***חובת החולה***
ברכי יוסף יורה דעה שלו ב
הרמב״ן (ויקרא כז יא) - "וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, . . , שאילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטא, ויתרפא ברצון השם, אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרה הטבעיים, וזוהי כוונתם באומרם (ב״ק פה א) "ורפא ירפא - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם ושחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו. .". והמסתכל בדבריו ז״ל בספר תורת האדם בעיניו יראה שכל דבריו שכתב שיש מצוה ופקוח נפש וכו', הוא בחלק הרופא. ובביאורו על התורה גלה סודו, דאעיקרא מנהג הרופאים שלא כדת. .
פתח עינים קידושין פב א
כתב הרמב״ן (תורת האדם) אין ברפואות אלא סכנה מה שמרפא לזה ממית לזה, וזהו שאמרו "טוב שברופאים לגיהנום" לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר. . ואם נהג כשורה - כל שכן שהוסיף זכות לעצמו.
פתח עינים בבא קמא פה א
ועל פי דבריו אפשר לישב דרך דרש קושיית התוספות שהקשו. . והא מ״רַפֹּא" לחוד שמעינן ליה? וי״ל דה״א מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזרת המלך קמ״ל דשרי. ולפי דברי הרמב״ן דמן הראוי היה כי הוא יכאיב ויחבש ולא יצטרכו לרופא, אך מאחר שנהגו ברפואות - הונחו למקרה והתיר לרופא וז״ש "וְרַפֹּא" מאחר שנהגו ברפואות וזהו "וְרַפֹּא", אני מתיר לרופא ירפא.
נמשך לדברי התוס', שמעתי משם גדול אחד שפירש מ״ש רז״ל "פָתֹחַ תִּפְתַּח" (דברים טו ח) - שלא נפתח לעני ליתן צדקה יפתח לרופא. שהוא מדה כנגד מדה בדקדוק, שמי שאינו עושה צדקה בחושבו שאם הקדוש ברוך הוא עשאו לזה עני איך האדם יסתור גזרתו לתת לו צדקה. ובתוכחות על עונו יחלה ויקרא לרופא שירפאהו. ולדעתו המשובש איך יבקש לסתור גזרתו יתברך שנתן לו החולי, אלא מוכרח שיאמר שה' מתרצה בזה כי רחום הוא ומזה יתעורר לבטל דעתו בעצת יצרו ויתן צדקה לעניים:
מדרש תמורה ב
מעשה בר' ישמעאל ור״ע שהיו מהלכין בחוצות ירושלם, והיה עמהם אדם אחד, פגע בהם אדם חולה, א״ל רבותי אמרו לי במה אתרפא, א״ל עשה כך וכך עד שתתרפא, א״ל ומי הכה אותי? א״ל הקדוש ברוך הוא. א״ל ואתם הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים, אינכם עוברים על רצונו? א״ל מה מלאכתך, א״ל עובד אדמה אני והרי המגל בידי, א״ל מי ברא את הכרם, א״ל הקדוש ברוך הוא, א״ל ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך? , הוא ברא אותו ואתה קוצץ פירותיו ממנו, א״ל אין אתם רואים המגל בידי, אילולי אני יוצא וחורשו ומכסהו ומזבלו ומנכשו לא תעלה מאומה, א״ל שוטה שבעולם, מימיך לא שמעת מה שכתוב "אנוש כחציר ימיו" (תהלים קג), כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת, כך הגוף הזבל הוא הסם ומיני רפואה ואיש אדמה הוא הרופא. אמר להם בבקשה מכם אל תענישוני.
מראית העין מדרש תמורה ב
אמאי לא אמרו לו מה כתוב בתורה ורפא ירפא? מכאן שנתנה רשות לרופא. . וי״ל דאינו מפורש הרופא בכתוב. ועי״ל דיאמר דוקא המכה שהכהו אדם יכול הרופא לרפא. אך בחולי דאתי ממילא לא. וקראוהו שוטה שבעולם כי סברא זו שורש פורה ראש, דיאמר אם אין הקב״ה חפץ בע״ז למה אינו מבטלה, אם אוהב את העניים למה אינו מפרנסן, אם חפץ במילה למה אינו נולד מהול, . .
ברכי יוסף יורה דעה שלו ב, ד
ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר. אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עונותיו בשעת חוליו, אמנם ינהוג כדרכן של בני אדם וארח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא ולבו בל עמו, רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דווקא.
והגם דעתה עונינו ענו בנו, ונפישי רופאי אליל נראו בעליל, ורבים חללים הפילו, מ״מ החולה חייב לבקש היותר מומחה, ואם לאו חובל בעצמו. ואעיקרא הרמב״ן (תורת האדם עמ' מב). . דהבקי ברפואה לא יתעסק, דילמא טעי. והחולה יחוש שמא יטעו, ונמצא שהמית עצמו. ותריץ יתיב כיון שנתנה רשות לרופא, אם מתנהג כשורה, אין לו לחוש, דלביה אנסיה. וא״כ האידנא דשכיחי דלא בקיאי כלל, והן הן המזיקין ופרוונקא דמותא, . . , החולה יחוס על גופו ונפשו לדקדק היטב לדרוש ולתור אס׳א דקאי ביני חילפי. .
***חובת הרופא***
פתח עינים ברכות ס א
הקשה רבינו יעקב מאורליינש [מבעלי התוספות, נרצח בפרעות נגד היהודים בלונדון ביום הכתרת המלך ריצ׳רד הראשון (1189)] פשיטא! למה לא ירפאו הרופאים והכתיב "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" זו אבידת גופו וכתיב "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". ותירץ כי נתנה רשות לרופא לרפאת בשכר, דהווא אמינא שיעשו בחנם מהאי טעמא. . ורבי אומר שירפאו חולאים הבאים על ידי אדם אבל חלאים הבאים מעצמן אין להם לרפאות שדומים כמבטלים גזרת המלך קמ״ל שיוכלו לרפאת (תוספות ישנים כ״י). והרמב״ן רוח אחרת אתו. . ושם כתבתי בעניותי דלשיטת הרמב״ן צריך ישוב מאי דאמר אביי בסוגיין כאשר יראה הרואה. .
פתח עינים קידושין פב א
ואפשר לומר ד״הטוב שברופאים" וסומך על דעתו ואינו נושא ונותן בחולי מסוכן ומסופק עם רופאים אחרים "לגיהנם" כי אין לסמוך על דעתו בסכנת נפשות. . ואשרי הרופא הירא את דבר ה' וחרד ומעיין הטב כי הגם שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות מ״מ הוא סכנת נפשות ומגלגלין וכו' ולא יקל באיסורין כי אם על פי חכם. .
ראש דוד משפטים
. . בהקדים מ״ש בתוספתא דמכות ופסקו הטור והשו״ע י״ד סי' של״ז דהרופא שהרג בשוגג הוא גולה, והקשה הגאון החסיד מהר״ר אלעזר מקרקא (מעשה רוקח רמזי המשניות) דהא תנן יצא הרב הרודה תלמידו והאב המכה את בנו ומתו על ידיהם דהם פטורים דמה חטבת עצים - רשות וכו', והכא נמי הרופא מצוה קעביד. . מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאת, וא״כ אמאי יגלה?
ולפום ריהטא היא קושיא חזקה, אבל יראה דיש לחלק דהאב והרב המכים לא שינו מהסדר הראוי כי כן ארחות אב ורב בשבט יכו על בניהם ותלמידיהם וגם אלו סירכייהו נקטי ולמצוה נתכוונו, ואם פתאום יצאת תקלה שמת הבן או התלמיד הם פטורים כיון דהם למצוה איכוונו ולא פשעו כלום. אבל הרופא נהי שנתנה לו התורה רשות לרפאת, אבל חיובא רמיא עליה למידק טובא ולהכיר חולייו אז ישלח דברו וירפאהו על ידי סמים המסוגלים לאותו חולי, ואם אח״כ שריפאהו מת שטעה בדמיונו שלא הכיר חולייו ונתן לו סמים נגד החולי וכיוצא אז גולה, דנהי דמצוה קעביד אבל זהו פשיעה שלא לעיין ולצדד צידי צדדים עד אשר ידע החולי בלי ספק ואז מגילת סמנים בידו דמועילים לחולי, וכיון דהוא לא ידע ואשם הרי זה גולה ומ״מ אינו חייב מיתה, . .
והרמב״ן (ויקרא כו יא) כתב דהתורה נתן רשות לרופא לרפאת אבל לא לחולה. ובס' תורת האדם הקשה דכיון דהתורה נתנה רשות לרופא א״כ אמאי הבן אינו מקיז דם לאביו, ותירץ דכיון שהוא שגגת חנק לכך צריך להתרחק. בזה נבא אל הביאור. . "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה", לא צדד ולא עיין בדבר רמז לרופא דלא עיין בחכמת הרפואה ואף שהוא עושה ברשות ה' שנתנה תורה רשות לרופא לרפאת, וז״ש "וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ" - לידו דייקא שלו נתנה רשות לאפוקי החולה שלא הורשה. . עם כל זה שעסיק במצוה מ״מ "וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם" שחייב גלות והטעם "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה", לא צדד להבין על בוריו החולי ולכך גולה, משא״כ הרבי והאב דלא שינו מסדר הנהוג כאמור. וכי תימא א״כ יתחייב מיתה דפשיעה היא, לז״א וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה לאפוקי הרופא ודכוותיה שהם מזידין ולא מערימין (מכילתא), וכי תימא מאחר שנתנה תורה רשות לרופא מדוע הבן לא יקיז לאב. . , לז״א ומכה אביו ואמו מות יומת והוא שגגת חנק, ולזה צריך להתרחק כתירוץ הרמב״ן.
חומת אנך משפטים ח
"רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא יט) אפשר לרמוז דהרופא יכנע וימעט בעיניו חכמתו שאינה כלום וזהו "רַק" מיעוט.
ברכי יוסף יורה דעה שלו ה
אף אם ידע הרופא הנשכח כדין אסיא כותיה, אסור לו להמנע לרפאות החולה אשר יקראהו, ולא מצי לאשתמוטי, דאמרי' (ירושלמי נדרים ד ב) אמאי דתנן דהמודר מרפאהו, שאפילו יש לו מי שירפאנו מותר לזה לרפאותו, שלא מן כל אדם זוכה להתרפאות, . . , וא״כ אף אם יש בעיר שוה לו, אסור לו לימנע, דאפשר על ידו יתרפא, דמה״ט שרינן במודר, . . אך אם אינו רוצה להתעסק כלל לשום אדם ברפואה, ויש שוה לו, אם מניעתו כי ירא שלא יטעה, נראה פשוט דשרי. ואם מניעתו מסיבה אחרת, אם נמנע לגמרי לכל אדם, יש צד להתיר, . . , ואף כשאין שוה לו, אם נמנע לגמרי מפני היראה שלא יטעה אפשר דשרי, ויש פנים שהוא חייב, והכל לפי החולה.
***רשלנות רפואית***
ברכי יוסף יורה דעה שלו ז
הרשב״ץ כתב דכל זה הוא דוקא ברופא אומן שרופא החבורות במלאכת היד וכו', אכל רופא חולים במשקים ובמשלשלים וכו' אינו בכלל זה, ואם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב ונתכוון לרפאות ולא נתכוון להזיק פטור הוא אף מדיני שמים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות. עכ״ל. והרמב״ן והטור ומרן סתמו דבריהם. ויש לדון בדברי הרשב״ץ, כמבואר למעיין היטב.
שו״ת טוב עין ט
ולכל הדברות אפשר דבמציאות שכתבתי שידע הרופא שלא הכיר החולי ולא התבונן ונתן לו סמים שהיו סיבה להמיתו ופשע דהיה בידו להתבונן ולמידק - מודו הרבנים הנז', וזה אני כותב בעטיו של נחץ, והמעיין אל יהי דן נחץ כמתישב בדבר ודוק.
שו״ת מנחת יצחק ג קד
יקרתו הגיעני, בדבר רופא יהודי שבמקום לעשות זריקה לחולה בנוזל הנצרך לו, טעה והזריק לו סם הממית, והחולה מת, ובקש להורות לו הדרך, ומה משפט כפרתו. . בתשב״ץ (ג פב) מבואר שם, דפטור אף מדיני שמים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות, . . , אבל צ״ב הסבר דבריהם, דא״כ אמאי יהי' חייב, היכא דעבד בידים, ואולי זה הי' כוונת הספר ברכי יוסף (יו״ד שלו ו), שכתב על דברי התשב״ץ הנ״ל, דיש לדון בדבריו, כמבואר למעיין היטב, עכ״ד, אבל איך שיהי' הרי בנד״ד, דנתן הזריקה בעצמו, הוי עבד מעשה בידים, . . , מכ״ש בהגיע לדבר הלכה, אין לזוז מפסק הש״ע בכל הנוגע להלכה למעשה, ומכ״ש שגם גדולי הפוסקים התשב״ץ והברכי יוסף פסקו כדברי הרמב״ן והש״ע, ע״כ יש לנקוט דהוי מהמחויבים גלות מדינא, אם ל״ש בזה לצדד, דלמא דבר אחר גרם למיתה כנ״ל, . . , ואם יש לצדד כנ״ל, אז בודאי חזי לאצטרופי מה שיש לדון בעיקר דין דרופא.
***
חומת אנך משפטים ח
ויכוין למתק הדינין ובזה יהיה יחוד קבה״ו בדחילו ורחימו וזה שבתו שבת מ' ו' קב״ה יתן [ורפא גימט' רפ״ח] עם הכולל ירפא הבירורים כמו שאמר רבינו האר״י ז״ל למהרח״ו ז״ל בחלום שיכוין בברכת רפאנו לברר מרפ״ח ניצוצין והוא ר״ת רופא חולי עמו ישראל גימטריא רפ״ח. .
ברכי יוסף יורה דעה שלו א
הרופא האמיתי היא השכינה, כי שכינה בגימטריא רופא חנם (מז״ה מהר״א אזולאי זלה״ה)
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה