלא אינו המצוה יקר "ע

הירושה, והישיבה לכבוש שלו בתוך העושה כאדם

, תחת שתהי' א״י של ריקנית ביאה על לא ירושתינו

עתה". - הרמב״ן בדעת זה הסבר לפי בארץ לדור מצווה יש

דווקא בא״י לגור זה המצווה עיקר אבל, ישראל יושבים אנו ואז א״י את וכובש שולט ישראל כשעם

שלנו. השלטון תחת שלטון ללא ישיבה שיש בשעה

" ריקנית "ביאה זו – חלקית מצווה. שהיא

בתורת ותניא נברא שלא לו נוח לעשות שלא הלמד וכל ות המצ הלמד אותם ועשיתם תשמרו מצותי ואת תלכו בחקתי אם כהנים שלא לו נוח לעשות שלא שהלמד לעשות שלא הלמד לא לעשות א ס״ג [כתובות ר״ע בת את קידש הלא גופה עזאי ובן ]נברא

מר לו ובהכרח ופירש נסיב ב] ד [סוטה בגמ' אוקימתא ולחד היתה ואפשר וכלל כלל התורה מן לפרוש ביכולתו היה שלא

[נ״ל."] התורה מן פורש היה אם נפשות סכנות

: ב" פרק טז סימן ד חלק אליעזר ציץ שו״ת 3 כללית במצוה העולם תיקון משום כללית מצוה של אופי שהיא פו״ר כמצות שהשם מיושב העולם שיהיה זו מצוה משרשי החנוך וכמו״ש

חפץ ב״ה אמרינן יצרה, לשבת בראה תהו לא כדכתיב בישובו וכמו אחרים, ע״י להתקיים אפשר העולם ישוב של זו דמצוה אעשה ומה ע״ב) ס״ג (ד' ביבמות לחכמים עזאי בן שהשיב ומצות אחרים, ע״י שיתקיים לעולם אפשר בתורה חשקה שנפשי פטור במצוה דעוסק משום להתאחר מותר לכן מאד, גדולה ת״ת

ולא מאד גדולה מצוה שהיא תורה בתלמוד שכן וכל המצוה מן בעיון". בה עוסק ואחד אחד כל

הט נקודה מב. היא מלכו הישועות בדברי ביאור עונה

שלו ההגדרה [לא הגלות בזמן י א יישוב ל״מצוות

שלטון תחת ביא מ הוא שיטתו את להסביר מנת על ].

דוגמ לפסח– מצות הכנת הלכות מ א שכשם וטוען

המצווה– עצם לא הם המצות שהכנת הישיבה כך

של. מה מצווה לא הוא הגלות בזמן בא״י

ש יוצא הזו להשוואה נאמנים נהיה אם מלכו הישועות

הכשר רק היא הגלות בזמן ישראל ארץ שישיבת סובר נסתרת לכאו' זו עמדה הרמב״ן לשיטת אפי'. מצווה

מלשון הרמב״ן שזו הסובר, עצמו ממשית, מצווה

הכשר רק. ולא

( תורה של מאהלה בשו״ת ואכן מג. 24 ) הגר״י מביא

המחלוקת זו. בסוגיה מחלוקת שליט״א אריאל

ימית– פינוי בזמן עלה הת ג האם השאלה נשאלה שאז תחת במקום היהודי היישוב את להשאיר מצווה יש

מצרי. שלטון צוק יהושע הרב דעת ר ל היא זצ״ל מן כדעת פסוק

הרמב״ן. בשיטת מלכו הישועות מסיק הוא מכאן

אפשרות יש שאם שטחי תוך ישראל ארץ ב לגור כי מצרי, שלטון תחת בימית לגור אין ישראל מדינת

בעצם כן העושה ישראל ארץ, ת ישיב מצוות מבטל עצמה מצווה במקום מצוה" "הכשר שעושה מי כמו

המצה לאכילת המצות אפיית של למשל.)(בהתאם

בשתי צוקרמן הרב על חולק אריאל הרב זאת לעומת

: נקודות שרק איננה מלכו הישועות שכוונת מסביר הוא א. מצוות מתקיימת ישראל של לאומי שלטון תחת לאפוקי בא הוא אלא מלאה, בצורה הארץ יישוב שהשלטון לכו הישועות בזמן שהיה מהמצב

העות׳מאנ ב פגע בארץ י את לנהל היהודים של לת יכו היה לא אמנם שאז שני בית ימי כמו מצב אך חייהם.

יהודית– אוטונומיה היתה אך שלטון הישועות אף

נחש שהוא יודה מלכו בא״י הישיבה מצוות יום כק ב שתחת מודה אריאל הרב זאת עם מלאה. בצורה

סמכו ת א״י יישוב מצוות מתקיימת ישראל מדינת באו לא מלכו הישועות דברי עיקר אך בהידור. שלטון תחת בא״י במגורים שיש המצווה את לשלול

לאומי כנ״ל. אחר,

שלפי לומר אפשר שאי קובע אריאל יעקב הרב. ב שהרי זר, שלטון תחת לדור מצווה אין מלכו ת הישועו שאינה אלא מצווה, שיש כותב הוא סוף כל סוף כבתוך שעושה מי כמו גבוהה כ״כ איכותית ברמה

אפשרות שיש אחר ש לומר הכרח אין כן ואם שלו.

ש המדינה שטחי בתוך ישראל בארץ לדור חובה יש

בא״י בישיבה אין סוף כל סוף י שהר זאת, לעשות

המצווה של גמור ביטול אחר תחת. שלטון

מד. הבנת דעתי לעניות שיש היא מלכו הישועות תחת ישראל ארץ יישוב מצוות בין מהותי הבדל לא נכרי. שלטון תחת א״י ישוב למצוות יהודי שלטון כל של אחרת כאיכות אלא מצווה כ״הידור" רק

. המצווה הרמב״ן לשיטת כאמור שהרי כיבוש מצוות: ג', ישנן

התנחלות ציבורית והתיישבות פיתוח, מצות וכן

הפרטית ירה שהד כותב הרמב״ן הפרטית. ה״דירה" – וישבתם "וירשתם… במצוות כלולה כן "גם

שבאופן ה על ולא הכלל על מצוות הן פשוט. פרט מצוות בין מהותי הבדל שיש מאד, מסתבר ממילא

מהאומה חלק מהכלל, חלק הוא כאשר הפרט חלק,

ו הכיבוש ממצוות הה – הציבורית תיישבות לבין הצורה פרטי. כאדם שמתקיימת המצווה רק היא הפרטית המצווה את לקיים ה״נורמאלית" תחת הפרטית המצווה קיום הכללית. מהמצווה כחלק

היא מהותי ן באופ אך פרטי חיוב אמנם היא זר שלטון של דבבואה בבואה ה המקורית צורה קיום של

של הפרשנות עם מסכים אני זה בהקשר. המצווה מלכו הישועות בכוונת צוקרמן יהושע. הרב

ביטוי לידי בא זה רעיון מה. אליעזר הציץ בדברי

( 25 ) ישוב במצוות שיינויים שני ם שישנ שמבאר

המדינה. קום אחר לפרט ביחס ישראל ארץ הוא

הרמב״ן דברי על דבריו את. מבסס המצווה את מקיים הפרט שעכשיו הראשון השינוי

מהכלל, כחלק בארצה- השולטת מהאומה חלק ובזה

י מצוות ישראל ארץ ישוב המשך היא שלו הפרטית

הכללית המצווה. של לארץ העליה חובת זה בהקשר

עלתה של. רט פה הפרט שעתה השני, השינוי מקיים" רק לא "דירה חלק להיות מתבקש הוא אלא ישראל בארץ

וההצלחה הפיתוח הצמיחה, מההתיישבות, יישוב של

והמדינה הארץ להיות מתבקש הפרט ז״א. כולה

שותף הכללית ההתיישבות במצוות. פעיל

יהושע רבי להבנת משך ה הם להבנתי אלו דברים הרמב״ן בשיטת הנ״ל. מקוטנא

מו. זאת עם ישוב להקים עניין יש האם לשאלה יחס ב מצרי– שלטון תחת ישראל בארץ יהודי לעניות י דעת

כלל מצווה גופא בזה יש על ית הנ״ל הריב״ש. פי

ישראל בארץ נמצאים שיהודים שבזה והיינו קרקעות שם שקונים ידי על מחורבנה אותה ומוציאים

– ובזה הארץ, כיבוש ממצוות מקצת מקיימים הם ישראל לכל וטובה לדורות מצווה. היא

אין שבגלות שסובר התשב״ץ לשיטת שאף ר אפש "דירה– רק אלא "יבוש כ מצוות ישראל שמדינת אחד

מצומצמים– גבולות בתוך קיימת שאפשר הרי באותם "כיבוש" מקצת מקיים כן כזה במצב שהפרט הוא בזה שהרי זר, שלטון שתחת ישראל ארץ חלקי

ש ארוכה" "זרוע של סוג והשלטון ה״ציבור" ל

ש במדינת התשב״ץ אפי' זה באופן וממילא ישראל,

מצוות" לקיים שאפשר יודה "כיבוש מסויימת. ברמה יישוב לקיים אפשרות היתה שאם לענ״ד מסתבר לכן היתה זר, שלטון תחת אפי' ישראל, ארץ בחבלי יהודי

ו שם לגור מצווה ל ובזה וכו' רקעות ק שם רכוש טובה כאמור שהיא מחורבנו המקום את ללהוציא

ישראל. לכלל

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת שלח חטא המרגלים בבית ובנפש

גפש תשרפ םירבד

דברים פרשת

ובנפש בבית המרגלים חטא

הוּא לִפְנֵיכֶם הַהֹלֵךְ אֱלֹהֵיכֶם "ה'

לָכֶם" יִלָּחֵם

ל) א, (דברים

שאלה

אֵלַי "וַּתִקְרְבּון המרגלים: חטא את משה של תיאורו על קוראים אנו בפרשתנו

כב). א, (דברים הָאָרֶץ" אֶת לָנּו וְיַחְּפְרּו לְפָנֵינּו אֲנָׁשִים נִׁשְלְחָה וַּתֹאמְרּו ּכֻּלְכֶם

ראו, שהם כפי הארץ את תיארו המרגלים אם

לחטא? הדבר להם נחשב מדוע

המרגלים? לטענות ישירות מתייחס לא כלב מדוע

המרגלים? לחטא המקדש בתי של הקשר מה

ובביתנו? בנפשנו המרגלים, פרשת את ללמוד ניתן כיצד

השליחות

מספר מהם ומבקש הארץ, את לתור מרגלים עשר שנים שולח רבנו משה

(התחילו זֶהּבַּנֶגֶב עֲלּו אֲלֵהֶם: וַּיֹאמֶר אֶרֶץּכְנָעַן אֶת לָתּור מֹׁשֶה אֹתָם "וַּיִׁשְלַח דברים: הָאָרֶץ אֶת ההר). ּורְאִיתֶם לכיוון עלו כך (ואחר הָהָר אֶת וַעֲלִיתֶם הנגב) הדרום, מאזור הארץ את לתור

חלקה ארץ היא שמא או לכבוש שמסובך והרריים מיוערים שטחים כוללת מיושבת שאיננה הארץ (האם הִוא מַה אִם הּוא הַמְעַט חלשים), או חזקים הם (האם הֲרָפֶה הּוא הֶחָזָק עָלֶיהָ הַּיׁשֵב הָעָם וְאֶת ונוחה), הֲטֹובָה המיושבת) הארץ של טיבה (מה יׁשֵבּבָּה הּוא אֲׁשֶר הָאָרֶץ רבים). ּומָה או מעטים הם (האם רָב

הרבה להכין וצריך ותבואה מים בה שאין או תבואה, הרבה עם ומים מעיינות של ארץ היא (האם רָעָה אִם הִוא

(האם אִםּבְמִבְצָרִים הַּבְמַחֲנִים יֹוׁשֵבּבָהֵּנָה (העם) הּוא אֲׁשֶר הֶעָרִים לכיבושה)ּומָה צידה

בעושר שמנה היא (האם רָזָה אִם הִוא הַּׁשְמֵנָה הָאָרֶץ מבוצרות)ּומָה חומה בערי או חומה ללא בערים

שבת לקראת דפש

בהם שנשתבחה ודבש שמן זית ורימון, תאנה (גפן, עֵץ הֲיֶׁשּבָּה ענייה), ארץ שהיא או ה' שהבטיח כפי ונכסים

שיחשדו תפחדו (אל הָאָרֶץ מִּפְרִי וְהִתְחַּזַקְּתֶםּולְקַחְּתֶם אלו). אילנות בה אין שמא (או אַיִן אִם הארץ)

יז יג, (במדבר בעצים)". יפים פירות שיש (ימים עֲנָבִים יְמֵיּבִּכּורֵי וְהַּיָמִים מרגלים), שאתם -בכם ע״פ כ

וספורנו). רשב״ם רש״י, אונקלוס, פירושי

השליחות ביצוע

המידע בקשת מטרת פשוטה, בהבנה הארץ. על מידע מהמרגלים מבקש משה הולכים המרגלים ואכן לכיבושה. להתכונן כדי פרטים הארץ על לדעת בשביל היא

ואומרים: חוזרים הם יום ארבעים ולאחר הארץ, את ותרים

(החלק מִדְּבַרּפָארָן אֶל יִׂשְרָאֵל עֲדַתּבְנֵי וְאֶלּכָל אַהֲרֹן וְאֶל מֹׁשֶה אֶל וַּיָבֹאּו "וַּיֵלְכּו הָאָרֶץ. אֶתּפְרִי וַּיַרְאּום הָעֵדָה וְאֶתּכָל אֹתָםּדָבָר וַּיָׁשִיבּו ברנע) (קדש קָדֵׁשָה מול) שהיה במדבר

טורח בלי מגדלת (הארץ חָלָב זָבַת וְגַם אֲׁשֶרׁשְלַחְּתָנּו הָאָרֶץ אֶל וַּיֹאמְרּוּבָאנּו לֹו וַיְסַּפְרּו הַּיׁשֵבּבָאָרֶץ הָעָם (חזק) עַז (אבל)ּכִי אֶפֶס וְזֶהּפִרְיָּה. הִוא חלב)ּודְבַׁש הרבה שמספק רב מקנה הַּנֶגֶב יֹוׁשֵבּבְאֶרֶץ עֲמָלֵק רָאִינּוׁשָם. הָעֲנָק יְלִדֵי וְגַם מְאֹד (חזקות)ּגְדֹֹלת וְהֶעָרִיםּבְצֻרֹות יַד וְעַל הַּיָם עַל יֹוׁשֵב וְהַּכְנַעֲנִי ההר) (באזור יֹוׁשֵבּבָהָר וְהָאֱמֹרִי וְהַיְבּוסִי וְהַחִּתִי דרום) (מצד

כו (שם הנ״ל). -הַּיַרְּדֵן המפרשים פי על כט

חטאם? היה מה

מנת על שלחם משה שהרי נאמנה, שליחותם את ביצעו המרגלים לכאורה מדוע ביקש. שאותם הנתונים את מסרו והם בארץ, באמת קורה מה לו שיאמרו

לו? ישקרו שהם רוצה היה משה האם לחטא, זה דבר להם נחשב אפוא

עשו "מה ב): יג, (במדבר הרמב״ן ובראשם פרשנים מספר נתקשו זו בשאלה עליה היושב העם ואת היא מה הארץ את וראיתם להם אמר משה כי המרגלים, הבמחנים הם) (האם בערים (לבדוק) להם ואמר רב… אם הוא המעט הרפה הוא החזק צריכין (המרגלים) היו פנים כל ועל חומה), עם מבוצרות (ערים במבצרים אם חומה) ללא (ערים "אפס לו כשאמרו המרגלים) (של חטאתם ומה פשעם ומה אותם. שצוה מה על להשיבו

אותם?". שלח שקר לו שיעידו מנת על וכי גדולות", בצורות והערים העם עז כי

כו יג, (במדבר -והאלשיך ראו אשר כי יאשמו "למה בקצרה: הדברים את אמר לא)

סיפרו" –

הפש תשרפ םירבד

המצב? את משה תיאר כיצד

ישראל בני את מכין משה כאשר הבאה: הקושיה מצטרפת לעיל האמור אל את מתאר הוא המרגלים חטא לאחר שנה ארבעים דברים, בספר הארץ על לקרב יִׂשְרָאֵל "ׁשְמַע המרגלים: שתיארו ממה יותר גרועה ואף דומה בצורה בארץ המצב עָרִיםּגְדֹֹלתּובְצֻרֹת מִּמֶּךָ וַעֲצֻמִים לָרֶׁשֶתּגֹויִםּגְדֹלִים לָבֹא הַּיַרְּדֵן אֶת הַּיֹום עֹבֵר אַּתָה לִפְנֵיּבְנֵי יִתְיַּצֵב מִי וְאַּתָהׁשָמַעְּתָ יָדַעְּתָ אַּתָה אֲׁשֶר עֲנָקִים וָרָםּבְנֵי עַםּגָדֹול ּבַּׁשָמָיִם.

א ט, (דברים ב). -עֲנָק"

הערים ואת ממך" ועצומים "גדולים בארץ היושבים העמים את משה מתאר כאן מתיאורם ואימתני מפחיד יותר הרבה תיאור בשמים". ובצורות "גדולות כערים שהתרחש דומה מתיאור הנגרם הנזק מהו יודע שמשה לאחר זאת המרגלים. של הרמב״ן שאלת עוז וביתר שאת ביתר ומתחזקת ועולה ששבה כך לפני, שנה ארבעים

המרגלים? חטא היה מה

העם לב המסת

אלא למשה, שמסרו היבשים בנתונים היה לא המרגלים של חטאם כי לומר ניתן כי באמרם הארץ אנשי עם מהמלחמה אותו והפחידו העם, לב את המסו שהם בכך יֹוׁשְבֶיהָא אֹכֶלֶת אֶרֶץ אֹתָּה לָתּור בָּה עָבַרְנּו אֲׁשֶר "הָאָרֶץ ימות: – למלחמה שיצא מי אומר שהעם מצינו וכן לב). יג, (במדבר מִּדֹות" אַנְׁשֵי בְתֹוכָּה רָאִינּו אֲׁשֶר הָעָם וְכָל הִוא לִנְּפֹלּבַחֶרֶב הַּזֹאת הָאָרֶץ אֶל אֹתָנּו מֵבִיא ה' וְלָמָה מֹׁשֶה… עַל "וַּיִֹּלנּו למשה: בהמשך

ב). יד, (במדבר (לביזה)" לָבַז יִהְיּו וְטַּפֵנּו נָׁשֵינּו

הארץ על ילחמו הם אם כי מהמרגלים הבין ישראל עם כי משמע אלו מדברים

ובשבי. בחרב יפלו הם

אחרי שנה ארבעים משה מעיד שם דברים בספר למצוא ניתן זו לטענה חיזוק אֲנחנּו "אָנָה אמרו: המרגלים דברי את ישראל בני ששמעו שלאחר המרגלים, חטא עָרִיםּגְדֹֹלת מִּמֶּנּו וָרָם עַםּגָדֹול לֵאמֹר לְבָבֵנּו אֶת (שברו) הֵמַּסּו (המרגלים) אַחֵינּו עֹלִים

כח). א, (דברים רָאִינּוׁשָם" עֲנָקִים וְגַםּבְנֵי ּובְצּורֹתּבַּׁשָמָיִם

להם שתארו בכך העם, לב המסת היה שחטאם להגיד ניתן שלכאורה כך

הגיבורים. יושביה על הארץ את לכבוש מאוד שקשה

(רש״י מתים קוברי מצאנום שעברנו מקום בכל – יושביה".)"אוכלת. א

שבת לקראת ופש

חזקים הארץ שיושבי אמר משה גם

לפני ישראל לעם אמר בעצמו משה גם כי ואומר הרמב״ן דוחה זו טענה את אמר וכך הטבע, בדרך לכבוש אי־אפשר בארץ היושב העם שאת לארץ, שהכניסם

משה:

מִּמֶּךָ וַעֲצֻמִים לָרֶׁשֶתּגֹויִםּגְדֹלִים לָבֹא הַּיַרְּדֵן אֶת הַּיֹום עֹבֵר אַּתָה יִׂשְרָאֵל "ׁשְמַע וְאַּתָהׁשָמַעְּתָ יָדַעְּתָ אַּתָה אֲׁשֶר עֲנָקִים וָרָםּבְנֵי עַםּגָדֹול עָרִיםּגְדֹֹלתּובְצֻרֹתּבַּׁשָמָיִם.

א ט, (דברים עֲנָק" לִפְנֵיּבְנֵי יִתְיַּצֵב ב). -מִי

וְאַּתָה יָדַעְּתָ אַּתָה אֲׁשֶר "עַם… המילים פירוש כי ב) ט, (דברים המלב״ים ומבאר שאתה ורם, גדול עם שהם שלהם הצבא "ראשי עֲנָק": לִפְנֵיּבְנֵי יִתְיַּצֵב מִי ׁשָמַעְּתָ

הטבע". בדרך לכבשם אפשר שאי ידעת

"ואתה ושכלך. מדעתך ידעת. "אתה ב): ט, (דברים דבר ההעמק פירש זה ומעין יתיצב מי אשר חושבים הם שגם ממך החזקים העולם אומות שאר מפי שמעת.

הללו" הענק בני לפני

הם בארץ שהיושבים ידוע כי לארץ בכניסה לישראל אומר משה גם כלומר לב את המס הוא מדוע משה את ביקר לא אחד ואף הטבע, בדרך מנוצחים בלתי

בדבריו. העם

ארבעים הארץ, באי דור – המרגלים דור (של לבניהם אמר רבנו משה והנה הרמב״ן: לשון וזה הענקים וכח עריהם ובמבצר העם בחוזק להם והפליג האלה, כדברים החטא) לאחר שנה בזה וחטאתם המרגלים פשע היה ואם לאבותם… המרגלים שאמרו ממה מאד יתר (משה) יניא למה בארץ) להילחם מלהיכנס האנשים לב את והניאו המסו ובכך הארץ יושבי של בכוחם (שהפליגו שהונו) המרגלים אלו (כמו המרגלים כהניא הארץ) באי דור דהיינו המרגלים דור (של בניהם לב את

הארץ). באי דור (של אבותם לב את

הארץ יושבי את לכבוש אפשר שאי שאמרו בזה היה חטאם

הארץ על למשה שהעבירו בעובדות חטאו לא המרגלים כי מבאר הרמב״ן אלא הנמצא, העם חוזק לגבי המפחידים הנתונים על שסיפרו בכך ולא ויושביה, באומרם הארץ, את לכבוש אופן בשום אי־אפשר כי עלה שמדבריהם בכך היה חטאם לעשותו אפשר ואי ממך נמנע שהדבר פירושה אפס המילה שהרי העם", עז כי "אפס

זפש תשרפ םירבד

את לכבוש אפשר אי – אפס פירושו העם' עז כי 'אפס המילים וביאור ענייןב. בשום

העם". עז כי – הארץ

הארץ. את לכבוש אפשר שאי השגויה מסקנתם היה חטאם

הוא ברוך הקדוש על הרע לשון

זכות לכף לדונם עדיין ניתן הארץ, על טובים לא דברים דיברו המרגלים כאשר שפירושו – העם" עז כי "אפס אומרים הם כאשר אך שליחותם, את שביצעו ולומר הקדוש על רע שם מוציאים למעשה הם העם, עז כי הארץ את לכבוש אפשרי בלתי היושב העם רק שכן בהם, להילחם יכול לא עצמו הוא שכביכול בעצמו, הוא ברוך

הוא. ברוך הקדוש ולא עז בארץ

מהזוהר לרמב״ן ראיה

א״ר קסא.): לך (שלח הקדוש הזוהר בדברי הוא הרמב״ן של דבריו שמקור נראה

להוציא לעצמם המרגלים לקחו עצה יוסי רבי (אמר ביש שום לאפקא כלא על נסיבו עיטא יוסי

הארץ (על הוא בריך קודשא ועל ארעא על הכל)? על הכוונה (מה כלא על מאי הכל). על רע שם

"ויוציאו בכתוב מבואר ניחא הארץ על יצחק, רבי (אמר תינח ארעא על יצחק א״ר הוא). ברוך הקדוש ועל

עליו להוציא שהתכוונו הוכחה יש מניין הוא ברוך הקדוש (על מנין הוא בריך קודשא על הארץ"). דיבת

(אמר דייקא, העם עז כי בהו? יכיל מאן העם" עז כי "אפס דכתיב משמע א״ל דיבה)?

העם דווקא בהם, ללחום יכול מי בזה לומר שרצו העם", עז כי "אפס מהכתוב משמע זה דבר יצחק: לרבי יוסי רבי לו

בהם). ללחום יכול לא הוא ברוך הקדוש גם (וכביכול בהם ללחום שיכול מי ואין עז

אחרת מסקנה עובדות אותן

קשות עובדות אותן את בדיוק לכובשה שעמדו הארץ באי לדור תיאר משה לָרֶׁשֶתּגֹויִםּגְדֹלִים לָבֹא הַּיַרְּדֵן אֶת הַּיֹום עֹבֵר אַּתָה יִׂשְרָאֵל "ׁשְמַע המרגלים: שתיארו יָדַעְּתָ אַּתָה אֲׁשֶר עֲנָקִים וָרָםּבְנֵי עַםּגָדֹול עָרִיםּגְדֹֹלתּובְצֻרֹתּבַּׁשָמָיִם. מִּמֶּךָ וַעֲצֻמִים

א ט, (דברים עֲנָק" לִפְנֵיּבְנֵי יִתְיַּצֵב מִי ב). -וְאַּתָהׁשָמַעְּתָ

וכך לגמרי, שונה מהעובדות העולה המסקנה אך עובדות אותן הן העובדות

הבא: בפסוק נאמר

ה של חסדו וכלה נגמר האם שפרושו חַסְּדֹו" לָנֶצַח "הֶאָפֵס ט: עז, בתהלים שנאמר מה.'כעין. ב

שבת לקראת חפש

וְהּוא יַׁשְמִידֵם הּוא אֹכְלָה אֵׁש לְפָנֶיָך הָעֹבֵר הּוא אֱֹלהֶיָך ה' הַּיֹוםּכִי "וְיָדַעְּתָ

ג). (שם לְָך" ה' מַהֵרּכַאֲׁשֶרּדִּבֶר וְהַאֲבַדְּתָם וְהֹורַׁשְּתָם לְפָנֶיָך יַכְנִיעֵם

אש הוא יתברך ה' אבל ישראל, לעם ביחס וחזק עז הוא שהעם נכון אמנם

יכניעם. והוא ישמידם הוא אוכלה,

הרמב״ן שיטת סיכום

העובדות בתיאור היה לא המרגלים חטא הרמב״ן, לשיטת כי למדים נמצאנו לכבוש שאי־אפשר והיא המרגלים, אליה שהגיעו במסקנה אלא העם, לב בהמסת ולא

הוא. ברוך הקדוש של ביכולתו כפירה מעין היא זו אמירה הארץ. את

כלב דברי

המתארים המרגלים דברי אחר מיד המובאים כלב דברי מובנים אלו דברים פי על למצב מתייחסים לא כלב של דבריו – בארץ הריגול במלאכת שראו העובדות את אֶל הָעָם אֶת "וַּיַהַסּכָלֵב המרגלים: שתיארו לעובדות ולא בה, ליושבים או הארץ

ל). יג, (במדבר לָּה" נּוכַל יָכֹול אֹתָּהּכִי וְיָרַׁשְנּו נַעֲלֶה עָֹלה וַּיֹאמֶר מֹׁשֶה

אפשר שאי המסקנה עולה המרגלים שמדברי מבין הוא המסקנה. על מדבר כלב עז עם – העובדות לגבי מחלוקת אין לה". נוכל "יכול אומר מיד ולכן לארץ לעלות

המסקנה. לגבי מחלוקת יש בצורות. וערים וחזק

ישירות עונה לא הוא מדוע כלב על הרב מקשה שלח), (פרשת קודש אש בספר משיב לא מדוע בצורות. והערים חזק שהעם שאומרים המרגלים של לטענותיהם אומר הוא מדוע נסתדר'? הבצורות הערים ועם חזק, כך כל לא 'העם כלב: להם לטענותיהם המתייחס דברים, נימוק בלא לה" נוכל יכול כי נעלה "עלה למרגלים:

קונקרטית? בצורה

טעמיהם, ודברי שכלם את לסתור עמהם כלב התוכח לא "ולמה קדשו: לשון וזה המרגלים הם כי מתרץ הרב לה". נוכל יכול כי אותה וירשנו נעלה "עלה סתם רק בצורה הארץ כיבוש על מדברים הם המציאות. במישור שאמרו מה ואמרו באו הכל לאמר צריך "רק האמונה: בצינור ומדבר מישור עובר כלב ואילו מציאותית, ומכל מאד", גדולות בצורות ש״הערים הדברים כנים בה", היושב העם ש״עז אמת,

טפש תשרפ םירבד

וירשנו נעלה "עלה שיושיענו, והטבע מהגבול למעלה שהוא בד' מאמין הנני מקום

ישועתנו" את מקרב בד' כזה ובטחון ואמונה סברה. ובלא שכל אותה״בלא

מעצת להינצל כח צריך כלב שכאשר בכך מוצאים אנו אלו לדברים חיזוק

יג, (במדבר חֶבְרֹון" עַד וַּיָבֹא בַּנֶגֶב "וַּיַעֲלּו האבות: לקברי לחברון הולך הוא המרגלים אבות קברי על ונשתטח והלך מרגלים מעצת כלב שפרש מלמד רבא "…אמר כב).

רמז פי״ג במדבר (ילק״ש מרגלים" מעצת שאנצל רחמים עלי בקשו אבותי, להם: ואמר לוקח הוא ומשם הקדושים האבות האמונה, למקורות להתחבר צריך כלב תשמג).

המציאותית. התפיסה כנגד ותעצומות, עז

של רגיל בהיגיון רק כובשים לא ישראל ארץ שאת הוא האמור מכל העולה כוחות צריך הארץ לכיבוש אלא ואחרות, כאלה והערכות צבאיים כוחות ניתוח

האמונה. כוח – ומיוחדים אחרים

הפרטי באדם המרגלים חטא

עם על התורה מספרת בו הכללי, במישור ללמוד ניתן הקדושה תורתנו את דרך הפרטית האדם נפש נלמדת זה במישור הפרטי. במישור ללומדה וניתן ישראל, המרגלים סיפור כיצד להתבונן יש וממילא החסידות), בספרי שמובא (כפי התורה סיפורי

ואדם. אדם כל על עובר

הפרטית הארץ כיבוש

האדם: בריאת בתחילת שנאמר כפי ונשמה, גוף – בחינות משתי מורכב אדם כל הָאָדָם וַיְהִי חַּיִים נִׁשְמַת וַּיִּפַחּבְאַּפָיו הָאֲדָמָה מִן עָפָר הָאָדָם אֶת אֱֹלהִים ה' "וַּיִיצֶר רצונותיו את הנשמה. לכוחות הגוף כוחות בין עצום הבדל יש ז). ב, (בראשית חַּיָה" לְנֶפֶׁש החומרי. ועולמו גופו חותר לאן בדיוק יודע הוא מרגיש. אדם כל מאווייו, תאוותיו, או הגוף, כוחות על הנשמה את להגביר ניתן כי ואומרת התורה באה זאת לעומת

והחומריות). הארציות את (כלומר שלנו הפרטית הארץ את לכבוש ניתן אחרות במילים

נפשו כוחות את שולח מרגלים, שולח הוא לאדם, שכזה דבר אומרים כאשר החומר את – הארץ את לנצח הדבר אפשרי אכן האם ויבדקו ארצו את שיתורו

גוף. את

הבדיקה: ממלאכת חוזרים נפשו וכוחות

שבת לקראת צש

אי בצורות", ערים לו "יש יותר, חזק הגוף טבעית בצורה כי לו אומר שכלו הדם הדם. במחזור ממש ונמצאות חזקות, ממש הם לחומר הנטיות לנצחו. אפשר לשנותה. אפשר ואי מאוד חזקה דמים) גם נקרא (כסף בדמים רק לעסוק והנטייה נפש, הוא הגוף כי יען אחרת, או כזו ברמה גופם ממשלת תחת נמצאים האנשים רוב ואכן,

חזק. ממש החומרי והעולם

בנשמת שמקורו האמונה כוח הנקרא חדש כח מגיע השכלי, הכוח לעומת אך את דהיינו הארץ, את לכבוש אפשר ואומר לב), כולו – (כלב מהלב המדבר הכוח האדם, הארץ את להפוך אפשר בחומר, רק להתעסק הנטייה על להתגבר ניתן הארציות,

קדוש. לגוף החומרי גופנו ואת הקודש, לארץ

השכל בין כלב, ובין המרגלים בין הדיון את בעצמו מוצא ימיו בכל והאדם

לנשמה. הגוף בין לאמונה,

תורה ספר

אותה ולנשק גסה בהמה לפני לרקוד עליכם כי לכם אומרים שהיינו לכם תארו מנשקים אנו שבוע כל למעשה אך תמהים? הייתם לא האם מצווה. זו כי שבוע, מדי בהמה של מעור עשוי אמנם התורה ספר תורה. ספר הוצאת בזמן גסה בהמה של עור העולמים, חי אל יחיד מלך של סוף אין באור שמקורם קדושות מאותיות גם אך גסה,

תורה. ספר – ביותר הקדוש החפץ של המעמד את הגסה הבהמה לעור נותנות והן

ביותר והארציות הנמוכות המדרגות את לקדש שניתן הוא היהדות של הרעיון

לקדש. אפשר גסה בהמה אפילו –

המקדש בתי

את לכבוש שאפשר האומרת האמונה תפיסת לשיא להגיע אמורה שבו המקום היו המקדש בבית המקדש. בית היה והקדושה, הרוחניות ממשלת תחת הארציות

לקדשים. אותן והפכו מגושמות בהמות לקחו – קרבנות בהקרבת עוסקים

קדשים, סדר הנקרא בש״ס שלם סדר יש עמוק. מושג הוא קדשים המושג קדשים יש בקדשים. הנמצאות המיוחדת והקדושה ההלכות את ומסביר המפרט של העליונה קדושתם על המעידות מרובות הלכות עם קדשים, קדשי ויש קלים

אצש תשרפ םירבד

בזמנים ורק מסוימים במקומות ורק כהנים, ידי על רק לאוכלם שניתן אלו מאכלים

קדושתם. מחמת מסוימים

גסות. בהמות הם הקדשים? קדשי מהם דבר של בסופו אך

החומריות את הארץ את לכבוש שניתן התפיסה לעומק מגיעים המקדש בבית

קדשים. לקדשי להפוך ניתן גסות בהמות ואפילו

חכמינו שהרי שחרבו, המקדש לבתי המרגלים חטא בין עמוק קשר יש כי ידוע באותו קרו והשני) (הראשון המקדש בתי חורבן וגם המרגלים חטא גם כי מבארים של קיומו עצם המרגלים. לחטא תיקון הוא המקדש שהרי באב, בתשעה – תאריך ממשלת תחת לכבוש ניתן החומרית הארץ את כי אומרים בו העבודה וסדרי המקדש כלי – בדומם קדשים: לקדשי להפוך ניתן ביותר הנמוכות המדרגות כל ואת הרוח,

ועופות. בהמות – ובחי מנחות – בצומח המקדש,

בית – זוגיות – המרגלים חטא

כמו ניצב למעשה הוא ילדיו, ועם זוגו בת עם ביתו את לבנות בא אדם כאשר של עוצמות ומגלה הארץ את לתור הולך הוא שאלה. באותה בשעתו המרגלים

חומריים. דברים בהמון לעסוק ולקנות לעבוד צריך בית, להקמת הנדרשים חומר

רוב את להשקיע הולך אני במה הזה? בבית העיקר מה עצמו, את שואל והוא כל בחומר לעסוק הולך הוא כי לו אומר המרגלים) עשרת בחינת (שהם העולם ורוב זמני? ועניינו עיסוקו עיקר יהיה ובזה חייו של החומריים הצדדים לכל לדאוג ושעליו חייו,

ימיו. סוף עד הקרובות בשנים

האם הארץג? את לכבוש אפשרות אין האם האומנם? ואומר משתומם והאדם אחר? למשהו הקרובות השנים בעשרות בחומר העיסוק כל את להפוך אפשרות אין

קטן? מקדש לבית מאבנים, עשוי שאמנם ביתי, את להפוך ניתן לא האם

שגרת את יהפוך כיצד מעשיות הדרכות לאדם ונותן ההלכה עולם בא כך על

לקודש: היומיום וחיי חייו

באות התורה שהתחילה לכך ורמז בחינה, אותה הם ובית ארץ כי מבואר הפנימיות בתורת. ג בחינת הוא אדם של ביתו כי לרמוז הארץ, ואת השמים את אלוקים ברא בראשית ואמר בית

הארץ.

שבת לקראת בצש

שבסעודה. תורה ובדברי ואחרי לפני בברכות – יקדש מאכלו את

המועדים. ובשמירת לתורה, עתים בקביעת בתפילות, יקדש זמנו את

מגופו". יותר "מכבדה גדול ובכבוד בטהרה, – יקדש אשתו את

לבניך. ושננתם תורה תלמוד במצוות – יקדש ילדיו את

צדקה. בנתינת – יקדש כספו את

כך הרוח, ממשלת תחת ביתו ואת ארצו את וכובש האדם הולך אט אט וכך לחיי נהפכים רגילים חיים שהם חייו וכל מעט למקדש נהפך ביתו הימים, שברבות

וטהרה. קדושה

לסיכום

א. אפשרות שאין שפירושו העם" עז כי "אפס באומרם היה המרגלים חטא במבט להם נראה היה זה שדבר למרות הארץ. את לכבוש אופן בשום

האמוני. הצד מכח הארץ כיבוש במצוות לדון עליהם היה מציאותי,

ב. מגיע שהוא מכיוון המרגלים של המציאותיות לטענות מתייחס לא כלב

האמונה. מכוח

ג. הארציות את לכבוש שאפשר היא הארץ, כיבוש של הפנימית המשמעות ביטוי לידי בא הדבר בו המקום הוא המקדש בית הרוחניות. ממשלת תחת מדוע מובן וממילא קדשים, לקדשי גסות בהמות שהופכים בכך שאת ביתר

המקדש. בתי שני נחרבו המרגלים חטאו שבו ביום

ד. ולהפוך שלנו הפרטית הארץ את לכבוש נדרשים אנו הפרטיים בחיים גם

קדושים. לחיים החומריים חיינו את

ה. ולכבוש לקדש שאי־אפשר האומרים הכוחות הם האדם בנפש המרגלים הולך, לא זה מציאותית מבחינה כי הרוח, ממשלת תחת הארציות את ולהעלות לקדש שאפשר האומרים הכוחות הם האדם בנפש ויהושע וכלב

קודש. לחיי החומר מדרגות את

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות