סולוב הגרי״ד ממשנת לחנוכה הארות
ערך: הרב אבינדב אבוקרט יצ׳יק
**הארה לנר ראשון — ״ועל הנסים״ ו״הנרות הללו״**
שאלה מפורסמת היא מדוע איננו מזכירים את פך השמן בתפילת ״על הנסים״. הרי זהו עיקרו של חנוכה, וכיצד הוא נעדר מהתפילה? בפרט, לאחר ההדלקה אנחנו מזכירים דווקא את עניין ההדלקה ברחבה — מה ההבדל בין המקרים?
נס הוא דבר מובן והגיוני, אלא שאינו מצוי ומגיע באופן בלתי צפוי בהנהגה אלוקית, כמו חולה שהבריא באופן שאין הדעת יכולה לתפוס מעל הטבע. לעומתו, פלא הוא דבר צפוי. בברכות המזון ובברכת ההודאה אנחנו מודעים על הנסים הגשמיים — הטובות המיוחדות שממלאות את חיינו בהשגחה אלוקית. אבל איננו יכולים להודות על דברים טבעיים ורוחניים כמו פך השמן שהספיק לימים רבים, כשאנו מזכירים אותו רק ברמז — ״על הנסים״ ו״על הנפלאות״.
[פ״ר א קעט ע]
**הארה לנר שני — ״ועל המלחמות״**
בתפילת ״על הנסים״ אנחנו מודים על חלק מהניסים — ״על המלחמות״. מה טיבה של ההודאה על המלחמות עצמה?
ההודאה היא גם על המלחמות עצמן, כיוון שעל ידי הצרה עצמה נוצרה כבר בזמן הצרה ההזדמנות לגאולה שבאה לאחריה. ממנה יצא ביטחון מלא — ועל כך הוא אומר שירה.
מהיבט זה מתבהרת מחלוקת בית שמאי ובית הלל בימי החנוכה במהלך ימי החנוכה במספר הנרות. בית שמאי פוחתים את מספר הנרות, סימן לתחושה הראשונית שהנרות מספרים. אבל בית הלל מוסיפים במספר הנרות, כיוון שכל יום שעובר ממחיש את הצרה הגדולה שבה היה האדם שרוי — ככל שהצרה מוחשית יותר, ככל שנזקי המלחמה מתבהרים יותר, כך הולכת וגוברת תחושת ההודאה.
[פ״ר א קעט ע]
**הארה לנר שלישי — ״כהן גדול חשמונאי ובניו״**
האם החשמונאים שהשתייכו למשפחת כהונה רשאים היו לנהל מלחמה ולתפוס את המלכות? רמב״ן למשל סובר שהחלטה זו היתה חטא ולכן נענשו. לעומתו, רמב״ם רואה בעובדה שהיו כהנים את שורש ההצלחה שלהם במאבק ביוונים, משום שהמאבק ביוונים לא היה שליטה צבאית או מדינית — הוא היה מאבק רוחני. לפיכך, דווקא העובדה שהיו כהנים — מי שירש את השלטון היווני — היא ביטוי עמוק בכולו של האחריות הידועה לניצחון במאבק. ומכוחה פעלו הכהנים לשמור על משמרת הקודש, והגדולות הן פעולותיהם.
[פ״ר דב ע: ליקוטי תורה על הפרשיות, הרב]
**הארה לנר רביעי — ״להשכיח תורתך״**
ראוי לציין שאנחנו גם שייכים לחנוכה כשבית המקדש חרב. תמיהה רבה מעלה הניצחון המדיני של החשמונאים, ומשפחת בית חשמונאי בזמן החורבן הלכה והתפוררה עם השנים בהתייוונות ונישואי תערובת. אם כן, מדוע בניגוד לאלו שלא היו להם ימים טובים רבים באותה תקופה, ימי החנוכה בטלו מן העולם?
חנוכה אינו מציין את הניסים שהיו במקדש, משום שאלו שייכים ל״ימים ההם״ ואינם רלוונטיים כבר בחורבן הבית. עיקר עניינו של חנוכה הוא ״בזמן הזה״ — שמירת המקדש הטהור והטהורה וההלכה הצרופה. לשאלת הריבונות, בלי קשר, אלו הובילו למרד החשמונאים בימים ההם. ממילא, המאבק הדתי-רוחני הזה רלוונטי לכל הדורות, כולל אלו שאין בהם מקדש ואלו שמתמודדים עם אימפריה יוונית.
[פ״ר הת ע: שו״ת, חנוכה העומדת לעד]
**הארה לנר חמישי — ״מסרת גיבורים ביד טמאים״**
אחד הניסים המופלאים שהותיר חנוכה הוא שהחשמונאים הצליחו לשמור על טהרתו של כולו העם. נכון, בכולו העם היו כתות שונות, מתייוונים ותחילתה של כפירה. אבל ככלל, עם ישראל כולו שמר על טהרתו הרוחנית, ועבודת המקדש חודשה והשתקמה. אין זה מובן מאליו שעם שלם מתחזק רוחנית ושב אל המקדש לאחר שהתרחק ממנו.
בכך, החשמונאים הצליחו לטהר מחדש לא רק את מה שהתרחק מהמקדש, אלא גם את העם כולו. הם לא ניצחו את הרע במעשיהם, אלא הצליחו לטהר אותו, להעלות אותו ולתקן אותו — ממש כאילו הטומאה נמסרה בידם, והם עשו לה טהרה מיוחדת.
[פ״ר הת ע: שו״ת, חנוכה של עולמה נסת ה]
**הארה לנר שישי — ״ובניך ביתך לדבר אור״**
בנוסח ״על הנסים״ בחנוכה בא זכרון רצוף של החשמונאים שפעלו לנצח את המלחמה ולטהר את המקדש. הוא מתאר את פעולתם, מתאר אותם בתיאורים רבים ומייחס להם את האירועים במלואם. בניגוד לזאת, בנוסח לפורים המגילה מזכיר את גיבורי המגילה רק כתיאור-זמן ״בימי מרדכי ואסתר״. דומה להגדה של פסח שבה משה רבנו לא נזכר, ובני ישראל לא עשו כל דבר מיוחד ואפילו לא מלך לאלוקים ולא לנס שהוא כלשהו.
ההבדל הוא במהות — בפורים ופסח, הקב״ה מנהל את כולו המאבק ורק משתמש בבני האדם. אבל בהצלחה רוחנית, כמו במאבק נגד גזירות ה׳, דווקא ה׳ מזמין את האדם ליטול חלק בנס. בחנוכה, ההצלחה הצבאית המיוחדת היא הישג של בונו של עולם, אבל הישג הרוחני הוא באחריות האדם — ולכן עליו לקחת יוזמה שתיזקף לזכותו.
[פ״ר הת ע: שו״ת, ימים קבועים]
**הארה לנר שביעי — ״והדליקו נרות בחצרות קדשך״**
חז״ל מלמדים אותנו שכאשר ישראל זכו, היתה המנורה דולקת כל היום — ההדלקה הבלתי פוסקת באה לבטא את הבחירה בעם ישראל, כזו שאין לה הפסקה ואינה משתנה לעולם. היוונים נלחמו נגד העיקרון הזה, כאילו ביקשו להפסיק את הדלקת המנורה ולהראות שהבחירה בעם ישראל איננה תקפה יותר. אז הגיע נס פך השמן, בצורה עוצמתית יותר — הנר שלא הפסיק דלוק הראה שהבחירה בעם ישראל לא נפסקה מעולם. הגם שבדרך הטבע זמנו נגמר — הראה שהעם הנבחר ימשיך להתקיים, גם נגד המוסכמות הטבעיות.
דוגמה נאה לכך הוא מראה הסנה — הקב״ה מראה בו דבר שבוער ללא הפסקה ואין ממנו להנות. הוא ממחיש שהבחירה בעם ישראל אינה פוסקת, לא משנה מה מצבו הרוחני וכמה.
[פ״ר: ליקוטי הנהגות, הרב ני]
**הארה לנר שמיני — ״ולשמך הגדול סלה״**
אם מעיינים בחז״ל מוצאים אנו מקורות קדומים מאוד עד כדי אמירתו, כדי תוך אמירת ״הנרות הללו״ עד לאחר הדלקת הנרות לאחר הברכה הראשונה. מדוע זכה נוסח זה לחשיבות רבה כל כך?
בכל מקום שיש פרסום ניסא, יש גם אמירה — בארבע כוסות וסיפור, אנחנו קוראים את כל ההגדה. בפורים אנחנו קוראים במגילה. אבל מה יהיה בחנוכה? זאת הסיבה שחכמים תיקנו לומר נוסח מיוחד של פרסום הנס. ״הנרות הללו״ איננו פיוט סתם אלא בעל חשיבות מעכבת שמהותה היא ההדלקה עצמה — ולכן נאמר סמוך לה ואפילו במהלכה.
[פ״ר: ליקוטי הנהגות, הרב נפש]
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה