בהר: הכסף והעבודה בתורה

לפרשת בהר

ההיה זה חלום? / להפטרת פרשת בהר / מתורת רבינו רפאל כ׳דיר צבאן זצוק״ל

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2026/05/blog-post. html

של מי הכסף שלי? / לפרשת בהר / מתורת רבינו רפאל כ׳דיר צבאן זצוק״ל

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2025/05/blog-post_24. html

פרנסה היא לא תירוץ… / לפרשת בהר / מתורת רבינו שמואל טייב זצ״ל

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2024/05/blog-post_21. html

עבודת החינוך ושכרה / לפרשת בהר / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק״ל

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2023/05/blog-post_12. html

גם בגלות — להיות ציוניים בפועל! / לפרשת בהר / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק״ל

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/05/blog-post_11. html

חירות קשה ועבדות מרוממת / לפרשת בהר / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק״ל

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/05/blog-post_82. html

הגילדה הכלכלית הישראלית / לפרשת בהר / מתורתו של רבינו כ׳לפון משה הכהן זצוק״ל

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/05/blog-post_72. html

ארץ ישראל — המתנה העליונה / לפרשת בהר / המשך חכמה

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/05/blog-post_66. html

תמיכה כלכלית ותמיכה רוחנית / לפרשת בהר / אור החיים הקדוש

https: //tlaleykehuna. blogspot. com/2022/05/blog-post_12. html

---

נשלח על ידי: רועי כהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שלא עשני שפחה

שפחה / עבד עשני שלא

**1. עבד עשני שלא**

ראי״ה: עולת אור של הקדוש, החוג לאותו מחוץ יוצא להיות נתתני לא אשר על ההודאה, היא שגדולה כשם נשמה לי נתת אשר על ההודאה היא גדולה ככה נשמתי, במעמקי קדשו הדרת ותפארת ישראל.

בחיים מטרה לה יש עצמה שהיא בידה, נתון החפשי שחפצה תכליתית נשמה עצמית, נוצר להיות נשפלתי ולא בקדושתה, בי המפעמת והחירות החופש נשמת שהיא ובמציאות, שמוש לכלי להיות אם כי נוצרה ולא מקורי, ורצון עצמיים חיים לה שאין עבדות, של בתכונה.

וע״כ הטהורה. החפש שבנשמת והנשגב הקדוש העצמי הרצון את ידה על להכשיר תהלתי רבה.

עבד עשני שלא: חסדי לאלהי.

---

**2. גמ׳ ראש-השנה ח, ב — ברכות ישראל בתפארה עוטר**

שכינה מזיו ונהנין בראשיהן ועטרותיהן יושבים צדיקים של בנו ישמעאל רבי אמר.

נפטרין עבדים היו לא הכפורים יום עד השנה מראש ברוקא בן יוחנן רבי משתעבדין ולא לבתיהן, בראשיהן ועטרותיהן ושמחין ושותין אוכלין אלא לאדוניהם.

ריטב״א (שם): בראשיהן ועטרותיהן — חפשי שיצא להראות בראשו, עטרה לשום רצה אם.

רש״י: חורין בני כדרך והולכין כלל משתעבדין שאינן.

---

**3. מסילת ישרים — מפסידי הזריזות**

ה בקשת הוא שבכולם, והגדול ואהבת הטורח ושנאת הגופנית מנוחה כל בתשלום העידונים. הנה כי תנאיהם שירצה מי כי גדול, כובד בוראו לפני העבודה עליו שתכבד ודאי כזה אדם.

והמנוחה הישוב בכל אכילותיו, לאכול וכיוצא לאטו, לא אם ללכת וימאן טורד, בלא שנתו ולישון. הנה כאלה בדברים למהר שכן כל ברור, העת יהיה לא אם מצוה לדבר לצאת או הערבים, בין המנחה תפלת מפני בסעודתו לקצר או בבוקר, כנסיות לבתי להשכים עליו יקשה. לדברי עצמו לתורה לתלמוד או מצוה זה היפך לעשות.

ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו, כי כשירצה, שני טבע הנעשה ההרגל במאסר רצונו נאסר כבר.

---

**4. 10 עניינים לזמן — יאנוש קורצ׳אק (הנריק גולדשמיט)**

1. קח לך זמן לעבודה — זה המחיר להצלחתך. 2. קח לך זמן לחשיבה — זה כוחך. 3. קח לך זמן למשחקים — זה סוד הנעורים שלך. 4. קח לך זמן לקריאה — זה הבסיס של הידע שלך. 5. קח לך זמן לשלווה — זה מסייע לך לשטוף את האבק ממעייניך. 6. קח לך זמן להיכרות וידידים — זה מעיין האושר שלך. 7. קח לך זמן לאחוות האדם — חברות עם אדם קרוב מבטיחה לך את התרומה לזולתך. 8. קח לך זמן לחלומות — זה ימשוך את נפשך אלי כוכבים. 9. קח לך זמן לצחוק ולשובבות — זה יקל עליך את מעמסת החיים. 10. קח לך זמן לתכנון — ואז תהיה לך אפשרות לבצע את כל האחרים.

---

**הצעות לכתיבת בוקר סביב ברכת עשני שלא שפחה: **

רשימה כנה של כל מה שיש לי בהם עבדות (גם אספירין נחשב).

תפילה להשתחרר מכל המחשבות הקטנות שמגבילות אותי.

במה אני מתמקדת היום ביציאה לחירות אישית.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

חירות-האם זה מתאים לכולם

בס״ד

חירות – האם זה מתאים לכולם?

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לד

מה שצריך שתדעהו גם כן, שהתורה לא תביט לדבר הזר, ולא תהיה התורה כפי הענין המועט, אבל כל מה שירצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל, אמנם יכוון בו הענינים שהם על הרוב ולא יביט לענין הנמצא מעט ולא להזק שיבא לאחד מבני אדם מפני השעור ההוא וההנהגה ההיא התורייה, כי התורה היא ענין אלהי, ועליך לבחון הענינים הטבעיים אשר התועלות ההם הכוללות הנמצאות בהם יש בכללם, ויתחייב מהם נזקים פרטים כמו שהתבאר מדברינו ודברי זולתנו, ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש, אבל יתחייב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התורייה, כי הצורות הטבעיות המיניות לא יתנו כל מה שראוי בכל איש ואיש, כי הכל מאל אחד יתעלה ופעולה אחת וכולם נתנו מרועה אחר, וחלוף זה נמנע, וכבר בארנו (בפרק ט״ו מזה החלק) שלנמנע טבע קיים לא ישתנה לעולם, ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי עניני האנשים והזמנים המתחלפים, כדמות הרפואה אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו, אבל צריך שתהיה ההנהגה התורייה מוחלטת כוללת לכל, ואף על פי שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה, כי אלו היה לפי האנשים היה נופל ההפסד בכל ונתת דבריך לשיעורים, ומפני זה אין ראוי שיקשרו הענינים המכוונים כונה ראשונה מן התורה לא בזמן ולא במקום, אבל יהיו החקים והמשפטים מוחלטים סתם וכוללים, כמו שאמר יתעלה הקהל חקה אחת לכם, ואמנם יכוון בהם התקנות הכוללות על הרוב כמו שבארנו, ואחר הקדימי אלו ההקדמות אתחיל לבאר מה שכונתי לבארו

מידות הראי״ה, ערך חופש:

השאיפה לחופש הדעות יש בה צד טוב וצד רע, צד קדוש וצד טמא.

הצד הטוב הוא, כשהשאיפה הזו מתרוממת מהמועקה של הדמיון ושל התאוות החומריות. אז הדעה מתהלכת במהלכה החופשי ומאשרת את האדם ואת החברה.

והצד הרע שבה, הוא כשהציור של חופש הדעות עושה את דרכו על פי הנטיות הטבעיות שבאדם, שהמזג והדמיון, הנטיה התאוונית וכל מה ששפל מצד הבהמיות של האדם, רושם עליו את רשימתו. אז חופש הדעות מביא את האנושיות לידי התכערות נוראה, המאבדת את הון החיים ועוקרת את ההוד והנצח מנפש האדם בצורתו היחידית ובצורתו הציבורית,

"וטוב לפני האלוקים ימלט ממנה" (קהלת ז', כ״ו).

בראשית פרק ט

(כ) וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם: (כא) וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה: (כב) וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ: (כג) וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ: (כד) וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן: (כה) וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו:

רש״ר הירש בראשית פרשת נח פרק ט פסוק כה

(כה) כשנח התעורר, ושמע על מעשה חם, היתה זו מחשבתו הראשונה: מידתו של חם שהתגלתה כאן - אין לה זכות קיום, ואין לה עתיד (ואכן, אין צורך לפרש, ש״ארור" מביע תמיד משאלה - במשמעותה המקובלת של "קללה"; אלא ייתכן - בייחוד כאן -, ש״ארור" מבטא הודעה והכרזה). התאוה החושנית ה״חמה", שאיננה שליטה בעצמה, שאיננה יראה מכל ערך רוחני, איננה מסוגלת לשלוט, ואיננה מוכשרת לשמור על חירותה. היא עקרה מתוך עצמה; נס ליחה, תש כוחה, נכרת לה שם ושאר; ממנה ובה תיפתח רעתה:

עבד עבדים. לא: עבד מושפל, אלא: עבד לעבדים (והשוה "אלהי האלהים", שמשמעותו איננה: אל עליון, אלא: אל על כל אלהים): גם השאר יהיו עבדים, ואילו כנען יהיה עבד לעבדים. והרי הוא חוזר ואומר, שכנען יהיה לעבד; ומכאן, שיש קשר עמוק בין אפיו של כנען לבין גורלו של עבד; והנה, כנען הוא "ארור" מחמת עצם טבעו, - שכן העתיד שמור רק לטהור ובר לב, ולא לפרא הגס; וכן הדבר גם בחיי החברה והאומה, - ביחסי אדם לאדם וביחסי עם לעם: מי שאיננו מסוגל לשלוט בעצמו, לא יזכה בחירות ולא ישמור על חירותו. תאוה משולחת רסן מביאה לידי עבדות. הכובש את יצרו בכל עת, לא ילך שולל אחרי שוחד ופתיון. אין הוא משועבד לממון, וידיו לא אסורות באזיקי זהב. אולי יאבד וימות, - אך לעולם לא יהיה לעבד. כך ביחידים, כך באומות.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד ב

חמשה דברים צוה כנען את בניו: אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזמה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת.

העמק דבר, בראשית פרק ט פסוק כה (הרחב דבר)

עבד עבדים - באמת גם מזרע שם ויפת נמכרו כמה לעבדים, או נשבו במלחמה וכדומה. וכן להיפך לא כל בני כנען המה עבדים. והרי כמה אומות גדולות יצאו ממנו. אלא הקללה היה אשר מי שיגיע לזה להיות עבד יהא מסוגל לזה, כאשר הוא מזרע עבדים מלידה ומבטן ומהריון. משא״כ משם ויפת, אין זרעו מסוגל לזה וגם בהיותו עבד רוחו הפנימית שואף להיות חפשי וממילא אין נוח להשתמש בו וע״י השתדלות נעשה חפשי. והיינו שהמליצו חז״ל בפ' ע״פ חמשה דברים צוה כנען את בניו כו' רצונם בזה שכאשר נעשים עבדים יודעים כל מנהגי עבדים כאלו למדו אביו לכך. וע״כ נקרא כל עבד עובד כוכבים. עבד כנעני באשר הוא המובחר שבעבדים, אע״ג שאינו מזרע כנען.

מאמרי ראי״ה, חירותנו

…

ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד.

החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב.

ואנחנו כבושי הגלות, שכל כך הרבה מאות בשנים היינו משועבדים בידי אדונים קשים, לולא פנימיות נשמתנו העליונה הספוגה רוח של חירות, רוח של הכרה עצמית פנימית "חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות", לולא זאת המתנה הנפלאה שלנו שנתנה לנו מאז, בעת צאתנו לחירות עולם מיד פרעה מלך מצרים, לולא זאת, היתה הגלות יכולה להפך רוחנו בקרבנו לרוח של עבדים.

אבל הננו מפגינים בזה ברוחב לב, בחג זמן חירותנו, כי באמת הננו חשים את עצמנו בני חורין בעצם מהותנו, והשאיפה הנאצלת שלנו אל הטוב ואל הנשגב היא אצלנו השאיפה העצמית שלנו, שאנו חשים ברוחנו פנימה מה הוא הטוב ומה הוא הנעלה. ולאור החירות הזה, החירות הפנימית ההולכת ומתגלה בקרבנו כעת במצעדי תחיתנו הלאומית על כל פנים בשיעורים מוגבלים לפי הערך של תוכני הגאולה המתגלים לנו, רק קמעה קמעה, נטף אחר נטף, לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה הפנימית, אותה שקנינו על ידי גילוי שכינה, אותה החירות שקנינו על ידי הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת אשר גאלנו השם יתברך, וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם.

מאמרי ראי״ה חירות וביעור חמץ

אלה השנים המסמנים לנו את חג הגאולה, חג הפסח, זמן חירותנו. ולדורות מה אנחנו למדים מאלה שני הנושאים הללו התלויים זה בזה? התשובה הנצחית היא, שתנאי הגאולה שנים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם אלקים אשר באדם להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי אם על ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותו ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית.

אבל אלה שני סוגי החירות אינם באים, ואין האדם בתור אישיות פרטית ולא העם בתור קיבוץ שלם בעל רוח מיוחד זוכה להם, כי אם על ידי הביעור מכל גבולו את כל דבר המעכב את חירותו, שזה חמצו, השאור שבעיסה, שהיזקו מצוי ביותר בעת אשר אור של גאולה מתנוצץ עליו.

אז, בשעת המעבר, הכחות הנרדמים קמים לתחיה. גלי חיים סואנים בכח, ובזמן התסיסה מתעוררים גם הסיגים הנפשיים והגופניים יחד, עם השיא של כחות החיים הטובים. ואז המשמרת צריכה להיות גדולה, וחלוצי הגאולה, שהם הדור כולו שהוא זוכה כבר לראות בעיניו את ראשית הנצנים של צמיחת הגאולה חייבים להיות בתוכה המון מחשבות סברות, ציורים ולמודים, שהם גורמים לעקור ולכלות, לטמא ולהשחית כל פאר וכל עוז לישראל…

משנה מסכת אבות פרק ו

והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה

פירוש רש״י על אבות פרק ו

שאין לך בן חורין. לפי שבני אדם מכבדין ומשמשין לפניו ומי שאינו עוסק בה מתרחקין ממנו אלמא כמנודה הוא:

פרקי משה על אבות פרק ו משנה ב

שהכונה במאמר הזה לומר שהעוסק בתורה הוא בן חורין מהמאורעות הרעות ומקרי הזמן, להיותו מושגח מאתו ית' כפי מדרגת דבקותו כנז', והוא מה שביאר עוד באומרו שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה וכו', שהיא נתינת טעם וסבה, כאלו אמר, למה הוא בן חורין מהמקרים הרעים, העוסק בתורה, וביאר שהסבה בזה היא לפי שהעוסק בה הוא מתעלה ומתדבק בו ית' למעלה מהמערכה, ועל כן הוא בן חורין מהדברים הנמשכים מפאת המערכה, להיותו הוא למעלה ממנה דבק בו ית'.

רבי מתתיה היצהרי על אבות פרק ו משנה ב

הודיענו שהחרות האמיתי הוא בעבור הלחות, על כמו בעבור. כלומר אם יקיים מה שכתוב שם, והוא עשרת הדברות הכוללים כל השלימות נפשיים וגופיים.

אם נפשיים. פסוק ראשון, ידיעת הפנות האמתיות במה שתלוי באמונה, כמו שביארתי במאמר ועשו ארון (שמות כה, י). פסוק שני, הרחקת ע״ז ומעשים הגונים הנמשכים מהעבודות ההם. שלישי, ההזהר בכבודו ית' ומוראתו. רביעי… וייחד ימים לקדושה וטהרה לעבודתו יתברך. חמישי, גופיים נפשיים. הזהר בכבוד גדוליו, ואף כי גדול חסדיהם. ששי, גופיים, הזהר מהזיק לזולתו בגופו. שביעי, הזהר בקלונו ומהתאו גופיו. שמיני, הזהר מהזיק לזולתו בממונו. תשיעי, הזהר מהזיק לו בסבתו אף על פי שלא יזיקהו בידים. עשירי, טהרת מחשבותיו וקדושתם, והם סוגי כל התורה והמצות.

ההכנע לאלה הוא ח[י]רות, כי הם ענינים שהשכל ישמח בהם ויצילו האדם ממכשולות ובלבולים. והחירות מאלו, רוצה לומר שיעשה כרצונו ולא יתנהג בם, יהיה עבד התאוות, ונכנע למקרי העתים, ויכשל תמיד בהם, …

מהלך:

האמנם האדם חופשי?

מגבלות טבעיות: לא יכול לעוף. לא יכול לאכול כמה שרוצה. חייב לאכול ולישון.

מגבלות חברתיות: ביטחונו. פרנסתו. הדדיות.

כל חשיבה על חירות בלתי מוגבלת היא ילדותית ונאיבית.

הדיון מתרחש באותו מרחב בו הנ״ל לא מעכב.

האדם לכאורה – שואף לחירות

חירות שכלית וחירות של הכרה (ישעיהו ברלין)

חירות של "אל צופף לי את המרחב", וחירות של "אני עושה מה שאני רוצה/ מאמין".

הראשונה שאלה שנוגעת הרבה בפוליטיקה: שוק חופשי מול רגולציה מורחבת, למשל.

השני – הוא עיקר הדיון: האם זה נכון לתת לכל אחד את המרחב הזה?

שתי קללות של עבדות: האשה וכנען.

ביטויים שונים: הוא ימשול; עבד עבדים. מערכות שונות: מלך ונתין; אדון ועבד. ההבדל גדול: מי משרת את מי (אידיאלית לפחות): המלך משרת את העם, והעבד את האדון. בכל מקרה העם חייב לתת כח (אמון, מיסים, התגייסות) למנהיג. האדון צריך רק לאפשר לעבד לחיות ולעבוד.

לכן בעל ואשה אינו עבדות.

מדוע קולל כנען?

הרב קוק: חירות זה מסוכן. יש כאלה שייפגעו מזה.

רש״ר הירש: כל מי שהוא עבד לתאוותיו, החירות מסוכנת בשבילו.

פסחים: עצם הנחלת אידיאלים כאלה לבניו, מלמד על נטיית נפש בעייתית. נצי״ב: זו תשתית בנפש. אם התשתית פוגשת מציאות – היא פורחת במתווה הזה.

באומה הישראלית נושבת רוח חירות.

האדם והחופש

למשמעות החופש האנושי שני היבטים עיקריים, האחד פנימי והשני חיצוני. הפנימי סובר כי ייחודו של האדם לעומת שאר בעלי החיים הוא ביכולתו להיות בעל רצון חופשי הפועל שלא על פי יצריו ודחפיו הטבעיים, אלא על פי שכלו, תובנותיו, עקרונותיו ומצפונו. ככל שיצור מפותח יותר ופחות פרימיטיבי, קל לו יותר להשתחרר מדפוסים מוכתבים של אינסטינקטים ודחפים, והאדם ניצב בפסגת ההתפתחות. ככל שהוא התפתח כך הוא הצליח להסיר מעליו מגבלות ביולוגיות ופיזיקליות שחוקי הטבע והעולם הציבו בפניו. על פי התפיסה המקובלת בימינו, כל אדם רשאי להיות חופשי

ההיבט החיצוני סובר כי יש לשלול מצב שבו אדם יהיה בבעלות או בשליטה של גורמים אחרים שמחוצה לו. בתקופות רבות של ההיסטוריה האנושית, חלק מבני האדם לא היו חופשיים. בתקופה הקדומה היו חברות שלמות שהמבנה החברתי שלהם כלל מלכתחילה שני מעמדות, אדונים ועבדים. אנשים נחטפו, נשבו במלחמות, נולדו לעבדים, או נמכרו (לעיתים בידי הוריהם) בכיכר השוק כמו רכוש וחיות בית, וכך הפכו לעבדים. אנשים אלו נחשבו לרכוש בעליהם ונאלצו לעבוד את בעליהם ללא תמורה, לעיתים עד יום מותם, ללא כל זכות ערעור. ערך חייהם של עבדים היה לא כשל בני אנוש אלא קרוב יותר לחיות או רכוש. בחברות רבות אדון שהרג את עבדו בשל סיבה מוצדקת היה פטור מכל עונש, ואדון שהרג את עבדו של אחר היה צריך לשלם לו פיצויים. מצב זה של עבדות אנושית היה נהוג כלפי בני יבשת אפריקה עד למאות האחרונות במיוחד ביבשת אמריקה.

בימי הביניים היו בני האדם כבולים לתפקידם בסדר החברתי ולמעמדם, ובהכללה, רובה של האוכלוסייה נעדרה חופש אישי, לא הייתה אפשרות לעבור ממעמד למעמד ומתפקיד לתפקיד, והאדם היה קשור לחברה בהתחייבויות שונות. רק בתקופת הרנסאנס החל להתפתח תהליך החופש המודרני כפי שאנו מכירים אותו כיום. הריבוד החברתי הפאודלי התערער וההון הפך חשוב מהייחוס, ולמעשה שבר הליברליזם את עול הגילדות מעל האנשים, והצליח לשחרר אותם מהמסגרות המקובעות של הסדר הפאודלי, והנצרות הפרוטסטנטית שברה את עולה של הקתוליות, ואיפשרה חופש מחשבה לבני אירופה. [1].

אויבי החופש

לפי הפסיכולוגים אריך פרום, מחבר הספר מנוס מחופש, (שבו הוא מנתח את תולדות החופש באנושות), וויקטור פראנקל, מייסד שיטת הלוגותרפיה, שתי גישות ותפיסות מתנגדות לחופש האנושי והן הסמכותנות והתואמנות (קונפורמיות).

פרום טוען כי הגישה העיקרית הנלחמת בחופש היא הסמכותנות. החינוך לציות עיוור וכניעה אוטומטית כלפי ישויות חיצוניות ובהם ממסדים, רעיונות ואנשים. המודלים הנפוצים הקיימים הם בדרך כלל שלטונות טוטליטריים וממסדים דתיים, ששניהם דורשים מהאנשים החוסים בצילם, שיוותרו על החופש האישי המוקנה להם, ויביעו את עצמם רק באופנים שמסגרות אלו קובעות ומאפשרות להם. הציות שכשלעצמו שהוא חסר משמעות וערכיות, הופך לערך נעלה ולמעלה טובה בעיני מסגרות כאלו, ואי הציות נתפס כעבירה חמורה שעונשה בצידה.

תופעה נוספת שמבטלת את החופש האנושי, לדעת פראנקל ופרום, היא התואמנות (קונפורמיות) המתבטאת בציות, סתגלנות, הליכה בתלם וקבלת מרות הנורמות החברתיות אוטומטית וללא כל ערעור. האנושות, בעיקר בעולם המערבי, חיה באשליה מזויפת של חופש וחוסר הגבלה, אבל מתוך סתגלנות וצייתנות עיוורת למוסכמות, אנשים מחקים אחרים. הם חושבים, רוצים, מרגישים ואף פועלים לפי מה שנראה להם שהחברה והשכל הישר דורשים מהם, ומתכחשים בכך לעצמיות שלהם, כי הדבר יעמיד אותם בבדילותם, ויעצים את פחדיהם לעמוד לבד מול אימת הקיום. פרום שואל, לשם מה זקוק האדם לחופש ביטוי, אם אין לו מחשבות עצמיות, אמיתיות ומקוריות משל עצמו.

סוגי חופש אנושי שונים

הפילוסוף ישעיהו ברלין נודע כמי שיצר הבחנה בין חירות שלילית לחירות חיובית, או בין 'חופש מ' ו׳חופש מאת' ל׳חופש ל' ו׳חופש לשם'. 'חופש מ' או 'חופש מאת' הוא חופש חיצוני בו משחרר האדם את עצמו מעול ואילוצים של גורמים זרים שמחוצה לו, והוא אינו כבול לתפיסה או עשייה מסוימת הנכפית עליו מבחוץ, אבל הוא עדיין עלול להישאר עם ריקנות פנימית, ואילו 'חופש ל' או 'חופש לשם' הוא שלב שני, לאחר שהאדם קיבל חופש לעשות כרצונו, הוא גם עושה דברים המבטאים את רצונו החופשי, וגורמים לו לחוש תחושת חופש, מיצוי עצמי ורווחה פנימית.

בלשון התנ״כית נעשתה הבחנה בין שני מושגי חופש ששניהם קשורים לעבדות. המילה חופש ציינה חופש פרטי של עבד מסוים, שקבל עצמאות מידי אדוניו והפך לאזרח חופשי, לאחר סיום תקופת עבדותו, או בשל אירוע שחייב את שחרורו, לבין המילה דרור שציינה חופש חברתי של כל העבדים בבת אחת, בעקבות סיום תקופה, או קבלת החלטה משותפת של הצבור.

על פי פרופ' שלום רוזנברג קיימת הבחנה בין שלשה סוגי החופש שונים ובמקביל בררה לה השפה העברית מילה מסוימת כדי לייחד סוג חופש מסוים.

חירות - החופש הלאומי בו עם אינו משועבד לעם אחר ויש לו ריבונות על עצמו.

דרור - החופש החברתי בו אנשים אינם עבדים לאנשים אחרים ויש להם חופש חברתי.

חופש - החופש האישי בו יכול האדם להחליט החלטות באופן חופשי ויש לו בחירה חופשית[2].

מגבלות החופש

עם זאת שהחופש על שלל מרכיביו הוא זכות יסוד המוקנת לאזרחים במדינות מערביות, מוסכם על רוב ההוגים, כי גם לו יש מגבלות, כאשר הוא מתנגש עם ערכים ואידיאלים אחרים. אחת המגבלות העיקריות בדרך כלל היא אי פגיעה בבני אנוש אחרים, לעיתים המגבלות מורחבות לאי פגיעה במוסדות החברה, או להתנגשות עם נורמות וסייגים שהחברה שמה על עצמה לניהול תקין ומסודר של החברה. בהקשר לכך תקפה אימרתו של הפילוסוף ישעיהו ברלין כי "חירות עבור הזאבים היא מוות לכבשים". למשל ברוב החברות הדמוקרטיות חופש הביטוי יוגבל ויסוייג למשל כאשר הוא יהפוך לביזוי, השפלת הזולת, הוצאת דיבה עליו ואמירת ביטויים גזעניים ועוד. חופש התנועה יוגבל באופן שלא יסכן בני אדם אחרים, למשל בהגבלה של נתיבים ומהירויות. וחופש ההתאגדות יוגבל לאיסור להקים התאגדות של שטנה או חבלה שתנסה לפגוע באזרחים אחרים או ביסודות של המשטר. גם בהקשר של בין האדם לעצמו, החופש יכול לעורר שאלות מוסריות, למשל כאשר האדם בוחר או מבקש לפגוע בעצמו בלבד, למשל בנושא של המתת חסד והתאבדות. כיום ברוב החברות בעולם מוסכם להפעיל מגבלות חמורות של חופש, בצורה של מעצר וכליאה ושלילת זכויות אלו, למי שהפר את חוקי החברה וביצע פשעים.

חירות ואחריות

לדעת ויקטור פראנקל החופש ואחריות הם שני צדדים של אותו מטבע. ברגע שהאדם נוטל חירות לעצמו הוא גם מקבל על עצמו אחריות. רבים חוששים מפני נטילת אחריות ונתינת דין וחשבון ולכן מסרבים לקבל החלטות שירחיבו את חירותם. פראנקל קורא לבני האדם ליטול אחריות לגורלם וקובע שזהו החידוש הגדול של שיטתו. הוא גם הצהיר כי ארצות הברית צריכה להקים בחוף המערבי את פסל האחריות, שישלים את פסל החירות. בדומה לכך, סבר הראי״ה קוק, כי עיקרה של התשובה, שהיא תיקון האדם, היא בהפסקת הטלת אחריות למצב האדם על הזולת, ובלקיחת אחריות על גורלו, מתוך אמונה כי ההצלחה הגמורה תלויה רק ברצונו הטוב של האדם[3].

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פסח בשמיטה

השמיטה בשנת הפסח חג

יעקוטה בת עלושה נשמת לעילוי

נשמת לעילוי שמואל בן ראובן

נשמת לעילוי סעדיה בן שמואל

וערך: כתב טרבל אליהו סי

גם הפסח חג את לחגוג זוכים אנחנו השנה האמיתית החירות את ולהרגיש היציאה ו

לחירות מעבדות מצרים ביציאת שהתחילה ו השלמה. לגאולה עד איתנו ממשיכה 1

מצרים מיציאת יותר מתרחקים אנו כך עובר, שהזמן שככל לחשוב מקום היה. לכאורה

פחות להיות השנים עם הופכים בפרט וההגדה הסדר וליל. רלוונטיים

להפך בדיוק! היא האמת אבל את פועלים במציאות. הזמן כל נמצאים הזמנים וכל החגים כל

בזמן מסויימת, ובעת הקרקע, לפני מתחת ורוכשים פעולתם

עומקם ואת כוחם את מגלים החוצה, יוצאים הם. מסויים,

תמיד היא אלא שהיא כמו נשארת לא עם פ אף המציאות למעשה, מגלים אנחנו הפסח חג את חוגגים כשאנחנו שנה כל מתקדמת,

טפח2. עוד

יצי אותה פעמי חד אירוע הייתה לא מצרים את אירוע אלא

אומרים שאנחנו כמו כולה, המציאות פני את ששינה סטורי הי פסח3: של בהגדה

נטויה ובזרוע חזקה ביד משם, . וקינו אל ה' ויוציאנו במצרים, לפרעה היינו "עבדים בנינו ובני ובנינו אנו הרי ממצרים, אבותינו את הוא ברוך הקדוש הוציא לא ואילו

במצרים לפרעה היינו ". משועבדים

חלילה אם ישראל עם את מוציא היה לא הוא ברוך הקדוש

לחרות ממצרים עמוק, עבוד בש נשאר היה כולו העולם כל עולם,

והולכת היא נמשכת "הגאולה 1 פעולת פוסקת, שאינה אחת פעולה היא השלמה העתיד וגאולת מצרים גאולת

גואלים ואליהו משה המסבות. בכל יה פעולות את פועלת והיא במצרים החלה אשר הנטויה, והזרוע החזקה היד את הוא מקשיב ישראל ורוח החטיבה. את ממלאים יחד הם והחותם הפותח והגומר, המתחיל אחת, לגאולה הם

וטובה" במלואה הישועה קרן צמיחת מלא עד המסבות מכל ההולכות הגאולה, פעולות של התנועות. קול

כח פסקה ותחייתו ישראל 'אורות

ומקום זמן, חיים, של ונקודה, פינה בכל במילואה היא חיה האלהית האידיאליות בכל. הוא חבוי, ן העליו "הקודש 2 זהרי כל על תעלומה הפועל המסתיר, מסוה אם כי איננו החול תוכן ובקוטן. בגודל תכלית לאין ותולדותיהם ומקוריהם

פנימה חיינו ובמלא נשמות במלא עולמים, א במל והולכים מפכים המה ד' שמנועם והחביבים, הנחמדים החיים של האורה אותנו היא מלבבת נראה הנה חמדותיה, בכל הקדושה והאורה הלוט פני את מגלה הצעיף, את ומסיר במועדו בא הקודש תענוגים בריווי עדן, רום מתמלא ולבבנו וטובו, ה' על מתענגים והננו מתענוגיה, משוך נחת אותנו מרוה שיחיה בנעימות

תתענג אז ד "'על

תשסז איגרת הראי״ה 'אגרות

3 היינו "עבדים פסח של "הגדה

הגאולה

היא נמשכת

גאולת והולכת

וגאולת מצרים העתיד

היא השלמה

אחת פעולה

פוסקת שאינה

העולם חיי כל ה, אנושיים כסדרם ממשיכים היו תורה מתן ללא הנמוכים. הפשוטים, 4

הנקודה את מדגיש מפראג המהר״ל מבחינה השתחרר רק לא ישראל עם בה הפנימית

מהותי5: באופן אלא ממצרים, חיצונית

מקשים, יש " מצרים מלכות שונה) (במה שנא דמאי מלכויות, בשאר משועבדים אנו הרי היציאה, לנו הועיל מה עד בתוכם) (בעצמיותם, בעצם הטוב קיבלו ממצרים ישראל יצאו כאשר כי הם! הבאי ודברי מלכויות? משאר

המעלה– וזאת מעלתם, מצד חורין בני להיות בעצמם ראויים שהיו בני להיות ראויים שהם לישראל עצמית

דבר ידי על להתבטל יכול לא ע קבו שהוא (דבר כלל עצמי דבר יבטל לא מקרי ודבר מעלתם, עצם מצד. חורין

עם בעצם חורין בני שהם הזאת ה המעל ישראל על עדיין כי )זמני

ישראל את הוא ברוך הקדוש שהוציא אחר כי במקרה. עבוד הש שנאמר מלכים אף אלא עוד ולא חורין, בני אותם ונתן: ממצרים

השם זה קדוש" וגוי כהנים ממלכת לי תהיו ואתם ו') יט' (שמות

("בני)"חורין בזה שיש והחשיבות והמעלה בעצם. לישראל הוא

ישראל חכמי אומרים ולפיכך במקרה. שהוא בגלותם נתבטל לא בעצם ישראל שקנו והחשיבות המעלה מצד וזה בגלותם. אף א') עמוד קיא (שבת הם" מלכים בני ישראל "כל

כלל במקרה נתבטל ". לא

בני אלא מעבדות, שהשתחררו חורין בני רק א ל אמיתיים, חורין לבני נהפכנו יציאה באותה

חורין בני של נשמה עם חורין חורין בני בגופנו, ברוחנו, נפשנו, בנטיית חורין בני, רוח שקיבלנו כיוון לעולם, שיעבוד לאותו יותר נחזור לא תוכנו, בתוך בעצמיותנו, חדשה

חורין בני רוח. של

רק חורין, בני באמת שאנו הזאת בנה מהה רק לנבוע יכולה החירות של הזאת המגמה להוציא יצליח לא לעולם הוא כוחותיו הם מה ידע לא אדם אם ותפקידנו. ערכנו מהבנת

שלמה בצורה הפועל אל, אותם המתוקנת. בצורתם 6 אותם להוציא יצליח לא לעולם ואופיו תכונותיו את מכיר שלא עם שלם, בעם וחומר וקל

השלמה בצורה הפועל אל מהכוח. שלהם

4 חיי סדר וכל כולו העולם כל הרי תורה, למתן עולם, לחרות ממצרים, אבותינו את הקב״ה הוציא לא "אילו

במצרים פרעה לאותו השעבוד נשאר היה וכך השתנות. בלי מקומם על נשארים היו ". האדם

של הגדה ראי״ה, עולת רסח עמוד 'פסח

5 סא פרק ה' 'גבורות

6 בלתי הוא וזה לאחר משעובד הוא זה שבמקרה מה מעמדי, הבדל רק איננו החורין לבן העבד שבין "ההבדל

. משועבד הנ הרוח אות ה היא הצביונית החירות. נאמן להיות ידה על מתרומם בכלל העם וכן שהאדם שאה, י

ש הנפשית לתכונה שלו, הפנימית לעצמיות אל צלם ל כזאת ובתכונה בקרבו אשר וק, ים את להרגיש לו אפשר

שהם מגמתיים, חיים בתור חייו חייו תוכן אין שלעולם העבדות, של הרוח בבעל כן שאין מה. ערכם את שווים שליטה איזה עליו השולט האחר אצל ויפה טוב שהוא במה אם כי העצמית, הנפשית בתכונתו מאירים והרגשתו

מוסרית– שהיא בין רשמית א שהי בין שהיא וטוב יפה שהוא מוצא שהאחר ". במה

רמד עמוד פסח של הגדה ראי״ה 'עולת

למצ יכולים אנו שרוחו משכיל עבד א ו

בן- ולהיפך חירות, מלא הוא שרוחו חורין

עבד. של רוח הוא

את לנו נתן הוא טבענו, הוא מה אופיינו הוא מה ללמוד אפשרות לנו נתן הוא ברוך הקדוש

הוא ברוך הקדוש בה הקדושה התורה פנימיות את ישראל לעם מגלה. נפשו 7

להיות לו שגורמים דברים חיצוניים, בדברים עסוק הוא תורה לומד לא אדם כאשר כלומר,

הדברים לו, לא בדברים שקוע הפנימי שלו העצמי הכח עצמיותו, כח את מדלדלים, הללו

שלו הפנימי ה״אני". שלו,

אנשים של ה מחשב דפוס לעצמנו מאמצים אנחנו האלה, לקולות מקשיבים כשאנחנו

שאילול אנחנו, לא שהם א אחרת פועלים אחרת, חושבים היינו. הם

חוסר הוא מה הבנה מחוסר בעיקר נובעת לעצמנו הזאת, ההקשבה מי לנו, שיש הכח

מה באמת, אנחנו יכולתנו. ומה בתוכנו טמון

בדיוק נקודה ואותה עצמו את מכיר היה ישראל עם אילו כולו, ישראל בעם גם, קיימת

כאלה חיצוניים" "קולות לעצמו לאמץ צריך היה לא הוא אופיו, את מהותו, את מכיר

האופי מה ללמוד חייבים לעשות, מה הזמן כל לו שיגידו שנוכל כדי הישראלית האומה של

הפועל אל מהכח אותה. להוציא התורה לימוד ידי על רק היא זאת לעשות היחידה. הדרך

כל- לחשוב יכולים היינו לא התורה שבלעדי כל-כך גדול הוא ישראל עם של הכח רחוק, כך

ה לשאוף, יכול הוא אליה ביותר הגדולה המטרה מה היום מישהו שואלים היינו אם היה א ו

"הלוואי גנון: בס משהו לנו אומר הממשלה טיס/מנהל/ראש ואהיה

. ."'וכו תפקידים הם שאלה כמובן

לה באנו ולא חשובים מעיט לדברים השאיפה אבל מערכם,

מי ההבנה מחוסר נובעת הללו

נשמה היא מה יהודי, הוא

כוחה מה. יהודית,

לשאיפה להגיע יכול יהודי רק

יות לה שיכולה ביותר הגבוהה להיות והיא כולה, האנושות בכל כך כדי עד עולם, של בריבונו דבק

הנבואה למעלת מגיע, שהוא עם המפגש היא הזאת המעלה שנשמת מי רק יהודי, רק להגיע יכול זו למעלה העולם, והיה שאמר מי הוא, ברוך הקדוש

כל הזו המטרה לעומת חיים, נשמת בו נפח בעצמו הוא ברוך שהקדוש בקרבו, אלוקים הוא איך היא השאלה אלא עושה, האדם מה משנה זה אין מתגמדות, האחרות המטרות האם בתוכו? נמצא ממש הוא ברוך שהקדוש מבין, הוא האם עושה, שהוא מה את עושה

ורגע רגע כל אותו שמחיה מי שיש מאמין? הוא

חורין בני חורין, בני אנחנו כאשר רק להגיע יכולים אנחנו הזאת למעלה השעבודים מכל

להיות ומי להיות מה להיות איך ל. נו שאומרים השעבודים מכל החיצוניים,

אנחנו כאשר ולמעשה וכוחותינו, לעצמנו מתכחשים אנחנו הגדולה, נשמתנו מ מתעלמים

באמת חופשיים. איננו

ה הרוחני הצד את לעורר לתורה, אחת מגמה "יש 7 ר ס ויהיה קדושות, במושכלות עסוק שיהיה שבאדם, עליון

בהמי משיקוע " עצ. מיותו כח את שמדלדל גופני,

ה סעיף ו' פרק התורה 'אורות

יצאנו כאילו עצמנו את רואים ממש אנחנו בו בלילה דווקא הסדר, בליל דווקא לכן

איתנו8 ממש נמצאת, ממצרים. השכינה

לירושלים המקדש, לבית לעלות בפסח זוכים היינו קיים היה המקדש כשבית פעם, אומנם

הפסח קורבן את ש. ם לאכול

: שנאמר9 כמו

בְּּחַּג יִבְּחָׁר אֲשֶׁר בַּּמָּׁקוֹם אֱלֹהֶיךָׁ יְּהוָׁה פְּּנֵי אֶת זְּכוּרְּךָׁ כָׁל יֵרָׁאֶה בַּּשָּׁׁנָׁה פְּּעָׁמִים "שָׁׁלוֹשׁ

ַּּהַּמ רֵיקָׁם. יְּהוָׁה פְּּנֵי אֶת יֵרָׁאֶה וְּלֹא הַּסֻּכּוֹת וּבְּחַּג הַּשָּׁׁבֻעוֹת וּבְּחַּג צּוֹת "

שכחנו כְּהִלְּכָתָם" כְּסִדְּרָםּומּוסָפִים תְּמִידִים קורבנות," הם מה אותו לאכול צריך מיוחדות, שלו ההלכות כמה עד הפסח, קורבן הוא מה שכחנו ובפרט

ישראל בעם לאחדות גורם הזה ה. קורבן כמה שבור, ולא שלם מבושל, ולא צלי

פסח10 קורבן הלכות את עמוק במבט קוק הרב מסביר כך:

" בלילה" אלא נאכל אינו. הפסח

מצרים שביציאת כיוון היא בלילה, הפסח את אוכלים שאנחנו הסיבה ישראל "עם", נוצר

8 עמוד יב' דף בשבת הגמרא פי על ארמי, בלשון בהגדה לפתוח שתיקנו הטעם להסביר אפשר עניא, לחמא "הא

הוא ברוך (הקדוש לשלם" ידכירנך "רחמנא תפילה: בלשון אומר היה החולה, את מבקר כשהיה אלעזר רבי ב',

לפי ארמי, בלשון צרכיו אדם ישאל אל לעולם יהודה: רב אמר שהרי זה, על הגמרא ומקשה לשלום). יזכרך שנאמר עימו, שהשכינה חולה (שונה) שאני הגמרא, ומתרצת ארמי. בלשון (מבינים) מכירים השרת מלאכי שאין

להכניס השרת, מלאכי של לסעד זקוק אצלו המתפלל שאין ונמצא דוי", ערש על יסעדנו "ה' ד'): מא' (תהילים

תיקנו ולכן ובעצמו. בכבודו הוא ברוך הקדוש נמצא מד מע שבאותו כיוון הוא, ברוך הקדוש לפני תפילתו הוא ברוך שהקדוש ) מ: (שמות בזוהר שכתוב מה להדגיש ארמי, בלשון ההגדה שבתחילת הראשונה הפסקא

עימנו השכינה כי השרת, במלאכי צורך כל לנו ואין בניו, מפי מצרים יציאת סיפור לשמוע יבוא ". בעצמו

ליעקב אמת

טז פסוק ט׳ז' פרק דברים 9

10 הלאומי הכח את המקשרת הקדושה, הופעת שקרבן עד ממש, אחד כאיש להיות ישראל, כנסת של הכללי

צ כקרבן נחשב אחד כל של היחיד י הענ זהו בור, י הר ולעומק בפסח. המתגלה ין ו כולו שהכלל שם, בזה מתאחד

ומשא- המגע ידי שעל בודדים, מאישים מקובצה חברתית, התאחדות לא לחטיבה יחד מתאחדים הם היומי ומתן

עליון יחוד התגלות אלא, אחת, נעשתה הפסח, קדושת ידי על שמתאחדת האומה, של כולה שהכללות

לאישיות ר הוא הולם ממש-, יחידה ו מדויק (ביחד )ש המתיח הלילה, שם נאכל אינו הפסח היחידיות. אל אלא

. בלילה" קעט עמוד א' חלק ראי״ה 'עולת

שלם עם אלא כיחידים, לא כפרטים, לא א שמגלה שלמה אחדות, בעולם, ה' רצון ת

יְסַפֵּרּו. 11 תְהִּלָתִּי לִּי, יָצַרְתִּי "עַם-זּו "

בתוך בחושך נסתכל אם אחת. לאחדות פרטים הרבה להפוך בכוחו יש הלילה, ומימלא

כללים– דברים אולי לראות נצליח החדר, לזהות נצליח לא אבל ספרייה. כיסא, שולחן,

האחדות וכו'. לנו יש ספרים איזה השולחן, על ח מונ מה בחדר, השונים הפרטים את כי לא פרטים, אין שבו בזמן דווקא בלילה, דווקא ביותר הטובה בצורה מתבטאת הכוללת נהיה שוב הבוקר, וכשיגיע ישראל, בכלל להיכלל מקומם כרגע כי אלא ואינם, התבטלו הם

הכלל את שמרכיבים. הפרטים

" חצות" עד אלא נאכל. ואינו

הרבה לו ונותנים הכלל את חיים הכלל, על חושבים שאנחנו שמרוב סכנה, ישנה פעמים

לא וכדי הכלל, את המרכיבים הפרטים את נשכח עצמנו, את נשכח בחיינו, ממשי ביטוי

לפרטים היחס את, תנו מאי תשכיח שלא כדי מידי, גדול מקום הלילה של ל״כלליות "לתת מהלילה12 חצי רק עד. חצות, דווקא לאוכלו אותנו מצווה התורה

את יבינו והכלל כשהפרטים הפועל אל תצא בכללה, האומה של האמיתית, החירות כשכל ככלל, ישראל עם של תפקידו את ויבין ותפקידו, מעלתו את יבין פרט כשכל ערכם,

כל- עליון, כל-כך מכלל חלק הוא איך יבין מאיתנו אחד ערכו את גם הוא ידע נשגב, כך

משמעותו את. פקידו, ת את הפרטי,

לנו שיאיר זעיר, בנר אלא באבוקה, לא גדול באור לא החמץ, את בודקים אנחנו פסח לפני

ביותר החשוכות הפינות את. גם

הלאומית, איפתנו ש היא מה האמיתית, חירותנו היא מה הלב, חדרי בתוך בודקים אנחנו

! אומרים-לא אנחנו להתפלש קטנים, להישאר בפירוש לנו שאומרת גלויה לעבדות לא כולם שמנסים כמוסה, לעבדות לא גם אומרים ואנחנו וטהרה, לקדושה לעלות ולא בבוץ

כוחנו ומה מעלתנו מה אנחנו, מי בשבילנו, טוב מה כולם יודעים כאילו מאיתנו. להסתיר

צריך שהוא חושבים שאחרים מה לעשות צריך איננו הוא העמים כל כמו אינו ישראל, עם

באמת חופשי להיות כדי שלו, לאמת שלו, למקוריות נאמן להיות חייב ישראל עם. ת, לעשו עם "להיות ו. כמוסה גלויה עבדות- מכל באמת, חופשי בארצנו" חופשי 13

11 כא פסוק מג'' פרק ישעיה

12 בשביל הפסח, לקדושת מתיחש שהלילה מכיון ראוי הכלל, בקדושת השפעתו בהפעלת שיש היחידיות, עומק

תהיה היומית, ההכשרה אל עדיין פונה שאינה הראשונה, הלילה מחצית שרק בגבולו ישמר, שהוא ולא זמנו,

ומתעתד פונה להיות מוכן כבר כשהוא הלילה, של השניה המחצה לבא העתידות החברתיות, ההתקנות לקראת

" חצות עד אלא נאכל ואינו. ביום.

קעט עמוד א' חלק ראי״ה 'עולת

13 אחרי לבער הלב, חדרי את ג״כ בודקים אנו הנר לאור החמץ את בודקים וכשאנו " שנדבקה העבדות חומצת

לה נוכל למען בנפשותינו, י נקיים נפש, ברוממות חירותינו חג של האורה חוג אל כנס בין עבדות, של כתם מכל

העבדות אותה ובין הרוח, אצילות את ומעכירה הנפש הוד את המשפילה הגלויה, העבדות אותה של, הכמוסה

הע ההמון את ידם על שמתעים טפל שטחי חירות של מזויפים צבעים ידי על המזדייפת " י. ור

עמוד461 הראי״ה מאמרי

השדה עבודות בכל להתעסק שאסור כיוון פנוי, רב זמן יוצרת השמיטה. שנת

ל אב מאוד, אינטנסיבית בצורה עובד החקלאי שנה כל

בביתו יושב הוא שנים, לשבע אח. ת הזאת השנה ה״אני את עצמו, את לזכור זמן לאדם לתת כדי "נועדה

שלו הרוחניות את שלו, . הפנימי

קלישר14 צבי הרב כותב וכך:

שנה רק החומר, לצורך האדמה בעבודת טרודים יהיו לא לעולם "כי

בתורה יעסוק העבודה עול יפרוק וכאשר לנפשו. חופשי יהיה אחת

האמיתי האושר הוא זה כי ". וחכמה…

אנחנו האומה, של החומרי בבניין עסוקים אנחנו כאשר

וכמו שלה, הרוחני הבניין את חלילה לשכוח יכולים

לעיל בנו שכת ש נשכ זה ידי על ח את מקוריותנו, את גם

כוחינו ואת. עצמותינו 15

גם לתת כדי נועדה שהשמיטה כותב הארץ לשבת בהקדמתו קוק הרב פנוי "זמן "לאדם

החומרית ממלאכתו באופיו עצמו, בהכרת שיעסוק כדי, . הפרטי16 שנת לאומה. כללית שביתה היא השמיטה אך יחיד, לכל "שמיטה" מעין היא השבת הקדושה התורה בלימוד לעסוק וצריך יכול ישראל עם בה שלמה שנה היא, השמיטה

ובהבנת ישראל מעם ויחיד יחיד כל של ערכו בהבנת בציון היושב העם של. כללותו

14 בהר פרשת הברית ספר

15 פנויים שיהיו המפרשים פירשו השמיטה עניין כי הקהל) (במצוות השמיטה שנת לאחר אה הקרי הייתה "ולזה בעומק הדברים ויפעלו יכנסו ש הכנה להם הייתה וזאת עצמם, בתוך להסתכל האדמה ומעבודת ממלאכתם

"ליבם זה" המתחיל״ולפי דיבור וילך פרשת משמואל שם

16 יחיד כל על פועלת שהשבת הפעולה אותה את, בת. . ש בכל קרובים לפרקים החול מחיי מתנער "היחיד המאור בתוכה יתגלה לזמן מזמן כי זו. . לאומה הוא מיוחד צורך בכללה. האומה על השמיטה היא פועלת

להם אשר והתחרות הזעף החול. . החברה״של חיי ישביתוהו לא אשר זהרו, מלוא בכל שלה, האלוקי

מדויק מקור (להביא עמוד+ )

עליה יושביה כל שלא כיוון היא לזה והסיבה מדרבנן, היא כיום השמיטה מצוות, כידוע, באה שהשמיטה כיוון היא העיקרית הסיבה באמת כי נראה הדבר, טעם את נבדוק ואם

ישראל17 בעם מסוימת אחדות ליצור הפסח לקורבן בדומה.)(

קשור השמיטה בה נוספת נקודה בגמרא18 כתובה לפסח ה:

את להפקיר אדם על זו במצווה ביעור" "מצוות הנקראת השמיטה בשנת מצווה ישנה המצווה של המקור בשדות, לאכול לחיה עוד יכולת שאין לאחר שברשותו והירקות הפירות

הפסוק19 הוא הזו: תְּּבוּאָׁת כָׁל תִּהְּיֶה בְּּאַּרְּצֶךָׁ אֲשֶׁר וְּלַּחַּיָּׁה ָׁ״וְּלִבְּהֶמְּתְּּךָׁ." לֶאֱכֹל הּ

כהנים20 בתורת ודרשו:

לחיה כלה בבית, אוכלת בהמה בשדה אוכלת שחיה זמן כל לחיה בהמה מקיש ולחיה ולבהמתך אומר "כשהוא

שבבית." לבהמתך כלה שבשדה

"קבוע זמן ישנו הגמרא "למסקנת ומין מין כל של הביעור זמן מתי בגמרא חז״ל, נחלקו

השערה פי על חז״ל קבעו, שאותו מין אותו של הפירות כל כלים הזה בזמן יותר או פחות

לאכול להמשיך יכול יותר מאוחר שיש בוודאות יודע אדם אם אבל. מהשדה,

הוא השדות) מן נגמרים הם שבו הזמן (כלומר הענבים של הביעור שזמן הגמרא אומרת

הפסח. , עד "בענבים "פסח.

בפסח דווקא הוא הענבים? גמרים נ שבו שהזמן קבע שהקב״ה לזה פנימי קשר יש האם

מקריות זו? האם עכשיו עד שדיברנו מה לכל קשור זה? ואיך

היין21 על נאמר: " וַּאֲנָׁשִׁים אֱלֹהִים הַּמְּשַּמֵּחַּ אֶת״תִּירוֹשִׁי, הֶחֳדַּלְּתִּי הַּגֶּפֶן, הֶם, ל ָׁוַּתֹּאמֶר

גם22 וכתוב: " אֱנוֹש." לְּבַּב יְּשַּמַּּח ׁוְּיַּיִן

17 המצווה זאת לקיים יכולין ישראל, בבני שיש האחדות כפי אבל פרטית, מצווה אינה השמיטה, ות מצו "והנה שמיטה לשבות באין האחדות ידי לכן״על עליה" יושביה שכל "בזמן שכתוב כמו

אמת שפת תרל״ח בהר פרשת

18 על אוכלין - מהן מאוחרות יש, אם אוכל של דליות שיכלו עד בענבים: אוכלין רבנן "תנו בזיתים. אוכלים יהן

מוצא ואינו יוצא עני שיהא, כדי חלב גוש של אחרון שיכלה: עד אומר אליעזר, רבי שבתקוע אחרון שיכלה עד היני בית פגי הוזכרו: לא יהודה רבי. אמר היני בית פגי שיכלו עד בגרוגרות. אוכלין רובע בעיקרו ולא בנופו לא וא היני בית )פגי, דתנן מעשר( לענין אלא האחרון שיכלה עד בתמרים. אוכלין במעשר חייבין - דטובינא היני

: . ורמינהי השיצין בין של על אוכלין, ואין הכיפין בין של על: אוכלין אומר גמליאל בן שמעון. רבן שבצוער

: רבי ביבי רב. ואמר הפורים עד, בתמרים החנוכה עד, בגרוגרות העצרת עד, בזיתים הפסח עד בענבים אוכלין

יוח מאוחרות יש: אם בהדיא קתני: הא אימא בעית. ואי הוא שיעורא חד ואידי אידי - מחליף בתרייתא תרתי נן

עליהן." אוכלין - מהן ב עבוד נב דף פסחים 'מסכת

19 ז פסוק כה' פרק ויקרא 'ספר

20 ג הלכה ג' פרק בהר 'פרשת

21 יג פסוק ט' פרק 'שופטים

22 טו פסוק קד' פרק 'תהלים

גורם היין מדוע ש לכך לב נשים היטב, נדייק אם לשמחה? למקם בחר המלך דוד היין את

הלחם בין דווקא לשמחה הגורם: ללחם

קשה עובד שאדם אחרי מופיע היין

לחם להוציא בשביל לחם. ומוציא צריך מסודרים, מאוד גבולות צריך

איך ואיך, מתי לזרוע מה לדעת טוחנים איך לקצור, איך, להשקות,

כדי והמים הקמח ל ש הכמויות מה גבולות בתוך הכל לחם. . להוציא

העבודה כל אחרי זה כל אחרי

הדרך כל לאורך האדם ל ש והיגיעה

הלחם. יוצא

יין באמת אז ובנייה מאמץ של שלם תהליך של עדין כשיא ליין, להתייחס ככה תדע אם

שיותר, כמה ו אותו רק תהליך, ובלי גבולות ללא היין את תיקח אם אבל אנוש, לבב ישמח ממש הפוך יהיה שיקרה שמה להניח סביר אלא ליבך, ישמח שלא רק שלא לך תדע. אז

הפנים את לגלות הוא במהותו היין כי ולמה? סוד23 יצא יין "נכנס הוא היין של התפקיד ",

שאנחנו מי את שלנו, הפנימיות את. לגלות אם אחרים, לחקות ננסה רק הזמן כל אם אנחנו, מי נדע לא אם לעצמנו נאמנים נהיה, לא

סביר אלא אותה, מכירים שאיננו כיוון שלנו הפנימית האמת את מאיתנו יוציא לא היין פנימית הכרה כמעט לנו שאין גילינו פתאום כי עמוקה ועצבות בבדידות שנשקע להניח

. אמיתית

שד המשנה שאומרת כך כדי עד חזק, כך כל- הוא היין של כוחו, יח המש של בדורו ווקא

יתרבה24 היין:

ת הגפן יאמיר, ויוקר יסגא, חוצפא משיחא בעקבות " ביוקר" והיין פריה- תן י

שאפשר מה שם על הגפן עץ נקרא הוא אלא פירותיו, שם על ענבים עץ נקרא לא הגפן עץ

היין של כוחו שזהו כיוון הענבים, של הפנים על מהפירות, . להוציא

סם. נקראת התורה 25 סם? ת נקרא התורה מדוע עיקריות תכונות שתי יש: לסם

א. תמציתיות ריכוזיות- בו יש

ב. רגילה אבקה רגיל, כדור כמו לכאורה נראה (הוא מוסתרת שבו )האנרגיה

23 ל סנהדרין ח, א 'עמוד

24 ב עמוד מט דף 'סוטה

25 " מיתה סם לו נעשית זכה לא חיים סם לו נעשית "זכה

ב עמוד עב 'יומא

הָׁאָׁרֶץ מִן לֶחֶם "לְּהוֹצִיא

-. לְּהַּצְּהִיל אֱנוֹשׁ בַּב ל יְּשַּמַּּח ְּוְּיַּיִן

מִשָּׁׁמֶן פָּׁנִים

- יִסְּעָׁד" אֱנוֹשׁ לְּבַּב וְּלֶחֶם

אחרות מחכמות חכמה" "עוד היא שהתורה לחשוב חלילה יכול התורה, עם שנפגש, מי

לדוגמא. הפיזיקה או הרפואה לחכמת התורה חכמת בין מהותי הבדל שאין

דבר בכל שנמצאת הפנימיות את לזהות להקשיב, לב, לשים לדעת. צריך

דור הנקודה, בדיוק זו כי היין יתרבה שבו כדור הגאולה דור את לתאר בוחרת המשנה

פנימיות מחפש "תוך" שמחפש דור הוא. הגאולה

בה דווקא מתגלה הזה היין לפעמים ת שתכרו

בפנים אבל בפאבים, במסיבות, , יתר, עמוקה מגמה ישנה הדברים, , בתוככי את לגלות הפנים, את לגלות המשתוקקת

התוכן את רק ולא המציאות של העומק

לעין הנגלה. החיצוני

הגמרא26 היין את הביא שהקב״ה אומרת

סיבות: שתי בגלל לעולם

א. אבלים לנחם

ב. הזה בעולם לרשעים טוב שכר. לשלם

" לנחם אלא בעולם יין נברא לא חנן: רב אמר לרשעים" שכר ולשלם אבלים

השורש את לגלות צריך המקרים. ובשני החיים27 התעצמות רק אלא מוות לא וזה יותר, נעלים חיים שיש להבין צריך האבלים אצל

מהם להיפרע כדי רק זה שכר, מקבלים שהם שנראה פי על אף הרשעים, אצל גם וכך

במבט הדברים, של הפנימיות על ההסתכלות הבא. בעולם יסגא ה״חוצפא ועמוק, "חודר

התכונה ללא פנימיים, דברים גדולים, לדברים הדור של הדרישה בגלל נובע שלנו, בדור

לגמרי אחרת להיראות יכול הכל חיצונית, הדברים, שורשי את ללמוד אפשר אי, הזאת שהמציאות מבינים פנימיות, בעיניים כשמביטים קומה, כשזוקפים מבט, כשמרימים אבל

מאוד שונה בפנ. ים

לא פנימה, להסתכל למדנו שלא העובדה מעצם רק נובע הזה, החיצוני המבט כל זה, וכל

שמספיק דבר שום אין כבר ומימלא בנו, שטמון הפוטנציאל מה בנו, שיש הכוחות מה ידענו הם נביאים בני נביאים אינם אם " שלנו התוכיות הזאת, הפנימית האמת רק כי לנו, ."טוב

והפיכת נים, הפ גילוי הדברים, פנימיות של הכוח הוא היין, של שסודו נמצאנוְלמדים

לפ ְהפָנים נים. כוחנו מה באמת, אנחנו מי הגדול, הגילוי הוא והסוד, , סוד יצא יין ""נכנס מעלינו החמץ הסרת גבורתנו, . מה

26 א עמוד ע דף 'סנהדרין

27 החיים תגבורת רק הוא הרי מות קוראים אדם שבני מה שיקרו, היא טומאתו שוא, חזיון הוא "המוות

". ותעצומתם שפ עמוד ב' הקודש 'אורות

אבל דים, עב להיות כך ומתוך באמת, אנחנו מי לגלות יכולים אנחנו החירות חג בפסח- חופשי. באמת להיות יכול ה' עבד שרק לה' עבדים 28

כוסות ארבע דווקא? למה הוא ביותר המפורסם התירוץ גאולה של לשונות ארבע: כנגד

וגאלתי ולקחתי והצלתי. והוצאתי

זו והאם לחירות? ליין? קשור זה איך אבל

היחידה? התשובה

לת שהמקור היא האמת שארבעת הזה רוץ י

הגאולה לשונות ארבעת כנגד הן ת הכוסו בירושלמי29 הוא. ארבעה מובאים בירושלמי

ארבע דווקא שותים אנחנו למה תירוצים

: כוסות

בגמרא יוחנן רבי דעת: זוהי

". א של לשונות ארבע כנגד בנייה: רבי בשם יוחנן רבי

ולקחתי וגאלתי והצלתי, והוצאתי, "גאולה:

היא נוספת דעה היחידה, הדעה לא זו אבל

לוי בן יהושוע רבי: של

". ב פרעה של כוסות ארבע כנגד אומר: לוי בן יהושוע "רבי

הוא הסדר בליל כוסות ארבע שותים אנחנו שבגללה שהסיבה מסביר לוי בן יהושוע רבי

יוסף פתר שאותו פרעה של. משקים ה שר בחלום שמוזכר פעמים ארבע כנגד

28 הזמן עבדי חופשי לבד הוא ה' עבד הם, עבדים. עבדי

נפשי אמרה ה' חלקי חלקו, אנוש כל בבקש כן על

הזמן "עבדי הלוי יהודה "ר'

29 א הלכה י' פרק 'פסחים

לוי רבי בשם הובא נוסף: טעם

מלכויות ארבע כנגד אומר ל״וי "רבי. ג

רומא יוון, פרס, אשור, בגלות: ישראל את ששיעבדו המלכויות. ארבעת

בחג כוסות ארבע דווקא שותים מה. אנחנו כנגד נוסף טעם מביאים חכמים

. ד העולם אומות את להשקות עתיד שהקב״ה פורענות של כוסות ארבעה כנגד אמרי: ""ורבנן

"כוס המילה בהם מתהילים."שנזכרת פסוקים ושני מירמיהו פסוקים שני מביאה הגמרא

העולם אומות על יביא עולם של שריבונו הפורענות" "כוסות את מתארים אלה פסוקים

ישראל את. הצוררות

עיקריים יעדים שני עם נשארנו כן: אם

א. ל נצטרך בנפרד. תירוץ כל ברר

ב. המגמה את לראות ו לנ מאפשרת שאולי תשובה יותר עמוק במבט להרכיב ננסה ש הכללית יחד גם כל. התירוצים מ עו הל

הראשון התירוץ אותו הביא שרש״י בגלל (כנראה יוחנן רבי של כולם מבין והמפורסם

הגאולה לשונות כנגד הן הכוסות שארבעת הוא הבבלי). בתלמוד

קשור להיות צריך כוסות ארבע דווקא שותים שאנחנו שהטעם סובר כנראה יוחנן רבי

המרבה "כל הסדר. בליל במהותו עסוקים שאנחנו אירוע לאותו ממש, מצרים יציאת ל משובח זה הרי מצרים ביציאת "לספר המהותי הוא מצרים יציאת שסיפור הבין יוחנן רבי

חייבים אנחנו הללו הכוסות ארבעת את שותים אנחנו וכאשר ישראל, עם בשביל ביותר

עצמ. ו מצרים יציאת של המאורע על לחשוב בגאולה שלבים ארבעה היו מצרים ביציאת אחרי שלב התקדמנו כיצד ולהעמיק להפנים להבין ננסה וכוס כוס וכל לחירות מעבדות

"נלקחנו ולבסוף "נגאלנו" כך אחר "ניצלנו" כך ואחר "יצאנו" בהתחלה."שלב,

" ה״הגדה של המצווה את נקיים מצרים גאולת בשלבי נתבונן אם יוחנן רבי של לדעתו

מצרים יציאת את ממש נחווה שבה. בצורה

השני התירוץ אותם כנגד הם שותים שאנו הכוסות שארבעת לוי בן יהושוע רבי של הוא

חכמתו מכח ויוסף הכלא, לבית שנשלח פרעה של המשקים שר שחלם כוסות ארבע לפתור מצליח בו" אלוהים רוח אשר איש כזה "הנמצא פרעה: עליו שמעיד כמו האלוהית

החלום את המשקים. לשר

לפסח קשור ויוסף המשקים שר של הזה הסיפור איך להתבונן, עלינו? אבל

אדם על סיפור פרטית, גאולה של סיפור הוא יוסף של שסיפורו לומר, עלינו כנראה אלא

מצרים. למלך משנה ונהיה לחופשי, יצא הסיכויים כל שכנגד

המשקים שר של חלום אותו. בזכות בסוף התאפשרה האסורים מבית יוסף של היציאה

של האישי לסיפורו גם הפרטית, לגאולה גם מקום יש הסדר, בליל לוי בן יהושע רבי לדעת

כל במהלך אותו שסוגרים מהמיצרים, כלוא הוא בו מהמקום מאיתנו, ואחד אחד כל

גם לצאת יכולים אנחנו בו הזמן הוא לוי בן יהושוע ר' של הבנתו לפי הסדר ליל השנה,

נמצא הוא שבו מהמקום אחד כל יחידים, בתור פרטי. באופן

והרביעי השלישי התירוץ וחכמים לוי רבי של. הוא

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

המהפכה ביציאת מצרים

בס״ד

(טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרים

עולת ראיה / הגדה של פסח<עולת ראיה חלק ב עמוד רנד>

הכח העוצר, המקמץ והמצמק, אשר בחזקת היד ובגבורה חצופה ואכזרי לחץ את הנשמה העדינה הישראלית, שלא תצא אל הפועל, שתהיה נחנקת תחת מסגרותיה ימים רבים, עד בא עת רצון ויום גאולה, יום נקם לד' ושנת גאולה לאלהינו, לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח כוח כד). הכח המחנק והלוחץ הזה היתה ממלכת מצרים הגדולה והחזקה, שהיתה אז עומדת ברום עז תוקף הקולתורה העולמית, שהיתה היא כמו העולם כולו בניגוד גמור מכל החפץ העליון של השאיפה האלהית, של הנשמה הישראלית. - כאן עמד כח חפץ העבדות המוחלטת, והטומאה והרשעה והבערות הנלוות עמה, מול חפץ החופש האלהי ואור הקדושה הצדקה והחכמה העומדים על דגלו, והיד החזקה הלוחצת הזאת, האומרת "לא ידעתי את ד'", לא יכלה לשנות את טבע הנשמה בפנימיות הוייתה ועצמותה.

עולת ראיה / חלק א / עמוד לט

והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ד' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ד' ממצרים. החיקוק של רשמי הנפלאות צריך שיוחק על כח המפעל, על יסוד פעולת החיים, ועל כח הרעיון, יסוד המחשבה וההרגשה. שני אלה יחדיו יהפכו את הטבע החלוני של האדם לטבע קדוש אלהי, ותורת ד' תהיה בפיו, טבעית, בהגיוני לבבו. כל ההכנה הזאת דרושה היא, מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להלחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החלוניות, ומאחר שיסודם הגס של החיים כ״כ חזק הוא, וכדי להלחם בו עד שינוצח הטבע החלוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו מאור של הטבע הקדוש שלו, צריכה היתה יד חזקה להגלות, על כן צריכין אנחנו להמעשים הקדושים הללו של הנחת תפלין על היד ועל הראש, כדי לסייע בסגולתם את המפעל הגדול הזה, של התהפכותו של הכח הגדול של החיים החלוניים הגסים, לכח חיים אציליים נהדרים בקדושה. ע״כ רק ע״י שיהיו לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, אחרי כל התעצומה הזאת, תהיה תורת ד' בפיך, ולא מבלעדה, כי כשם שלפעולה הכללית, להכניע את הרוח החלוני הגס של האנושיות, שאז נתבלט במצרים, היה צורך ביד חזקה, להוציא אותך ממצרים בדבר ד', כמו כן צריך להמשיך את המפעל הזה, של נצחון הקודש על החלוניות שבחיים, בכח רב וביד חזקה שעוזה וגבורתה יגלו ע״י המפעל הכביר של המצוה הזאת הנאדרה בקדושתה האותית, של התפלין,

מהר״ל גבורות ה פרק לט

ומה שאמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש, כי תפילין על הזרוע, שישראל דבקים בהקדוש ברוך הוא ולפיכך כתיב בהם וקשרתם. וזה החלוק שיש בין תפילין של יד ובין תפילין של ראש, כי תפילין של יד הוא החבור והדבוק שיש לישראל אל הקדוש ברוך הוא, ומזה הצד אין יראה כי אם חבור ודבוק בו יתברך, שבמקום שיש חבור אין יראה. אבל תפילין של ראש ששם אין קשור רק שהשם יתברך נקרא עליהם, ובמה שהשם נקרא עליהם הוא יתברך נבדל מהם שנקרא אלהי ישראל, ובמה שהוא אלהיהם הוא נבדל מהם, ובזה הצד יש יראה שראוי להיות ירא מן אלהי ישראל אשר לו הגבורה והבן זה:

זהר רעיא מהימנא ב דף כה

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני יהו״ה אלהיכם וגו', פקודא דא קדמאה דכל פקודין, ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא, מאי בכללא, למנדע דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא, וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון, ודא איהו בכללא, וסופא דכלא בפרט, למנדע ליה בפרט. וכלל ופרט איהו רישא וסופא, רזא דכר ונוקבא כחדא, ואשתכח בר נש בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט, בר נש בהאי עלמא איהו כלל ופרט, תקונא דהאי עלמא איהו כלל ופרט, בגין כך ראשיתא דכלא למנדע דאית שליט ודיין על עלמא, ואיהו רבון כל עלמין, וברא ליה לבר נש מעפרא, ונפח באפוי נשמתא דחיי, ודא איהו באורח כלל. כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי ליה לקודשא בריך הוא, כיון דאתא משה לגבייהו, פקודא קדמאה דא אוליף לון, דכתיב וידעתם כי אני יהו״ה אלהיכם המוציא אתכם וגו', ואלמלא פקודא דא, לא הוו ישראל מהימנין בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים, כיון דידעו פקודא דא באורח כלל, אתעבידו להון נסין וגבורן. ולסוף ארבעין שנין דקא אשתדלו בכל אינון פקודין דאורייתא דאוליף לון משה, בין אינון דמתנהגי בארעא בין אינון דמתנהגי לבר מארעא, כדין אוליף לון באורח פרט, הדא הוא דכתיב (דברים ד לט) וידעת היום והשבות אל לבבך, היום דייקא, מה דלא הוה רשו מקדמת דנא, כי יהו״ה הוא האלהים, דא באורח פרט, במלה דא כמה רזין וסתרין אית בה, ודא וההוא דקדמיתא כלא מלה חדא, דא בכלל ודא בפרט. ואי תימא הא כתיב (משלי א ז) יראת יהו״ה ראשית דעת, תירוצא, דא באורח פרט למנדע מאן איהו יראת יהו״ה, ואף על גב דאית ליה לבר נש לדחלא מניה עד לא ינדע, אבל הכא כתיב ראשית דעת למנדע ליה, דהא איהו ראשיתא למנדע ליה באורח פרט, בגין כך פקודא קדמאה למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכלל ופרט ברישא ובסופא, ורזא דא (ישעיה מד ו) אני ראשון ואני אחרון, אני ראשון בכלל, ואני אחרון בפרט, וכלא בכללא חדא ורזא חדא.

בראשית מז

(ז) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה:

(ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ:

(ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:

(י) וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה:

תענית ה/ב

רַב נַחְמָן וְרַב יִצְחָק הֲווּ יָתְבֵי בִסְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק, לֵימָא מַר מִילְתָא, אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֵשֶׁט, וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. בָּתַר דְּסָעִיד, אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר יוֹחָנָן, יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת. אָמַר לֵיהּ, וְכִי בִּכְדִי סָפְדוּ סַפְדָּנַיָא? וְחָנְטוּ חַנְטַיָּא? וְקָבְרוּ קַבְרַיָא? אָמַר לֵיהּ, מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ירמיה ל) "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִי יַעֲקֹב נְאֻם ה', וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם", מָקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ, מַה זַּרְעוֹ בַּחַיִּים, אַף הוּא בַּחַיִּים.

מגילה יז

אָמַר רַב, וְאִיתֵימָא רַב (יצחק בּר) שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא, גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מִבִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁכָּל זְמָן שֶׁהָיָה בָרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה קַיָּם, לֹא הִנִּיחוֹ עֶזְרָא וְעָלָה. אָמַר רַבָּה (בר בּר חנה), אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא (משמיה דרב), גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה [יוֹתֵר] מִכִּבּוּד אָב וָאֵם. שֶׁכָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּבֵית עֵבֶר, לֹא נֶעֱנַשׁ. (עליהם, דּאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן,) [דַּאֲמַר מַר], [דף יז ע״א] לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל? כְּדֵי לְיַחֵס בָּהֶן שְׁנוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב. דִּכְתִיב, (בראשית כּה) "וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל, מְאַת שָׁנָה, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְשֶׁבַע שָׁנִים". כַּמָּה קָשִׁישׁ יִשְׁמָעֵאל מִיִּצְחָק? אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנִים, דִּכְתִיב, (שם טז) "וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים, בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם". וּכְתִיב, (שם כּא) "וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ". וּכְתִיב, (שם כּה) "וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם". בַּר כַּמָּה הֲוָה [ליהּ] ליִשְׁמָעֵאל כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב? בַּר שִׁבְעִים וְאַרְבַּע. כַּמָּה פַיְישָׁן מִשְּׁנֵיהּ? שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ. וְתַנְיָא, בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵךְ מֵאָבִיו. וּבְאוֹתוֹ פֶרֶק מֵת יִשְׁמָעֵאל, דִּכְתִיב, (שם כּח) "וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב (וְגוֹ'), וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְגוֹ', וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן וְגוֹ', וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל, וַיִקַּח אֶת מַחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת". מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר, "מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא "אֲחוֹת נְבָיוֹת"? ! (אלא) מְלַמֵּד שֶׁקִּדְּשָׁהּ יִשְׁמָעֵאל אָבִיהָ, וָמֵת וְהִשִּׂיאָהּ נְבָיוֹת אָחִיהָ. וְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה דַהֲוָה בְּבֵית לָבָן עַד דְּאִתְיַלִּיד יוֹסֵף, הָא שִׁבְעִים וָשֶׁבַע. וּכְתִיב, (בראשית מא) "וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם". הָא מֵאָה וָשֶׁבַע. וְשֶׁבַע דְּשָׂבְעָא, וּתַרְתֵּי דְּכַפְנָא, הָא מֵאָה וְשִׁתְּסְרֵי. וּכְתִיב, (שם מז) "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב, כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה". וְהָא מֵאָה וְשִׁתְּסְרֵי הַוְיָין? אֶלָּא שְׁמַע מִינָהּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שְׁנִין דַּהֲוָה בְבֵית עֵבֶר לָא חָשִׁיב לְהוּ. (תַּנְיָא נמי הכי,) [דְּתַנְיָא, ] יַעֲקֹב אָבִינוּ הָיָה מֻטְמָן בְּבֵית עֵבֶר וּמְשַׁמֵּשׁ, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה

כלי יקר דברים יז

"רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס"

ולפיכך צריך להזהר מן הדברים המסירים לבו מן ה' ומבדילין בינו לבינו כי הרבות כסף וזהב מביאו לידי שכחת ה' וכמ״ש (דברים ח יג-יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה'. וכן רבוי סוסים סבה להסיר בטחונו מה' ויבטח בסוס ורכב כמ״ש (ישעיה לא א) הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו. וז״ש ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. אין האיסור בלכתם מצרימה לסחורה אלא עיקר האיסור הוא בעבור שריבוי הסוסים מסיר ממנו הבטחון בה', על כן צוה שלא ישיב העם מצרימה כדי להרבות סוס כאילו היה כל מבטחו בסוסים

העמק דבר לנצי״ב שמות טו

סוס ורכבו רמה בים. זהו תמצית השירה כמובן משירת הנשים. והענין דבמשמעות סוס ורוכבו נכלל הכל. דכמו הסוס המוכן למלחמה נשמע לרוכבו כך האיש חיל הוא כסוס לאדוניו להתהלך באש ובמים. והגדול ממנו הוא כסוס לשר האלף. ושר האלף לראש שרי צבעות עד פרעה עצמו. וגם נכלל בזה השר העליון הרוכב על המערכה העליונה של פרעה. ולאותו השר העליון הרי כל המערכה נחשבת כסוס וכל אלה רמה בים. וזהו כי גאה גאה. גאה על כל הגאים. ובזה יבואר מקרא בשה״ש לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כמו הסוס ברכבי פרעה נכלל בזה הנהגת המלוכה בכלל. כך ישראל המה סוס של הקב״ה כ״י שע״פ מעשיהם והשגחה שעליהם מנהיג העולם. וכדכתיב רוכב שמים בעזרך. וכאשר יבואר ברצות האל הגומר עלי: בטחונו בסוס ורכב אבל לשאר סחורות מותר ללכת מצרימה וטעם זה יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים

הרב יונתן זקס-רדיקלית אז רדיקלית עכשיו

שנים לאחר שעזבתי את קיימברידג’ מצאתי את עצמי צופה בסרט תעודה על המקדשים המצריים הגדולים, הפירמידות. אלה נבנו לפני שלשת אלפים שנה על ידי פרעה הלא הוא רעמסס ה-2 בקרנק בלוקסור ובאבו סימבל. הפרשן העלה על נס את פארם את יופיים את מידותיהם העצומות ואת השתמרותם המופלאה במשך אלפי שנים, ועדיין נצבים הם שם כמו מתריסים כנגד הזמן החולף.

במשך כעשרים דקות נסחפתי אחרי התלהבותו של הדובר, אחר כך שאלתי את עצמי מה שרד מהאימפריה האדירה של המצרים הפרעונים? האמפריה שהיתה הגדולה ורבת העוצמה מכל האמפריות בעת העתיקה?

הבניינים המקדשים והמונומנטים נותרו על כנם, אולם העם האמונה והציויליזציה לא שרדו במבחן הזמן. עד תקופת האימפריה של אלכסנדר הגדול התרבות המצרית העתיקה כבר הגיעה לסוף דרכה וכמו רוב הציויליזציות היא התגלתה כבת תמותה בעליל

עלה בדעתי כי בין בוני אותם מקדשים היו מו הסתם גם כמה מאבות אבותיי, מהעבדים העברים שהועסקו בבניית הערים פיתום ורעמסס מגדולי הפרויקטים של רעמסס ה-2. מצריים היתה באותה העת מעצמה בלתי מנוצחת, לא זו בלבד שהיתה בעלת מיומנות טכנית אדירה אלא שלטה גם במזרח התיכון כולו.

נניח שאנו מסוגלים לשוב במנהרת הזמן ולספר לתושבי אותם ימים שלא מצריים של הפרעונים לא האימפריה והשושלת שלה יהיו אלה שישרדו אלפי שנים אלא דווקא אותה אומה של עבדים שקראו לעצמם בשם בני ישראל

שום תרחיש לא היה נחשב בעיניהם אבסורדי מזה, למעשה האזכור המוקדם ביותר הידוע לנו של בני ישראל מחוץ למקרא, מצבת מרנפתח, הוא לוח ענקי משיש שחור שעליו נכתב בכתב החרטומים המצרי "ישראל הושם אין לו זרע"

דומה כי מצרים העתיקה וישראל העתיקה עומדות אפוא משני הקצוות של ההימור הגדול שאנו נוטלים בזמן: מה שורד ומחזיק מעמד ומה דועך בחליפות העתים?

לפני שלשת אלפים שנה היו מצריים וישראל שתי אומות שהציגו לעצמן שאלה בסיסית מאין כמותה: כיצד אנו מביסים את סופיות המוות? כיצד נקח חלק במשהו שיחזיק מעמד לאחר שלא נהיה עוד?

המצרים נתנו לכך תשובה שקסמה במשך הדורות לקיסרים ועריצים: אנו גוברים על היותנו בני תמותה באמצעות בניה של אנדרטאות שתשתמרנה אלפי שנים ואבניהן יעמדו בפגעי הרוח וחולות הזמן

היהודים נתנו תשובה שונה בתכלית

בני ישראל שהיו עבדים במצריים יותר ממאתיים שנה עמדו לצאת לחופשי עשר המכות העבירו מסר שאלוהי ישראל מצדד בחירותו של האדם. משה מנהיג היהודים אוסף את עמו על סף השחרור. הדעת נותנת שידבר עמם על החופש, הוא יכל לשאת דברים מלהיבים על הארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש-

תחת זאת בחר משה לשאת סדרת נאומים שנראו חסרי טעם באותו רגע מיוחד: הוא פרש בפניהם רעיון חדש מהפכני באופיו: על ילדים, על העתיד הרחוק ועל החובה להעביר את הזכרון לדורות שטרם נולדו

והגדת לבנך ביום ההוא לאמור

על סף קבלת חרותם נאמר לבני ישראל שעליהם להיות אומה של מחנכים

כדי להגן על החופש-אומר משה לעם –דרוש חינוך, אתה זקוק למשפחות חדורות תודעה ולבתי ספר כדי להבטיח שהאידאלים שלך יעברו לדור הבא ולעולם לא ילכו לאיבוד-בתי הספר הם מצודותיה של החירות

דת ישראל מוגדרת כפסילה של שתי האימפריות האדירות של העולם העתיק –מסופוטומיה ומצריים.

שני המסעות היהודיים הגדולים של אבהרהם ממסופוטומיה ושל בני ישראל ממצרים הם מסעות שחרור ממבנים חברתיים קיימים שתי הציויליזציות התאפיינו במפעלי בניין אדירים הנחשבים גם כיום להישגים טכניים מרשימים-אולם בעיני התנ״ך הם אינם מרשימים אלא מדכאים, היות שהתאפשרו אך ורק תודות לעבדות, בסדר חברתי שבו חלק הארי של האוכלוסיה משועבד.

משה רבנו הבין שעם אינו זוכה בחיי נצח באמצעות בניית מקדשים או מאוזוליאום אלא בחקיקת ערכיו בליבות ילדיו ואלה בלבו ילדיהם עד קץ הימים

בני ישראל בנו אנדרטאות חיות במקום פירמידות הם בנו בתי תפילה ובתי מדרש ששם למדו שהאל אינו כח שמאפשר שעבוד אלא כח שדורש שחרור תחת סגידה לשליטים כבירי כח הם עמדו על כבודם של האלמנ ה והיתום

בהיפוך הזה הם גילו את סוד הנצח

הרב לונדין/ברכת משה

יציאת מצרים מלווה אותנו כמעט בכל רגע בחיינו: שבת, יום טוב וכו', ורבות ממצוות התורה - הן 'זכר ליציאת מצרים'. מה אירע ביציאת מצרים? מדוע "מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'" (משנה תורה, הלכות קריאת שמע א, ג)?

המדרש (מכילתא יתרו, א) מלמדנו כי "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת", כלומר ארץ מצרים איננה רק מיקום גיאוגרפי, אלא היא 'בית העבדים' הגדול של העולם העתיק. מצרים מלשון 'מֵיצר', ביטוי למצב של חסימה נפשית, צרוּת אופקים וחוסר התקדמות, או במלה אחרת - עבדות.

חוסר יכולתו של האדם לצאת מן המוגבלות הדטרמיניסטית, להתגבר על תאוותיו וחולשותיו - זוהי נשמת אפה של התרבות המצרית. מוסד העבדות הממשי, הינו אך השלכה חברתית של האידיאולוגיה האלילית, של השקיעה המוחלטת - עד כדי אובדן חושים - במימד הגס בחיים. באין אידיאל מוסרי, אשר יכבוש וירתק אליו את מכלול האישיות, הלכו והתעצבו תרבויות, המנסות לספק נוחם זמני לאנושות, על ידי פתיחת הסוגר בפני היצרים האפלים ביותר אשר בנפש האדם. פולחנים ברבריים כהעברת הבנים למולך, תאוות בשרים, התגודדות עד שפוך דם, ואף עשיית הצרכים - כל אלה התמסדו כמרכז התרבות האלילית.

ביציאת מצרים, מופיעה על במת ההיסטוריה אומה, המלמדת את האנושות כי ישנה האפשרות להיות בני חורין, לשרות עם אלוהים ואנשים - ולֲהיות יכול להם. כלומר, ישנה יכולת להתעלות מעל מגבלות המציאות, ולגלות את המוסר, הטוב והצדק, ולחשוף את הערך שבחיים. "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג, א): תמצית עניינו של עם ישראל, היא היציאה מן המֵצרים העכשוויים והמוגבלים אל עולם העתיד - "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות, יד). מתוך כך, אך טבעי כי יציאת מצרים תלווה ב׳עשרת המכות' ו׳קריעת ים סוף', כלומר, שידוד קוסמולוגי חריף של מסגרות עולם הטבע.

יציאת מצרים איננה מאורע היסטורי גרידא, אלא היא נקודת המפנה על ציר הזמן, בה התברר כי ישנה חרות - מימד ערכי למציאות. שאיפתה הפנימית של האנושות, היוצאת אל הפועל בלידתו של עם ישראל, הינה - אי ההסתפקות בקיים לבדו, אלא רצון לחשיפת מטרת הקיים, כפי שמציין רש״י בתחילת ספר בראשית (א, א): "ומה טעם פתח ב׳בראשית'? …" - מטרת הבריאה, הינה ההופעה המלאה של האומה הישראלית בארצה, "בשביל ישראל שנקראו ראשית" (על פי ילקוט שמעוני, בראשית א).

מסיבה זו אנו אומרים "בכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (הגדה של פסח) - בכל רגע מחיינו אנו צריכים לחיות מחדש את יציאת מצרים. לשחרר את עצמנו מן החולשות, ההרגלים והמוסכמות, לתת לאור החרות להאיר בתוכנו - ו״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". האופי הישראלי שהוטבע בנו בימי חֶלדנו, יתאפיין בחוסר השלמה עם היש המוגבל ובחתירה ללא לאות לאמת: "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים, בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר באור חילה; כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמיתי שהוא החופש ה-לוהי, שאין עמו שום עבדות" (אורות התשובה ה, ה).

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות