מסירות נפש עבור כלל ישראל - דף מקורות

▪ ישראל כלל עבור נפש מסירות הרב טבדי בנימין

או להרוג של במקרה בידיים אקטיבית פעולה לעשות היתר אין - להרג

א עמוד עד דף 1. סנהדרין

רוצח- מה לרוצח, המאורסה נערה ומקיש ואל יהרג

המאורסה- נערה אף יעבור, רוצח תעבור, ואל תהרג

לן- מנא? גופיה לקמיה דאתא דההוא הוא. סברא קטליה זיל דוראי מרי לי אמר ליה: ואמר דרבה,

לא- ואי לפלניא, לך-. קטלינא לקטלוך ליה: אמר

דידך דדמא יימר מי ל. תיקטו ולא טפי סומק דילמא

טפי סומק גברא דהוא. דמא

ב עמוד עד דף סנהדרין מסכת 2. תוספות

קודם ה״מ עצמו למסור מיחייב כי גופיה וצח ור - בידים שיהרג כגון מעשה עביד דלא היכא אבל שאין מסתברא ומתמעך התינוק על אותו שמשליכין דדמא חזית מאי אדרבה אמר דמצי עצמו למסור חייב כיון טפי סומק דידי דמא דילמא טפי סומקי דחבראי

מעשה. עביד דלא

3 קמב סימן ישראל) ארץ (ענייני כהן משפט. שו״ת

שלו עתרת גלן. סט תרע״ו, כסלו י' בע״ה, מלכים 'הלכות הגביר סוע״ה, המאוה״ג הרב וחביבי ידי״נ לכ' וברכה

שלו וכא״ל שליט״א פינס זלמן מו״ה.'הנכבד

… הנוגע בדבר כי הרמב״ם בשם כתב הנכבדה בשיחתו כתר״ה יודע אולי הסכנה, על משגיחין אין רבים להצלת נא ייטיב הרמב״ם, בספרי זה מבטא כתוב שבו המקום את

לי היא חדת בעניי כי. להודיעני

מחויב שהיחיד נאמר אם הדברים, בכונת הרבה לדון ויש

יהיה הרבים להציל כדי בסכנה להכנס מחודש דבר זה

מאד.

לדהתו מודים הכל לכאורה כי ס' והא ד״ה ב' ע״ד סו״מ, בן על להשליכו רוצים אפילו מעשה עושה שאינו דכ״ז

התינוק טפי סומק דחבראי דדמא חזית מאי להיפך, אמרינן משמע תינוקות שלושה או שנים על להשליכו רוצים ואם

ידע לא רבים לאותן וקצבה הוא, הכי דינא דה״נ נא.

או לשנים דוראי המרא יאמר אם להיפך גם כן נאמר ואם

משום תר מו יהיה לכו, אקטיל לא ואי לפלניא קטלו שלשה

א״א. . ודאי וזה רבים. הצלת האנשים של הפנימי כם (וער הוא ואם רבוא, כס' שקול אחד ויש אדם, מעין סמוי הוא

מיניה נפיק דילמא ראוי אינו שקולים שיהו מעליא זרעא

.)כרבים

הר לדעת ישראל כלל הצלת עבור לא ואפי' רבים, הצלת עבור אוטומטית נדחות אינן החמורות עבירות ג' ב

4 שם כהן. משפט

… כלל כאן הרמב״ם בל' רבים כונת ואולי הפוסקים כד' י״ל והתם דרבים ת״ת דמגילה דפ״ק כה״ג, ישראל אפי היחיד אצל דבר שום עומד אין הכלל 'דלהצלת ת״י ואינו ראש בשמים בת' בזה שהאריך וכמדומה, שכתבו,

מהג״ד כמדומני (אמנם ג״כ…) זה חדוש על מוכיחות ראיות שאין

5 קמג סימן ישראל) ארץ (ענייני כהן משפט. שו״ת

… שעה הוראת לך דאין מסתבר, עצמו מצד הדבר מיהו כלל הצלת כמו תורה ע״ד לעבור להורות ראוי' נחוצה כ״כ

שייך וג״ע בשפ״ד דדוקא י״ל, ועפ״ז ישראל. דין בהו

בע״ז. לא אבל שעה, הוראת

לעקור חכמים ביד כח דיש בסוגיא הנ״ל, ביבמות שהרי ב״ד כח לדין הנביא דין הש״ס מדמה בשוא״ת, מה״ת, דבר למגדר משני הכרמל בהר אליהו על כן ב״ד על וכמו שעה לפי ד״ת לעקור אפשר בכה״ג ודוקא שאני, מילתא לנביא האסור דבר דכל נשמע אנו אף א״כ בקו״ע, אפילו

דאפילו קין הנחנ בשילהי קיי״ל הרי ובע״ז לב״ד, ג״כ אסור מהני ולא בחנק, הוא ג״כ בטלוה ולמחר עבדוה היום אומר בפ״ה הרמב״ם וכדפסקה בע״ז, שעה הוראת שום

נראה ופשוט לשעה וה״ה דוקא לאו והיום ה״ה, , מיסוה״ת כלל שייכא דלא לב״ד וה״ה נביא גבי הדברים מסתימת

שעה. ולצורך מילתא למגדר בע״ז דלא דה״ה י״ל וא״כ

כלל את גם להציל הבא ביחיד ע״ז לגבי היתר שייך יחיד שבין זה בחילוק לנו אין מה״ת דראי' כיון ישראל, הוראת לך דאין מטעמא עלה דאתינן אלא ישראל, לכלל מצינו לא דבע״ז וכיון מזו, גדולה וצריכה ראויה שעה של היתר בזה לנו אין דה״נ י״ל שעה הוראת של היתר

הכלל להצלת אפילו יחיד עבירת זו סברא נקבל ולא כולו, ודאי דבהו ושפ״ד, בג״ע כ״א מותר כולו הכלל דלהצלת כל דעל הוא דכללא שעה, בהוראת לנביא לשמע צריכים

לשמוע צריכים וה״נ תשמעון אליו שעה לפי כולן, המצוות שב״ד לכל, גלוי הדבר ישראל כלל ולצורך לב״ד, יתירו

אפי צריך דאין וי״ל שעה, לצורך, מב״ד רשות ליטול לו דא״צ דקיי״ל שבת, חלול במקום דיחיד נפש מהצלת ק״ו

משובח. זה הרי והזריז מב״ד רשות ליטול

זצ״ל קוק הראי״ה ותירוצי חינוך המנחת קושיית

6. החינוך ספר תכה

והם מהם, אותה כבשנו טרם בארצנו המחזיקין עממים שבעה להרוג עליהם שנאמר שנמצאם, מקום בכל ולאבדם וכו', והאמורי הכנעני שופטים בסדר המצוה ונכפלה אותם, תחרים החרם ב'], ז', . [דברים

וגו… והאמורי החתי תחרימם החרם כי י״ז], [כ', שם 'שנאמר דיני מ תחילה נלחם ישראל מלך שאין לברכה זכרונם שאמרו מה המצוה, ומלחמת הנזכרים, עממין שבעה מלחמת שהיא מצוה מלחמת אלא אינו אלו ובמלחמות עליהם, שבא מצר ישראל עזרת ומלחמת עמלק,

מבוארים פרטיה ויתר דין. מבית רשות ליטול. צריך

זו מצוה ונוהגת, ונקבות בזכרים בידינו כח שיש זמן ובכל מקום בכל

להורגם. . . מבלי להורגו ויכול מהם אחד לידו ובא זה על ועובר

שנאמר לאו על שעבר מלבד זה, עשה ביטל, הרגו ולא בדבר שיסתכן נשמה… כל תחיה לא ט״ז] כ', [דברים עליהם

7. חינוך מנחת תכה

… ובא ע״ז ועובר המחבר, ב הר וכתב בדבר שיסתכן מבלי להורגו ויכול לידו

- 'וכו מפני נדחים המצות דכל נהי וצ״ע ציותה דהתורה זו מצוה מ״מ הסכנה תסמוך לא דהתורה וידוע עמהם ללחום ובדרך ברמב״ן כמבואר הנס על דיני' בעת הצדדים משני נהרגים העולם

ללחום גזרה דהתורה חזינן א״כ מלחמה סכנה דחוי' א״כ סכנה. דהוא אף עמהם אף אותו להרוג ומצוה הזה במקום

וצ״ע: שיסתכן

8. החינוך ספר תרד

העולם מן זכרו ולאבד עמלק של זרעו למחות שנצטוינו י״ט כ״ה, [דברים נאמר זה ועל וקטן, גדול ונקבה, ]זכר

הכל. . הוא זכר שבכלל עמלק, זכר תמחה. את

וכענין, כולן הצבור על המוטלות המצוות מן וזאת

זכרונם שאמרו מצוות שלש ע״ב] כ' [סנהדרין לברכה מלך להם למנות לארץ כניסתן בשעת ישראל נצטוו

ל ולבנות עמלק ז. רע ולהכרית הבחירה בית הם

מישראל יחיד כל על גם כי ובאמת הזכרים החיוב מוטל מקום בכל בידם כח יש אם העולם מן ולאבדם להרגם

זרעם מכל אחד ימצא אולי אם זמן. ובכל זה על ועובר ולא להורגו בידו סיפק ויש עמלק מזרע אחד לידו ובא

זה עשה ביטל. הרגו

9 תרד מצוה תצא כי פרשת חינוך. מנחת

וכו החיוב מוטל.'זכרים ה מישראל יחיד כל על כי ומ״ש זו ומלחמה הזמ״ג דאין זו ממ״ע נשים יפטרו למה צ״ע המגיה כיון דזה ונראה וכו' מחופתה כלה דאף מבואר וצ״ל ט״ס הוא תכ״ב במצוה לע' שצוה ומה מנ״ל בעל

עממין ז' גבי תכ״ה מצוה חייבות נשים דגם הרהמ״ח כ'

. ע״ש

מ סכנה במקום דאף דנראה לעיל כתבתי וכבר חויב כי כמבואר ניסים על דינים תסמוך לא דהתורה ידוע נפש ומסכנים להלחם צונו והתורה כ״פ ברמב״ן

במלחמה זו במצוה מחויב ס״נ דאפי' הוא גזה״כ א״כ ובלבל סנחריב עלה כבר כי בזה מצווים אנו אין והאידנא

פריש מרובא דפריש וכל העולם: את

10 תתקמד / ג כרך / הראיה. אגרות

… עפ״ד לומר יש החינוך עממין ז' מלחמת גבי שכתב

בה חייב יד דהיח עמלק, מחיית גבי וכן מחייתן, ומצות

סכנה בזה כשאין. דוקא מצות שהרי במנ״ח עליו ותמה בכך דמצותה בהם, דוחי זה כלל מן היא יוצאה מלחמה

סכנה בכלל. להכנס

בכללו הציבור על המוטלת צוה דמ ס״ל דהחינוך וצ״ל בהם וחי מכלל יוצא א״ז ליחיד סכנה בה יש אם דהא

מייתי, לא ציבור אלא עצמו מצד בה חייב אינו והיחיד

שאין ציבור מצות שבכל אע״פ ע״כ, הצבור כלליות מצד של דין בהם נוהג יהי' שלא לחדש לנו אין סכנה בהם

סכנה במקום גם בהם חייבים ויהיו בהם, וחי, לפרטים לפרטים סכנה בה שיש כזו בתכונה היא המצוה אם אבל חייב היחיד גם שיהי' ראי' אין שעדיין אומרים אנו

להעמי הציבור. עם כשאינו בסכנה, עצמו ד

כ״א חייב שאינו חינוך ב יפה התנה יחיד לע-כל לע-כן סכנה. כשא״ב

11. ש קמג סימן ישראל) ארץ (ענייני כהן משפט ו״ת

דבר שהוא אלא בה, נגע מילתא ולמיגדר שעה הוראת מטעם דלע״ד לעיל, כתבתי כבר ישראל כלל הצלת ולענין

ע״ז ב״ד שא״צ כ״כ. פשוט מצוה וממלחמת כלל ללמוד אין, לע״ד הם יוצאים דמלחמות הכלל עניני דע״כ

בשביל בסכנה רבות נפשות להכניס היתר מצינו ואיך היא, מותרת רשות מת מלח גם שהרי בהם, דוחי זה מכלל ונמסרים רבים ודאי שהיו המלוכה, משפטי מכלל הוא ואולי. שאני צבור והלכות דמלחמה אלא הרווחה,

ממון להפקיר כח לו שאין וכן בסייף, אלא להרוג למלך רשות דאין ה״ח דמלכים פ״ג הרמב״ם שכ' כמו באומה,

ועוד אלה וכל שם, הרמב״ם ופסקה ב') מ״ח (סנהדרין למלך נכסיהם מלך הרוגי וכמו גזל, הו״ל קיר הפ ואם לנו שנשארו שרידים הם כיו״ב (ובמק״א יחיד הלכות של התורה גדרי ע״פ אינם שהם, המלוכה ממשפטי צריך ומשו״ה, הרחבה כבינתו מלך לכל נמסרו בזה הדרשה שדרכי אלא בתורה, מקור להם יש אלה שגם בארתי, לבבו רום לבלתי נאמר ישראל בן לכל ששייך הס״ת ועל מיוחדת, קדושה לשם וכ״א ס״ת, שני לו שיכתוב

דיני ג״כ ומהם בידו מוחין ואין דרך לו לעשות פורץ מלך המלוכה דמצד שבס״ת אעפ״י וגו' סור,)ולבלתי

למק מזה ללמוד וא״א רשות, מלחמת ובין מצוה מלחמת בין המלחמה, אחר. ום

12. כהן משפט קמד

בה שנכנסים ממה כלל ללמוד שייך …ואין דזהו העולם. ע טב ע״פ וליהרג להרוג לסכנות מצוה ][=במלחמת

בכך, מצותו הכללית ומ״ע בדינו כ״א שלהם המצוה לקיים אותם שהורגין ב״ד מיתת מחייבי ללמוד שאין כשם

פקו״נ מפני, ית נדח שאינה מצוה שיש לומר מקרבך, הרע דובערת המצוה. עיקר דזהו הסבר עכ״פ שיהיה איך

במלחמות לסכנה המסירה היתר של, הדבר אחר… באופן או מלכים ומהלכות מיוחד ענין שהוא לדעתי אם

המלכות דיני אלינו חזרו המדינה תקומת ידי על

13 קמד סימן ישראל) ארץ (ענייני כהן משפט. שו״ת

של הכללי למצב שנוגע מה ג״כ הם המלוכה שמשפטי כיון, מלך שאין שבזמן הדברים, נראים מזה וחוץ

המשפטים של הזכיות אלה חוזרים האומה, דין בישראל שקם שופט כל שגם נראה וביחוד. בכללה האומה ליד

המלוכה משפטי כמה לענין לו, יש מלך הכלל… להנ. הגת שנוגע למה וביחוד,

האומה צרכי כלל שהם המלוכה, במשפטי הוא דן האומה את שמנהיג כל הכלל, להנהגת שנוגע למה אבל

העולם ולמעמד לשעתם. הדרושים

מד הכהן שמחה מאיר ר' הגאון דברי ו מכות- במסכת המשנה וינסק

14 ב עמוד יא דף. מכות

גמר נ מכן ולאחר תחתיו אחר ומנו כ״ג, מת דינו נגמר שלא עד אם גולה. אינו ה״ז כ״ג- מת דינו משנגמר מתני'.

דינו- שני של במיתתו. חוזר

שהרג- וכ״ג כ״ג, וההורג כ״ג, בלא דינו גמר לעדות ולא מצוה, לעדות לא יוצא ואינו לעולם. משם יוצא אינו

צרויה- בן כיואב ישראל צבא שר ואפי' לו, צריכים ישראל ואפי' נפשות לעדות ולא, ממון, משם יוצא אינו

קבורתו תהא שם מיתתו, תהא שם דירתו, תהא שם שמה, נס אשר שנאמר: לעולם. ,

15 הל'. רמב״ם רוצח ח ז,

לעולם מקלטו מעיר יוצא אינו הגולה בין לעדות או מצוה לדבר ואפילו

ואפילו פשות נ עדות בין ממון עדות מיד להציל או בעדותו נפש להציל הדליקה מיד או הנהר מיד או הגייס צריכין ישראל כל ואפילו המפולת ומן יוצא אינו צרויה בן כיואב לתשועתו ואם הגדול, הכהן מות עד לעולם משם

שביארנו כמו למיתה עצמו התיר. יצא

16. שמח אור שם

מצות כל דוחה נפש פקוח הלא יוצא, אינו למה טעם רבינו הוסיף דנגד רק תוכיח, ואסתר ישראל, דכל נפש פקוח ומכש״כ שבתורה, ולב כליות חוקר הטבע, יוצר מצות אחרי להוסיף לנו אין, הטבע

אין תו מות, משפט לו אין להרגו אל הגו לבב יחם אם כי אמר הוא להכניס לו אין הדם לגואל דמו שהותר וכיון להמיתו, ב״ד יכולים נראה כן ודאית, מסכנה חבירו הצלת עבור סכנה בספק, עצמו פ״ח שם (עיין דתרומות ירושלמי בשם כהגמ״י דלא מזה ומוכח עצמו להכניס דחייב (הי״ד) א' פרק משנה בכסף שהובא ה״ד) סוף

בו היטב למעיין מוכח אינו גופיה ומירושלמי סכנה, : בספק

17 כו פסוק לה פרק. במדבר

שָמָּה יָנוּס אֲשֶר מִקְלָטוֹ עִיר גְּבוּל אֶת הָרֹצֵחַ יֵצֵא יָצֹא: וְאִם

18. חכמה משך שם

מצוה לדבר הרשות, לדבר אלא לי דאין (שם) שאמרו מה פי על ונראה ב. יא, דף מכות עיין. הרוצח יצא יצא ואם הדם גואל ביד רשות כן, שאפילו יצא", יצא "ואם לומר תלמוד לו, צריכים שרבים צרויה בן יואב כמו מנין,

יהרגנו שמא נפשות, סכנת ספק מפני יצא לא ולכן וכו'. תשלח" "שלח שדרשו וכמו דם. לו אין הרגו ואם גו, להר הדם. גואל

19 יט פסוק ד פרק. שמות

נַפְשֶך אֶת הַמְבַקְשִים הָאֲנָשִים כָּל מֵתוּ כִּי מִצְרָיִם שֻׁב לֵךְ בְּמִדְיָן מ: ָשֶה אֶל ה' ֹוַיֹּאמֶר

20 שמות פרשת חכמה. משך

מתו כי מצרימה, שוב לך במדין) משה אל ה' (ויאמר

חיים היו דאם מוכח. נפשך את המבקשים האנשים כל בני להוציא לילך צריך היה לא נפשו את המבקשים אליו צריכים ישראל שכל פי על אף ממצרים, , ישראל

לרבינו צא י ומזה בסכנה. עצמו להכניס צריך אינו יוצא (ואינו מקלט: לעיר שהגולה ז) ב, (מכות במשנה לעדות ולא ממון, לעדות ולא מצוה, לעדות לא

ואפילו נפשות) לו צריכים ישראל צבא שר ואפילו

צרויה- בן כיואב ישראל לעולם (משם יוצא אינו תהא שם שמה", נס "אשר כה) לה, (במדבר שנאמר

תהא שם מיתתו, תהא שם דירתו, אור ועיין קבורתו). פרשת המכילתא יתפרש ומזה בזה. רוצח הלכות שמח

וראה בא קרחה: בן יהושע ר' אמר א. (פרשה יתרו לו עמדו לא משה של זכויותיו שכל מילה, גדולה כמה בני עמי את הוצא לך המקום לו כשאמר דחקו, בשעת אחת שעה במילה שנתעצל ועל ממצרים, ישראל

וגו במלון בדרך "ויהי."'שנאמר להרגו המלאך ביקש שנתרשל צדיק לאותו ושלום חס אומר) יוסי רבי ימול וחומר: קל משה דרש אלא אחת, שעה במילה הרבים להצלת דמה פירוש, נפשות. סכנת הרי, ויצא (המבקשים האנשים כל מתו "כי יתברך השם לו אמר כל בסכנה, עצמו להכניס מחוייב ואינו נפשך") את

סכנת דוחה שאינו לבד, התינוק על שהוא ה שמיל שכן מאוד וברור. נפשות,

שיט את מסביר זוין הרב ו שמח האור עם הרב של ומחלקותם תיהם

21 טו-טז עמ' ההלכה לאור זוין. הרב

להבחין יש כלום יחיד, להצלת בנוגע זה שכל אלא מגדולי שנים בדבר נחלקו זה? בדין לרבים יחיד בין דברי את ראה מהם שאחד מבלי נפש, נוחי דורנו,

קוק הכהן ורא״י מדווינסק שמחה מאיר ר׳. חבירו.

שמח "ב״אור אין רבים הצלת בשביל שאפילו כתב, הרמב״ם ראייתו: סכנה. לספק עצמו להכניס לאדם לו אפילו לעולם מקלטו מעיר יוצא אינו ש״הגולה כתב, ואם וכו׳ צרויה בן כיואב לתשועתו צריכין ישראל כל

, במשנה מקורו הדין למיתה". עצם עצמו התיר יצא עצמו התיר יצא ש״אם הרמב״ם שהוסיף מה אבל כיון לדבר: טעם לתת בשביל לדעתו, הוא, למיתה",

לכך עצמו להכ. ניס לו אין הדם לגואל דמו שהותר

חכמה" "משך בספרו הפסוק את זה עם לבאר הוסיף את המבקשים האנשים כל מתו כי מצרים שוב "לך נפשו את המבקשים היו שאילו לומר: רוצה נפשך".

ישראל את להציל למצרים לילך צריך היה לא. חיים

ה״אור של בראיותיו לפקפק מקום לכשנרצה, יש,

פשוט הוא מקלטו מעיר לה הגו יציאת איסור שמח".

כפרתו, לשם עונש בגדר שאפילו הוא הכתוב וגזירת מכיון דין: מוסיף הרמב״ם יוצא. אינו מצוה לדבר למיתה עצמו התיר יצא אם ממילא לצאת, שאסור של טעמו שזהו לא אבל עליו, נהרג אינו הדם וגואל כאן שיש בין זה בדין חילקו לא שהרי תדע, דבר.

שאמרו (כאותה כלל שאיננו ובין הדם גואל הדם)"ֹ גואל לו אין שאם "ומנין ב: מה בסנהדרין, . עליו לבנות יסוד שאינה ודאי בשמות מהפסוק ראייתו

הפסוק על התורה במפרשי (וראה.)הלכה

בדבר הרבה מאריך, כהן ב״משפט קוק "והגרא״י שם שאין זמן כל רבים, סתם לרבים. רבים בין ומבדיל ישראל כלל להצלת אבל כיחידים, דינם האומה, רוב ו״מיגדר שעה הוראת בתורת עצמו למסור אדם חייב

"מילתא שבית־ לכל גלוי הדבר ישראל כלל "לצורך. ליטול אפילו צריך "אין ולכן שעה" לצורך יתירו דין

מבית־דין…" רשות

מלחמת בתורת שלא ישראל כלל בהצלת זה וכל ״עזרת של מלחמה מצוה, למלחמת בנוגע מצוה.

המלוכה. משפטי - אחר יסוד גם לדבר יש ישראל״,

משפט יש בלבד המלך כבוד משום שהוא דבר על לא כל וגם לאומה הנוגע כללי דבר "כל אלא המלוכה, הכל עולה עושי בפני לגדור שעה הוראת של תיקון "נראים מוסיף: והוא המלוכה". משפטי בכלל הוא המלוכה שמשפטי כיון מלך, שאין שבזמן הדברים,

למצב שנוגע מה כן גם הם חוזרים האומה, של הכללי בכללה האומה ליד המשפטים של הזכיות."אלה מנהיג ו״כשמתמנה לישראל שופט קם אם ביחוד

הכלל דעת פי על מלכותי, בסגנון צרכיה לכל האומה לענין מלך במקום הוא עומד ודאי בית־דין, ודעת שם (וראה הכלל" להנהגת הנוגעים המלוכה משפטי

יש גדולה ראיה בראיות). ם הדברי בביסוס בארוכה (בהוספותיו הרמב״ן מלשון הרב לדברי להוסיף דבריו הובאו תעשה, לא מצות בסוף המצות, לספר

ה על "מצוה למעלה): שהעם ומי שופט ה על או מלך

ברשות."ֹ

ישראלי הגר״ש של טעמו לאור קוק הראי״ה שיטת עם שמח האור שיטת איחוד

22 הימיני. עמוד יד סימן ישראלי- לגר״ש

ב״משפט זצ״ל הרב מרן של דרכו אלא בזה לנו ואין הוצאה שהותרה שמה שכתב שכז) (עמ' כהן"

שהוא וכיון המלוכה. מדיני הוא רשות למלחמת שהם הדברים בבחינת כלול זה הרי ישראל, לתועלת מה״ת דבר לעקור אפשר שבהם מילתא, למיגדר

בזה. שהאריך שם עיין שעה. לצורך

אחר, באופן דלעיל המנ״ח קושית תתורץ ולפ״ז שמה חוששים ואין עממים ז' להשמדת למלחמה שיוצאים "וחי הדין אין זו שבמצוה מצד לא הוא להסתכנות

גם שהרי מלחמה, מדין הותר שאז משום אלא בהם", מלחמת רק ושונה הסיכון. הותר רשות במלחמת למלחמה ההוצאה בדיני רשות ממלחמת, מצוה בעצמו להוציא המלך בידי הרשות מצוה. שבמלחמת של בי״ד עפ״י שיהא צריך רשות במלחמת משא״כ בשניהם הסיכון והיתר המלחמה דין עצם אולם ע״א.

משפט בגדרי הכלול מלחמה מדין שהוא שוה, ממלחמת מצוה מלחמת בזה גרע ולא המלוכה.

מלחמה ע״י נעשה כשהדבר זה וכל רשות. .

מז א' פרטי באופן מישראל אדם ליד כשבא 'משא״כ ברמב״ם הוא וכן הנ״ל בחינוך מש״כ לפי אומות, גם המוטלת מצוה שזוהי ה״ד) מלכים מה' (ע״ה

קיים בזה ל, מישרא ואחד אחד כל על אישי באופן מצד אסור בהם שהסיכון המצוות, בכל הרגיל הכלל

בהם". "וחי

] הדברים תוכן במלחמה כי הדבר, להטעים עוד ונראה

אנו פרטים בתור ולא, אחד לגוף נהפך ישראל שכלל שעה באותה היא הכלל טובת כי עליהם, מסתכלים

של החידוש וזהו הפרט על ישגיחו ולא העינים. לנגד מצד זה במקרה נבחן בהם" שה״וחי המלחמה, היתר

ותרום ינצח אל ישר שכלל היינו ותועלתו, ישראל כלל הכללי בהם" "וחי כלומר אויביו, על. ידו משא״כ או״א כל על האישי הצו ועומד קיים במלחמה, שלא הפרטי בהם" "וחי מבחינת זאת לשקול צריך והוא

שלו. ]

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 27 - פרשת קדושים תשפב

עה״ת– החיים אור בפי' שבועי שיעור פרשת טבדי בנימין הרב ▪ תשפ״ב קדושים

ישראל– ארץ ארץ התורה וארץ ה'

יט פרק ויקרא

עֵץ כָּל וּנְטַעְתֶּם הָאָרֶץ אֶל תָבֹאוּ וְכִי )(כג יֵאָכֵל לֹא עֲרֵלִים לָכֶם יִהְיֶה שָנִים שָלֹשׁ פִּרְיוֹ אֶת עָרְלָתוֹ וַעֲרַלְתֶּם: מַאֲכָל )(כד וּבַשָּנָה

לַה הִלּוּלִים קֹדֶש פִּרְיוֹ כָּל יִהְיֶה:'הָרְבִיעִת אֲנִי תְּבוּאָתוֹ לָכֶם לְהוֹסִיף פִּרְיוֹ אֶת תֹּאכְלוּ הַחֲמִישִת וּבַשָּנָה )(כה אֱלֹהֵיכֶם: ה'

החיים אור שם

)(כג א '. כאן נאמרו מצות ג' וגו. הארץ אל תבואו 'וכי מעלין הכל ב) קי (כתובות אומרם דרך על הארץ ביאת

ג הארץ. לשבח מאכל עץ כל לנטוע ב' 'ו'. וכ ישראל לארץ ערלה שני: לנהוג

הארץ אל תבאו וכי באומרו ירמוז עוד הכוונה תהיה שלא הארץ אל הביאה כוונת תהיה אלא המורגשות לתיאבון

הארץ ולחשק לחיבוב ה הר בה ה' בחר אשר 'הקדושה

שמה.

מהשתדל המניעה להחליט זה דיבור כוונת אין כי ואמר

הא בישוב רץ שהתנה שמה למדת הא, וגו אלא׳ונטעתם

במאמר הארץ אל שתהיה המחשבה תכלית בבחינת הוא

הגוף. להנאת לא במושכלות הארץ למעלת

מאכל עץ באומרו שרומז ואולי הם שגם תורה בני על בעילות ה' ב) קיח (שבת יוסי ר' שאמר כמו נטעים, נקראו

כתיב ד עץ כן גם ונקראים נטעתי, נטיעות וה' בעלתי

ס״ה )(ישעי' בזוהר דרשו כן וכמו, עמי ימי העץ כימי

בפסוק רב) (ח״ג עצה את תשחית לא בן באדם שמדבר

עץ בה לנטוע הארץ הכנסת עיקר שתהיה ה' ויצו, תורה מחכים ישראל ארץ של אוירה כי תורה בני שהם מאכל

הנפש ומטהר כי מאכל עץ תורה בן ונקרא ב), קנח (ב״ב

לנפש. מזון ממנו

פ״ב רבתי כלה (מס' עקיבא ר' של ממעשה ולמד )וצא בצרה ונתון מת אביו שהיה תינוק לאותו תורה שלמד בעולם אביו נהנה תורה בדברי פיו שפתח ומיום גדולה

: העליון

שלא אטומים פירוש, ערלים לכם יהיה שנים ג' ואמר קדושים (תנחומא מאכל פרי שהוא תורה צפצוף מהם יצא

ובשנה לדבר, יכול התינוק אין שנים שלש שעד יד) לנו צוה, תורה לומר ילמדו לדבר שהתחיל הרביעית

יקרא וזה, ישראל שמע החמישית ובשנה, הילולים קודש

ים שנ ה' בן פ״ה) (אבות ז״ל כמאמרם פריו את תאכלו מאכל. . עץ להיות ויתחיל. למקרא,

וכיבושה– הארץ ישוב י ה טבע׳וחסד

א-ב פסוק כו פרק דברים

בָּה וְיָשַבְתָּ וִירִשְתָּהּ נַחֲלָה לְךָ נֹתֵן אֱלֹהֶיךָ ה' אֲשֶר הָאָרֶץ אֶל תָבוֹא כִּי: ּוְהָיָה תָּבִיא אֲשֶר הָאֲדָמָה פְּרִי כָּל מֵרֵאשִית וְלָקַחְתָּ

לְשַכֵּן אֱלֹהֶיךָ ה' יִבְחַר אֲשֶר הַמָּקוֹם אֶל וְהָלַכְתָּ בַטֶּנֶא וְשַמְתָּ לָךְ נֹתֵן אֱלֹהֶיךָ ה' אֲשֶר מֵאַרְצְךָ שָם: שְמוֹ

החיים אור שם

והיה אמר הארץ. אל תבא כי והיה להעיר שמחה, לשון

אלא לשמוח שאין הארץ בישיבת (תהלים אומרו דרך על

וגו: פינו שחוק ימלא )קכ״ו׳אז

לדעת צריך. וגו וירשתה נחלה לך נותן אלהיך ה' 'אשר

וגו אם׳ולקחת, הכתוב גזירת היא מה למימר ליה הוה

הציווי. התחלת שהוא כיון מראשית תקח

ש ונראה מצות. ד' ה' שיצו היא הכתוב כוונת

אחד בא גבורתו בעוצם ולא בכוחו לא כי בלבו שידע

אלהיך ה' אשר אומרו והוא ה', מתת אלא הארץ לרשת

לך נותן אלהיך ה' לומר ודקדק, שיקבל מנת שעל להעיר

עלי אלהותו נותן. הוא ו

מיושביה, הארץ להוריש 'ב לו המספיק דבר לו שיש הגם

אומרו והוא מארצו, ה' אויבי יגרש כן פי על אף בארץ

וירשתה.

וישבת שלישית כמו עצמה בפני מצוה שהיא הארץ ישיבת

א קי״א )כתובות ז״ל רבותינו הפליגו כמה שמצינו (

הארץ. ישיבת במצות

ו: גומר ולקחת כאומרו הבכורים הבאת רביעית

לך לך פרשת החיים אור

היו המרגלים וכששלחו ממצרים ישראל בצאת והנה

במדרגת גמורים צדיקים נענשו כבר ל, העג שעשו והגם,

זה לענין גמור צדיק שם מהם שימנע שיעור בו אין ו עליו, יקראו שלא האמורי… בערך גמורים צדיקים

ה את שהקניטו המרגלים שליחות אחר היו כן לא 'אשר

בגדר נכנסו ואז וכו' והמרו צדי ממנו ק ולכן האמורי, בערך לדחות כח בהם היה המרגלים קודם גמורים צדיקים כשהיו ה לנו נתן אשר מארצנו מקום פנה אליו יאמרו כי 'האמורי

הוא. מות ובן מורד זה הרי ירצה וכשלא

נשארו לא אל אמרי והמרו שחטאו אחר כן שאין מה האמורי עון שלם לא שעדיין ולהיות גמור, צדיק בחזקת

ההרה לעלות כשהעפילו תמצא ולזה להשמידו, בידם ין א וזה רים הדבו תעשנה כאשר ויכום ורדפום האמורי יצא

יג. א, (חבקוק ממנו)" צדיק רשע יגיד״בלע

בצדקתך לא ה ט (עקב משה אמר שבכניסתם עוד )ותמצא

האלה הגוים ברשעת אם כי 'וגו עונם נשלם. כי

. וגו לרשת בא אתה גמורים צדיקים שאינכם הגם זה 'וכפי

עליו ליאמר זכות שום לו אין כי משמעות כי. ממנו צדיק

ממנו צדיק צדיק ליאמר שיוצדק זכות קצת לו שיש יורה צדיק ליאמר הצדקות חלק לו אין ברשע מוחלט אבל ממנו

והבן. ממנו

רביעי ודור נכון על ה' דברי יתפרשו ומעתה 'וגו 'פי

תן ונ בעולם אופן בשום ביטול לה שאין הבטחה מבטיחו

שלם לא כי הטעם ובנתינת שמו יתברך לדבר טעם 'וגו שהיו לזמן אלא זה טעם יספיק לא כי לדעת תשכיל ואתה שלם לא שעדיין לצד ואז גמור צדיק שם בהעדר ישראל ישראל יהיו אם אבל לארצו בא יוכלו לא אמורי של עונו

במדרגת גמור צדיק תמנעם העון שלימות מניעות אין

מבוא התורה וקבלו ממצרים כשיצאו ולזה, ארצו לרשת שיכנסו האל נתרצה לארץ כי ארצו את ויקחו ומיד תכף עון אחר כן שאין מה רשעה, בעושי ויתקנאו בהם יתגרו

בגדר נכנסו מרגלים ממנו צדיק כל תום עד ה' איחר לזה טעם היה לא ואם האמורי, עון ישלים ביני וביני הדור

ועונם ומיד תיכף נכנסים בניו היו האמורי עון שלימות בצדק השופט ישפוט כאשר אחרים בעונשים: יפרעו

יישוב מצ היא ישראל ארץ שהיא משום כללית ווה ארץ בהשם והדביקות החיים

כ פסוק ל פרק דברים

הַשָּמַיִם אֶת הַיּוֹם בָכֶם הַעִדֹתִי נָתַתִּי וְהַמָּוֶת הַחַיִּים הָאָרֶץ וְאֶת

וּבָחַרְת וְהַקְּלָלָה הַבְּרָכָה ָלְפָּנֶיךָ וְזַרְעֶך אַתָּה תִּחְיֶה לְמַעַן: ָבַּחַיִּים לִשְמֹע אֱלֹהֶיךָ ה' אֶת ַלְאַהֲבָה חַיֶּיך הוּא כִּי בוֹ וּלְדָבְקָה ָבְּקֹלוֹ הָאֲדָמָה עַל לָשֶבֶת יָמֶיךָ וְאֹרֶךְ לְאַבְרָהָם לַאֲבֹתֶיךָ ה' נִשְבַּע אֲשֶר

לָהֶם לָתֵת: לְיַעֲקֹב ו ּלְיִצְחָק

החיים אור שם

וגו. ה' את 'לאהבה תחיה למען שאמר ממנו שלמעלה מה עם סמוך זה מאמר

וזרעך אתה וגו אומר׳לאהבה וגמר שטעם פירוש, את לאהבה הוא בחיים חפץ

וגו בקולו לשמוע 'ה' רצונו לא אם חיים לאדם מה כי, חייך הוא כי טעם ונתן, כאומרו בקונו האדם שידבק תסובב היא רצונו שעשיית יתברך וזה, בו ולדבקה

ימיך: ואורך אומרו והוא הבא לעולם ימים ואורך הזה בעולם החיים עצמו הוא

על לשבת ואומרו 'וגו מהשגת הוא כן גם זה ודבר, וגו אמר׳ולשבת ו כאל,

, השלימות ז״ל ממאמרם ולמד צא, התורה כל כוללת מצוה היא הארץ ישיבת כי חיים שכולו הבא לעולם חלק לו יש אמות ד' בה ההולך שכל א) קי״א: (כתובות

קוק הכהן יהודה צבי ה, רב שיחות 'עמ100 ישראל ארץ

מנה לא באמת מדוע אך הרמב״ם מצוות את שלו המצוות במניין כיבוש? הארץ

אלא אחרת, ממצווה ת פחו שהיא מפני זה אין זה: על השיב זצ״ל הרב אבא בשורשיו מבאר הרמב״ם הרי הנמנות. המצוות מכל יותר שהיא מפני אדרבה, שכוללות הכלליות המצוות את המצוות במניין לכלול שאין המצוות', ל׳ספר

כולה התורה כל את עיקר שהרי, כוללת מצווה היא הארץ ויישוב כיבוש מצוות.

מצוותי וכל כולה התורה כל קיום ארץ "ישיבת לכן, בארץ-ישראל דווקא הוא ה

לרמב״ם המצוות' ב׳ספר המעיין, . שבתורה המצות כל כנגד שקולה "ישראל ארץ- ישוב את הרמב״ם הבין איך לראות יוכל החודש, קידוש מצוות ישראל

היא הארץ ישיבת "כי הקדוש: החיים' 'אור בעל כותב וכן. המצוות לכל כשורש

התורה. כל כול״לת מצוה המצוות כל מעל העומדת ויסודית שורשית מצווה, זו

מנאה לא הרמב״ם. לכן

ויקרא החיים אור כה כה,

אדם בני לבות בהעיר תהיה והגאולה חוץ תשבו כי לכם הטוב להם ויאמר יערב ומה אביכם שלחן מעל גולים החברה זולת בעולם החיים לכם סביב סמוכים הייתם אשר העליונה ב״ה עולם אלהי הוא אביכם לשלחן

הנדמים תאוות בעיניו וימאיס לעד, לבעל נרגש גם הרוחני בחשק ויעירם מעשיהם יטיבו אשר עד חי כל, נפש עתידין זה ועל ממכרו, ה' יגאל ובזה גדולי הארץ אדוני כל הדין את ליתן הבית עלבון ה' יבקש ומהם ישראל

: העלוב

לחזור צדק גרי ומעוררת השכינה הופעת היא ישראל ארץ

יט ויקרא

)(לג אֹתו תוֹנוּ לֹא בְּאַרְצְכֶם גֵּר אִתְּךָ יָגוּר: ֹוְכִי )(לד הֱיִיתֶם גֵרִים כִּי כָּמוֹךָ לוֹ אָהַבְתָּ ו אִתְּכֶם הַגָּר הַגֵּר לָכֶם יִהְיֶה מִכֶּם ְכְּאֶזְרָח

אֱלֹהֵיכֶם ה' אֲנִי מִצְרָיִם: בְּאֶרֶץ

החיים אור שם

)(לג אתך יחיד לשון אמר וגו. אתך יגור 'וכי רבים לשון לומר וחזר בארצכם. נפשות תגרר הקדושה ארץ טוהר לצד גם השלום, עליו אבינו אברהם הצדיק באמצעות תהיה הגרים המשכת כי לצד

אמר לזה השבויות, בארצכם ואמר הקדושה, ענפי המשכת בגדר הם כולן לא כי הצדיק, אל לרמוז יחיד לשון אתך לרמוז

זו טובה פעולה בגדר ישנה היא שג: ם הארץ, למעשה

על ירמוז עוד אתך יגור כי ה' ויצו, אתנו הזה בעולם השכינה השראת גבוה ממקום גר לומר דקדק אתך (תהלים דרך על

בארצכם ואמר באדם. שכן אהל עח) ובאה עליון מקומה ועזבה השכינה, מקום שם כי הקדושה ארץ היא לגור לא. בארץ

אותו תונו א לך שאין, מכם כאזרח ואומרו השכינה. כאונאת ונאה 'וגו להתיהד הבאים וכו' הגרים על: להזהיר

)(לד וגו. מכם 'כאזרח סודו ה' גילה כאן שאמר מה והוא, האומות בתוך במצרים טבועים היו קדושו עם נפשות שכל

וגו מכם.'כאזרח ה ידידי שאבותיו לאזרח גוים שאבותיו מריעים זרע ישוה איך תאמר.'ואם

היית גרים כי אמר לזה בפרשת שפירשתי מה ועיין מצרים, קליפות תוך מעורבים היו נפשותם פירוש, מצרים בארץ ם

וגו. מצרים מארץ הוצאתיך אשר וגו' ה' בפסוק׳אנכי ב') (כ' יתרו גרים כי לשבח טעם לנתינת ישנו זה וכפי לשורשה, וחזרה בעולם זרחה ועכשיו הקליפות תוך נפשו היתה זה גר כן וכמו

שאם, 'וגו נכון, הטעם אין הגופות גרות על בשינוי שישנו ההבדל לצד נאהב יהיה שלא האומות מן הבא גר ישתנה כי

ישראל בית הגוים משפחות ככל לא כי: המשפחות,

יתרו פרשת החיים אור

הנה הן ממצרים או שיצ ישראל נשמות כי חן ליודעי כידוע כמוס סוד להודיע עבדים מבית מצרים מארץ בכפל ירצה עוד

שהיו בטומאת טבועים כי ג מו (בראשית כאומרו אותם הוציאו מצרים ירדו אשר ובניו אבינו יעקב ובאמצעות )מצרים

שם אשימך גדול לגוי שם. שפירשתי מה ועיין.

מי כי ז ד' (דברים עליו הכתוב שאמר עצמו הוא כי לה' נסתרות יודעי )'ואמרו גדול גוי ס. יני בהר שעמדו 'וגו

מצרים מארץ הוצאתיך אשר אומרו נכון על הכתוב יתבאר זה וכפי פי מצרים בטומאת משבייתם הנשמות הוצאות 'הוא

עבדים מבית ואמר עבדות, בבית במצרים עודם אבל ית', מועצותיו באמצעות שבררם המבורר העם שהוציא מה כנגד

שונאיהם בהם ישתעבדו: לבל

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

בוקר סבבא תשפב קדושים תהיו

ב״ה

ניסן, תשפ״ב

תהיו קדושים!

סבאבא לבוקר — הבאים ברוכים, יקרים סבא, סבתא ונכד!

אנו היום ניפגש במושג הקדושה, ובעז״ה נבין אותו באופן אחר ממה שהורגלנו לחשוב עד היום. לימוד משותף שלנו — ומוצלח!

הפסוק הפותח את הפרשה שלנו:

״דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״

כפתיחה נשאל מספר שאלות:

א. אילו דברים אתה מכיר שהם קדושים?

ב. מה גורם לדברים הללו להיות קדושים?

ג. מה משמעות הציווי ״קדושים תהיו״?

ד. איך נהפכים להיות קדושים? אילו מעשים צריך לעשות כדי להיות קדושים?

ה. למה יש בפסוק דגש לדבר אל כולם יחד — ״דבר אל כל עדת בני ישראל״?

סבא, סבתא, נכד — כיצד אתם עונים לשאלות אלו?

כעת ננסה ללמוד מדברי רבותינו בהקשר זה:

**רש״י**

״דבר אל כל עדת בני ישראל״ — מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל.

רש״י מציין את העובדה שפרשה זו נאמרה בהקהל. מדוע חשוב לרש״י להדגיש לנו את מה שמופיע בפסוק בפירוש?

**שפת אמת** [האדמו״ר השלישי של חסידות גור. נולד בתר״ז, ונפטר בתרס״ה — 1905]

״עיקר הקדושה על ידי שמכניס אדם עצמו בכלל ישראל, כי הקדושה שורה בכלל כנסת ישראל… ועל ידי הביטול להכלל יכולין להתקדש״.

השפת אמת כבר נותן לנו כיוון, ומסביר לנו שני דברים: א. מהי קדושה. ב. איך אנחנו יכולים להתקדש. וודאו שהבנתם היטב את דבריו!

**מאור ושמש** [רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין. מגדולי החסידות. נולד בתקי״א, נפטר בתקפ״ג — 1823]

למדו את דברי המאור ושמש, והבינו מה הטעות שעלול לטעות בגדול כשאדם רוצה להיות קדוש — והטעות שצריכים אנחנו להישמר ממנה!

״אי אפשר לאדם שיזכה אל הקדושה אלא אם כן שיהיה בכנסיה יחד עם הקהל… דהיינו שאם יתבודד עצמו ויפרוש עצמו מן הציבור יזכה בעבדות ה׳… דהיינו שאינו זוכה הקדושה, לכן נתחכם רש״י ופירש לזה קודם מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, הוא שהפירוש קדושים תהיו דהיינו בהקהל אלא הקדושה, אל לא יכול ויוכל הציבור מן עצמו ויפרוש עצמו יתבודד שאם דהיינו תהיו קדושים הוא שהפירוש לטעות האדם זוכה שאינו דהיינו בהקהל נאמרה זו שפרשה מלמד לזה קודם ופירש רש״י נתחכם לכן הקדושה, אל בהקהל אלא הקדושה אל ה׳ מבקשי הציבור עם עצמו״.

ממה צריך אני להיזהר כאשר אני רוצה לצעוד אל עבר הקדושה?

כיצד המאור ושמש מסביר בדבריו את השאלה ששאלנו על רש״י בתחילת הלימוד?

**מסכת ברכות, דף כא**

למושג קדושה יש גם ביטוי הלכתי שאנחנו מכירים מהיום יום: כל ״דבר שבקדושה״ כגון תפילה, קדושה, קדיש — נאמרים רק כשיש עשרה. מה מקור הלכה זו?

גמרא: מסכת ברכות כא

״מנין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר: (ויקרא כב) ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ — כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה״.

ובלשון המשנה ברורה:

״שכל דבר שבקדושה, כגון קדיש וקדושה וברכו וקריאת התורה ונשיאת כפים, אין אומרים אותו בפחות מעשרה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ויליפינן בגזירה שוה ד׳תוך׳, ונקדשתי בתוך בני ישראל, ׳תוך׳ ממרגלים דכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת הרעה… וקרואים עדה נשאר עשרה, יצאו יהושע וכלב, עדה הזאת הרעה״.

מדוע למדנו שכל דבר שבקדושה נאמר רק בעשרה? לפי מה? שימו לב למקור ולפסוקים — כיצד רואים שם שדבר שבקדושה הוא התכללות בתוך הכלל?

**ספר שערי יושר — רבי שמעון שקופ** [מגדולי הרבנים הליטאיים. נולד בתר״כ, נפטר בת״ש — 1939]

אם אני רוצה להיות קדוש, כלומר להתחבר לכלל — איך אדאג ואעשה דברים לעצמי? שימו לב להדרכה של ר׳ שמעון שקופ:

״מהי קדושה? … עיקר עבודתנו ועמלנו כל תמיד מוקדשים לטובת הכלל… והנה כשהאדם מישר הליכותיו ושואף שיהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה לעצמו גם להבראת גופו ונפשו, דרושות לרבים, גם יטיב זה ידי שעל קדושה מצות אל כן גם מתייחס הוא ונפשו, גופו לעצמו שבטובתו דרושות שאינן המותרות, סוג מן הנאה נהנה הוא אם אבל לו, הצריכים הרבים עם מטיב הוא מטיב הוא שבזה הקדושה, נגד היא זו הנאה ונפשו, גופו להבראת דמיונו, פי על לרגע לעצמו תועלת שום אין ולזולתו״.

מתי הדברים שאני עושה לעצמי הם ״קדושים״ ומתי אינם קדושים?

**עולת ראיה — לראי״ה קוק**

״עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו. ומי ששם את העבודה הזאת לנר לנתיבתו תמיד מתעלה לקדושה. אבל היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר כיון שאין מגמתו לקדושה, שיתעלה לקדושה, לולא ההתרוממות למעלת הקדושה על ידי הרבים, לטובתם ולזכותם…״.

באיזה מצב אומר הרב קוק ש״אי אפשר שיתעלה לקדושה״?

**רמב״ם** (בהקדמה לספר המצוות, שורש ד׳)

האם ידעתם שמצות ״קדושים תהיו״ לא מופיעה ברשימת תרי״ג מצוות של הרמב״ם! מדוע לא? הרמב״ם עצמו מסביר לנו מדוע לא מופיעה ברשימה:

״הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות שאינן בדבר מיוחד אבל יכללו המצות כלם, כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך ממנו, שהזהרתיך מה מכל והזהר וזה תעשה, לא מצות שיהיה מיוחד מעשה מעשות יזהיר ולא עשה מצות שיהיה מיוחד מעשה לעשות יצוה לא שהוא ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה, שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, כאמרו (שמות כג, יג): ׳ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו׳, ונאמר: ׳חקותי תשמרו׳ ׳ואת משפטי תעשון׳, ורבים כאלה. וכבר טעו בשרש הזה כן גם עד שמנו ׳קדושים תהיו׳ מכלל מצות עשה, ולא ידעו שאמרו ׳קדושים תהיו׳ ו׳והתקדשתם והייתם קדושים׳ הם צוויין לקיים כל התורה, כאלו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו׳״.

---

א. לאחר שלמדנו על מהות הקדושה, מה אתם עונים כעת לשאלות שבפתיחה?

ב. כיצד דברים אלו מתחברים לימים אלה — יום זכרון השואה אתמול, ויום העצמאות שיהיו בעז״ה בשבוע הבא?

ג. כיצד אתה מבין כעת את הברכות שאנו מברכים כל יום: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו…״?

ד. נסה לחשוב… מדוע הפסוק הראשון של הפרשה מסתיים במילים ״כי קדוש אני ה׳ אלקיכם״?

---

כשנשאל הרב שלמה זלמן אוירבך האם הוא נוסע לקברי מספרים, הוא נהג לענות שמידי פעם הוא מבקר את הקברים של הצדיקים הגדולים ביותר — וזאת מבלי לצאת מהארץ.

כששאלוהו לפשר דבריו, השיב שבעוברו ליד הר הרצל בירושלים הוא נזכר בחיילים שקבורים שם, וניגש להתפלל שם, משום שהם קדושים — שמסרו נפשם למען עם ישראל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מהו מימוש עצמי על פי היהדות - חינוך לחיבור לכלל

ב״ה

הדבק בכלל – דבק בשכינה

מימוש עצמי לפי תורת הרב קוק וגדולי ישראל נוספים

ר' קלונימוס קלמן אפשטיין - מאור ושמש פרשת קדושים

וזהו פירוש הפסוק: וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל. ופירש רש״י מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל. פירוש, פרשה זו - של קדושים תהיו, בהקהל - היינו שאי אפשר לאדם שיזכה אל הקדושה, אלא אם כן שיהיה בכנסיה יחד עִם הַקָּהָל בעבדות ה', מפני שרוב גופי התורה תלויין בה, דהיינו תפילה בציבור ודומיהן.

וגמר אומר הכתוב קדושים תהיו - הוו פרושים. פירוש, שבפרשה זו נצטוו ישראל להיות קדושים, ויוכל האדם לִטְעוֹת שהפירוש הוא קדושים תהיו דהיינו שאם יתבודד עצמו ויפרוש עצמו מן הציבור - יזכה אל הקדושה, לכן נתחכם רש״י ופירש קודם לזה מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל דהיינו שאינו זוכה אל הקדושה אלא בְּהִקָּהֵל עצמו עם הציבור מבקשי ה'. אבל מה שנצטוו להשמר מן הדברים המעכבים לעבדות ה' כנ״ל - לזה טוב התבודדות. ולזה מדייק רש״י מלמד שפרשה 'זו' של קדושים נאמרה בהקהל - 'זו' דוקא.

הראי״ה קוק - אורות הקודש ג עמ' רלז

האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה.

וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור הא-להי, כי שם מלא חל על עולם מלא, ולית שכינתא שריא באתר חסיר, וכיון דבאתר חסיר או פגים לא שריא, איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנכית לבדה. והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, בצרורא דלעילא דביה חיי כולא, הוא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני הא-להים, ומתענגים על ד'.

הראי״ה קוק - עין אי״ה ברכות ג מ

מנין שאין היחיד אומר קדושה.

תוכן הקדושה היא שיתרומם עי״ז האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כ״א כבודו ית' של אדון כל העולמים וקדושתו. והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפי' בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי הקדושה היא ההתרוממות אל הטוב והישר מצד עצמו כמו שהשכל גוזר, ולשלימות עצמו התשוקה נמשכת ג״כ מצד אהבת עצמו, שאין צריך עמה שכל כ״א רגש טבעי נטוע בכל חי. אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעיניו, הוא השלמת רצון קונו, [ועושה] זה יהי' מעושי רצונו של מקום בשלימות.

עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים. ומי ששם העבודה הזאת נר לרגליו כל ימיו הוא באמת מתעלה לקדושה, כי אין מגמתו אהבת עצמו. ע״כ אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע״י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, א״א שיתעלה לקדושה. ע״כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים והכלל.

וביותר יש בזה הכרה לקדושתו ית', כי ידיעת הקדושה ליחשה לשמו ית' היא שהוא מובדל ומופרש, והכונה שלם בתכלית השלימות. ע״כ אין לו יחש לנבראים, כי בהיותם אפשרי המציאות לא ישוו כלל אל ערך מחויב המציאות יתעלה. וכיון שלא יצוייר בחוקו חסרון איך תצוייר העבודה לו, ואם תצדק מה תפעל לו, ע״כ רוממות העבודה הוא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורם הזה, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. ע״כ א״א שתתגלה קדושתו ית' באמת ביחש לעבודת ד' כי אם ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה.

ולא לחנם נלמד הדבר ממקום הרשע של "עד מתי לעדה הרעה הזאת". כי מן הרשע נשכיל אל הצדק. כי אם הי' תכלית הרשע רק להרע לעצמו, לא היתה מדת הדין מדקדקת כ״כ עם חוטא חומס נפשו. אבל באמת, האדם נברא להיות פועל על הכלל ונפעל ממנו. א״כ עיקר רעת הרשע הוא ג״כ מפני הרעה שגורם אל הכלל כולו. "להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות". ע״כ היתה הקפידה גדולה במהרסי הכלל עד מתי לעדה הרעה הזאת. ומהם למדנו שמקור הטוב והצדק ג״כ במרומי מעלתו רק באוצר הכלל ינוח, ו״אלקים נצב בעדת א-ל".

הראי״ה קוק – עולת ראיה א עמ' רעא

כי במצב הקדושה התרוממות האדם היא אל הטוב והישר מצד עצמו, כפי הכרת האמת המבוררת, מה שאין כן התשוקה לשלמות עצמו, שהיא נמשכת ג״כ מאהבת-עצמו הפרטית, שאינה זקוקה כי-אם לרגש הקיום הטבעי הנטוע בכל חי. על כן עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו, ומי ששם את העבודה הזאת נר לנתיבתו תמיד הוא באמת מתעלה לקדושה, כיון שאין מגמתו לאהבת-עצמו. אבל היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר שיתעלה לקדושה לולא ההתרוממות למעלת הקדושה שע״י הרבים, לטובתם ולזכותם.

ר' שמעון שקאפ - שערי ישר (הקדמה)

והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו, הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ה' מאתנו, וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה״אני" שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל כל "אני" שלו מצומצם רק בחמרו וגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש ש״אני" שלו הוא מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס לה״אני" שלו בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך על פי דרכי התורה, ה״אני" שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית.

ועוד יש בזה מעלות של איש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה״אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה, ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל, ואת כל הבריאה כולה. ולדעתי מרומז ענין זה במאמרו של הלל ע״ה שהיה אומר אם אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, היינו שראוי לכל אדם להתאמץ לדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני, שאם יצמצם את ה״אני" שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז "אני" זה מה הוא, הבל הוא וכאין נחשב, אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול והוא ג״כ כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונשא גם ערכו הוא, שבמכונה גדולה גם מסמר היותר קטן אם רק משמש כלום להמכונה, הוא דבר חשוב מאד, שהכלל בנוי מפרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט.

וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים מטל שמים ומשמני הארץ שהם נתונים לכלל ישראל כולו, והתחלקותם להיחידים הוא רק בתור גזברות, ע״י שיחלקם לנצרכים, לכל אחד כחלק הראוי לו, וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו.

הראי״ה קוק – אורות ישראל

הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שאלה שבועית בהלכה 18 קדושים תשפב - שאיבת חלב בשבת

פרשת ערש״ק בס״ד תשפ״ב קדושים

טבדי בנימין הרב בהלכה▫ שבועית שאלה

משפחתיים צרכים בעקבות ועכשיו מהאם, ישיר באופן ינק היום שעד חודשים, בן4 תינוק לנו יש ב״ה של (לימודים

האם את שמחייב מה בקבוק, דרך חלב-אם לו לתת התחלנו באוניברסיטה )האמא כמה כל חלב לשאוב שעות

שתמיד כך בהקפאה, החלב את מור שלו מס שיהיה פ ביותר הנכונה הדרך מה הכוונה לקבל רצינו לתינוק. חלב יק

ו לשאוב בשבתו החלב את לאגור ת.

חליבה איסור חומרת הסוגיה ביאור – בשבת

שבת( במסכת, צה )א של ארוכה רשימה מובאת בשבת אסורות אליעזר רבי דעת שלפי מלאכות

: מהתורה

כגרוגרת והמגבן והמחבץ החולב רבנן: , תנו

בשבת- שגג דבש, חלות והרודה והמרבץ, המכבד,

חטאת. חייב

לד בהמשך את הברייתא מביאה אליעזר רבי עת דעת

עליו: החולקים חכמים

לא א אינו זה ואחד זה אחד אומרים: וחכמים שבות. משום

הפשוטה ההבנה היא הברייתא בלשון המלאכות שכל

כאסורות ידו על והוגרו אליעזר רבי בשיטת שהוזכרו חטאת– "חיוב בהן ושיש "מדאורייתא חכמים לדעת

"שבות "בגדר רק אלא מדאורייתא אסורות אינן

. מדרבנן, ה החליב פעולת שגם יוצא זו להבנה, בהתאם אליעזר– רבי של ברשימה שהוזכרה חכמים לדעת

בלבד מדרבנן אלא מהתורה אסורה. אינה

ה פי על " כרבים הלכה ורבים חי ש״יד כלל - עולה

חכמים כדעת לפסוק עלינו שלהלכה הברייתא מדברי מדרבנן רק הוא חליבה. שאיסור

מובא שם הסוגיה, זאת: בהמשך לעומת

מיניה: עו ב לנהרדעא, איקלע גוריא בר נחמן רב

מיחייב… מאי משום? חולב מדרשא בי שאיל, אתא

ליה: אמרו מפרק. משום חייב חולב

מה מפני המדרש, בבית ברר נחמן שרב מספרת הגמ'

אסור חל הבי – ה והוא איסור״מפרק" ב שמדובר נענה

ממלאכות-שבת מלאכה באיזו נדון (לקמן מסגנון. )מדובר

ש משמע כאן הגמרא ב מדובר איסור ולא דאורייתא,

בלבד דרבנן. איסור לשון בין סתירה שיש יוצא כן ואם

כח שהלכה משמע שממנה הברייתא, הסוברים מים כ נחמן רב שקיבל המענה לבין דרבנן, באיסור שמדובר באיסור שמדובר נראה שממנו המדרש, בבית. דאורייתא

ו יש ההלכה. מי כמו ראשונים ת מחלוק יש אכן

שם עמ״ס לר״ן (מיוחס ראשונים )ועוד המסבירים

לשיטת לחלוב האיסור מה היתה מן נח רב של ששאלתו לא נחמן רב "מפרק המענה היה כך ועל אליעזר, ."רבי אל רבי דעת את רק אלא ההלכה, מה שאל י, עזר

כא ההלכה ולמעשה חליבה שאיסור כרבנן היא ור מ

מדרבנן רק. הוא

מאידך בהרבה ורא גאונים נים וש היא ה שההלכ מבואר רב שמדברי שהסבירו יש תורה. איסור היא שחליבה

למרות אליעזר, רבי כשיטת שהלכה רואים נחמן שהוא

ואחד זה "אחד מרו א שרבנן שמה שהסבירו ויש יחיד, נסובה לא שבות" משום אלא אינו זה המקרים כל על

אליעזר– רבי שהזכיר ולגבי אף חליבה מודים רבנן

הרמב״ם פסק וכך תורה באיסור. שמדובר ז: ח, )(שבת

מפרק… משום חייב הבהמה את "החולב ".

האם מלאכת לדמות יש שאיבת ל אשה חלב מלאכת

חיים בבעלי שנאמר מפרק

איסור״מפרק" ש היא הפשוטה, ההבנה או" "דש אינו

גם נכון הוא אלא בהמה של מדד חלב להוצאת מיוחד

א. דם מבני חלב לשאיבת

בין לחלק שרצו סקים פו קמו הדורות במשך אמנם

הני לחומר פעם דונים, א לקולא. ופעם

מעניינת סברא מובאת רבה דויטש, דוד אהרן הג״ר ע״י

ספרו ב בהונגריה, יארמוט של דוד גורן שו״ת סי '(או״ח

דב תורף )יח. הגמרא דברי פי על הוא ריו "ש דישה אין

קרקע." לגדולי אלא דווקא היא דישה מלאכת ש והיינו בקרקע. הגדלים בצמחים הראשונים זאת לאור

התקשו: בהמה לחלוב איסור שיש אומרת הגמרא כיצד

מפרק– משום בשבת דישה– תולדת שהוא בהמה הלא

"צמח. "איננה

ברא הוא התירוצים אחד. ם יישובי מספר נאמרו שונים

שבת משנה (מגיד קרקע "גידולי נחשבת בהמה שאף "

, שם סבר ועוד. )מאירי ה במספר בגמרא נזכרה אכן זו

סגנונות מצאנו הדבר טעם ב שונים. ובהקשרים מקומות

חידש הנ״ל דוד הגורן בעל אך, הראשונים בין שונים גדול יסוד: כאן

ג״כ הוא שבה חיוני נפש שרשה שעיקר בהמה הנה

תו שנאמר וכמו הארץ כדור מן חיה נפש הארץ יא צ אפי הארץ מן אינה שבו חיוני נפש באדם 'אבל

באו מות-העולם החיוני הנפש גידולו עיקר והאדם

שבו… נפש אפילו פרקיו בשמונה הרמב״ם ולדעת

כח הוא אלא ץ, האר מן הוי לא שבאדם הצומחות

ולכך הצומחות, ש מנפ בא דהגידול וידוע הנשמה,

ג האדם נקרא לא קרקע לודי…י

דוד– הגורן לפי חליבה איסור שיש סוברים ל אפי'

מהתורה המה– במ הב דווקא כך זה אין בבני. אדם מה ה

ש האר המחומר יונקת ונפשה חומרית היא י– צ לגביה

שהיא לומר אפשר שנשמתו האדם, אך. קרקע ""גידולי בבחירה השכל, פי על חייו ומנהיג ממעל, אלוה חלק

וכו– 'חופשית בו אין ולכן קרקע גידולי לא ודאי הוא שלכ יצא ממילא דישה. איסור אין רייתא מדאו הפחות ל

חלב- לשאוב איסור אם. בשבת

זו סבר. ה על לסמוך אפשר אי למעשה אמנם רוב

לומר, הסכימו לא הראשונים חליבה של בהקשר

בשבת, קרקע– גידולי נחשבת שבהמה הביאו אלא

אחרים. יישובים (אב "דישה שאמנם שכתבו "יש

)המלאכה אך" קרקע, בגידולי רק הוא "מפרק של (תולדה

– )דש הוא ראשונים קרקע. י גידול שאינם בדברים גם

של תולדה להיות חייב אינו ש״מפרק" מסבירים אחרים מלאכ של תולדה להיות יכול הוא אלא דש, אחר ות ות

ממחק מקובצת), (שיטה גוזז כגון תם רבנו )(דעת קוצר או

)(ירושלמי.

לשאיבת בה חלי בין לחלק אין הללו- ההסברים לפי

מדאורייתא. אסור והכל חלב-אם הפוסקים נקום וכן

. להלכה

עדיפות ה מבחינה התחליפים לעומת חלב-אם תכל ית

לגבי דיון בפוסקים מצאנו לינוק המתקשה תינוק

ישירות מבקבוק– דווקא ואוכל מהאם מותר האם אין שאם ופשוט ברור עבורו. בשבת חלב לשאוב

לאכול– אחר דבר שוב לתינוק וכלשון מותר הדבר ש חלב אצל הוא מסוכן תינוק "סתם "חז״ל א. קיד, )(יבמות לקבל התינוק את להרגיל צורך יש האם היא השאלה

תחליפי ל מלאכותיים ם חלב-אם "להסתבך לא מנת "על

חלב- בשאיבת בשבת. אם

מורנו או הגרש״ז יי ר זצ בעך "ל גדול הלכתי ערך ראה

טב בהנקה דד צי ולכן אם בחלב התינוק והזנת עית

בשבת החלב את ולשאוב להקל (כא יכול לא ינוק הת רש

מהאם ישירות )לינוק וכמובא בתחליפים להשתמש, ולא

שמירת-שבת- בספר בשמו סז): הע' כהלכתה(לפ״ו

התינוק אם דגם זצ״ל אויערבך מהגרש״ז ושמעתי

ל התרגל לא עדיין ל התרג שלא, שהכוונה בלח-אם

כלי, באמצעות אלא מהאם לינוק לחלוב מותר ג״כ

שלו הטבעי, המזון וזה הואיל כלי לתוך עבורו ואין

אחר. מזון של בתחליף סכנה בספק להתחשב

עכ״ד.

סיטואציו ש המצריכות ת אי חלב- בת לצורך בשבת אם

חול יום

של במקרה הנ״ל לאור אשה טיפול לעבור צריכה ה בנה את מלהניק מנועה תהיה שבגללו חול, ביום רפואי

ימים– מספר עבורו חלב לשאוב יכולה היא בשבת ורק

– וברור פשוט ומצוה חובה בר. מותר, שהד

בהכרח מדובר שלא במקרה הדין מה היא השאלה המדובר במקרה כגון, גמור. שהאמא לשהות מעוניינת

ב אין כן ומחמת, חול בימי ארוכות שעות אוניברסיטה

חול ביום חלב לשאוב אפשרות לה לצרכי שיספיק כדי

ה כך. לשם התינוק בשבת חלב אוב של מעוניינת יא

חול יום. לצורך

טעמים משני זאת להתיר מאד קשה דעתי, . לעניות

החלב בשאיבת רואים אנו כאמור ש הראשון הטעם ל שאין תורה, איסור פיקוח מפני אלא היתר ו. נפש די יש בשבת שהרי נפש, פיקוח שום אין שלנו במקרה

חלב– די יש חול בימי וכן חלב, מעוניינת שהאם אלא חשוב כמובן זה באוניברסיטה. הלימודים את להשלים

אך מאד, המצב את להגדיר קשה הלכתית מבחינה

בחשש מדובר היה לא אם גם כן. על יתר נפש. כפיקוח דאורייתא– מלאכה מקודש הכנה באיסור רק אלא

לחול– בעיה היתה גם. כן

למעשה הלכה מסקנה

שונים מקרים בין לחלק דעתי. יש לעניות לכן

הוא האחד האופן הכרח יש ו אחר אפשרי פתרון, שאין

תז לצורך בשבת לשאוב אמתי זה במקרה. התינוק ונת

חשש בזה רואים אנו אכ ן נפש פיקוח גדרי מצד

לעשות יש זאת את גם בשבת. שאיבה ומתירים בצורה את לשים היא ולענ״ד הלכתית, מבחינה ביותר הקלה

הגוף על המכשיר או ולהפעיל הנכון במקום בשי תו וי נ

שבת שעון עם מכוון להיות צריך הוא שיכבה רוצים.)(ואם

משמעותית– בנוחות ואפילו בנוחות, שמדובר במקרה

בדרכים הבעיה את לפתור סביר מאמץ לעשות יש לזמן השבת את להפוך ולא אחרות החול לימי. ההכנה

למצא אולי שר אפ באוניברסיטה, לימודים של במקרה הלימודים למקום בסמוך הילד על שתשמור, מישהי לחילופין אותו. להניק שעות כמה כל תגיע והאמא

החול בימי זמנים למצא בזמן שלא או הלימודים (בזמן

את ולאכסן לשאוב תוכל האמא בהם ש )הלימודים

. החלב

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום השואה - הנהגת הייחוד

ב תקווה פתח נחלים אורות קהילת רב | שוקרון חנן ס״ד – השואה יום לשאול יודע שאינו

פלורוסנטים דיון

וְֹלא מַחְשְבוֹתֵיכֶם מַחְשְבוֹתַי: כִּיֹלא ח נה ישעיה כִּי- ה', נְאֻם דְרָכָי דַרְכֵיכֶם דְרָכַי גָבְהּו כֵן מֵָארֶץ שָמַיִּם גָבְהּו

מִּדַרְכֵיכֶםּו מִּמַחְשְבֹתֵיכֶם מַחְשְבֹתַי

ד, יח אבות: משנה אוֹמֵר, ַאל אֶלְעָזָר בֶן שִּמְעוֹן רַבִּי

שֶמֵתו תְנַחֲמֶּנּוֹבְשָעָה וְַאל כַעֲסוֹ, בִּשְעַת חֲבֵרְָך אֶת תְרַצֶה

לְפָנָיו. מֻטָל

א שעו, אבלות הלכות: רמ״א חוֹלֶה אוֹ אֵיןָאבֵל

נָשִּיא מִּפְנֵי אֲפִּּלּו לַעֲמֹד, . חַיָבִּים

הימנו למעלה לו ושני בראש, מסב גדול. : מו ברכות בָרֹאש מֵסֶב הָָאבֵל, יג: אבל הל'. רמב״ם

ציבור רוב 1.

ג: פרק תשובה הל' 'רמב״ם עַל מְרֻבִּין יו שֶעֲוֹנוֹת ָָאדָם

זְכֻיוֹתָיו, עֲוֹנְֵך' רֹב שֶּנֶאֱמַר׳עַל בְרִּשְעוֹ מֵת הּוא מִּיָד וְכֵן.

שֶּנֶאֱמַר אוֹבֶדֶת הִּיא מִּיָד מְרֻבִּין שֶעֲוֹנוֹתֶיהָ מְדִּינָה יח- (בראשית

)כ אִּם כֻּלוֹ עוֹלָם ה כָל וְכֵן וְגוֹ'. רָבָה' כִּי וַעֲמֹרָה סְדֹם ָ׳זַעֲקַת שֶּנֶאֱמַר נִּשְחָתִּין הֵן מִּיָד מִּזְכֻיוֹתֵיהֶן מְרֻבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם הָיּו

ו- (בראשית )ה אֵינו זֶה וְשִּּקּול הָָאדָם'. רָעַת רַבָה כִּי ה' ֹ׳וַיַרְא

הִּיא ש זְכּות יֵש גָדְלָם. לְפִּי אֶּלָא וְהָעֲוֹנוֹת הַזְכֻיוֹת מִּנְיַן ֶלְפִּי

שֶּנֶאֱמַר עֲוֹנוֹת כַמָה כְנֶגֶד יד- א (מלכים )יג דָבָר בוֹ נִּמְצָא 'יַעַן

שֶּנֶאֱמַר זְכֻיוֹת כַמָה כְנֶגֶד שֶהּוא עָוֹן וְיֵש טוֹב'. ט- (קהלת )יח בְדַעְתו אֶּלָא שוֹקְלִּין וְאֵין הַרְבֵה'. טוֹבָה יְאַבֵד אֶחָד ֹ׳וְחוֹטֶא

כְנֶגֶד זְכֻיוֹת ה עוֹרְכִּין הֵיאְַך הַיוֹדֵעַ וְהּוא דַעוֹת אֵל ֵשֶל

הָעֲוֹנוֹת.

ס קמא בבא: מסכת למשחית רשות שניתנה כיון

לרשע צדיק בין מבדיל אינו. לחבל,

לג שבת: מסכת הדור בעון נתפסים.'צדיקים

אינטרנט: אתר מיעוט היו שהחרדים לזכור "צריך משכילים היו אירופה יהודי של המוחלט ורובם בשואה, בצמצום התקיימו הישיבות בפרהסיה. שבת חיללו אשר לעסוק פנו ומרודים עניים סגולה יחידי ורק רב, ובקושי תורה שומרי של והישיבות הקהילות זו מסיבה בתורה.

טיפות כמו קטנות היו באירופה ומצוות הגדול."בים

: מ״ג ל, פרק נתן דרבי אבות כל אומר: עקיבא רבי כמעשיהם עשה שלא פי על אף עבירה, בעוברי המתדבק

- בהן כיוצא פורעניות מקבל זה. הרי

מחאה חובת 2.

יט: ויקרא חֵֹֽטְא עָלָיו תִּשָא וְֹלֹֽא עֲמִּיתֶָך אֶת תוֹכִּיחַ. הוֹכֵחַ

ז: יהושע בֶן עָכָן וַיִּּקַח בַחֵרֶם מַעַל רָאֵל יִּש בְנֵי ְוַיִּמְעֲלּו ה וַיִּחַרַאף הַחֵרֶם מִּן יְהּודָה לְמַטֵה זֶרַח בֶן זַבְדִּי בֶן 'כַרְמִּי

יִּשְרָאֵל. בִּבְנֵי

כו: ויקרא וְֹלא וְרֹדֵףָאיִּן חֶרֶב כְמִּפְנֵי בְָאחִּיו אִּיש "וְכָֹֽשְלּו

לִּפְנֵי תְקּומָה לָכֶם תִֹּֽהְיֶה אֹֹֽיְבֵיכֶֹֽם."

בעוון אלא באחיו, איש אומר "אינו: ויקרא מדרש בזה זה ערבים ישראל שכל מלמד."אחיו.

מול אקראיות הגמול תורת

חטא בלא מיתה ""אין

: נה, א-ב שבת ואין חטא בלא מיתה אין אמי: רב אמר

דכתיב חטא בלא מיתה אין עון. בלא יסורין יח- {יחזקאל }כ

תמות היא החוטאת הנפש לא ואב האב בעון ישא לא בן הרשע ורשעת תהיה עליו הצדיק צדקת הבן בעון ישא

דכתיב עון בלא יסורין אין וגו' תהיה עליו פט- {תהילים }לג

עונם ובנגעים פשעם בשבט. ופקדתי

עולם של רבונו הקב''ה לפני השרת מלאכי אמרו מיתיבי מצוה להם אמר הראשון אדם על מיתה קנסת מה מפני

שקיימו ואהרן משה והלא א''ל עליה ועבר צויתיו קלה א''ל ומתו כולה התורה כל ט- {קהלת }ב לצדיק אחד מקרה

וגו לטוב.'ולרשע

הסוגיה: מסקנת

אף אומר אלעזר בן ר''ש דתניא: תנא, האי כי דאמר הוא

שנא מתו בחטאם ואהרן 'משה כ- {במדבר }יב לא יען

ליפטר זמנכם ע הגי לא עדיין בי האמנתם הא בי, האמנתם

העולם. מן

בן בנימין הן: ואלו נחש של בעטיו מתו ארבעה מיתיבי: דוד בן וכלאב דוד אבי וישי משה אבי ועמרם. יעקב דכתיב קרא ביה דמפרש דוד אבי מישי לבר גמרא וכולהו

יז- ב {שמואל }כה (שר יואב תחת אבשלום שם עמשא )ואת

אל בא ר אש הישראלי יתרא ושמו איש בן ועמשא הצבא נחש בת וכי יואב, אם צרויה אחות נחש בת אביגיל

דכתיב הואי, ישי בת והלא הואי? ב- א הימים {דברי }טז של בעטיו שמת מי בת אלא ואביגיל. צרויה ואחיותיהן

. נחש

ב תקווה פתח נחלים אורות קהילת רב | שוקרון חנן ס״ד

משה איכא והא השרת, דמלאכי תנא אילימא מני? מיתה יש וש''מ היא, אלעזר בן ר''ש לאו אלא ואהרן.

אמי דרב ותיובתא עון. בלא יסורין ש וי חטא בלא

. תיובתא

הכללי והחוק הפרטי האדם

ה: ברכות אדם רואה אם חסדא רב ואיתימא רבא אמר

שנא במעשיו יפשפש עליו באין 'שיסורין ג- {איכה }מ מצא ולא פשפש ה'. עד ונשובה ונחקורה דרכינו נחפשה

שנאמר תורה בבטול יתלה צד- {תהילים }יב אשר הגבר אשרי בידוע מצא, ולא תלה ואם תלמדנו. ומתורתך יה תיסרנו

שנאמר הם אהבה של שיסורין ג- {משלי }יב אשר את כי

יוכיח ה'. יאהב

בעולם ה' הנהגות

לרמח״ל תבונות: דעת בו שאנחנו מה על עתה, נדבר כי וזה, והמתוקן. הישר יתברך משפטו מידת שהוא

עבודת זמן כל שהוא, הזה בזמן הזה העולם מציאות ית משפטו במידת רק תלוי ותולדותיו, עניניו בכל,'האדם בו להראות ב״ה האדון שהכינו וזמן עולם הוא שזה לפי אלא מתוקן הזה העולם של ענינו ואין משפטו. יושר

שכתוב- וכמו יושרו, על הזה המשפט בהעשות (תהלים

טז,)ה, (ישעיהו וכתיב עשה", משפט ה' "נודע יז), ט, "מלך ד), כט, (משלי וכתיב במשפט", צבאות ה' "ויגבה

ארץ יעמיד."במשפט

מניח שהקב״ה מה כלל לעולם טוב שאינו והיינו, הצדיקים והנה קרנם, ולהרים להתהולל לרשעים רע אלא לעולם, טוב זה אין ודאי נצח, ושטנא. מדוכאים,

ושיכניע משפט, יעשה שהקב״ה אדרבא, הוא, הטוב אבל וירים הצדיקים וירומם הגאים, וישפיל הרשעים את

. כבודם

מקבילה הנהגה לקיום הכרח שיהיה כך, עולמו להניח פנים כל על רצה לא ואמנם, מטעם אלא והרע, הטוב בשותפות וסוער הולך תמיד לסבב עמוקה ועצה אחרת הנהגה לשים היה הגדול טובו

השלם התיקון אל עצמו ורע הטוב מתוך הדברים כל

בהם לימצא. השייך

הרשעים לייסר רק היה הקב״ה כוונת באמת אם, והנה אלא כוונתו שאין כיון אך בעבורם. נחרב העולם היה כבר כמו מאהבה, אלא ותוכחתו מוסרו ואין להיטיב, אפילו לעולם מציאות קיום לכונן רצה כן על שביארנו,

. יתמוטט ולא ישתנה לא הזה שהקיום זכות, שאין בזמן

אינו שהוא ושליטתו, מרוממותו זה לצורך ישתמש והנה יוכל כן על כפיה, שום לו ואין חוק, לשום משועבד

הגונים האדם בני שאין גם העולם את. לקיים

והממשלה הייחוד הנהגת

יד ב, : מלכים בְשֹמְרוֹן יִּשְרָאֵל מֶלְֶך יוֹאָש בֶן יָרָבְעָם

מִּכָל סָר ה׳ֹלא בְעֵינֵי הָרַע עַש וַי שָנָה. וְַאחַת ַַארְבָעִּים הּוא יִּשְרָאֵל. אֶת הֶחֱטִּיא אֲשֶר נְבָט בֶן יָרָבְעָם חַטֹאות כִּדְבַר הָעֲרָבָה יָם עַד חֲמָת מִּּלְבוֹא יִּשְרָאֵל גְבּול אֶת הֵשִּיב

הּנָבִּיא אֲמִּתַי בֶן יוֹנָה עַבְדוֹ בְיַד דִּבֶר אֲשֶר יִּשְרָאֵל אֱֹלהֵי ַה' מְאֹד מֹרֶה יִּשְרָאֵל עֳנִּי אֶת ה' רָָאה כִּי הַחֵפֶר. מִּגַת אֲשֶר ה דִּבֶר וְֹלא לְיִּשְרָאֵל. עֹזֵר וְאֵין עָזּוב וְאֶפֶס עָצּור 'וְאֶפֶס

בְיַד וַיוֹשִּיעֵם הַשָמָיִּם מִּתַחַת יִּשְרָאֵל שֵם אֶת לִּמְחוֹת

יוֹאָש. בֶן יָרָבְעָם

שם: רמח״ל ונראית המתגלית היא המשפט, מידת

לפנים ומסתתרת המתעלמת היא הממשלה. מידת

האמת דיין

א נ, פסחים: מסכת הבא העולם הזה כעולם: לא

הזה- העולם הטוב ברוך אומר טובות בשורות על האמת דיין ברוך אומר רעות בשורות ועל. והמטיב,

והמטיב הטוב אומר: כולו הבא לעולם

חתימה יכול שזה כפי מוזרה אינה זו שאלה יהודי? זה "מה זה הוא מיוחד יצור מן איזה נראה הבה תחילה. , להיראות ודיכאוהו העליבוהו העמים וכל עולם שליטי שכל על והוא, והטביעו, שרפו, רדפהו, ורמסהו, וגירשוהו

יהודי- זה מה ולהתקיים. לחיות ממשיך חמתם, ועל אפם

שבעולם פיתויים שום ב לפתותו הצליחו לא שלעולם את ויטוש לדתו שיתכחש בלבד לו הציעו שמדכאיו

יהודי- אבותיו. אמונת יכלו שלא הוא הנצח. סמל הנו חרב ולא אש לא עינויים; ולא טבח לא להשמידו ראשון אשר הוא להכחידו. הצליחו לא האינקוויזיציה

כל- רב זמן אשר הוא ה; דבר בישר הנבואה על שמר כך

יהודי להיעלם. יכול לא כזה עם כולה. ושות לאנ ומסרה

הנצחי- הנו הנצח התגשמות "הוא טולסטוי8091, לב

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מדרשי פלא קריעת ים סוף

קריעת ים סוף ומטה יעקב

מדרש (ב״ר צב-ב): ״נטל הקב״ה רגליו של אבינו יעקב והעמידן על הים ואמר לו, ראה ניסים שאני עושה עם בניך, הדא הוא דכתיב (תהלים קיד-א) בצאת ישראל ממצרים - ישראל סבא״.

וכן מבואר בזוהר הקדוש (פרשתנו נג.) פירוש הפסוק (שמות יד-לא): ״וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים״, שהביא הקב״ה את יעקב אבינו הנקרא ״ישראל״, כדי שיראה בעיניו את הנס הגדול של קריעת ים סוף: ״אמר רבי יהודה, ההוא סבא דנחת עם בנוי בגלותא, וסביל עליה גלותא, ואעיל לבנוי בגלותא, הוא ממש חמא כל אינון נוקמין וכל גבוראן דעבד קודשא בריך הוא במצרים, הדא הוא דכתיב ׳וירא ישראל׳ ישראל ממש. ואמר רבי יהודה, סליק קודשא בריך הוא להאי סבא, ואמר ליה, קום חמי בניך דנפקין מגו עמא תקיפא, קום חמי גבורן דעבדית בגין בניך במצרים״.

בתרגום ללשון הקודש: ״וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים, אמר רבי יהודה, אותו זקן שירד עם בניו בגלות, וסבל עליו את הגלות, והכניס לבניו בגלות, הוא ממש ראה כל אותן הנקמות והגבורות שעשה הקב״ה במצרים, זהו שכתוב ׳וירא ישראל׳ ישראל ממש. ואמר רבי יהודה, העלה הקב״ה לאותו זקן ואמר לו, קום ראה בניך היוצאים מתוך עם חזק, קום ראה הגבורות שעשיתי בשביל בניך במצרים״.

בהמשך הדברים מוסיף הזוהר הקדוש, כי על ענין נפלא זה הבטיח הקב״ה ליעקב אבינו כשהגיע הזמן שירד עם נפשות ביתו לגלות מצרים (בראשית מו-ג): ״ויאמר אנכי האל אלקי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה״. רמז לו הקב״ה שיעלה אותו מגן העדן, כדי שיראה בעיניו את גאולת בניו מגלות מצרים.

חשבתי דרכי לבאר הטעם שהביא הקב״ה את יעקב כדי שיראה את הנס של קריעת ים סוף, על פי מה שאמר יעקב אבינו בתפלתו (בראשית לב-יא): ״כי במקלי עברתי את הירדן הזה״. ופירש רש״י בשם מדרש אגדה: ״נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן״. ומצינו עוד במדרש כי יעקב אבינו סלל בכך את הדרך לנס הגדול של קריעת ים סוף, וכך אמרו (ב״ר עו-ה):

״כי במקלי עברתי את הירדן הזה. רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוחנן אמר, בתורה בנביאים בכתובים מצינו, שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכותו של יעקב, בתורה כי במקלי עברתי את הירדן הזה, בנביאים (יהושע ד-כב) והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה – ישראל סבא, בכתובים (תהלים קיד-ה) מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור וגו׳, מלפני אלוק יעקב״.

ועתה בא וראה כי על פי האמור נשכיל להבין מה שמצינו פלא גדול במדרש אגדה [ירושלים תשכ״א] (פרשת וישלח), כי באותו מקל שעבר יעקב את הירדן ובקעו, בקע בו משה את הים לפני ישראל, ובאותו המקל יבוא מלך המשיח להוציא את ישראל מן הגלות: ״כי במקלי עברתי. רמז לו שעתידין בניו לעבור את הירדן, כשם שעבר יעקב אבינו במקל, שנאמר ביהושע (יהושע ד-כב) ביבשה עבר ישראל את הירדן, וזה המקל אשר עברו בים בני ישראל, שנאמר הרם את מטך, ובזה המקל עתיד שישאנו המלך המשיח, שנאמר (תהלים קי-ב) מטה עוזך ישלח ה׳ וגו׳״.

בקיעה וקריעה

הנה כי כן דבר בעתו לעסוק בקושיא עצומה בענין קריעת ים סוף, כי בכל התורה לא מצינו בשום מקום לשון ״קריעה״ - ״קריעת ים סוף״ כי אם לשון ״בקיעה״, כמו שכתוב (שמות יד-טז): ״ונטה את ידך על הים ובקעהו״. וכן (שם יד-כא): ״ויבקעו המים״. מדוע אם כן בחרו חכמינו ז״ל שלא להזכיר בתלמוד לשון ״בקיעה״ כי אם לשון ״קריעה״ - ״קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף״, ״וקשין לזווגן כקריעת ים סוף״.

ומצינו בפירוש ״רמתים צופים״ על תנא דבי אליהו זוטא (פרק טז אות י) ששאל שאלה זו מהגה״ק בעל חידושי הרי״ם זי״ע: ״אחר השלחן בבתי גוואי [בביתו] שאלתי אותו, למה בדברי חכמינו ז״ל נקראת קריעת ים סוף, ובתורה לא מצינו כי אם לשון בקיעה, והשיב שיש דברים הרבה בזה ואינו יכול לומר״.

בהמשך הדברים הוא מביא כי החידושי הרי״ם רמז לו הטעם שנקרא המאורע בדברי חכמינו ז״ל בלשון קריעה, והדברים אינם ברורים דים, אבל הנה מה שהבנתי מדבריו הקדושים, כי לשון בקיעה שייכת על דבר שהיה תמיד אחד, ועל ידי פעולת הבקיעה נבקע הדבר לשנים, אבל לשון קריעה שייך בדבר שהיה נפרד ונתאחד.

קריעת הים שנית לדתן ואבירם

במחזור ״בית ישראל״ לפסח (נסי הים אות יט) מביא דבר פלא בשם המדרש [שלא נמצא לפנינו], כי דתן ואבירם נשארו תחילה במצרים אצל פרעה, ולא היו עם ישראל בשעה שנקרע להם הים, אולם אחר כך כשראו הנס של קריעת ים סוף, ואיך חזרו המים על המצרים התחרטו וביקשו להצטרף לישראל, ואז נעשה להם נס ונקרע הים במיוחד בשבילם שנית.

ומצינו סימוכין לכך ממה שכתוב בפרשתנו (שמות יד-ג): ״ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר״. וצריך ביאור איך יאמר פרעה לבני ישראל: ״נבוכים הם בארץ״, על ישראל שיצאו מידו. והנה בפירוש רש״י מיישב קושיא זו: ״לבני ישראל, על בני ישראל״, כלומר פרעה יאמר לשריו ועבדיו על בני ישראל שהם נבוכים בארץ. אולם בתרגום יונתן מפרש: ״ויימר פרעה לדתן ולאבירם בני ישראל דמשתיירון במצרים״. כלומר מה שכתוב: ״ואמר פרעה לבני ישראל״, הוא רמז שיאמר לדתן ואבירם שהם בני ישראל שנשארו במצרים.

הרי לנו דברים ברורים שדתן ואבירם נשארו במצרים, והרי זה מתאים למה שהביאו בשם המדרש, שלא הצטרפו עם ישראל בקריעת ים סוף, אלא שאחר כך כשהתחרטו נקרע הים במיוחד בשבילם. וכן כתב ה״באר מים חיים״ על הפסוק (שמות יד-כט): ״ובני ישראל הלכו ביבשה וגו׳. מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל לבד נקרע הים, והם דתן ואבירם שאמרו חז״ל שנשארו ונקרע הים עליהם לבד״. וכן מעיד הכותב ב״חידושי מהרי״ל דיסקין״ (פרשת שמות ד״ה ויכו שוטרי ישראל): ״ושמעתי בשם אדמו״ר ז״ל שאיתא במדרש שהים נקרע לפניהם״.

מעתה יאירו עינינו להבין הדקדוק הנפלא של שני הכתובים, כי בפסוק הראשון מדובר על קריעת ים סוף הראשונה שנקרע הים לכל ישראל, ועל כך כתוב: ״ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה״, כי נחשון ושבט יהודה אמנם קפצו תחילה, אבל אחר כך הצטרפו אליהם כל ישראל לקפוץ תחילה ״בתוך הים״ ורק אחר כך הלכו ״ביבשה״, ועליהם הכתוב אומר: ״והמים להם חומה מימינם ומשמאלם״ – ״חומה״ מלא ו׳, שלא נתמלא עליהם הים חמה, אלא שמר עליהם כחומה בצורה מימינם ומשמאלם.

אולם אחר כך הרי מספר הכתוב שרדפו המצרים אחרי ישראל אל תוך הים שנהפך ליבשה, והקב״ה אמר למשה שיטה את ידו על הים וישובו המים על המצרים: ״וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם״. הרי לנו דברים ברורים שהכתוב השני: ״ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים״, מדבר אחרי שכבר חזרו המים על המצרים.

ולפי האמור הדברים מאירים ושמחים, כי הכתוב השני מדבר על דתן ואבירם שהכתוב מכנה אותם ״בני ישראל״, כמו שכתוב: ״ואמר פרעה לב

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סוגיות בספירת העומר

העומר — סוגיות מרכזיות בספירת המצווה

**ספירת העומר**

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר.

ודע, כי כמו שנתחייב בית דין למנות שנות שמטה ושמטה, כמו שבארנו במה שקדם, כך חייב אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע ושבוע. (רמב״ם, ספר המצוות)

**תמימות**

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

יָכֹל יִקְצֹר בַּיּוֹם וְיִסְפֹר בַּיּוֹם וְיָבִיא בַּיּוֹם? ת״ל: תְּמִימֹת — אֵימָתַי תִּהְיֶינָה תְמִימוֹת? בִּזְמַן שֶׁהּוא מַתְחִיל בָּעֶרֶב. (ספרא, רש״י)

תמימות — לא פחות ולא יותר מכוונות. שתהיינה. (רמב״ן)

**אחד יום לספור שכח**

מר רבי יהודאי גאון, הכי אמר: היכא דלא מנה עומר מנחות — הלכות גדולות. טעמא מאי לא מני בשאר לילותא? קמא, לילה, דבעינן שבע שבתות תמימות וליתא. אבל בשאר לילותא היכא דלא מני מאורתא מני ביממא ושפיר דמי.

ועוד כתב בה״ג שאם הפסיק יום אחד שוב לא יספור ולא סופר דבעינן תמימות. ואין נראה לר״י דכל לילה ולילה היא מצוה בפני עצמה. (ראש, מסכת פסחים, פרק י)

**הלכה**

ויש שאמרו, שמי שששכח ולא מנה יום אחד, אינו יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת הן ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי בטל החשבון כל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורנו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש כך היו ומונה עם שאר ישראל. (ספר החינוך)

אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים — סופר בשאר ימים בלא ברכה. אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר — יספור בשאר ימים בלא ברכה. (שו״ע תפ״ט)

ספק דאיכא — שמא לא דילג כלל. ואת״ל שמא שדילג — הלכה כאותן פוסקים דכל יום הוא מצוה בפ״ע, וה״ה בכל דבר שדינו לחזור ולספור בלי ברכה מחמת ספק. ואם לא חזר וסיפר — יספור שאר לילות בברכה. ולכן אם טעה בימים ולא בשבועות, או טעה בשבועות ולא בימים, או טעה בשבועות ובימים — דינו לחזור ולספור בלא ברכה, וכנ״ל בסק״ז, ואם לא חזר וסיפר — מונה שאר ימים בברכה. (משנה ברורה, סימן תפ״ט)

**נשים**

ונשים פטורות ממצוה זו, דהוי מ״ע שהזמן גרמא. וכמדומה דבמדינותינו נשי לא נהגי לספור כלל. וכתב בספר שולחן שלמה דעל כל פנים לא יברכו, דהא בודאי יטעו ביום אחד. (משנה ברורה, סימן תפ״ט)

וא״ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה לעצמה — כמו שמברכין על ספירת העומר, דהא כתיב וספרה? וי״ל דאין מברכין אלא ביובל שב״ד מברכין למנות כסדר, וכן עומר. אבל בכל שנה, שאם תראה תסתור, אין לה למנות למפרע. (תוספות, מסכת כתובות, דף ע״ב עמוד א)

**מורה באצבע, סימן רי״ז**

יזדרז ויעשה סימנים שלא ישכח לילה אחד כשאינו מונה בציבור, דאפשר דישכח גם ביום ולא יוכל עוד לספור בברכה, ולמפרע היו כל הברכות מלילות שעברו לבטלה, וביטל מצוות עשה.

**שו״ת רב פעלים, חלק ג, סימן ל״ב, אורח חיים**

מיהו אמרתי דיש לחלק, ראיתי להתוספות בכתובות. דהתם שאני דהספירה היא בעבור הטבילה, שתטבול אחר שתספור, ואם ראתה אזדה לה טבילה, לכן הוי ברכה לבטלה. אבל גבי העומר הספירה היא בשביל יום טוב, ולכן כתבו הפוסקים טעם דאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר, משום דהספירה היא לצורך יום טוב, ולכן סומכין בברכת שהחיינו על יום טוב שמברכין כנזכר בהלכות ספירת העומר, ע״ש. וכיון דסוף כל סוף עושין יום טוב מהנייה ב׳ ט״ו, ולהכי הוי לא ברכותיו לבטלה במקצת מהספירה.

**שולחן שלמה, הל׳ ספירת העומר**

נשים פטורות מספירת העומר, דהוי מ״ע שהזמן גרמא. אך שויו עלייהו חובה. ונ״ל דעכ״פ לא יברכו, דהא בודאי שעתיד מי שיטעה ביום א׳ — כל יספור בברכה יותר, ולא יוכל עוד לספור.

**לספור להתחיל מתי**

נראה דבספק חשיכה יכול לברך, ואין צריך להמתין עד שיהא לילה ודאי, כיון שהוא ספיקא דרבנן. ועוד אומר דאפי׳ ביום תמימות. עדיף סמוך לחשיכה משום. (תוספות, מסכת מנחות, דף ס״ו עמוד א)

ולפיכך אמרו בתוספות, דכיון דמדרבנן היא, טוב לספור ביום ראשון בספק חשיכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי. ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחילה. ואי משום תמימות, אין להחמיר בזה, דאו׳ שהוא מדרבנן, ״בתמימות ספירה טפי — כל שסופר בלילה קרינן ביה תמימות״. (ר״ן, סוף פסחים)

**לסיים לספור — מתי? **

קיבלתי ממורי הגאון מהר״ש מלובלין, איש מפי איש, שקיבל מרבינו יעקב פולאק זצ״ל, שלא לעשות קידוש על הכוס בלילה הראשון של חג השבועות עד לאחר צאת הכוכבים, מפני שבספירת העומר נאמר שבע שבתות תמימות תהיינה, וכשהוא מקדש מבעוד יום הרי הוא מחסר אותו מארבעים ותשעה ימי הספירה, שחג השבועות הוא לאחר הספירה, וכן כשמקבל על עצמו את החג מבעוד יום ומחסר אותו מקצת מימי הספירה, נמצא שאינם תמימות. (עמק ברכה (הורוויץ), דף ס״ט ע״ג)

**מחודשת הבנה**

שו״ת אור לציון, חלק א, סימן ל״ו, אורח חיים

נ״ל בס״ד לבאר ביאור חדש בדעת בה״ג וליישב בזה תמיהת התוס׳ עליו. דמשמע מתוך דבריהם שהבינו דבה״ג ס״ל דכל המ״ט יום הם מצוה אחת ארוכה ובעינן בה תמימות, והם תמהו עליו ודחו דבריו מהלכה.

אבל נראה בס״ד ליישב שיטת בה״ג, דהוא ז״ל גם סובר דכל יום ויום הוא מצוה בפני עצמה. אלא דמפרש לתמימות דקרא באופן אחר, וס״ל דכוונת תמימות היינו שיהיו כל המ״ט יום ברצף אחד. וכגון אדם שנמצא בליל ה׳ לספירה ונזכר שאמש בליל ד׳ לא ספר (וביומו), כיצד ימנה ברצף — היום ה׳, הרי אחרי ג׳ (שמנה שלשום) צריך לספור ד׳ ולא ה׳. וגם זה א״א דמשקר בספירתו. ועל כן סובר בה״ג דבכה״ג הפסיד הספירה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

קניית חמץ לאחר הפסח

התורה אומרת שבפסח החמץ לא רק אסור באכילה אלא גם 'בלי יראה ובלי ימצא'.

אבל את מיקום הדין התורה פיצלה לשניים.

בפרשת קרבן פסח שבפרשת בא התורה אומרת:

שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ.

לאחר מכן, כשהתורה מתארת את המצב של הכניסה לארץ היא חוזרת שוב על דיני פסח ואומרת:

מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ.

ובפרשת ראה התורה לא מזכירה בל ימצא, רק בל יראה, וכאן היא כן משייכת אותו לקרבן:

וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר.

יוצא שבהתחלה התורה אמרה בהקשר של קרבן פסח 'לא ימצא', עם נימוק שכל אוכל מחמצת ונכרתה.

לאחר מכן היא כתבה איסור 'לא יראה' בנפרד וללא תלות בקרבן פסח, ולבסוף בספר דברים קיים מעין חיבור של שניהם, ונאמר בל יראה ללא נימוק ועם קשר מסוים לקרבן פסח.

נראה מזה שאיסור ההימצאות קשור לאיסור האכילה. כיון שכל אוכל מחמצת מחויב בכרת לכן צריך להיזהר אפילו מהימצאות של חמץ שמא יבוא לאכול. חז''ל חידשו שאפילו כשביטל צריך בדיקה שמא יבוא לאכול, אך כשלא ביטל זהו איסור בל ימצא. לכן זה איסור הקשור לקרבן כי הקרבן נאכל על מצות, ללא חמץ.

איסור ראייה לעומת זאת אינו קשור לאכילה. זהו איסור עצמי לראות חמץ. בכל גבולך. בכל מרחב השליטה של עם ישראל צריך שלא יהיה חמץ. לכן זה נאמר רק לקראת הכניסה לארץ, שבה עם ישראל ריבון ויכול לדאוג שבכל גבולו לא יהיה חמץ.

נראה שטעם האיסור הוא שיהודי צריך להתייחס לחמץ בפסח כאל דבר מתועב, מלוכלך, מאוס. שאפילו אי אפשר לראות אותו. כדי שהברית תתקיים צריך להתרחק מהתאווה ולהתמקד באכילת המצה המבטאת את קיום הברית בכך שקיומו היסודי של האדם תלוי בקב''ה.

ולפי זה יש לדון במכירת חמץ לגוי.

התוספתא בפסחים פ''ב אומרת:

"ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה".

וכך פסק הרמב''ם בהלכות חמץ ומצה פ''ד ה''ו:

"ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיעה שעה חמישית הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה".

וכתב הבית יוסף בסימן תמ''ח:

"רבינו ירוחם (נ״ה ח״ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה״ג (הל' פסח כט ע״ג) ובלבד שלא יערים ואיני מבין דבריו דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי. וכתוב בתרומת הדשן סימן ק״כ מי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתם לגוי חוץ לבית במתנה גמורה…ונראה מדברי בעל תרומת הדשן בתשובה זו ובתשובה שקודם לה (סי' קיט) דלא מהני נתינת חמץ לגוי אלא אם כן הוא גוי שמחוץ לבית".

ובשולחן ערוך כתב בסעיף ג':

"חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט".

מבואר שמרן פסק כדבריו בב''י שצריך גוי שמחוץ לבית, אך נחלקו האחרונים האם זה הכרחי למשך כל הפסח או רק לזמן המכירה, וכך כותב המשנה ברורה בסקי''ב:

"כתבו האחרונים שאין קפידא בעכו״ם גופא אם הוא דר בביתו או לא אלא עיקר הקפידא שיוציא העכו״ם החמץ מבית ישראל אבל עכו״ם גופא אפילו הוא משרת לישראל ודר בביתו לית לן בה. ומה שהצריכו הכא להוציא החמץ מרשותו אף על פי שמכרו כבר והוא אצלו פקדון בעלמא ובלא אחריות ובעלמא לא מצרכינן בכה״ג אלא מחיצה בעלמא וכדלעיל סימן ת״מ כתב בח״י דגם בכאן הדין כן ולא הצריכו הכא להוציא מרשותו אלא כדי שיקנה העכו״ם החמץ במשיכה ואה״נ אם כבר הוציא העכו״ם החמץ וקנהו במשיכה לביתו או לסימטא כדין מותר לו אח״כ להכניס החמץ לביתו של ישראל ודי במחיצה עשרה בלבד. אבל כמה אחרונים כתבו דהכא מגרע גרע כיון דעיקר החמץ יודע העכו״ם שהוא של ישראל ולא יגע בו אף על פי שקנהו מחזי כחמצו של ישראל אם היה בביתו וגם איכא למיחש שמא יבא לאכלו דכיון דדידיה הוי מעיקרא לא בדיל מינה ולסברא זו אפילו אם יחד לו בביתו זוית בפ״ע או שעשה מחיצה עשרה נמי לא מהני".

אך פוסק המשנה ברורה שבדיעבד בכל אופן המכירה חלה:

"אלא דכ״ז אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד פשוט דאין לאסור כלל ואפילו לא יחד לו נמי מקום כל שהיה המכירה כדין".

נמצא שלכתחילה אסור להשאיר חמץ שנמכר ללא הוצאה מבית היהודי והנחה ברשות הגוי. נחלקו אחרונים האם אחר כך יכול להכניס, אבל בשעת המכירה מוסכם שצריך להוציא ורק לאחר מכן להכניס ולהשאיר מאחורי מחיצה של עשרה טפחים.

מלבד הבעיה של הוצאה מרשותו ישנה גם בעיה של חוסר בגמירות דעת. כשאדם מוכר חמץ שהגוי לא יודע בדיוק היכן הוא נמצא, ואין סיכוי סביר שיבוא לקחת אותו והוא גם לא משלם מע''מ על המכירה כפי שקורה בכל מכירה רגילה, וגם הגוי לא משלם על כך כלום כמו שמשלמים על מכירה, אז בדיני קניינים יש לנו אומדן דעת ברור שלא באמת התכוון למכור ולכן הקניין לא חל וממילא היהודי עובר על בל יראה.

נפקא מינה בין שני הטעמים היא למי שקונה ממי שמכר.

מצד הטעם שלכתחילה אסור, אז כיוון שבדיעבד המכירה חלה כמו שפוסק המשנה ברורה, אין לקונה בעיה לקנות מבעלי החמץ לאחרי הפסח. אך מצד הטעם שהמכירה לא באמת חלה, יוצא שמבחינת דיני קניינים זהו חמץ של ישראל וממילא הוא עומד באיסור חמץ שעבר עליו הפסח גם כלפי הקונה.

דיון נוסף הוא מצד סוגיית רוצה בקיומו.

גרסינן בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה ס״ג ע״ב):

"יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו, ויתבי וקא מיבעיא להו שכרו לשבור ביין נסך, מהו מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור, או דלמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי אר״נ ישבור ותבא עליו ברכה. לימא מסייע ליה אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים, אבל עוקרין עמו, כדי למעוטי את התיפלה סברוה, הא מני ר' עקיבא היא, דאמר המקיים בכלאים לוקה, דתניא המנכש והמחפה בכלאים לוקה, ר״ע אומר אף המקיים מ״ט דר״ע אמר קרא שדך לא תזרע כלאים, אין לי אלא זורע, מקיים מנין ת״ל לא כלאים, ואילו למעוטי תיפלה שרי לא, הא מני רבנן היא. אי רבנן, מאי איריא עוקרין אפי' קיומי נמי שפיר דמי הכא במאי עסקינן כגון דקא עביד בחנם, ור' יהודה היא, דאמר ליתן להם מתנת חנם אסור. מדרבי יהודה נשמע לר״ע, לאו אמר ר' יהודה אסור ליתן להם מתנת חנם, אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי, לר״ע נמי, אף על גב דא״ר עקיבא המקיים בכלאים לוקה, למעוטי תיפלה שפיר דמי ותו לא מידי. הדור יתבי וקמבעיא להו דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים, מהו מי תופסת דמיה ביד עובד כוכבים או לא אמר להו רב נחמן מסתברא, דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין, מדהנהו דאתו לקמיה דרבה בר אבוה, אמר להו זילו זבינו כל מה דאית לכו ותו איתגיירו, מ״ט משום דקסבר דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין. ודלמא שאני התם, דכיון דדעתיה לאיגיורי ודאי בטלה אלא מהכא ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה, ומכר עבודת כוכבים והביא לו, יין נסך והביא לו, מותר אבל אם אמר לו המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך, יין נסך ואביא לך, אסור. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב ששת סיפא, משום דהוה ליה כי רוצה בקיומו. וכי רוצה בקיומו כה״ג מי אסיר והתנן גר ועובד כוכבים שירשו אביהן עובד כוכבים, גר יכול לומר לו טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות, אם משבאו לרשות הגר אסור אמר רבא בר עולא מתני', בעבודת כוכבים המתחלקת לפי שבריה. תינח עבודת כוכבים, יין נסך מאי איכא למימר בחרס הדרייני. והלא רוצה בקיומו שלא יגנובו ושלא יאבדו אלא א״ר פפא, ירושת הגר קאמרת שאני ירושת הגר, דאקילו בה רבנן, גזירה שמא יחזור לקלקולו".

והתוספות (דף ל''ב ע''א ד''ה והא) דנו בדין זה ולבסוף כתבו ''הלכך יש פוסקים דצריך להיזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלים הבלועים חמץ בפסח משום דהוי רוצה בקיומו ע''י ד''א", והטור באורח חיים סימן ת''נ כתב "אסור להשכיר כלי לעכו״ם בפסח שיבשל בהם חמץ מפני שרוצה בקיומו של איסור ע״י דבר אחר שלא יבקע הכלי", וכן פסק השו''ע בסעיף ז', וביאר המשנ''ב סקכ''ד "משום שהוא רוצה בקיומו של החמץ שאם יישפך החמץ בשעה שהכלי עומד על גבי האש יבקע הכלי והרי הוא כנהנה מן החמץ''. וכן פסק ערוך השולחן.

אמנם הפרי חדש רוח אחרת עמו והוא יצא לחלוק על דברי התוספות והטור וכתב שדין רוצה בקיומו נאמר רק בעבודה זרה, שהרי רש''י ביאר בדף ס''ד טעם דין רוצה בקיומו ''דישראל מצווה לבטל עבודת כוכבים ותשמישיה'' וגם בכה''ג לא הוי אלא דרבנן כדמוכח בסוף הסוגיא שהקשו מירושת הגר ותירצו שהקלו בה חכמים, ולכן בשאר איסורים שאין צורך לבטלם ובחמץ הוא רואה של אחרים ושל גבוה:

"מהיכי תיתי איסורא ברוצה בקיומו. וזה דעת רש״י [תשובות רש״י סימן קיא] ורבינו שמשון ב״ר אברהם [מובא בטור] שלא אסרו שכר התנור מטעם רוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר, וכן מוכח מסימן תמ״ח סעיף ב' דאם גוי מביא דורון לישראל ביום אחרון של פסח שמותר בלילה ולא אסרינן ליה מטעם רוצה בקיומו, וכן הרשב״א בתשובה [ח״א] בסימן קע״ז אסר להיות יושב ומשמר בשכר משמע דבחנם שפיר דמי. ובפרק קמא דפסחים [שם] נמי גרסינן אמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מביתייכו, כיון דאילו מיגניב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדלכון דמי, הא לאו הכי לא מחייב לבעורי ויכול להיות יושב ומשמר. וכן מוכחא שמעתתא דגוי שהלוה את ישראל על חמצו [שם ל, ב] ואמרינן נמי התם [לא, ב] גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ולא אסרינן ליה אעפ״י שמסתמא רוצה בקיומו. וכן לענין יין נסך כתב הרשב״א גופיה [תורת הבית הקצר בית ה שער ב מו, א] והטור והמחבר ביו״ד בסימן קל״ג [סעיף ו] שאסור להיות יושב ומשמר חבית של יין נסך בחנם שאעפ״י שפטור אם נשברה או נאבדה, מכל מקום מיצר הוא אם תשבר או תאבד מתוך שמירתו ורוצה הוא בקיומו ואסור, ואילו הכא מותר וכדכתיבנא. ובפרק ה' מהלכות יסודי התורה [הלכה ח] התיר הרמב״ם לעשות רטיה מחמץ בפסח, ועיין שם בכסף משנה, אעפ״י שודאי רוצה בקיומו…ומעתה נראה גם כן להתיר למכור בחול המועד של פסח קדירות אסורות של חמץ והוא הדין להשכירן".

וכ''כ הרדב״ז (ח״א סימן ר״מ) כדבר פשוט "והוי יודע דאע״ג דחמץ בפסח אסור בהנאה לא אמרו רוצה בקיומו אסור אלא גבי יין נסך לבד אבל בשאר איסור הנאה לא אמרו".

אמנם הרב בן ציון מאיר עוזיאל (משפטי עוזיאל ח''ג סימן ס''א) נשאל האם מותר להחזיק פתקאות מזונות בפסח שהחנוני מקבל בהם במחלקת האספקה מצרכי מזון לפי מכסת הנקודות שהחזיר ובתוך דבריו תמה על הפר''ח בתרתי, חדא שהרי גם בחמץ מצווה הוא לבטלו, ועוד שהרי בסוגיא שם הביאו ראיה מכלאים לע''ז ומוכח שזה לא רק בע''ז. ע''כ.

ויש ליישב, שבחמץ כיון שלהדיא אמרו שמותר להשהות חמץ של גוי כמו שהביא הפר''ח א''כ מוכח שאינו מצווה כלל לבטלו אף שהוא תח''י ולא דמי לע''ז שבכה''ג ג''כ צריך לבטלה כי גם הגוי מצווה בזה, ולפ''ז גם בכלאים אפ''ל דס''ל לתנא כרבי אלעזר בסנהדרין נ''ו שבן נח מוזהר על הכלאים ולכן מצווה גם על שלו כמו ע''ז ולא דמי לחמץ.

אמנם דוחק להעמיד הברייתא כדעת יחיד בסנהדרין ופשטות הדמיון של הגמרא לכלאים משמע שאין חילוק, וכן מצאתי בשו''ת שואל ומשיב (מהדורה רביעית ח''ג סימן צ''ב) שהביא ראיה זו שדימו ע''ז לכלאים אף שבכלאים אינו מצווה על של הגוי ומוכח שזה לא רק בע''ז וסיים השו''מ ''וזו ראיה שאין עליה תשובה''.

וליישב דברי הפר''ח נראה שיש בסוגיא שני סוגים של רוצה בקיומו.

בתחילה הגמרא דנה שהוא עוסק באיסור עצמו, שובר כדי יין נסך או עוקר כלאים. על זה היה פשוט לגמרא שיש איסור של רוצה בקיומו אלא שצד הספק היה שאולי כיון שבא למעט בתיפלה זה עדיף, ועל זה הביאו ראיה מכלאיים שנאמר שם שעוקרין עמו למעט את התיפלה, וראיה זו נשארה למסקנה שאף לר''ע שהמקיים בכלאים לוקה למעוטי תפילה שפיר דמי וסיימה הגמרא 'ותו לא מידי' (ועיין בחידושי הרא''ה שהתקשה א''כ למה אמרו לימא מסייע ליה הרי הראייה נשארה גם למסקנה וכתב שהוא בא להוכיח מגוף הברייתא ולמסקנה הראיה היא שמר''י נשמע לר''ע ולכן ראייתו הראשונה נדחתה ולכן אמרו לשון לימא).

אמנם אח''כ הגמרא מסתפקת בדמי ע''ז ביד גוי והביאו ראיה מהתוספתא על יין נסך והקשו 'ורוצה בקיומו כה''ג מי אסיר והתנן…'.

וצריך להבין, למה הגמרא אחרי שהוכיחה שיש דין רוצה בקיומו ורק כשלמעוטי תפילה מותר הביאה מקרה אחר והוכיחה אותו מדין אחר לגמרי שרוצה בקיומו אסור, ותמהה על כך שכה''ג מי אסור, הרי לעיל היה ברור לנו בלי התלבטות שרוצה בקיומו אסור וכל הספק הוא למעוטי תיפלה והוכחנו שמותר ומלשון הברייתא בכלאים שממנה הוכחנו משמע שההיתר רק מצד תיפלה, ומדוע פתאום הגמרא מצגיה מקרה חדש לגמרי באותו עקרון ומביאה ראיות ודיונים אחרים לגמרי?

ולכן נראה שאלו שני סוגים של רוצה בקיומו.

יש רוצה בקיומו שהוא עוסק ומקיים את הדבר עצמו. אם אסור לקיים ע''ז ואסור לקיים כלאים והוא בא ועודר כלאים נמצא שהוא בעצמו עובר על קיום כלאים. הוא עושה את הדבר בעצמו. זה לא תועלת צדדית שצומחת לו בעקבות האיסור אלא הוא עושה את האיסור בעצמו. התורה אומרת לא לקיים ע''ז ולא לקיים כלאיים והוא בעצמו עושה פעולה שכולה בנויה על קיום האיסור ולכן זהו קיום שבוודאי אסור ואין לגמרא צד שהוא מותר ורק ההתלבטות היא כשבא למעט בתיפלה, ופשטו שמותר.

לאחר מכן הגמרא שואלת שאלה חדשה. מה הדין כשהכל אצל הגוי. אין אצל הישראל דבר אלא רק אצל הגוי. אלא שיש לישראל תועלת מהעובדה שזה אצל הגוי. הוא שמח באיסור. הוא לא עושה שום פעולה, אבל הוא שמח ומפיק תועלת מעצם קיום האיסור בעולם. על זה הביאה הגמרא ראיה מהתוספתא שגם זה הוי רוצה בקיומו בע''ז, והגמרא תמהה 'ורוצה בקיומו כהאי גוונא מי אסיר'. כלומר הרוצה בקיומו של תחילת הסוגיא פשוט לנו שהוא אסור ולא העלנו צד שהוא מותר לולי הסברא של מיעוט בתיפלה, אבל כה''ג שהכל אצלי הגוי ורק הישראל שמח תמהה הגמרא ואומרת 'כהאי גוונא', הסוג הזה של רוצה בקיומו, מי אסיר?

ולפ''ז יש ליישב דברי הפר''ח ולומר שכל הדמיון של הגמרא בין ע''ז לכלאים הוא רק בסוג הראשון של רוצה בקיומו שבזה פשוט שאסור בכל האיסורין כי עושה מעשה בידיים שמתאפשר רק ע''י קיום הדבר וזה היפך מה שהוא מצווה לבטל את הדבר. אבל בסוג השני שהוא לא עושה שום מעשה רק שמח ונהנה מקיום האיסור זאת לא מצינו מלבד ע''ז שחייב לבטלה.

ולפ''ז גם אין סתירה לדברי הפר''ח מהתוספות בדף ל''ב כי תוספות עסקו בסוגיא שאמרו שם 'מהו לסמוך בהן כרעי המיטה רוצה בקיומו ע''י ד''א שרי או אסור' ועל זה כתבו שאסור לעשות שום תשמיש בכלים של חמץ. כלומר הסוגיא והתוספות מדברים לא על מצב שהאיסור אצל הגוי והוא שמח בקיומו, אלא על מצב שהוא עושה פעולה באיסור. זה שייך לסוג הראשון של רוצה בקיומו, אבל אין ראיה מהתוספות למקרה שהוא לא עושה תשמיש אלא רק שמח בעצם קיום החמץ. ואדרבה מדיוק לשונם משמע שכל הקפידא היא בלהשתמש בכלי החמץ.

וכן מש''כ המהר''ם שיק בסימן רכ''ה להביא ראיה ששייך רוצה בקיומו בכל האיסורים מהירושלמי בפ''ג ה''א שאסור לסמוך בכרעי המיטה בגד שצבעו בקליפי ערלה מדין רוצה בקיומו, לפי דרכנו יש לדחות שזה רק בסוג רוצה בקיומו שעושה מעשה להדיא והדבר אצלו ולא כשזה אצל הגוי.

אמנם לא נראה שהפר''ח נחית לכך, ראשית משום שהיה לו להקשות על עצמו מכלאים ולתרץ ולבאר ולא לסתום דבריו. שנית, משום שפתח בכך שדבריו הם נגד דברי התוספות ולדרכנו אין סתירה. שלישית, כי התבסס על רש''י שביאר שהאיסור הוא בגלל שצריך לבטל ורש''י כתב זאת בחלק הראשון של הגמרא שעושה פעולה בידיים ובכל זאת כתב הפר''ח שזה רק בע''ז.

אך אף שהפר''ח לא סבר כך, כיון שהוא הכביר בראיות שעצם התועלת בשאר איסורים אינה אסורה ומאידך יש לנו את פשט הסוגיא בכלאיים ואת התוספות בדף ל''ב, וחילוק זה מלבד שהוא נראה פשוט בסוגיא ומסביר את מהלך הגמרא גם הוא מיישב הן את ראיות הפר''ח והן את הסוגיא בכלאיים והתוספות, כי כאשר עוסק באיסור עצמו ועושה פעולה הפכית למה שהתורה אומרת לבטל יש בכך בעיה בכל האיסורים, אך כאשר הכל נמצא אצל הגוי והוא רק שמח ומפיק תועלת מקיום האיסור זהו דין מיוחד בע''ז שצריך לבטלה בכל מקום וזה לא נאמר בחמץ שיכול להשהות חמץ של גוי, וממילא יכול גם לשמוח בקיום החמץ של הגוי כי אינו מצווה כלל לבטלו.

ומעתה יש לומר, שכל מה שאסר השו''ע זה רק בהשכרה שהחמץ עדיין של ישראל וכל רגע ורגע הוא משהה חמץ שהוא מעוניין בו אבל אם מוכר לגמרי את החמץ לגוי אף אם תצמח לו מכך תועלת מסוימת שירצה בקיום החמץ מאיזו סיבה אין בזה איסור רוצה בקיומו כיון שבחמץ של גוי יכול להשהותו לכתחילה כמו שכתב הפר''ח.

ולפ''ז בכל מצב של מכירת חמץ אין כלל איסור רוצה בקיומו.

ועיין בשו״ת תשובות והנהגות ח״ד סימן צ״ד שדן במי שיש לו מניות בחברה שיש לה חמץ שגם מכירת חמץ לא תועיל כי:

"אכתי יש לחשוש משום רוצה בקיומו, דבעל המניות רוצה שיישארו אצלו כדי שיוכל לשוב ולזכות בהם אחר הפסח, ורוצה בקיומו הלוא אסור בחמץ כמו בע״ז, כמפורש בש״ע (א״ח ת״נ) שאסור להשכיר כלי לאינו יהודי לבשל בו חמץ שרוצה בקיומו אסור. ולא דמי למכירת חמץ דעלמא דלא אסרינן משום רוצה בקיומו מטעם שחושש שהגוי לא ישמור החמץ ולא ישלם עבורו, דהתם אינו מעונין בהחמץ בדוקא ומסכים לקבל תמורתו כסף מזומן קרוב לדמיו וכשטר מכירה, משא״כ הכא הלוא מעונין הוא שהחמץ יישאר, שרוצה להשקיע בהחברה עם חמץ דוקא שיישאר שלו, שמדמה שמחיר החמץ יעלה ולכן השקיע שמה. וכסברא זו מצינו בשו״ת "דברי חיים" (ח״ב מ״ג) דמוכר לגוי שוורים עם החמץ שלהם אסור משום רוצה בקיומו, כי הוא רוצה שהגוי ישאיר את החמץ ויפטם השוורים ויקבלם ממנו אחר הפסח. וכן אסר בשו״ת "ערוגת הבושם" (קי״ג) לאדם שהיתה בידו חלה לסגולה מי״ב חלות דצדיק למוכרה לנכרי, מהך טעמא דבאמת הוא רוצה בקיומה של החלה ואינו רוצה לקבל תמורתו דמים. אף כאן כל מחזיק מניות מצפה יום יום שיעלה מחירו ויתייקר וירויח, ואינו מעונין שימכרנו לאחר ויזכה הלוקח ברווחים. וגם דאינו רוצה שהגוי יממש את המכירה והוא יקבל רק את הדמים כיון דיפסיד את דמי העיסקה שהוא למעלה מאחוז שמשלמין דמי קנייה עבור העיסקה הזו ע״כ הוא רוצה בקיומו שיישארו המניות בבעלות הנכרי שקנה ואח״כ יחזור אליו ואינו רוצה שימכרנו ובודאי לא שישרפנו, רק שישיבנו לו אחרי פסח…סוף דבר, ענין זה דמניות צריך עוד בירור וליבון".

ולפי דרכנו יש ללמד זכות על המקילים כי כאשר האיסור אצל הגוי לחלוטין ורק הישראל מפיק ממנו הנאה אין בזה איסור בחמץ אלא רק בע''ז, ורק כאשר משכיר לגוי אסר השו''ע.

וכן מש''כ החשוקי חמד בפסחים ה' ע''ב שמה שמותר לחברת ביטוח לבטח חמץ:

"כל זה הוא לפני פסח, אך בפסח עצמו אסור לבטח את החמץ, משום שהחברה מעוניינת ורוצה בקיומו של החמץ בעולם, כי במקרה וישרף תפסיד מכספה, ומבואר במשנ״ב (סימן תנ ס״ק כא) שיש בחמץ איסור של רוצה בקיומו. ואמנם כל חמץ הנמכר הבעלים רוצים בקיומו דהרי אם יאבד לא ישלם לו הנכרי, אך כל זמן שאינו עושה כל מעשה בפועל, אין בזה עון, אך בשעה שמבטח הרי חברת הביטוח עושה מעשה בפסח, ולכאורה הדבר אסור, וצ״ע".

הנה לפי דרכנו גם בזה מותר כי כשהחמץ קיים הוא לא ברשות חברת הביטוח כלל.

אמנם נראה גם לאידך גיסא, שכל דין רוצה בקיומו הוא רק כאשר מפיק הנאה חיצונית ע''י האיסור, אבל אם הוא מהווה את האיסור במעשיו הרי הוא כעושה את הדבר בעצמו. ואם זה איסור הנאה אז אסור גם ללא אכילה אלא הנאה כמו קיום ע''ז וכלאים, ואם הוא איסור אכילה אף שלכאורה לא שייך בזה כלל דין רוצה בקיומו מ''מ אם מתוך האיסור מצמיח בדרכים שונות את האיסור עצמו ומה שהוא אוכל זה את אותו מוצר של איסור אלא שבתחילה האיסור היה בצורה מסוימת והוא פיתח ושכלל והצמיח ממנו את אותו מוצר ששמו עליו שייך בזה ההיגיון של רוצה בקיומו שעיקרו הוא שאם מהווה במעשיו את האיסור לא כשצומח ממנו הנאה צדדית כמו הסוג השני של רוצה בקיומו אלא כשעושה פעולה בגוף האיסור שמתאפשרת רק ע''י קיומו הרי זה כגוף האיסור ואם זה באיסורי הנאה אז גם פעולה שאינה של אכילה אסורה ואם זה באיסורי אכילה שבסופו של תהליך הוא אוכל את האיסור בעצמו שייך בזה רוצה בקיומו גם באיסורי אכילה כי סו''ס אוכל את הדבר בעצמו ובכך הוא מקיימו וחפץ במהות של האיסור כי כל מה שהוא אוכל זה את האיסור.

כלומר אם לוקח תאי גזע של בשר חזיר ומייצר מהם בשר חזיר הרי הוא מקיים את החזיר על ידי שאוכל אותו וכל מה שהוא רוצה זה לאכול חזיר ובזה לא רק באיסור הנאה יש לאסור מדין רוצה בקיומו אלא אף באיסורי אכילה כי כל ההבדל קיים כשמפיק הנאה חיצונית לחפץ או כשלא אוכל אבל כשאוכל את הדבר בעצמו על ידי הצמחת האיסור עצמו בדרכים שונות הרי הוא מקיים את האיסור והאיסור המקורי בעינו עומד וקיים ולכן אסור לו לאכול את מה שהצמיח מתוך האיסור כדי לאכול את האיסור בעצמו.

אמנם יש מקום לחבר בין שלושת הטעמים כנגד המכירה: א. הטעם שלא הוציא מרשותו. ב. הטעם שחסר בגמירות הדעת. ג. הטעם של רוצה בקיומו.

אם היה מוציא מרשותו או שהייתה לו גמירות דעת אז נאמר שלא שייך כאן רוצה בקיומו כי רק שמח מקיום החמץ. אך כיון שלא מוציא מרשותו ואין לו גמירות דעת, זה לא רק מצב שהוא שמח מקיום החמץ. למה הוא שמח מקיום החמץ? הרי אם זה היה של הגוי זה לא היה מזיז לו. כיון שזה לא באמת של הגוי ולא הוציא מרשותו ולא באמת מכר, לכן הוא שמח על קיום החמץ.

וממילא שייך רוצה בקיומו!

אלא שיש לומר שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא מחמת קנס וכיון שהמוכר סומך על רבותיו ופועל כדין לא קנסו אותו. קנס נועד כדי שאדם יימנע מלעשות כן. מי שפועל לפי רבותיו לא יימנע מלעשות כן. אף לשיטת הרב קרליץ שיש לפני עיוור בהיתר מכירה כי הלוקח שותף לקנייה נראה שזה דווקא באיסור סחורה בשביעית שמוגדר על המוכר והלוקח, אבל חמץ שעבר עליו הפסח זה איסור על הבעלים. הקונה לוקח מהבעלים לאחר מכן. ואם כן לכו''ע אין קנס. ונראה שהדברים ק''ו ממה שכתב הגר''א והמשנה ברורה בסימן שי''ח שבספק פלוגתא לא קנסו על מעשה שבת, וכ''ש לכאן שהבעלים פועל כדין על פי רבותיו.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 26 - פרשת אחרי מות תשפב

עה״ת– הקדוש החיים אור בפי' שבועי שיעור טבדי בנימין הרב ▪ תשפ״ב מות אחרי 'פר

החיים אור א פסוק טז פרק

וגו. ה' 'וידבר זה בדיבור לו מה. נאמר לדעת צריך

זה דיבור היות הכתוב ישמיענו ענין לאיזה ב', מות אחרי

קודם לי מה אחר לי. מה

ל הוצרך למה ג' א בקרבתם מור שמתו להודיע אם וגו', במקומו הדבר הודיע כבר הלא ה', לפני שנתקרבו בשביל

יא י )(לעיל מפורש יותר הוא ושם, וגו זרה אש 'ויקריבו

אן כ שכתוב ומה הדבר בקרבתם הוא מה ידוע שאין, העון

מתו שעליה זו בקריבה. שעשו

וימותו אומרו ד' מות אחרי לומר שהתחיל אחר מיותרת

בקרבתם.'וגו

וימותו אומרו ה' וא״ו: בתוספת

להזהיר הוא ברוך הקדוש שבא הוא הכתוב שכוונת ונראה קרוב יותר שהוא לצד כי בדעתו יחשוב שלא משה את

ויכול הוא נאמן המקום של ביתו בכל ו שמים למלכות לא אהרן על ה' שיצו והגם פנימה, הקודש אל ליכנס דכתיב משה גדול כי בכלל, משה שגם הדבר יתחייב

יב )(במדבר משה. עבדי כן לא וגו' ה' נביאכם יהיה אם

אומרו והוא משה, אל ה' דבר כן על אשר אל ה' וידבר

בני ב' למיתת וך סמ לו ואמר המצוה, בא אליו פירוש משה הגם פירוש, וימותו ה' לפני בקרבתם זה דיבור אהרן

היותם אהרן בני ה לפני היותם׳קרובים מרובה ובתוספת

בפסוק הי״ב) (ויק״ר ז״ל שדרשו כמו אקדש בקרובי אף

, וימותו עליהם חמל לא כן פי על יועיל שלא למדת הא

קודש ל ליכנס גדר שיפרוץ כדי לה' קרוב כך כל האדם היות

פנימה:

בקרבתם באומרו שנתכוון לומר נראה עוד הדרך זה על קרובים שאין למדת הא מכל, לה' קרובים יותר בהיותם כמו בו נעשה הדבר היה מהם קרוב משה היה שאם מהם,

אקדש. בקרובי ג (לעיל ה' לו )'שאמר

… שני מתו העגל שבעון הכתוב שהודיענו מה לצד אכן

להשמידו ה התאנף 'ובאהרן כ ט (עקב דכתיב אהרן )בני

ואתפלל פ״ז: (ויק״ר רז״ל ופירשו )וגו'

הבנים. מיתת זה - להשמידו

מחצה. משה של תפלתו והועילה

כפרה ומזבח מתו העגל בעון אהרן בני שני כי למדת הא לאביהם. המה היו

הקריבה עון לצד שמתו כאן) (תו״כ אמרו והלא תקשה ולא

ההקרבה על דאמר ולמאן דאמר. למאן

רגלי שומר ה' היה אביהם עון יה ה לא שאם לומר יש

חסידיו.

להתקדש שמתו קטו) חים (זב שאמרו מה על קשה לא גם

יתברך, שמו

המשפט מאלהי מתחייב היה העגל עון היה לא אם כי שיחפוץ שהגם הודעתיך כבר כי בזולתם, הבית להתקדש נפלאים תעלומות לידוע נעלמת לסיבה לחסידיו המותה ה'

לא אשר מהדברים שהוא כל צדיק ל שיהיה צריך ורמות,

ע טוב בהם ישלוט שם שדרך כדי שות. הדין

ממה פל״ח) (אבדר״נ ולמד צא זה, בענף הארכתי וכבר

תוך רשתו בד לבו ששמח לצד להריגתו טעם רע״ק שמצא

בדבריהם. כאמור ריבוא ס'

כלילא פקע כן אם משונה מיתה אנוש יתחייב הלזה וקשה

ולומדי טוב עושי מכל דורדי ם!

סיבת ולעולם הדין, בו ישלוט שממנו דרך הוא דזה אלא למגן מלכות הרוגי לעשרה המותה ה' בעיני יקר מיתתו

ישראל. בני לדורות וצינה

העגל עון כי שלפנינו, במה גם לשבח טעם נותן זה וטעם וירדה המזבח אל אהרן כשהקריב בפרהסיא נמחל כבר

בטל כן אם, העגל עון לו שנמחל ונתבשר ידו על שכינה המסובב יבטל הסיבה שבהבטל הבנים דהשמדת, דינא חוט כשיעור והוא ניכר רישומו שנמחל הגם כי ודאי אלא דין הפועלת מדה להשלטת שיספיק מהחטא השערה בקריבה ושגגו חסידיו רגלי נשמרו שלא גרם וזה באדם,

הבית בהם ונתקדש: והקרבה,

אהרן הוכשר לא כי לומר נוכל האלה הדברים פי ועל באמצעות אלא פנימה המלך חצר בית אל לבא ראוי להיות אבל העגל, חטא רושם ונמחה בניו הבנים של כפרה מזבח במקום לעמוד עצומה למעלה אהרן הוכשר לא זה זולת

מופלא.

נכון: על הכתוב יתישב ובזה

ה 'וידבר בענין הנאמר הדיבור כי הכתוב ומודיע, בזאת

ל הקודש אל אהרן יבא אלא זו למעלה אהרן נכשר א

לומר ודקדק חטאו ונמחה אהרן בני שני מות אחרי בני

אהרן להיות הושלם שבזה אביהם עון כפרת רומז כאן.

שפירשתי כמו בענין להאמור. ראוי

עד הזה הדבר את ה' צוה לא למה טעם הכתוב נתן ובזה שנחת ואחר לזה, אהרן מוכשר היה לא מקודם כי הנה,

אהרן בני היותם לצד שהוא מיתתם סיבת יע להוד הכתוב מתחלה סיבתם היא זאת לא כי הודיע אביהם עון לכפרת שהיא ראשונה סיבה היתה זאת אלא למיתתם, סוף ועד או בקריבה ושגגו כנזכר רגליהם נשמרו שלא גרמה

אומרו והוא דאמר, למאן בהקרבה ה לפני 'בקרבתם לומר

היותם להם גרם מה כי מעשה עון בידו ש שי אהרן בני

העגל מתו זה מכשול ובהצטרפות קרבתם. , הוא

למיתתם הספיקו לא הללו סיבות ב' האמת שכפי, ולצד

שמתו, אקדש בקרובי ג י (לעיל ה' דבר אשר הוא )רבתי לטעם הוצרך טעם אבאר כאשר בשבילם, הבית להתקדש

אמר לזה הטעמים, ב' הספיקו ולא זה וימותו בתוספת

ה את לירא הבית להתקדש מיתתם צורך 'נין ע לרמוז וא״ו ולזה הוא גם ימות לבל הקרב כל מהמקדש לירא המקודש

יבא ואל אהרן אזהרת דיבור סמך הקודש. אל 'וגו

מיתתם: גרמו דברים ג' אומר נמצאת

- הבית וקידוש וההקרבה, העגל, עון ה הודיע 'ושלשתם

כנגד זה אהרן בני שני מות אחרי שאמר ראשון במאמר

בקרבתם אהרן, חטא הבית לקדש בשביל וימותו, כמשמעו

יבא לבל וגדול. קטן הקודש אל 'וגו

צריכין: הטעמים ג' וכל

העגל- עון הדין היה גמורים צדיקים שהיו לצד שזולתו סימן וזה בקריבה יכשלו לבל נשמרים שיהיו מחייב

למכשול.

כי אביהם עון על יומתו לא שזולתה כן גם הקריבה ועון

גד היו. ולים

הבית- קידוש וסיבת שמחתו מערבב ה' היה לא זה שזולת לבל רגליהם לשמירת הדבר ויתחייב לבו, שמחת ביום להם ממתין והיה יום באותו ממיתם ה' היה לא או יכשלו, עשה ביום בו הבית לקדש ה' שרצה לצד אלא אחר, יום עד הבית שיתקדש למיתתם, יספיק לא לבד זה וטעם כן.

בזולתם…

מות אחרי הדרך זה על יאמר או.'וגו דרך למשה ה' דבר

הדרך זה על שהיתה מיתתן ה לפני 'בקרבתם פירוש

הקודש בחיבת העליון ור א לפני שנתקרבו בזה ו והוא, מתו

למיתת שוים הם והנה הצדיקים מתים שבה הנשיקה, סוד הנשיקה שהצדיקים הוא שההפרש אלא הצדיקים, כל

לה נתקרבו הם ואלו להם מתקרבת אומרו והוא, בקרבתם

ה 'לפני וימותו ואומרו, הכתוב רמז וא״ו, בתוספות

הצדיקים חיבת, הפלאת לא במיתתם ישים מרג שהיו שהגם חביבות ידידות עריבות נעימות לדביקות מקרוב נמנעו

והבן. מהם. נפשותם כלות עד מתיקות חשיקות

לא ההכרה, מושללת והיא איכותה, מכיר אין זו ובחינה בהשערות תושג ולא כתבו, מפי ולא האנושי, מין מפי המונע ממנו תבדיל זו מהשגה חלק ולמשיג הגשם, מושכל

מנגדת הפכה זה כי סימניה ידי על ותכירהו ל מהתקב אותו המונעו כח ממנו לשלול רשומה פעולה בו ותפעול שונאיה גדולה מריבה ותריבהו הנפש תמאסהו ולפעמים והמקיימו,

הנביאים הוללות סוד והוא ולכשתרבה כד), יט (ש״א

מעמה ויצתה שר הב את הנפש תגעל בפנימיותו זו בחינה

אביה בית אל. ושבה

שהשכלת המושכל, השכלת בפנימיות למתבונן דיע ואו ישכיל בהשכלתו, ובהשכל ההשכלות, תשכיל, ההשכל ולא עצמו, בהערת וכשישכיל ההשכל, מושלל שמושכל מושכל בלתי ממושכל, מושכל שהמושכל ישכיל, עצמו, נשמה בסוד השכלתו ביחוד, למשכילים והשכילו מהשכל,

יש וכי וכסאם. כים מל עטרי יהיו מותריו ואז לנשמתו. ובחרת יט ל (נצבים משה אמר שעליהם לחיים )חיים

בחיים בהרגש הנשתוים חיים ושוללת המודעות, בית זו סגולה סגל אשר חיים אלהים ברוך ויברך הכללי,

לסגולתו.

תקיז סימן פראג דפוס מרוטנבורג מהר״ם שו״ת

מרגיש ינו א לו שעושי' מיתה כל ואילך מכאן השם קידוש על נפשו את למסור בדעתו אדם שגמר מאחר מהר״ם אמר וכן

פצעוני. הכוני וחד חליתי בל הכוני ב' הכוני המסורה: מן וראי' כלל.

חליתי. בל הכוני כאב לי הי' לא ופצעוני כשהכוני כלומר. . באבר באש נוגע הי' שאם בעולם אדם לך שאין הוא שכך ותדע

רואים ואנו לעשות יכול אינו מלצעוק עצמו לעכב בדעתו יעלה אם אפי' צועק הי' שלא קטן כלום. צועקים שאינם קדושים

מסעי במדבר נחל ערבי

השכל אל לקרב יותר הענין, ולהסביר

ה מ שפירשתי מה פי על יבואר מנחות ב, סא (ברכות רז״ל שאמרו שסורקין עקיבא רבי את שראה ב) כט זו אמר ברזל, של במסרקות בשרו את

ברוך וש הקד אמר שכרה, וזו תורה במחשבה עלה כך שתוק. הוא

היא והא תשובה, זו מה תימה והוא

במחשבה כך עלה למה קשיא. גופה

בכל בקבלו האדם נבין כי וביארתי,

מלכות עול יום נפשו ומוסר שמים השם קידוש על להריגה במחשבתו גדול תענוג לו יש הנה בהתלהבות,

במחשבתו דמה שמ העת, באותו השי״ת. כבוד על שנשרף

יש מרג הנה בפועל הנשרף האדם אבל

מאד. הכאב גדול כי ויסורין צער

נשרף שזה לפי ביניהם, והחילוק הגוף צער שום אז לו ואין, במחשבה

זה משא״כ תענוג, רק יש מרג אינו לכן המחשבה עולם כי בפועל, שנשרף צער שם אין מהגשמיות, מסולק הוא עולם משא״כ רע, דבר ושום ויסורין

. המעשה

מוהר״ם בתשובת כתוב אמנם על שהנהרג איש, מפי איש שקבלה

כלל יסורין מרגיש אינו, י״ת הש כבוד

. ע״ש

ליהרג היוצא אותו בהיות כי והטעם,

בחשק מתלהב על שיהרג נמרץ כל מעלה הוא יתברך, שמו קדושת שלו המעשה ועולם חושיו אל ההוא בהתלהבות עולם כולו שמתלבש עד המחשבה, והרגשותיו חושיו ובטלו, במחשבה, אינו לכן מעליו, נתפשט וגשמיותו

מרגיש הנשרף אותו כמו תענוג רק

במחשבה.

מאחר יותר, תענוג לו יש ואדרבא

שחשק ההוא שהדבר נתקיים תמיד

לפועל. ויצא

ב סא (ברכות עקיבא רבי )וכמאמר

כל ולכן כו מצטער הייתי ימי,'כל

יגדל יותר גדולים הריגתו שיסורי עוד כיון כי שלו, התענוג ויותר יותר מתהפך היסורין הרגשת שאותו לכן ונמרץ רב תענוג להרגשת התענוג יגדל היסורין בהגדלת ורין יס הרגשת שם ואין והשמחה, ועונג. שמחה תענוג הרגשת רק כלל

עקיבא רבי את בראותם ולכן יסורים שהמה בשרו, את שסורקין צדקותיו ידעו וכבר ומרים, קשים הבינו וא״כ עקיבא, רבי של וזכותו חשיד דלא יסורין, אצלו אין שזה כזה לצדיק חנם יסורין ליתן, קב״ה ותענוג שכר שאדרבה הבינו ומזה

הדבר על ויתפלאו, , זה דבר לו הוא

ודאי ר״ל שכרה, וזו תורה זו ולז״א לו מגיע עקיבא רבי של תורתו על

לפלא הדבר והיה שכרו וזו, שכר כאלה מרים ביסורים איך בעיניהם שיהיה עד תענוג הרגש כך כל יהיה

. תורתו על שכר זה

במחשבה עלה כך השי״ת, והשיב כל עקיבא רבי העלה כך שכל ר״ל

עולם אל ואבריו שותיו והרג חושיו שהיסורים עוד שכל עד המחשבה, לכן התענוג, מאוד יתר יגדל גדולים תענוג אצלו הם כאלה מרים יסורים הוא כי היטב והבן כלל, מושג שאינו

בע״ה. אמתי

אשלד / ד כרך / הראיה אגרות

… העדר ע״ד מרוטנברג מהר״מ, דברי

היסורים… הרגשת

אחרת רע״ק מדת לעצמי כשאני ם אמנ שאר מכלל גבוהה יותר וד וע היתה,

הקדושים.

בברכות תלמידיו לו שאמרו מה וזהו שהיו בשעה כאן עד רבינו ס״א, ברזל של במסרקות בשרו את, סורקים מצטער הייתי ימי כל להם השיב והוא נוטל אפילו נפשך בכל זה פסוק על לידי יבא מתי אמרתי נשמתך.

לא לידי שבא ועכשיו נו ואקיימ. אקיימנו

מה לחקור המפרשים העירו שכבר התשובה ותוכן השאלה, היתה זו לשאלה. הדרושה

שיסוד מאחר הוא הדבר ביאור אך נפשך מבכל אנו יודעים נפש, מסירות כמבואר נפשך, את נוטל אפילו אנו מהיכן לשאול, יש שם, במשנה יסורים ע״י נפש מסירות דין יודעים

שא … קצבה להם ין יודעים ומהיכן

למס חיוב שיש ע״ז… נפש ור

כאן גילה שרע״ק הדברים נראין אבל

שמצאנו משום זה, הדין מק עו את

סוקראטוס אוה״ע מחכמי חכם, אצל שאמר הידוע, פעדאן בספר שאמר לזה כלל חש שאינינו דבריו לשומעי דמה המות. סם לשתות אותו שיכריחו לעד חיה היא עצמיותו הלא לו, יעשו לוקחים ואם מלבוש, כ״א אינו והגוף יותר עי״ז ומשחררים מלבוש, מאדם

א עצמיותו, את לו. עושים רעה יזה

לקדושים מאד יקשה זה, חשבון ולפי ע״י ודאי שנתעלו אמיתיים חכמים ויותר יותר תוה״ק ואור ישראל קדושת

רבותא איזו. היוני החכם של מהשגתו ואיך השי״ת, בעד נפשו למסור היא אהבה מדריגת על זה ענין מורה נוטלין אין שבאמת מאחר גדולה,

אפש וכי האדם, מן כלום ליטול ם לה ר

לעד חיה שהיא הנשמה, . את

בכל בלשונו רע״ק פה דייק, ע״כ את נוטל אפילו נפשך, שהוא יותר מבואר שזהו, נשמתך שהרי להאמר, אפשר שאי דבר הרוחנית המדריגה על מורה הנשמה הקבלה חכמי אצל כרגיל. העליונה

האמוה״ד ג. בס' רס דעת "וכ״ה

היא הכונה דאי שבו רע״ק פירש וע״כ להם שאין יסורים יעשו שאפילו

ד באהבת נפשו ימסור מ״מ,'קצבה ממיתה חמור יותר באמת שזהו

דוקא רע״ק רצה כך ובשביל, גרידא את לקיים כדי היסורים את להרגיש

והבחינו כשראו והתלמידים. המצוה לו אמרו היסורים, את מרגיש שהוא ממסי״נ יותר זהו הלא כאן. עד רבינו

זה בלא כי להם השיב "כ ע למיתה, של הזאת להמצוה כלל מובן אין

ערכה. וגודל מסי״נ

היסורים את הרגיש שרע״ק נראה ע״כ עד השי״ת באהבת מאד אותם וחב שכר כי מצוה, לשכר אצלו נחשב שזה

מצוה. מצוה. .

יכולים שאינם הקדושים, רוב אמנם אינם הם כזאת, גדולה לגבורה לבא שהיא היסורים את להרגיש מכוונים

אינם באמת ע״כ כחם, מ למעלה עוד. מרגישים

עליונים היותר הקדושים מדת, אבל

צער ר ולהצטע להרגיש דוקא היא הנוראים היסורים את ולקבל גדול

עליונה… באהבה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות