הרמב״ן במשנת ישראל ארץ יישוב מצוות - והכל הפרט ברמת ל
טבדי בנימין הרב │ השיעור סיכום
הארץ את "והורשתם בביאור והרמב״ן רש״י "מחלוקת
( במדבר בספר א. 1 ) "והורשתם פעמיים."נאמר
"והור נב) (פס' ראשונה פעם י כל את שתם בי שו הארץ את "והורשתם נד) (פס' שניה ופעם."הארץ",
יש בפשטות בשני "והורשתם" המושג בין הבדל "והורשתם על מדבור הראשונה בפעם "המקומות.
והיינו- ריקון. לשון הארץ יושבי כל את ורוקנתם משורש הוא זה במובן "הורשתם" הארץ. מתוך
ו״והורשתם זאת ומת לע לרוקן. היינו לרושש, ר. ש. ש.
הארץ- "את בעלות וירושה. קניין לשון שהוא משמע
י. ר. ש משורש הארץ. . על
( שברש״י אלא 2 כתב כך. ביאר )אל הפסוק על רש״י
- הארץ את "והורשתם הארץ יושבי את."והורשתם ונותן נ״ד לפסוק נ״ב פסוק בין מחבר שרש״י משמע לרוקן הכוונה בשניהם משמעות. אותה את לשניהם
מיושביה הארץ. את הארץ את לרוקן היא שהמצווה יוצא רש״י לפי
מיושביה ואז וההבטחה השכר הזה הריקון בעקבות
בא״י כאן לשבת אותנו יזכה שהקב״ה יהיה "והורשתם" אומר זה בה. ולהתקיים מצווה היא
– מהגויים הארץ את לרוקן שמהותה וישבתם ואילו "
מאת והבטחה שכר אלא מצווה איננה היא " בה הקב״ה.
ב. את לרוקן מצווה שתהיה הסברה מה להבין: יש בה? לשבת מצווה אין אם הארץ בה' אם׳וישבתם זו
את לרוקן רק א הי והמצווה מצווה, ולא הבטחה רק והתועלת ההיגיון מה הארץ, מבלי הארץ את לרוקן
בה לשבת מצווים? שאנחנו
כך עמים. ז' למצוות קשורה רש״י של שהסברה נראה
נ״ב" בפסוק כתוב כל את והורשתם הארץ יושבי
מפניכם וכו- '" משכיותיו כל את ואבדתם את תוציאו
היא המצווה תאבדו מסוכתם צלמי כל את, הע״ז
מע״ז הארץ את לרוקן ה השכינ ארץ ישראל א״י. משגיח הקב״ה הראשון האדם נברא ששם המקום ניתנה רש״י לפי המצווה בה", אלוקיך ה' "עיני עליה מבטיח הקב״ה ואז מע״ז, השם ארץ את לרוקן במקור אבל בנחת, יושבים כאן להיות אתכם אזכה אני לנו של במובן "לאומית" מצווה לא היא המצווה בעצם
הצי קיום של מצווה בארץ, אומה להיות בור, אלא
של״יב מצווה " למקום אדם ן כלפי שראל י עם של -
מע״ז. ה ארץ את לרוקן 'הקב״ה
( הרמב״ן ג. 3 רש״י, על חולק )במקום ומסביר
עצם אלא הבטחה, איננה בה' 'וישבתם שהמילה
הארץ את ליישב: הציווי עשה מצווה זו דעתי,"על נתנה הוא כי אותה וירשו בארץ שישבו אותה יצווה
השם בנחלת ימאסו ול."א להם, "וירשתם המילה "את
ירושה מלשון שהיא מסביר הוא ) י. ר. ש (שורש היא זו שבעלות מהרמב״ן נראה א״י. על ובעלות
"וירשתם– "כפולה ו״ישבתם– צבאית, "שליטה
ישראל בארץ עמ״י של ממשית. התיישבות
ד. הרמב״ן של הנ״ל הסברו שלאור לציין, יש
בא״י– לשבת מצווה שיש הרמב״ן, את מבאר הוא לעלות אשתו את לכוף יכול שהבעל בכתובת, המשנה
הלכה זוהי בעלה. את האשה כן ו ישראל, לארץ אומר– הרמב״ן וחריפה. קיצונית הלכה של שמקורה
וישבתם "וירשתם… שבפרשתנו המצווה היא."זו יקשה וישיבה ירושה של חובה שיש ההבנה לולא זה לכפות יכולים זוג שבני חכמים קבעו כיצד מאד
לארץ לעלות זה? על
ה. "וירשתם נ״ד בפס' לפסוק ביחס …לסיכום:
לרש״י הרמב״ן בין מחלוקות שתי י: ש "וישבתם-
א– מחלוקת הינה 'וירשתם' המילה האם משורש (כרמב״ן, ירושה של במשמעות ריקון של במשמעות או י. ר. ש), (כרש״י, משורש)ר. ש. ש
ב- מחלוקת זוהי 'וישבתם' המילה האם הירושה למצוות בהמשך ממשית מצווה
והכיבוש)כרמב״ן, ( תיאור רק או קון רי לאחר יתרחש המצב של והבטחה
(רש״י יושביה של מע״ז.)הארץ
לרמב״ם המצוות לספר בהוספות הרמב״ן דברי לימוד
ו. על בהשגותיו ( המצוות ספר 4 ) את הרמב״ן מונה
מצוות בהגרת מצוות. תרי״ג ממניין כחלק א״י יישוב
אשר הארץ לרשת שנצטוינו הרמב״ן כותב: המצווה " ליצחק לאברהם לאבותינו ויתעלה יתברך האל נתן לשממה או האומות מן זולתינו ביד נעזבה ולא. וליעקב
להם' אמרו והוא כי בה וישבתם הארץ את והורשתם
את והתנחלתם אותה לרשת הארץ את נתתי לכם
הארץ"'.
שניתן חידושים, מספר יש הללו הרמב״ן בדברי
רש״י שיטת את לשלול באים כולם כיצד. לראות
וכו– הארץ" את לרשת "שנצטוונו 'א. לרשת הביטוי הארץ על בעלים ולהיות לכבוש מובנו הארץ. את ר. ש. ש לשון הוא ש״והורשתם" שסובר לרש״י בניגוד
ירוש. ה ולא ריקון והיינו שיטת לפי האומות– מן זולתינו ביד נעזבנה "ולא "ב. עבודה עובדי את לרוקן היא המצווה שעיקר רש״י שאין הרי בארץ), שישבו עממין ז' (ובפרט זרה
האומות– מן "זולתנו כלפי אמורה "המצווה אלא
זרה עבודה עובדי. כנגד
לשממה– ""או. ג מצווה יש הרמב״ן שלפי הרי
מצווה שיש אומרת זאת שממה. תהיה לא שהארץ לרש״י בניגוד היא זו קביעה גם הארץ. את ליישב ולא לישראל הבטחה היא הארץ שיישוב שהבין
. מצווה להשאיר האיסור הרמב״ן, שלפי לב לשים יש כן כמו כלפי ולא הארץ כלפי חובה היא שממה, הרץ את הרמב״ן זה, בשלב הפחות שלכל אומרת זאת האדם.
ישראל– בארץ לגור הפרט של מצווה על מדבר לא תהיה לא שהיא הארץ כלפי עמ״י של החובה על אלא
. שממה
ז. לכך ראיות הרמב״ן כותב הדברים בהמשך מהתורה מצוות הנם והישיבה הירושה. שהמצווה
תשתבש "ואל הרמב״ן כותב הדברים כדי: תוך שבע במלחמת המצוה היא הזאת המצוה כי 'ותאמר
אין תחרימם". "החרם שנ' דם לאב שנצטוו עממים בהלחמם ההם האומות להרוג נצטוינו שאנו כן. הדבר בתנאים ונעזבם עמהם נשלים להשלים רצו ואם עמנו
ידועים- ביד ולא בידם אותה נניח לא הארץ אבל ברחו אם וכן הדורות. מן בדור האומות מן זולתם לבוא אנחנו נצטוינו להם… והלכו מפנינו ההם האומות
שבטינו בה ולהושיב המדינות ולכבוש ב."ארץ
נקודות מס' על לעמוד יש הרמב״ן: בדברי
"והורשתם שמצווה שולל הרמב״ן בתחילה
שבעת מלחמת ממצוות חלק היא הארץ "את את שולל הרמב״ן בזה גם לכאו' עממין. היא המצווה עיקר רש״י לפי כאמור רש״י.
כל זה שבכלל (ומסתבר עממין ז' של הוצאה
מא״י ע״ז). עובדי
לא הארץ "אבל להדגיש הרמב״ן מוסיף עוד האומות מן זולתם ביד ולא בידם אותה "נניח
– שוב מחדד האומות" מן "זולתם של הדגש טוען הרמב״ן רש״י. עם הרמב״ן מחלקות את בא״י ישלוט עמ״י שרק מחייב הארץ שכיבוש
העממין משבעת איננו אפי' עם, אף ולא
זרה עבודה עובד איננו. ואפילו
שנצט בכך מסיים הרמב״ן "לכבוש נו יוו שכאן נראה שבטינו". בה ולהושיב המדינות לגבי שיטתו את בתמציתיות מסכם הרמב״ן
"והורשתם. הפסוק פרשנות. וישבתם.".
הארץ- את ""והורשתם "לכבוש כנגד היא
"וישבתם- ואילו "המדינות", "להושיב היא
שבטינו."זה תפיסתו ביטוי לידי באה כאן גם היא בארץ הישבה שמצווה הרמב״ן של כעם שלנו החובה היינו הציבורי, במובן כמו ישראל. שבטי ע״י כולה הארץ את ליישב
לשממה- "ולא הרמב״ן "שפתח כלפי חובה ע״י תתיישב אלא שוממה תהיה שלא הארץ
לשבטיהם. עמ״י
, תורה מה המצווה מהי ביאר שהרמב״ן לאחר ח. ול לכבוש ומחז״ל מהתורה שמוכיח כפי בארץ, , ישב י
הוא: בחידוש המצווה ביאור את חותם " כי אני ואומר
ב מפליגים שחכמים המצווה, ישראל ארץ דירת היא ה יהא לארץ בחוצה ודר ממנה היוצא שכל שאמרו עד
… זרה עבודה כעובד בעיניך גדולות הפלגות זה וזולת
ממצות הוא הכל בה שאמרו שנצטוינו הזה עשה
. בה ולשבת הארץ לרשת עשה מצות היא כן אם כידוע גלות בזמן ואפילו ממנו יחיד כל מתחייב לדורות
". הרבה במקומות. בתלמוד
בחידוש שמדובר כך על רומז אני" "ואומר הביטוי ייחודי בחידוש שמדובר ועוד שהתבאר. מה על נוסף
מוכרחת ראיה לו שאין והינו הרמב״ן. של מהתורה
כנכון הדבר לו נראה מסברתו אך כך, על מחז״ל. או
הרמב״ן בדברי מוצאים אנו ואכן חידושים שני
יס כה: עד התבארו שלא ודיים ציבורית רק לא היא ישראל ארץ יישוב מצוות א.
ציבורי באופן וליישבה בארץ ולהתנחל )(לכבוש אלא
על גם חיוב שיש יחי כל בארץ (לדור) לגור מישראל ד
כבושה הארץ שכבר שאחר לומר אפשר אי. ישראל היחיד על גם מצווה אין שוב ישראל כל ע״י ומיושבת
היחיד גם אלא בחו״ל. לגור יכול הוא אלא כאן לגור כלולה זו וחובה אישית. בחובה כאן לגור צריך היא בארץ הפרט של הדירה וישבתם". ב״הורשתם…
הכלל מישיבת. חלק
הגלות בזמן "אפילו הזמנים בכל."יא ה זו חובה ב. היסודיות המצוות שתי שאין באופן שאפילו והיינו בידינו כבושה הארץ שאין מתקיימות, והציבוריות
ישראל– ארץ בכל מיושבים ישראל שבטי ואין עדיין
ישראל בארץ לדור היחיד על מצווה. יש
ט. שלוש ישנן הרמב״ן שלפי לומר ניתן כן אם
ישראל לאר: ץ ביחס מצוות שלטון ע״י הארץ וירשת כיבוש. א. ע״י שממה תישאר לא שהארץ דאגה ב. כל ברחבי ציבורית והתיישבות התחלות
הארץ– שבטינו בה.""להושיב על חלה זו חובה בארץ. לדור היחיד חובת ג. והתיישבות שלטון שיש בזמן בין היחיד
הגלות– בזמן וגם הארץ, בכלל ציבורית היינו
ציבורית התיישבות ואין שלטון ש. אין בזמן
ישראל– בארץ קרקע קניית ייחודיות מילה מצווה לעומת
הרמב״ן בשיטת
( בגיטין הגמרא י. 5 ) לגוי להגיד שמותר אומרת
אותה את מהגוי לקנות כדי בשבת שטר לכתוב
שיש גב על שאף אומרת הגמ' קרקע או בית. , אדמה מלאכה לשעות לגוי לומר מדרבנן ' 'שבות איסור רבנן". גזור לא א״י ישוב "משום מקום מכל בשבת– א״י ישוב מצוות משום שדווקא מדייקים התוספות
אחרת מצווה משום "אבל לגוי אמירה חז״ל: התירו במלאכה לעכו״ם אמירה מתירים היינו לא."דאורייתא
כמובן
הרמב״ן( 7 מחל מביא ) וק ת היתר לגבי ראשונים
ברית לגבי הוא הנידון מצווה. בשביל לנכרי אמירה
עצמה מילה בו לעשות שמותר, , בשבת שחל מילה המילה לצורך מרה״ר הסכין את להביא אסור. אך
לעשות לגוי לומר מותר האם והרי״ף גאונים ה ונחלקו מדאורייתא[ איסור דרך הסכין את להביא כדוגמא
הרבים] רשות לצורך, התירו הגאונים המילה. מצוות
אך רה״ר דרך גוי ע״י הסכים את להביא אסר, הרי״ף
גוי ע״י רק והתיר הרי״ף שלפי והיינו. כרמלית דרך מדובר אם רק מותרת מצווה לצורך לגוי אמירה
דרבנן- באיסור מצווה במקום דשבות.""שבות אבל
לצורך אסורה דאורייתא באיסור לנכרי אמירה מצווה
ו - ברית מצוות לצורך זה בכלל. מילה
הרי״ף בשיטת מצדד הרמב״ן יא. שחכמי וכותב
צ ה [בעלי רפת הרי״ף כדברי הכריעו תוספות] [ואכן יישוב מצוות לגבי שרק כתבו שהתוס' הבאנו לעיל
תורה– באיסור לנכרי אמירה הותרה א״י לגבי ולא
אחרת. ]מצווה
קושיה עם הרמב״ן מתמודד הדברים שבהמשך אלא
זאת ומוכיחים דבריו, על חולקים "יש הרי״ף: על השטר את כותבים בא״י עיר הלוקח דאמרינן ממאי
שבות". לגוי דאמירה ואע״ג בשבת …אפילו
אמירה שהותרה מצאנו הלא טוענים: ראשונים אותם
לנכרי א״כ א״י, יישוב מצוות עבור דאו' באיסור אפי'
עיקרון– מכאן ללמוד יש שתותר כולם, המצוות לכל לטלטל לגוי לומר להתיר יש ממילא לנכרי. אמירה
מילה ברית מצוות לצורך ברה״ר הסכין. את
יב. לומר ההיתר שבין ההשוואה את דוחה והרמב״ן טלטול לעניין א״י יישוב עבור שטר לכתוב לנכרי לכך נותן הוא מילה. ברית לצורך ברה״ר גוי ע״י סכין
טעמים: 'ב
טעם ה ה ראשון יישוב בין מהותי הבדל שיש הוא
: אחרת מצווה כל [או למילה ]הארץ " מצוה דהתם הארץ תחרב שלא הוא, ישראל לכל ותועלת
הקדושה". בירור טעון זה: טעם במילים הכוונה מה
קרקע קניית וכיצד ", ישראל לכלל ותועלת "מצווה ארץ "חורבן מ הצלה משום שי בודד יהודי ע״י
"קדושה? השני הטעם " טכני יותר הרבה: הוא אנו שאין ועוד,
בזו". זו מצוות שוקלים נו באפשרות אין כלומר
למצוה מצווה בין. להשוות אמירה התירו חז״ל אם להקיש יכולים אנו אין א״י, יישוב עבור בדאו' לגוי
ערך את יודעים איננו שהרי אחרות מצוות לגבי מכאן אחרות מצוות לעומת הארץ יישוב. מצוות
גם הראשון בטעם הרי עיון צריכים זה אלו: דברים
היא הרמב״ן טענת א״י ישוב ממצות ללמוד שאין וחשובה כחמורה אותה שוקלים כן שאנחנו בגלל
. יותר אפשר שאי אומר הרמב״ן השני בטעם ואילו
חמור יותר מה. לדעת
יג. ותועלת מצוה הרמב״ן דברי את להבין מנת על "
בשיטת נתבונן, הארץ תחרב שלא ישראל "לכלל
תלמידיו– תלמיד ( הריטב״א 8 ) תלמיד (שהיה
הרמב״ן של תלמידיו שני והרא״ה, )הרשב״א לצורך מגוי קרקע קניית בין ההבדל את שמסביר
" הבא: באופן מילה מצוות לעומת הארץ יישוב שאני
ארץ יישוב קיימת אלא לשעתה, מצווה שאינה ישראל ארץ תשתקע שלא ישראל לכל תועלת והיא לעולם,
ערלים". ביד קדושה הריב״ש גם כותב זו, לשון: כעין
" מצווה אלא לשעתה מצווה שאינה א״י יישוב שאני
לעולם מתקיימת שלא ישראל לכל ותועלת מצוה ו. ." כותים ביד קדושה ארץ תשתקע
יד. בדבריהם המדקדק מעניינות הוספות תי ש ימצא
הרמב״ן. לעומת
הרמב״ן שלא ישראל לכל ותועלת ה שזו״מצו כתב
קדושה" ארץ תחרב.
המילים" את זו ללשון קודם הוסיפו הם קיימת מצווה
לעולם." כן כמו במקום ארץ תחרב שלא המילים "
קדושה" של סוג כתבו הם - פרשנות" תשתקע שלא
כותי או ערלים ביד קדושה ארץ ם". בעצם הוא והריב״ש הריטב״א של המרכזי הדגש שקועה לא הארץ ובכך ישראל, מארץ הגויים סילוק
ידם. תחת אנו הגוי מיד הקרקע שבקניית מהם משמע
ידם מתחת הארץ את משחררים מקיימים ובעצם
כך על אינו הדגש. הארץ את "וירשתם ירושה "מצווה אלא בה ולגור ישראל לארץ לעלות צריך, שהפרט
קניית שלה הכללי מהצד היא המצווה של: שעיקרה
היא הקרקע פעולה הארץ כיבוש של כללי ערך. בעלת
טו. לפי לעיל כנזכר כאן. למדנו נפלא, חידוש מצוות היא אחת מצווה מצוות, שלוש יש הרמב״ן
שממה תהיה לא שהיא זה שניה מצווה, , הארץ כיבוש היישוב מצוות שזו שבטינו בה להושיב הכללית שאנו ישראל בשבטי אותה למלא בא״י להתנחל צריכים הפרחה ויש ציבורי כיבוש יש השממה. את ולהפריח
המצווה את גם ויש ציבורית התיישבות. ציבורית,
הדירה של הפרטית יהודי כל של החיים) (המגורים,
ישראל. בארץ
ישראל בארץ דר כשאדם והריב״ש הריטב״א לפי
בית– בה וקונה של כללית מצווה בכך מקיים א הו
הארץ. כיבוש שו״ת דברי את זה בהקשר מצאנו ואכן יהודה זיכרון
( 10 ) במפורש שמגדיר הרא״ש), בן יהודה (לרבי
"לגרש מנת על היא מהגוי הקרקע קניית שמצוות
ישראל מארץ."נוכרי מצווה בין להשוות ניתן לא מדוע להבין קל ממילא
פרטית מצווה שהיא ה מיל ברית למצוות שכזו, כללית
אדם המילה ברית מצוות את בה. יב מחו הפרט שרק כיבוש זאת לעומת חייו, ימי במשך עצמו על נושא לרשות והכנסת ממנה הנכרים הוצאת ע״י הארץ
ישראל– עבור נקנה לא הבית לדורות. מתקיימת
אף כולו, ישראל עם עבור אלא אחד יהודי פי על
. ים מסו יהודי של היא שהבעלות
טז. הריב״ש ללשון לב לשים יש זה: בהקשר
" לדחותה יש אונו, עליו מכותבין שהביאו והראיה אלא לשעתה מצוה שאינה ישראל ארץ ישוב שאני ישראל לכל ותועלת ומצוה לעולם. המתקיימת מצוה
ק ארץ תשתקע שלא. כותים ביד דושה ואפשר
שלפיכך שאין לומר זו מצוה בגמרא להם יחדו דומה זו במצות אומרין ואין המצות בשאר כן מתירין
מצות."… של שכרן מתן יודעין אנו שאין לזו. קרקע קניית בין לחלק טעמים ב' כתב גם הריב״ש אלא הרמב״ן. כמו בשבת מילה לבין מגוי בא״י
שבריב״ש אחר אלא ממש טעמים כב' לא הוא הנוסף הוא גוי מיד הארץ שקניית הראשון הטעם את שהביא
וכו– ישראל לכל ותועלת 'מצוה "ואפשר מוסיף הוא אנו שאין זו… מצוה בגמרא להם יחדו שלפיכך
מצוות של שכרן מתן."יודעין
הטעמים שני בין קשר שיש ומשמע, מדבריו למרות
הטעם לפי (שכן הפוכים מים בטע שמדובר שנראה וא המצוות במשקל הבנה לנו יש הראשון לטעם לו י
בזה.) הבנה לנו אין השני– מצווה בכל הבא באופן הדברים את לבאר: ונראה
יש פרט ידי על שנעשית כללית מצד הבחנות: שתי
החיוב מצד אך מאד, גדולה היא המצווה של האיכות אדם כל על המוטל החיוב דווקא שלה, הוא פרטי את לכבוש ישראל כלל על היא המצווה שכן קטן. כל את לכבוש מחויב אינו הפרטי והאדם הארץ,
הוא ישראל רץ בא בית קונה הוא שאם אלא הארץ,
כללית מצווה. מקיים
הטעמים בב' צורך יש מדוע ברור. ממילא אף כי
היא הארץ כיבוש מצוות היא אחד שמצד מאוד
זה בגלל דווקא מקום מכל בחשיבותה, גדולה היא - זו כללית במצווה הפרט של השייכות. קטנה המצוות של מהותה שמצד להסביר צורך היה ולכן
וכיבושה– הארץ גאולת גדולה היא ישראלית וכלל
למצוות הכללית הארץ כיבוש ממצוות להקיש ואין – קטן הפרט על חיובה הואיל אך אחרות. מקום היה
ישראל ארץ כיבוש על עדיפה מילה שדווקא. ר לומ לכן שוקלין "אין ש להוסיף הריב״ש הוצרך לכן בחינות בעלת מצוה וזו שהואיל והיינו. בזו זו "מצוות
שונות– אלא בו לך שאין לעיקרון לחזור צריך אז אחת במצווה מחידוש להקיש אפשר ואי חידושו,
שקול ל מסוגלים לא אנו כי אחרות, מצוות לעניין
. הדברים
יז. הרמב״ן שיטת כן גם היא שכן מסתבר למעשה הרמב״ן כוונת שאין והיינו הטעמים. ב' את שכתב זה את זה משלימים הם אלא שונים, טעמים ב' שאלו
. כנ״ל
הריב״ש עם ורשב״ש תשב״ץ מחלוקת
יח. שהסיבה והריב״ש, הריטב״א של זו קביעה והנה
ראל יש בארץ הקרקע קניית שמצוות סובר שהרמב״ן
כיבוש– של כללית מצווה היא שנויה היא. במחלוקת של תלמידו תלמידי בין הינה המחלוקת של עיקרה
מחד– הרשב״ש ובנו התשב״ץ הרמב״ן: לעומת
מאידך והריב״ש. הריטב״א
( בתשובה התשב״ץ הנה יט. 11 ) האם בשאלה עסק
שבת בערב ישראל לארץ ספינה על לעלות. מותר
הכרח יהיה נפש יקוח פ שמחמת היא היסוד הנחת השייט– כדי תוך שבת לחלל בעצם היא והשאלה שיהיה למצב עצמו את להכניס לאדם מותר אם להלכה קשור הדין יסוד השבת. את לחלל מוכרח ספינה על לעלות אין הרשות שלצרכי הקובעת ונראה הואיל ו', עד ד' בימים שבת חילול שתחייב
אם זאת ומת לע השבת". את לחלל (גורם) כ״מתנה יותר– מוקדם או שלישי ביום נעשית העלייה אינו של בשיט זה וכל השבת". את לחלל כ״מתנה נראה אפי הספינה על לעלות מותר מצוה לצורך אך 'רשות,
שבת. בערב האם היא הרשב״ץ נזקק שאליה השאלה כן אם עליה שמתיר מצווה דבר נחשב ישראל לארץ העליה
שבת בערב ספינה. על
כ. לארץ העליה שאכן הרשב״ץ מכריע במסקנתו בערב גם מותרת לספינה והעליה מצווה, היא ישראל שהעליה הרשב״ץ מוכיח דבריו כדי שתוך אלא שבת. אם (וממילא המצוות משאר גדולה היא ישראל לארץ
כ״ש בער״ש, לספינה העליה הותרה מצוות לשאר מהסוגיה בדיוק היא הרשב״ץ ראיית לא״י). בעליה
גיטין( במסכת נ״ל ה 5 ) לנכרי שאמירה האומרת
וע״ז בא״י. קרקע קניית לצורך הותרה דאו' באיסור
" הרשב״ץ: כותב שבות לעכו״ם דאמירה גב על ואף פי על ואף רבנן… גזרו לא א״י יישוב משום הכא
קרקע… שם לקנות אלא בא״י, הוא שכבר ואפ״ה
שב שריה,' דאורי מלאכ' שהיא בכתיבה דאמירה ות הוא שעדיין לא״י עליה משום להתיר לנו שיש כ״ש גדול יותר מצוה שהיא אליה לעלו' ורוצה לה חוצה לארץ בחוצה הדר כי שם שהוא למי בה קרקע מקניית
אלוה." לו שאין כמי דומה גר שכבר מי אם וחומר: קל עושה שהרשב״ץ והיינו
בא״י– דירתו את ולבסס חייו את להקל ורוצה בא״י
בית עוד לקנות כדי שטר לכתוב לגוי לומר לו הותר ישראל– בארץ לצורך לגוי אמירה שמותרת שכן כל בית מקניית גדולה היא לארץ העליה כי לארץ. עליה
הרשב״ץ- שלשיטת והיינו ישראל, בארץ עיקר
המצווה בארץ. לדור ו לעלות המצווה היא הזה בזמן
שהרשב״ץ לכך לב לשים ויש כא. מה על חולק
בר לעיל שראינו יטב״א קניית לדעתם, שכן. ובריב״ש
הקרקע בשביל לא היא לנכרי אמירה עבורה שהתירו
אלא ישראל, בארץ הדירה מצוות כללית מצווה היא
מה ממילא ערלים. ביד הארץ תשתקע שלא שהתירו
– לנכרי אמירה בא״י בית קנית עבור ראיה אינו
שהיא, לארץ העליה לצורך לנכרי אמירה גם שמותרת
. פרטית מצווה
כיבוש למצוות אזכור אין התשב״ץ לפי זאת לעומת מארץ הנכרי והוצאת הקרקע קניית עצם ע״י הארץ
ישראל– בא״י המגורים הוא שלו הדגש כל. אלא המגורים לעצם מצווה" "הכשר רק היא הקרקע קניית
הפרטי1. האדם של
הריב״ש ואכן, כב. אחרת( בתשובה 13 ) מתייחס
הריב״ש דבריו בתחילת הרשב״ץ. של הנ״ל תשובה לעלות שמותר הרשב״ץ למסקנת מודה שהוא אומר הגם לא״י, העליה לצורך שבת בערב ספינה על
1 של נוספת בתשובה שמצאנו לציין יש התמונה להשלמת
התשב״ץ( 12 ) הדירה בעניין כהרמב״ן שהלכה כותב שהוא
מהתורה– מצווה שהיא ישראל, בארץ מדגיש הוא שם וגם השאלה אכן זו בתשובה אמנם ישראל. בארץ הדירה את בעיקר
בא״י לדור מצוה יש האם היתה. גופא
הכרח של למצב עצמו את מכניס האדם שלמעשה הרשב״ץ של וחומר לקל שביחס אלא שבת. לחלל
כותב בארץ הקרקע מקניית גדולה לארץ העלייה לפיו
": הריב״ש ק״ו ועשה ההוא המשיב שכתב ומה בשבת ואפי' אונו עליו שכותבין בא״י שדה מהקונה דאורייתא במלאכה לכותי דאמירה שבות והתירו דבר שם שהוא קרקע שהקונה ואמר א״י ישוב משום דאדרבה בזה. נכונה דבר לא העליה לגבי קלה מצוה
העליה מן גדולה מצוה היא הכותי מן שדה. הקונה כי בה נתיר ולא לבד ולעצמו לשעת' מצוה היא העליה במלאכה לכותי דאמירה בין בידי' דמעשה בין שבות אלא לשעת' מצוה אינה א״י ישוב אבל דאורייתא. לכ״י היא ותועל' ומצו' היא לעול' המתקיימ' מצוה למדין ואין טמאים ביד קדוש' ארץ תשתקע שלא
ז להרמב״ן זה וכ״כ מצות, לשאר ממנה "ל".
הארץ גאולת שמצוות לשיטתו נאמן הריב״ש ואילו כללית מצווה היא עכו״ם מיד והוצאתה עולה שאינה פרטית מצווה היא בא״י לדור המצווה
הכללית המצווה. לערך
כג. בצורה הרשב״ץ של העמדה את שמשקף מי
ביותר– הטובה ב״ר שלמה (ר' הרשב״ש בנו הוא
בספרו( הראשונה בתשובה דוראן) צמח שמעון 14 )
במצות הקיימים עניינים שלושה בין מחלק הרשב״ש
הארץ: ישוב
. א " הדירה." שהיא הישיבה היא - עצמה המצוה
לארץ– העליה. ב ש היא אלא עצמה המצווה איינה
רק " מקדימה "סיבה. מצווה הכשר על מדובר והיינו – לא הוא לארץ מחו״ל העליה את יקדים לא האדם אם בא״י הדירה שהיא המצווה עצמם את לקיים. יוכל
ישראל בארץ בית רכישת שכולל מה – הארץ ישוב. ג רק כן גם היא להתפרנס– ע״מ ופרדסים גינות ונטיעת " אותה מכנה הריב״ש מצווה. הכשר מגעת סיבה
") )מקיימת – קיום את לבסס לאדם לעזור שעניינה
בהם אין אך זמן, לאורך ישראל בארץ (הדירה) חיים
עצמו. בפני עניין ב״יישוב כלולה בא״י שגר למי בית קניית זו "לשיטה ועל כאן, המגורים לעצם מצווה הכשר כאמור שהיא דאו באיסור לנכרי אמירה התירו הקניה עבור אם 'כן למי לא״י העליה עצם עבור זאת שיתירו וק״ו כ״ש
של המצווה עצם את יקיים שבזה כאן, אינו שכלל
. המגורים
כד. ארץ תחרב "שלא הרמב״ן שלדעת כן, אם יוצא
כללית– מצווה זו " קדושה תלמידיו תלמידי ונח'
הדברים: וש בפיר והרשב״ש התשב״ץ מבינים בעצמה הישיבה היא הקרקע של הקנייה. שמטרת עצם לשיטתם "כיבוש". של עניין בקניה אין לשיטתם
בזמן לעשות אדם ל שאפשר השיא הם כאן המגורים
. הגלות כיבוש שמקיים "ציבור" ואין עוד כל
ציבורית- והתיישבות את קיים ל הפרט של הדרך
רק היא וישיבה ירושה של והגדולה הכללית המצווה הפרטית המצווה ע״י הוא בא״י גר מישראל כשאדם.
הוא ובזה, הכללית מהמצווה קטן משהו מקיים
אין ליחיד התשב״ץ לשי '. מחורבנה הארץ את מוציא
לקיים יכולת מצוות את "ה כיבוש", ישיר באופן
קטנה. במידה לא אפילו
וה הריב״ש זאת לעומת שהדירה יאמרו יטב״א ר האדם על פרטית מצווה היא בארץ, והחיים ואין לגאול דווקא מחורבנה. הארץ של הוצאה בה לראות
מהנכרים, אדמה או בית קניית ע״י הארץ את ושחרור
האר – הנכרים משלטון ץ מיוחדת כללית מצווה היא
עמדה לפי ערלים מיד הארץ. לכבוש אפשרות יש
של״כיבוש". הכללית מצווה ב קצת לגעת לפרט ציבורית מצווה היא שכיבוש אע״פ נעשית שלא
– יחיד אדם ע״י כלל בדרך יכול הפרט מקום מכל
מסויים באופן. לקיימה
ה כה. מינה נפקא כאמור היא השיטות בין הפשוטה
דאו 'מלאכה לעשות לנכרי לומר היתר יש האם
לא״י לעלות ע״מ. בשבת
– והרשב״ש הרשב״ץ לשיטת. כן זאת לומדים הוא למיש החיים את להקל כדי בית לקנות מההיתר ק״ו
כאן גר. כבר והריב״ש– הריטב״א לפי זאת לעומת אין שהרי לא. ביד תשתקע שלא הארץ גאולת בין להשוות מה
של פרטית למצווה כיבוש, "קצת" שהיא לים, הער בא״י. מגורים
כו. בחו״ל שגר מי לגבי גדולה נפק״מ עוד יש אך
בא״י– קרקע לקנות ורוצה בה לגור! בלי
והרשב״ש– התשב״ץ לשי' לנכרי לומר היתר לו אין תכלית ואין הואיל כך, לשם דאו' מלאכה לעשות רק אלא בא״י, הישיבה את לבסס או לגרום הקנייה
הנכרי את."להוציא" הריב״ש לפי זאת לעומת הוצאת לשם נועד הייתר כל
קדושה– מארץ הנכרי לומר היתר יש לשיטתו ואכן
את ממנו לקנות ע״מ דאו' מלאכה לעשות לנכרי
יהודים קרקע באותה זה ב. שלב לאיגורו אפי' הקרקע
כז. נצייר חריפה בצורה המחלוקת את לקקף כדי
מקרה סכומים שנה כל תורם ש מחו״ל יהודי של
גדולים ושומרון יהודה גליל בנגב, התיישבות בשביל
: שאלה" עם לרב מגיע. הוא 'וכו אני לא״י אעלה אם
הזה הכסף את לתרום אוכל לא כבר להתיישבות– מה
שתגדל לכך לסייע או בא״י י בעצמ לגור עדיף:
בארץ."? ההתיישבות
: עונים היו והרשב״ש התשב״ץ אתה הגלות בזמן
מגורים– ללא בתים קניית וזהו א״י בדירת. מחויב עדיף לכן הזה. בזמן "כיבוש" דין אין מצווה. איננה
א״י ישיבת מצוות את ולקיים בעצמך. לעלות
ש נראה זאת, לעומת והריב" הריטב״א היו ש: ונים ע
א״י, כיבוש זה באמת הגדולה המצווה מצווה וזו
הפרטית למצווה אותה להשוות שא״א. , כללית ביניהם– ביחס ממילא ולפתח בחו״ל להישאר עדיף המגורים עצם מאשר יותר אותה ו״לכבוש" הארץ את
. כאן
הר בזהר הרשב״ץ דברי ע״פ הערה ק יע
מסויים פער על להעיר המקום כאן כח. בין שיש
לעיל( שהוזכרו הרמב״ן דביר 4 ) הרשב״ץ דברי לבין
הרמב״ן את שהביא מניין (על הרקיע זוהר בספר
( גבירול) אבן שלמה רבי של המצוות 15 ).
עניינים שלוש יש שלרמב״ן ראינו לעיל כאמור ציבורית התיישבות כיבוש, הארץ: ישוב במצות
בה הפרטית. והדירה התשב״ץ בלשון זאת לעומת שני רק שיש נראה
: חלקים" עשה מצות שהיא ז״ל הרמב״ן וכתב … רשות לנו ואין הארץ. לרשת המצות במנין נכנסת עלה מאמרו לזה ראיה והביא האומות. ביד להניחה את ורשו עלו וכתיב לך. אלהיך ה' דבר כאשר רש את ותמרו כתיב אבו לא וכאשר לכם נתתי אשר הארץ
בקולו שמעתם ולא לו. תם האמנ ולא אלהיכם ה' פי לכבוש יהושע במלחמת ב') (מ״ד סוטה בגמ' ואמרינן הכל דברי להרוחה דוד מלחמת חובה. הכל דברי שתירש בזכות בה וישבתה וירשתה ספרי ולשון רשות
. תשב הרז״ל ואמר ז״ל (רמב״ן) ][הרב זו המצוה שאין לאחר אף הארץ את לירש אלא עממין השבעה לאבד
ז״ל כמאמרם הארץ את שיניחו: חר לא או אבודם
כף תדרוך אשר מקום כל בספרי אמר וכן פנה גרגשי המקומות כל להם אמר נתתיו לכם בו רגלכם או שלכם הן הרי האלו המקומות מן חוץ שתכבשו ישראל ארץ יכבשו שלא עד ח״ל לכבוש בידם רשות מכם ועצומים גדולים גוים וירשתם לומר תלמוד
הפליגו היא מצוה שזו ולפי כו'. מקום כל כן ואחר עבודה כעובד שהוא לארץ חוצה בהדר ז״ל החכמים ישיבת אמר בה וישבת וירשתה בספרי ואמר זרה,
המצות." כל כנגד שקולה ישראל ארץ
התשב״ץ לב נשים אם בצורה הרמב״ן את מצטט
מז כ הוא חלקית. ה״כיבוש" מצוות את רק יר ואת
ה״דירה" הפ רטית– ההתיישבות מצוות את ומחסיר
. הציבורית מצוות שיש מבינים אנו אם משמעות: יש זה לחיסרון
ציבורית– התיישבות הפרטית שהדירה להבין אפשר שהישיבה וכשם הציבורית. מההתיישבות חלק היא התיישבות גם כך הגלות בזמן שייכת הפרטית
הפרט– ע״י להתקיים יכולה הציבורית מסוימת ברמה
– הגלות. בזמן למצוות גישה בגלות לפרט יש ממילא
א״י של הציבוריות שהיא הציבורית, [ההתיישבות
וזוהי. הציבורית הכיבוש למצוות המשך או ]חלק
והריב״ש הריטב״א שיטת. כאמור "קצה מבטאת מהן אחת שכל מצוות שתי יש אם "אך והדירה ציבורית) (מצווה הכיבוש המצווה: של אחד
ביניהן– קשר ם שו שאין פרטית) (מצווה ברורה אז שאפשר גדולה הכי המצווה הגלות שבזמן העמדה פעולה ע״י גישה או אפשרות ואין הדירה, זו לקיים
יותר גדול למשהו שייך הפרט. להיות של
הרמב״ן לשון להבנת נוספת הצעה
כט. הערה– עוד להעיר המקום כאן בשיטת והפעם
עצמו. הרמב״ן לשון בין פער יש לעיל שהערנו כפי למילה בא״י קרקע קניית בין ההבדל בביאור הרמב״ן
– הרמב״ן הרמב״ן. בשם והריב״ש הריטב״א ללשון
כתב" שלא הוא, ישראל לכל ותועלת מצוה דהתם
הקדושה. הארץ "תחרב שבקניית סובר הרמב״ן "חרבה תשאר לא שהארץ לכך גורמים אנו."הקרקע
כתבו– והריב״ש הריטב״א זאת לעומת " שלא
ערלים" ביד קדושה ארץ תשתקע דגש זו בלשון שיש,
הארץ העולם אומות מציאות שלילת. על באופן הרמב״ן לשון את לבאר דעתי לעניות ונראה האומות שליטת שלילת של הדגש מצד לא אחר, קצת
הארץ– על ע״י הארץ גאולת של הערך מצד אלא
בתוכה י. שראל עם של מלאה התיישבות
ל. את ללמוד יש הדברים הבנת את לדייק מנת על
בחוקותי( בפרשת הרמב״ן דברי 16 ) הפס 'על
: אויבכם עליה ""ושממו גדולה ראיה זו "וגם בכל תמצא לא כי לנו, והבטחה היא אשר ארץ הישוב
נושבת היתה ואשר ורחבה טובה חרבה והיא מעולם
אומה קבלה לא ממנה יצאנו מאז כי כמוה, , ולשון
ידם." לאל ואין להושיבה משתדלים וכולם והפירוש מחכה שהארץ לישראל, טוב סימן בדרך הוא המקובל בסבלנות וחיכתה דבר הצמיחה לא ולכן ישראל לעם
לעם שיחזרו ישראל. לעם
מדגיש הרמב״ן יותר: עמוקה הבנה להבין ניתן אך
להיות הוא א״י של שהטבע "טובה ואשר ורחבה
היתה מעולם" נושבת (בזמן כעת חרבה שהיא ומה.
ה את מבטא היא הגלות) צפייה שזקוקה הארץ, של לפרוץ חייב הטבע אמנם, עליה. יושבים ישראל, לעם
חייבת רץ והא שהואיל יצא א״כ חטאה, לא הרי הארץ אלא תתרחש לא זו חזרה שלה. הטבע את להוציא
עם בחזרת בה ולהתיישב לישב שיבאו לארץ, . ישראל
הרמב״ן( תלמיד בחיי רבינו של בלשון 17 ): " ויש
גדול סימן בזה קבלה לא שחרבה שמיום לישראל
אפרוחיה שישובו עד תקבל ולא ולשון, אומה לתוכה". המפורסם18 במכתב לבנו כותב הרמב״ן גם (:) "כל
מחברו חרב מחברו."המקודש המקודש שכל הסיבה
רו– מחב חרב מחבירו הוא רו מחב המקודש כל כי
בתוכו– עמ״י של לנוכחות יותר זקוק שם זמן וכל
מלאים– חיים שם חיי לא ישראל נמצא המקום אז ממילא ובחורבן. באבלות ממומשת, שאיננה בצפייה
המצב עצם זה, הרמב״ן לפי המושג""חורבן ש ברור שם אין אם גם שממה, והיא פורחת איננה שהארץ כלל! גויים דברי מובנים זה פי על ארץ תחרב שלא: הרמב״ן "
" קדושה - מא״י הגוי את להוציא שיש הכוונה אין מתוך בארץ, להתיישב שיש אלא כיבוש, מדין מפריחתה וחרבה שממה תהיה לא שהארץ אחריות בה גר ישראל, בארץ בית קונה כשיהודי וקדושתה.
מלאה– בצורה בה וחי לחיים חוזרת ישראל ארץ, גם
ישראל ארץ לחורבן. של התרופה אנחנו
לא. הרמב״ן כוונת את לדייק ניתן הדברים לאור
ולומר– קרקע קניית שמעלת הרמב״ן שכתב שמה
בכך היא מחלה לעומת בא״י ארץ תחרב "שלא
– "קדושה במובן הארץ כיבוש למצוות הכוונה אין הכיבוש מצוות (שזו מהארץ הגוי הוצאת של
בארץ– הפרטית הדירה מצוות לא ואף הציבורית),
מצוות" אלא זאת הציבורי. במובן בה" וישבתם כדי בא״י קרקע קונה מישראל שאדם שבשעה אומרת
קרקע– באותה לחיות הוצא של תהליך מתחיל הוא הארץ של ממומשת הלא הצפייה משממתה. הארץ להתכנס ורחבה טובה לארץ שגורם ישראל, לעם
חרבה– ולהיות שעם מה ע״י להתממש מתחילה
גוא ישראל על- הארץ את ל במצב בארץ. לחיות מנת באופן ונגאלת לחיים לחזור מתחילה עצמה הארץ זה
קדושה ארץ תחרב. ממשי""שלא שהגוי הכוונה אין
פה– יהיה לא אל טבעה את תוציא שהארץ אלא
אותה ומפתח אליה שב ישראל שעם מה ע״י הפועל גאולה זו משממה. אותה ומוציא כלכלית מבחינה
לפרוח הארץ של רצונה הוצאת וט: הפש במובן טבעה פי על. ולחיות
לב. שיטות שלוש לנו שיש יוצא הדברים לאור בארת הקרקע קניית של הגדולה המצווה מה להבין
בדאו אפי' לגוי אמירה הותרה שע״כ.'ישראל
והריב״ש– הריטב״א לשי' של מצווה מעין בזה יש ובזה מהארץ הגוי את שמוציאים מה ע״י "כיבוש"
ערלים יד תחת אינה. הארץ והרשב״ש– התשב״ץ לשי' מחמת היא המצווה
א״י לדירת. הסיוע ברמב״ן- שלנו המחודשת ההצעה לפי הארץ הוצאת
ממשי– בר הוא מחורבנה הוצאת מצוות קיום והיינו קניין ע״י אליה חוזר שעמ״י מה ע״י משממה הארץ
כאחד. ומגורים
לג. יוצאת הרמב״ן בשי' זו הצעה שלפי לב לשים יש לקנות ע״מ שבת לכתוב לנכרי לומר שההיתר חומרא או בה גרים וגם קרקע קונים גם אם דווקא זה קרקע שהארץ כך הזו הקרקע את יפתחו שיהודים דואגים
(כאמור- משממה יוצאת במה די הריב״ש לפי
ח פיתו ללא אפי' עכו״ם, מיד הקרקע את שמוציאים לעצם קשורה לא המצווה לרשב״ץ ואילו כלכלי,
כנ״ל בלבד, למגורים עזרה אלא.)הקניה
הרשב״א דברי פי על הערה
לד. בשתי הרשב״א. שיטת על להעיר יש גררא אגב
תשובות( 19 ) ( 20 ) שאין כלל קובע הרשב״א
היתר מצאנו שאם והיינו לזה. זה האיסורים להשוות
בסיטואציה לאיסור בנוגע חכמים של מסויימת– אין
או אחר באיסור דומה להיתר יסכימו הם ש הכרח חומרת את נשקול שאם הגם אחרת, בסיטואציה
המצווה– גודל לעומת האיסור שיש לכאורה יראה
ב וחומר. בקל להחמיר או להקל מביא התשובות תי ש
באיסור לנכרי אמירה היתר של הדוגמא את הרשב״א לומר האיסור ת לעומ בא״י, קרקע לקנות ע״מ דאו' מילה מצוות לצורך דאו' איסור לעשות. לנכרי שהמצווה לכך טובה דוגמא שזו טוען הרשב״א התירו ולא דבריהם העמידו חכמים כמילה חמורה
א״י– לגבי ואילו דאורייתא, באיסור לנכרי אמריה הם מצוות את מציג הרשב״א כאשר זו. באמירה הקלו
במילים נסח מת הוא ישראל בארץ הקרקע קניית
ישראל" בארץ קרקע לקנות כגון מועטת "מצוה,
אחרת" ובתשובה מצוה משום וביו״ט בשבת התירו
א״י". ישוב משום גוים של בערכאות וכותב בעלמא הוא הרשב״א הלא ביותר. תמוהים אלו ביטויים
הוא וכיצד הרמב״ן, תלמיד מצוות על כך מתבטא
שהרשב״א אחר כן כמו ישראל. ארץ יישוב בתשובות אמירה מהיתר ללמוד שאין הרמב״ן, כשי' סובר אלו למצוות ישראל ארץ יישוב מצוות לצורך לנכרי
מילה– מצוות אפי' אחרות השמיט הרשב״א כיצד של הכללית המעלה על הרמב״ן של דבריו עיקרי את
בא״י הקרקע! ? קניית
הרשב״א שהרי השאלה, את יותר עוד לחזק ויש לה. הרמב״ן רבו כשיטת קובע אחרת בתשובה עצמו
( 21 ) הן ישראל בארץ כולן התורה מצוות,"עיקר ש
בארץ אלא כלל נוהגות אין מצוות כמה כי."עד ואם התורה מצוות כלל של שעיקרן מודה שהוא אחר כן
בארץ– הם מתעלם הרשב״א הנ״ל בתשובות כיצד
" מועטת "מצוה הקרקע קניית מצוות את ומכנה מזה
בעלמא "מצוה?"או
לו. דרכים בב' זו קושיא ליישב. ואפשר היא בזה הרשב״א שי' שבעצם היא הראשונה הדרך והרשב״ש, התשב״ץ לשי' והמקור השורש בארץ המגורים היא המצווה שעיקר שמסבירים אך ביותר. גדולה מצווה היא אכן המגורים ישראל. סיוע שהיא במה רק הוא ערכה הקרקע קניית
"הכשר היא הקרקע "שקניית יצא ממילא ם. למגורי וודאי בדאורייתא, לנכרי אמירה התירו שעבורו מילה מצוות מאשר במעלתו פחות הוא ש״הכשר"
בעצמה המצווה. שהיא
לז. אחר– הסבר לומר אפשר אך על עמדנו שכבר הריטב״א שלשי' ביארנו לעיל כאמור לעיל. יסודו
ישראל בארץ הקרקע קניית מצוות והריב״ש היא ה״ציבורי הממד הציבורית. כיבוש למצוות "שייכת הפרחת על שדיבר הרמב״ן לדברי גם להיכנס יכול במקור מחורבנה. והוצאתה ישראל בארץ השממה את ליישב שעניינה ציבורית מצווה היא זו מצווה ישראל ארץ רוחב בכל ישראל שבטי ע״י. השממה
ירה הד מצוות מאשר גדולה יותר הרבה זו מצווה וההתיישבות הקרקע בקניית רואה הרמב״ן הפרטית.
גאולה- ישראל ע״י בה לגאולה השייכת פורתא, עליהם והשיתה ישראל לכלל התורה שייעדה הגדולה קניית אלו לשיטות הזו. הציבורית המצווה את
גדול– כללי ערך לה שיש מצווה ע״י הקרקע אך
ל כל בדרך שהרי קטן, הוא הפרט על החיוב כאמור
ציבוריות מצוות מקיים פרט. לא שמצוות הרשב״א שאמר שמה להסביר אפשר ממילא מצב הכוונה וכד' בעלמא מצווה היא הקרקע קניית לעומת קטן, הוא שהחיוב הפרטי, האדם על החיוב
גדול ודאי הוא שהחיוב. מילה
"קטנות מצוות שיש הרעיון לח. בחיובן " "ו״גדולות
לראות אפשר במהותן בע בתוספות ( זרה בודה 22 ).
גזרו שחכמים אומרת הגמ' כי מא״י ייצא לא שכהן חכמים זאת התירו ומ״מ העמים. ארץ על טומאה גזרו
א לשאת או תורה ללמוד מנת על יר מע. התוס' י שה
כך על הערות: שתי
(שאינו רגיל לישראל שאפי' גמרא, מביא תוס' ה 1) אשה לשאת מחו״ל לצאת היתר אין כהן) למצוות או
ש לומר התוספות נזקק ממילא ייבום. היתר של
לחו״ל לצאת לכהן הגמרא גרע לא כהן (שהרי
שיוצא באופן דוקא הוא רגיל) מישראל אישה לשאת
אח״כ. ישראל לארץ לחזור כוונה מתוך תורה וללמוד
2 ) שואל: התוספות ל לחו לצאת מותר כהן "האם
לצורך דווקא או מצווה כל צורך מיוחדות מצוות אלו
של בזה מביא התוספות תורה. וללמוד אשה לשאת
היא" עצמו התוספות שיטת שיטות. ב' בהנך ודווקא חשובות שהן אישה ולישא תורה ללמוד, מצוות וכן מעשה לידי שמביאה תלמוד שגדול תורה ללמוד
. יצרה לשבת אלא בראה לתוהו לא כי אשה לשאת
לא". מצות לשאר אבל
הן אשה ונשיאת תורה שתלמוד יוצא זה הסבר פי על לשאר מהן ללמוד אין ולכן וחריגות, חמורות מצוות
. מצוות דבריו בסוף אך תוספות: הפוכה שיטה מביא " אבל המצוות דווקא דקילי, דהנך מפורש, בשאילתות שהן מצוות לשאר שכן וכל קלות, שהן האלה
אשה ונשיאת תורה תלמוד זה הסבר פי על "חשובות. ביותר הקלות המצוות! הן השאלה עולה שכאן: כמובן שיש ייתכן כיצד
חריפה– כך כל מחלוקת תורה תלמוד מצוות האם הכי או חמורות הכי המצוות הן אישה ונשיאת
! ? קלות
תורה לימוד לדברינו היסוד מונח: כאן ש אלא לט. מקרא ללמוד יכול הוא מקום. בכל ללמוד יכול אדם
מקרא שניים רש״י, עם תהילים לקרוא תרגום, ואחד
תורה תלמוד מצוות לקיים ובזה. וכד' אין הפרט מצד שזו וודאי זאת עם בתורה". "גדול להיות חיוב לאדם
עצו מעלה לא אך תורה, תלמוד במצוות הכלולה ה מ
ידי ועל מסויים מרב וללמוד לחו״ל לכת ל לכן חיוב!
ל זה זו - בתורה גדול אחד מצד שהיא מצווה ערך עם
ע, צום מצד אבל ישראל, בעם חכמים תלמידי להקים
מאוד. קטן הוא עליך החיוב שני
וכן. ורביה פריה לגבי להסביר איך הפוסקים נחלקו ועסק הואיל ורביה בפריה התעסק שלא עזאי בן את אמרו השלחן ערוך וכן שיעורים הקובץ בתורה.
אליעזר הציץ אך אנוס2. שהיה זו ורבייה שפריה כותב
2 שיעורים הקובץ ז״ל: יט" סימן ב חלק ז״ל עוד שם וברמב״ם
כל בה ודבק עזאי כבן בה ה ושוג תמיד בתורה נפשו שחשקה מי איירינן דהכא כיון וקשה ע״כ עון בידו אין אשה נשא ולא ימיו מ״ש א״כ גרידא איחור לענין ולא לגמרי המצוה ביטול לענין מת״ת לבטל דצריך אחרים ע״י לעשותן שא״א המצות מכל פ״ו אלא פ״ו ממצות פטור אינו כה״ג דבאמת ונראה המצוה לקיים
והיינו עון" בידו "אין הרמב״ם וכלשון טולה בבי כאנוס דנחשב דעתו להסיח יכול היה שלא בתורה כ״כ דבוק היה עזאי דבן
אחר."… לדבר ממנה
וב: יד" סעיף א סימן העזר אבן השולחן ערוך בן על חז״ל אמרו
אשה נשא שלא עזאי שנפשי אעשה מה ואמר אותו ושאלו ב ס״ג [יבמות אחרים ע״י שיתקיים לעולם אפשר בתורה ]חשקה בתורה נפשו שחשקה דמי והש״ע והטור הרמב״ם כתבו ולכן עון בידו אין אשה נשא ולא ימיו כל בה ונדבק עזאי כבן תמיד לישא לו שאפשר ואף עכ״ל עליו מתגבר יצרו יהא שלא והוא
עזאי כבן הוא אם [ב״ש] מזונות משום טירחא לו יהיה ולא אשה פשיטא אמנם וכלל כלל התורה מן לפרוש ביכולתו שאין בן היה הש״ס חכמי בזמן וגם וכלל כלל מצוי אינו כזו שמדריגה ואמרינן כלל זה הביא לא והרי״ף לו שני ואין אחד עזאי וכל ולולב סוכה לעשות ת״ת שמפסיקין דשבת] [פ״ג בירושלמי
מצווה ממש לא וזה העולם את לקיים מצווה כללית, ולא תורה למד עזאי בן ולכן ואחד אחד כל על חיוב כל על חיוב ממש לא זה כי ורביה בפריה התעסק
לא כי ל גדו מאוד המצווה של הערך אבל אחד3, בראה. לתוהו למצוא האדם את שמכריח דבר אין וגם
בחו״ל דווקא אשתו. את
מ. ב בהן שיש מצוות של מושג שיש חזינן כן 'אם
גדול– מאד כללי ערך בעל ככלי צד צדדים, וצד
דברי את להסביר ניתן זה וכעין קטן שחיובו. פרטי, אחד שמצד ישראל, ארץ ישוב למצות ביחס הרשב״א קלה מצווה גם היא שני ומצד מאד, גדולה מצוה היא
הפרט על החיוב מצד. מאד,
ומסקנת מקוטנא יהושע הג״ר ת בשיט המחלוקת המדינה תקומת עם אליעזר הציץ
יהו רבי מא. מקוטנא ע ש ( מלכו ישועות בשו״ת 23 )
(מגורים הדירה מצוות שבין ליחסים )התייחס
כיבוש מצוות ין לב, ישראל בארץ האדם על הפרטית
הרמב״ן לשיטת בה והיישוב. הארץ
מחדש מקוטנא: הרב אלא אינו המצוה יקר "ע
הירושה, והישיבה לכבוש שלו בתוך העושה כאדם
, תחת שתהי' א״י של ריקנית ביאה על לא ירושתינו
עתה". - הרמב״ן בדעת זה הסבר לפי בארץ לדור מצווה יש
דווקא בא״י לגור זה המצווה עיקר אבל, ישראל יושבים אנו ואז א״י את וכובש שולט ישראל כשעם
שלנו. השלטון תחת שלטון ללא ישיבה שיש בשעה
" ריקנית "ביאה זו – חלקית מצווה. שהיא
בתורת ותניא נברא שלא לו נוח לעשות שלא הלמד וכל ות המצ הלמד אותם ועשיתם תשמרו מצותי ואת תלכו בחקתי אם כהנים שלא לו נוח לעשות שלא שהלמד לעשות שלא הלמד לא לעשות א ס״ג [כתובות ר״ע בת את קידש הלא גופה עזאי ובן ]נברא
מר לו ובהכרח ופירש נסיב ב] ד [סוטה בגמ' אוקימתא ולחד היתה ואפשר וכלל כלל התורה מן לפרוש ביכולתו היה שלא
[נ״ל."] התורה מן פורש היה אם נפשות סכנות
: ב" פרק טז סימן ד חלק אליעזר ציץ שו״ת 3 כללית במצוה העולם תיקון משום כללית מצוה של אופי שהיא פו״ר כמצות שהשם מיושב העולם שיהיה זו מצוה משרשי החנוך וכמו״ש
חפץ ב״ה אמרינן יצרה, לשבת בראה תהו לא כדכתיב בישובו וכמו אחרים, ע״י להתקיים אפשר העולם ישוב של זו דמצוה אעשה ומה ע״ב) ס״ג (ד' ביבמות לחכמים עזאי בן שהשיב ומצות אחרים, ע״י שיתקיים לעולם אפשר בתורה חשקה שנפשי פטור במצוה דעוסק משום להתאחר מותר לכן מאד, גדולה ת״ת
ולא מאד גדולה מצוה שהיא תורה בתלמוד שכן וכל המצוה מן בעיון". בה עוסק ואחד אחד כל
הט נקודה מב. היא מלכו הישועות בדברי ביאור עונה
שלו ההגדרה [לא הגלות בזמן י א יישוב ל״מצוות
שלטון תחת ביא מ הוא שיטתו את להסביר מנת על ].
דוגמ לפסח– מצות הכנת הלכות מ א שכשם וטוען
המצווה– עצם לא הם המצות שהכנת הישיבה כך
של. מה מצווה לא הוא הגלות בזמן בא״י
ש יוצא הזו להשוואה נאמנים נהיה אם מלכו הישועות
הכשר רק היא הגלות בזמן ישראל ארץ שישיבת סובר נסתרת לכאו' זו עמדה הרמב״ן לשיטת אפי'. מצווה
מלשון הרמב״ן שזו הסובר, עצמו ממשית, מצווה
הכשר רק. ולא
( תורה של מאהלה בשו״ת ואכן מג. 24 ) הגר״י מביא
המחלוקת זו. בסוגיה מחלוקת שליט״א אריאל
ימית– פינוי בזמן עלה הת ג האם השאלה נשאלה שאז תחת במקום היהודי היישוב את להשאיר מצווה יש
מצרי. שלטון צוק יהושע הרב דעת ר ל היא זצ״ל מן כדעת פסוק
הרמב״ן. בשיטת מלכו הישועות מסיק הוא מכאן
אפשרות יש שאם שטחי תוך ישראל ארץ ב לגור כי מצרי, שלטון תחת בימית לגור אין ישראל מדינת
בעצם כן העושה ישראל ארץ, ת ישיב מצוות מבטל עצמה מצווה במקום מצוה" "הכשר שעושה מי כמו
המצה לאכילת המצות אפיית של למשל.)(בהתאם
בשתי צוקרמן הרב על חולק אריאל הרב זאת לעומת
: נקודות שרק איננה מלכו הישועות שכוונת מסביר הוא א. מצוות מתקיימת ישראל של לאומי שלטון תחת לאפוקי בא הוא אלא מלאה, בצורה הארץ יישוב שהשלטון לכו הישועות בזמן שהיה מהמצב
העות׳מאנ ב פגע בארץ י את לנהל היהודים של לת יכו היה לא אמנם שאז שני בית ימי כמו מצב אך חייהם.
יהודית– אוטונומיה היתה אך שלטון הישועות אף
נחש שהוא יודה מלכו בא״י הישיבה מצוות יום כק ב שתחת מודה אריאל הרב זאת עם מלאה. בצורה
סמכו ת א״י יישוב מצוות מתקיימת ישראל מדינת באו לא מלכו הישועות דברי עיקר אך בהידור. שלטון תחת בא״י במגורים שיש המצווה את לשלול
לאומי כנ״ל. אחר,
שלפי לומר אפשר שאי קובע אריאל יעקב הרב. ב שהרי זר, שלטון תחת לדור מצווה אין מלכו ת הישועו שאינה אלא מצווה, שיש כותב הוא סוף כל סוף כבתוך שעושה מי כמו גבוהה כ״כ איכותית ברמה
אפשרות שיש אחר ש לומר הכרח אין כן ואם שלו.
ש המדינה שטחי בתוך ישראל בארץ לדור חובה יש
בא״י בישיבה אין סוף כל סוף י שהר זאת, לעשות
המצווה של גמור ביטול אחר תחת. שלטון
מד. הבנת דעתי לעניות שיש היא מלכו הישועות תחת ישראל ארץ יישוב מצוות בין מהותי הבדל לא נכרי. שלטון תחת א״י ישוב למצוות יהודי שלטון כל של אחרת כאיכות אלא מצווה כ״הידור" רק
. המצווה הרמב״ן לשיטת כאמור שהרי כיבוש מצוות: ג', ישנן
התנחלות ציבורית והתיישבות פיתוח, מצות וכן
הפרטית ירה שהד כותב הרמב״ן הפרטית. ה״דירה" – וישבתם "וירשתם… במצוות כלולה כן "גם
שבאופן ה על ולא הכלל על מצוות הן פשוט. פרט מצוות בין מהותי הבדל שיש מאד, מסתבר ממילא
מהאומה חלק מהכלל, חלק הוא כאשר הפרט חלק,
ו הכיבוש ממצוות הה – הציבורית תיישבות לבין הצורה פרטי. כאדם שמתקיימת המצווה רק היא הפרטית המצווה את לקיים ה״נורמאלית" תחת הפרטית המצווה קיום הכללית. מהמצווה כחלק
היא מהותי ן באופ אך פרטי חיוב אמנם היא זר שלטון של דבבואה בבואה ה המקורית צורה קיום של
של הפרשנות עם מסכים אני זה בהקשר. המצווה מלכו הישועות בכוונת צוקרמן יהושע. הרב
ביטוי לידי בא זה רעיון מה. אליעזר הציץ בדברי
( 25 ) ישוב במצוות שיינויים שני ם שישנ שמבאר
המדינה. קום אחר לפרט ביחס ישראל ארץ הוא
הרמב״ן דברי על דבריו את. מבסס המצווה את מקיים הפרט שעכשיו הראשון השינוי
מהכלל, כחלק בארצה- השולטת מהאומה חלק ובזה
י מצוות ישראל ארץ ישוב המשך היא שלו הפרטית
הכללית המצווה. של לארץ העליה חובת זה בהקשר
עלתה של. רט פה הפרט שעתה השני, השינוי מקיים" רק לא "דירה חלק להיות מתבקש הוא אלא ישראל בארץ
וההצלחה הפיתוח הצמיחה, מההתיישבות, יישוב של
והמדינה הארץ להיות מתבקש הפרט ז״א. כולה
שותף הכללית ההתיישבות במצוות. פעיל
יהושע רבי להבנת משך ה הם להבנתי אלו דברים הרמב״ן בשיטת הנ״ל. מקוטנא
מו. זאת עם ישוב להקים עניין יש האם לשאלה יחס ב מצרי– שלטון תחת ישראל בארץ יהודי לעניות י דעת
כלל מצווה גופא בזה יש על ית הנ״ל הריב״ש. פי
ישראל בארץ נמצאים שיהודים שבזה והיינו קרקעות שם שקונים ידי על מחורבנה אותה ומוציאים
– ובזה הארץ, כיבוש ממצוות מקצת מקיימים הם ישראל לכל וטובה לדורות מצווה. היא
אין שבגלות שסובר התשב״ץ לשיטת שאף ר אפש "דירה– רק אלא "יבוש כ מצוות ישראל שמדינת אחד
מצומצמים– גבולות בתוך קיימת שאפשר הרי באותם "כיבוש" מקצת מקיים כן כזה במצב שהפרט הוא בזה שהרי זר, שלטון שתחת ישראל ארץ חלקי
ש ארוכה" "זרוע של סוג והשלטון ה״ציבור" ל
ש במדינת התשב״ץ אפי' זה באופן וממילא ישראל,
מצוות" לקיים שאפשר יודה "כיבוש מסויימת. ברמה יישוב לקיים אפשרות היתה שאם לענ״ד מסתבר לכן היתה זר, שלטון תחת אפי' ישראל, ארץ בחבלי יהודי
ו שם לגור מצווה ל ובזה וכו' רקעות ק שם רכוש טובה כאמור שהיא מחורבנו המקום את ללהוציא
ישראל. לכלל
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה