הלכות יום טוב (חג שבועות) שחל בערב שבת

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רותם שנירר

---

נשלח על ידי: רותם שנירר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

לתקן את תכשיטי הכלה- מקורות תשפ''ו

בס״ד תשע״ו תורתנו מתן, חג

ה כַלָּ הַ י יטֵּ כְשִׁ תַ ת אֶ ן קֵּ תַ ''לְ ה כַלָּ הַ י יטֵּ כְשִׁ תַ ת אֶ ן קֵּ תַ ''לְ

שושן אבן מילון - תיקון 1. הנכון. או השלם למצבו דבר, החזרת בדבר הליקוי או הפגם מילוי

2. . , השבחה, שיפור לטוב שינוי

חיים אורח ערוך שולחן חג תפלת -סדר תצד סימן א, סעיף השבועות

: את שאומרים, אלא פסח של טוב ביום כמו התפלה, וסדר שבועות חג הוא העומר לספירת חמישים ביום הזה השבועות חג יום זמן

מבחדש חמשה בראשון וקורין ספרים שני, ומוציאין ההלל, וגומרים תורתנו מתן, הסדר סוף עד השלישי וביום בשני קורא ומפטיר

רוח. ותשאני בפסוק, ומסיים דיחזקאל במרכבה ומפטיר הבכורים

אברהם מגן תצד סימן

' בתור ועוסקים הלילה כל נעורים היו הראשונים שחסידים בזוהר איתא וכבר לעשות הלומדים רוב נהגו ע" טעם לתת ואפשר כן פ

זה: לתקן צריכים אנו לכן במדרש כדאיתא אותם להעיר הוא ברוך הקדוש והוצרך הלילה כל ישנים היו שישראל לפי פשוטו

צח אמור. זוהר

, א דָּ בָּנָּא חּוׁשְּ נֵי מָּ לָּא דְּ נָּׁש בַּר, כָּל חֲזֵי א תָּ בָּתֹות בַּעׁשַּ ינּוןׁשֶׁ אִ, הֹור טָּ י רֵ קְּ אִ. לָּא א דָּ א יּותָּ כְּ לְּדַּ זְּכֵי, לְּמִ ימֹות מִ תְּ הּוא. וְּלָּאו הּוא הֹור טָּ דְּ לָּלָּא כְּ בִ וְּלָּאו הֱוֵי לְּמֶׁ אי דַּ כְּ לֵיה א חּולָּקָּ

, א יְּיתָּ אֹורַּ בְּ אן ּומַּ יד אֲבִ תְּ אִ לָּא בָּנָּא, וְּחּוׁשְּ א יֹומָּ אי לְּהַּ הֹור טָּ י טֵ מָּ דְּ י טֵ מָּ, כַּד נֵיה מִ עֵי, לִבְּ לֵילְּיָּא אי לְּהַּ א רָּ בְּ חַּ תְּ, ּולְּאִ א יְּיתָּ אֹורַּ בְּ לְּעֵי לְּמִ לֵיה א רָּ, ּולְּנַּטְּ בָּה יּו כְּ דַּ, ה לָּאָּ עִ י טֵ מָּ דְּ

. כֵי דְּ תְּ, וְּאִ לֵילְּיָּא הּוא הַּ בְּ עָּלֵיה צ'', דף נָּא( וְּאֹולִיפְּ ) ''א ע ח בָּעֵי דְּ א יְּיתָּ אֹורַּ דְּ, לֵילְּיָּא אי הַּ בְּ לְּעֵי לְּמִ לֵיה עַּל בְּ דְּ א יְּיתָּ אֹורַּ (ס'' כּון דְּ יִתְּ דְּ גִין, בְּ פֶׁה, א )כַּחֲדָּ דיתדבק א בּועָּא מַּ מִ

נַּחֲלָּא דְּ, ר. לְּבָּתַּ א יקָּ עֲמִ י, לֵיתֵ א יֹומָּ אי הַּ בְּ ) בהו (ס''א בֵר חַּ, וְּיִתְּ ב תָּ כְּ בִ הׁשֶׁ תֹורָּ יזֵי רִ כְּ מַּ ין דֵ. כְּ לְּעֵילָּא ד חַּ זִּוּוגָּא בְּ א כַּחֲדָּ חּון כְּ תַּ, וְּיִׁשְּ בָּה, י( רֵ מְּ וְּאַּ עָּלֵיה ) נט ישעיה וַּאֲנִי זֹאת

ר מַּ אָּ ם אֹותָּ י יתִ רִ בְּ.' וְּגֹו יָך פִ בְּ י תִ מְּ שַּ ר אֲׁשֶׁ י בָּרַּ עָּלֶׁיָךּודְּ ר אֲׁשֶׁ י 'רּוחִ ָּיְּי י ידֵ, חֲסִ א דָּ וְּעַּל לָּא י אֵ מָּ דְּ קַּ, לֵילְּיָּא אי הַּ בְּ י נָּיְּימֵ הֲוֹו לָּעָּאן וַּהֲוּו, י רֵ מְּ, וְּאַּ א יְּיתָּ אֹורַּ בְּ י נֵיתֵ נָּא חֲסָּ לְּאַּ

א יְּרּותָּ הּוא. וְּהַּ ין עָּלְּמִ ין רֵ תְּ, בִ נָּן, וְּלִבְּ, לָּן א יׁשָּ דִ קַּ יָּיא תְּ, וְּאַּ עָּלַּיְּיהּו א רָּ עַּטְּ תְּ אִ ל אֵ רָּ יִשְּ ת נֶׁסֶׁ כְּ לֵילְּיָּא זְּדַּּוְּוגָּא לְּאִ, יְּיהּו יׁשַּ רֵ עַּל י רֵ עַּטְּ תְּ מִ וַּויְּיהּו רְּ, וְּתַּ לְּכָּא מַּ בְּ בֵיה ינּון אִ דְּ זַּכָּאן דְּ

לֵילְּיָּא אי הַּ בְּ יָּיא רַּ בְּ חַּ י כַּנְּׁשֵ תְּ מִ דְּ א עֲתָּ, בְּׁשַּ ר מַּ אָּ י כִ הָּ עֹון מְּ יׁשִ בִ. רַּ י כִ לְּהָּ י יטֵ כְּׁשִ תַּ נָּא קְּ לְּתַּ י, נֵיתֵ לְּגַּבֵיה גִין, בְּ כַּלָּה לְּכָּא מַּ, לְּגַּבֵי א קּונָּהָּ, וְּתִ א הָּ יטָּ כְּׁשִ תַּ בְּ ר חָּ לְּמָּ כַּח תְּ תִׁשְּ דְּ א קָּ כַּדְּ

. יָּאּות אן, מַּ א רֹונִיתָּ טְּ לְּמַּ לְּכָּא מַּ בַּע יִתְּ, כַּד יָּיא רַּ בְּ חַּ דְּ יהֹון חּולָּקֵ ה זַּכָּאָּ לָָּך. וְּלֵית א קּונָּהָּ תִ, וְּׁשַּּוִי א הָּ רָּ טְּ עִ יר נְּהִ, וְּאַּ א הָּ יטָּ כְּׁשִ תַּ ין קִ תַּ, א עָּלְּמָּ בְּ נָּא קְּ לְּתַּ ע יָּדַּ דְּ אן מַּ י יטֵ כְּׁשִ תַּ, כַּלָּה

, יָּיא רַּ בְּ חַּ לָּא אֶׁ. י תֵ אָּ דְּ א עָּלְּמָּ יןּובְּ דֵ א עָּלְּמָּ בְּ יהֹון חּולָּקֵ ה זַּכָּאָּ

תרגום-

לֹּא הַּזֹו, ה רָּ הֳ לַטָּ זְכֹות לִ ימֹות, מִ תְ תֹות בָּ שַ ע בַ שֶׁ ן אֹותָּ זֶׁה, בֹון שְ חֶׁ מֹונֶׁה ינֹו אֵ שֶׁ ם דָּ אָּ כָּל ה, אֵ רְ בֹּא לֹּא הַּזֹו, ה רָּ הֳ לַטָּ זְכֹות לִ ימֹות, מִ תְ תֹות בָּ שַ ע בַ שֶׁ ן אֹותָּ זֶׁה, בֹון שְ חֶׁ מֹונֶׁה ינֹו אֵ שֶׁ ם דָּ אָּ כָּל ה, אֵ רְ בֹּא ל שֶׁ ל כְלַ בִ ינֹו וְאֵ הֹור, טָּ א רָּ נִקְ ל שֶׁ ל כְלַ בִ ינֹו וְאֵ הֹור, טָּ א רָּ נִקְ

לֹו יְך צָּרִ הַּזֶׁה יְלָּה לַלַ גִיעַ מַ כְשֶׁ מֶּׁנּו, לֹו יְך צָּרִ הַּזֶׁה יְלָּה לַלַ גִיעַ מַ כְשֶׁ מֶּׁנּו, מ ד נֶׁאֱבָּ לֹּא בֹון שְ חֶׁ וְהַ הַּזֶׁה לַּיֹום הֹור טָּ גִיעַ מַ שֶׁ י ה. ּומִ תֹורָּ בַ לֶׁק חֵ לֹו יֹות הְ לִ אי כְדַ ינֹו וְאֵ הֹור, מִטָּ ד נֶׁאֱבָּ לֹּא בֹון שְ חֶׁ וְהַ הַּזֶׁה לַּיֹום הֹור טָּ גִיעַ מַ שֶׁ י ה. ּומִ תֹורָּ בַ לֶׁק חֵ לֹו יֹות הְ לִ אי כְדַ ינֹו וְאֵ הֹור, ִטָּ

. ר. ר ה וְנִטְ לַיְלָּה, הַ אֹותֹו בְ יו עָּלָּ גִיעָּה מַ שֶׁ יֹונָּה עֶׁלְ ה רָּ הֳ טָּ מֹּר שְ וְלִ מָּּה, עִ ר בֵ חַ תְ הִ ה, ּולְ תֹורָּ בַ הָּלַעֲסֹּק וְנִטְ לַיְלָּה, הַ אֹותֹו בְ יו עָּלָּ גִיעָּה מַ שֶׁ יֹונָּה עֶׁלְ ה רָּ הֳ טָּ מֹּר שְ וְלִ מָּּה, עִ ר בֵ חַ תְ הִ ה, ּולְ תֹורָּ בַ ָּלַעֲסֹּק

הַּזֶׁה- יְלָּה בַלַ לַעֲסֹּק לֹו יְך צָּרִ שֶׁ ה תֹורָּ הַ שֶׁ נּו, דְ וְלָּמַ הַּזֶׁה יְלָּה בַלַ לַעֲסֹּק לֹו יְך צָּרִ שֶׁ ה תֹורָּ הַ שֶׁ נּו, דְ וְלָּמַ כְָּך ר חַ אַ עָּמֹּק. הֶׁ ל הַּנַחַ יַן עְ מַ מִ ד חָּ כְאֶׁ (שיתדבק) הֲרּו שֶּׁיִטָּ י כְדֵ פֶׁה, עַל בְ שֶׁ ה תֹורָּ כְָּך ר חַ אַ עָּמֹּק. הֶׁ ל הַּנַחַ יַן עְ מַ מִ ד חָּ כְאֶׁ (שיתדבק) הֲרּו שֶּׁיִטָּ י כְדֵ פֶׁה, עַל בְ שֶׁ ה תֹורָּ

ה ר מַ אָּ ם אֹותָּ י יתִ רִ בְ 'יּזֹּאת ה ר מַ אָּ ם אֹותָּ י יתִ רִ בְ 'יּזֹּאת וַאֲנ נט) (ישעיה ים: רִ וְאֹומְ עָּלָּיו יזִים כְרִ מַ ז אָּ מָּּה. . עִ (בהם) ר בֵ חַ וְיִתְ ב, כְתָּ בִ שֶׁ ה תֹורָּ בֹּא תָּ הַּזֶׁה וַאֲנִבַּיֹום נט) (ישעיה ים: רִ וְאֹומְ עָּלָּיו יזִים כְרִ מַ ז אָּ מָּּה. . עִ (בהם) ר בֵ חַ וְיִתְ ב, כְתָּ בִ שֶׁ ה תֹורָּ בֹּא תָּ הַּזֶׁה ִבַּיֹום

וְגֹו יְך פִ בְ י תִ מְ שַ ר אֲשֶׁ י רַ בָּ יְךּודְ עָּלֶׁ ר אֲשֶׁ י.'רּוחִ וְגֹו יְך פִ בְ י תִ מְ שַ ר אֲשֶׁ י רַ בָּ יְךּודְ עָּלֶׁ ר אֲשֶׁ י.'רּוחִ

נֵי שְ בִ נֵינּו בָּ נּוּולְ לָּ ה דֹושָּ קְ הַ ה שָּ יְרֻ הַ ת נֵי שְ בִ נֵינּו בָּ נּוּולְ לָּ ה דֹושָּ קְ הַ ה שָּ יְרֻ הַ ת א יא נָּבִ ים: רִ וְאֹומְ ה תֹורָּ בַ ים קִ עֹוסְ יּו וְהָּ הַּזֶׁה, יְלָּה בַלַ נִים יְשֵ יּו הָּ לֹּא אשֹונִים רִ הָּ ים ידִ חֲסִ כֵן אֶׁוְעַל יא נָּבִ ים: רִ וְאֹומְ ה תֹורָּ בַ ים קִ עֹוסְ יּו וְהָּ הַּזֶׁה, יְלָּה בַלַ נִים יְשֵ יּו הָּ לֹּא אשֹונִים רִ הָּ ים ידִ חֲסִ כֵן ֶׁוְעַל

לָּזֶׁה. שֶּׁזֹוכִים לָּזֶׁה. שֶּׁזֹוכִים ם אֹותָּ ל שֶׁ ם רֹּאשָּ עַל ים רִ עַטְ תְ מִ ם נֵיהֶׁ ם. . ּושְ יהֶׁ עֲלֵ ל אֵ רָּ יִשְ ת כְנֶׁסֶׁ ת רֶׁ עַטֶׁ תְ מִ לַיְלָּה הַ וְאֹותֹו עֹולָּמֹות. ם אֹותָּ ל שֶׁ ם רֹּאשָּ עַל ים רִ עַטְ תְ מִ ם נֵיהֶׁ ם. . ּושְ יהֶׁ עֲלֵ ל אֵ רָּ יִשְ ת כְנֶׁסֶׁ ת רֶׁ עַטֶׁ תְ מִ לַיְלָּה הַ וְאֹותֹו עֹולָּמֹות.

ר חָּ מָּ לְ צֵא מָּ תִ שֶׁ י כְדֵ כַלָּה, הַ י ר חָּ מָּ לְ צֵא מָּ תִ שֶׁ י כְדֵ כַלָּה, הַ י יט כְשִ תַ ת אֶׁ ן קֵ תַ לְ נָּבא לָּיו, אֵ הַּזֶׁה ה יְלָּ בַלַ ים רִ חֲבֵ הַ ים כַּנְסִ תְ מִ שֶׁ עָּה שָּ בְ ר, מַ אָּ כְָּך עֹון מְ שִ י בִ יטֵרַ כְשִ תַ ת אֶׁ ן קֵ תַ לְ נָּבא לָּיו, אֵ הַּזֶׁה ה יְלָּ בַלַ ים רִ חֲבֵ הַ ים כַּנְסִ תְ מִ שֶׁ עָּה שָּ בְ ר, מַ אָּ כְָּך עֹון מְ שִ י בִ ֵרַ

את יר אִ וְהֵ יהָּ יטֶׁ כְשִ תַ ן קֵ תִ י מִ ה, ירָּ בִ את יר אִ וְהֵ יהָּ יטֶׁ כְשִ תַ ן קֵ תִ י מִ ה, ירָּ בִ ג הַ ת אֶׁ לְֶׁך מֶׁ הַ ש קֵ כְשֶּׁיְבַ ים רִ חֲבֵ הַ ל שֶׁ ם קָּ לְ חֶׁ י רֵ שְ אַ אּוי. כָּרָּ לְֶׁך מֶׁ הַ ל אֶׁ קּונֶׁיהָּ תִ יהָּּובְ יטֶׁ כְשִ תַ גְבְ הַ ת אֶׁ לְֶׁך מֶׁ הַ ש קֵ כְשֶּׁיְבַ ים רִ חֲבֵ הַ ל שֶׁ ם קָּ לְ חֶׁ י רֵ שְ אַ אּוי. כָּרָּ לְֶׁך מֶׁ הַ ל אֶׁ קּונֶׁיהָּ תִ יהָּּובְ יטֶׁ כְשִ תַ ְבְ

א בָּ הַ עֹולָּם הַּזֶׁהּובָּ עֹולָּם. בָּ א בָּ הַ עֹולָּם הַּזֶׁהּובָּ עֹולָּם. בָּ ם קָּ לְ חֶׁ י רֵ שְ אַ ים. רִ חֲבֵ הַ לָּא אֶׁ כַלָּה, הַ י יטֵ כְשִ תַ ת אֶׁ ן קֵ תַ לְ עַ שֶּׁיֹודֵ י מִ עֹולָּם בָּ לְְך ין וְאֵ. קּונֶׁיהָּ תִ ם קָּ לְ חֶׁ י רֵ שְ אַ ים. רִ חֲבֵ הַ לָּא אֶׁ כַלָּה, הַ י יטֵ כְשִ תַ ת אֶׁ ן קֵ תַ לְ עַ שֶּׁיֹודֵ י מִ עֹולָּם בָּ לְְך ין וְאֵ. קּונֶׁיהָּ תִ

ח משנה ד פרק תענית מסכת משנה שמחת וביום תורה מתן זו חתונתו ביום לבו שמחת וביום חתונתו ביום אמו לו שעטרה בעטרה שלמה במלך ציון בנות וראינה צאינה

אמן בימינו במהרה שיבנה המקדש בית בנין זה: לבו

ג- פסוק טז פרק יחזקאל יג לֹא אֹתְָּך ת הּולֶׁדֶׁ יֹום בְּ יְִך (ד)ּומֹולְּדֹותַּ ית: תִ חִ מְך וְּאִ י אֱמֹרִ הָּ יְך בִ אָּ נַּעֲנִי כְּ הַּ ץ רֶׁ אֶׁ מֵ יְִך יְִךּומֹלְּדֹתַּ כֹרֹתַּ מְּ לִַּם לִירּוׁשָּ ה' אֲדֹנָּי ר מַּ אָּ כֹה תָּ רְּ מַּ וְּאָּ ֵ(ג) עָּלָּיְִך לָּה לְּחֻמְּ לֶׁה אֵ מֵ ת חַּ אַּ לְָּך לַּעֲשֹות עַּיִן עָּלַּיְך ה סָּ חָּ לֹא (ה): לְּתְּ חֻתָּ לֹא ל תֵ חְּ וְּהָּ תְּ לַּחַּ הֻמְּ לֹא לֵחַּ מְּ וְּהָּ י עִ לְּמִׁשְּ תְּ צְּ רֻחַּ לֹא יִם מַּ רְֵךּובְּ תׁשָּ ִכָּרַּ

חֲיִי יְִך מַּ דָּ בְּ לְָּך ר וָּאֹמַּ חֲיִי יְִך מַּ דָּ בְּ לְָּך ר וָּאֹמַּ יְִך מָּ דָּ בְּ. . ת ס בֹוסֶׁ תְּ מִ אְֵך רְּ וָּאֶׁ עָּלַּיְִך עֱבֹר וָּאֶׁ (ו) אֹתְָּך: ת הֻלֶׁדֶׁ יֹום בְּ נַּפְּׁשְֵך גֹעַּל בְּ ה דֶׁ שָּ הַּ נֵי פְּ ל אֶׁ י לְּכִ ֶׁוַּתֻׁשְּ בַּע שָּ וָּאֶׁ וָּתְֵך עֶׁרְּ ה וָּאֲכַּסֶׁ עָּלַּיְִך י נָּפִ כְּ רֹש פְּ וָּאֶׁ ים דֹדִ עֵת עִתְֵך נֵה וְּהִ אְֵך רְּ וָּאֶׁ עָּלַּיְִך עֱבֹר וָּאֶׁ (ח) (ט לִי: יִי הְּ וַּתִ ה' אֲדֹנָּי נְּאֻם אֹתְָּך ית רִ בְּ בִ בֹוא וָּאָּ )לְָּך

נָּה תְּ וָּאֶׁ י עֶׁדִ דְֵך עְּ וָּאֶׁ (יא) י: מֶׁׁשִ וַּאֲכַּסְֵך בַּשֵׁש בְּׁשְֵך חְּ וָּאֶׁ חַּׁש תָּ נְּעֲלְֵך וָּאֶׁ ה מָּ קְּ רִ יׁשְֵך לְּבִ וָּאַּ (י) ן: מֶׁ בַּשָּ וָּאֲסֻכְֵך עָּלָּיְִך מֵ יְִך מַּ דָּ טֹף וָּאֶׁׁשְּ יִם בַּמַּ צְֵך חָּ רְּ וָּאֶׁ ששי לְּבּוׁשְֵך ףּומַּ וָּכֶׁסֶׁ ב זָּהָּ י דִ עְּ וַּתַּ (יג) רֹאׁשְֵך: בְּ ת ר אֶׁ פְּ תִ ת רֶׁ וַּעֲטֶׁ זְּנָּיְִך אָּ עַּל וַּעֲגִילִים פְֵך אַּ עַּל נֶׁזֶׁם ן תֵ וָּאֶׁ (יב) גְּרֹונְֵך: עַּל יד בִ וְּרָּ יְִך יָּדַּ עַּל ים ידִ מִ ֶׁצְּ

לּוכָּה לִמְּ י לְּחִ צְּ וַּתִ אֹד מְּ אֹד מְּ בִ י יפִ וַּתִ כָּלְּתְּ אָּ אכלתי ן מֶׁ וָּׁשֶׁ בַּׁש סֹלֶׁתּודְּ ה מָּ קְּ וְּרִ י וָּמֶׁׁשִ: ׁשֵׁש

תשא כי (פרשת יח פסוק לא פרק )שמות ים: ֹלהִ א בַּע צְּ אֶׁ בְּ ים תֻבִ כְּ בֶׁן אֶׁ לֻחֹת עֵדֻת הָּ לֻחֹת נֵי ינַּיׁשְּ סִ ר הַּ בְּ תֹו אִ בֵר לְּדַּ כַֹּּלתֹו כְּ ה מֹׁשֶׁ ל אֶׁ ן וַּיִתֵ ֱ(יח)

תשא כי (פרשת יח פסוק לא פרק שמות )רש״י

ככלתו- כלה מה אחר דבר כזה. מועט בזמן כולה ללמוד יכול היה שלא לחתן, ככלה במתנה תורה לו שנמסרה חסר, כתיב ככלתו

יח- ג (ישעיה ישעיה בספר האמורים הן קשוטין, וארבעה בעשרים מתקשטת וארבעה בעשרים בקי להיות צריך חכם תלמיד אף ) כד

: ספרים

קנח אות ית' השפעתו קבלת גדרי תבונות דעת ה אבל ההוא, במעמד כולה התורה שם להם נתן לא שהנה סיני, בהר לישראל ב״ה האדון שעשה מה זה כי ותראי לכל כוללת הכנה יתה י

מעלתו נשפל שבתחילה, יוצרו את לעבוד העשוי לאדם הראויים והמעלות העיטורים כל תחילה להם השלים אז כי המצוות, עבודת להם המגיע היקר כל ב״ה האדון להם נתן סיני, הר אל ובבואם נדמה. כבהמות נמשל ואז שביארנו, כמו הרע, ליצר עלול להיות

ואז אותו. משרתים להיות כח להם להיות במציאותם, להשתלם הר לפני "קרבנו פסח): של (הגדה ענין שהוא, באהבה אליו קירבם

וגו- לעם" נהיית הזה "היום ט): כז, (דברים שנאמר כענין אלא ', מישראל נפסק שאינו תמיד, זה דבר. . ומתחדש "סיני אדם שחייב

, סיני מהר תורה מקבל כאילו עצמו את לראות בעתו ודבר ביומו, יום דבר לישראל מתחדש הזה השבח כל. כי

אמת- שפת ספר במדבר- לשבועות- [תרס״א ]שנת התורה אך יעקב. קהלת מורשה דכתיב וקשה לך. ירושה שאינה תורה ללמוד עצמך התקן דאיתא החג. בליל בתורה לעסוק המנהג האילן פירות על בעצרת ולכן שנה. בכל פירותי' מתחדשת התורה כן כמו ושנה שנה בכל פירות מוציא שאילן וכמו חיים. עץ נקראת קיבלו וחכמים הנביאים שכל במד' דאיתא וכמו הביכורים. יום נק' ולכן בספרים. איתא וכן חיים. עץ שנק' התורה התחדשות היינו

התורה חלק בנ״י מקבלין תורתנו מתן זמן שבועות חג בכל כן כמו בשעתו אחד כל דבריהם שנתפרשו רק בתורה חלקם סיני. בהר זה ועל אחד. כל הכנת כפי תלוי ההתחדשות וזה. ושעתו במקומו אחד כל הפועל אל מכח מוציאים ואח״כ השנה ימי כל על המתחדשת רק ירושה שאינה שנה בכל המתחדשת מתורה חלק לקבל עצמו את א' כל שיכין לך ירושה שאינה תורה ללמוד עצמך התקן רמזו

השנה כל של התורה שורש זה ויום עת. בכל …מתחדשת

אמת- שפת ספר במדבר- לשבועות- [תרמ״ד ]שנת עיקר ו הלב. לטהר מקודם. שצריכין חדש נכון רוח אח״כ לי ברא טהור לב דכתיב התורה לקבל הלב להכין שבועות. בליל הלימוד ענין התורה ע״י הטהרה ועיקר זו בלילה ישראל בלבות טהרה רוח שבאה איתא ולכן התורה בכח הטהרה אמרות ה' אמרות כמ״ש

בהבנת לבו להאיר שכשזוכה ישראל בלב הדעת מי השפעה ע״י הוא טהורים מים עליכם וזרקתי כדכתיב לאדם. מטהרין והם. טהורות לנפשו השייך התחדשות איזה למצוא זו בלילה בתורה עצמו לייגע כ״א צריך לכן מים. נק' והתורה הלב לטהרת זוכה בתורה חדש דבר אמר ז״ל ואא״ז הלב. טהרת והוא התורה לקבל מוכן להיות הכלים גם נותן שהקב״ה תורה במתן נכלל זה גם והנה לטהרה. ויזכה טוב לקח וז״ש היא. אלקים מתת זאת גם ולהקב״ה התורה אל הלקיחה גם כי פי' לכם. נתתי טוב לקח הה״ד תרומה לי ויקחו במד'

המתנה את ולקבל ליקח איך הכנה המתנה בזו שנכלל טוב לקח התורה מתנת נק' ולכן עכ״ד. כו' לי ויקחו: נתתי

---

נשלח על ידי: שגיא כהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מתי באמת קיבלנו את התורה- מקורות תשפ''ו

בס״ד לקראת חג ו תורה''תשפ מתן

התורה את קיבלנו באמת? מתי התורה את קיבלנו באמת? מתי

טז כג, שמות

ה דֶׂ שָּ הַ ן: מִ יָך עֲשֶׂ מַ ת אֶׂ פְָך סְ אָּ בְ נָּה שָּ הַ צֵאת בְ ף סִ אָּ הָּ ג וְחַ ה דֶׂ בַשָּ ע זְרַ תִ ר אֲשֶׂ יָך עֲשֶׂ מַ י בִּכּורֵ יר צִ קָּ הַ ג וְחַ

לד שמות יח-כג,

יב בִ אָּ הָּ ש חֹדֶׂ בְ י יבּכִ בִ אָּ הָּ ש חֹדֶׂ לְמֹועֵד צִּוִיתִָך ר אֲשֶׂ מַּצֹות תֹאכַל ים יָּמִ עַת בְ שִ מֹר שְ תִ מַּצֹות הַ ג חַ ת אֶׂ ה עֲשֶׂ תַ בֻעֹת שָׁ ג וְחַ יִם: רָּ צְ מִ מִ ָּיָּצָּאת לְָך

ל: אֵ רָּ יִשְ י אֱֹלהֵ ה' דֹן אָּ הָּ נֵי פְ ת אֶׂ זְכּורְָך הּכָּל אֶׂ יֵרָּ נָּה בַשָּ ים עָּמִ פְ: שָֹּלש נָּה שָּ הַ קּופַת תְ יף סִ אָּ הָּ ג וְחַ ים טִ חִ יר צִ קְ י בִּכּורֵ

א- יט, שמות טז

י לִישִ שְ הַ ש בַחֹדֶ ם שָּ ן וַּיִחַ בָּר דְ בַמִ וַּיַחֲנּו ינַי סִ ר ב דְ מִ וַּיָּבֹאּו ים ידִ פִ רְ מֵ עּו וַּיִסְ ינָּי: סִ בַר דְ מִ בָּאּו זֶׂה הַ בַּיֹום יִם רָּ צְ מִ ץ רֶׂ אֶׂ מֵ ל אֵ רָּ יִשְ נֵי בְ ַלְצֵאת

ר אֲשֶׂ ם יתֶׂ אִ רְ ם תֶׂ אַ ל: אֵ רָּ יִשְ נֵי לִבְ יד ג וְתַ יַעֲקֹב לְבֵית ר תֹאמַ לֵאמֹרּכֹה ר הָּ הָּ ן מִ ה' לָּיו אֵ א רָּ וַּיִקְ ים אֱֹלהִ הָּ ל אֶׂ עָּלָּה ה ּומֹשֶׂ ר: הָּ הָּ נֶׂגֶׂד ל אֵ רָּ ֵיִשְ

גֻלָּה סְ לִי ם יִיתֶׂ וִהְ י יתִ רִ בְ ת אֶׂ ם ת רְ מַ קֶׂלִיּושְ בְ עּו מְ שְ תִ מֹועַ שָּ ם אִ ה וְעַתָּ לָּי: אֵ כֶׂם תְ אֶׂ א בִ וָּאָּ ים רִ נְשָּ עַלּכַנְפֵי כֶׂם תְ אֶׂ א שָּ וָּאֶׂ יִם רָּ צְ לְמִ י יתִ ֹעָּשִ א רָּ וַּיִקְ ה מֹשֶׂ וַּיָּבֹא ל: אֵ רָּ יִשְ נֵי בְ ל אֶׂ בֵר דַ ת ר אֲשֶׂ ים בָּרִ דְ הַ לֶׂה אֵ דֹוש קָּ גֹוי וְ לֶׂכֶׂתּכֹהֲנִים מְ מַ לִי יּו הְ תִ ם תֶׂ וְאַ ץ: רֶׂ אָּ הָּ לִיּכָּל י יםּכִ עַמִ הָּ ְמִּכָּל

י רֵ בְ דִ ת אֶׂ ה מֹשֶׂ ב וַּיָּשֶׂ ה נַעֲשֶׂ ה' בֶׂר דִ ר אֲשֶׂ רּוּכֹל וַּיֹאמ ו דָּ יַחְ עָּם הָּ כָּל וַּיַעֲנּו ה': צִּוָּהּו ר אֲשֶׂ לֶׂה אֵ הָּ ים בָּרִ דְ הַ תּכָּל אֵ ם נֵיהֶׂ לִפְ ם וַּיָּשֶׂ עָּם הָּ נֵי ְלְזִקְ

י רֵ בְ דִ ת אֶׂ ה מֹשֶׂ וַּיַגֵד לְעֹולָּם ינּו יַאֲמִ בְָך גַם וְ מְָּך עִ י רִ בְ דַ בְ עָּם הָּ ע מַ יִש בַעֲבּור עָּנָּן הֶׂ עַב בְ לֶׂיָך אֵ בָּא י נֹכִ אָּ נֵה הִ ה מֹשֶׂ ל אֶׂ ה' ר וַּיֹאמֶׂ ה': ל אֶׂ עָּם ְהָּ ם מְֹלתָּ שִ סּו בְ וְכִ ר חָּ הַּיֹוםּומָּ ם תָּ שְ דַ וְקִ עָּם הָּ ל אֶׂ לְֵך ה מֹשֶׂ ל אֶׂ ה' ר וַּיֹאמֶׂ ה': ל אֶׂ עָּם: הָּ י לִישִ שְ הַ לַּיֹום נְכֹנִים יּו וְהָׁ ה ד יֵרֵ י לִשִ שְ הַ בַּיֹום י 'ּכִ

יָּד בֹו גַע תִ לֹא ת: יּומָּ מֹות ר בָּהָּ נֹגֵעַ הַ ּכָּל צֵהּו קָּ בְ רּונְגֹעַ בָּהָּ עֲלֹות לָּכֶׂם רּו מְ שָּ הִ לֵאמֹר יב בִ סָּ עָּם הָּ ת אֶׂ גְבַלְתָּ וְהִ ינָּי: סִ ר הַ עַל עָּם הָּ כָּל לְעֵינֵי

עָּם הָּ ת אֶׂ ש דֵ וַיְקַ עָּם הָּ ל אֶׂ ר הָּ הָּ ן מִ ה מֹשֶׂ ד וַּיֵרֶׂ ר: בָּהָּ יַעֲלּו ה מָּ הֵ הַּיֹבֵל שְֹך מְ בִ יֶׂה יִחְ לֹא יש אִ ם אִ ה מ הֵ בְ ם אִ ה יִּיָּרֶׂ יָּרֹה אֹו ל קֵ יִסָּ קֹול סָּ י ָּּכִ וְעָּנָּן ים קִ רָּ קֹֹלתּובְ י וַיְהִ ר בֹקֶׂ הַ יֹת הְ בִ י לִישִ שְ הַ בַּיֹום י וַיְהִ ה: שָּ אִ ל אֶׂ גְשּו תִ ל אַ ים יָּמִ ת לִשְֹלשֶׂ נְכֹנִים הֱיּו עָּם הָּ ל אֶׂ ר וַּיֹאמֶׂ ם: מְֹלתָּ שִ סּו וַיְכַבְ

חֲנֶׂה בַמַ ר אֲשֶׂ עָּם הָּ דּכָּל וַּיֶׂחֱרַ אֹד מְ זָּק חָּ שֹפָּר וְקֹל ר הָּ הָּ עַל: ּכָּבֵד

פו: דף שבת מסכת בבלי תלמוד -. פז עלמא- דכולי רבא: אמר בו. בשבעה אומר: יוסי רבי לישראל. הדברות עשרת ניתנו בחדש בששי רבנן: תנו למדבר אתו חדש בראש

להלן- מה חדשים, ראש לכם הזה החדש התם וכתיב סיני, מדבר באו הזה ביום הכא כתיב סיני, כאן- אף חדש, ראש חדש. ראש

עלמא- ודכולי היום את זכור העם אל משה ויאמר התם וכתיב לקדשו, השבת יום את זכור הכא כתיב לישראל, תורה ניתנה בשבת

להלן- מה הזה, כאן- אף יום, של בעצומו פליגי- כי יום. של בעצומו ובחד ירחא, איקבע בשבא בחד סבר: יוסי רבי דירחא; בקביעא

מידי- ולא להו אמר לא בשבא בתלתא כהנים ממלכת לי תהיו ואתם אמר, להו בשבא בתרי דאורחא. חולשא משום מצות להו אמר

מידי- ולא להו אמר לא בשבא בתרי ירחא, איקבע בשבא בתרי סברי: ורבנן פרישה. עבוד בארבעה הגבלה, דאורחא חולשא, משום לרבי קשיא ומחר, היום וקדשתם מיתיבי: פרישה. עבוד בחמישה הגבלה, מצות להו אמר בארבעה לי. תהיו ואתם להו אמר בתלתא

! יוסי- עמו הוא ברוך הקדוש והסכים מדעתו משה עשה דברים שלשה דתניא: מדעתו, משה הוסיף אחד יום יוסי: רבי לך: אמר

הלוחות את ושבר האשה, מן ופירש מדעתו, אחד יום. הוסיף

א- פסוק כג פרק ויקרא- על אברבנאל כב אשר האלהית התורה כי תורתנו. מתן לזכרון החג הוקבע שלא לפי תורה, מתן ליום זכר שהיה הזה, לחג טעם תורה נתנה לא והנה להיותו השבועות, חג טעם היה אבל אותה. לזכור יום לקדש צורך ואין עצמה, על עדים בידינו, היא אשר והנבואה בידינו היתה יתעלה רצה כי אסיפתם. בתחלת השבועות חג היה כך התבואות, אסיפת לתכלית הסכות חג שהיה כמו כי חטים. קציר, התחלת להודות חג יעשו לקצור, מתחילים היו השבועות שבחג החטה היא מהן שהראשונה האדם, מזון שהם התבואות האסף שבהתחלת

על החג נצטווה לא אבל התורה, נה נית השבועות חג שביום ספק ואין אחר. חג יעשו התבואות ובתכלית בשר. לכל לחם לנותן תורה מתן לזכרון לא הבכורים, מפני אם כי נצטווה ולא השבועות. שם על אלא החג זה נקרא שלא רואה, הנך: זכירתה. .

יצחק- עקידת ספר סז שער התורה מתן לזכר ונעשה נזכר השבועות, חג שהוא הזה, היום כי התורה פירשה לא למה כי והיא, חזקה, שאלה בכאן יש והנה

תפלותנו בתקוני אבותינו ומנהג ממנהגנו בידנו שהוחזק וממה שביארנוהו, ממה שחוייב כמו וקבלתה, האלהית פרשיותינו, וקריאת

הכפורים ויום הדין ביום גם הסוכות ובחג המצות בחג שפירשה הדרך: על

מיוחד לזמן אינו וקבלתה התורה שזכרון לפי הנזכרים המועדים ענייני, כשאר דכתיב, שעה ובכל עת ובכל יום בכל מצותה רק כיום בעינינו וחביבין חדשים שיהיו מצווין אנו ויום יום ובכל ולילה, יומם בו והגית מפיך הזה התורה ספר ימוש לא ח) א, (יהושע ביום התורה צותה ולזה תבא). כי פ' (תנחומא במדרש כדאיתא וגו'. מצוך אלהיך ה' הזה היום טז) כו, (דברים דכתיב בו, שנתנו אפשר שאי נפלא פרסום הוא אשר יט), (שמות השלישי בחדש בפרשת מפורש הנכתב הפרסום על סמכה תורה מתן ולענין הבכורים,

בעיני נכונים הטעמים ושני: להתעלם.

כב- לא, דברים ל

זֹאת הַ ה ירָׁ שִ הַ ת אֶ ה מֹשֶ תֹב וַּיִכְ נֵי בְ ת אֶׂ יא בִ ת ה תָּ אַ י ץּכִ וֶׂאֱמָּ חֲזַק ר וַּיֹאמֶׂ נּון ן בִ יְהֹושֻעַ ת אֶׂ וַיְצַו ל: אֵ רָּ יִשְ נֵי בְ ת אֶׂ דָּּה וַיְלַמְ הּוא הַ ָּבַּיֹום

ם1 תֻמָׁ עַד פֶר סֵ עַל זֹאת הַ ה תֹורָׁ הַ י רֵ בְ דִ ת אֶ תֹב לִכְ ה מֹשֶ כְכַּלֹות י וַיְהִ מְָּך: עִ יֶׂה הְ אֶׂ י נֹכִ וְאָּ ם לָּהֶׂ י תִ בַעְ נִשְ ר אֲשֶׂ ץ רֶׂ אָּ הָּ ל אֶׂ ל אֵ רָּ יִשְ:

ב פרשה (וילנא) רבה השירים שיר נהייתה הזה היום ישראל ושמע הסכת לאמר ישראל כל אל והלוים והכהנים משה וידבר כ״ז) (דברים ודרש יעקב בן אליעזר רבי נכנס

התורה? קבלו היום וכי לעם, התורה את שקבלו שנה ארבעים כבר והלא את משה להם ששנה כיון מלמד אלא הזה, היום אמרת ואת

אלהיך. לה' לעם נהייתה הזה היום נאמר לכך סיני מהר היום קבלוה כאלו הכתוב להם העלה יפות פנים בסבר וקבלוה התורה

טז פסוק כג פרק ויקרא יקר כלי מהר קיבלה היום כאילו יום בכל האדם אצל חדשה להיות צריכה התורה כי תורה מתן ליום סימן לה'. חדשה מנחה והקרבתם (טז)

אחד שניהם וטעם דין, יום הוא השנה ראש כי בפרוש בתורה נזכר לא וכן תורה, מתן זה יום כי בפרוש בתורה נזכר שלא ומה. סיני יום בכל לו דומה שיהיה האדם שצריך לפי ידוע יום להגביל ה' רצה לא תורה מתן שעל אפרים עוללות בחיבורי שכתבתי כמו, הוא זמן שכל זה לדד נמשלה שהתורה ב) נד (עירובין חז״ל אמרו באמת כי, סיני מהר קיבלה יום באותו כאילו השנה ימות מכל ויום אליו דומה שיהיה הוא דין כן על חדש, טעם יום בכל מוצא בה ההוגה כל התורה כך חדש טעם בה מוצא הוא בה ממשמש שהתינוק ועל לנתינתה, ידוע יום להגביל ראוי אין כן על בה ההוגים אצל תורה מתן הוא יום כל כן ואם סיני מהר קיבלה היום כאילו יום בכל בה מוצא אתה באמת שהרי בו קץ אדם של שלבו הישן כדבר ולא עליך חדשים תורה דברי שיהיו ו) ו ואתחנן (ספרי חז״ל אמרו כן מנחה שהתורה להורות חדשה מנחה בהבאת שנרמז ממה יותר בתורה מבואר נתינתה יום אין כן ועל ויום, יום בכל חידוש דבר

ויום יום בכל: חדשה

הצדיק- צדקת ספר רכא אות. . תורה דמתן קולות היינו ה' וקול למי מצויים היום גם קולות ואותם עולמים ולעולמי לעד וקיימים חיים הם יתברך השם קולות. כי

וגו יהיה ולא וגו' אנכי כי ולדעת יתברך להשם לשוב פעם בכל אחד כל בלב העולים המחשבות הם והן:'. להאזין שרוצה נשמעים זה עצמו יתברך השם קולות שהם תורה דמתן קולות לבד. . להאזין בהכנה רק אשר ישראלי איש לכל נשמע בודאי והוא.

ביראה, לכך לבבו אזני מכין אלו ע״ב) י״ג (עירובין שאמרו כמו חז״ל בלשון כן שנקרא תורה דברי והיינו חיים אלהים דברי שומע אז

חיים אלהים דברי. ואלו

אמת- שפת ספר במדבר- לשבועות- [תרל״ה ]שנת שעתיד מה כל הזה בחג מישראל אחד כל מקבל ושנה שנה בכל כן כמו סיני. מהר נבואתם קבלו הנביאים שכל חז״ל שכתבו כמו

שנה בכל התורה ניתן שבו החג זה ממש. יומא האי בשוקא. איכא יוסף כמה יומא האי אלמלא וז״ש: . בתורה ולחדש להבין

אמת- שפת ספר במדבר- לשבועות- [תרנ״ו ]שנת שנקראו וישראל התורה בשביל נברא העולם שתכלית הפרי גמר שהוא הביכורים יום נקרא הנה כי האילן. פירות על בעצרת איתא

והוא ראשית. והנה. התורה בכח מהשמש מלמעלה הבא התחדשות רק השמש תחת חדש כל דאין בעולם שנמצא התחדשות שורש עץ דחיי אילנא שהוא והאילן עת בכל מתחדשים התחתונים אבל השתנות. בלי הם כך נבראו כאשר כלם כי עומדים נקראו העליונים

ישראל בני נפשות מחדש החיים עץ כך שנה בכל חדשים פירות מוציא שהאילן. וכמו הכל שמחיה החיים

1 כד פסוק לא פרק וילך פרשת דברים ספורנו הברכה וזאת ופרשת האזינו פרשת עם תומם. עד ספר על: (כד)

---

נשלח על ידי: שגיא כהן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

הלכות לשבועות כשחל ביום ו מקוצר

הלכות לשבועות כשחל ביום שישי

מדיני ההכנות לחג

תספורת: למי שלא הסתפר 30 יום, מצווה להסתפר.

טבילה: ראוי לטבול בערב הרגל, ויש שנהגו לטבול שוב אחרי לימוד ליל שבועות, לפנות בוקר.

שמחה: מצוה לשמוח בחג, וכן לשמח את בני המשפחה, כפי יכולתו הכלכלית- אוכל משובח וממתקים, פרחים, בגדים ותכשיטים (כמובן לא צריך הכל, בחר אחד ומחק את המיותר…)

בגדי חג צריכים להיות יותר יפים משל שבת, ודבר זה חלק משמחת החג.

קישוט הבית: נהוג לקשט את הבית בענפי אילנות (כי בעצרת נידונים על פירות האילן) או בעשבים ודברים ריחניים (כי הר סיני התקשט בעשבים והעולם התמלא בריח בשמים). ויש שנמנעים מכך משום שגויים משתמשים בעץ מקושט ביום אידם.

עירוב תבשילין: כאשר חל חג בערב שבת יש להתחיל לבשל לכבוד שבת לפני החג ואז מותר להמשיך לבשל גם בחג עצמו. ולכן לוקחים בערב החג פת ותבשיל, ומייעדים אותם לאכילה בשבת (עדיף פת שלימה ותבשיל חשוב, ולפחות כביצה פת וכזית תבשיל. לתבשיל יש לקחת תבשיל שרגילים לאכול עם פת- בשר, סלט מבושל, ביצה וכדו'- לא דייסה או אטריות).

יחזיק את האוכל, יברך: 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ערוב'. ויאמר: 'בזה העירוב יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהדליק נר ולעשות כל צורכנו מיום טוב לשבת'.

היודע שלא יבשל, יאפה או יוסיף מים למיחם בחג, וצריך רק להדליק נרות שבת, יערב אך בלי ברכה.

את הפת והתבשיל יש לשמור עד שיסיים להכין צרכי שבת, ונהגו לאכלם בשבת, אף שאין חיוב לאכלם.

גם כשיש עירוב תבשילין, לכתחילה יש להכין לפני החג דברים שהכנתם לפני החג לא תפגע בכבוד ועונג השבת (כגון לכוון שעוני שבת לפלטה, אור וכדו' כך שיתאימו הן לחג והן לשבת, וכן אוכל שמבחינת הטעם לא משנה אם יכינו בחג או בערב החג- יכינו בערב החג (ואם לא עשו כן עדיף לבשל בשינוי אם אפשר)).

הדלקת נרות החג: נהגו לברך על נרות החג לפני ההדלקה, ואז להדליק. ואף שאפשר להעביר אש ולהדליק נרות משחשכה, עדיף להדליק לפני השקיעה (כמו בכל ערב שבת). ברכת שהחיינו- יש שמברכות בזמן ההדלקה ויש שיוצאות ידי חובה בקידוש.

הדלקת נרות השבת: מדליקים לפני השקיעה וכניסת השבת. בחג אסור להבעיר אש חדשה אלא רק להעביר אש, ולכן יש להדליק בערב החג נר נשמה גדול (שיחזיק עד הדלקת נרות שבת).

מדיני ליל שבועות ותפילת שחרית

נהגו ללמוד כל הלילה כהכנה וציפיה לקבלת התורה, וכתיקון לזה שעמ״י באותו הדור ישנו. וכתב בשו״ע האריז״ל שמי שלא ישן בלילה ויעסוק בתורה, מובטח שישלים שנתו וינצל מנזק, אך היושב בטל, כישן.

יש נוהגים לומר את סדר 'תיקון ליל שבועות' (יש נוסחים שונים), ויש נוהגים ללמוד במקום שלבם חפץ, ויש שכתבו שלפחות יאמרו את חלק התנ״ך שבתיקון.

מעלה גדולה ללמד אחרים, שזכות הרבים תלויה בו, וזה כולל ללמד ילדים קטנים, 'הבל פה שאין בו חטא'.

יזהרו שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה, וצריך להם שמירה גדולה בזה בלילה זו, מפני דכל עת שיש אסיפה מאנשים הרבה דרכו של יצה״ר להכשילם לדבר דברי חול, ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של שחוק ושל לשה״ר, ויזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב, כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה (בן איש חי במדבר ג).

ברכות התורה, השחר ונט״י לניעור בלילה

נטילת ידים: לספרדים- בעלות השחר יטול ידיו בלי ברכה, לאשכנזים- אם יעשה צרכיו יטול ידים בברכה.

ברכות השחר: לספרדים ומקצת מהאשכנזים- מברך הכל, לדעת רוב האשכנזים- אפשר לברך ברכות השחר, למעט ברכת 'אלה-י נשמה' ו׳המעביר שינה' שאותם ישמע ממי שישן בלילה (או מספרדי) או לאחר שיקום משנתו.

ברכות התורה: לספרדים וחלק מהאשכנזים- מברך כרגיל. אך חלק מהאשכנזים נהגו לשמוע ברכות התורה ממישהו אחר, למעט מי שישן שנת קבע ביום שלפני החג או מי שכיוון בערב החג בברכות התורה שיחולו רק עד עלות השחר למחרת, שיברך בעצמו.

הלומד והגיע עלות השחר ולא יכול לברך (או שמסופק אם כבר עלה השחר) ימשיך ללמוד עד שיוכל לברך.

תפילת שחרית וקריאת התורה

קריאת התורה היא השיא, שאליו התכוננו כל הלילה, וכתוב במדרש שזה מעין קבלת התורה מחדש: 'אמר הקב״ה לישראל, בני היו קורין את הפרשה הזו בכל שנה ואני מעלה עליכם כאלו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה' ולכן 'בעת קריאת התורה יהיו אזני כל העם אל הספר תורה באימה וביראה מעין דוגמא של מעמד הר סיני' (כה״ח תצד).

'תפלת שחרית ומוסף יתפלל בהתלהבות וזריזות כדי שלא תחטפנו שינה באמצע ויבוא לידי טעות, וידוע כי גמר הפרי של תיקון ספירת העומר ולימוד ליל חג השבועות יהיה בתפלת מוסף, לכן צריך להזדרז בה הרבה כי הכל הולך אחר החתום' (בא״ח).

האשכנזים וחלק מהספרדים נהגו לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות ויש מהספרדים שיושבים, ובכל אופן החושש שירדם אם ישב- יעמוד בכל קריאת התורה.

עוד מדיני החג

סעודות החג: כחלק משמחת החג יש לאכול בשר ולשתות יין. יש דעות שגם בליל החג יש לאכול בשרי (ואת מאכלי החלב שנהגו לאכול בשבועות- לאכול לפני הסעודה הבשרית) ויש דעות שבלילה אפשר לאכול חלבי ולאכול בשרי רק ביום.

'חציו לה'': גם ביום יש להקדיש זמן ללימוד (מי שישן ביום בערך עד 14: 00, יכול להקדיש עם משפחתו לסעודה ועונג החג בנחת כ3 שעות, ועוד כ3 שעות ללימוד ואמירת תהלים). ויש לדרוש בהלכות החג ולעסוק בענייני קבלת התורה וחביבות וחשיבות התורה ולימודה.

תפילות על לימוד תורה: וכתב הפלא יועץ (ערך עצרת): 'מה טוב, דבר בעתו, לשפוך נפשו בימים האלה ובזמן הזה שיזכה הוא ובניו לכתרה של תורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות'.

כבוד השבת: מצוה להימנע מלאכול סעודת קבע משעה עשירית משום כבוד השבת, אך מי שהתחיל יכול להמשיך.

הכנות לשבת בחג

עירוב תבשילין מתיר לבשל ולהכין בחג לקראת שבת, אך לכתחילה יש לסיים את ההכנות האלו מוקדם, כך שאפשר יהיה ליהנות מהם כבר בחג עצמו אם ירצו.

מי שלא הכין את נרות השבת לפני החג יכול להכינם בחג, אך ישתמש בנרונים וכדו' ולא בנרות שצריך להמיס ולהדביק אותם בפמוטות. מי שמדליק בשמן, לא יגלגל פתילות בשבת או ינקב את השעם שמציף את הפתילה, אך מותר להשחיל פתילה מוכנה לתוך שעם מנוקב.

שינוי זמני שעון שבת בשבת ובחג

בשבת מותר להאריך את המצב הקיים אך לא לקצרו, ולכן כשאור דולק או מזגן פועל מותר להאריך את הזמן כך שישאר דלוק יותר זמן, וכשאור כבוי או מזגן כבוי מותר להאריך את הזמן כך שידלק רק יותר מאוחר.

לצורך מצוה או חולה מותר גם לקצר זמנים- לקרב את ההדלקה בזמן שכבוי ולקרב את הכיבוי בזמן שדלוק, אך צריך להיזהר מאוד שלא לכבות או להדליק ישירות.

בחג מותר גם להקדים את ההדלקה, אך להקדים את הכיבוי יש שהקלו רק במקום הפסד ויש מתירים, ובמקום צורך אפשר להקל.

מדיני הבערה וכיבוי בחג

בחג אין להבעיר אש חדשה ואין לכבות אש או להקטינה. ולכן הפשוט ביותר הוא להשתמש בחגז או בתנור חשמלי שיידלק ויכבה עם שעון שבת.

אם מבשלים על אש אין להדליק אש חדשה, אך מותר להעביר אש מאש קיימת, וכן מותר להגביר את עצמת האש כשצריך.

לכבות ולהנמיך אש אסור בד״כ, כי אין בזה צורך 'אוכל נפש', ולכן יש לבחור את עוצמת האש הרצויה לפני העברת האש לגז.

נחלקו אם כיבוי ב׳גרמא' מותר לכתחילה או רק במקום הפסד, וכן יש דעות שונות איזו פעולה מוגדרת כ׳גרמא'. הנזקקים לדין זה מוזמנים לשאול בעל פה.

כיבוי לצורך אוכל נפש מותר, ולכן מותר להנמיך את האש אם אחרת האוכל יתקלקל או ישרף.

מדיני רחיצה בשבת וחג

יש אופנים של רחיצה שנאסרו מחשש שיסחטו את השיער או שיחממו מים באופן האסור, ויש דעות שונות וחילוקי מנהגים בדבר:

למנהג הספרדים

בשבת מותר להתקלח במים קרים, וכן לרחוץ את השיער, ובלבד שיזהרו שלא יסחטו את המים מהשיער החוצה.

רחיצה חלקית- של מיעוט הגוף, מותרת גם במים חמים שחוממו מערב שבת (בדוד שמש, אך במים מדוד חשמלי- בוילער, מותר רק כשהמים כבר לא מאוד חמים- שמים שיכנסו לא יתבשלו).

בחג מותר להתקלח כרגיל במים שחוממו בהיתר (מערב חג, או בחג עצמו ע״י דוד שמש או דוד חשמל- בוילער עם שעון שבת), ויזהרו שלא לסחוט את השיער מהמים שבו.

למנהג האשכנזים

בשבת רחיצת מיעוט הגוף מותרת במים חמים שחוממו מערב שבת (מדוד חשמלי-בוילער או דוד שמש, שהמים בהם כבר לא מאוד חמים. בדוד שמש יש שמקילים יותר ומתירים להשתמש גם אם המים מאוד חמים, וטוב להימנע מכך אם אפשר).

ובמקום צער גדול או חולי מותר גם לרחוץ את כל הגוף במים חמים שחוממו בערב שבת, ויזהרו מסחיטת השיער.

במים קרים מותר להתקלח למעט מקומות שבהם יש ריבוי שיער. בשעת הצורך כגון בימים חמים, מותר לרחוץ גם את השיער ובלבד שיזהרו מסחיטת המים מן השיער.

בחג במים שחוממו בהיתר (מערב חג, או בחג עצמו ע״י דוד שמש או בוילער עם שעון שבת) מותר לרחוץ את רוב הגוף למעט מקומות ריבוי השיער, שמותר רק כשיש צורך.

יש מחמירים לרחוץ בחג את כל הגוף רק בשינוי- אבר אבר עד שרוחצים את כל הגוף.

מותר להשתמש בסבון נוזלי בחג, אך לחפוף שיער עם שמפו יש מחמירים משום סוחט ויש מקילים, ובשעת הצורך אפשר להקל, וצריך להיזהר כשמורידים שמפו שלא להגיע לסחיטת השיער, ולכן אין ללחוץ עם הידיים על השיער אלא להוריד את השמפו רק עם זרם המים.

אחרי המקלחת יש להיזהר מסחיטה בניגוב השיער, ולכן ינגבו בנחת במגבת עבה, שאם יצאו מים הם יבלעו מיד במגבת.

במקלחת במקוה יש להחמיר יותר ולהשתמש רק במים קרים או במים חמים מדוד שמש (משום גזירת מרחצאות).

לאשה הטובלת בלילות החג או השבת יש הלכות מיוחדות, ניתן לקבל דף הלכות אצל הבלנית, מומלץ מספיק זמן מראש.

יה״ר שנזכה לקבל את התורה הקדושה בשמחה, ושנזכה שיקבל ה' תפילתנו 'והאר עיננו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך', ונהיה אנו וצאצאנו יודעי שמו ולומדי תורתו באהבה.

חג שמח ושבת שלום

חנניה פולק

---

נשלח על ידי: חנניה פולק
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

איך לימוד תורה יוצר לך תודעה חדשה? | שיעור לשבועות -1 | מרכז לסטודנטים קרית גת | הרב יהודה בן חמו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הִתְפַּתְּחוּת אִישית יְהוּדִית - הרב יהודה בן חמו

---

נשלח על ידי: יהודה בן חמו
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חג שבועות הודיה על התורה תשפג

בס״ד

חג השבועות תשפ״ג

חג השבועות – חג של הודיה מכל הלב

חג השבועות הוא לכאורה חג שאין בו תוכן מיוחד. התורה קבעה לו ייחודיות שבאה לידי ביטוי אך ורק בבית המקדש – בקרבנות המיוחדים של החג, אולם אין בו כל מצווה מיוחדת שמוטלת על כלל הציבור. עבור כל אדם מישראל זהו עוד יום שבו יש שביתה ממלאכה (לא כמו שבת) תפילות מיוחדות, סעודה ותו לא. אם כי לכאורה הוא דומה לימי העצרת הנוספים – גם הוא קרוי עצרת – אבל בכל זאת יש בהם משהו מיוחד: בשביעי של פסח אוכלים מצות, ובשמיני עצרת תקנו חז״ל לסיים בו את קריאת התורה. לעומת זאת חז״ל לא תקנו דבר ביחס לחג השבועות, ומה שאנו נוהגים להישאר ערים בלילה ולומר את התיקון או ללמוד תורה זהו מנהג מאוחר ואינו תקנה גמורה, ויש מקומות רבים שאף את זה אינן נוהגים לעשות.

חז״ל לימדונו שחג השבועות הינו חג מתן תורה, ואת זאת אנו מציינים בתפילה באומרנו שיום זה הינו "זמן מתן תורתנו", אולם לכאורה אין לדבר שום משמעות עבורנו, שהרי כבר קיבלנו את התורה די מזמן…

אם נעבור על סדר החגים, נראה שהם מאופיינים בשלשת דרכי הביטוי של האדם – מחשבה, דיבור ומעשה. חג פסח דורש מהאדם לקיים מצוות בעיקר בדיבור – סיפור יציאת מצרים, ובמעשה – אכילת מצה. חג הסוכות דורש מהאדם לקיים מצוות במעשה – נטילת ארבעת המינים וישיבה בסוכה. ראש השנה מתבטא במעשה – ההקשבה לקול השופר, ובמחשבה – המלכת הקב״ה עלינו – קבלת עול המלכות היא עניין של תובנה פנימית, וביום הכיפורים אנו מקיימים את מצוות היום במחשבה ודיבור – חשבון נפש ווידוי. אולם חלק חשוב מהוויית האדם לא מקבל ביטוי באף אחד מהחגים – רגש. אכן אנו חייבים לשמוח בחגים, אבל השמחה חורזת את כולם, ואין מצווה מיוחדת לאף חג שקשורה ברגש. אפילו את השמחה של החג אנו מקיימים במעשה – אכילת בשר ושתיית יין, ובזמן שבית המקדש היה קיים בהקרבת קרבן שלמי שמחה. אם אדם הביא את הקרבן כנדרש ואכל ממנו כזית בשר "יצא ידי חובה", אע״פ שאולי לא הרגיש דבר. ובאמת, קצת קשה לדבר על "יציאת ידי חובה" במה שנוגע לרגש…

ההסבר הפשוט לכך הוא לכאורה שלא ניתן לצוות על רגש. כבר רבנו אברהם אבן עזרא עמד על כך בפירושו לתורה (שמות כ, יד) איך אפשר לצוות על הלב שלא יחמוד את מה ששייך לרעהו, ותשובתו הסיטה את המצווה מהלב אל השכל. התשובה היא שהאדם חייב להתייחס למה ששייך לחברו כמה שמצוי לחלוטין מעבר להשגותיו, וכפי שאדם פשוט אינו מתאווה להינשא לבת מלך משום שהיא לחלוטין מחוץ לתחום השגתו, כך צריך אדם לראות את כל מה ששייך לאנשים אחרים. על שכל אפשר לצוות. אדם יודע לחשוב באופן רצוני ובחירי, אבל הרגש פועל מאליו. בספרי אדמו״ר הזקן מחב״ד אנו מוצאים את הדרישה של השלטת המוח על הלב, אבל זו מלאכה קשה שבקשות. לכן ברור שאין מצוות שקשורות בלב, אלא בשכל או בדיבור או במעשה.

אבל הנה ראו זה פלא מסתבר שיש חג שבו יש התייחסות ללב, חג השבועות הוא חג שכולו לב. בתלמוד במסכת פסחים (סח, ב) נאמר שאם כי בכל החגים יש מחלוקת אם צריך לקיים את שמחת היום דווקא בסעודה משמעותית או שניתן לעשות זאת גם בלימוד תורה רצוף ומעמיק, בחג השבועות יש חיוב מיוחד לקיים סעודה, שכן זהו חג שבו ניתנה תורה. רש״י (ד״ה דבעינן) מסביר את המשמעות של חובה זו: "שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו". כוונת רש״י שיש חובה לקיים סעודת הודאה לה' על החסד הגדול שבמתן תורה. והנה, לדעת מי שסובר שבכל החגים חייב אדם לשמוח בסעודה במה יראה הוא את ההודאה לה'? החידוש הוא אפוא שזו סעודת הודיה, צריך להודות לה' מקרב לב על נתינת התורה, והודאה זו היא הודאה של הלב, רק הלב יכול באמת להודות. השכל אינו מכיר בטובה אלא יודע לציין את העובדה שקיבלנו תורה ביום זה, אבל הלב הוא היודע לחוש ולהודות ולהלל. מי שאינו שמח ומודה ורק מקיים הוא סעודה – יוצא בזה "ידי חובה" של שמחת יום טוב, אבל אין בזה דבר מחובת ההודאה. האם אפשר בכלל לקיים סעודת הודיה ללא רגש הלב?

ודבר פלא יש בזה. הגמרא שם ממשיכה בדברי רבה שמשתמש באותה מטבע לשון של חובת השמחה בחג השבועות ביחס לשבת: "הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא? וקראת לשבת עונג". הנה ביחס לשבת מקור החובה לקיים סעודה ולהתענג הוא בפסוק, מקרא שכתוב מתקנת הנביאים – עונג שבת. ומה המקור בחג השבועות? רבי אליעזר בן פדת שאמר דבר זה לא ציין לכך מקור, הוא רק אמר "יום שניתנה בו תורה הוא" – ופשוט עד מאוד שדבר זה מחייב לקיים סעודה ואין צריך לכך מקור מפורש. וכבר התוספות (שם ד״ה הכל) דייקו זאת שחיוב הסעודה בחג השבועות נלמד מסברה ולא מפסוק.

בכך אנו מיישבים את מה שהקשה החיד״א בספר מחזיק ברכה (או״ח סי' רמב אות ב) מדוע הייתה הגמרא צריכה לומר שלכל הדעות יש חיוב סעודה בעצרת של חג השבועות, הרי ממילא במחלוקת התנאים ביחס לאופיים של כל החגים הלכה היא כרבי יהושע שסובר שצריך לעשות סעודה ולשמוח בשמחה גשמית, בבשר ויין, ואם כן אין ייחודיות בחג השבועות. החיד״א עצמו תירץ שבשבועות (וגם שבת ופורים) צריך להתענג במאכל ומשתה יותר מאשר בשאר ימים טובים. אמנם לפי דברינו החידוש הוא שיש צורך בהרגשת הלב של תחושת ההודאה לה' על נתינת התורה.

והנה כבר תהו אחרונים על המקור לקיום סעודת הודיה על נס שאירע לאדם, ובחידושיו הגרי״ז על התורה (בראשית כא, ח) כתב שהסעודה שעשה אברהם כשנגמל יצחק היתה סעודת הודיה על הנס. נראה שהדבר כה פשוט וסברה זו היא עצמה מקור חיוב מספיק גדול כדי לחייב את האדם. וראה עוד למהרש״ל בספר ים של שלמה (בבא קמא פ״ז סי' לז) שכתב שסעודת בר מצווה היא סעודת הודיה לה' והיא נחשבת משום שכך כסעודת מצווה, והוכיח זאת מדברי הגמרא (קידושין לא, א) שרב יוסף אמר שאם יוכיחו לו שסומא חייב במצוות יעשה סעודת הודיה, שכן היה סגי נהור, והוכחה זו תגרום לחייבו במצוות מהתורה. הנה לנו שעל עצם החיוב במצוות יש להודות לה' ולקיים על כך סעודת הודיה, והכל הוא פשוט על פי ההיגיון והסברה. דברים אלו מתחברים גם למה שמבואר בגמרא פסחים הנ״ל שרב יוסף היה עושה סעודה מיוחדת ביום עצרת, משום ש״אי לאו האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא", והיינו שהיה עושה זאת כסעודה הודיה לה' על שנתן לנו תורת אמת, ובחר בנו מכל העמים.

המהרש״ל במקור הנ״ל מחלק בין שני סוגים של סעודות. יש סעודות שהן "דרך מריעות ושמחה", סעודות אלו הן סעודות הרשות אלא אם התורה מחייבת את השמחה. אבל סעודות שאדם עושה "כדי ליתן שבח למקום, או לפרסם המצוה, או לפרסם הנס, קרוי סעודת מצוה, כגון פדיון הבן, לפרסם המצוה." הם סעודות מצווה. והוסיף שגם מה שאנו מכנים "שלום זכר" הוא סעודת מצווה, משום שהיא סעודת הודיה על הלידה:

ולפירוש ר״ת לפרסם הנס, שנמלט הזכר והאשה. ועל כן כתב חכם אחד, ומהרא״י הביא בספרו (תרומת הדשן ח״א סימן רס״ט) וז״ל, דמה שאנו נוהגין עכשיו, לאחר שנולד הזכר נכנסים לשם לטעום בליל שבת הסמוך ללידה, דהיא סעודת מצוה, והיינו אותה סעודה דפי' ר״ת, וקבעו בלילי שבת, בשעת שהכל מצוין בביתם.

זהו התוכן המיוחד של חג השבועות – חובת הודיה לה' מתוך תחושת הלב על מתן התורה.

לשם כך אנו צריכים לעורר את הלב, שכן בלא התעוררות הלב לא נוכל לשוות לסעודת החג את האופי המיוחד לה – סעודת הודיה. לעוררות הלב נזדקק לדברי אדמו״ר בעל התניא שכתב שהדרך להפעיל את הלב היא באמצעות התודעה, הוא מאריך בכך הרבה מאוד בספר התניא ובספריו הנוספים שהדרך להגיע לרוממות אהבת ה' באופן מוחשי כך שהאדם ירגיש שהוא באמת מלא אהבה לה', אהבה גלויה ולא "אהבה מסותרת" היא באמצעות העמקת מחשבתו בגדולת ה' האין סופית. ניתן להשליך זאת על ההודיה של חג השבועות. אם נבין את משמעות התורה בחיינו, את מה שהיא עושה לנו נוכל להעיר את הרגש שבלב ולהודות לה' באמת.

רב יוסף הביע זאת בצורה יפה, הן כך אמר:

אי לאו האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא…

ורש״י (ד״ה אי לאו) הסביר:

שלמדתי תורה ונתרוממתי, הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם.

רב יוסף דיבר על הייחודיות שלו שנובעת מהיותו לומד תורה, ורש״י הוסיף לבאר מהי הייחודיות הזאת: "ונתרוממתי", - נהייתי גדול. מו״ר הגר״א שפירא זצ״ל (ראה מורשה, שיחות למועדים עמ' קעו) היה מציין בצמוד לדברי רש״י אלו את דברי רבי מאיר במסכת אבות (פ״ו מ״א) על מי שעוסק בתורה לשמה:

שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם: רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.

"מרוממתו על כל המעשים"! כך הסביר זאת מו״ר:

התרוממות זו גוונים רבים לה, ומקיפה את כל גווני אישיותו של הלומד. אך בעיקר ניכרת היא במחשבתו, האדם הופך למקורי ועצמאי יותר.

בספר תפארת ישראל על המשניות (אות לג) כתב זאת בשתי מילים: "בעוצם נפשו".

התורה היא מקור החיים של העולם, על בסיסה נבנה העולם, היא התכנית, היא התשתית, והיא ממשיכה להזרים לו שפע וחיים דרך העיסוק בה. מי שעוסק בה באמת יכול הוא להרגיש את חייו מתפתחים ומקבלים משמעות, עומק ותכלית.

ובאמת, דווקא לבעלי בתים שאין תורתם אומנותם קל יותר להרגיש זאת, משום שהם באמת לומדים תורה לשמה. הם לומדים לא כדי שיקראו להם "רבי", ולא כדי שיכבדו אותם, ולא כדי שידעו לפסוק הלכה או לתת שיעור ודרשה, הם לומדים כי התורה היא תורת חיים, הם לומדים כי הם מרגישים שהלימוד מחבר אותם לריבונו של עולם, הם לומדים כי הם מבינים את המשמעות העמוקה של הלימוד באופן אינטואיטיבי, ישיר ופשוט הרבה יותר מתלמידי חכמים שהתורה היא ה״מקצוע" שלהם. דווקא בעלי בתים הם לומדי התורה "לשמה" במובן הפשוט ביותר של המילה.

חג השבועות הוא איפוא החג שבו דווקא העם שבשדות יכול לחוש את ההודיה לה' ולהנכיח אותה ביום, בסעודות היום, בלימוד של היום, בצורה הכי אותנטית, מקורית, טבעית ואמיתית, ולמצוא בו את הייחודיות שלו מכל החגים.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות

מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?

דוד המלך נולד בחג שבועות ונפטר בגיל 70 בחג שבועות, וכדי לדעת את שורשיו שרות היתה סבא רבא שלו.

הסיפור מתרחש באיזור חג השבועות, רות ונעומי שבות משדה מואב ״בימי קציר שעורים״ שזה חג פסח, ובימים שלאחר מכן בועז נושא את רות לאשה. רות פרק ב, כג: ״וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ״.

המחויבות לתורה, והקשר בין עמ״י, א״י ותורת ישראל, שמהם יוצאת ההנהגה.

**התורה ראשיתה חסד וסופה חסד**

סוטה דף יד עמוד א:

דרש ר׳ שמלאי: תורה — תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא.

המגילה פותחת בעזיבתו של אלימלך את א״י בעקבות הרעב. חז״ל מסבירים שאלימלך היה אדם חשוב ומיוחס אלא שהוא לא רצה לעשות ״חסד״ עם אחרים.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א:

וכן היה ר״ש בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר: +רות א׳+ ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי. מאי הזאת נעמי? א״ר יצחק, אמרו: חזיתם, נעמי שיצאת מארץ לחו״ל מה עלתה לה? וא״ר יצחק: אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל, מתה אשתו של בעז. והיינו דאמרי אינשי: עד דלא שכיב שיכבא — קיימא מנו בייתיה.

ובכך הוא איבד את נשמתו, עוזב את החסד, את הארץ ואת עמ״י.

**המקור של רות המואביה**

**אדמוניות**

לתרח היו שלושה בנים: אברהם, הרן, ונחור. הרן הוליד את לוט, והוא היה אב של מילכה ויסכה.

הרד״ק מסביר שיתכן ושרי היתה מאשה אחרת.

רד״ק בראשית פרשת נח פרק יא פסוק כט:

אלא שיש לתמוה למה אמר בת הרן ולא אמר בנות הרן? אולי היתה שרי בת בתו של תרח, ואף על פי שלא זכר לתרח בנות אולי היה לו.

ורש״י מסביר שבכלל הרן היה מאשה אחרת ולא מאמו של אברהם.

רש״י בראשית פרק כ:

אך לא בת אמי — הרן מאם אחרת היה.

וא״כ יתכן שמשם הגיע ג׳ינגי׳ לעשו דרך מלכה בת הרן, ואח״כ בהמשך לדוד דרך רות ודרך לוט בן הרן. שאף שהדבר מסמל שפיכות דמים ובגלל זה לא רצה שמואל להמליך את דוד, אלא שהוא אדמוני עם יפה עינים.

**חסד**

מגילת רות מלאה במעשי חסד, רות עושה עם נעומי ועם כל בית אלימלך:

רות פרק א, ח: ״וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ יְקֹוָק עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי״.

רות פרק ב, כ: ״וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא״.

רות פרק ג, י: ״וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיקֹוָק בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר״.

והחסד המרכזי הוא להקים שם והמשכיות לבית אלימלך.

**חסד ויחסי אישות**

רואים כאשר אדם נושא את בת אחותו, אדם עושה עימה חסד.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב:

האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר: +ישעיהו נ״ח+ אז תקרא וה׳ יענה תשוע ויאמר הנני.

מלבי״ם בראשית פרשת נח פרק יא פסוק כט:

(כט) ויקח. ובאשר נשארו שתי בנות מהרן לקחום אברהם ונחור לנשים, לגמול חסד עם אחיהם המת.

וכך משפחת לוט וצאצאיו — שתי בנותיו רוצות לעשות חסד עם העולם עם כל סדום שלא נשאר להם זרע, ולכן הן שוכבות עם אביהן. וכפי שכותבים חז״ל, בנות לוט לשם שמים עשו, ולכן זכו להיכנס לעמ״י.

**ארץ ישראל**

אלשיך על רות פרק א פסוק ה:

אמנם ראשונה לימדנו דעת, אשר בחטאו ימות ולא ישוב ממנו, כי מפשיטין מעליו לבושי מכלול כבודו אשר היו לו עד אשר לא חטא על הנפש. והוא כי הנה עד אשר לא חטאו, הלבישם הכתוב בגדר פאר התייחסם אחר הארץ, כאומרו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה, אך בהעוותם הורד עדיים מעליהם, ומה גם כי בכלל אשמותם היתה מאסם בארץ חמדה כמדובר, כי וישבו שם כעשר שנים.

**עם ישראל**

רות עושה חסד ומקימה שם למשפחת אלימלך, לוקחת לה בעל זקן ולא בחור צעיר לשם מטרה זו, ובכך ממשיכה השושלת.

לסיכום: רואים שמחלון וכליון חטאו בשלושת עינינים אלו — שהם עוזבים דרך התורה, שנושאים נשים נוכריות ובכך גם עוזבים את עמ״י, וכן ממשיכים לשבת בארץ מואב במקום לשוב לארץ ישראל. ובאה רות ומתקנת את כל המעשים הללו.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד ב:

כתיב: +רות א׳+ מחלון וכליון, וכתיב: +דברי הימים א׳ ד׳+ יואש ושרף! רב ושמואל, חד אמר: מחלון וכליון שמן, ולמה נקרא שמן (שרף ויואש) +מסורת הש״ס: [יואש ושרף]+? יואש — שנתיאשו מן הגאולה, שרף — שנתחייבו שריפה למקום; וחד אמר: יואש ושרף שמן, ולמה נקרא שמן מחלון וכליון? מחלון — שעשו גופן חולין, וכליון — שנתחייבו כליה למקום. תניא כמאן דאמר: מחלון וכליון שמן; דתניא, מאי דכתיב: +דברי הימים א׳ ד׳+ ויוקים ואנשי כוזיבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישבי לחם והדברים עתיקים? ויוקים — זה יהושע שהקים שבועה לאנשי גבעון; ואנשי כוזיבא — אלו אנשי גבעון שכזבו ביהושע; ויואש ושרף — אלו מחלון וכליון, ולמה נקרא שמן יואש ושרף? יואש — שנתיאשו מן הגאולה, שרף — שנתחייבו שריפה למקום; אשר בעלו למואב — שנשאו נשים מואביות; וישבי לחם — זו רות המואביה ששבה ונדבקה בבית לחם יהודה; והדברים עתיקים — דברים הללו עתיק יומיא אמרן, [דכתיב: +תהלים פ״ט+ מצאתי דוד עבדי, וכתיב: +בראשית י״ט+ שתי בנותיך הנמצאות]. +דברי הימים א׳ ד׳+ המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם, המה היוצרים — אלו בני יונדב בן רכב שנצרו שבועת אביהם; יושבי נטעים — זה שלמה שדומה לנטיעה במלכותו; וגדרה — זו סנהדרין שגדרו פרצותיהן של ישראל; עם המלך במלאכתו ישבו שם — זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה בן בנו של בן בנה, שנאמר: +מלכים א׳ ב׳+ וישם כסא לאם המלך, וא״ר אלעזר: לאמה של מלכות.

ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שמג:

דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא, כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות, תחילה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם +שמות כ יג+ לא תרצח אמרו כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא שנאמר +בראשית כז כב+ והידים ידי עשו +שם /בראש

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות