התורה אומרת שבפסח החמץ לא רק אסור באכילה אלא גם 'בלי יראה ובלי ימצא'.
אבל את מיקום הדין התורה פיצלה לשניים.
בפרשת קרבן פסח שבפרשת בא התורה אומרת:
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ.
לאחר מכן, כשהתורה מתארת את המצב של הכניסה לארץ היא חוזרת שוב על דיני פסח ואומרת:
מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ.
ובפרשת ראה התורה לא מזכירה בל ימצא, רק בל יראה, וכאן היא כן משייכת אותו לקרבן:
וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר.
יוצא שבהתחלה התורה אמרה בהקשר של קרבן פסח 'לא ימצא', עם נימוק שכל אוכל מחמצת ונכרתה.
לאחר מכן היא כתבה איסור 'לא יראה' בנפרד וללא תלות בקרבן פסח, ולבסוף בספר דברים קיים מעין חיבור של שניהם, ונאמר בל יראה ללא נימוק ועם קשר מסוים לקרבן פסח.
נראה מזה שאיסור ההימצאות קשור לאיסור האכילה. כיון שכל אוכל מחמצת מחויב בכרת לכן צריך להיזהר אפילו מהימצאות של חמץ שמא יבוא לאכול. חז''ל חידשו שאפילו כשביטל צריך בדיקה שמא יבוא לאכול, אך כשלא ביטל זהו איסור בל ימצא. לכן זה איסור הקשור לקרבן כי הקרבן נאכל על מצות, ללא חמץ.
איסור ראייה לעומת זאת אינו קשור לאכילה. זהו איסור עצמי לראות חמץ. בכל גבולך. בכל מרחב השליטה של עם ישראל צריך שלא יהיה חמץ. לכן זה נאמר רק לקראת הכניסה לארץ, שבה עם ישראל ריבון ויכול לדאוג שבכל גבולו לא יהיה חמץ.
נראה שטעם האיסור הוא שיהודי צריך להתייחס לחמץ בפסח כאל דבר מתועב, מלוכלך, מאוס. שאפילו אי אפשר לראות אותו. כדי שהברית תתקיים צריך להתרחק מהתאווה ולהתמקד באכילת המצה המבטאת את קיום הברית בכך שקיומו היסודי של האדם תלוי בקב''ה.
ולפי זה יש לדון במכירת חמץ לגוי.
התוספתא בפסחים פ''ב אומרת:
"ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה".
וכך פסק הרמב''ם בהלכות חמץ ומצה פ''ד ה''ו:
"ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיעה שעה חמישית הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה".
וכתב הבית יוסף בסימן תמ''ח:
"רבינו ירוחם (נ״ה ח״ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה״ג (הל' פסח כט ע״ג) ובלבד שלא יערים ואיני מבין דבריו דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי. וכתוב בתרומת הדשן סימן ק״כ מי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתם לגוי חוץ לבית במתנה גמורה…ונראה מדברי בעל תרומת הדשן בתשובה זו ובתשובה שקודם לה (סי' קיט) דלא מהני נתינת חמץ לגוי אלא אם כן הוא גוי שמחוץ לבית".
ובשולחן ערוך כתב בסעיף ג':
"חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט".
מבואר שמרן פסק כדבריו בב''י שצריך גוי שמחוץ לבית, אך נחלקו האחרונים האם זה הכרחי למשך כל הפסח או רק לזמן המכירה, וכך כותב המשנה ברורה בסקי''ב:
"כתבו האחרונים שאין קפידא בעכו״ם גופא אם הוא דר בביתו או לא אלא עיקר הקפידא שיוציא העכו״ם החמץ מבית ישראל אבל עכו״ם גופא אפילו הוא משרת לישראל ודר בביתו לית לן בה. ומה שהצריכו הכא להוציא החמץ מרשותו אף על פי שמכרו כבר והוא אצלו פקדון בעלמא ובלא אחריות ובעלמא לא מצרכינן בכה״ג אלא מחיצה בעלמא וכדלעיל סימן ת״מ כתב בח״י דגם בכאן הדין כן ולא הצריכו הכא להוציא מרשותו אלא כדי שיקנה העכו״ם החמץ במשיכה ואה״נ אם כבר הוציא העכו״ם החמץ וקנהו במשיכה לביתו או לסימטא כדין מותר לו אח״כ להכניס החמץ לביתו של ישראל ודי במחיצה עשרה בלבד. אבל כמה אחרונים כתבו דהכא מגרע גרע כיון דעיקר החמץ יודע העכו״ם שהוא של ישראל ולא יגע בו אף על פי שקנהו מחזי כחמצו של ישראל אם היה בביתו וגם איכא למיחש שמא יבא לאכלו דכיון דדידיה הוי מעיקרא לא בדיל מינה ולסברא זו אפילו אם יחד לו בביתו זוית בפ״ע או שעשה מחיצה עשרה נמי לא מהני".
אך פוסק המשנה ברורה שבדיעבד בכל אופן המכירה חלה:
"אלא דכ״ז אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד פשוט דאין לאסור כלל ואפילו לא יחד לו נמי מקום כל שהיה המכירה כדין".
נמצא שלכתחילה אסור להשאיר חמץ שנמכר ללא הוצאה מבית היהודי והנחה ברשות הגוי. נחלקו אחרונים האם אחר כך יכול להכניס, אבל בשעת המכירה מוסכם שצריך להוציא ורק לאחר מכן להכניס ולהשאיר מאחורי מחיצה של עשרה טפחים.
מלבד הבעיה של הוצאה מרשותו ישנה גם בעיה של חוסר בגמירות דעת. כשאדם מוכר חמץ שהגוי לא יודע בדיוק היכן הוא נמצא, ואין סיכוי סביר שיבוא לקחת אותו והוא גם לא משלם מע''מ על המכירה כפי שקורה בכל מכירה רגילה, וגם הגוי לא משלם על כך כלום כמו שמשלמים על מכירה, אז בדיני קניינים יש לנו אומדן דעת ברור שלא באמת התכוון למכור ולכן הקניין לא חל וממילא היהודי עובר על בל יראה.
נפקא מינה בין שני הטעמים היא למי שקונה ממי שמכר.
מצד הטעם שלכתחילה אסור, אז כיוון שבדיעבד המכירה חלה כמו שפוסק המשנה ברורה, אין לקונה בעיה לקנות מבעלי החמץ לאחרי הפסח. אך מצד הטעם שהמכירה לא באמת חלה, יוצא שמבחינת דיני קניינים זהו חמץ של ישראל וממילא הוא עומד באיסור חמץ שעבר עליו הפסח גם כלפי הקונה.
דיון נוסף הוא מצד סוגיית רוצה בקיומו.
גרסינן בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה ס״ג ע״ב):
"יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו, ויתבי וקא מיבעיא להו שכרו לשבור ביין נסך, מהו מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור, או דלמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי אר״נ ישבור ותבא עליו ברכה. לימא מסייע ליה אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים, אבל עוקרין עמו, כדי למעוטי את התיפלה סברוה, הא מני ר' עקיבא היא, דאמר המקיים בכלאים לוקה, דתניא המנכש והמחפה בכלאים לוקה, ר״ע אומר אף המקיים מ״ט דר״ע אמר קרא שדך לא תזרע כלאים, אין לי אלא זורע, מקיים מנין ת״ל לא כלאים, ואילו למעוטי תיפלה שרי לא, הא מני רבנן היא. אי רבנן, מאי איריא עוקרין אפי' קיומי נמי שפיר דמי הכא במאי עסקינן כגון דקא עביד בחנם, ור' יהודה היא, דאמר ליתן להם מתנת חנם אסור. מדרבי יהודה נשמע לר״ע, לאו אמר ר' יהודה אסור ליתן להם מתנת חנם, אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי, לר״ע נמי, אף על גב דא״ר עקיבא המקיים בכלאים לוקה, למעוטי תיפלה שפיר דמי ותו לא מידי. הדור יתבי וקמבעיא להו דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים, מהו מי תופסת דמיה ביד עובד כוכבים או לא אמר להו רב נחמן מסתברא, דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין, מדהנהו דאתו לקמיה דרבה בר אבוה, אמר להו זילו זבינו כל מה דאית לכו ותו איתגיירו, מ״ט משום דקסבר דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין. ודלמא שאני התם, דכיון דדעתיה לאיגיורי ודאי בטלה אלא מהכא ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה, ומכר עבודת כוכבים והביא לו, יין נסך והביא לו, מותר אבל אם אמר לו המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך, יין נסך ואביא לך, אסור. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב ששת סיפא, משום דהוה ליה כי רוצה בקיומו. וכי רוצה בקיומו כה״ג מי אסיר והתנן גר ועובד כוכבים שירשו אביהן עובד כוכבים, גר יכול לומר לו טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות, אם משבאו לרשות הגר אסור אמר רבא בר עולא מתני', בעבודת כוכבים המתחלקת לפי שבריה. תינח עבודת כוכבים, יין נסך מאי איכא למימר בחרס הדרייני. והלא רוצה בקיומו שלא יגנובו ושלא יאבדו אלא א״ר פפא, ירושת הגר קאמרת שאני ירושת הגר, דאקילו בה רבנן, גזירה שמא יחזור לקלקולו".
והתוספות (דף ל''ב ע''א ד''ה והא) דנו בדין זה ולבסוף כתבו ''הלכך יש פוסקים דצריך להיזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלים הבלועים חמץ בפסח משום דהוי רוצה בקיומו ע''י ד''א", והטור באורח חיים סימן ת''נ כתב "אסור להשכיר כלי לעכו״ם בפסח שיבשל בהם חמץ מפני שרוצה בקיומו של איסור ע״י דבר אחר שלא יבקע הכלי", וכן פסק השו''ע בסעיף ז', וביאר המשנ''ב סקכ''ד "משום שהוא רוצה בקיומו של החמץ שאם יישפך החמץ בשעה שהכלי עומד על גבי האש יבקע הכלי והרי הוא כנהנה מן החמץ''. וכן פסק ערוך השולחן.
אמנם הפרי חדש רוח אחרת עמו והוא יצא לחלוק על דברי התוספות והטור וכתב שדין רוצה בקיומו נאמר רק בעבודה זרה, שהרי רש''י ביאר בדף ס''ד טעם דין רוצה בקיומו ''דישראל מצווה לבטל עבודת כוכבים ותשמישיה'' וגם בכה''ג לא הוי אלא דרבנן כדמוכח בסוף הסוגיא שהקשו מירושת הגר ותירצו שהקלו בה חכמים, ולכן בשאר איסורים שאין צורך לבטלם ובחמץ הוא רואה של אחרים ושל גבוה:
"מהיכי תיתי איסורא ברוצה בקיומו. וזה דעת רש״י [תשובות רש״י סימן קיא] ורבינו שמשון ב״ר אברהם [מובא בטור] שלא אסרו שכר התנור מטעם רוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר, וכן מוכח מסימן תמ״ח סעיף ב' דאם גוי מביא דורון לישראל ביום אחרון של פסח שמותר בלילה ולא אסרינן ליה מטעם רוצה בקיומו, וכן הרשב״א בתשובה [ח״א] בסימן קע״ז אסר להיות יושב ומשמר בשכר משמע דבחנם שפיר דמי. ובפרק קמא דפסחים [שם] נמי גרסינן אמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מביתייכו, כיון דאילו מיגניב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדלכון דמי, הא לאו הכי לא מחייב לבעורי ויכול להיות יושב ומשמר. וכן מוכחא שמעתתא דגוי שהלוה את ישראל על חמצו [שם ל, ב] ואמרינן נמי התם [לא, ב] גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ולא אסרינן ליה אעפ״י שמסתמא רוצה בקיומו. וכן לענין יין נסך כתב הרשב״א גופיה [תורת הבית הקצר בית ה שער ב מו, א] והטור והמחבר ביו״ד בסימן קל״ג [סעיף ו] שאסור להיות יושב ומשמר חבית של יין נסך בחנם שאעפ״י שפטור אם נשברה או נאבדה, מכל מקום מיצר הוא אם תשבר או תאבד מתוך שמירתו ורוצה הוא בקיומו ואסור, ואילו הכא מותר וכדכתיבנא. ובפרק ה' מהלכות יסודי התורה [הלכה ח] התיר הרמב״ם לעשות רטיה מחמץ בפסח, ועיין שם בכסף משנה, אעפ״י שודאי רוצה בקיומו…ומעתה נראה גם כן להתיר למכור בחול המועד של פסח קדירות אסורות של חמץ והוא הדין להשכירן".
וכ''כ הרדב״ז (ח״א סימן ר״מ) כדבר פשוט "והוי יודע דאע״ג דחמץ בפסח אסור בהנאה לא אמרו רוצה בקיומו אסור אלא גבי יין נסך לבד אבל בשאר איסור הנאה לא אמרו".
אמנם הרב בן ציון מאיר עוזיאל (משפטי עוזיאל ח''ג סימן ס''א) נשאל האם מותר להחזיק פתקאות מזונות בפסח שהחנוני מקבל בהם במחלקת האספקה מצרכי מזון לפי מכסת הנקודות שהחזיר ובתוך דבריו תמה על הפר''ח בתרתי, חדא שהרי גם בחמץ מצווה הוא לבטלו, ועוד שהרי בסוגיא שם הביאו ראיה מכלאים לע''ז ומוכח שזה לא רק בע''ז. ע''כ.
ויש ליישב, שבחמץ כיון שלהדיא אמרו שמותר להשהות חמץ של גוי כמו שהביא הפר''ח א''כ מוכח שאינו מצווה כלל לבטלו אף שהוא תח''י ולא דמי לע''ז שבכה''ג ג''כ צריך לבטלה כי גם הגוי מצווה בזה, ולפ''ז גם בכלאים אפ''ל דס''ל לתנא כרבי אלעזר בסנהדרין נ''ו שבן נח מוזהר על הכלאים ולכן מצווה גם על שלו כמו ע''ז ולא דמי לחמץ.
אמנם דוחק להעמיד הברייתא כדעת יחיד בסנהדרין ופשטות הדמיון של הגמרא לכלאים משמע שאין חילוק, וכן מצאתי בשו''ת שואל ומשיב (מהדורה רביעית ח''ג סימן צ''ב) שהביא ראיה זו שדימו ע''ז לכלאים אף שבכלאים אינו מצווה על של הגוי ומוכח שזה לא רק בע''ז וסיים השו''מ ''וזו ראיה שאין עליה תשובה''.
וליישב דברי הפר''ח נראה שיש בסוגיא שני סוגים של רוצה בקיומו.
בתחילה הגמרא דנה שהוא עוסק באיסור עצמו, שובר כדי יין נסך או עוקר כלאים. על זה היה פשוט לגמרא שיש איסור של רוצה בקיומו אלא שצד הספק היה שאולי כיון שבא למעט בתיפלה זה עדיף, ועל זה הביאו ראיה מכלאיים שנאמר שם שעוקרין עמו למעט את התיפלה, וראיה זו נשארה למסקנה שאף לר''ע שהמקיים בכלאים לוקה למעוטי תפילה שפיר דמי וסיימה הגמרא 'ותו לא מידי' (ועיין בחידושי הרא''ה שהתקשה א''כ למה אמרו לימא מסייע ליה הרי הראייה נשארה גם למסקנה וכתב שהוא בא להוכיח מגוף הברייתא ולמסקנה הראיה היא שמר''י נשמע לר''ע ולכן ראייתו הראשונה נדחתה ולכן אמרו לשון לימא).
אמנם אח''כ הגמרא מסתפקת בדמי ע''ז ביד גוי והביאו ראיה מהתוספתא על יין נסך והקשו 'ורוצה בקיומו כה''ג מי אסיר והתנן…'.
וצריך להבין, למה הגמרא אחרי שהוכיחה שיש דין רוצה בקיומו ורק כשלמעוטי תפילה מותר הביאה מקרה אחר והוכיחה אותו מדין אחר לגמרי שרוצה בקיומו אסור, ותמהה על כך שכה''ג מי אסור, הרי לעיל היה ברור לנו בלי התלבטות שרוצה בקיומו אסור וכל הספק הוא למעוטי תיפלה והוכחנו שמותר ומלשון הברייתא בכלאים שממנה הוכחנו משמע שההיתר רק מצד תיפלה, ומדוע פתאום הגמרא מצגיה מקרה חדש לגמרי באותו עקרון ומביאה ראיות ודיונים אחרים לגמרי?
ולכן נראה שאלו שני סוגים של רוצה בקיומו.
יש רוצה בקיומו שהוא עוסק ומקיים את הדבר עצמו. אם אסור לקיים ע''ז ואסור לקיים כלאים והוא בא ועודר כלאים נמצא שהוא בעצמו עובר על קיום כלאים. הוא עושה את הדבר בעצמו. זה לא תועלת צדדית שצומחת לו בעקבות האיסור אלא הוא עושה את האיסור בעצמו. התורה אומרת לא לקיים ע''ז ולא לקיים כלאיים והוא בעצמו עושה פעולה שכולה בנויה על קיום האיסור ולכן זהו קיום שבוודאי אסור ואין לגמרא צד שהוא מותר ורק ההתלבטות היא כשבא למעט בתיפלה, ופשטו שמותר.
לאחר מכן הגמרא שואלת שאלה חדשה. מה הדין כשהכל אצל הגוי. אין אצל הישראל דבר אלא רק אצל הגוי. אלא שיש לישראל תועלת מהעובדה שזה אצל הגוי. הוא שמח באיסור. הוא לא עושה שום פעולה, אבל הוא שמח ומפיק תועלת מעצם קיום האיסור בעולם. על זה הביאה הגמרא ראיה מהתוספתא שגם זה הוי רוצה בקיומו בע''ז, והגמרא תמהה 'ורוצה בקיומו כהאי גוונא מי אסיר'. כלומר הרוצה בקיומו של תחילת הסוגיא פשוט לנו שהוא אסור ולא העלנו צד שהוא מותר לולי הסברא של מיעוט בתיפלה, אבל כה''ג שהכל אצלי הגוי ורק הישראל שמח תמהה הגמרא ואומרת 'כהאי גוונא', הסוג הזה של רוצה בקיומו, מי אסיר?
ולפ''ז יש ליישב דברי הפר''ח ולומר שכל הדמיון של הגמרא בין ע''ז לכלאים הוא רק בסוג הראשון של רוצה בקיומו שבזה פשוט שאסור בכל האיסורין כי עושה מעשה בידיים שמתאפשר רק ע''י קיום הדבר וזה היפך מה שהוא מצווה לבטל את הדבר. אבל בסוג השני שהוא לא עושה שום מעשה רק שמח ונהנה מקיום האיסור זאת לא מצינו מלבד ע''ז שחייב לבטלה.
ולפ''ז גם אין סתירה לדברי הפר''ח מהתוספות בדף ל''ב כי תוספות עסקו בסוגיא שאמרו שם 'מהו לסמוך בהן כרעי המיטה רוצה בקיומו ע''י ד''א שרי או אסור' ועל זה כתבו שאסור לעשות שום תשמיש בכלים של חמץ. כלומר הסוגיא והתוספות מדברים לא על מצב שהאיסור אצל הגוי והוא שמח בקיומו, אלא על מצב שהוא עושה פעולה באיסור. זה שייך לסוג הראשון של רוצה בקיומו, אבל אין ראיה מהתוספות למקרה שהוא לא עושה תשמיש אלא רק שמח בעצם קיום החמץ. ואדרבה מדיוק לשונם משמע שכל הקפידא היא בלהשתמש בכלי החמץ.
וכן מש''כ המהר''ם שיק בסימן רכ''ה להביא ראיה ששייך רוצה בקיומו בכל האיסורים מהירושלמי בפ''ג ה''א שאסור לסמוך בכרעי המיטה בגד שצבעו בקליפי ערלה מדין רוצה בקיומו, לפי דרכנו יש לדחות שזה רק בסוג רוצה בקיומו שעושה מעשה להדיא והדבר אצלו ולא כשזה אצל הגוי.
אמנם לא נראה שהפר''ח נחית לכך, ראשית משום שהיה לו להקשות על עצמו מכלאים ולתרץ ולבאר ולא לסתום דבריו. שנית, משום שפתח בכך שדבריו הם נגד דברי התוספות ולדרכנו אין סתירה. שלישית, כי התבסס על רש''י שביאר שהאיסור הוא בגלל שצריך לבטל ורש''י כתב זאת בחלק הראשון של הגמרא שעושה פעולה בידיים ובכל זאת כתב הפר''ח שזה רק בע''ז.
אך אף שהפר''ח לא סבר כך, כיון שהוא הכביר בראיות שעצם התועלת בשאר איסורים אינה אסורה ומאידך יש לנו את פשט הסוגיא בכלאיים ואת התוספות בדף ל''ב, וחילוק זה מלבד שהוא נראה פשוט בסוגיא ומסביר את מהלך הגמרא גם הוא מיישב הן את ראיות הפר''ח והן את הסוגיא בכלאיים והתוספות, כי כאשר עוסק באיסור עצמו ועושה פעולה הפכית למה שהתורה אומרת לבטל יש בכך בעיה בכל האיסורים, אך כאשר הכל נמצא אצל הגוי והוא רק שמח ומפיק תועלת מקיום האיסור זהו דין מיוחד בע''ז שצריך לבטלה בכל מקום וזה לא נאמר בחמץ שיכול להשהות חמץ של גוי, וממילא יכול גם לשמוח בקיום החמץ של הגוי כי אינו מצווה כלל לבטלו.
ומעתה יש לומר, שכל מה שאסר השו''ע זה רק בהשכרה שהחמץ עדיין של ישראל וכל רגע ורגע הוא משהה חמץ שהוא מעוניין בו אבל אם מוכר לגמרי את החמץ לגוי אף אם תצמח לו מכך תועלת מסוימת שירצה בקיום החמץ מאיזו סיבה אין בזה איסור רוצה בקיומו כיון שבחמץ של גוי יכול להשהותו לכתחילה כמו שכתב הפר''ח.
ולפ''ז בכל מצב של מכירת חמץ אין כלל איסור רוצה בקיומו.
ועיין בשו״ת תשובות והנהגות ח״ד סימן צ״ד שדן במי שיש לו מניות בחברה שיש לה חמץ שגם מכירת חמץ לא תועיל כי:
"אכתי יש לחשוש משום רוצה בקיומו, דבעל המניות רוצה שיישארו אצלו כדי שיוכל לשוב ולזכות בהם אחר הפסח, ורוצה בקיומו הלוא אסור בחמץ כמו בע״ז, כמפורש בש״ע (א״ח ת״נ) שאסור להשכיר כלי לאינו יהודי לבשל בו חמץ שרוצה בקיומו אסור. ולא דמי למכירת חמץ דעלמא דלא אסרינן משום רוצה בקיומו מטעם שחושש שהגוי לא ישמור החמץ ולא ישלם עבורו, דהתם אינו מעונין בהחמץ בדוקא ומסכים לקבל תמורתו כסף מזומן קרוב לדמיו וכשטר מכירה, משא״כ הכא הלוא מעונין הוא שהחמץ יישאר, שרוצה להשקיע בהחברה עם חמץ דוקא שיישאר שלו, שמדמה שמחיר החמץ יעלה ולכן השקיע שמה. וכסברא זו מצינו בשו״ת "דברי חיים" (ח״ב מ״ג) דמוכר לגוי שוורים עם החמץ שלהם אסור משום רוצה בקיומו, כי הוא רוצה שהגוי ישאיר את החמץ ויפטם השוורים ויקבלם ממנו אחר הפסח. וכן אסר בשו״ת "ערוגת הבושם" (קי״ג) לאדם שהיתה בידו חלה לסגולה מי״ב חלות דצדיק למוכרה לנכרי, מהך טעמא דבאמת הוא רוצה בקיומה של החלה ואינו רוצה לקבל תמורתו דמים. אף כאן כל מחזיק מניות מצפה יום יום שיעלה מחירו ויתייקר וירויח, ואינו מעונין שימכרנו לאחר ויזכה הלוקח ברווחים. וגם דאינו רוצה שהגוי יממש את המכירה והוא יקבל רק את הדמים כיון דיפסיד את דמי העיסקה שהוא למעלה מאחוז שמשלמין דמי קנייה עבור העיסקה הזו ע״כ הוא רוצה בקיומו שיישארו המניות בבעלות הנכרי שקנה ואח״כ יחזור אליו ואינו רוצה שימכרנו ובודאי לא שישרפנו, רק שישיבנו לו אחרי פסח…סוף דבר, ענין זה דמניות צריך עוד בירור וליבון".
ולפי דרכנו יש ללמד זכות על המקילים כי כאשר האיסור אצל הגוי לחלוטין ורק הישראל מפיק ממנו הנאה אין בזה איסור בחמץ אלא רק בע''ז, ורק כאשר משכיר לגוי אסר השו''ע.
וכן מש''כ החשוקי חמד בפסחים ה' ע''ב שמה שמותר לחברת ביטוח לבטח חמץ:
"כל זה הוא לפני פסח, אך בפסח עצמו אסור לבטח את החמץ, משום שהחברה מעוניינת ורוצה בקיומו של החמץ בעולם, כי במקרה וישרף תפסיד מכספה, ומבואר במשנ״ב (סימן תנ ס״ק כא) שיש בחמץ איסור של רוצה בקיומו. ואמנם כל חמץ הנמכר הבעלים רוצים בקיומו דהרי אם יאבד לא ישלם לו הנכרי, אך כל זמן שאינו עושה כל מעשה בפועל, אין בזה עון, אך בשעה שמבטח הרי חברת הביטוח עושה מעשה בפסח, ולכאורה הדבר אסור, וצ״ע".
הנה לפי דרכנו גם בזה מותר כי כשהחמץ קיים הוא לא ברשות חברת הביטוח כלל.
אמנם נראה גם לאידך גיסא, שכל דין רוצה בקיומו הוא רק כאשר מפיק הנאה חיצונית ע''י האיסור, אבל אם הוא מהווה את האיסור במעשיו הרי הוא כעושה את הדבר בעצמו. ואם זה איסור הנאה אז אסור גם ללא אכילה אלא הנאה כמו קיום ע''ז וכלאים, ואם הוא איסור אכילה אף שלכאורה לא שייך בזה כלל דין רוצה בקיומו מ''מ אם מתוך האיסור מצמיח בדרכים שונות את האיסור עצמו ומה שהוא אוכל זה את אותו מוצר של איסור אלא שבתחילה האיסור היה בצורה מסוימת והוא פיתח ושכלל והצמיח ממנו את אותו מוצר ששמו עליו שייך בזה ההיגיון של רוצה בקיומו שעיקרו הוא שאם מהווה במעשיו את האיסור לא כשצומח ממנו הנאה צדדית כמו הסוג השני של רוצה בקיומו אלא כשעושה פעולה בגוף האיסור שמתאפשרת רק ע''י קיומו הרי זה כגוף האיסור ואם זה באיסורי הנאה אז גם פעולה שאינה של אכילה אסורה ואם זה באיסורי אכילה שבסופו של תהליך הוא אוכל את האיסור בעצמו שייך בזה רוצה בקיומו גם באיסורי אכילה כי סו''ס אוכל את הדבר בעצמו ובכך הוא מקיימו וחפץ במהות של האיסור כי כל מה שהוא אוכל זה את האיסור.
כלומר אם לוקח תאי גזע של בשר חזיר ומייצר מהם בשר חזיר הרי הוא מקיים את החזיר על ידי שאוכל אותו וכל מה שהוא רוצה זה לאכול חזיר ובזה לא רק באיסור הנאה יש לאסור מדין רוצה בקיומו אלא אף באיסורי אכילה כי כל ההבדל קיים כשמפיק הנאה חיצונית לחפץ או כשלא אוכל אבל כשאוכל את הדבר בעצמו על ידי הצמחת האיסור עצמו בדרכים שונות הרי הוא מקיים את האיסור והאיסור המקורי בעינו עומד וקיים ולכן אסור לו לאכול את מה שהצמיח מתוך האיסור כדי לאכול את האיסור בעצמו.
אמנם יש מקום לחבר בין שלושת הטעמים כנגד המכירה: א. הטעם שלא הוציא מרשותו. ב. הטעם שחסר בגמירות הדעת. ג. הטעם של רוצה בקיומו.
אם היה מוציא מרשותו או שהייתה לו גמירות דעת אז נאמר שלא שייך כאן רוצה בקיומו כי רק שמח מקיום החמץ. אך כיון שלא מוציא מרשותו ואין לו גמירות דעת, זה לא רק מצב שהוא שמח מקיום החמץ. למה הוא שמח מקיום החמץ? הרי אם זה היה של הגוי זה לא היה מזיז לו. כיון שזה לא באמת של הגוי ולא הוציא מרשותו ולא באמת מכר, לכן הוא שמח על קיום החמץ.
וממילא שייך רוצה בקיומו!
אלא שיש לומר שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא מחמת קנס וכיון שהמוכר סומך על רבותיו ופועל כדין לא קנסו אותו. קנס נועד כדי שאדם יימנע מלעשות כן. מי שפועל לפי רבותיו לא יימנע מלעשות כן. אף לשיטת הרב קרליץ שיש לפני עיוור בהיתר מכירה כי הלוקח שותף לקנייה נראה שזה דווקא באיסור סחורה בשביעית שמוגדר על המוכר והלוקח, אבל חמץ שעבר עליו הפסח זה איסור על הבעלים. הקונה לוקח מהבעלים לאחר מכן. ואם כן לכו''ע אין קנס. ונראה שהדברים ק''ו ממה שכתב הגר''א והמשנה ברורה בסימן שי''ח שבספק פלוגתא לא קנסו על מעשה שבת, וכ''ש לכאן שהבעלים פועל כדין על פי רבותיו.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה