בשר כשר/חלק
תלמוד בבלי מסכת חולין דף מו עמוד ב
ואמר רבא: הני תרתי אוני דסריכן להדדי - לית להו בדיקה. ולא אמרן אלא שלא כסדרן, אבל כסדרן - היינו רביתייהו.
רש״י מסכת חולין דף מו עמוד ב
לית להו בדיקותא - שסירכא זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה כמין גלייר״א ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום כך מצאתי בתשובת הגאונים ואף על פי שהוא סותם הנקב ואין מוציא רוח הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר.
שלא כסדרן - כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה.
היינו רביתייהו - זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר וכן הלכה דליכא מאן דפליג עליה.
תוספות מסכת חולין דף מו עמוד ב
היינו רביתייהו - על פירוש הקונטרס דפירש דהסירכא מחמת נקב היא באה קשה לר״י דאמאי כסדרן כשרה נהי דאינה נמשכת לכאן ולכאן לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום אף על פי שאין הקרום דבוק למקום אחר ואי הוה אמרינן הא דכסדרן כשרה היינו במקום שסמוכות האונות זו לזו דחברתה מגינה על הנקב אם כן בחנם הוה מחלק בין כסדרן לשלא כסדרן אם היה חילוק אפילו כסדרן ואם היינו מפרשים היינו רביתייהו שזהו גידולה שרגילה הסירכא לבא שם בלא נקב הוה ניחא אבל ר״ח פירש רביתייהו הוי כמו מרבעיתייהו כלומר היינו דרך רביעתו והיה נראה לפרש דרגילה הסירכא לבא בכל מקום בריאה בלא נקב מתוך שהיא שואבת כל מיני משקה והא דטרפה שלא כסדרן היינו משום שסופה להתפרק וחשיב כנקובה כיון שסופה לנקב.
רא״ש מסכת חולין פרק ג סימן יד
וא״ת כיון דאין סירכא באה בלא נקב כדפרישית וכן מוכח נמי לקמן (דף מח א) גבי רב נחמיה בדיק לה בפשורי דקאמר אבל הכא אי האי אינקיב טריפה אי האי אינקיב טריפה אלמא אין סירכא באה אם לא שניקב תחלה. א״כ מאי נפקא מינה במה שהקרום סותם את הנקב הא אמרינן (דף מז ב) דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. וי״ל דהא דאמרינן דאינו קרום היינו בנקב שאין רגילות להעלות קרום כגון שלא כסדרן. ואם לפעמים יעלה קרום סופו ליפסק. אבל כסדרן רגילות להעלות קרום לפי ששוכבות זו אצל זו וגם אינו נפסק ואף על גב דאסיקנא דאין סירכא בלא נקב נהיגי להתיר סירכא תלויה לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה. לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו. אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום נקב. וכיוצא בזה נמצא בתשובת הגאונים. פעם אחת נכנסו מר רב צדוק גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידיהם אצל מר יעקב גאון ואמרו לו שמענו עליך שאתה מתיר הסרוך לשומן הלב לפרק ולנפח וכשר. אמר להם ח״ו לא כך אני מתיר אלא לפעמים שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאומות ולאונות ולעינוניתא דוורדא והתרתי לאחוז הקנה ולנענע את הריאה שלשה וארבעה פעמים יפה יפה אם תנתק הסירכא מאיליה אני מכשירה. אבל לפרק ביד לא התרתי. והסכימו כל בני הישיבה והורו כן לכל ישראל. וכן נוהגין בארץ אשכנז דכל סירכא שהיא נתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק את הריאה אמרינן דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשירה. והסירכא אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת. ויש מן הגדולים שאומרים דהא דמכשירין כסדרן דהיינו דוקא ע״י נפיחה. ומדקדקין מהא דקאמר גבי שלא כסדרן לית להו בדיקותא מכלל דכסדרן מתכשרי בבדיקה. ורב האי גאון ז״ל כתב דלא בעינן בדיקה וכן מוכיח הלשון דקאמר היינו רביתייהו.
בית יוסף יורה דעה סימן לט אות יג ד״ה ודע שהרשב״א
ודע שהרשב״א (בתו״ה ב״ב ש״ג ארוך לד: קצר לה.) לא הזכיר סברת מר יעקב ואפשר לומר שלא בא לחלוק אלא על הממעכין אבל על המנענעים או על המכשירים בסירכא הניתקת על ידי הכנסת יד הטבח לא חלק והכי משמע מדברי רבינו ירוחם (שם קכד סוף ע״ג) שכתב וסירכא אין לה שיעור אפילו כחוט השערה וכן כתב הרמב״ם (פי״א ה״ח) וכל הממעך סירכא ביד כאילו מאכיל טרפות לישראל וכן כתב ר״ת וכן הסכימו גדולי האחרונים עכ״ל הרי שהוא מסכים לסברת הרשב״א וגם כן מסכים לסברת מר יעקב שכתבה (שם קכד.) ולא נחלק עליה וכתב (שם קכג סוף ע״ד) שכמו כן המתפרקים בהכנסת יד הטבח אינם סירכות אלא מלחות הריאה וכן נהגו באשכנז וברוב מקומות עכ״ל וכן נראה מדברי הכל בו (סי' קא עב:) שכתב ורשאי הבודק למשמש בסירכא הרבה שמא ריר בעלמא הוא ונימוח במשמושו ובלבד שיזהר לעשות בנחת שלא יעקור אותה והרשב״א כתב כל הנוהג כן כאילו מאכיל טרפות לישראל ואחר כך כתב סברת מר יעקב וכתב דברי ר״י הלבן ודברי רבינו שמחה מויטר״י שכתבתי בסמוך משמע דסבירא ליה דלא פליגי אהדדי. אבל מדברי מה״ר דוד בן יחייא ז״ל (הלכות טרפות סוף פ״ג) שכתבתי בסמוך (נז. ד״ה מר יעקב גאון) נראה שהרשב״א לא סבירא ליה לדמר יעקב שהרי כתב שדברי מר יעקב הם פשרה שלא להתיר לגמרי כדברי הממעכים ושלא לאסור לגמרי כדברי הרשב״א וכן נראה מדברי רבינו שהרשב״א חולק אדמר יעקב וכן נראה מדקדוק דברי הרשב״א שאסר המיעוך מפני שזה לא שמענו מחכמים בשום מקום והאי טעמא שייך בנענוע ומיהו יש לדחוק דכיון דשמיע לן מהגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הוה ליה כאילו כתוב בגמרא וכתב הרשב״א בתשובה (ח״א סימן דש) על המיעוך זה אחד מהדברים שצריכין אתם להתרחק ממנו הרבה ואנו גערנו הרבה במי שעושה כן ואם יעשה אחד בינינו כזה אחר התראה נסלק אותו עכ״ל
שולחן ערוך יורה דעה הלכות טריפות סימן לט סעיף א
אין צריך לבדוק אחר שום טריפות מן הסתם, חוץ מן הריאה צריך לבדוק בבהמה וחיה אם יש בה סרכא (ריב״ש ור״י ן' חביב וע״פ); וכל הפורץ גדר לאכול בלא בדיקה, ישכנו נחש. (קהלת י, ח). הגה: ונהגו גם כן לנפוח כל ריאה, אפילו לית בה ריעותא, (ש״ד סימן צ״ב ובדיקות וע״פ); ובקצת מקומות מקילין שלא לנפחה רק אם היתה בה סרכא עוברת על ידי משמוש, וכן עיקר (רמב״ם פי״א מרדכי וע״פ).
שולחן ערוך יורה דעה הלכות טריפות סימן לט סעיף י
כל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש בין שתהא הסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל, ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולין להקל, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות טריפות סימן לט סעיף יג
יש מי שאומר שהבודק יכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים, ואם נתפרקה שום סרכא כשמכניס הבודק ידו, מוציא הריאה לחוץ ובודקה, אם היא סרכא ימצא ראשה בריאה או בדופן; ואם לאו, רירא היא וכשרה; ואין להקל בכך אלא בבהמת ישראל ואין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים. הגה: ויש מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם, ואומרים שסרכא אם ימעך אדם בה כל היום לא תנתק ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל; ואומרים שאינו סרכא אלא ריר בעלמא (מהרי״ו וכל בו), ואף ע״פ שהוא קולא גדולה כבר נהגו כל בני מדינות אלו ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מה שיסמוכו; ומכל מקום צריך להיות הבודק ירא אלהים שיודע ליזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח. ויש מקומות שאין נוהגין למעך ולמשמש בסרכות הורדא אם נסרכה למקום אחר, וכל מקום שתסרך טריפה (כך שמע וכן נראה מלשון הר״ד ן' חייא שבב״י); ויש מקומות שנהגו להקל גם בזה, ולי נראה כסברא הראשונה שלא למעך בורדא ובכל סרכות שהם שלא כסדרן, מאחר שסרכא שלא כסדרן טריפה מוזכר בגמרא ואין חולק עליו, אין לסמוך אדברי מקילין בענין המעוך והמשמושים (וכ״מ מלשון מהרי״ו שאין חלוק); אבל המנהג בעירנו למשמש ולמעך בכל הסרכות, ואין חילוק בין סרכא לסרכא; ונכון לחוש למה שכתבתי, אם לא בהפסד מרובה. עוד נהגו בעירנו להטריף כל סרכות גדיים וטלאים (מצא כתוב) ועגלים הרכים, ולא למעך בהם כלל, כי יש קבלה בזה להטריף כי הסרכא עדיין רכה ומתנתקת על ידי מיעוך.
ש״ך יורה דעה סימן לט ס״ק לג
ויש מתירין כו'. וז״ל מהרש״ל פא״ט סימן כ״ה והמנהג בכל אשכנז למעך הסרכות באצבעות אף שהרשב״א כתב שבזה לא שמענו מחכמים בשום מקום וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל, כך הוא לפי דעתו אבל לא שמעתי אינו ראיה ודברי מתירין אני אומר עליהם ברוך שבחר בהם ובדבריהם כי מושג בשכל וחוש שכך היא כו' וכן מאחר שכתב הרא״ש שנוהגין בכל ארץ אשכנז דכל סירכא שהיא ניתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק הריאה אמרי' דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשרה והסירכא אם ימעך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא מתחזקת עכ״ל אלמא שאם מנתק בכך שהיא כשרה אכן שמעתי שמקצת קהלות שאינם בני תורה לוקחים סמרטוט עבה וממעכים בה בודאי אנשים כאלו מאכילים טריפות לישראל להדיא וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ״כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וקצת בדרך המיעוט עכ״ל מהרש״ל וכדברי הרא״ש כתב ג״כ רבינו ירוחם וז״ל וכמו כן המתפרקים בהכנסת יד הטבח אינן סרכות אלא לחות הריאה וכן נהגו באשכנז וברוב המקומות כו' ובודאי כן היא כי כל סרכא שניתקת כשמכניס הטבח ידו בנחת ריר הוא ומלחות הריאה הוא וכשרה כי הסרכא אם יפרוק אותה כל היום באצבעותיו הרי היא יותר הולכת ומתחזקת עכ״ל ועוד הביא בב״י פוסקים המקילים בזה ע״ש:
כרתי סימן לט ס״ק יג
בלי רפיון ידים. הרבה אזהרות כתבו אחרונים, אבל בעו״ה לשוא עשו עט סופר, כי אמת אם ימעכו, אם היא סרכה כל היום לא יתבטל ויפסיק. אבל הם ממעכים והולכים עד שנעשה הסירכא כחוש ואז דוחין באצבע עד שנפסק, ואחר כך מפרקינן הסרכא מן הריאה, ועל זה מכשירין. והרגישו בזה חכמי דור הוותיקין בפראג, והיה רעש גדול עם השוחטים, ובעו״ה גברה החנופה, אשר מקצת חכמים החניפו, וגברו על ידי השררה מבלי למחות בדבר שנהגו בו היתר מימים קדמונים, ומחותני הגאון מהו' יעקב בק' אובן היה מן התומכים ידיהם של שוחטים, ואחר כך הדפיס אותו בספרו חלק שני משבות יעקב סימן ס', והודה כי הפרצה משונה, וכתב וכי חכמי ישראל העלימו עין ח״ו, רק לא היה סיפוק בידם למחות, מהרסייך וכו' (ישעיה מ״ט, י״ז), כי רבים חכמים החזיקו בידם, על כן תיפוק תורה ויצא בעו״ה משפט מעוקל. ועל כל פנים הירא ורך לבב בפראג לא אכל משחיטה שהיה בו חשש סירכה, וכן כל איש הירא וחרד לדבר ה' ימנע מלאכול, כי בנפשו הוא, כי שקר האומרים שממעכים הסירכא והיא כל היום לא תנתק, אשריכם תושבי ק״ק המבורג שכל הבשר הוא מבהמה שלא נמעכו ויערב ויבושם לכם:
שו״ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן ג
נשאלתי מאדם ירא שמים, בהיות שלפי מנהגינו בארצנו הקדושה אין אנו אוכלים מבשר בהמה אלא אם כן הוא בשר חלק (גלאט), בלי חשש סירכות כלל, וכדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, והנה הוזמן לסעודת מצוה שעורך אחד ממשפחתו, שקונה סתם בשר כשר מן השוק, אם רשאי לאכול שם מפני כבוד משפחה מבלי לחקור אם הבשר חלק, או לא.
א. פתח דברי יאיר להודיע בקיצור נמרץ חומר הענין, כי בעוה״ר כמעט שנשתכח הדבר גם מאנשים החרדים לדבר ה', והמדקדקים במצות, ואילו כאן מחוסר ידיעה פשתה המספחת לאכול סתם בשר כשר, שהוא בחזקת שהוכשר ע״י מיעוך ומשמוש הסירכות או קילוף בצפורן וכיו״ב, ואינם נזהרים לדרוש מהקצב אך ורק בשר שחתום עליו חלק או גלאט, וכגון דא מצוה רבה לאודועי, ובפרט לדידן הספרדים ועדות המזרח דנקטינן בתר שפולי גלימיה דמרן ז״ל, שכל הפורש ממנו כפורש מן החיים. וכו.
ובאמת שהיה מן הדין שעכ״פ בא״י שמרן הב״י הוא מרא דאתרא, וגם האשכנזים בדורות הקודמים נהגו בזה כדבריו, כמ״ש השל״ה הנ״ל, להמשיך גם בדורות אלו באיסור זה למנוע מיעוך ומשמוש, ומכ״ש קילוף בצפורן וכיו״ב. ואפילו בעיר שרוב תושביה כיום אשכנזים, כל שתושביה נהגו מתחלה להחמיר, קמא קמא דמטי להו מארצות אשכנז עליו לנהוג כמנהג א״י, וכמ״ש מרן בשו״ת אבקת רוכל (סי' ריב), שעיר שבאו לדור בה ספרדים ואשכנזים, והספרדים היו מרובים על האשכנזים, והיה על האשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים בין להקל בין להחמיר, מאחר שאין דעתם לחזור, וכן עשו, הגם שאח״כ נתרבו האשכנזים על הספרדים, צריכים האשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים גם להקל, לפי שהאשכנזים הראשונים בטלו לגבי הספרדים אשר קדמו להם, והוו להו כאילו כולהו ספרדים, והאשכנזים הבאים אח״כ בטלים לגבייהו, ועפ״ז נתבאר דפשיטא יותר מכביעתא בכותחא שהאשכנזים שבנ״ד רשאים לאכול מבדיקת הספרדים בעיר ההיא, ולא עוד אלא שאם באו להחמיר על עצמם אינם רשאים, מפני הלעז ומפני המחלוקת. ע״כ.
שו״ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן ג
ומה מאד תמיהני על הגרא״י קוק ז״ל באגרות ראיה (סי' תריא) שכ', שיש להזהיר ולהודיע לבל יקנו האשכנזים בא״י בשר משחיטת הספרדים, מפני חילוקי ההוראות, ושאין זה דבר חדש, שכשם שבכ״מ בחו״ל שהספרדים שרויים עם האשכנזים המקילים, מחולקים מטעם זה, הוא הדין כאן ג״כ באה״ק, וכן היה המנהג בירושלים, אלא שבאו יחידים לפרוץ גדר ועמדתי כנגדם, ואין בזה נגד אחדות האומה ודרכי שלום, כי הכל יודעים שכל אחד חייב להזהר במנהג אבותיו, משום אל תטוש תורת אמך. ע״כ. (וראה באגרות ראיה הנד״מ בח״ב סי' תקסה ותקסח). וכנראה שנעלם מעינו הבדולח תשו' מרן אבקת רוכל סי' ריב הנ״ל, וד' האחרונים ז״ל. ומה שהביא שנהגו כיו״ב בחו״ל, לא שמיה מתיא, דהתם כשבאו קהל גדול בב״א, שאז יש לכל עדה לנהוג כמנהג אבותיה, דהיינו הספרדים כדעת מרן, והאשכנזים כד' הרמ״א. וכמ״ש ג״כ בשו״ת דברי מלכיאל חלק ה (סי' ק וסי' רמט). משא״כ כאן בא״י שהיישוב הותיק היה מהספרדים, על האשכנזים לנהוג כד' הרמב״ם ומר״ן, וכמ״ש בשו״ת הלק״ט (בקונט' הגיטין סי' ו), שהגאון מהר״ם בן חביב, אב״ד ירושלים, היה נוהג לכתוב בגיטי האשכנזים כמנהג הספרדים, הואיל והם נמשכים אחרינו גם לענין דיני טרפיות. ע״ש. וידוע שעד עתה המנהג בירושלים לכתוב בטופסי הגיטין האשכנזים כמנהג הספרדים. שכן הנהיגו גאוני ירושלים וה״ט כמש״כ לעיל. והרה״ג ר' אהרן מענדל הכהן, אב״ד קהיר, בשו״ת יד רא״ם (חיו״ד סי' א), הביא מי שהסתמך על ס' תוספות ירושלים (סי' לג) שהרהיב עוז בנפשו לחלוק ע״ד האבקת רוכל סי' ריב הנ״ל, וכתב עליו בצדק, דמאי גובריה של בעל תוס' ירושלים לצאת נגד מרן ז״ל. וגם הוא הרחיב הדיבור נגד המנהג שממעכים הסירכות, וקרא תגר על זה. ע״ש. ואיך שיהיה בודאי שהמנהג הרע שהונהג פעה״ק ירושלים פלטרין של מלך, ואתרא דהרמב״ם ומרן, להכשיר על ידי מיעוך ומשמוש, ויותר על כן ע״י קילוף בצפורן חדה וכיו״ב, הוא מנהג שנעשה שלא ברצון חכמים, נגד רצון ה' ונגד יראיו, ולמרות עיני כבודו של מרן הקדוש מרא דאתרין, וכבר התמרמרו ע״ז גאוני ירושלים, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להתיצב לפני חשוכים. וע' בשו״ת ישמח לב גאגין (בחאה״ע סי' ד, דף ז ע״א), שהביא דברי מרן האבקת רוכל הנ״ל, וכתב, שלפ״ז הואיל ובעה״ק ירושלים ת״ו אנו המרובים באוכלוסים על כל אחינו בני אשכנז הדרים כאן, חדשים גם ישנים, וקמא קמא נעשו כמונו, עליהם לפסוק כד' מרן בדיני שחיטה וטרפות, וכן מנהגינו מימות עולם, אך כעת באו איזה רבנים אשכנזים והורו היתר לעצמם לפסוק כמנהגם בחו״ל היפך פסקי מרן הקדוש מרא דארעא דישראל, ומחומרות כל שהוא באו לידי קולות נוראות, ובפרט במיעוך הסירכות אשר צווח מרן הש״ע דהוו כמאכילי טרפות לישראל ח״ו, ולא שתו לבם גם לזאת, באמרם שכן נהגו בחו״ל, ומה יענו על עוברם מידי יום ביומו על פסקי מרן הש״ע אשר פשטו הוראותיו בכל ערי אה״ק וגלילותיה, ובתשו' אבק״ר מבואר שאפילו להחמיר אינם רשאים בכה״ג מפני הלעז והמחלוקת, ומכ״ש שבאו עתה גם להקל שלא כרצונו וכרצון יראיו, וכמה מחלוקות נולדו על ידי זה. ברם זכור לטוב הגאון ר' מאיר אוירבך, מח״ס אמרי בינה, אשר צווח על זה בתוקף כאיש ספרדי, והן בעון לא נשמעו דבריו, ולכן היה שומר עצמו מאד שלא לאכול אלא מבשר שלא נפל בו ספק אליבא דמרן ז״ל. וכן נוהגים כמה רבנים ויחידים וכו'. ע״ש. גם הגאון החסיד ר' יוסף נסים בורלא, ראב״ד בירושלים בימים ההם, בשו״ת וישב יוסף (בדרוש ה' לשבת תשובה דכ״ז סע״ד), כ' מרורות ע״ז: כי עינינו רואות וכלות כל היום בענין אכילת הבשר, שזה כמה פעמים נתפרסמו מודעות על ידינו וכרוזא קרי בחיל, שאף אחד מהספרדים לא יקח בשר מאחינו האשכנזים, מפני שאנו קבלנו הוראות מרן הש״ע, שהורה שכל המיקל במיעוך ומשמוש בסירכות הריאה כאילו מאכיל טרפות לישראל, ורק הרמ״א התיר לדידהו בזה, אולם אנו איכה נוכל לעבור ע״ד מרן הש״ע בידים לאכול מילתא דאיסורא, כאילו אוכל טריפה ח״ו. וידוע מ״ש החיד״א בשם הגדולים שהעושה כקולת הרמ״א נגד מרן ז״ל שקבלנו הוראותיו, צריך כפרה ותשובה ע״ז. (ועוד האריך להתמרמר ע״ז בדברים היוצאים מלב טהור). ע״ש. והגאון הראש״ל יש״א ברכה בשו״ת שמחה לאיש (חאו״ח סי' ג) בד״ה הראת לדעת, ג״כ קרא תגר על איזה יחידים מן הספרדים שאוכלים מבשר שחיטת האשכנזים שנוהגים נגד חומרות מרן שקבלנו הוראותיו. ע״ש. אשר על כן כל אשר נגע אלהים בלבו צריך להזהר בדבר מאד לבל יכשל באיסור טרפות לד' מרן ז״ל, ומצוה רבה וחובה קדושה על התלמידי חכמים הספרדים שבדור לעורר את העם על כך בדרשותיהם, ולהודיעם לבל יאכלו בשר שאין עליו חותמת חלק או גלאט. כי גם השרידים אשר ה' קורא מאחינו האשכנזים נזהרים מאד בזה, וכ״ש לדידן. וכ״כ בכף החיים יו״ד (סימן לט ס״ק רכא רכב). וע״ש. וכבר דרשתי ברבים ע״ז בס״ד, ודברי עשו פירות, וכיום יש הרבה מהחברים המקשיבים לקולי שנזהרים בזה, ה' יזכנו להחזיר עטרה ליושנה, ומלאה הארץ דעה את ה'. כו'.
ועכ״פ נראה דבנ״ד שכבר נבדקה והוכשרה ע״י מומחים והובאה לביתו של אדם המוחזק בכשרות, א״צ לברר יותר, מטעם ספק ספיקא, דשמא לא היתה כאן שום סירכא, ושמא הלכה כד' המכשירים. וכמ״ש הרב דבר שמואל הנ״ל. [וגם בזה״ז שנהגו קולא יתרה לקלוף הסירכא מעל הריאה ולבדוק ע״י פושרים, יש ס״ס הנ״ל, וכמבואר בשו״ת חת״ס (חיו״ד סי' לט), שכ', מריש הוה קשיא לי ממנהג השוחטים בכל התפוצות לקלוף הסירכה ולבדוק ע״י פושרים, וכבר צווחו קמאי דקמאי, ולא שקטה ולא נחה דעתי, עד שהגיעני ס' פרי תבואה לידי״נ גאון ישראל רא״ז מרגליות מבראד וראיתי בתשו' הגאון מהר״ר סענדר שור להקל בזה, ואז נחה דעתי, כי דבריו דא״ח וכו'. ע״ש. וע״ע בערוך השלחן (ס״ס לט). ובדרכי תשובה (ס״ק תמז). ע״ש] והן אמת שמצאנו להרשב״א בחי' לחולין (נג:) בד״ה כי פליגי, שכ' וז״ל: ושמא י״ל דלא שרי ספק ספקא, אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר, אם אסור הוא אם לאו, אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין. ע״כ. נמצא דאף בס״ס ס״ל שצריך לברר. וכו'.
ומצאתי בשער המלך (הל' מקואות בכללי' כלל ג), שהוכיח במישור מד' הסמ״ג ובעל התרומה והמרדכי (פ״ב דשבועות) דס״ל דשפיר סמכינן על ס״ס אפילו במקום שאפשר להתברר. ושכן דעת הרשב״א עצמו בס' תורת הבית וכו'. ומה גם דבנ״ד פעמים רבות שגם הבעה״ב לא ידע מטיב כשרות הבשר אם הוא חלק (גלאט) או לא, עד שיברר אצל בעל האיטליז. ויש בזה משום כבוד הבריות אם ימנע מלאכול שם. וגם במקרים רבים חשש איבה ומחלוקת. ומש״ה שפיר סמכינן על הס״ס הנ״ל להקל.
ומכללן של דברים אנו למדים שאין לחוש ג״כ משום פליטת הכלים, שהרי קי״ל (בסימן קכב ס״ז) שכשם שסתם כלי גוים אינם בני יומן, כך סתם כלים של ישראל אינם בני יומן. ואמנם ראיתי בשו״ת באר שבע (סי' ל) שכ', שיש חילוק גדול בין סתם כלים שלנו לסתם כלי עכו״ם, דבכלים שלנו אם בעל הכלי לפנינו צריך לשאול את פיו אם הוא בן יומו, דכל היכא דאפשר לברר ע״י שאלה מבררינן, כדאמרינן בפסחים (ד) למאי נ״מ לישייליה, אלמא דלא סמכינן אחזקה כשאפשר לברר, וכ״כ הפוסקים לענין אם השוחט בפנינו שאסור לאכול משחיטתו עד שנבדוק אותו. משא״כ בכלי עכו״ם אפילו העכו״ם לפנינו א״צ לשואלו, שהרי אינו נאמן כלל, ודבריו לא מעלין ולא מורידין. ע״כ. אולם באמת לפמ״ש התוס' ע״ז (לח:) דה״ט דסתם כלים אינם בני יומן, משום דאיכא ס״ס, ספק נשתמשו בו היום או אתמול, ואפילו נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין, או בדבר שאינו נותן טעם. ע״כ. וכ״כ הר״ן שם. ובאיסור והיתר (כלל לג דין י). וכ״כ בשו״ת הריב״ש (סי' כח). ובשו״ת הרשב״ץ ח״א (סי' פט). ע״ש. והואיל ונתבאר בדברינו לעיל דבס״ס א״צ לברר כלל, ולא דמי לחזקת בדוק, לפ״ז א״צ לשאול כלל אם הכלי בן יומו. וכן מבואר בשו״ת הרדב״ז ח״ד (סי' רצו), שנשאל אודות מה שהחמירו קצת חכמים שלא לאכול משחיטת אחד מן השוחטים דמתא מפני שיצאה טרפה מתחת ידו, וכשמזמין אותם אחד מבעלי בתים חוששים אפי' לגיעולי הכלים, והשיב, שאין לחוש לזה כלל, כיון שרוב טבחי העיר כשרים, וסתם כלים אינם בני יומן, והו״ל נטל״פ וכו'. ועוד שהרי י״ל בזה לא ישנה אדם מפני המחלוקת. ע״ש. וכן ראיתי להכנה״ג (בהגה״ט אות יג) שהביא דברי הבאר שבע הנ״ל, וכ' שמדברי הרדב״ז הנ״ל מוכח להדיא שא״צ לשאול את פיו. ושכן הסכים הרב משא מלך (ח״ז חקירה י) שא״צ לשאלו. ע״ש. וע' בפר״ח (סי' תצו ס״ק כג - כד) ע״ש. והן אמת דהפר״ח (סימן קכב סק״ו) הביא דברי הבאר שבע הנ״ל להלכה, וזה כסותר דברי עצמו שסובר דבס״ס א״צ לברר. וכנ״ל. (וע' ערך השלחן יו״ד (שם ס״ק יד). ודו״ק). וע' בשו״ת בעי חיי (חיו״ד סי' ח) שכ' להתיר הכלים של המקילים במיעוך ומשמוש להנוהגים להחמיר כשהוזמנו לבית המקילים. ע״ש. וע' בגילוי דעת למהרש״ם (בפתיחה לה' טריפות אות מו). ע״ש. וע' בשו״ת אהל יוסף (חיו״ד סי' ט) שכ' בפשיטות להקל בכלים. (ויובא להלן בסמוך). וכ״כ בשו״ת יש מאין (חיו״ד סי' ח). ע״ש. (וע״ע בשו״ת שערי דעה ח״א ס״ס עג). וכן עיקר. ודו״ק.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
