שאלה שבועית בהלכה 9 משפטים תשפב

פרשת ערש״ק בס״ד תשפ״ב משפטים

טבדי בנימין הרב בהלכה▫ שבועית שאלה

בעיר "בעלה כאשר נשואה אשה עם ייחוד איסור שאין ידועה, הלכה."ישנה מה ו לכתחילה בהיתר מדובר האם

זה? לעניין מוגדר״עיר"

ביה "גייסא ודין בעיר, בעלה בסוגיית הראשונים "מחלוקת

דין קידושין מסכת בסוף בתלמוד מוזכר בעיר ""בעלה א: )(פא,

רבה: אמר בעיר בעלה - ייחוד. . משום חוששין. אין

רש״י כתב הסוגיה על: בפירושו

יחוד- משום לה חוששין אין בעיר בעלה להלקות

אתי השתא מבעל. דמסתפי

לעניין רק הוא בעיר" "בעלה של תועלת שה הדגיש רש״י

שאין והיינו "להלקות". בית- שהתייחד האיש את מענישים דין

אשה עם בעיר שבעלה. באופן עונש שאמנם משמע זו מהדגשה

כאן– אין עדיין איסור אך, והיינו יש. בדרגתו האיסור על שרק

כא כן שאין מה מלקות, יש החמורה שאז בעיר, בעלה ר ש

הו זאת עם – החשש קלש ולכתחילה לגמרי בטל אינו האיסור

בעיר "בעלה של הקולא על לסמוך."אין שכשיטת לציין יש

גם כתבו רש״י ף יוס הנמוקי הר״ן, הזקן. ור״י

זאת, לעומת גדולי ( הראשונים 'תוס רש״י דברי על קשו ה )ועוד

הסוגיה: מהמשך

ריפתא דכרך בתר יוסף, רב לבי איקלע ביבי, רב

רבה אמר והא ביבי. מתותי דרגא שקולי להו: : אמר

בעיר- בעלה רב שאני ייחוד! משום חוששין אין

ביה וגייסא הואי דשושבינתיה. ביבי,

יוסף רב עם שאכל ביבי רב על מספרת הגמ' בעלית-. הבית

למשרתים יוסף רב ואמר לבדו, ביבי רב נשאר מכן חר לא

לרדת יוכל לא ביבי שרב כך העליה, של הסולם את שיזיזו

הדבר– טעם מהעליה. מנת ועל מהבית, לצאת רצה יוסף שרב

ייחוד– של אפשרות למנוע ביבי רב את "לתקוע" ביקש

לרדת אפשרות ללא. בעליה

ייחוד– מאיסור חשש יוסף רב מדוע כך: על ואלת ש הגמ' הלא

מיישב– הגמ' לייחוד. חוששים לא בעיר בעלה אם ש כלל יש

""שושבינים הם( יוסף רב ואשת ביבי ורב שהואיל ים מכיר

מקרוב, אישי באופן מילדותם- יחד שגדלו )כגון של ההיתר

תופס לא בעיר"."בעלה

הלכות שתי זה מסיפור גזרו הר. אשונים והנה

הראשונה– ההלכה כל ש כאשר דווקא הוא בעיר בעלה דין

מדובר לא שאם השניה, וההלכה. ב״שושבינים מדובר "לא

לא אם שהרי לכתחילה. הוא בעיר בעלה היתר ב״שושבינים"

, כן את להקליש רק רש״י שפירש כפי הוא בעיר בעלה ודין

קיים- עדיים האיסור אך העונש חומרת הקשתה גמ' ה מדוע

התנהל על מלכתחילה ו ולם הס את שלקח יוסף רב של תו

מהעלי י. ה יוסף רב ואשת ביבי שרב הגמרא שתירצה מה וכן

"שושבינים– "הם לומר לגמרא היה הלא בזה, הצורך מה

אינו" בעיר" "בעלה שדין בפשטות "מתיר רק אלא הייחוד את

העונש את. מקליש

ממילא– טוענים הרא נים– וש בעיר" שדין״בעלה מוכח מכאן

לכתחילה היתר. הוא

לכתחי ההלכה– קת יספ דיעבד או לה

כתב ח: כב, ה)עזר (אבן ערוך בשלחן

מפני עמה, להתייחד וששין ח אין בעיר שבעלה אשה

כגון בה, גס זה היה ואם עליה. בעלה שאימת

קרובתו… שהיא או עמו שגדלה אף עמה יתייחד לא

בעיר שבעלה פי. על

הוא בעיר" "בעלה היתר ערוך השולחן שלדעת והיינו

בזו זה שרגילים, והיינו בה "גס של ממקרה חוץ "לכתחילה,

שבגמרא "שושבינים" של במקרה. כגון

רש״י כשיטת ש: פסק שם) (אה״ע הב״ח זאת לעומת

אפילו להתייחד אסורה דלכתחילה נקטינן והכי

והר״ן, כפירש״י בעיר בעלה שכתב כמו ודלא

ערוך. . . בשלחן

מחוקק החלקת ומלשון אחרונים ועוד סקי״ב )(שם (עיי״ש

סק״ו )בפת״ש הב. ח כשיטת להחמיר שנקטו "נראה לעומת

הראשונים רוב כשיטת נקטו הפוסקים רוב שלמעשה נראה זאת

– שהיתר בעיר ""בעלה לכתחילה היתר הוא ( ב שם ית ב

ב, ו שמואל״סקי ועוד) סקי״ח גר״א וכן. להקל פוסקים ה מורים

קשר אין עוד כל רג), ה, הלוי (שבט חשש ללא כתחילה ל בזה

המתייחדים בין "שו. שבינים" כמו מיוחד אישי

הראשונים– מרבותינו אחד בדברי מצאנו ש לציין יש כן, כמו

(שם קידושין מסכת על היד)הרמ״ה - שידוע שמי שכתב

זו מקום ומכל בעיר. שבעלה באופן אפי' יקל לא בצניעותו,

פרטית אלא ציבורית הוראה. אינה

זה לעניין "עיר" מוגדר מה

רבו בדברי הנה הרא תינו היא למה הגדרה מצאנו לא נים וש

""עיר מצאנו האחרונים בדברי זאת עם. בעיר "בעלה "להיתר

הגדרות. מספר

בספר כתב מקודש1 עזר ה: כב, )(אה״ע

גם בזה חז״ל פלוג ולא שמירה יש בעיר רק כשבעלה

כאנטוכיא… גדולה בעיר

יציב דברי בשו״ת מצאתי וכן מב: סימן העזר )אבן

כל להחמיר חז״ל רצו לא דמעיקרא נראה וביותר

יחוד… איסור יהא קצר לזמן הבעל יצא שאם כך

כ גדולות אינן עיירות שרוב ומכיון אסרו א ל ל-כך

חילקו לא ושוב אחרת, לעיר כשיוצא רק מתחלה

ודו״ק העיר גודל. בשיעור

ש קבעו וחז״ל שהואיל והיינו בעיר שבעלה כל ייחוד איסור אין

– שוב גדולה ועיר קט. נה עיר בין לחלק חכמים רצו לא ואע״פ

הס שעיקר בעיר ש""בעלה החשש שאפקט וההיגיון ברה מייצר

היתה שלא חז״ל, בזמן "רגילה" בעיירה דווקא שהוא מסתבר

גדולה– כך כל חכמים קבעו הדבר את לשער אפשר ואי הואיל

כעין מאד גדולה בעיר ואפילו חל, . היתר ה "עיר" שהיא שכל

למעשה אך איש, החזון בשם שטרנבוך הרב כתב זה על תמה

כך שלא: הף והנהגות )(תשובות

… … מביאים החזו״א רבינו ובשם בעיר שאפילו

חוד י איסור אין יורק ניו או לונדון כמו גדולה

… בעיר כשבעלה שורש שהרי תמוה הדבר ולכאורה

עליה בעלה שאימת הוא בעיר שבעלה, ההיתר

כשבעלה גדולה בעיר דאורייתא באיסור נקל והיאך

"שם אין והלא, ו מבית שעה של במרחק נמצא

הפחד. את גורם העיר"

דוקא הוא בעיר בעלה שהיתר לחדש אמינא וע״כ

בזמן ואולי מביתו, דקות עשרים במרחק נמצא אם

כן הוי עיר סתם חז״ל

של שההיתר מבין שטרנבוך הרב " בעיר בעלה דווקא הוא "

לא הוא בעיר להיותו שבנוסף באופן יותר של במרחק יהיה 20

דברי מרעייתו. דקות הה על מתיישבים אחד מצד הם אלו ם גיון י

שהתחושה הפשוט, אלא רק״ל״עיר קשור לא בעיר בעלה של

בעיקר, האשה למקום במהירות הגעה ויכול פיזית לקרבה

מאד ומאידך קשה שרי הכרעה לקבל רותית ברור ראיה ללא, ה

המע יד בפשטות להלכה. כמחייבת רער לטעון העליונה, על

לייחוד חששו לא שחכמים אחר לעיר עיר בין לחלק לנו שמניין

כא רש "בעלה בעיר."

הפ כדעת להורות יש להלכה לכן גדולה בין עיר, שבכל קים סו

קטנה– ובין בעיר "בעלה של קיים."ההיתר

1 מבוצ׳אץ דוד אברהם הגאון.'רבי ידי על נכתב מקודש עזר ספר היה

מקורב הלכה חידושי כתב מברדיצ׳ב. יצחק לוי לרבי ארבעת כל על

הש חלקי ו נש ערוך לחן הש עם יחד דפסו מהדורות בהרבה ערוך ו. לחן

בספ עסק במקביל קבל רי ומדעים שפות לימוד גם ושילב וחסידות, ה

כגו מדעים מתמטי ן ואסטרונומי קה ערוך השלחן על בחיבוריו ה. מביא

מק סברות וריות וחדשניות– ורבת המיוחדת הדמות את המשקפות

. האנפין

הגדרה טריט רצף או משפטית ו ריאלי

ומצאתי ל״עיר". מקום הופך ה מ מחלוקת מצאנו עדיין זאת עם

הראשונ השיטה שיטות. ב' בזה ישיב אל הגרי״ש בשם מובאת ה

(תו זצ״ל עיר הגדרת לפי הוא בזה שהכלל סק״ט) ז הייחוד ת ר

וגבעתיים– אביב שתל והיינו, הבריות. בפי צמודות שהן הגם

ממש– עדיין תל הבריות ובפי הואיל גבעתיים– אינה אביב

בעיר "בעלה דין לעניין שונות ערים כשתי אלו."נחשבות

כפשוטם– הדברים את נקבל אם דעתי, לעניות חידוש יצא

ורעייתו אביב תל של אחד בצד נמצא הבעל אם שהרי מופלג.

השני– בצד שייך אחד דו שצ רחוב יש אם מאידך אין, ייחוד.

לגבעתיים– השני דו וצ אביב לתל ולחשוש להחמיר יש אז

שכל קבעו כמים שח הדעה לעיל הוזכרה כבר אמנם. לייחוד

ב""עיר שבעלה שחכמים לומר קשה מאד אך ייחוד, חשש אין

ערים בשתי מדובר כאשר החמירו הכביש צדי בשני. שנמצאות

כתב זאת לעומת זצ״ל קנייבסקי ישראל יעקב הג״ר באגרותיו

אביב בתל עובד ובעלה ברק בבני שנמצאת אשה לגבי

א דאגרתא (קריינא תכט: ג)'

ובפר כמע אשר בת״א העובד בעל לה שיש ט ט ברור

שאין שנים מכמה ממש אחת עיר ות״א ב״ב שכהיום

עיירות, לשתי לחלקן הפסק ביניהם הו״ל וא״כ

בעיר. בעלה ובפר ממקום א לב שיכול בזמנינו ט

טקסי)(מונית ע״י קלה בשעה עבודתו זה דודאי נראה

ב נקרא בעיר… עלה

טריט רצף שיש שכל ששיטתו, מבואר הנה ו ריאלי הערים– בין

הרצף הוא "עיר" שמגדיר שמה והיינו אחת. כעיר נחשב הכל

. ההתיישבותי

למעשה הלכה סיכום

יצא הנ״ל פי, ועל שבזמננו ש טריט כרצף הוא דן גוש כל ריאלי ו

אחד, בשרון– ערים ועוד תקוה פתח עם אפי' ומתחבר ממילא

תקלה לידי לבא הדבר ויכול ייחוד. באיסור גדולה קולא. תצא

לי נראה לכן אלייש הרב כשיטת ההיתר עיקר את להעמיד, יב

אחת– כעיר אנשים הפי מוגדרת שהעיר שכל של היתר יש

טריטוריאלי רצף בהם שיש בערים להקל אין ו בעיר.""בעלה

רב עם התייעצות אחרי חריגים, במקרים אלא דרכי וחיפוש

אחרים. היתר

לענ״ד מסתבר אליישיב הרב לדעת גם זאת עם החמיר שלא

בתחום שמצאנו וכפי מהעיר. אמה פיים אל בתוך שהוא כל העיר תחום נחשב לעיר מחוץ אמה אלפיים שכל שבת

. תח )(או״ח

לומר, נוכל ממילא רצף בהן שיש בערים הפחות לכל

טריטוריאלי– "שאע,"ל כנ בזה להחמיר לכתחילה שיש פ

אמה– אלפיים של במרחק הוא אם מקום מכל נחשב לא

מהעיר ש״יצא" בעיר "בעלה היתר לעניין."הראשונה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת משפטים - ברית האגנות - השותפות בתורה - הלל מרצבך

בס״ד

פרשת משפטים – בין מעמד הר סיני של יתרו לשל משפטים

שאלה: באיזו פרשה מסופר על כך שמשה עלה להר סיני?

בפרשת יתרו – המאורע של עשרת הדברות.

בסוף פרשת משפטים – ברית האגנות, עם ישראל אומר ״נעשה ונשמע״ ומשה עולה להר סיני 40 יום.

שאלה: למה הניתוק של 2 פרקים בין שני האירועים? ומה ההבדל בין שני האירועים שהתרחשו ממש בסמוך?

תשובה: נראה שיש הבדל מהותי בין שני האירועים:

מעמד עשרת הדברות – בני ישראל מקבלים עול מלכותו, ביראה:

1. בני ישראל אומרים ״כל אשר דיבר ה׳ נעשה״ – מרוב פחד.

2. חז״ל מספרים: ״כפה עליהם הר כגיגית״.

3. ״הגבלת את העם… השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצה. כל הנוגע בהר מות יומת״.

4. ״ויחרד כל העם אשר במחנה… ויחרד כל ההר״.

5. ההתגלות האלוקית היא התגלות של דין. יקוב הדין את ההר.

6. מה התוצאה? ״וירא העם וינועו ויעמוד מרחוק״.

7. ״ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות״.

מעמד ברית האגנות – בני ישראל אקטיבים, ושותפים, מקבלים באהבה:

1. ״וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל״.

2. עם הנערים: ״וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳״.

3. שותפות – ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ״.

4. התגובה: ״וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״.

5. העולים רבים: ״וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״.

6. נפגשים עם ה׳: ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״.

7. אוכלים עם האלקים – ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.

8. רק אחר כך אפשר לקבל את לוחות הברית: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם… וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה״.

למה זה ככה? למה מעמד הר סיני מחולק לשני חלקים?

ביחס לתורה ישנם שני חלקים:

דבר ה׳ המוחלט הקבוע, שאיננו מבינים – פחד ויראה.

החלק שלנו בתורה, ״ותן חלקנו בתורתך״ – שותפות מתוך חיבור.

שאלה: איך מחנכים בדורנו לקיום מצוות?

בעידן של וולונטריות, של דמוקרטיה, האדם הוא שבוחר מה הוא מקיים ומה לא. אנחנו אומרים לו שלא הכל, יש מעמד מחייב של עשרת הדברות מתוך יראה ומחויבות, שמתפרטים לכל פרטי החיים כולל פרשת משפטים.

אנו צריכים לעשות גם אם אני לא מתחבר. גם אם אין חשק. גם אם אני לא מבין.

אבל לא מסיימים בזה. יש שלב קריטי בקבלת התורה – החלק שלנו בתורה. לשמוע. להבין. להיות חלק ממש.

גם באופן ההתפתחות ישנם 2 שלבים:

נערות – שבו עושים כי צריך. נעשה.

ואז גיל ההתבגרות – שואלים ומנסים להבין, ורק ככה מתחברים למצוות באמת. להבין. ״לבנת הספיר״. ״עצם השמים לטוהר״. לובן. טהרה. ואיך עם ישראל מגיב? ״ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו״. ברית של שותפות, ההתגלות היא התגלות רכה ומאפשרת. אנחנו רוצים לבחור בקשר הזה ולא רק שזה ייכפה עלינו מלמעלה.

הקב״ה רוצה ללמד אותנו שבנתינת התורה הדין קודם לחסד. קודם כל, החוק הוא חוק אלוקי ולא יצירה אנושית. הוא לא מוסכמה חברתית. הוא אבסולוטי.

אבל התורה מלמדת אותנו שאי אפשר להישאר שם. זה טוב להתחלה. זה טוב כדי להפנים את החוק כחוק אלוקי, אבל את החיים אי אפשר לחיות באופן הזה. משום שהאדם צריך לבחור, וללא בחירה אין אחריות.

לסיכום: קודם דין ואחר כך חסד. אי אפשר לוותר על ההכרה שהתורה והמצוות הן אלוקיות וניתנות מלמעלה. אולם אי אפשר גם להישאר שם. אם אין מרווח של הבנה, של למידה, של הפנמה, אזי אי אפשר לבחור.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

היחס לרפואה במשנת החידא

***חובת החולה***

ברכי יוסף יורה דעה שלו ב

הרמב״ן (ויקרא כז יא) - "וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, . . , שאילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטא, ויתרפא ברצון השם, אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרה הטבעיים, וזוהי כוונתם באומרם (ב״ק פה א) "ורפא ירפא - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם ושחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו. .". והמסתכל בדבריו ז״ל בספר תורת האדם בעיניו יראה שכל דבריו שכתב שיש מצוה ופקוח נפש וכו', הוא בחלק הרופא. ובביאורו על התורה גלה סודו, דאעיקרא מנהג הרופאים שלא כדת. .

פתח עינים קידושין פב א

כתב הרמב״ן (תורת האדם) אין ברפואות אלא סכנה מה שמרפא לזה ממית לזה, וזהו שאמרו "טוב שברופאים לגיהנום" לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר. . ואם נהג כשורה - כל שכן שהוסיף זכות לעצמו.

פתח עינים בבא קמא פה א

ועל פי דבריו אפשר לישב דרך דרש קושיית התוספות שהקשו. . והא מ״רַפֹּא" לחוד שמעינן ליה? וי״ל דה״א מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזרת המלך קמ״ל דשרי. ולפי דברי הרמב״ן דמן הראוי היה כי הוא יכאיב ויחבש ולא יצטרכו לרופא, אך מאחר שנהגו ברפואות - הונחו למקרה והתיר לרופא וז״ש "וְרַפֹּא" מאחר שנהגו ברפואות וזהו "וְרַפֹּא", אני מתיר לרופא ירפא.

נמשך לדברי התוס', שמעתי משם גדול אחד שפירש מ״ש רז״ל "פָתֹחַ תִּפְתַּח" (דברים טו ח) - שלא נפתח לעני ליתן צדקה יפתח לרופא. שהוא מדה כנגד מדה בדקדוק, שמי שאינו עושה צדקה בחושבו שאם הקדוש ברוך הוא עשאו לזה עני איך האדם יסתור גזרתו לתת לו צדקה. ובתוכחות על עונו יחלה ויקרא לרופא שירפאהו. ולדעתו המשובש איך יבקש לסתור גזרתו יתברך שנתן לו החולי, אלא מוכרח שיאמר שה' מתרצה בזה כי רחום הוא ומזה יתעורר לבטל דעתו בעצת יצרו ויתן צדקה לעניים:

מדרש תמורה ב

מעשה בר' ישמעאל ור״ע שהיו מהלכין בחוצות ירושלם, והיה עמהם אדם אחד, פגע בהם אדם חולה, א״ל רבותי אמרו לי במה אתרפא, א״ל עשה כך וכך עד שתתרפא, א״ל ומי הכה אותי? א״ל הקדוש ברוך הוא. א״ל ואתם הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים, אינכם עוברים על רצונו? א״ל מה מלאכתך, א״ל עובד אדמה אני והרי המגל בידי, א״ל מי ברא את הכרם, א״ל הקדוש ברוך הוא, א״ל ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך? , הוא ברא אותו ואתה קוצץ פירותיו ממנו, א״ל אין אתם רואים המגל בידי, אילולי אני יוצא וחורשו ומכסהו ומזבלו ומנכשו לא תעלה מאומה, א״ל שוטה שבעולם, מימיך לא שמעת מה שכתוב "אנוש כחציר ימיו" (תהלים קג), כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת, כך הגוף הזבל הוא הסם ומיני רפואה ואיש אדמה הוא הרופא. אמר להם בבקשה מכם אל תענישוני.

מראית העין מדרש תמורה ב

אמאי לא אמרו לו מה כתוב בתורה ורפא ירפא? מכאן שנתנה רשות לרופא. . וי״ל דאינו מפורש הרופא בכתוב. ועי״ל דיאמר דוקא המכה שהכהו אדם יכול הרופא לרפא. אך בחולי דאתי ממילא לא. וקראוהו שוטה שבעולם כי סברא זו שורש פורה ראש, דיאמר אם אין הקב״ה חפץ בע״ז למה אינו מבטלה, אם אוהב את העניים למה אינו מפרנסן, אם חפץ במילה למה אינו נולד מהול, . .

ברכי יוסף יורה דעה שלו ב, ד

ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר. אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עונותיו בשעת חוליו, אמנם ינהוג כדרכן של בני אדם וארח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא ולבו בל עמו, רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דווקא.

והגם דעתה עונינו ענו בנו, ונפישי רופאי אליל נראו בעליל, ורבים חללים הפילו, מ״מ החולה חייב לבקש היותר מומחה, ואם לאו חובל בעצמו. ואעיקרא הרמב״ן (תורת האדם עמ' מב). . דהבקי ברפואה לא יתעסק, דילמא טעי. והחולה יחוש שמא יטעו, ונמצא שהמית עצמו. ותריץ יתיב כיון שנתנה רשות לרופא, אם מתנהג כשורה, אין לו לחוש, דלביה אנסיה. וא״כ האידנא דשכיחי דלא בקיאי כלל, והן הן המזיקין ופרוונקא דמותא, . . , החולה יחוס על גופו ונפשו לדקדק היטב לדרוש ולתור אס׳א דקאי ביני חילפי. .

***חובת הרופא***

פתח עינים ברכות ס א

הקשה רבינו יעקב מאורליינש [מבעלי התוספות, נרצח בפרעות נגד היהודים בלונדון ביום הכתרת המלך ריצ׳רד הראשון (1189)] פשיטא! למה לא ירפאו הרופאים והכתיב "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" זו אבידת גופו וכתיב "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". ותירץ כי נתנה רשות לרופא לרפאת בשכר, דהווא אמינא שיעשו בחנם מהאי טעמא. . ורבי אומר שירפאו חולאים הבאים על ידי אדם אבל חלאים הבאים מעצמן אין להם לרפאות שדומים כמבטלים גזרת המלך קמ״ל שיוכלו לרפאת (תוספות ישנים כ״י). והרמב״ן רוח אחרת אתו. . ושם כתבתי בעניותי דלשיטת הרמב״ן צריך ישוב מאי דאמר אביי בסוגיין כאשר יראה הרואה. .

פתח עינים קידושין פב א

ואפשר לומר ד״הטוב שברופאים" וסומך על דעתו ואינו נושא ונותן בחולי מסוכן ומסופק עם רופאים אחרים "לגיהנם" כי אין לסמוך על דעתו בסכנת נפשות. . ואשרי הרופא הירא את דבר ה' וחרד ומעיין הטב כי הגם שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות מ״מ הוא סכנת נפשות ומגלגלין וכו' ולא יקל באיסורין כי אם על פי חכם. .

ראש דוד משפטים

. . בהקדים מ״ש בתוספתא דמכות ופסקו הטור והשו״ע י״ד סי' של״ז דהרופא שהרג בשוגג הוא גולה, והקשה הגאון החסיד מהר״ר אלעזר מקרקא (מעשה רוקח רמזי המשניות) דהא תנן יצא הרב הרודה תלמידו והאב המכה את בנו ומתו על ידיהם דהם פטורים דמה חטבת עצים - רשות וכו', והכא נמי הרופא מצוה קעביד. . מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאת, וא״כ אמאי יגלה?

ולפום ריהטא היא קושיא חזקה, אבל יראה דיש לחלק דהאב והרב המכים לא שינו מהסדר הראוי כי כן ארחות אב ורב בשבט יכו על בניהם ותלמידיהם וגם אלו סירכייהו נקטי ולמצוה נתכוונו, ואם פתאום יצאת תקלה שמת הבן או התלמיד הם פטורים כיון דהם למצוה איכוונו ולא פשעו כלום. אבל הרופא נהי שנתנה לו התורה רשות לרפאת, אבל חיובא רמיא עליה למידק טובא ולהכיר חולייו אז ישלח דברו וירפאהו על ידי סמים המסוגלים לאותו חולי, ואם אח״כ שריפאהו מת שטעה בדמיונו שלא הכיר חולייו ונתן לו סמים נגד החולי וכיוצא אז גולה, דנהי דמצוה קעביד אבל זהו פשיעה שלא לעיין ולצדד צידי צדדים עד אשר ידע החולי בלי ספק ואז מגילת סמנים בידו דמועילים לחולי, וכיון דהוא לא ידע ואשם הרי זה גולה ומ״מ אינו חייב מיתה, . .

והרמב״ן (ויקרא כו יא) כתב דהתורה נתן רשות לרופא לרפאת אבל לא לחולה. ובס' תורת האדם הקשה דכיון דהתורה נתנה רשות לרופא א״כ אמאי הבן אינו מקיז דם לאביו, ותירץ דכיון שהוא שגגת חנק לכך צריך להתרחק. בזה נבא אל הביאור. . "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה", לא צדד ולא עיין בדבר רמז לרופא דלא עיין בחכמת הרפואה ואף שהוא עושה ברשות ה' שנתנה תורה רשות לרופא לרפאת, וז״ש "וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ" - לידו דייקא שלו נתנה רשות לאפוקי החולה שלא הורשה. . עם כל זה שעסיק במצוה מ״מ "וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם" שחייב גלות והטעם "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה", לא צדד להבין על בוריו החולי ולכך גולה, משא״כ הרבי והאב דלא שינו מסדר הנהוג כאמור. וכי תימא א״כ יתחייב מיתה דפשיעה היא, לז״א וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה לאפוקי הרופא ודכוותיה שהם מזידין ולא מערימין (מכילתא), וכי תימא מאחר שנתנה תורה רשות לרופא מדוע הבן לא יקיז לאב. . , לז״א ומכה אביו ואמו מות יומת והוא שגגת חנק, ולזה צריך להתרחק כתירוץ הרמב״ן.

חומת אנך משפטים ח

"רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא יט) אפשר לרמוז דהרופא יכנע וימעט בעיניו חכמתו שאינה כלום וזהו "רַק" מיעוט.

ברכי יוסף יורה דעה שלו ה

אף אם ידע הרופא הנשכח כדין אסיא כותיה, אסור לו להמנע לרפאות החולה אשר יקראהו, ולא מצי לאשתמוטי, דאמרי' (ירושלמי נדרים ד ב) אמאי דתנן דהמודר מרפאהו, שאפילו יש לו מי שירפאנו מותר לזה לרפאותו, שלא מן כל אדם זוכה להתרפאות, . . , וא״כ אף אם יש בעיר שוה לו, אסור לו לימנע, דאפשר על ידו יתרפא, דמה״ט שרינן במודר, . . אך אם אינו רוצה להתעסק כלל לשום אדם ברפואה, ויש שוה לו, אם מניעתו כי ירא שלא יטעה, נראה פשוט דשרי. ואם מניעתו מסיבה אחרת, אם נמנע לגמרי לכל אדם, יש צד להתיר, . . , ואף כשאין שוה לו, אם נמנע לגמרי מפני היראה שלא יטעה אפשר דשרי, ויש פנים שהוא חייב, והכל לפי החולה.

***רשלנות רפואית***

ברכי יוסף יורה דעה שלו ז

הרשב״ץ כתב דכל זה הוא דוקא ברופא אומן שרופא החבורות במלאכת היד וכו', אכל רופא חולים במשקים ובמשלשלים וכו' אינו בכלל זה, ואם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב ונתכוון לרפאות ולא נתכוון להזיק פטור הוא אף מדיני שמים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות. עכ״ל. והרמב״ן והטור ומרן סתמו דבריהם. ויש לדון בדברי הרשב״ץ, כמבואר למעיין היטב.

שו״ת טוב עין ט

ולכל הדברות אפשר דבמציאות שכתבתי שידע הרופא שלא הכיר החולי ולא התבונן ונתן לו סמים שהיו סיבה להמיתו ופשע דהיה בידו להתבונן ולמידק - מודו הרבנים הנז', וזה אני כותב בעטיו של נחץ, והמעיין אל יהי דן נחץ כמתישב בדבר ודוק.

שו״ת מנחת יצחק ג קד

יקרתו הגיעני, בדבר רופא יהודי שבמקום לעשות זריקה לחולה בנוזל הנצרך לו, טעה והזריק לו סם הממית, והחולה מת, ובקש להורות לו הדרך, ומה משפט כפרתו. . בתשב״ץ (ג פב) מבואר שם, דפטור אף מדיני שמים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות, . . , אבל צ״ב הסבר דבריהם, דא״כ אמאי יהי' חייב, היכא דעבד בידים, ואולי זה הי' כוונת הספר ברכי יוסף (יו״ד שלו ו), שכתב על דברי התשב״ץ הנ״ל, דיש לדון בדבריו, כמבואר למעיין היטב, עכ״ד, אבל איך שיהי' הרי בנד״ד, דנתן הזריקה בעצמו, הוי עבד מעשה בידים, . . , מכ״ש בהגיע לדבר הלכה, אין לזוז מפסק הש״ע בכל הנוגע להלכה למעשה, ומכ״ש שגם גדולי הפוסקים התשב״ץ והברכי יוסף פסקו כדברי הרמב״ן והש״ע, ע״כ יש לנקוט דהוי מהמחויבים גלות מדינא, אם ל״ש בזה לצדד, דלמא דבר אחר גרם למיתה כנ״ל, . . , ואם יש לצדד כנ״ל, אז בודאי חזי לאצטרופי מה שיש לדון בעיקר דין דרופא.

***

חומת אנך משפטים ח

ויכוין למתק הדינין ובזה יהיה יחוד קבה״ו בדחילו ורחימו וזה שבתו שבת מ' ו' קב״ה יתן [ורפא גימט' רפ״ח] עם הכולל ירפא הבירורים כמו שאמר רבינו האר״י ז״ל למהרח״ו ז״ל בחלום שיכוין בברכת רפאנו לברר מרפ״ח ניצוצין והוא ר״ת רופא חולי עמו ישראל גימטריא רפ״ח. .

ברכי יוסף יורה דעה שלו א

הרופא האמיתי היא השכינה, כי שכינה בגימטריא רופא חנם (מז״ה מהר״א אזולאי זלה״ה)

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כלי מטבח בשבת

זצ״ל שאולי הרב ע״ש מדרש בית

בשבת מטבח כלי

– אייזי״ן רי״ב מגרדת/מגררת/פומפיה

י סעיף שכא סימן שבת הלכות חיים אורח ערוך שולחן 1)

ראליי״ו שקורין פיפיות בעל חרוץ במורג בשבת הגבינה לגרור. אסור

2 שכא סימן ברורה )משנה

)(לו בל ראליי״ו– שקורין לכך מיוחד שהכלי דכיון ייזי״ן א רי״ב אשכנז שון

זה הרי המיוחד אחר בכלי וה״ה במכתשת תבלין לשחיקת ודמי חול דרך

אסור, מיד לאכול אפי' וא״כ לכך לעיל וכמו דק דק בסכין לחתכו מותר אבל דיכולין כיון שרי מאד קשה ואפי' קרקע גידולי אינו זה דגם בשר לענין בס״ט במגירה או בקרדום לחתכו דמותר וה״ה עליה אוכל ושם בקושי ללעסה

כמו גופם לצורך לטלטלם מותר לאיסור שמלאכתם כלים שהם שאף ומ״א שבת [מעולת ש״ח בסימן. ]שנתבאר

3 שיח סימן ברורה )משנה

)(ב בשבת- בשאר או לאו או בישול בכלל הוי אי בזה פלוגתא ספק שיש וכל מדרבנן רק הוא הזה האיסור דכל בדיעבד לאסור אין כה״ג מלאכות

דרבנן וספיקא שקנסוהו יו״ד) באות לא(פמ״ג לקו

קופיץ - מעסער האק

''האק בשם יותר מוכר שהיה ורחב חד (סכין הקופיץ

בשימוש. מאוד נפוץ,)''היה מעסער

שהחומר מעוניין שהיה למי בשר למכונת תחליף היה מאלה יותר גדולות מחתיכות עשוי יהיה שעובד שהתבשיל שטענו. היו במכונה בטחינה שמתקבלות

זו. חיתוך בצורת יותר טעים קרש על דפיקה כדי תוך במהירות חותכים היו בקופיץ,) פיש (גפילטע שהדגים שטרחה בית עקרת. כל החיתוך העדיפה יותר טעימים יהיו והקציצות הקלופס הזה. המכשיר בעזרת ופטרוזיליה בצל קצצו שגם.''היו מעסער ב''האק להשתמש מראדין– הכהן מאיר ישראל הרב יב סע' שכא (סימן ברורה משנה

מה )ס״ק

אפשטיין– מיכל יחיאל הרב ט סעיף שכא (סימן השלחן )ערוך

במה ליזהר דיש מסתברא לפ״ז עם דק דק בצלים לחתוך שנוהגין בכלי יחתכם שלא וכיוצא מלוח דג דאפשר מעסער] האק [שקורין בסכין רק המיוחד ככלי דחשיב משום אסור בלא״ה וגם בעלמא

יו״ד. בסעיף וכנ״ל דחול עובדא

לחתוך ואוסרים מפקפקים וראיתי ולא הבצלים, מעסע״ר בהא״ק כן גם זהו שהרי כלל, לי נהירא חשש קפ״ד) (סימן ובריב״ש סכין. חרוץ במורג גבינה לגרור, לאסור שזהו אייזי״ן, רי״ב לזה וקורין ובזה כקמח, דק דק לטחון עשוי הסכין אבל טוחן. מלאכת הוי שפיר

הוא הרי מעסע״ר, הא״ק שקורין עיגול חצי בתמונת העשוי סכין נאמר ולמה דעלמא, כסכין והוא

כדין. שלא עושות ישראל שבנות

מקלף ירקות פרות/

5 קסד עמ' ח״א שבת )אורחות

במקלף פירות קילוף

: פז אפילו במקלף פירות לקלוף אסור

לאכילה סמך אותם. קולף

ק: הערה והטעם ס״ו, בורר טל אגלי ע' לברירה המיוחד כלי הוי דהמקלף משום הגר״ש מו״ר וכתב בדקדוק. הקליפה את שיסיר באופן עשוי והוא

שכל אלא מותר, בסכין גם כן לצמצם שיוכל דמי ) (שליט״א אויערבאך דרך חשיב ולא מלאכה חשיבות מקבל זה לברירה יותר מיוחד שהכלי אלא קילוף, רק זה דסו״ס מקלף של האיסור בגוף לעיין יש ומ״מ אכילה,

טל האגלי לדברי לחוש. שראוי

6 ) ג (פרק כהלכתה שבת )'שמירת

בנ ורוב לאכילה, הראויה קליפה. לד של הקליפה כגון, אותה אוכלים אדם י אפרסק אותה), אוכלים אדם בני שרוב (במקום עץ תפוח של או עגבניה מותר אלה כל קליפתם, עם אוכלים אדם בני שרוב הפירות ממיני ואגס,

בשבת. להסירם לקלוף ואפילו, (מקלף לכך המיוחד בכלי אפילו הקליפה את להסיר )ומותר

מותר יום, באותו אחרת לסעודה כלומר זמן, עד. לאחר המקולף את ולהניח אדם בני ורוב לאכילה ראויה הקליפה אם שגם ואומרים שמחמירים יש לצורך ישתמש ולא לסעודה, סמוך רק להסירה יש אז גם אותה, אוכלים

לכך המיוחד בכלי. הקילוף

בכלי או ביד רק להסירה מותר, אדם בני לרוב נאכלת שאינה קליפה. לה

לסעודתו סמוך זאת שיעשה ובתנאי לכך, מיוחד שא. ינו מבושלים אדמה תפוחי בצלים, ביצים, לסעודתו: סמוך לקלוף מותר, לפיכך

אך בסכין אפילו נקניק וכן בננות ומותר, מקלף כגון לכך, המיוחד בכלי לא

(בוטנים האדמה שבאגוזי הקליפםה.)להסיר

7 ) בפירות ברירה ג שבת יוסף ילקוט וירקות סעיף סא

לקילוף המיוחד במקלף אף הוא ירקות או פירות בשבת לקלף שהתירו, מה

ברכה עליו תבא בזה. והמחמיר

הערה עב: המקלף אין ממילא בורר, משום בשבת לקלף אסרו ולא שמאחר כתב וכן בשבת. בו לקלוף שמותר לסכין ודמי לברירה, המיוחד ככלי נחשב

המצויינים שערים בספר והוא כד), ס״ק פ' (סימן אחרון בקונטרס בהלכה (ס״ק ברורה המשנה על דפליג ט') סעיף שכא (סימן השלחן ערוך סברת פי על בשו״ת פסק וכן סכין. כדין ודינו מעסע״ר, בהא״ק בצלים לחתוך ומתיר מה) משה אגרות בשו״ת גם צד). (סימן ד' וחלק רלה) (סימן ג' חלק אפרים רבבות

ואמנם כיעו״ש. גדול, צורך במקום בזה להקל העלה עד) מן (סי ד' חלק אז בשו״ת פסק וכן בזה, להחמיר העלה נב) (סימן אליהו מחזה בשו״ת כתב ג') אות מז (סימן ג' חלק אבי בית ובשו״ת מח), (סימן יא חלק, נדברו בפסולת אבל ברירה, ולא אכילה מחשבת זה הרי פסולת מתוך אוכל דבבורר

שמקלף כגון בורר, סרך עליו שאין ודבר ברירה. מחשבת זה רי ה אוכל מתוך עם נאכלין שאינן בירקות אבל לכך, המיוחד בכלי אפילו מותר תפוחים, לכך המיוחד במקלף להשתמש אין השלחן, אצל לקולפם דרך ואין. קליפתן, לעובדין בזה לחוש ואין שליט״א, אאמו״ר מרן דעת כן אין מקום מכל ע״ש.

בספר וראה שליט״א. שאול אבא הגרב״צ דעת וכן למועד. חזון וד וע דחול. קפ (עמוד טוב. יום הלכות על שאמר.)ברוך

ביצים פורס

8 ) ד חלק חיים אורח משה אגרות שו״ת

ד סעיף עד סימן

(א )טוחן דק דק ירקות לחתוך מותר האם

בערה״ש ' דכ לאלתר לאכול מעסער בהאק לאסור מפקפקין דיש ס״ט) שכ״א (סי'

סכין ג״כ זהו שהרי להתיר. ודעתו

: תשובה להחמיר הראוי מן אבל מאד, שצדק השלחן בערוך כדסובר מותר

גדול צורך. בלא

)(ד משום פיפיות בעל חרוץ במורג גבינה לגרור אסר קפ״ד, סי' הריב״ש

לחתוך מותר האם י') עי' ס שכ״א סי' /או״ח/ בשו״ע (ונפסק דחול עובדא דחול עובדא של הכללים מה ובכלל לכך, המיוחדים בכלים ביצים או. גבינה

: תשובה ולא לחלקים חתיכה רק זהו דהרי איסור שום ליכא שכתבתי לפ״מ יתחשב המלאכה להקל שעושין מה וכי מובן לא דחול עובדא ומטעם דק. דק

הריב״ש שכתב דחול ועובדא, להקל ורצון צורך יש בשבת דגם דחול, עובדא בקינון לברור וכן במלאכה שמותר בחול שעושין כמו דקה טחינה שעושה אלא עראית מלאכה ע״ז ניכר שלא בחול שעושין כזו מלאכה היא ותמחוי מה אלא לגרוד דרך דאין משום זה טעם דחה שהריב״ש משמע וגם קבועה

עיי״ש ראשון מטעם רק ואוסר. שצריך

9 ) ג (ו, כהלכתה שבת )שמירת

מותקנת סכינים מערכת והוא בצל, לחיתוך המיוחד בכלי להשתמש אין פעולת נעשית לציר, מסביב מסתובבת שהיא ידי ועל וקפיצים, בציר

לטחון המיוחד כלי דהוה יא: (הערה יסודי באופן.)הקציצה

להבים של שורה והוא ביצים", "מקצץ בסכין בשבת להשתמש מותר אבל בית גבי על לוחצים אותה במסגרת, מותקנים והם מזה זה המרוחקים ידי על נחתכת והיא הקיבול, בבית נתונה כשהביצה ביצה בגודל קיבול גבינה של דק לחיתוך מיוחדת בסכין להשתמש מותר וכן לפרוסות. הלהבים

. קשה

10 ) בשבת טוחן דיני שכא- סימן ג שבת יוסף ילקוט

. יז להבים של שורה בו שיש ביצים" "מקצץ בסכין בשבת להשתמש מותר

ועל- במסגרת, ומתוקנים מזה זה המרוחקים על הלהבים לחיצת ידי ג שבת יוסף ילקוט הלהבים. כמספר דקות לפרוסות נחתכת היא הביצה,

בשבת טוחן דיני שכא- סימן הערות

לחיתוך ידנית ה במכונ בשבת להשתמש להקל לדון יש זה ולפי כג הערה (שליט״א אאמו״ר מרן לי השיב וכן נקניק, חיתוך או.)לחם,

סלייסר

11 ) (ו כהלכתה שבת, שמירת ג)

בצל לחיתוך המיוחד בכלי להשתמש, אין בציר מותקנת סכינים מערכת והוא מסתובבת שהיא ידי ועל וקפיצים, הקציצה פעולת נעשית לציר, מסביב

יסודי באופן כלי דהוה יא: (הערה

לטחון. )המיוחד

12 יג סעיף שכא סימן חיים אורח תשובות )פסקי

שו״ע י', : סעי' (רייב פיפיות בעל חרוץ במורג בשבת הגבינה לגרור אסור

אייזן- מגרדת- וכו חול דרך זה הרי לכך מיוחד דהכלי כיון,'פומפייה).

לכך המיוחד אחר בכלי הדין והוא (.) סקל״ו מ״ב

מסננת, וכגון: סוג מכל אדמה תפוחי מועך, שהוא סוג מכל ירקות קוצץ קרקע גידולי שאינם במאכלים כגון ד׳טוחן', חשש כלל אין ואפילו, שהוא, אסור מקום מכל היטב, ומעוכים מבושלים או טחונים במאכלים או ויש וריסוק, מיעוך או דק דק לחיתוך מיועדים כי אלו, בכלים להשתמש

בזה לכמות ומיועדים קטנים הכלים ואפילו דחול, ועובדין עין מראית משום מוקצים אלו וכלים היתר, בזה אין לאכילה סמוך ורק אך בו לחתוך קטנה

לאיסור שמלאכתו 'כלי כדין.'הם

13 ) יוסף– יצחק הרב מרן258 בית הערה11

סלייסר סוגי שני יש בסלייסר, הירקות חיתוך: לגבי לוחצים וכאשר סכינים מארבעה בנוי והוא ביצים, סכין כמו שחותך סוג יש מותר בשניהם קטנות, לקוביות שחותך סלייסר ויש לארבע, נחתך הירק אין וגם חתיכות, נשארות אלא ממש, טחינה כאן אין כי בשבת, להשתמש

גדולה לכמות ולא הבית לבני בזה חותכים כי דחול, עובדין של חשש. בזה

אם גם מרסק, ממש והוא בחוט שמושכים מיוחד סלייסר לי הראו אחרונה ל אין לכן טוחן, של בעיה בו יש אבל דחול, עובדין חשש בזה שאין תאמר

מותר הרגיל בסלייסר אבל בשבת, בו. להשתמש

14 הלכה )פניני

לאלתר קטנות לא לחתיכות זה במכשיר להשתמש מותר הרב, לדעת

ל גם גדולות ולחתיכות זמן. אחר

סמוך זאת שיעשו ובתנאי בשבת בו להשתמש שמותר פסק מלמד הרב שהיא פומפיה כדין אותו לאסור ואין קצוץ), (לא רגילות ולחתיכות לארוחה

קטנות… לחתיכות ורק אך מיוחדת כדין בסלייסר השימוש את לאסור ואין י שכא, בשו״ע שכתב כפי, פומפיה,

שהיא מפני לכך, שמיועד בכלי גבינה לגרור שאסור קפד) (סי' הריב״ש עפ״י גדולות. חתיכות לחיתוך גם משמש הסלייסר ואילו לטחינה רק מיועדת

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ביאור דעת הרמבם בנגיעה שאינה של חיבה

ד״בס ביאו הר דעת ר יבה ח של שאינה בנגיעה מב״ם

ע״ב פא דף קידושין

חסדא רב לבי איקלע אבא בר אחא רב אותבוהªחת ברתיה לבת שקליה יה, מרªבכ פיה… אדשמואלª ליה עבר? מי באשה משתמשים אין שמואל: . דאמר א ליה: סביראªאמר דשמואל כאידך א

שמים לשם הכל שמואל: דאמר: לי,

רש״י: שמים- לשם הכל אחריה דעתי ואין קורת ולעשות קורבה לחיבת אלא אישות לחיבת

בתה את מחבב כשאני לאמה: רוח

שו הר "ת שב "א אלף א סימן ")ח (קפח

דאי אפשר בכולהו מיהו ןªואלא שאי בקריבה עריותªאסורות גלוי של ה

מדרב… עבירהªאלא הרגל ומשום ן המביאה קריבה אלא בהם אמרו ולא

עבירה הרגל לידי ן, עימהן ואפילו כיש, ואי בבגדה, והיא בבגדו הוא מיª איªב ידיהו, אבי ואפילו שיקה מיª אשתו בבגדהª והיא בבגדו הוא, דה וכן לערוה. מרגילין אלו דברים שכל אשתו מיד כלי הושטת אפילו לידוª דה

מעט ובקריבות בה גס שלבו לפי, אסור בשאר אבל עבירה. להרגל למיחש איכא

לבוª שאין שים אלו בדברים בהן גס בהם אין בו וכיוצא כלי הושטת כגון

. בה גס לבו שאין במי עברה הרגל משום

ש״ך שם כ: ס״ק מדברי קצת משמע רופאים שם ואין מסוכן החולה אם ומיהו מפ דשרי קכ״ז סימן הרמב״ן פיקוחªתשובת י פשª אלא ל״די ד ליה דסבירא אזיל גיעתªדלטעמיה איª מדרבªדה אלא. ןªו אבל ד גיעתªלהרמב״ם ערוה אסורה מן התורה הכא פ״אע שיש פיקוח

וצ״עª דג״ע אביזרא משום דאסור אפשר פש וכ״כ ב״י, עכ״ל ואין העט״ז ראהª דודאי אף ם״להרמב ליכא איסור דאורייתא ק סי' כמש״ל ביאה וחיבת תאוה דרך כן כשעושה ז"ªאלא ק״ס 'י המ וכן הכא כן שאין הגªמה פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים פ״אע שיש

מי שאר עושים יªן משמושים פ״ע וכ כוכבים עובדי אחרים רופאים וזה כמ״ש פשוט הדבר אלא הרפואה דרכי דלעילª הרב דעת ראה ק ז"ªבסי' משמע מדבריו ם״כהרמב וכמו שכתבתי שם ק״בס 'י סכ באין מ״מ הדפק מישוש התיר הªוכאן אסור לבעלה למשש

כשהיא הדפק הרבª ובדברי הרמב״ן בתשובת וכדאיתא: דה

הלכות רמב״ם ביאה איסורי כא פרק

א: הלכה דרך העריות מן ערוה על הבא כל

ו שחבק וªאו תאוה דרך הªהªשק איברים ש אמרª. התורה מן לוקה זה הרי בשר בקרוב ו וגו' התועבות'' מחקות עשות אמרª''לבלתי תקרבו לא כלומר ערוה''. לגלות תקרבו ''לא

ערוה גילוי לידי המביאין: לדברים

מש: הªמגיד בפ״ק דאמר פדת דר' וההיא

תורה אסרה לא י״ג( )דף דשבת של קריבה אלא כמאן אלא כמותו הלכה אין בלבד עריות גילוי שמת תלמיד באותו שם שאמרו כמו עליה דפליג מפªעªו ליבוªש בימי אשתו עם ישן שהיה הªי לתשמיש דעתו על עלה ולא בשר בקירוב ואעפ״כ המקוםªעª ברוך שם ואמרו למיתה ש שלא שהרגו פª אמרהªשא שהרי לתורה ים

ב אשה ואל תורה תקרבª לא טומאתה דת

של לבו שאין העריות מן אחת המחבק ו: הלכה

תאוה שם שאין אע''פ דם אוª עליהן …וקפו א ה מגוªולא זה הרי כלל אסורªאה ודבר ביותר ה

הוא טפשים ומעשה. הוא יז סעיף קצה סימן יו״ד: שו״ע

הדפק לה למשש אסור רופא, בעלה. אם

אליו יכה צר אם היתר דנוהגין שכתבתי מה ולפי: הגה אין אם הדפק לה למשש דמותר כ''ש לה, דמשמש

בחליה סכנה ויש אליו וצריכה אחר רופא

שמואל בית העז אבן א ס״ק כ סי' ר

התורה מן מלקות חייב לרמב״ם או כשחבק אוª כריתות חייבי שק מלקות ליכ' לאוין ובחייבי ב״ד מיתות מיתות או בח״כ אפילו ס״ל והרמב״ן אי מדרבªב״ד אלא בתשובהªו וכתב ן

ס״ל חיבה דרך עושה אי אם וªאפילו ס״ל והוא אסור מדאוריי' לרמב״ם מדרב והייªדאסור בי״דªן הב״י מ״ש ו והש״ך הרמב״ן לשיטות קצ״ה ס״ס בסוגיא ועיין בח םª עליו השיג עמהªבס תעמוד ואל תמות הדרין ה רפ״ה הרמב״ם פסק הגדר 'אחורי בפ אפילו התורה ואלªיסודי תמות ויה

הגד…ר אחורי עמה תעמוד

ד״בס ביאו הר דעת ר יבה ח של שאינה בנגיעה מב״ם

ע״ב פא דף קידושין

חסדא רב לבי איקלע אבא בר אחא רב אותבוהªחת ברתיה לבת שקליה יה, מרªבכ פיה… אדשמואלª ליה עבר? מי באשה משתמשים אין שמואל: . דאמר א ליה: סביראªאמר דשמואל כאידך א

שמים לשם הכל שמואל: דאמר: לי,

רש״י: שמים- לשם הכל אחריה דעתי ואין קורת ולעשות קורבה לחיבת אלא אישות לחיבת

בתה את מחבב כשאני לאמה: רוח

שו הר "ת שב "א אלף א סימן ")ח (קפח

דאי אפשר בכולהו מיהו ןªואלא שאי בקריבה עריותªאסורות גלוי של ה

מדרב… עבירהªאלא הרגל ומשום ן המביאה קריבה אלא בהם אמרו ולא

עבירה הרגל לידי ן, עימהן ואפילו כיש, ואי בבגדה, והיא בבגדו הוא מיª איªב ידיהו, אבי ואפילו שיקה מיª אשתו בבגדהª והיא בבגדו הוא, דה וכן לערוה. מרגילין אלו דברים שכל אשתו מיד כלי הושטת אפילו לידוª דה

מעט ובקריבות בה גס שלבו לפי, אסור בשאר אבל עבירה. להרגל למיחש איכא

לבוª שאין שים אלו בדברים בהן גס בהם אין בו וכיוצא כלי הושטת כגון

. בה גס לבו שאין במי עברה הרגל משום

ש״ך שם כ: ס״ק מדברי קצת משמע רופאים שם ואין מסוכן החולה אם ומיהו מפ דשרי קכ״ז סימן הרמב״ן פיקוחªתשובת י פשª אלא ל״די ד ליה דסבירא אזיל גיעתªדלטעמיה איª מדרבªדה אלא. ןªו אבל ד גיעתªלהרמב״ם ערוה אסורה מן התורה הכא פ״אע שיש פיקוח

וצ״עª דג״ע אביזרא משום דאסור אפשר פש וכ״כ ב״י, עכ״ל ואין העט״ז ראהª דודאי אף ם״להרמב ליכא איסור דאורייתא ק סי' כמש״ל ביאה וחיבת תאוה דרך כן כשעושה ז"ªאלא ק״ס 'י המ וכן הכא כן שאין הגªמה פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים פ״אע שיש

מי שאר עושים יªן משמושים פ״ע וכ כוכבים עובדי אחרים רופאים וזה כמ״ש פשוט הדבר אלא הרפואה דרכי דלעילª הרב דעת ראה ק ז"ªבסי' משמע מדבריו ם״כהרמב וכמו שכתבתי שם ק״בס 'י סכ באין מ״מ הדפק מישוש התיר הªוכאן אסור לבעלה למשש

כשהיא הדפק הרבª ובדברי הרמב״ן בתשובת וכדאיתא: דה

הלכות רמב״ם ביאה איסורי כא פרק

א: הלכה דרך העריות מן ערוה על הבא כל

ו שחבק וªאו תאוה דרך הªהªשק איברים ש אמרª. התורה מן לוקה זה הרי בשר בקרוב ו וגו' התועבות'' מחקות עשות אמרª''לבלתי תקרבו לא כלומר ערוה''. לגלות תקרבו ''לא

ערוה גילוי לידי המביאין: לדברים

מש: הªמגיד בפ״ק דאמר פדת דר' וההיא

תורה אסרה לא י״ג( )דף דשבת של קריבה אלא כמאן אלא כמותו הלכה אין בלבד עריות גילוי שמת תלמיד באותו שם שאמרו כמו עליה דפליג מפªעªו ליבוªש בימי אשתו עם ישן שהיה הªי לתשמיש דעתו על עלה ולא בשר בקירוב ואעפ״כ המקוםªעª ברוך שם ואמרו למיתה ש שלא שהרגו פª אמרהªשא שהרי לתורה ים

ב אשה ואל תורה תקרבª לא טומאתה דת

של לבו שאין העריות מן אחת המחבק ו: הלכה

תאוה שם שאין אע''פ דם אוª עליהן …וקפו א ה מגוªולא זה הרי כלל אסורªאה ודבר ביותר ה

הוא טפשים ומעשה. הוא יז סעיף קצה סימן יו״ד: שו״ע

הדפק לה למשש אסור רופא, בעלה. אם

אליו יכה צר אם היתר דנוהגין שכתבתי מה ולפי: הגה אין אם הדפק לה למשש דמותר כ''ש לה, דמשמש

בחליה סכנה ויש אליו וצריכה אחר רופא

שמואל בית העז אבן א ס״ק כ סי' ר

התורה מן מלקות חייב לרמב״ם או כשחבק אוª כריתות חייבי שק מלקות ליכ' לאוין ובחייבי ב״ד מיתות מיתות או בח״כ אפילו ס״ל והרמב״ן אי מדרבªב״ד אלא בתשובהªו וכתב ן

ס״ל חיבה דרך עושה אי אם וªאפילו ס״ל והוא אסור מדאוריי' לרמב״ם מדרב והייªדאסור בי״דªן הב״י מ״ש ו והש״ך הרמב״ן לשיטות קצ״ה ס״ס בסוגיא ועיין בח םª עליו השיג עמהªבס תעמוד ואל תמות הדרין ה רפ״ה הרמב״ם פסק הגדר 'אחורי בפ אפילו התורה ואלªיסודי תמות ויה

הגד…ר אחורי עמה תעמוד

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת יתרו - רואים את הקולות - הרב אשר וייס

בס״ד

פרשת יתרו – רואים את הקולות

הרב אשר וייס – שבט תשפ״ב

פרשת יתרו עוסקת בקבלת התורה. במעמד מתן תורה מובא (שמות כ טו):

״וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק״. נעמוד על המושג רואים את הקולות.

ומבאר המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - פרשה ט): ״וכל העם רואים את הקולות. רואין הנראה ושומעין הנשמע, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר רואין ושומעין הנראה, רואין דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות״.

שאלה: איך יכולים לשמוע את הנראה?

תשובה: אפשר לומר שזהו נס בלבד. אך אפשר גם להבין שיש כאן מסר עמוק יותר. מה זה ״לראות את הקולות״ — זה לא דרך הטבע.

מביא בנפש החיים (שער ג - הערות פרק יא) שהם הגיעו לדרגה רוחנית של קליטה אחרת: ״ר״ל שכ״כ נתבטלו מהם אז כל כחות הגשמיות ונזדכך השגתם מאד. עד שכל מציאות עניני המוחשים הגשמים שהיו תחלה רואים אותם ראי חושיית, עתה נתבטלו אצלם מראותם בחוש ראותם והתבונן בהם כלל. עד שדרך משל אם היה רוצה מי להבינם עניני המוחשים הגשמים. היה צריך לספר להם להשמיעם לשמע אזן שישנם במציאות. והענינים הרוחנים שתחלה הי' צריך להבינ' ענינם לשמע אזן. עתה ראום בחוש ראותם ונפלאות השגתם״.

וכן כותב הבני יששכר (חודש סיוון) שהגיעו לדרגה של ניתוק מהחושים הרגילים.

הם מבארים שבדרך הטבע ה׳ נתן לנו 5 חושים (שמיעה, ראיה, ריח, הטעם, מישוש). אצלנו, חוש הראייה הוא החוש החזק ביותר. כתוב בגמרא (לגבי עדות): ״לא תהא שמיעה גדולה מראיה״. אדם לא מפקפק על מה שראו עיניו.

אבל בעולם הפנימי שלנו השמיעה גדולה מראייה. הדברים החשובים ביותר — השמיעה חזקה יותר: ״עין לא ראתה א-להים זולתך״, ״כי לא יראני האדם וחי״.

אנו יודעים שהוא קיים, אפילו שלא ראינו אותו, לא ראינו נשמה, לא ראינו מלאכים — אבל שמענו שיש כך. ״אבותנו ספרו לנו״.

הכוזרי, הרמב״ם במשנה תורה וספר חינוך בהקדמה שלו כותבים, שעיקר האמונה שלנו מבוססת על מסורת אבות. מה שסיפרו לנו.

בנ״י במעמד הר סיני התעלו לדרגה רוחנית שכביכול ראו את הנשמע. עולם הגשמי היה רחוק. הדברים הנשמעים היו מוחשים כאילו הם ראו אותם — ״רואים את הקולות״.

הגמרא מספרת (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ק עמוד א):

״כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות, וחוקק בהם עשר ברום עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים, שנאמר: ׳ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וגו׳׳.

לגלג עליו אותו תלמיד, אמר: השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן - כולי האי משכחינן?

לימים הפליגה ספינתו בים, חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות,

אמר להו: הני למאן? אמרי: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים.

כי הדר אשכחיה לרבי יוחנן דיתיב וקא דריש. אמר ליה: רבי, דרוש ולך נאה לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי.

אמר לו: ריקה, אם לא ראית לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה! יהב ביה עיניה, ועשאו גל של עצמות״.

שתי שאלות על הגמרא:

א. למה ר׳ יוחנן כועס עליו, הרי הוא מודה לדבריו — היה צריך לנשקו על ראשו שחזר בתשובה?

ב. למה התלמיד לא נענש כשלגלג על ר׳ יוחנן, ונענש כשמאשר את דברי ר׳ יוחנן?

נראה לי שר׳ יוחנן כועס עליו שהוא מאמין רק כשהוא רואה: ״אוי לנו אם נאמין רק למה שעינינו רואות״.

מהו האדם בלי הנשמה שה׳ נפח באפיו? — גם את הנשמה לא רואים. אין לנו שום משמעות אם נדרוש לראות הכל בעצמנו.

כוחנו ב״לראות״ על ידי הקולות ששמענו.

(מן הסתם הוא עשה תחיית המתים, אבל זה לא כתוב)

אנחנו צריכים להאמין למה שאוזננו רואות.

״עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון״.

״והוא ישמענו ברחמיו שנית לעיני כל חי להיות להם״ — חוזרים לראות את הקולות, ולשמוע את הנראה. לעתיד לבוא נזכה לראות שוב את הקולות.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שאלה שבועית בהלכה 8 יתרו תשפב

פרשת ערש״ק בס״ד תשפ״ב יתרו

טבדי בנימין הרב בהלכה▫ שבועית שאלה

בברזיל לרוב המצויה מָאטֶה." הנקראת שית ק" יש שאם כך שלה, התחתון בחלק מסננת עם מיוחדת קשית זוהי

הרבה עם תה שותים גרגירים בתוכו- המס ידי על הנו רק ננת נ זל קשית ל כנס ה״מאטה דין מה "לוך. הלכ ולא

בשבת? בשימוש

מב ו – בורר לאיסור א והבהרת הבעיה

השאלה בורר איסור משמעות בורר. איסור מצד יא ה כאן

בכלליות– שאין להפר ל״פסולת "אוכל" בין."ת בשב יד

טובים– ופירות רקובים פירות בכלי יש לדוגמא ם א לכן

אין ביניהם. להפריד באופן רק הוא בשבת ברירה היתר

בכלי– ולא ביד האוכל, את שמוציא לאוכלו מנת על

. לאלתר הפירות– של בדוגמא לכן את להוציא מותר

על כלי) ידי על (ולא ביד הרקובים), (ולא הטובים הפירות זמן לאחר (ולא לאלתר לאכול.)מנת

אנו "מאטה" הברזילאית הקשית ידי על לכאורה

אומנם אנו תנאים. שלושה מתוך בשניים רק עומדים

הפסולת מתוך (המשקה) האוכל את מוציאים

עם לאלתר. התה את לשתות מנת על (הגרגירים)

זאת כ יש הקשית שבקצה מסננת ידי על סינון אן

– מה השימ את בוודאות אוסר שלכאורה וש

בשבת. ב״מאטה"

הרמב״ן שיטת

היתר פתח למצא שאפשר נראה אך

לש שומי ברי ד פי על בשבת "ב״מאטה

הרמב״ן שבת מסכת על בחידושיו, (עד

)א לשונו וז: ה,

בחתיכה פסולת ומצא אוכל

שהוא פסולת, ומפריש אוכל שמותר… הוא אוכל מתוך

באוכל פסולת מוצא אכילה כדי שתוך מי ש כותב, הרמב״ן

– האוכל מתוך הפסולת את להוציא מותר. לו שבדרך ואף

הפסולת– מתוך האוכל את אלא להוציא היתר אין כלל

והוא הואיל הפסולת, את אפי' להוציא הרמב״ן התיר כאן ממש אכילה. בשעת

את להוציא של ההלכות כל "ן הרמב פי שעל אומרת, זאת

ו דווקא האוכל ביד דווקא– מנת על בבורר רק מדובר

"לאלתר "לאכול לאלתר? מהו. סמוך או הסעודה בשעת

באכילה– ממש עסוק שאדם בשעה אך לסעודה. ובתוך

פסול– ש י בו שעסוק המאכל דיני חלים שלא הרמב״ן סובר

– בורר כי אכיל זו אלא ברירה דרך זו אין ה! מתיר הוא לכן

הא מתוך הפסולת את להוציא אפי' וכל.

דיני חלים לא ממש אכילה שבשעת הנ״ל, העיקרון פי על

– בורר ממש אכילה בשעת בכלי לברור גם עולה. שאפשר דברי את הסביר וכך הר ד״ה ד טז, (ש הלכה הביאור מב״ן

)הבורר.

הרמב״ן לדברי ביחס הפוסקים שיטות

שנחלקו כותב הלכה שהביאור לציין יש כדעת לספוק יש האם האחרונים הפוסקים

הרמב אבולעפיה מהר״י דעת הנ״ל: "ן

כדעת להלכה לפסוק דעת ואילו הרמב״ן,

מהריט״ץ1 הרמב״ן כדברי הלכה. שאין

דברי את ביארו הפוסקים כל שלא לציין יש עוד הלכה הביאור שביארם בדרך. הרמב״ן איש החזון

ב א )(נד, יאר פסולת ומצא הרמב״ן שכתב שמה "

שהוא בחתיכה " אוכל – ממש בפה, שהמאכל מדובר מותר ודאי שאז פסולת, בתוכו נמצא אכילה כדי ותוך

מהאוכל הפסולת את. להפריד

א אמצע)הערה ב א (שיט, יוסף ילקוט בספר הציע

בורר איסור אין ש הרמב״ן שכתב שמה, להסביר אוכל שהוא בח״תיכה פסולת ש״מצא במקרה

- מדובר דווקא במ הם והפסולת אוכל שה קרה ממש האכילה ובשעת דג, שאוכל מי כגון אחד. גוף ממש

העצמות את ממנו. מפריד תמר– שאוכל מי כמו מותר

מתוכו. הגרעין את להוציא אוכל של בתערובת אבל

– אחד גוף שאינה ומפסולת גרגירים– עם תה כגון יש בו

האכילה בשעת גם בורר איסור לש אפי', הרמב״ן. יטת

יותר הלכה הביאור דברי דעתי לעניות אמנם פשוטים לכן אבולעפיה. מהר״י שפסק שמצאנו וכפי הרמב״ן, בלשון

אבולעפיה ומהר״י הרמב״ן שלשיטת נראה מותר יהיה

"מאטה שנקרא בכלי."להשתמש לשיטת זאת לעומת

האחרים– והאחרונים מהריט״ץ יהיה. אסור

1 מהריט״ץ– כ400 לפני מחכמיצפת צהלון. טוב יום ר' מורנו

קארו יוסף רבי מרן של מתלמידיו. שנה.

פסק ו הרא״ש תשובת הש ו ערוך לחן

יוסף בבית מובא לנידוננו הוא גם הקשור מיוחד מקרה ח "(או

הרא" תשובות בשם )שיט: ש

בתשובה הרא״ש כתב ט) סי' כב (כלל בהם שיש דמים

לשתותן מותר תולעים הוי ולא בשבת מפה ידי על

ומשמר, כבורר אלא ומשמר בורר שייך דלא ראוי שיהיה שתייה או אכילה קודם הענין במתקן

אם אבל מלאכה דרך שזהו לשתייה או לאכילה יכנס שלא הפסולת את מעכב שתייה בשעת

ומותר. מלאכה מעין זה אין פיו לתוך

הרא״ש– פי על אי עשית שנ פעולה בכל הוא ברירה סור

שלא מנת על הפסולת את "לעכב" אך ה. האכיל קודם

לפיו– תכנס, מותר כבורר נחשב זה. ואין

ערוך בשולחן פסק הרא״ש דברי לאור טז: )(שיט,

מפה ע״י לשתותן מותר תולעים, בהם שיש מים הענין במתקן אלא ומשמר בורר שייך דלא בשבת

שתיה בשעת אם אבל שתיה, או אכילה קודם זה אין פיו, לתוך יכנס שלא הפסולת את מעכב

ומותר. מלאכה, מעין

ו הרא״ש בלשון דקדק הלכה הביאור השו ו: כתב ערוך לחן

דבריו והועתק בתשובה הרא״ש מדברי אמנם

כמהריט״ץ. דס״ל משמע בסט״ז לקמן בשו״ע

לתוך לסנן תולעים בהם שיש במים שם התיר דלא שתיה בשעת שמעכב דמה מטעם רק מפה ע״י פיו מעין זה אין פיו לתוך יכנס שלא הפסולת את

ומותר. מלאכה במה ברירה שם שייך דלא ור״ל

פיו. ע״י שמעכב דבשעת סתם קאמר ומדלא

בורר שייך אין גופא שתיה - דס״ל ודאי אלא

שנא. דלא כמהריט״ץ

מבין הלכה הביאור ל שיש. לרמב״ן הרא״ש בין מחלוקת נו

הרמב״ן ( אבולעפיה ומהר״י סובר ) לפני בורר איסור שאין

ממש האכילה בשעת מדובר אם. האכילה לשיטתם לכן

וכן האוכל, מתוך הפסולת לברור מותר ידי על מותר יהיה

ו הש ו הרא״ש לעומתו כלי. כן (ו ערוך לחן סובר מהריט״ץ) ים

די י על שבורר באופן ורק אכילה, בשעת לברור היתר שאין

מלה הפסולת את ומעכב הפה, י פיו– ל כנס בורר אין. דיני

הרא״ש– כפסק היא ההלכה למעשה שהרי ערוך לחן הש ו

להלכה דבריו את. הביא בחשש ומדובר הואיל כן, כמו

דאורייתא– איסור הכלל ספק-דאורייתא- להיות אמור

דעת מה דעים יו היינו לא אם אפי' וממילא לחומרא.

הש ו – ערוך לחן תורה איסור בספק להחמיר היה. עלינו

והש הרא״ש עמדת תהיה מה ו ל" ביחס ערוך לחן "מאטה

הרמב״ן שיטת ל( לעיל כאמור ל״מאטה". נחזור הסבר ע״פ

הלכה )הביאור אבולעפיה– מהר״י לדעת וכן מותר

במטה. להשתמש הש יאמר מה אך ערוך ו. לחן

והשולחן הרא״ש דעת הלכה, הביאור הסבר פי על כאמור משמע פיו". ידי על שמעכב "במה ברירה שייך שלא ערוך

זו– מלשון שאם היתה המסננת הקשית של העליון בחלק

וממש השותה– של לפה סמוכה בורר בכך היה. לא ממש

התולעים– את מסננים ידי שעל המפה של המקרה כמו וכפי

הש שהתיר ערוך ו. לחן

הו אך אי למעשה ו ל המסננת ה״מאטה "של בחלק נמצאת

של חתון הת – הקשית ומקום רגע בין פער שיש יוצא כן אם

הסינון– השתיה ומקום לבין. רגע

הש לדעת לכאורה לכן ו וך– ער לחן להשתמש אסור

"במאטה". בשבת

לומר– היה אפשר שני מצד בדוחק– קצת הקטן שהרגע

השתי לכניסת הסינון שבין זמן נחשב לא הוא לפה ה י ידי על התולעים לסינון ה״מאטה" בין לחלק כדי משמעותי

ערוך השולחן שהתיר. המפה

משולש" בספר״איל מצאתי וכן קיא )(עמ' בזה שנחלקו

אלי הרב הפוסקים: גדולי י שיב והרב א ציון בן שאול א ב

אסרו זצ״ל חשש בזה שיש וכתבו ב״מאטה", השימוש את

תורה. איסור על זכות ללמד כתב הלוי שבט בעל ואילו

פ על המקלים, י כלי במטה לראות נכון שלא הנ״ל הטעם

מעשה מ שמנותק ברירה – השתיה מעשה זה הכל אלא

להקל מקום יש וממילא אחד, . שתיה הגר״ע פסק גם כך

לקולא זצ״ל יוסף אומר, ב (מעין, ג )לא.

הלכה למעשה - להורות ראוי דעתי עניות ל. לחומרא מכל

מקום המיקל למחות אפשר אי ש בו, פ לו יש גדולים קים סו

להקל הטעמים את כאן ו: נמנה עליהם. לסמוך

או כהרמב״ן הלכה האם ספיקא: ספק כאן ש י ראשית שיש כל ש לומר אפשר הרא״ש לשיטת ואפילו כהרא״ש,

הסינון– נעשה הרגע באותו שכמעט שתיה מעשה כאן אין

זה בכלל בורר בכלל. זה החיים כף דעת את לצרף יש

ערוך– והשולחן הרא״ש לדעת שאפי' הסובר להסביר אין במעשה דווקא לברור שצריך המחמיר באופן דבריהם את

ועושה אחר ן באופ לשתות אפשר שאי כל אלא השתיה.

לשתות– מנת על שתיה ל סמוך ממש הברירה את כן גם

בורר איסור בכלל בזה. אין

הגאו, דעת בנוסף א זלמן שלמה ר' ן וייר ג (שש״כ בעך 'הע

)קמ מיידית– לברירה הוא יעודו שכל ברירה שכלי בו אין

ה״מ כדוגמת ממש והוא בורר. איסור אט״ה קשית שהוא

מיידי באופן נעשית והברירה לשתיה. שנועד שדעת ואף

או הגרש״ז פוסקים– להרבה מוסכמים לא בזה בעך ייר עדיין

במקלים למחות לא כדי לאצטרופי. חזי

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 17- פרשת יתרו תשפב

טבדי בנימין הרב ▪ תשפ״ב יתרו פרשת עה״ת– הקדוש החיים אור בפי' שבועי שיעור

ם ל ו ע ה ש פ נ א י ה ת ב ש ה

יא כ, שמות

הַשְּבִּיעִּי בַּיּוֹם וַיָּנַח בָּם אֲשֶׁר כָּל וְאֶׁת הַיָּם אֶׁת הָאָרֶׁץ וְאֶׁת הַשָּמַיִּם אֶׁת ה' עָשָה יָמִּים שֵׁשֶׁת כִּּי וֹם י אֶׁת ה' בֵּׁרַךְ כֵּׁן עַל

הַשַּבָּת: ּוַיְקַדְּשֵׁהו

החיים אור שם

השביעי ביום. וינח אשר מלאכות לאסור ה' נתחכם כאן

ח״א מלאכות מ' חכמים מנו בה שאין מלאכה בהם שיש

בעשייתה כלל טורח שום - כלי המוציא שתאמר כמו

לזה וכדומה להפך או הרבים לרשות היחיד מרשות

רבים - הת וחייבה עליהם. מיתה ורה

להתחייב? זה בדבר יש טורח מה אדם ויאמר

וגו וינח וגו' ימים ששת הכתוב׳כי אמר לזה ודוק פירוש

ותדע בטעם והשכיל לבד הטורח לצד הדבר אין כי

ייגע" ולא ייעף מ״לא (ישעי' בו שנאמר מי )'והרי ובו

" לומר״מנוחה יוצדק לא - לצד היא הכוונה אלא

יגיעה בה תהיה שלא הגם דנים אנו היוצאת הפעולה

יעשנה כי הגם עליה מלאכה ששם כל ולזה, וטורח

עליה: חייב זה הרי דבר הרגשת בלא אדם

וגו ה' עשה ימים ששת הדרך׳כי זה על ירצה עוד פירוש

ימים ששת אלא שיעמדו בריאתם בתכונת עשה לא, כי

יום, ראשון בכל הבריאה דש לח ה' יצטרך ומעתה

ה שברא השבת שהוא העולם נפש 'ובאמצעות - נח

שהיה פ״י) (ב״ר ז״ל וכמאמרם המלאכה, מהתמדת

אומרו והוא בקיומו, עמד שבת ובבא ורועד רופף העולם

ימים ששת עוד העולם מעמיד זה ויום הז ביום 'וינח

שבת יבא העולם תכונת שכלתה לערב ששי יום ובכל

אחרים ימים ששת עוד העולם ויקיים הדרך זה על, וכן

ב (ב' בראשית פרשת:)'ועיין

ב-ג ב, בראשית

אֲשֶׁר מְלַאכְתּוֹ מִּכָּל הַשְּבִּיעִּי בַּיּוֹם וַיִּּשְבֹּת עָשָה אֲשֶׁר מְלַאכְתּוֹ הַשְּבִּיעִּי בַּיּוֹם אֱלֹהִּים וַיְכַל: עָשָה אֶׁת אֱלֹהִּים יְבָרֶׁךְ ו ַ(ג)

וֹת לַעֲש אֱלֹהִּים בָּרָא אֲשֶׁר מְלַאכְתּוֹ מִּכָּל שָבַת בוֹ כִּּי אֹתוֹ וַיְקַדֵּׁש הַשְּבִּיעִּי: יוֹם

החיים אור שם

שלא ללמדנו שבא הוא הכתוב פשט. וגו אלהים 'ויכל

הוזכרה ולא כך אחר אחרת מלאכה שעשה תחשוב

בתורה- אלהים, ויכל אמר לזה שעלה מה כלה פירוש

עשה שלא כן גם שלל וכאן לעשות יתברך. בדעתו

אחרים ימים בששה השבת אחר מלאכה. והבן

לאומרו לב לתת שיש אלא עשה אשר צריך היה שלא

מלאכתו וגו' אלהים אלא. ויכל לומר

אומרו להעיר יש עוד השביעי ביום ביום כי משמע

ביום כי כן ואינו אותה וכלה מלאכה עשה השביעי

שכלה… הוא הששי דרך על לומר הכתוב שיכוין ונראה

עד ורועד רופף היה העולם כי קורח) (זוהר ז״ל אומרם

ונתייסד העולם ונתקיים שבת. שבאה

והוא העולם נפש ה' ברא שבת ביום כי הוא והכוונה

וינפש. שבת השביעי וביום אומרו סוד. . לומר שנתכוון

ש כיון שבת שפע נשפע פירוש וינפש שבת בא פירוש

לכל נפש היה לא השבת דם קו כי הנבראים, בכל החיוני

. הנבראים

וגו אלהים הכתוב,'ויכל שאמר והוא ה שכלה 'פירוש

מלאכתו… השביעי יום באמצעות

עצמו ביעי הש יום בריאת בתורה למצוא הרווחנו בזה גם

דכתיב ביומו יום בריאת התורה אותנו שהודיעה כדרך

וגו ערב 'ויהי וכאן הבקר והוית הערב הוית מגיד זה הרי

הוא הרי ולדרכנו זה, יום ת בריא שהודיע מצינו לא

. אמור

ת נ ת ו נ ת ב ש ה ש י נ ח ו ר ה ח כ ה

ב פסוק ב פרק בראשית החיים אור

לקרב ושלא השמיני ביום למול ה' למצות טעם שנתנו א) מד (תזריע התורה זוהר הקדוש בספר לרז״ל מצאנו וכן

הח- יום עד לה' 'קרבן נפש. בעל ויהיה השבת יום עליו עבור עד הוא הטעם כי

ויקרא ב יב,

ָה אִש לֵּאמֹר יִשְּרָאֵּל בְּנֵּי אֶל דַּבֵּר תִטְּמָא דְּוֹתָה נִדַּת כִימֵּי יָמִים שִבְּעַּת וְּטָמְּאָה זָכָר וְּיָלְּדָה תַּזְּרִיעַּ: כִי וֹל יִמ ְּמִינִי הַּש וֹם בַּי ו (ג)

עָרְּלָתו: ֹבְּשַּר

החיים אור שם

לסמיכת טעם לתת ונראה השמיני וביום מה עם

לעכבת טעם לתת שבא שלפניו, השמיני יום עד המילה

כסף במקנת שמצינו כמו ביומו למול צוה ולא (שבת

)קלה.

לשונם: וזה פ״ו) תצא (מד״ר אמרו …ורז״ל

עליו רחמים ה' שקנה לח' נימול התינוק למה כך האדם על שרחמיו וכשם כח, בו שיהיה עד

ומיום ) כז כב' (אמור שנאמר הבהמה על 'רחמיו

עכ״ל. ירצה והלאה השמיני

לא כח בו יהיה ים ימ בח' כי זה סוד גילה מי לדעת וצריך

יותר ולא. פחות

בזוהר שאמר מה הוא בדבריהם האמור כח כי ונראה שבת עליו שיעבור כדי שהוא ב) צא אמור מד. (תזריע השבת ביום בעולם הנשפעת החיונית נפש ותגיעהו

כח ז״ל שאמרו והוא קיימא, בן יהיה ואז כידוע, החיוני היה שבת שבא שקודם פ״ו) (ב״ר ז״ל שאמרו ותמצא והוא ע״כ. ונח נתחזק שבת שבא כיון ורועד רופף העולם

כח… בו שיהיה כדי שאמרו. מה

ל ע ו פ ב ת ב ש י ר מ ו ש ו ב ש י ש ה מ ב י ו ל ת ם ל ו ע ה ם ו י ק

לה פרק שמות

וַיַּקְהֵׁל (א) יִּשְרָאֵׁל בְּנֵׁי עֲדַת כָּל אֶׁת מֹשֶׁה ה צִּוָּה אֲשֶׁר הַדְּבָרִּים אֵׁלֶּׁה אֲלֵׁהֶׁם 'וַיֹּאמֶׁר

אֹתָם: לַעֲשֹת תֵּׁעָשֶׁה יָמִּים שֵׁשֶׁת (ב) קֹדֶׁש לָכֶׁם יִּהְיֶׁה הַשְּבִּיעִּי וּבַיּוֹם מְלָאכָה מְלָאכָה בוֹ הָעֹשֶׁה כָּל לַה' שַבָּתוֹן שַבַּת

: יוּמָת מֹשְבֹתֵׁיכֶׁם בְּכֹל אֵׁש תְבַעֲרוּ לֹא )(ג הַשַּבָּת: בְּיוֹם

החיים אור שם

החול… בימי מלאכה עשיית זכרון טעם תעשה. ימים ששת ירמוז אלא לעשות ה' הכינם אשר במלאכתם ימים ששת יקומו לא כי

קדש לכם יהיה השביעי יום אם שבת ישמרו לא אם אבל יהיו לא

שהקדמנו וכמו העולם, קיום נפש וא ה שבת כי ימים הששת השביעי ביום וגו' ויכל ב') (ב' פסוק בפירוש בראשית בפרשת

: יע״ש

החיים אור ג ב, בראשית

… הקיום חסר היה העולם כי למעלה שכתבנו מה לפי

העולם. . ועמד שבת שבאתה. עד זה פירושינו ולפי

קיט (שבת ז״ל שאמרו אחד במאמר רוח נחת מצאנו

)ב:

ה נעש כאילו וגו' ויכלו ואומר וכו' המקדש כל

ע״כ בראשית במעשה להקב״ה. שותף

כזאת שמע מי הנראה לפי ודחוקים רחוקים ודבריהם אין מלאכתו נגמרה שכבר בדבר וישתתף אדם שיבא היא מה עוד שותף. יעשה ובמה כלום מעשה אחר

שבאמצעותה הזאת הגדולה הפעולה זו השגה: ישיג

מנין מאוד עד גדול זה מעשה שיהיה יהיה לו ועוד להם

שותף… נעשה שהוא זה דבר לומר

אמת בפיהם ה' ודבר חכם יהגה אמת שפירשתי ולמה

צודק, בטעם כל העולם המקיים הוא שהשבת להיות כי אחרת שבת יבא ימים ששת עבור ואחר ימים ששת

א, חרים ימים ששת עוד ויקיימהו ויחייהו

קיומו הוא בעולם השבת מציאות כי לדעת ולך

שבת אין שבת מקיימים אין אם כי אותו, שמקיימים אחד שבת עליו חלל ב) קנא (שבת ז״ל שאמרו ותמצא

מה שבת שומר אין ואם ה הרב שבתות שישמור כדי

עושה. זאת

השבת" את המקדש ולזה״כל 'וכו - מקיים פירוש ומאמצעותו לשבת ישנו זה באמצעות קדושתו ושומר העולם המקיים הוא כי לדעת הראת העולם. מתקיים

וכהלכה כדין מזה גדול שותף לך ואי. ן

העולם חסר לא אדם אלהים ברא מיום כי לדעת ולך

שבת. שומר שהוא עולם יסוד צדיק המעמיד דבר

(שוח״ט ע״ה היה שבת שומר אדם כי קם ואחריו צב)

גמור. צדיק היה הוא כי בנו שת צדיקים כמה ואחריו וכו מתושלח שבת שומר השמש בא כבר נופל 'וכשזה

וכו אברהם שם 'נח - שבת שמירת פסקה לא ומשם כמאמרם שבתות שומרי היו במצרים ואפילו מישראל

ונכון פ״א) (שמו״ר. ז״ל

החיי אור תשא כי פרשת ם

באומרו ירמוז עוד החולה על שבת שתחלל לך אומר אני למה למיעוט טעם לתת שבתותי את - חילול קרוי זה אין

שבת שמירת קרוי זה אדרבה זה על הוא זה כפי הכתוב ושיעור הרבה, שבתות שישמור כדי אחד שבת עליו חלל

הדרך- בה שמירה מיעוט שתעשה ידי על הרבה שבתות שמרו ם, שבזה החולה על שבת לחלל הוא הדבר ומציאות

את הרבה. שבתות לשמור אחד שבת מחלל ה

כאותה בידו שבת ומחלל עבירה בעובר דוקא כי חברך, שיזכה בשביל חטא לאדם אומרים אין בזה אומרים ואין

אבל כו' חטא לו אומרים אין זה על מיתה וחייב שבת שחלל בתנור פת הדביק א) ד' (שבת שאמרו אמרה חולה

ח״ו… האל במצות מזלזל אלא זה אין מהדבר והנמנע יחלל לידו הדבר יזדמן אם ישראל מלך דוד אפילו חלל תורה

ד- חלק דעניא אפרקסתא שו״ת שפו סימן שונים עניינים

החורף בשבתות נפשי ברכי אמירת בדבר

… לאמר עוז נפשי תרהיבני על טעם וקוני יוצרי בעזר אני גם

אמירת ב פניך תסתיר עפמש״ש, החורף בשבתות נפשי רכי רוחך תשלח ישובון. עפרם ואל יגעון רוחם תוסף יבהלון (עי המתים תחיית על ז״ל שפי' האדמה. פני ותחדש 'יבראון באחרית המתים תחיית יש והנה ורד״ק). ורש״י טוב שוחר

מדי ג״כ ישנה אבל הימים, החורף ימות שבכל בשנה, שנה כח ואפס חבלו בארץ טמון כמת הוא שבאדמה הצמח כח הקטנים הברואים ממיני הרבה וישנם החיונית. התנועה טבע תקום האביב ובימי קבר, שוכני מתים הם החורף שבימי כל ואתם ויפרח יציץ השדה שיח וכל לתחיה, האדמה

וכל כלו הטבע כל כישן ויקץ ויחיו. ישובו ההם הברואים זאת ועשה פעל ומי עלומים. מלאו עצמותם כלמו, היצורים ויעשה ועושה ועשה הברואים לכל ומנהיג הבורא ה' הלא

בעינינו נפלאת היא המעשים, . לכל

חי השגחת כאילו דומה החורף שבעת פניך, תסתיר וז״ש ויציריה האדמה מכחות פנים בהסתרת הוא ב״ה, , החיים

תשלח הסתיו ימי כעבור אבל ישובון. עפרם ואל כו' ויבהלון האדמה פני ותחדש חדשה כבריאה כלם נעשו יבראון, . רוחך

החורף מתחלת באמרנו ב״ה אומן באמונת הדבקים ואנחנו

ב מזמור ישראל זמירות נעים עם סופו ועד מודים, נפשי רכי פועל הטבע ואין יצרו ידיו שכ״ז היצורים, כל ליוצר אנחנו

ברא בראשית כ״א בהויה, בין בהעדר בין עצמו מ ח״ו כלום כנודע הטבע בגימ'. אלוקים,

המלא וגבורתו לכחו ומשבחים מודים שאנו עצמו ובזה חיים שפע לתת מעלה של בפמליא כח מוסיפים אנו עולם,

נרבה עצמה אונים ולאין מתים. לפגרים

זה שאומרים ומה בשבת. דוקא

משום י״ל הק האוה״ח,'מ״ש וכ העולם, נפש הוא דש״ק

אש מלהבות קדשו דברות ע״ש. . שבת בו כי ע״פ בראשית ביומא ותתא דלעילא ברכאין וכל לה', נפשי ברכי וז״ש

. תליין שביעאה

ישראל של גלותן סמל בתורת החורף לנו נדרש זאת. עוד הנה כי כ״ט) ב' (שהש״ר כאמז״ל גאולתן יורה והאביב

הרביעית אי' )טי (ובילקו כתים מלכות זו עבר הסתיו הלך חלף הגשם כו' הכזבי' אותו ומטעת העולם את שמסימה הם מי כו'. הנצוחות בארץ, נראו הנצנים השעבוד. זה, לו,

הגיע הזמיר עת, כו'. המשיח ומלך אליהו כו' ר״י בשם ר״ב

ש זמן הגיע ישראל ל להגאל- שתגלה שמים מלכות, הגיע

כו הארץ כל על למלך ה' והי'."'שנ'

ברכי הסתיו בימי לאמר ז״ל קדמונינו לנו קבעו לזאת, אשר

שהוא האדמה כחות של והתחי' המיתה נאמר שבו, נפשי, תקוה לפתח כדי ותחיתה, העבריה האומה למיתת משל כשם כי מה', דרכי ונסתרה נואש נאמר לבל בלבינו

שלאמתת מעט עוד כי הטבע את ממית החורף אין הדבר, כי ישראל, תקות ומכלה ממית אינו הגלות כך ויחי, וישוב בבוא ישראל, יפרח ויציץ האלה היבשות העצמות תחיינה ישמח לעולם ה' כבוד יהי ואז האריאל, ויבנה גואל לציון

במעשיו… ה'

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

החזון שקודם למעשים - מטרתם של עם ישראל בעולם

בס״ד

**למעשים החזון שקודם**

**א. שמות פרק יט, א-ט**

מִצְּׁרָיִם מֵאֶרֶץ יִשְּׁרָאֵל בְּׁנֵי לְּׁצֵאת הַּשְּׁלִישִי בַּחֹדֶש הַּזֶה וֹם בַּי סִינָי: מִדְּׁבַּר בָאו מֵרְּׁפִידִים וַּיִסְּׁעו וַּיָבֹאו וַּיַּחֲנו בַּמִדְּׁבָר וַּיִחַּן שָם יִשְּׁרָאֵל נֶגֶד הָהָר: סִינַּי מִדְּׁבַּר

וַּיִקְּׁרָא אֵלָיו ה׳ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹה תֹאמַּר לְּׁבֵית יַּעֲקֹב וְּׁתַּגֵיד לִבְּׁנֵי יִשְּׁרָאֵל: אַּתֶם רְּׁאִיתֶם אֲשֶר עָשִיתִי לְּׁמִצְּׁרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְּׁכֶם עַּל כַּנְּׁפֵי נְּׁשָרִים וָאָבִא אֶתְּׁכֶם אֵלָי: וְּׁעַּתָה אִם שָמוֹע תִשְּׁמְּׁעו בְּׁקֹלִי וּשְּׁמַּרְּׁתֶם אֶת בְּׁרִיתִי וִהְּׁיִיתֶם לִי סְּׁגֻלָה מִכָל הָעַּמִים כִי לִי כָל הָאָרֶץ: וְּׁאַּתֶם תִהְּׁיו לִי מַּמְּׁלֶכֶת כֹהֲנִים וְּׁגוֹי קָדוֹש אֵלֶה הַּדְּׁבָרִים אֲשֶר תְּׁדַּבֵר אֶל בְּׁנֵי יִשְּׁרָאֵל:

וַּיָבֹא מֹשֶה וַּיִקְּׁרָא לְּׁזִקְּׁנֵי הָעָם וַּיָשֶם לִפְּׁנֵיהֶם אֵת כָל הַּדְּׁבָרִים הָאֵלֶה אֲשֶר צִוָהו ה׳: וַּיַּעֲנו כָל הָעָם וַּיֹאמְּׁרו כֹל אֲשֶר דִבֶר ה׳ נַּעֲשֶה וַּיָשֶב מֹשֶה אֶת דִבְּׁרֵי הָעָם אֶל ה׳:

**ב. ברכות התורה**

ברוך אתה ה׳ א-לוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. …ברוך אתה ה׳ נותן התורה.

**ג. עין אי״ה – שבת פ״ט, פסקה כג**

בתרי בשבא אמר להו ״ואתם ממלכת לי תהיו כהנים. ״ שלא יתטשטשו ותהיה הסגולה הרוחנית מתדלדלת, ולמטרת קיבוץ הכוחות עברה המנוחה.

זאת היא הסגולה המגמתית שהיא בצורותיה מפני כשלון כח, תפארתה מופיעה מיד סגולה ביקרת מכשיריה. אבל גם לפני התגלמות המכשירים היא מוכרחת וצריכה לצאת אל הפועל אחרי שישתלמו ההכנות הגדולות הדרושות להתגלות אור של מצב, כבר נמצאת בעינה בכחה.

מיד בתרי בשבא, עוד לפני, נאמרה כבר המטרה האחרונה, היותר אחרונה, מטרת סגולת הנשא ברוממותה של הנשמה והשלטתה על החיים, ״ואתם״ האמיתית של האומה בכללה, הקדושה במהותה העליונה, שתבלטת מ כולו, וקדושים בחייהם החיצוניים והפנימיים מדריכים עליונים לעולם ומורים, ״ואתם ממלכת לי תהיו כהנים״ ו״גוי קדוש״ צופיה ד׳ שעין מרחוק לנהל את כל היחידיים והלאומיים. אלה הגדולות הן התוצאות המאוחרות, היותר אחרונות.

להודיע שהמטרה האחרונה היותר בטוחה היא, אם הסיבובים אליהן. וסוף מעשה במחשבה תחילה, שכדי להשיגה אותה כ״כ, הדרכים הם תפצלים הם משמשים כולם והטובים והרעים המכשירים מכלל השליבות שדורכים על ידן אל רום ראש פסגת הגיהנם, הם גם שנבראו בשני, ¹ והמחלוקת והכנה ופעולה בחירית, כבר הובטחנו אל מה שיהיה ולפני כל בר אלהינו יקום לעולם. ² אבל המטרה ד עצמית בסגולה גם מראש והוה באחרית הימים,

בתרי בשבא אמר להו ״ואתם לי תהיו מקדם, ממלכת כ״הנים. ״

¹ ב״ר ד, ו. ² ישעיה מ, ח.

**ד. עין אי״ה – שבת פ״ט, פסקה כד**

אחרי שמציבים בתלתא. בשבא א״ל מצות הגבלה.

אז יש את האידיאל, הנעלה המרומם והרחוק ב, יפעת תפארתו, והנשמות מתעוררות להגיע אליו. אם באים לחוש התפרצות פתאומית מפני, עוזבת ה את כל דרכי ההדרגה ומביאה הריסות ושבירות בעולם. אז מאפילים את הדעת לצמצם את הרעיון לפני התגלותו של האור הגדול המאיר אפסי עולמים, והרחב השואפת לגדולות, האדם.

אבל אחרי שהזוהר העליון ומטשטשים את הצורה הרוחנית העליונה של נשמת ה, והשאיפה העליונה להמטרות הגדולות החובקות ודו הכללי, יוצג בתמונתו הבהירה לעיני הרוח בה, זיו חייה והתקוממות הנשמה, אז תצא לולם ע להתעוררותה במלא אורה, אין לחוש זרועות, גבולים עוברת. ע״כ רק אחר שכבר נאמר כ״כ לרפיון ורשלנות כמו שיש לחוש להתפרצות,

הוצג לעיני ישראל שמגדל האורה שבא אחרי ״ואתם ממלכת לי תהיו כהנים״ בתרי בשבא, ובתלתא שטף המרוצה שלא יעבור גבולות רוממות שאיפתם הגדולה והמאירה, וצריכים לעצור בעד. אמר להו מצות הגבלה בשבא.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

עצת יתרו - חידא לפרשת יתרו

יתרו עצת

יתרו רשת לפ חיד״א

יש מי שכתב דאיך יתכן דמשה רבינו ע״ה לא ידע עצה זו מדעתו, ואם הוא לא ידע איך ה' לא ידע עד שבא יתרו. אמנם אפשר נחל קדומים יתרו.

דמשה רבינו לא רצה בזה שלא לתת מקום לדיינים שיכשלו, ומזה יצאו כמה חטאות ולא ישפטו אמת, או מקנאה שיעלו שררה וכיוצא. ושנאה ורבינו. אך יתרו כשא״ל העצה הוכרח להסכים, כי הוא ידע בעצמו שיוכל להכיל את כל המשא כי אלהים רוח בו, וגם שלא לומר דלגבי דידיה אין זה כל משא שהיה נראה גסות, שלא יאמרו שהוא רוצה להשתרר ושלא ירים איש ראש בלעדו.

ולי נראה דודאי משה רבינו ע״ה יכול להכיל הכל, וגם ה' יתן לו כח בעודנו רובץ תחת משא העם. אמנם לפי האמת זהו רצון הרוח, עכ״ד.

ולזכות יתרו המתין הקדוש ב״ה עד שבא, כי זה תיקונו להגדיל מערכות ישראל ולעשות יקר לראוי ל-ה', דקין כפר להם. וכן אמרו רז״ל על דרך זה כן בנות צלפחד, ואמר לית דין ולית דיין, אלא שזכו בנות צלפחד ונתגלגל על ידיהן. וה״נ נימא גבי יתרו, ודוק. ועתה הוא השתדל למנות דיינים כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל.

אמרו במכילתא שאל יהודה איש כפר עכו ר״ג: יתרו חומת אנך ה, מה ראה משה לומר ״כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, ואם לאו מה יאמר, אמר יפה. וצריך ביאור ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״ כשהוא אומר.

ואפשר במ״ש הרב בני חיי (ר׳ חיים בן מנחם אלגאזי, רודוס) דטעם דמרע״ה שלא מינה דיינין היינו דמורה הלכה בפני רבו, מיתה חייב. ואמר לו יתרו: ואיך אפשר שיהיו דיינים בפניו? דיכולים לדון דבר פשוט שאינו הוראה. וזה שאמר ״וְכָל הַדָּבָר הַקָטֹן יִּׁשְפְטּו הֵם״. ואפשר דיהודה איש כפר עכו קשיא ליה מה היא טענה זו, והיינו כמו שתרגם אונקלוס למתבע אולפן, וכי יפלא ממנו שבאים לדין. והשיב כשהוא אומר ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, דיכולים לדון דבר פשוט שאין בו דין הלכה מורה כמדובר.

ולפ״ז דהויכוח שלהם היה משום דין הלכה מורה, אמר שהם תלמידים ואסורים להורות הלכה בפני רבם. ואפשר לרמוז במ״ש ״וְׁשָפַטְתִּי בֵין אִּיׁש וּבֵין רֵעֵהּו וְהֹודַעְתִּי אֶת חֻקֵי הָאֱֹלהִּים וְאֶת תֹורֹתָיו״. והוא כמ״ש פ״ק דמגילה וחולדה מתנבאה היכי במקום ירמיה, ומשני חולדה קרובת ירמיה ולא מקפיד עלה. והגהות (אשרי פ׳ הדר) הוכיח מכאן דאם רבו אינו מקפיד שרי. ואני עמדתי עליהם בעניי במ״א, ואמת הן דבדברי הג״א הללו, וגם סיים בפ׳ או במאמר בהג״א דיש לגמגם.

ומ״מ דרך דרש נהגו הקודמים כתנהגו לפנינו ולפנינו, דכשיש סברא בעולם רומזים בפ׳ או במאמר. והנה מוכח מסוגית אעפ״י (ס ב) דרבו מוחל דהגם מסתייעא מלתא להורות כהלכה. ועפ״י ז״ה אפשר לומר, דיתרו גם ידע דאסור לתלמיד להורות בפני רבו. אמנם סבר דמרע״ה ענוו מכל האדם ואינו מקפיד, וזהו שדקדק יתרו לומר ״מַדּועַ אַתָה יֹוׁשֵב לְבַדֶָך״, רצה לומר ״מדוע תשב לבדך״ כמ״ש מרמ״ה, כי בכה״ג דהוי לי ה ליכא איסור מורה הלכה בפני רבו.

ומשה רבינו ע״ה השיב לומר ״מַדּועַ אַתָה״ מדוע שיש לך ענוה גדולה ואינך מקפיד, ״וְׁשָפַטְתִּי בֵין אִּיׁש וּבֵין רֵעֵהּו וְהֹודַעְתִּי אֶת חֻקֵי הָאֱֹלהִּים וְאֶת תֹורֹתָיו״ וכו׳. אך יתרו רמז לו דהגם דאינו מקפיד ושרי ״וְׁשָפַטְתִּי״ שאמר, מכל מקום מסתייעא לא ״וְהֹודַעְתִּי״ [הם דאם] וכו׳, דאם שופטים אחרים אינם מודיעים חקי האלהים, מסתייעא לא להו מלתא. וא״ל יתרו דידונו הפשוט שאין בו דין הלכה מורה, אפילו לרב שמקפיד.

אמנם וצריך ביאור. ואפשר דכונת יתרו למשה רבינו לומר שהיה מזלזל בכבודן של ישראל, שהוא יושב וכלם עומדים, דף פני דוד. וז״ש ״מַדּועַ אַתָה יֹוׁשֵב לְבַדֶָך״, בישיבה, ובעלי דינין בעמידה ודיינים בישיבה, דתיסגי דהבע״ד לחודייהו עומדים בעמידה ולא ישבו. והיינו דשאל ר׳ יאודה איש כפר עכו מה ראה משה לומר ״כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, והיא גופא שאל על העם הבאים דמדוע קמו עמדו, ותריץ כשהוא אומר ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, כלומר מה היא תשובה זו. וכמו שתרגם אונקלוס למתבע אולפן, אמר יפה, כלומר תשובה נצחת השיבו דכלן באים ללמוד תורה. וזהו ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״.

וכתב הרמב״ם דבראשונה הרב יושב והתלמידים עומדים, וכיון שהם באים ללמוד תורה עומדים ובכללם. ולכן הכל בעמידה, והם לומדים תורה בכלל ופרט. ״וְׁשָפַטְתִּי בֵין אִּיׁש וּבֵין רֵעֵהּו וְהֹודַעְתִּי אֶת חֻקֵי הָאֱֹלהִּים וְאֶת תֹורֹתָיו״.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סדר שיבה טובה

סדר שיבה טובה

כתב הבא״ח כשיגיע לששים או לשבעים נכון ללבוש בגד חדש או יקח פרי חדש ויברך עליו שהחיינו, ויכוין גם על שנותיו.

יש עושים סעודה כשיגיעו לשבעים, וכן טוב שאדם מגיע לגיל שישים שיעשה סעודה כיון שיצא מדין כרת.

אדם שהגיע לגיל שביעים וכן שמונים, טוב שיאמר את התפילה וילמד את סדר הלימוד שתיקן הרה״ג חיים פלאג׳י זלה״ה בספרו 'קול החיים'.

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וַאֳדוֹנֵי הָאֳדוֹנִים, אֶהְיֶה אֲשֶר אֶהְיֶה, אַל תְּרַפֶּה אֶת יָדַי לְעֵת זִקְנָתִי מִלַּעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִלְּקַיֵּם הַמִּצְוֹת, אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי. וְאַל תַּקְהֶה אֶת שִׁנַּי בְּבָנַי וּבִבְנוֹתַי וּנְכָדַי וְנֶכְדוֹתַי, שֶּלֹא יָמוּת שׁוּם אֶחָד מֵהֶם בְּחַיַי. וְתָמִיד אֶהְיֶה מְיֹשָּׁב בְּדַעְתִּי וְשִׂכְלִי לְעָבְדְּךָ בֶאֱמֶת. וְלֹא יִהְיֶה פְּסוּל בְּזַרְעִי עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְתֵן בִּי כֹח וּבְרִיאוּת וְאֹמֶץ וְחֹזֶק בְּכָל אֵבָרָי וְגִידָי. וְיֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ עָלַי לָתֶת בִּי כֹח בְּכָל אֵבָרָי שֶׁלֹּא יָזוּבוּ וְלֹא יִדְאֲבוּ. וְתֶעֱרָב שְׁנָתִי עַל מִשְׁכָּבִי. וְתַצִּילֵנִי מִכָּל רוּחוֹת רָעוֹת. וְיִהְיֶה לִי שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁלֹּא יִכְהוּ עֵינַי וְלֹא יִמְעֲדוּ קַרְסלַּי וְלֹא יֵחָלְשׁוּ אֵבָרַי. וְתִתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרַי וְתַחֲלִימֵנִי וּתְחַיֵּנִי. וְלֹא יִתְבַּטְּלוּ מְזוֹנוֹתַי וְלֹא יָנוּסוּ לְחָיַי, עַד אַחַר אֳרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים. בְּמִיתַת נְשִׁיקָה בְּכֶלַח עֲלֵי קֶבֶר, כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ שְׁבַע יָמִים. רְפָאֵנִי יְיָ וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵּעָה כִּי תְּהִלָּתִי אָתָּה. כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה. בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. אָמֵן וְאָמֵן.

רִיבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תַּרְפֶּה יָדַי לְעֵת זִקְנָתִי מִלַּעֲסוֹק בְּתוֹרָהּ וּמִלְּקַיֵּים הַמִּצְווֹת. אַל תַּשְׁלִיכֵינִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כּוֹחִי אַל תַּעַזְבֵינִי. וְאַל תַּקְהֶה שִׁינַּי בְּבָנַי וּבִבְנוֹתַי, שֶׁלֹּא יָמוּתוּ שׁוּם אֶחָד מֵהֶם בְּחַיַּי. וְתָמִיד נִהְיֶה מְיֻושָּׁבִים בְּדַעְתֵּנוּ וְשִׂכְלֵנוּ לְעָבְדָךְ בֶּאֱמֶת. וְתֵן בָּנוּ כֹּחַ וּבְרִיאוּת וְאוֹמֶץ בְּכָל אֵבָרֵינוּ וְגִידֵינוּ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

סדר הלימוד

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהיֵכֶם חַיִּים כּלְּכֶם הַיוֹם: לְמַעַן תִּירָא אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְמֹר אֶת כָּל חקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֹן יָמֶיךָ: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט:

תהלים פרק יב

לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד: הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם: שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ: יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ: מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ: אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם: אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם: סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם:

תהלים פרק יג

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי: עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי: הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה' אֱלֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת: פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט: וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי:

תהלים פרק עא

בְּךָ ה' חָסִיתִי אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם: בְּצִדְקָתְךָ תַּצִּילֵנִי וּתְפַלְּטֵנִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנְךָ וְהוֹשִׁיעֵנִי: הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹן לָבוֹא תָּמִיד צִוִּיתָ לְהוֹשִׁיעֵנִי כִּי סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה: אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ: כִּי אַתָּה תִקְוָתִי אֲדֹנָי ה' מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי: עָלֶיךָ נִסְמַכְתִּי מִבֶּטֶן מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי בְּךָ תְהִלָּתִי תָמִיד: כְּמוֹפֵת הָיִיתִי לְרַבִּים וְאַתָּה מַחֲסִי עֹז: יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ כָּל הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ: אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי: כִּי אָמְרוּ אוֹיְבַי לִי וְשֹׁמְרֵי נַפְשִׁי נוֹעֲצוּ יַחְדָּו: לֵאמֹר אֱלֹהִים עֲזָבוֹ רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ כִּי אֵין מַצִּיל: אֱלֹהִים אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי אֱלֹהַי לְעֶזְרָתִי חישה חוּשָׁה: יֵבֹשׁוּ יִכְלוּ שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי: וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ: פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת: אָבוֹא בִּגְבֻרוֹת אֲדֹנָי ה' אַזְכִּיר צִדְקָתְךָ לְבַדֶּךָ: אֱלֹהִים לִמַּדְתַּנִי מִנְּעוּרָי וְעַד הֵנָּה אַגִּיד נִפְלְאוֹתֶיךָ: וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹהִים אַל תַּעַזְבֵנִי עַד אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר לְכָל יָבוֹא גְּבוּרָתֶךָ: וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ: אֲשֶׁר הראיתנו הִרְאִיתַנִי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת תָּשׁוּב תחיינו תְּחַיֵּינִי וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי: תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי: גַּם אֲנִי אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ: גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ כִּי בֹשׁוּ כִי חָפְרוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתִי:

תהלים פרק צ

תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל: תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה: זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף: בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ: כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ: שת שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ: כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה: מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ: לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה: שׁוּבָה ה' עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ: שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ: שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה: יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

תהלים פרק קטז

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי: כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא: אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא: וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי: חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם: שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ: שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי: כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי: אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים: הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד: אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב: מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו: אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי: לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ:

תהלים פרק קיז

הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים: כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ:

תהלים פרק קיח

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ: ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם: ה' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי: טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם: טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים: כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם: סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם: סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם: דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל וַה' עֲזָרָנִי: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה: קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל: יְמִין ה' רוֹמֵמָה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ: יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי: פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ: זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ: אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה: אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה: מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ: אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא: בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה' בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה': אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

תּוֹדִיעֵנִי ארַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת-פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח: מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה-טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי: הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים וְלֹא-נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ: הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי: אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי: גְּמל עַל- עַבְדְּךָ אֶחְיֶה וְאֶשְׁמְרָה דְבָרֶךָ: הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי: הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי: זאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי: יְבאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי: כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ: לְעוֹלָם לֹא-אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי-בָם חִיִּיתָנִי: נַעֲנֵיתִי עַד- מְאד יְהוָה חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ: סָמְכֵנִי כְאִמְרָתְךָ וְאֶחְיֶה וְאַל-תְּבִישֵׁנִי מִשִּׂבְרִי: צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה: רְאֵה כִּי-פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי יְהוָה כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי: תְּחִי-נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעְזְּרֻנִי: כִּי-בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים: תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמּקְשֵׁי מָוֶת: יִרְאַת יְהוָה מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמּוֹקְשֵׁי מָוֶת: יִרְאַת יְהוָה לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל – יִפָּקֶד רָע: חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי:

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שאלה שבועית בהלכה 7 בשלח תשפב

פרשת ערש״ק בס״ד ב תשפ״ב שלח

בהלכה▫ שבועית שאלה טבדי בנימין הרב

מ מומחה. קורא בעל יש שלנו הכנסת בבית איחר– הוא האחרונה שבשבת ה שע אחר קורא ועלה

כלל- בקיא שאינו "ראשון קריאת את "והחל הק באמצע. השאלה. המומחה הקורא הגיע ריאה

היא האם המומחה יכול היה מ בתורה לקרא להתחיל להמתין צריך היה שמא או יד שהקורא

העלי את יסיים השני בעליה רק בתורה ולקרא הראשונה הי י. ה

בירושלמי הדין מקור

מובא: ג) (ה, ברכות הירושלמי בתלמוד

קורא היה יוחנן רבי בשם חייא ר' ונשתתק בתורה -

שהתחיל ממקום יתחיל תחתיו עומד שהוא זה

הראש ון.

השתתק בתורה קורא ה שא ם להלכה פוסק הירושלמי

כלשהי מסיבה הקריאה באמצע - אותו שמחליף זה

בתורה– לקרא תחתיו ועומד התחיל שבו מהמקום מתחיל

. הראשון

הדבר: טעם את מבאר גם ירושלמי

שפסק ממקום את אמר אם - נתברכו הראשונים

נתברכו והאחרונים לאחריהן נתברכו ולא לפניהן

לפניהן, נתברכו ולא לאחריהן וכתיב ח יט ][שם

ה 'תורת נפש משיבת תמימה - כולה שתהא

תמימה.

בפשטות העולה, החדש שאם היא, הירושלמי כוונת

העליי לקרא״אמצע יתחיל הראשון, את המחליף " ה – אז

הראשונה. הברכה את זו בנקודה לברך יכול לא הוא

של הראשון החצי על ש היא התוצאה, ממילא העלי יה

היית ידי (על בתחילה התורה על ברכה ה הראשון )העולה

(על בסוף ברכה תהיה השני החצי ועל בסוף ברכה, ללא

לל השני העולה )ידי ב א מעורר זה מצב לה. ההתח על רכה

בקריאת "תמימות" חוסר של בעיה הירושלמי פי על וחסרון לסופה, תה מתחיל תתברך שהתורה ראוי התורה.

או הראשונה בברכה האחרונ ה בתמימות חיסרון משדר

. זו המחליף– העולה על כן על את להתחיל העליי ה

. מהתחלה

הירושלמי בהבנת והרמב״ם הראשונים מחלוקת

רבנו הראשונים רוב הראשונים. נחלקו זו שבנקודה אלא (

רא״ש, ר״ן, , יונה שהעו סוברים מרדכי) לה צריך המחליף

את להתחיל רק לא העליי מהתחלה ה – את לברך גם אלא של הפסוקים כל את לקרא מהתחלה, הראשונה הברכה

העליי ה – ולברך. בסוף בפשט מאד מובנת זו שיטה כיוון שהירושלמי מה גופא זה לכאורה שהרי הירושלמי,

אליו– שתהיה את חייבו זו מסיבה ובסוף. לה בתחי ברכה לתחילת לחזור המחליף העולה העליי ה. כנ״ל

אך הרמב״ם שיטת להלכה פוסק הרמב״ם. שונה '(הל

ו: יב, )תפילה

ונשתתק …קרא ממקום ויתחיל תחתיו אחר יעמוד

בסוף. ומברך שנשתתק הראשון שהתחיל

הברכה את לברך שצריך כלל הזכיר לא הרמב״ם

החזרה על רק הוא הרמב״ם בדברי הדגש. הראשונה הקריאה– לתחילת ברכה ולברך הסוף עד לקרא ומשם הרמב״ם: שיטת את הסביר יוסף הבית אחרונה.

לפניו- יברך ולא שפסק ממקום יתחיל תאמר שאם

של מקריאתו מובדלת זה של ו שקריאת נראה יהא

ראשון…

הראשון שהתחיל ממקום שיתחיל אומרים אנו כן ול

וברכת היא אחת קריאה כולה כאילו הוי דהשתא

אחרון ברכת וכן כולם הפסוקים לכל תעלה הראשון

כו הפסוקים לכל כן גם תעלה בסוף שמברך לם, כן

הרמב״ם. דעת ליישב לי נראה

יתחי המחליף העולה שאם היינו, נראה מהאמצע ל הדבר לקריאה בתחילה שנאמרה הברכה בין קשר אין כאילו

המחליף שהעולה בשעה אך החדשה. "חריג דבר "עושה

מהתחלה– ומתחיל "משלים רק לא שהוא הדבר "ניכר אז שהתחיל ממקום מתחיל הוא אלא שחסר, מה את לקריאה כבר שנאמרה הברכה את לחבר בכוונה. הראשון

המחודשת– לקריאה קשורה הראשון של הברכה ממילא

ומוקפת "תמימה" סופה ועד מתחילה שהקריאה כך התורה. בברכות

הלשון בזה ערוך בשלחן נפסק להלכה א קמ:), (או״ח

ממקום יתחיל העומד, ונשתתק בתורה הקורא

ובסוף, בתחלה ויברך הראשון, שהתחיל ולהרמב״ם

בתחלה יברך. לא

השולח ן שהעולה הראשונים רוב שיטת את הביא ערוך

לתחי חוזר המחליף ל בברכה הקריאה ת אחר ורק, כך

אכן. ברכה לאל להתחלה שיחזור הרמב״ם דעת את הביא להלכה שהעיקר כתבו הפוס' – כשיטת הראשונים רוב –

סק״ד שם (משנ.)ב שיחזור״ויברך

יונה– רבנו של חידושו ק ופ ס שנשת בעולה ההלכה תק

שבין להבדל הקשורה יסודית הערה כאן מעיר יונה רבנו בפשט התלמוד. בזמן מקובל היה שלכאו' למה מנהגנו

הקורא בעל גם היה העולה התלמוד בזמן ש נראה הדברים

– ברוב זאת עם ישראל. מקהילות בחלק שמקובל וכפי יונה– רבנו של בזמנו גם וכך, כיום הקהילות מקובל היה

קורא– והבעל שהעולה הנם ד שתי נפרדות ומ. יות לאור שהעולה במקרה הדין מה בשאלה, יונה רבנו דן זאת אחר והעלו הקריאה את להפסיק צריך והיה נשתתק

במקומו – וזה לשונו הרי״ף: מדפי ב כג, ברכות )(תר״י

המקומות ברוב עכשיו נוהגין שאנו למנהג ואפילו

הפסוקים קורא שהחזן - אחר ועלה האחד שתק אם

לקרוא החזן שהתחיל ממקום שיתחיל צריך תחתיו

הא. 'עם

לא ואפי' החזן עם קורא שהא' הוא שהדרך חדא

במקומו קורא שהחזן הוא שדרך כיון הוא יקרא

ליה… דיינינן הוא קורא כאילו

והתחלף– השתתק העולה אם ובעל הקורא אותו נשאר

קורא– בעל להתנהג צריך החדש שהעולה יונה רבנו פוסק ההלכה כמו בדיוק שהיית ה הבדל היה שלא הגמרא בזמן

הגמרא שבזמן שכמו והיינו לעולה. קורא הבעל בין אם

משתתק– היה הקורא) גם (שהיה העולה לחזור עליו היה

(ל להתחלה ל ולרמב״ם ברכה, עם הראשונים רוב לא

)ברכה – מקומו על שנשאר קורא בעל שיש במקרה גם כך התחלפו העולים. ורק

א כקור נחשב העולה קביעתו: את מסביר יונה רבנו

מברך- העולה לכן כעונה."מע "שו מדין בעצמו הגם

הקורא בעל את שומע אלא בפיו קורא שאינו (ולכתחילה

בלחש בשפתיו גם שיקרא )ראוי – כי ה כקורא ב נחש עולה בזמן העולה כמו בדיוק לכן קריאתו. על נסובה וברכתו

, שהשתתק הגמ' כך במקום גם בפועל קורא אינו שהעולה

מדין רק אלא " כעונה "שומע – העולה המחליף חוזר

לתחילת העליי ה.

הרמ" גם פסק כך ולמעשה: א

הכי. דינא קורא, שש״ץ הזה בזמן ואפילו הגה:

ההפוך– במקרה הדין מה שהבעל השתתק קורא

וה והרמ״א יונה רבנו בו שדנו מה כל נה במצב הוא

שהע והתחלף– השתתק לה ו על נשאר קורא הבעל ואילו הפוך– הוא המצב שאלתינו בנידון מקומו. קורא הבעל

יונה רבנו מדברי לכאורה נשאר. העולה ואילו התחלף

להסיק– אפשר שום בזה אין התחלף קורא הבעל שאם

ה״קורא הוא שה״עולה" לנו הסביר יונה רבנו "רי שה פגם. כאן– האמתי העולה של שופרו רק הוא. קורא והבעל בעלי- מספר יהיו אם גם ממילא אחד– ועולה קריאה

נחשב וממילא סוף. ועד מתחילה קורא ה הוא שהעולה העולה– של והאחרונה הראשונה הברכה על חלים וכפי תמימה" ה' "תורת בזה ומתקיים שלו, ה״קריאה"

הירושלמי. שהצריך

בזה המחמירה דעה הביא החיים בכף זאת עם שם (כה״ח

)סק״ז:

אבל אחר ש״ץ לעלות והוכרח הש״ץ נשתתק אם

ולברך לחזור העולה צריך אין במקומו עומד והעולה

יש השני הש״ץ מקום ומכל בסוף, רק תחלה ב

ויש הראשון, שהתחיל ממקום דיתחיל אומרים

כדעה והעיקר שפסק, ממקום דיתחיל אומרים

חיים ארחות יעו״ש, ע״ב ס' דף חיים דרכי הראשונה.

א. 'אות

זכיתי לא למצ כף מפנה שאליו חיים" "דרכי ספר את א ו שיטת פי על זה פסק להסברי לענ״ד נראה אך החיים.

. הרמב״ם צריך השתתק העולה שאם פסק הרמב״ם הרי ש לתח לחזור המחליף העולה. רכה ב ללא אך הקריאה, ילת נראה כך ידי שעל הדבר בטעם הסביר יוסף הבית

ש כל על חול ת הראשון של שהברכה רוצה המחליף

הקריאה אנו שומעים כן אם הסוף. עד מהתחלה ברצף

מרישא תמימה קריאה ל ע חלה שהברכה מהרמב״ם

ו והואיל. לסיפא מבי הרמב״ם ריאה הק ברצף עניין שיש ן

– ידי על עין למראית אפי' בקריאה הפסקה כל ממילא מקומו– על נשאר שהעולה (הגם הקורא בעל )התחלפות

פוגעת ב התור. ה של "תמימה"

לכן בכלל. החיים כף פסק וכן חידוש, הוא זה הסבר אמנם

טרחא שאין והיכן לכתחילה רק לזה לחוש כתבו הפוסקים

דצ בורא ש וכפי – תשובות בפסקי כתב א: )(קמ,

בכוחו ואין קריאתו באמצע שנחלש קורא בעל

הקבוע קורא בעל שאינו או הקריאה, , להמשיך

להתחלף יכולים הקבוע, הגיע קריאתו ובאמצע

אמנם הראשון, שפסק מהיכן הקריאה ימשיך והשני

שהתחילו ממקום השני שיתחיל נכון טוב מהיות

טירחא משום בזה אין אם העולה ה לז לקרוא

העולה לקרוא הראשון הספיק שלא כגון דציבורא,

פסוקים. מספר אלא

פשוט יותר פתרון יש בשבת

הדיון התחיל שממנה והשאלה שהואיל לציין יש כן כמו

בשבת– עוסקת הרי הוסיף ל נוהגים ישראל כל שבשבת שון הרא קורא שהבעל היא הנכונה הדרך כן ואם עולים.

מג פחות ולא פסוק בסוף 'כול, שי היכן קריאתו את יסיים בה. שעומד הפרשיה מסוף פסוקים בעליה מכן לאחר

כרגיל לקרא יוכל המומחה הקורא בעל. הבאה אנחנו כך לשיטת אפי' ב״תמימה" פגיעה שום יוצרים לא

טוב זה פתרון כאמור. המחמירים בשבת– דווקא שאפשר

וכדומה חודש ראש חול, ביום אך עליות. להוסיף – שלא

עליות– מוסיפים כפי להלכה לחזור צריך שצוינה. לעיל

טוב– ביום עליות הוספת לגבי יש מחלוקת בזה. מנהגים כך ואכן טוב. ביום עולים להוסיף שאפשר פוסק הרמב״ם

המזרח עדות בני. נוהגים שלמעשה כותב הרמ״א אך

נהג באשכנז להחמיר ו למעט בזה, מ קרים (עי 'חריגים

שם ומשנ״ב א רפב, .)או״ח

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סיום מסכת מגילה

בס״ד, שבט תשפ״ב

סיום מסכת מגילה

בגמ': כל האוחז ס״ת ערום וכו'.

פירש״י וכל המפרשים שאם הס״ת ערום בלי מטפחת והוא אוחז בו בידיו, נקבר ערום וכו'.

ר' חיים מבריסק ביאר שהאדם ערום כשהוא אוחז בתורה, לפיכך נקבר ערום.

ובשפ״א פירש כי התורה יש בה עומק לפנים מעומק, ואוחז ס״ת ערום היינו שחושב שהתורה היא רק כפשוטה וכבר עמד על כל כוונת התורה יעוש״ד.

בגמ': משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג.

הב״י או״ח (ריש סי' תכ״ט) הקשה, דמצינו בדברי חז״ל שמשה תקן להם לישראל שיהיו דורשין הלכות חג בחג הלכות פסח בפסח, משמע דוקא באותו יום דורשין בעניניו של יום, ובמס' פסחים ו' מצינו שואלין ודורשין שלשים יום לפני הפסח בהלכות פסח, והביא תירוץ ע״ז בשם הר״ן ע״ש.

תירץ המהרש״א: ״לגבי פסח שאחז״ל שיהו שואלין ודורשין קודם הפסח ל' יום היינו שאינן מענינו של יום דברים הצריכין קודם הפסח כגון ביעור חמץ והגעלה ושמירת המצות משעת טחינה״

הרב קוק בטוב ראיה (מגילה לב) עונה בלימוד התורה ישנן שתי מטרות:

א. ידיעת ההלכות כדי לקיימן למעשה.

ב. תכלית עצמית בלימוד תורה.

בפסח צריך ללמוד את ההלכות היטב כדי לקיים את כל פרטי הדינים הרבים הקשורים לחג. בשאר החגים יש תקנה מיוחדת של משה רבנו לעסוק בתורה באופן הקשור בעניינו של החג.

(לא אמרתי: מהרש״א:

״והא דנקט בברייתא שלש רגלים פסח ועצרת וחג ולא נקט נמי ר״ה ויוה״כ דכתיבי ג״כ בזו הפרשה?

י״ל דלא תיקן משה בשאר מצות משום דלא אתיין מזמן לזמן וה״נ ר״ה ויוה״כ לא מקרו מזמן לזמן דיש לאדם ליתן לבו לתשובה בכל השנה כמו בר״ה ויוה״כ משא״כ בשלש רגלים דמצותן בזמנן בענינו של יום. ומה״ט נמי מספקא לן בפרק בכל מערבין אם אומרים זמן בר״ה דלא מיקרי שפיר מזמן לזמן אלא שלש רגלים דכתיב בהו מצות ראייה ושמחת חגיגה״.)

הכנה למסכת מועד קטן: סיפור של הרב קרליבך, למען אחי ורעי עמ' 71. על דוד שאמר לאחיין שלו שימשיך את לימוד מסכת מועד קטן שהוא הפסיק בדף ז'.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מחלוקת הראשונים בלא תקרבו

ד״בס לא מחלוקת הראשונים 'ב ' ערווה לגלות תקרבו

ויקרא ו פסוק יח: פרק

לא בשרו שאר כל אל איש איש

א ערוה לגלות הªתקרבו 'י

ף יג: א״ע ד שבת

ועי אכל לא ההרים "אל לאªת''ש יו אשתª ואת ישראל בית גלולי אל שא אשה ואל טמא לא רעהו לאª דה

אשה מקיש ב" דהª לאשת, רעהו יקר והיא בבגדו הוא רעהו אשת מה

אסור- בבגדה אשתו אף הואª דה

ש''מ אסור בבגדה והיא. בבגדו

לא פדת ר' דאמר פדת דר', ופליגא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי

בלבד עריות כלªש אל איש איש אמר

… ערוה לגלות תקרבו לא בשרו שאר מ הוה רב מבי אתי הוי כי שקªעולא

ואמרי חדייהו אבי יה לאחוות להו דידיה ופליגא ידייהו אבי לה

שום אפי' עולא דאמר אדידיה אסור קורבה אמרי לך לך משום לאª לכרמא סחור סחור זירא

: תקרב

תוספות

לידי בא י שלא בעצמו יודע היה והוא

כדאמרי ןª, היה גמור שצדיק הרהור אדא דרב יז. ( )דף דכתובות ב' בפרק ומרקד אכתפיה לה מרכיב אהבה בר רב אªא''ל א''לªן הכי למעבד מהו ן לא ואי לחיי כשורא כי לכון דמיא אי

ולהאריך לפרש חש לא והספר לא כאן למה היה. עושה

ע״שו אבן העזר סימן כ סעיף: א

ו שחבק או אברים, דרך העריות מן אחת על וªהבא בשרªהªשק בקרוב ה לוקה זה הרי

…ות הערי על וחשוד

ל המצוות ספר רמב״ם תעש א גª ש ה

ואפילו האלו מהעריות אחת אל מהקרב הזהיר ו חבוק כגון ביאה מןªבלא להם והדומה שיקה

מזה באזהרה אמרו והוא, הזרות הפעולות לגלות תקרבו לא בשרו שאר כל אל איש ''איש קירוב שום תקרבו לא יאמר כאילו ערוה'',

ערוה לגלות. שיביא ספרא ולשון תקרבו ''לא

אלא לי אין ערוה'' לגלות מ יגלה שלאªשלא ין ב אשה ''ואל לומר תלמוד טומאתהªיקרב דת אלא לי אין תקרב'', לא תקרבª בבל שהיא דה

ובל תגלה תקרבוªמ בבל שהן העריות לכל ין ובל

תגלו תלמוד לומר לא'' תקרבו …''לגלות

הלכות רמב״ם ביאה איסורי כא פרק

א: הלכה דרך העריות מן ערוה על הבא כל

ו שחבק וªאו תאוה דרך הªהªשק איברים הרי בשר בקרוב ש אמרª. התורה מן לוקה זה ו וגו' התועבות'' מחקות עשות אמרª''לבלתי תקרבו לא כלומר ערוה''. לגלות תקרבו ''לא

ערוה גילוי לידי המביאין: לדברים

: ו הלכה של לבו שאין העריות מן אחת המחבק

תאוה שם שאין אע''פ אדם אוª עליהן …וקפו ה מגוªולא זה הרי כלל אסורªאה ודבר ביותר ה

הוא טפשים הוא. ומעשה

המצוות ספר על השגות רמב״ן

ותלהªוה מפורשת הזו הברייתא מצא הרב ה

אין בתלמוד העיון כפי אבל גדול באילן. דבריו

ערוה גילוי בה שאין בקריבה שיהיה כן הדבר גדר הכל … ו חיבוק ומלקותªכגון לאו ישוק שאי למי בקרובות ומותר חשודªוסייג ו

. . ו כיעור משארªמªלעשות ע שיםª אי כן םªאם

העברות מן לה. תרחק וסייגים גדרים אלא

ד״בס לא מחלוקת הראשונים 'ב ' ערווה לגלות תקרבו

ויקרא ו פסוק יח: פרק

לא בשרו שאר כל אל איש איש

א ערוה לגלות הªתקרבו 'י

ף יג: א״ע ד שבת

ועי אכל לא ההרים "אל לאªת''ש יו אשתª ואת ישראל בית גלולי אל שא אשה ואל טמא לא רעהו לאª דה

אשה מקיש ב" דהª לאשת, רעהו יקר והיא בבגדו הוא רעהו אשת מה

אסור- בבגדה אשתו אף הואª דה

ש''מ אסור בבגדה והיא. בבגדו

לא פדת ר' דאמר פדת דר', ופליגא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי

בלבד עריות כלªש אל איש איש אמר

… ערוה לגלות תקרבו לא בשרו שאר מ הוה רב מבי אתי הוי כי שקªעולא

ואמרי חדייהו אבי יה לאחוות להו דידיה ופליגא ידייהו אבי לה

שום אפי' עולא דאמר אדידיה אסור קורבה אמרי לך לך משום לאª לכרמא סחור סחור זירא

: תקרב

תוספות

לידי בא י שלא בעצמו יודע היה והוא

כדאמרי ןª, היה גמור שצדיק הרהור אדא דרב יז. ( )דף דכתובות ב' בפרק ומרקד אכתפיה לה מרכיב אהבה בר רב אªא''ל א''לªן הכי למעבד מהו ן לא ואי לחיי כשורא כי לכון דמיא אי

ולהאריך לפרש חש לא והספר לא כאן למה היה. עושה

ע״שו אבן העזר סימן כ סעיף: א

ו שחבק או אברים, דרך העריות מן אחת על וªהבא בשרªהªשק בקרוב ה לוקה זה הרי

…ות הערי על וחשוד

ל המצוות ספר רמב״ם תעש א גª ש ה

ואפילו האלו מהעריות אחת אל מהקרב הזהיר ו חבוק כגון ביאה מןªבלא להם והדומה שיקה

מזה באזהרה אמרו והוא, הזרות הפעולות לגלות תקרבו לא בשרו שאר כל אל איש ''איש קירוב שום תקרבו לא יאמר כאילו ערוה'',

ערוה לגלות. שיביא ספרא ולשון תקרבו ''לא

אלא לי אין ערוה'' לגלות מ יגלה שלאªשלא ין ב אשה ''ואל לומר תלמוד טומאתהªיקרב דת אלא לי אין תקרב'', לא תקרבª בבל שהיא דה

ובל תגלה תקרבוªמ בבל שהן העריות לכל ין ובל

תגלו תלמוד לומר לא'' תקרבו …''לגלות

הלכות רמב״ם ביאה איסורי כא פרק

א: הלכה דרך העריות מן ערוה על הבא כל

ו שחבק וªאו תאוה דרך הªהªשק איברים הרי בשר בקרוב ש אמרª. התורה מן לוקה זה ו וגו' התועבות'' מחקות עשות אמרª''לבלתי תקרבו לא כלומר ערוה''. לגלות תקרבו ''לא

ערוה גילוי לידי המביאין: לדברים

: ו הלכה של לבו שאין העריות מן אחת המחבק

תאוה שם שאין אע''פ אדם אוª עליהן …וקפו ה מגוªולא זה הרי כלל אסורªאה ודבר ביותר ה

הוא טפשים הוא. ומעשה

המצוות ספר על השגות רמב״ן

ותלהªוה מפורשת הזו הברייתא מצא הרב ה

אין בתלמוד העיון כפי אבל גדול באילן. דבריו

ערוה גילוי בה שאין בקריבה שיהיה כן הדבר גדר הכל … ו חיבוק ומלקותªכגון לאו ישוק שאי למי בקרובות ומותר חשודªוסייג ו

. . ו כיעור משארªמªלעשות ע שיםª אי כן םªאם

העברות מן לה. תרחק וסייגים גדרים אלא

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שאלה שבועית בהלכה 6 בא תשפב

פרשת בא | ערש״ק בס״ד תשפ״ב

**שאלה הלכתית שבועית — הרב בנימין טבדי**

**האם סלט קצוץ מותר בשבת? **

**דין ״פרים סילקא״ — רש״י והרא״ש**

מובא במסכת שבת (עד, ב):

אמר רב פפא: מאן האי דפרים סילקא — חייב משום טוחן.

הגמ' אומרת שה״פורם״ סלק עובר על מלאכת ״טוחן״ מהתורה. רש״י מפרש את המילה ״פורם״ — היינו ״מחתך כו׳ הדק״, חיתוך הסלק לחתיכות קטנות ודקות.

הראשונים תמהו על הסבר רש״י, שהרי לכאורה קציצת אוכל דק-דק אינה עושה שינוי מהותי במאכל, ומאידך היא נחשבת לחלק ממשי מהאכילה — ומאחר שאכילה מותרת בשבת, נראה שקציצת ירק דק-דק היא חלק אינטגרלי מהאכילה. כיצד ניתן לאסור קציצת ירק דק-דק?

ועי׳ הרא״ש (שבת, ז, ה):

מה שפרש״י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק — הוא פירוש תמוה, שהוא דבר שאוכל אותו ומחתכו דק-דק — אין ביה שייך טחינה.

(וביאר הקרבן נתנאל בפירושו על הרא״ש שם: כי התורה לא נתנה שיעור לאכול חתיכות קטנות.)

והיינו, הרי שהתורה התירה לאכול מאכל בשבת, ולא שמענו בשום מקום שיש בעיה לאכול חתיכות קטנות — ואם כן, הסברה אומרת כך: אין איסור טוחן חל בחיתוך ירקות.

טחינה וכתישה ממש אסורה לכולי עלמא. יש לציין שה״טחינה״ שנעשית בבית המקדש היתה ב״שחיקת סממנים״, והיינו שהיו לוקחים כל מיני תבלינים ושוחקים אותם על מנת לייצר מהם צבע. וממילא ניתן היה להבין את שיטת הרא״ש שהוא דוקא מלאכה שאיננה קשורה לאכילה.

כך גם ניתן היה להבין מדברי הרא״ש בפירושו ל״סילקא״ שבסוגיא — שה״סילקא״ המדובר כאן הוא סוג של עץ, שכאשר חותכים אותו יוצא ממנו כמין קמח. ונראה שלדעת הרא״ש אין איסור לחתוך כל מאכל דק-דק, הואיל והתורה התירה לאכול בשבת, ובכלל זה התירה גם לחתוך את הירקות והפירות לשם כך.

אלא שלמעשה אין הבנה זו נכונה, שהרי הדוגמא של חכמים מאיסור טוחן בשבת הוא חלק מסדר הכנת הפת, כלשון המשנה (שבת ז, ב):

הקוצר והמעמר והדש והזורה והבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה… והחורש והזורע.

מכח קושיא זו נראה, כפי שכתב החזון איש, שכל מחלוקת הפוסקים היא דווקא באופן שחותך דק-דק — אך באופן שטוחן וכותש ממש, ודאי יש איסור טוחן גם בירקות ובכל גידולי קרקע — שהכתישה ממש משנה את צורת הדבר עד שלא ניכרת צורתו הראשונה לגמרי. וממילא ניתן להבין שלכל הראשונים ״פנים חדשות באו לכאן״ — יש כאן מחשבת מלאכה ממש.

**שיטות ראשונים נוספות בחינוך — לאור קושיית הרא״ש**

עד כאן ראינו את מחלוקת רש״י והרא״ש, ובפרט את קושיית הרא״ש על רש״י — כיצד ניתן לומר שאסור לחתוך דק-דק, הלא כך היא צורת האכילה. מכח קושיה זו התפתחו מספר כיוונים בדברי רבותינו הראשונים, ונמנה כאן את ההסברים המרכזיים.

**הסבר ראשון** — מובא בתוס׳, שכתבו שהאיסור לחתוך הוא דווקא על הירק המוזכר בסוגיה — ״סילקא״. האגלי טל (טוחן, סקי״ז) הסביר את שיטת התוס׳ שהואיל והסילקא אינו ראוי לאכילה אלא על ידי בישול, חיתוך שלפני הבישול מהווה סוג של הכנה לבישול — וזה הוא שנאסר. אך חיתוך ירק או פרי חי שאינו מיועד לבישול — כגון הנאכל חי — מותר.

**הסבר שני** — מובא בביאור בית יוסף לרמב״ם. הרמב״ם כתב שמדובר דווקא בחיתוך שהוא הכנה לבישול. הבית יוסף הסביר שמדובר אפי׳ בירק שאפשר לאוכלו ללא בישול (ולא כתוס׳ שהעמידו דווקא בירק שאי אפשר לאוכלו ללא בישול) — שגם אם מדובר בירק שאפשר לאוכלו ללא בישול, אם חותכים אותו על מנת להכין אותו לבישול — יש בזה איסור מהתורה. והיינו שמי שרוצה לאכול פטרוזיליה ללא בישול — מותר לחתוך אותה דק-דק, אך אם זה חלק מהכנה לבישול — יש בזה איסור. יש לציין שהאגלי טל טען שאף הרמב״ם סובר כשיטת התוס׳, שאיסור חיתוך ירק הוא רק בירק שאי אפשר לאוכלו ללא בישול.

**הסבר שלישי** — מובא ברשב״א. נראה באופן עקרוני שהרשב״א מסכים עם רש״י שאסור לחתוך כל ירק דק-דק, אפי׳ ירק כזה שאפשר לאוכלו חי. אלא שהרשב״א התיר לחתוך דק-דק סמוך לסעודה. נראה שבזה הוא מיישב את קושיית הרא״ש — הלא הרא״ש הקשה שהתורה התירה לאכול בשבת ולא חילקה בין חתיכות גדולות לקטנות. הרשב״א מקבל את הטענה, אך מסביר שאכן אפשר לאכול אפי׳ חתיכות קטנות, ובלבד שמה שחותכן דק-דק נעשה סמוך ממש לסעודה — כמו שבירת פסולת אוכל ביד המותרת סמוך לסעודה, כי הדבר נחשב כ״דרך אכילה״. כך גם חיתוך ירק דק-דק סמוך לסעודה הוא ממש חלק מהסעודה ומותר.

**פסק הרמ״א וערוך השלחן — דברי בית יוסף**

רבי יוסף קארו, בית יוסף, הביא את הדעות השונות ולבסוף כתב:

נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשלאד״ה (=סלט) והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב״א… ולדברי הרמב״ם היכא כל שאינו מחתך כדי לבשל פטור ואפשר דמישרי נמי לכתחלה… ועוד דסילקא ד״פרים״ משמע שמחתכו לחתיכות דקות ביותר וכדדייק לישנא דרש״י… ואינשאלד״ה אין דרך לחתכה לחתיכות דקות כל כך, הילכך נראה דלכולי עלמא שרי. ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר וכל כהאי גוונא נראה דלית ביה מיחוש לדברי הכל.

לכאורה מדברי הבית יוסף נראה שהוא מתיר לחתוך דק-דק, ובתנאי שהם ראויים לאכילה חיים, וכן שהחיתוך סמוך לסעודה. וכחומרא סובר הבית יוסף שנכון לחתוך את הירקות לחתיכות גדולות קצת על מנת לצאת ידי כל חשש.

והנה השלחן ערוך פסק למעשה הלכה (או״ח, שכא, יב):

המחתך הירק דק, דק — חייב משום טוחן.

מרן לא חילק כלל בין סוג החיתוך, והדבר מתמיה כמובן שנראה כסותר את דבריו בבית יוסף. ומסתבר שמרן נטה להחמיר ולאסור למעשה, והתיר רק אם חותך חתיכות גדולות מעט מהרגיל.

הרמ״א העיר על דברי השו״ע:

וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד — שרי הכל מידי דאבורר דשרי לאכול מיד.

נראה שהרמ״א הכריע כשיטת הרשב״א, שאכן אסור לחתוך ירק דק-דק אפי׳ בירק הראוי לאכילה חי — ומכל מקום מותר סמוך לסעודה. כמו״כ הרמ״א לא הצריך לחתוך חתיכות גדולות מעט.

**הכרעת המשנה ברורה למעשה**

המשנה ברורה פסק למעשה (שם, סקמ״ה) שאין ודאי כרמ״א, ואין למחות במי שנוהג כן. אך לכתחילה יש להורות לחתוך את הירקות בחתיכות גדולות קצת, וכדעת בית יוסף, ובתנאי שהחיתוך נעשה בסמוך לסעודה. וכן הלכה.

יש לציין שיש מחלוקות בין הפוסקים בהגדרת ״סמוך לסעודה״.

יש אומרים שהוא כזמן הילוך מיל (כ-18 דקות). וכן פסק המשנ״ב והילקוט יוסף. יש שכתבו שהוא כחצי שעה, בשם החזו״א. ושיטת הבן איש חי שהוא שעה של ששים דקות.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות