בס״ד זכור ברית דעשי״ת, ו' תשרי תש״ע לפ״ק
יום הכיפורים – העשירי לימי התשובה – ונפשי תדרכי עוז
עיון בתורה של הרבי מראדזין (בעל התכלת) – ע״פ ספרו סוד ישרים (ערב יום הכיפורים סי' ו, ציטוטים ללא מקור לקוחים משם.)
פרשת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים נפתחת בפסוק (ויקרא טז, ב):
ויאמר ה' אל משה, דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות, כי בענן אראה על הכפרת.
חז״ל בספרא (פרשה א אות ח) דרשו את המילים "בכל עת" – "זה יום הכיפורים".
"כל עת" מובנו העת הכוללת ביותר, המושלמת ביותר, וגם בה אין להיכנס לקודש הקדשים ללא סדר של עבודה.
מדוע יום הכיפורים הינו הזמן המושלם ביותר, ומהי משמעות ביטוי זה?
ביאר בזה אאמו״ר ( - אדמו״ר בעל ה״בית יעקב" מאיזביצ׳א) הגה״ק זצלה״ה ש׳בכל עת' מורה על כל השלמות, ומשום שביום הכיפורים נגמר הוויית הבריאה בתכלית השלימות לזה נקרא יום הכיפורים 'בכל עת'.
דברים אלו הינם חידוש גדול; בתורה לא נרמז כלל שהיה תהליך בבריאת העולם שהסתיים ביום העשירי, ובפרט שיום זה הינו העשירי לבריאת האדם שהוא סיום תהליך הבריאה.
אמנם בדברי חז״ל בפסיקתא רבתי (איש שלום, פיסקא מ – בחודש השביעי, ד״ה ועשיתם עולה) אנו מוצאים רמז לכך:
דבר אחר למה עשרה, כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שביום הזה כל העולם עומדים בדין לפני הקדוש ברוך הוא והעולם מתחייב כלייה מפני שבריותיו מלוכלכים בעבירות והקדוש ברוך הוא מזכה את עולמו, נמצאת אומר כאילו בו ביום נברא העולם.
ביום כיפורים "נגמרת הווית הבריאה" לא בעת בריאת העולם אלא בכל שנה ושנה. זהו היום שבו נחתם העולם בכללותו לחיים בכל שנה ושנה, והווית הבריאה של אותה שנה נגמרת ביום הכיפורים. זהו איפוא ה״עת" החותמת את הבריאה, וכפי שאמרו חז״ל (ברכות יב, א) ש״הכל הולך אחר החיתום".
מסביר זאת הרבי:
וביאר העניין כי בראש השנה נתעורר הרצון מהתחלת הבריאה כמאמר זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. והעשרה ימים שמראש השנה עד יום הכיפורים הם כנגד העשרה מדות, שנאמר עליהם לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו'. ויום כפור הוא יום העשירי נגד 'לך ה' הממלכה' – מדת המלכות, שהיא מדה העשירית אשר בה נגמר ההוויה מכל סדר ההשתלשלות בשלימות הגמור.
ניתן לומר שבראש השנה אנו נותנים כתר בראשו של המלך, וביום כיפור המלך נותן כתר בראשנו וממליך אותנו. הוא מעניק לנו את השלימות בהעברת המלכות לידינו.
שלימות זו באה לידי ביטוי בכך שביום זה האדם מרגיש בטוח בעצמו – ביטחון עצמי נובע מתוך תחושה שיש לו לאדם כל, ומשום כך הוא בטוח בקיומו, ושום דבר אינו יכול להרתיע או להפחיד אותו. הקב״ה יוצר שלימות זו בהנחילו לאדם את תחושת האדנות והמלכות – תחושת העצמיות. שלימות של יצירה משמעותה שהיצירה עומדת בפני עצמה ואינה צריכה עוד להמשך. לכן רק כשהאדם יחוש בעצמו את שלימותו נשלמה בריאתו.
אולם אז המעגל חוזר לתחילתו, משום שרק בשלב זה באמת יכול האדם לבחור בהמלכת ה' על עצמו. אם הוא לא היה מרגיש את שלימותו, ותלותו בה' הייתה טבועה בו בטבעו, אזי אין משמעות לעבודת ה' ולבחירה החופשית:
התפיסה האחרונה של האדם נקרא מלכות, שבמלכות שהוא ההסתר האחרון, עד שכבר נראה להבריאה שיש לה קיום הוויה בפני עצמה, כדאיתא בספר רזיאל כשברא הקב״ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה, והוא כדי שיהיה נראה לה שיש לה הוויה בפני עצמה. ובזה נגמר כל השלימות מהבריאה, כי דווקא מחמת אותו ההסתר יתכן מדת המלכות, שהבריאה תמליך עליה את השי״ת בבחירתה.
גם מצדו ית' כך הוא, מצד אחד המלכות היא שלטון והנהגה, ומן הצד השני ההנהגה האלקית בעולם הזה נסתרת. השלימות של הבריאה וסיומה היא בהסתרה המאפשרת את התהליך האנושי של הבחירה – תכלית הבריאה:
מדת המלכות דלית לה מגרמיה כלום, כי הוא הגמר שאין עוד למטה הימנה שום מדה, וכל פעולתה הוא רק באור חוזר, להכיר על ידה כל רצון עליון ית'.
המצב של הסתר הפנים בעולם הזה מאפשר בחירה מלאה בה' או בשליטת הטבע והחומר, ולכן דווקא במצב זה – הנהגת מדת המלכות – יש משמעות להכרת רצון ה' בעולם. הכרות זו היא פעולתו של ה״אור החוזר".
ביום הכיפורים, יום הסליחה וגמר קביעת התכנית האלקית לעולם, שורה בעולם תחושה חגיגית של שלימות, אז מתגלה מדת המלכות, המשלמת את ההסתר, נותנת כח ועוצמה לאדם, ומשרה עליו ביטחון עצמי ותחושת עצמיות חזקה ביותר. מצב פתיחה נשמתית – תודעתית זה, מאפשר לנו לבחור בטוב מחדש, בחירה חופשית מלאה, וזאת למרות היסטוריה מלאה בבחירות לא מוצלחות ולא טובות – ביום זה השי״ת סולח לעם עדת מעוזו ומאפשר להם לבחור בו מחדש. מאידך מצב זה יוצר בטחון עצמי שיכול למנוע את הבחירה מחדש בה' ולעכב את התשובה, האדם חש את עצמו במלוא אונו, במלוא שלימותו, במלוא כוחו הגשמי והרוחני, ועל מה ולמה יעשה תשובה?
וזאת השלימות נגמר ביום הכיפורים וכו'. כי באותו היום נגמר כל השלימות מהבריאה, ומחמת זה יכול האדם בזה היום לקבל התפשטות יתירה מחמת גודל התקיפות הזורח בו, כעניין מאמרם ז״ל במדרש: אין אדם נופל ביום גנוסיא שלו.
אלא שגם על אותה אפשרות שהאדם ינצל את עוצמתו ביום זה לכיוון החיובי והרצוי – הדבקות בה' ובישועת סליחתו – יש להקשות, מדוע ציווה השי״ת את האדם לצום, לענות את נפשו ולצמצם את כוחו ביום זה, זהו יום שבו הוא נמצא בשיא כוחו, ודווקא את כוחותיו אלו עליו להפנות לעבודתו יתברך. עינוי נפש הינו למעשה השבתת כוחות האדם – הימנעות מאכילה ושתייה ויתר העינויים. עבודת ה' צריכה להיות בהתאם למצבו של האדם, וכשהאדם נמצא בשיא פריחתו עליו לנתב פריחה זו אל מקורה – מקור השפע האלקי בעולם, לפיכך הציווי על ההתכנסות וההצטמצמות, לכאורה נראה תמוה.
ציווי דומה מוצא הרבי גם בציווי של הקב״ה ללבנה – "לכי ומעטי את עצמך". הן הלבנה טענה כלפי הקב״ה: "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" (כדברי חז״ל חולין ס, ב שהביאם רש״י בראשית א, טז) על כך ענה לה הקב״ה מעטי את עצמך. הרבי מעמיק בהבנת טענת הלבנה ותשובת הקב״ה: מאחורי טענת הלבנה מסתתרת תביעה למלוכה עצמית: היא ראויה למלוך ועל כן המלוכה מגיעה לה ואי אפשר לשתף עמה מלכה נוספת.
במהות הטענה עומדת הדרך לעבודת ה'. בספרי החכמה הפנימית אנו מוצאים השוואה בין הלבנה למדת המלכות, כלומר להנהגה של העולם מתוך הסתר פנים, ליצירת תחושה של מלאות ועצמיות שאינם צריכים לדבר ומנותקים ממקור החיות – מה', וממקום זה דווקא להתחיל ב״אור חוזר" להכיר את יוצר הכל ולדבקה בו. זו הייתה טענת הלבנה: אני היא שלימות היצירה, אני המלכה!
מאחר שרצון העליון ית' הוא לבלתי יגמור שלימות הבריאה כי אם דרך מדת המלכות, שתתרחק כל כך מהמקור ית' עד שיהיה נראה לה שיש לה הוויה בפני עצמה עם בחירה חופשית. ואם כן נמצא במידת המלכות עיקר השלימות, כי דווקא על ידה נגמר קוטב המכוון מרצונו ית'.
הקב״ה אינו דוחה את טענתה, הוא אכן מקבל את דבריה שהיא אכן הבכירה, אלא שמשום כך דווקא הוא אומר לה "לכי ומעטי את עצמך"; כוונתו באמירה זו היא שזו צריכה להיות פעולתה לאור אופייה המיוחד של עבודת ה' שלה.
עבודת ה' של מידת המלכות היא עבודת הבחירה – האדם צריך לבחור בין רע וטוב, ולעמוד מול הקב״ה על בסיס בחירה זו, לעמוד לפניו "פנים בפנים". לא ניתן להימלט מן ההחלטה בטענה שגם הרע הוא יציר כפיו של הקב״ה, יש להבחין בין שני הצדדים, לשפוט ביניהם מהו טוב ומהו רע ולקבל את ההחלטה במה לדבוק ואת מה להרחיק. בחירה זו היא העדפה של צד אחד על פני חברו, וממילא צמצום המרחב של ההתנהלות בעולם – ניתוק מכל מה שמייצג את הרע.
בזה העולם כל עוד שלא נגמרו הברורין מוכרח להיות הצמצומים בזאת המידה, משום שיש בעולם רע המוחלט שהוא הרבה יותר מרוחק, ולאותה הרע יש ג״כ טענה שברא אותה השי״ת, לכן נצרך למידת המלכות כל הצמצומים כדי לברר את עצמה כנגד אותו הרע המוחלט, והבירור הוא בזה שיש בכחה אחר כל התרחקותה לצמצם את עצמה ולחזור לעמוד נוכח השי״ת פנים בפנים.
אמירתו של הקב״ה ללבנה "לכי ומעטי עצמך" משמעותה התחילי את תהליך התיקון ועבודת ה' שלך ראשונה.
בחירה של אדם בה' תחילתה בהעדפת הרוחני על החומרי, בהבחנה ברורה בין קודש ובין חול ובדחיית החול. זהו משמעותו העמוקה של הצמצום המצופה מן הלבנה.
זוהי המשמעות העמוקה של הצמצום ביום הכיפורים – יומה של מידת המלכות. ביום זה שבו האדם עם שני צדדיו – הרוחני והגשמי – נמצא בשיא כוחו צריך הוא לבחור ברוחני ולבטא בכך את עבודת ה' שלו, צריך הוא להעדיף את הנשמה על הגוף, על השקיעה בחומר, ומתוך כך לעמוד בענווה ויראה לפניו ית', מתוך הצום ועינוי הנפש.
ולכן ביום הכיפורים הנקרא 'בכל עת', שנגמר בו כל השלמות מהבריאה, צריכין למעט את עצמו בכל הצמצומים, שלא יבוא עם התקיפות של כל השלימות, כי אם ב׳זאת' שמורה על יראה וצמצום.
בתורה הבאה (סי' ז) בונה הרבי קומה נוספת על מה שהתבאר עד כה:
תחילה נקדים מדברי מרן האריז״ל (פרי עץ חיים שער יום הכיפורים פרק א):
ענין כל האוכל ושותה בט' כו', מעלה כאלו התענה ט' וי'. והעניין, כי הלא כבר בארנו, כי המלכות עולה ביוה״כ אצל הבינה ממש, לאכול ולשתות מאותן הקולות הפנימים וכו'. וא״כ כל האוכל ושותה, כאלו התענה, כי התענית הוי סוד אכילה ושתיה פנימית.
ענין יוה״כ בקיצור נמרץ, וענין כל האוכל ושותה בט' וכו', וכבר נתבאר לעיל, כי בכל ימות השנה, ע״י אכילתו ושתייתו הגופנית, שאנו מברכין כמה ברכות, כמו המוציא וברכת המזון וכיוצא בהם, הנה על ידיהן, אנו ממשיכין שפע ומזון אמא עלאה אל מלכות רחל נוקבא דז״א, (כי אכילה גי' אדנ״י ע״ה) וגם היא אכילה גופנית, מן חיצונית הבינה כנ״ל. אך ביוה״כ, אנו נותנין לה אכילה ושתיה, ושארי דברים מסוד הפנימית דבינה, שהם ה' קולות, כי אז עולה היא עד בינה ממש, לכן אנו מתענין ביום הכיפורים, כדי להמשיך אליה אכילה ושתיה, בסוד ה' קולות הפנימית, שהם ה' גבורות מאימא ג״כ.
גם התענית נקרא צו״ם, וצו״ם גי' קו״ל, כי הוא ממשיך הקולות הפנימים עליונים, וזה סוד מוצא פי' ה', שעליו יחיה האדם ביום הכיפורים בלבד, כי צו״ם אותיות מוצ״א. ובשאר השנה יחיה במוצא פי ה', השם המעורב תוך הלחם הגופני, וז״ש כי לא על הלחם לבדו וכו', רק בשתוף מוצא פי ה', וז״ש כי לא על הלחם לבדו.
והנה צריך תחלה, שישלמו כל הבחי' הנ״ל דמלכות בסוד חיצונית, כדי שתוכל לקבל אח״כ פנימית. והנה עתה בערב יום הכיפורים, אנו צריכין לתקן יסוד ומלכות של הנוקבא, ואלו אינן נתקנין רק בסוד חיצונית, ע״י אכילה ושתיה החיצונית שלנו, ולכן צריך להרבות ביום זה באכילה ושתיה, משא״כ בשאר הימים. לפי שבכל יום מי' ימי תשובה, אינו נתקן אלא מדרגה אחת לבד, ועתה ביום ט', אנו צריכין לתקן מדרגתו שהיא בחי' הוד, הנתקנת וננסרת ביום ט', ומלבד זה צריך לתקן גם הבחי' המגעת ליום י', שהוא יסוד ומלכות, כי יסוד ומלכות הם מחוברים תמיד, ואין להפרידן, ונקרא מדרגה אחת. נמצא כי ביום ט' נתקנת מדרגתו, ומדרגת יום י', וכולם בסוד אכילה ושתיה חיצונית, ולכן צריך לאכול כפי ערך ב' ימים, כי אם לא יעשה כן, יצטרך ביום י' לתקן מדרגת של יסוד ומלכות, בסוד אכילה חיצונית ולא תוכל לעלות לאכילה פנימית. הרי נמצא, כי האכילה ושתיה בט' גורם להתענות ביום הכיפורים, כי גורם לאכילה ושתיה הפנימית, וא״כ האוכל ושותה בט', הרי כאלו התענה גם בי', כי לולי אכילות הט', לא היה תענית בעשירי.
נבאר את הדברים במעט לפי קוצר דעתנו וה' הטוב יכפר אם שגינו. עניין אכילה ושתיה שייך גם באדם וגם בעולמות העליונים, ועניינם הוא חיבור וקיום הנשמה בגוף וחיזוק כוחותיו, וכן הוא בעולמות, וכמו שכתב בספר נפש החיים (שער ב פרק ו):
וכמו שענין חבור וקיום נשמת האדם בגופו הוא על ידי אכילה ושתיה, ובלתם תפרד ותסתלק מהגוף, כן חיבור עצמותו ית' אל העולמות שהן סוד האדם הגדול. כדי להעמידם ולקיימם ולא תגעל נפשו אותם, גזרה רצונו ית' שיהא תלוי בעסק התורה ומעשי המצות ועבודת התפלה של עם סגולה, ובלתם היה הוא יתברך מסלק עצמותו ית' מהם, וכרגע היו חוזרים כלם לאפס ואין.
כל השנה אדם צריך לאכול ולשתות ובזה הוא מזין את גופו וגם נשמתו, וזאת על ידי מוצא פי ה' שנמצא בתוך המאכל, אותם ניצוצות רוחניים של חיות. ביום הכיפורים אין צורך לזה משום שאז המלכות עולה עד הבינה, כלומר ביום זה יש ביכולת המציאות בכללותה והאדם בפרט להתנהג ולחיות על פי האידיאל והרעיון האלהי בטהרתו, שזהו יסוד התשובה של יום זה. עליה זו מאפשרת את החיבור למקור ההזנה הרוחנית גם ללא צורך באכילה ממשית של האדם, וכך הנשמה "אוכלת" ביום זה מן הקולות הפנימיים ביותר, מן החיות האלהית העמוקה ששופעת ביום זה. זהו ניתוק של עולם החומר – מדת המלכות המסתירה את האור האלהי במסווה של החומריות – ממקומו, מצורת ההתנהגות הרגילה שלו, ומתאימה אותו לעולם רוחני לחלוטין, שבו האור האלהי גלוי ואינו מוסתר. על כן ביום זה אנו שובתים מכל גשמיות וגופניות בחמשת העינויים: מאכילה ושתיה, מרחיצת הגוף וסיכתו, מנעילת הסנדל על רגליו, ומהנאתו מתשמיש.
ביום זה אנו חיים את עולם הבינה – עולמה של התשובה, שעליה נאמר בזוהר (ח״ג רפ, א) ש״חמש נהורין אית לה דאתקריאו קרני החמה." על כן אנו מתפללים חמש תפילות ביום זה:
ולכן ביום הכיפורים שאז נגמר כל תכלית השלימות מהווית אדם, וזה נקרא במדרש רבה יום גנוסיא של אדם, צריך האדם לברר את עצמו בחמש תפילות ובחמש העינויים, כדי שיגיע חזרה בהשורש נוכח השי״ת פנים בפנים.
בחמשת העינויים והתפילות שבהם בוחר האדם בנשמתו ומחבר אליה את גופו, עומד הוא נוכח ה' ומודה שכל אשר לו מאתו ית'. וכפי שנתבאר זו עבודת היום המיוחדת בבחירה בה' ובניתוק מעולם החומר והתנהלותו. אלא שאז, בהיזון חוזר מסתבר שעולם החומר גם הוא מאת ה', וממילא גם דרכיו מאתו ית', וגם הם שייכים לעולם הקודש. עולם של חומר זה – עולמנו – נקרא אצל רבנו "לבושים":
וממילא נתבררו מחמת זה כל הלבושים הנשארים אצלו שהמה רק רצונו ית'. לזה אומרים בזה היום ה' הוא האלהים, והאר״י הק' ז״ל הקשה מי נתלה במי, הוי אומר הקטן נתלה בגדול, והיו צריכים לומר האלהים הוא ה'? אמנם אחר שישראל מצמצמים את עצמם כפי כחם באלו החמש עינויים עד שנכללים בשורש רצונו ית', נתברר מזה כל הלבושים שלהם, שכל קיום הוייתם בזה העולם הוא רק רצון השי״ת, כי מאחר שמצדם מסרו ישראל את עצמם במסירת נפש לגמרי להשי״ת, אם כן מהיכן נשאר עוד קיום הויה להלבושים שלהם, אלא על כרחך שכל החיים הנשאר גבי ישראל הוא רק מזה הרצון ית' שחפץ דווקא בקיום הוייתם. הרי שכל החיים מלבושי ישראל הוא עצמות רצונו הפשוט ית' שהם לבושים לאור רצונו ית'. וזהו ה' הוא האלהים – שהלבושים של ישראל המה התלבשות אורו ית', וכיון שהלבושים בעצמם המה כל רצונו ית' ממילא נקראו הלבושים נמי גדול.
אולי זו הסיבה שאנו מסיימים את היום הקדוש באמירה זו, וממנו יוצאים והולכים מחיל אל חיל, לשמוח בשמחת חג הסוכות, חג שבו אנו משתפים את כל לבושנו בשמחה, גם את גופנו, "והיית אך שמח".
ואכן כך ממשיך רבנו בתורתו לחג הסוכות (סי' לב) בהסבר דברי חז״ל (תנחומא פרשת אמור סי' כב) שיום הראשון של חג הסוכות הינו "ראשון לחשבון עוונות". מסביר זאת רבנו בכך שישראל עלו במחשבתו של ה״אחד" ברצונו לדור בתחתונים, וזה מתבצע בבחירתם של ישראל בו ית':
היינו שישראל עלו במחשבה בהרצון עליון הנקרא אחד, שהוא למעלה הרבה מתפיסת הבריאה, כי כל ההעלם הנמצא בלבושים של ישראל עד שיש להם מקום לבחירה, זה הוא רק כמבואר בתקוני זוה״ק (תיקון סז) ובחרת בחיים וכו', אבל מצד עצמות ישראל אין שום מקום אצלם לבחירה, כי המה דבוקים בשרשם ברצון העליון הנקרא אחד – חד ולא בחושבן.
עם ישראל מורכב משני בחינות: מהות ולבוש, המהות היא שורש נשמתנו והלבוש הינו ההתגלות שלה בעולם החומר וחוקיו, ומצד זה של ההופעה בעולם החומרי שייכת הבחירה בו ית', אך מצד המהות והנשמה אנו דבוקים בו ית' ללא כל יכולת של פירוד. זוהי בחינה הנקראת בלשונו "חד ולא בחושבן" אחד שאין אחריו המשך של חשבון; לעומת זו יש בחינה נוספת של ראשון – חד בחושבן, היינו ראשון שיש אחריו המשך, ומבחינה זו הציב הקב״ה את עולם החומר, עולם המסך שיוצר את התחושה שהחומר מנותק ממנו ית', והוא המאפשר את הבחירה החופשית:
ועל זה אמר השי״ת 'ואנכי הסתר אסתיר' כלומר שאנכי הצבתי זה ההסתר למען שיבקע האדם את ההסתר ויחזור וישוב לשורשו ע״י יגיע כפו. הרי שההסתר בעצמו נכלל נמי בהחשבון של הרצון ית' הנקרא חד בחושבן.
הארת יום הכיפורים היא הארת "חד ולא בחושבן" ומשום כך אנו מתנתקים מהחומר, הארת "חד בחושבן" מתאפשרת לאחר יום הכיפורים ועד לחג הסוכות – ושוב במשך חמשה ימים, ומשום כך ימים אלו אינם בחשבון עוונות, כי כל מה שיפעל האדם בהם בכליו של החומר הוא מואר מאותו אור עליון.
הוסיף רבנו ביאור עוד (סי' לד הראשון):
ואחר כך ביום הכיפורים אז הוא כמבואר בזוה״ק ביה נפקין לחירות, ביה נפקין משלשלהן וכו' ובגין כך תקינו לומר ביה כל נדרי ואסרי וגו', היינו כי בו מתחיל לבנות תקוה שיתגלה ההתחלקות כדי שיהיה מקום לעבודת אדם. ואז מתחיל במלולא – שישראל אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואחד מורה על חד ולא בחושבן. ולזה הוא אז כל עבודת ישראל יותר בשב ואל תעשה, כי החמשה עינויים הם בשב ואל תעשה, ורומזים שישראל עוזבים ומסירים הלבושים של זה העולם, והגם שמצדו ית' יש אז עיקר התקיפות. כו'. ואח״כ בחמשה עשר לחודש מתחיל להאיר הרצון ית' שנקרא ראשון, ראשון מחייב שני, היינו חד בחושבן, להורות שמתחיל הרצון ית' לבא בהלבושים של ישראל וכו'.
ע״ש שהסביר בזה את עניינם של ארבעת המינים והאריך בזה.
בחג הסוכות, לאחר שהעלנו את קומתנו אל עולם התשובה ביום הכיפורים, והתנתקנו לחלוטין מהחומר, והיינו כמלאכים, ואחר כך הארנו בהארה עילאית את כל מערכי החומר, ביום זה שהוא ראשון לחשבון עוונות, אנו מתחילים לשמוח במעשה ידינו המקודשים ומבוררים שעניינם לשם שמים.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
