בס״ד
דין אכסנאי בנר חנוכה וגדר נר איש וביתו.
בגמרא שבת (דף כג עמוד א):
אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא: מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא. בתר דנסיבי איתתא אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי.
תחילה יש להבין מה החידוש בדברי רב ששת.
כתב הר״ן (על הרי״ף י, א):
אמר רב ששת אכסניא. אורח אף על פי שאין לו בית דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה.
עולה מדבריו שהיה מקום לומר שחיוב נר חנוכה תלוי בבית כפי שמצינו במזוזה, וכפי שבמצווה זו מי שאין לו בית פטור ממצווה זו, כך גם מי שאין לו בית פטור מנר חנוכה. אלא שיש מקום להקשות על כך, שאכן מי שאין לו בית פטור, אבל מי שמתאכסן בבית של אחר חייב במזוזה, דהנה הדין הוא שמי ששוכר בית מחברו או דר בפונדק יותר מל' יום חייב במזוזה, והטעם מבואר בבית יוסף (יו״ד רפו, כב) על פי דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (קא, ב) שהוא משום שמזוזה היא חובת הדר, ועד ל' יום דירתו נחשבת כדירת ארעי. חיוב מזוזה הוא על מי ש״דר" בבית דירת קבע וזאת משום שיש בזה גזירת הכתוב, כך כתב רש״י (בבא מציעא שם ד״ה חובת הדר היא): "חובת הדר היא - דדרשינן מנחות (לד, א) ביתך - דרך ביאתך, למי שנכנס ויוצא לה, זה הדר בה." והיינו משום שרק דירת קבע נחשבת "ביתו" של אדם.
והנה כתבו הרא״ש בתוספותיו והריטב״א בחידושיו לבבא מציעא (שם, ומובאים הדברים גם בשיטה מקובצת שם) שמדאורייתא צריך ב' תנאים לחיוב מזוזה: שיהא הבית שלו, וגם שידור בו, אלא שמדרבנן חייב כל הדר בבית במזוזה גם אם אין הבית שלו ובתנאי שהוא דר שם שלשים יום, והטעם כתב הרא״ש שזה משום שלאחר זמן זה נראה הבית כשלו. לפי זה מאחר שחז״ל הם אלו שקבעו את החיוב על הדר, ממילא יש לומר שמאחר שגם תקנת חנוכה נקבעה על ידי חז״ל שאכן היה מקום להשוות בין הדברים, וכל הדר בבית חייב בנר חנוכה. ומאחר שמדרבנן רק דירת קבע מחייבת במזוזה, היה מקום לומר שגם בנר חנוכה רק דירת קבע מחייבת. הראיה לכך היא גם נוסח התקנה שמובא בדברי חז״ל בגמרא (שבת כא, ב) "נר איש וביתו" הרי שגם בזה הבית צריך להיחשב כביתו, וממילא כך היה מקום לדמות את הדברים. ועוד כמובן יש להוסיף את דברי חז״ל בגמרא במסכת שבת (כב, א) שרב שמואל מדפתי אמר שמניחים נר חנוכה משמאל משום שמזוזה מימין ונמצא שהאדם בכניסתו לביתו מוקף במצוות, וכן הלכה, הנה לנו שיש יחס בין המצוות.
ממילא יש מקום לדון מה היה הדין נותן בהגדרת נר חנוכה, שאם היה מקום לדמות את נר חנוכה באופן מוחלט למזוזה, אזי גם אכסנאי היה חייב במזוזה רק אם היה דר שם יותר משלשים יום, ואם כן הוא הדבר, אזי החידוש הוא שאע״פ שאינו דר שם דירת קבע מכל מקום חייב, משום שגם דירת ארעי מחייבת. אלא שחידוש זה טעון ביאור מדוע הבדילו חכמים בין התקנות ולא דימו את חנוכה למזוזה.
ואפשר שהחידוש הוא גדול עוד יותר, שאין הדלקת נר חנוכה דומה למזוזה כלל, ואינה דומה לבית כלל, ואינה תלויה בבית, אלא שכל אדם בכל מקום חייב בהדלקת נר חנוכה, ונקט רב ששת את הדין באכסנאי, משום שזו הדוגמה היותר שכיחה של אדם שאין לו בית, שמן הסתם הוא מתארח היכן שהוא ואינו נמצא ברחוב. אלא שאם כן צריך ביאור מה עניינה של התקנה של "נר איש וביתו".
והנה כתב הרא״ש (שבת פרק ב סימן ח):
אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה ואינו יוצא בנרו של בעל הבית דלא הוי בכלל איש ואשתו.
לפי דבריו החידוש של רב ששת הוא שאין האכסנאי יוצא ידי חובתו בנר של בית הבית, ואם כן ההווא אמינא הייתה שהוא יוצא ידי חובתו משום שנכנס בכלל בני הבית. גם בזה אפשר להסתפק האם פשיטותו של הרא״ש היא שאכן חובת ההדלקה תלויה בהיותו דר בבית – גם אם מדובר בדירת ארעי, ואפשר שסובר שכל אדם חייב בנר חנוכה גם אם אינו דר בבית כלל, אלא שאם היה מתאכסן בבית יש מקום להסתפק באיזו מידה יקרא כחלק מביתו של מארחו.
המסקנה של הסוגיה לפי הר״ן – שאכסנאי חייב בנר חנוכה, היא טמונה בפשיטות של הרא״ש, והחידוש של הרא״ש הוא במה שאינו נכלל בין בני הבית, וההווא אמינא היא שלא רק שהוא חייב בנר חנוכה, אלא שהוא גם נכלל בתוך בני הבית. החידוש הוא שאינו נכלל בין הבית. כלומר המוקד של החידוש להרא״ש הוא בהגדרת מי נכלל בכלל "ביתו" ואורח אינו נכלל בכלל ביתו של אדם, והמוקד של החידוש להר״ן הוא בהגדרת מהות החיוב, שאפשר שכל דירה שהיא מחייבת את הדר בה בהדלקה, ואפשר שהחיוב מוטל על האדם ללא כל תלות בצורת המקום בה הוא שורה.
על בסיס דברים אלו יש לעיין בדברי זירא שהיה משתתף בפרוטה עם בעל הבית ויוצא בזה ידי חובה. יש לעיין בזה לדעת הרא״ש מדוע נתינת הפרוטה מועילה, האם זה משום שעל ידי נתינה זו הוא נחשב כחלק מבני הבית, וממילא יוצא ידי חובתו בנר איש וביתו של הבית, ואם כן צריך להבין כיצד נתינת הפרוטה מכלילה אותו בין בני הבית, ואפשר שהגדר בזה הוא משום דין שליחות שבזה הוא הופך את בעל הבית לשלוחו, אלא שצריך עיון מדוע כאן דווקא השליחות מתבצעת על ידי נתינת פרוטה. ואפשר עוד שאין ההדלקת צריכה לשליחות, אלא שצריך שהמארח ידליק את הנר שלו, ואם לא כן יצא ידי חובתו. והנה כתב המאירי בבית הבחירה (שבת כג, א):
אכסנאי חייב בנר חנוכה ומ״מ אינו צריך להדליק לעצמו אלא שישתף עצמו עם בני הבית ויסייע להם בפרוטה לשמן.
אין נתינת הפרוטה יוצרת שיתוף כללי עם בני הבית אלא היא מיועדת לשמן של ההדלקה בדווקא. וגם כאן יש מקום עיון מה המשמעות של שיתוף זה, הרי לא הצריכו חז״ל שיתוף בכמות של הדלקה לחצי שעה אלא רק שיתוף כלשהו, ואם כן אין בעל הבית מדליק בשליחותו את השמן שלו, ועל כן יש לבאר מה המשמעות של נתינת הפרוטה, וכן מה יהא הדין אם בעל הבית מקנה לו שמן.
והנה כתב הראבי״ה (סי' קצט) ביחס לדין אכסנאי בנר שבת שצריך להשתתף בפרוטה עם בעל הבית אם לא מדליקים עליו בביתו, אם מוסר לו בעל הבית את המקום בחינם. ובבית יוסף (או״ח רסג, ז) הביא זאת בשמו וכתב שסובר הוא שכן הדין בכל נר מצווה שמשתתף בפרוטה, ואף פסק כן בשו״ע (שם). נראה מכך שדין זה של השתתפות בפרוטה אינו דין מיוחד בחנוכה אלא בשיתוף לעניין נר, שהרי לא מצאנו שאכסנאי חייב להשתתף בפרוטה עם בעל הבית כדי לצאת ידי חובת מצוות מזוזה.
נראה שהעיקר בנר חנוכה הוא שהנר יהא מאיר שהרי בזה יש פרסומי ניסא, ואע״פ שקיימא לן שהדלקה עושה מצווה כפי שהסיקה הגמרא במסכת שבת (כג, א) מכל מקום עיקר המצווה זה היות הנר דלוק ולא מעשה ההדלקה, וכפי שיש להסיק מדברי רש״י (שבת כב, ב ד״ה אי הדלקה עושה מצווה) שכתב שהכוונה היא "המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה", וכוונתו שהיות הנר דלוק הוא קיום המצוה אלא שתלוי הוא במעשה ההדלקה, וכל שעשה את מעשה ההדלקה כדינו אזי הקיום – הוא בהיות האור של הנרות מפרסם את הנס, אבל אם לא הדליק משום שהנר כבר היה דלוק מאתמול – לא קיים את המצווה אע״פ שעדיין יש פרסומי ניסא. וכמבואר גם כן בתוספות שם שהנפקא מינה היא באם הדליק את המנורה חרש או שוטה או קטן, שאז חסר במעשה המצווה. והנה כתב רש״י הנ״ל שהדלקה עושה מצוה כמו בנרות המקדש, וביחס לנרות המקדש כתב הגר״ח מבריסק בחידושיו על הרמב״ם (ביאת מקדש ט, ז) שעיקר המצווה היא שיהיו הנרות דולקות ולא מעשה ההדלקה, ואע״פ שביחס נרות חנוכה הדין הוא שכבתה אין זקוק לה, מכל מקום ברור שפרסומי הנס הוא בנרות הדולקים, וכפי שמצינו את דין הרואה, שגם אם ראה נרות חנוכה מברך שעשה ניסים, והיינו משום שיש בזה פרסומי ניסא.
והנה עוד יש להבין גדר המצווה שתקנו חז״ל שעיקרה הוא נר איש וביתו, והיינו נר אחד לכל הבית, שכך תקנו חז״ל "איש וכל בני ביתו סגי להו נר אחד" (לשון רש״י שבת כא, ב ד״ה נר איש וביתו). אלא שהמהדרין – וכפי שכתב רש״י שם – "אחר המצוות", ופירושו של דבר שיש אנשים שרוצים לקיים מצוות ככל שניתן, והם מחזרים אחר קיום מצוות, ולא מסתפקים בכך שרק בעל הבית מקיים את המצווה, ולכן אפשרו גם להם חכמים להדליק ואף לברך. וכתב בחידושים המיוחסים לר״ן: "ומהדרין נר לכל אחד ואחד, פי' המכבדין המצות ושמחים בהן נר לכל אחד ואחד לכל יום ויום משמונה ימים." וכן כתב ריבב״ן "מחזרים אחר המצוות". אמנם יש בזה מחלוקת ראשונים ויש שסוברים שהכוונה היא שאותו בעל הבית רוצה לקיים את המצווה באופן יותר מהודר, ואין הכוונה שכל אחד יכול לקיים את המצווה.
והנה תמה הפני יהושע על יסוד חובת מצווה זו מדוע לא הטילוה ככל המצוות על כל אחד ואחד, וזה לשונו:
תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו. נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד דקיימא לן נמי [קדושין מ״א ע״א] מצוה בו יותר מבשלוחו אלא דשאני הכא שאין הכא עיקר המצוה אלא בסמוך לרה״ר שהוא משום פרסומי ניסא משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית ועדיין צ״ע.
ונראה שמאחר והעיקר הוא שיהיה הנרות דולקות ולא מעשה ההדלקה, למרות שהדלקה עושה מצווה, משום שבזה יש פרסומי ניסא, וההדלקה היא הכשר מצוה שאי אפשר בלעדיו, לכן מובן שדי בכך שבכל בית יהיה נר אחד דולק עבור כולם, שהרי בזה כבר יש פרסומי ניסא, ומה יועיל להדליק עוד נרות.
כמו כן הדין בנרות שבת ויום טוב שנועדו לשלום בית כדי שיהיה אור בבית, ואמנם מעשה המצווה הוא מעשה הדלקת הנרות, אבל קיומה הוא בהיות הנרות דולקים, ולכן גם בהם נר איש וביתו ואין צורך שכל אחד מבני הבית ידליק. על כן כתב הרמב״ם (שבת ה, א): "ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת." הנה גם נר שבת שייך הוא לבית, ועיין שם שמדין עונג שבת הוא הנר, ולשון הרמב״ם במפורש היא שהמצווה שיהיה נר דלוק בבית, ואפילו לא כתב שיש מצווה להדליק, והביא את לשונו גם השו״ע (או״ח רסג, ב). מצווה זו של הדלקת הנר בשבת לשלום בית אינה תלויה דווקא בזוג שצריך שיהיה להם שלום בית, אלא לכל אדם צריך שיהיה שלום בביתו, ולא יתקל בחשיכה בחפצים וברהיטים, וכן כתבו הארחות חיים (הל' הדלקת הנר בע״ש סי' א) והמשנה ברורה (ס״ק ל). וזה פשוט.
וראה עוד בתוספות שבת (כה, ב ד״ה חובה) שנחלקו הראשונים אם מברכים על הדלקת נרות שבת, וטעם מי שאומר שאין מברכים שהוא משום שאם היה כבר נר דולק אין צריך לכבותו ולהדליקו מחדש, משמע שלדעתם עיקר המצווה הוא התכלית – שיהיה אור בבית, ועל כן אם יש אור בבית אין מצווה במעשה ההדלקה וממילא נראה שהיא רק הכשר מצווה, ועל כן אין מברכים עליה. והתוספות דחו את הדברים משום שמצאנו כן גם בכיסוי הדם שאם הרוח כיסתה את הדם אין צריך לחזור ולכסותו, ולמרות זאת מברך על כיסוי הדם. אמנם הוסיפו התוספות שלדעת ר״ת צריך לכבות את הנר ולהדליקו מחדש. וזה לשון האור זרוע (הל' שבת סי' יא):
והא דדייק שאם היה דולק מבעוד יום שאינו חייב לכבותו ולחזור להדליקו אומר ר״ת דאדרבה יכול להיות שחייב לכבותו ולחזור להדליקו שכן נשים בצרפת נוהגות שאם היה דולק מבעוד יום גדול מכבות אותו וחוזרות ומדליקות ותו דאפי' משכחת משנה או ברייתא שאין צריך לכבות ולחזור ולהדליק אעפ״כ כי מדליק מצוה קא עביד וחייב לברך מידי דהוה אכסוי הדם שאם כסהו הרוח פטור מלכסות ואעפ״כ כי מכסה ליה מברך עליה.
והראבי״ה (סי' קצט) הוסיף על דבריו שהנשים אם אינן נביאות בנות נביאות הנה. והוא הגדיר את המחלוקת בין הראשונים שלדעת מי שסובר שאין מברכים הטעם הוא משום שאין ההדלקה גמר המצווה, ולדעת ר״ת נחשב הדבר כגמר המצווה, כמו בנר חנוכה, משום שמייד לאחר ההדלקה המצווה מתקיימת "מיד הוי שלום ביתו". ואם התכלית ועיקר המצווה היה רק מעשה ההדלקה מדוע היה צריך לתרץ ולומר שמיד הוא שלום הבית, הרי עצם ההדלקה הוא כל מעשה המצווה. מכאן יש להוכיח שגם לדעת הסוברים שמברכים על הדלקת הנר אין זה משום שזו עיקר המצווה אלא עיקרה של המצווה הוא תכליתה – האור שיוצא מהנרות.
נוכל אם כן לומר שגדר הדלקת נר שבת הוא שבבית יהיה אור, ואילו גדר הדלקת נר חנוכה הוא שמהבית יצא לחוץ אור – והיינו פרסומי ניסא. וזה פשוט לכאורה שנר לאחד נר למאה כפי שאמרו חז״ל (שבת קכב, א), ועל כן לא קבעו חז״ל שכל אחד מבני הבית צריך להדליק נר שבת, ועל כן מעיקר הדין די בנר אחד לבית גם בנר חנוכה, ואין זה משום דין שליחות שבעל הבית מוציא את בני ביתו ידי חובה, אלא משום שבכך הם מקיימים את חובתם, שהרי יש בבית אור, ויוצא מהבית שהם חלק ממנו אור של פרסומי ניסא.
והנה חלוק נר חנוכה מנר שבת ויום טוב. נר חנוכה עיקרו לחוץ – לרואים, שעבורם יהא בזה פרסומי ניסא, ואילו נר שבת ויום טוב עיקרו לאדם המדליק – שיהיה לו אור בבית. ממילא נוכל לומר שפשוט הדבר שאדם שמתאכסן במקום אחר ויש לו חדר פרטי שצריך להדליק נר שבת בברכה בחדרו, גם אם הוא נשוי ואשתו מדליקה בבית, שהרי בסופו של דבר נמצא הוא לבדו בחדרו וצריך שיהיה לו אור ושלום בית. על כן הלכה פשוטה זו נאמרה על ידי המרדכי ונפסקה בשו״ע (או״ח רסג, ו) שבחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו, וכתב המשנה ברורה (ס״ק כח וכן שם ס״ק לב) שהיינו גם אם יש להם נשים שמדליקות בביתם, וכל שכן במי שאינו נשוי. והנה זה פשוט ועל כן לא נאמר בגמרא שאכסנאי חייב בנר שבת, משום שפשוט שכך הדבר ומהיכא תיתי לומר שאין חייב, ויהיה צורך לחדש שחייב.
ואם אין לו לאורח חדר בפני עצמו אלא הוא מתאכסן בחדר של בעל הבית שיש בו כבר אור, ובעל הבית מדליק נר שבת שם הרי שגם ביחס אליו שייך הדין של נר לאחד נר למאה וממילא יש אור בבית, ועל כן אינו צריך להדליק נר בפני עצמו.
ובנר חנוכה היה מקום לומר שהדין דומה, שאורח יהיה פטור מנר חנוכה מאחר שמהבית שבו הוא נמצא יש פרסומי ניסא של בעל הבית, ונר לאחד נר למאה לכן יהיה פטור, לכן חידש רב ששת שאכסנאי חייב בנר חנוכה. אלא שצריך עיון מדוע חייב. והנה בזה אנו מוצאים את שורש ההבדל בין הביאור של הר״ן לדברי רב ששת ובין הביאור של הרא״ש. הרא״ש סבר כפי שנתבאר עד כה, ומשום כך סבר שההוא אמינא היתה שפטור משום שדי לו במה שבעל הבית מדליק את הנר, ולכן חידש רב ששת "דלא הוי בכלל איש ואשתו". וההסבר הוא שאע״פ שיש בבית זה הדלקת נרות חנוכה שמפרסמים הנס, מכל מקום גדר התקנה שונה – "נר איש וביתו", חובת המצווה היא חלה על האיש וביתו תרתי משמע גם חלות המצווה היא על המשפחה והמשפחה כמשפחה צריכה לקיים את המצווה, וראה עוד את לשונו של ערוך השולחן (או״ח רסג, ה): "נר שבת כנר חנוכה שהיא מצוה וחובה על כל אחד להדליקה והיינו שכל משפחה חייבת בהדלקת הנר", ובנוסף על כך הגדר של המצווה הוא שיקיים את פרסום הנס דרך הבית, ועל כן מדליק בפתח הבית או פתח החצר. ממילא אורח אינו בכלל "ביתו" וחלה עליו חובה אישית של פרסומי ניסא. על כן רבי זירא משנשא אשה סבר שפטור הוא, שהרי מדליקים עליו בביתו, והיינו שבזה גם מקיים את החובה המשפחתית להדליק בכך שאשתו מדליקה, וגם היא מקיימת זאת דרך הבית. אבל כשלא היה נשוי הנה החובה חלה רק עליו, ולא היה יוצא ידי חובת הדלקה במה שבעל הבית הדליק משום שלא היה חלק ממשפחתו, אשר על כן חידשו חז״ל שבזה די בנתינת פרוטה להיחשב כחלק מבני הבית ומשותף הוא בזה עמם, וממילא יוצא בהדלקתם. ויש לדמות את הדבר לקנין איש באשה בקידושי כסף שגם הוא בפרוטה, ואין זה משום קניין של שווי אלא עיקרו בעצם מעשה הקניין, שחידשה תורה שבכך יוצרים שיתוף בין איש ואשה, וכך גם כאן באמצעות הפרוטה יוצרים שיתוף בין האורח לבני הבית.
לעומת זאת הר״ן סבר שההוא אמינא לא היתה תלויה בהבנת תכלית המצוה – ונר לאחד נר למאה כפי שהוסבר בשיטת הרא״ש אלא בהבנת גדר החיוב, שהיה מקום לומר שגדר החיוב הוא רק על בית כמזוזה, ומי שאין לו בית פטור מהמזוזה, ותקון רבנן כעין דאורייתא בחיוב שתלוי בבית ובדיורים של קבע בבית. ולכן חידש רב ששת שאין הדבר כן, ואין גדר החיוב תלוי בבית אלא רק אופן קיום המצווה הוא במקום של בית ועל פתח הבית, ולכן חייב גם אכסנאי.
והנה לעיל הבאנו שגם בנר שבת יש חיוב של השתתפות בפרוטה, אלא ששונה דין השתתפות של חנוכה מההשתתפות של שבת, שהרי בשבת מי שיש לו חדר בפני עצמו חייב להדליק נר בחדרו ולברך, ורק במקום שפטור מעיקר הדין – אם אין לו חדר בפני עצמו צריך להשתתף (שו״ע רסג, ז), ולעומת זאת בנר חנוכה אין הדבר תלוי אם יש לו חדר בפני עצמו ואם לאו, בכל מקרה חייב להשתתף (אם אין אשתו מדליקה עליו) כמבואר בשו״ע (תרעז, א, וגם אם יש לו פתח בפני עצמו שחייב הרי זה רק משום החשד, ראה משנ״ב ס״ק ה). נמצא שחובת ההשתתפות בחנוכה היא כדי לצאת ידי חובה שהרי חייב הוא בנר חנוכה וההשתתפות הופכת אותו לבן הבית ויוצא ידי חובתו ביחד עם בני הבית, ואילו בנר שבת ההשתתפות היא למרות שאינו חייב, ובאמת כל עיקרו של חיוב זה אינו מדין התלמוד אלא כך כתב הראבי״ה מסברתו, וראה עוד בערוך השלחן (רסג, ה) שתמה שלא ראה שנוהגים כן. ובאמת גם הראבי״ה לא החליט זאת באופן גמור אלא כתב רק "וקרוב הדבר בעיני דאכסנאי משתתף בפריטי לנר של שבת כמו לנר של חנוכה", והטעם שלא החליט משום שיש מקום לחלק בין הדברים כמו שכתבנו. ואולי סבר שיש מקום להשתתף משום חיבוב מצווה.
שוב מצאתי שכבר הסתפק בגדר חובת ההדלקה וחובת האסכנאי השפת אמת (שבת כא, ב), ולפענ״ד נראה כפי שבארנו באריכות את יסודות הדברים שהחובה מורכבת משני הצדדים, וזה לשונו:
ויש לעיין אי המצוה נר א' בבית כמו מזוזה וכמו נר שבת, דכל שהדליק לשם שבת אף שהדליק מי שיהי' די, ולפי זה אפשר דגם ב' בעלי בתים הדרים בבית אחד די להם בנר אחד. והא דאושפיזא משתתף בפריטי י״ל שהוא כדי לעשות המצוה בממונו אבל מדינא יוצא. או נימא דהמצוה על כל אדם אלא דבעל הבית מוציא כל בני ביתו. אבל א״כ קשיא פשיטא דכל מצוה יכול להוציא חבירו. [אכן הר״ן פ״ק דפסחים כתב דכיון דצריך להשתתף בפריטי ואינו יוצא אלא בשל עצמו אין המצוה יכולה להתקיים ע״י אחר ומשו״ה מברך להדליק ע״ש ומשמע דמדינא אינו יוצא בלא שיתוף אך אם הוא סמוך על שלחן בעה״ב א״צ שיתוף כמ״ש המג״א ריש (סי' תרע״ז) בשם המהרש״ל ע״ש].
ומה שכתב להוכיח מדברי הר״ן, זה לשונו (פסחים ד, א מדפי הרי״ף):
ומיהו איכא למידק בהאי כללא דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה ע״י שליח ואפילו הכי מברכין עליה להדליק, ואיכא למימר דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג, א) דצריך לאשתתופי בפריטי כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר.
אמנם אי אפשר להוכיח מזה שהמצווה אינה על הבית, משום שגם אם החובה היא אישית היא נעשית דרך הבית, וב' בעלי בתים בבית אחד לכל אחד מהם יש חובה להדליק, ומדוע נאמר שהחובה מוטלת על ראובן יותר מאשר שמעון, שהרי כל אחד מהם דר באותו בית והוא ביתו, ולכן או שידליק כל אחד לעצמו או שישתתף עם חברו בפרוטה ויעשו כולם אגודה אחת להדלקת הנר.
אמנם יש לציין שגם אם אין לאדם בית אין זה מונע ממנו מלהדליק נרות משום שכמו שבארנו אין הבית סיבת החיוב אלא אופן החיוב, ובמידה ואינו יכול להדליק באופן של הדלקת מתוך הבית בפתח הבית או החצר ידליק במקום שאפשר, וכבר האריכו בזה הרבה האחרונים, ואציין את מה שראיתי שכתב בחידושי מהר״ם בנעט (שבת כג, א) שמדליק גם בעגלה:
ובעגלה על הדרך כשהוא כל הלילה, פשיטא שצריך להדליק בעגלה, ורש״י דנקט לקמן [ד״ה הרואה] בספינה, היינו כשאין לו נר.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה