ונלכדה ביתר – נתנו לקבורה
שבת נחמו תש״פ
בר כוכבא אצל הרמב״ם והראב״ד
רמב״ם הלכות תעניות פרק ה הלכה ג
ותשעה באב וחמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים +ירמיהו כ״ו+ ציון שדה תחרש.
רמב״ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ג
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורוס.
השגת הראב״ד: אל יעלה על דעתך וכו', א״א והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו.
כסף משנה הלכות מלכים פרק יא
וכתב הראב״ד א״א והלא בן כוזיבא היה אומר וכו'. ודברי הראב״ד אמת והכי איתא בפרק חלק (דף צ״ג:) אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי א״ה וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. ומ״מ מה שכתב שר״ע היה נושא כליו צ״ע היכא מייתי לה:
באמת יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד ב
משיח - דכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' וגו', וכתיב והריחו ביראת ה'. אמר רבי אלכסנדרי: מלמד שהטעינו מצות ויסורין כריחיים. רבא אמר: דמורח ודאין דכתיב ולא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ. בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין - קטלוהו.
איכה רבה (וילנא) פרשה ב
אמר ר״י ר' היה דורש (במדבר כ״ד) דרך כוכב מיעקב אל תקרי כוכב אלא כוזב, ר״ע כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא הוה אמר היינו מלכא משיחא, א״ל ר' יוחנן בן תורתא עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא,
א״ר יוחנן (בראשית כז) הקול קול יעקב, קול אדריאנוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף רבוא בני אדם ושמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר והיה שם בן כוזיבא והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע, שלחו לו חכמים עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין, אמר להם והיאך יבדקו, אמרו לו כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך, והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן.
האם היה צדיק?
ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכיף הדא הוא דכתיב (תהלים ס') הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו,
ומה היה עושה בן כוזיבא היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות ועל זה א״ר עקיבא כך,
למה נחרבה ביתר?
שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואומר רבש״ע אל תשב בדין היום. ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו אדוני כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין, מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לר״א דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דר' אלעזר המודעי אזלון ואמרון לבר כוזיבא חביבך ר' אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס, שלח ואתייה לההוא כותאי א״ל מאי אמרת ליה א״ל אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא, בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא כיון דחסל ר' אלעזר צלותיה שלח ואייתיה א״ל מה אמר לך הדין כותאי, א״ל לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעת ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר, נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה יצאתה בת קול ואמרה (זכריה י״א) הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו, אמרה לו אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא ואיתיאו רישיה לגבי אדריאנוס אמר מאן קטליה לדין, אמר ליה חד גונתאי אנא קטלתיה לדין א״ל זיל ואייתיה לי, אזל ואייתיה ואשכח עכנא כריכא על צואריה א״ל אילו לא אלהיה קטליה לדין מאן הוה יכיל ליה וקרא עלוי (דברים ל״ב) אם לא כי צורם מכרם,
…חמשים ושתים שנה עשתה ביתר אחר חורבן הבית ולמה נחרבה על שהדליקו נרות לחורבן בית המקדש, ולמה הדליקו, אמרו הבוליוטין שבירושלים היו יושבין באמצע המדינה, וכד הוה סליק חד מנהון לצלאה אמר ליה בעית לעיבדא בוליוטין, א״ל לא, בעית לאיעבדא ארכונטיס, אמר להו לא, אמרי ליה מן בגין דשמענא דאית לך חדא איסיא את בעי מזבנא יתיה לי, א״ל לית בדעתי והוה כותב ומשלח אונותיה לבר ביתיה אין אתי גבר פלוני לא תשבקיניה מיעל לאיסיא דהוא מזבנא לי, והוה אמר ההוא גברא הלואי איתברת רגליה דההוא גברא ולא סליק להדא זויתא הדא הוא דכתיב צדו צעדינו צדיאה אורחא מלהלכא באילין פלטייאתא, קרב קיצנו קיצא דההוא ביתא, מלאו ימינו יומא דההוא ביתא, אף אינון לא פשת להון טב דכתיב (משלי י״ז) שמח לאיד לא ינקה,
מימדי החורבן
היו הורגים בהם עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה והולך בים ארבעה מילין, ואם תאמר שקרובה לים והלא רחוקה מן הים ארבעה מילין, וכרם גדול היה לו לאדריאנוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמן טבריא לציפורי והקיפו גדר מהרוגי ביתר ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך אחד וגזר עליהם וקברום, ר' הונא אמר יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה,
א״ר יוחנן שלש מאות מוחי תנוקות נמצאו על אבן אחת ושלש מאות קופות של קצוצי תפילין נמצאו בביתר וכל אחת ואחת מחזקת שלש סאין וכשאתה בא לחשבון אתה מוצא שלש מאות סאין, אמר רבן גמליאל חמש מאות בתי סופרים היו בביתר וקטן שבהם לא היה פחות משלש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאים עלינו במכתבין הללו אנו יוצאין ודוקרין אותם, וכיון שגרמו העונות ובאו השונאים כרכו כל אחד ואחד בספרו ושרפו אותם ולא נשתייר מהם אלא אני וקרא על עצמו עיני עוללה לנפשי וגו',
שני אחין היו בכפר חרוכא ולא הוון שבקין רומאי עבר תמן דלא הוו קטלי יתיה אמרי כל סמא דמילה ניתי כלילא דאדריאנוס וניתיב בראשו של (אלו) שמעון דהא רומאי אתון מן דנפקין פגע בהון חד סבא אמר להון ברייא בסעדיכון מן אלין, אמרו ליה לא נסעוד ולא נסכיף מיד גרמו עונות ונהרגו, ואייתיאו רישיהון לגבי אדריאנוס אמר מאן קטיל אילין א״ל חד גונתאי אנא קטילת להון א״ל זיל אייתי לי פיטומייהו, אזל אשכח עכנא כריכא על צואריהון אמר אילו אלההון דאילין לא קטיל להון מאן הוה יכיל למיקטלינון וקרא עליהון אם לא כי צורם מכרם,
אותו סיפור מובא גם בירושלמי מסכת תענית פרק ד.
מה חשב רבי עקיבא?
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צז עמוד ב
תניא, רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר. לא כרבותינו שהיו דורשין עד עדן עדנין ופלג עדן, ולא כרבי שמלאי שהיה דורש האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש, ולא כרבי עקיבא שהיה דורש עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ. אלא, מלכות ראשון - שבעים שנה, מלכות שניה חמשים ושתים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה.
רש״י מסכת סנהדרין דף צז עמוד ב
עוד אחת מעט היא - בנבואת חגי כתיב, שהיה מתנבא כשיצאו ישראל מגלות בבל ויבנה בית המקדש, והיינו עוד אחת מעט היא מעט כבוד אתן להם לישראל, ואני מרעיש את השמים ואת הארץ והבאתי כל חמדת גוים לירושלים, ור' עקיבא דריש ליה לימות המשיח ולאחר חורבן, והכי דריש ליה: [עוד אחת מעט היא מעט כבוד אתן לישראל ואחר כך יבא המשיח ודרשה זו אינה אלא קרא אלפני הבית קאי והכי קאמר]: עוד אחת מעט היא - מעט כבוד אתן להם לישראל ושוב לא אתן להם כל ימות בית אחרון, וכן היה, דמלכות ראשונה של מלכות חשמונאי נתקיימה שבעים שנה, ואף על גב דאמרינן בסדר עולם דמלכות בית חשמונאי מאה ושלש, ומלכות הורדוס מאה ושלש, עיקר כבודם ופארם שלא שלטה בהם אומה לא נתקיים כל כך, ומלכות שניה של הורדוס חמישים ושתים שנה, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה ושוב לא היה להם מלך, מפי רבי, וכל הנך דרשות לאו משנה ולאו ברייתא, - לישנא אחרינא: עוד אחת מעט היא - מעט מלכות אתן להם לישראל לאחר חורבן, ולאחר אותו מלכות הנני מרעיש שמים וארץ - ויבא משיח, ואין דרשה זו כלום, שהרי ראינו כמה מלכיות לישראל לאחר חורבן ואף על פי כן לא בא משיח, שהמלכות הראשונה שהיתה להם לישראל לאחר חורבן שבעים שנה הורדוס חמישים ושתים, בן כוזיבא שתים ומחצה, ומצינו בסדר עולם: מפולמוס של אספסיאנוס עד פולמוס של טיטוס - שתים עשרה שנה, ומפולמוס של טיטוס עד מלכות בן כוזיבא - שבע עשרה שנים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה, [בן כוזיבא מלך בביתר].
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד ב
ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא? בריוני דאית בן לא שבקינן. אמר ליה: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון? אישתיק. קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי ליה למימר ליה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה.
אמר ליה: מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה: תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק. קרי עליה רב יוסף, ואתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי.
ספר ישועות משיחו חלק שני העיון הראשון - פרק ד'
והנראה לי בזה הוא שר״ע חשב בענין בן כוזיבא אחת משתי מחשבות. האחת, שבראותו הצלחת בן כוזיבא במלחמות חשב שהקב״ה מהר את קץ הגלות ההכרחי והמחויב הגזור לפניו, ונחם על הרעה עם היותו גזר דין כי קודם שנכנסו בגלות היה יותר נקל לחזור מהגזירה, כי כן ביקש לעשות לחזקיהו משיח. ודומה לזה אמרו בפמ״ט מפרקי ר״א שעם היות גזירת גלות מצרים ד' מאות שנה לא עמדו שם כ״א ר״י כמנין רד״ו שמה, לפי שהקב״ה בשביל האבות הקדושים והאמהות הקדושות מהר את הקץ שנאמר (שיה״ש ב, ח) "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". ולכן חשב ר״ע שהיה בן כוזיבא משיח עם היותו בזמן הנמנעות, מפני שהקב״ה ברחמיו וקנאת תורתו מאויביו מהר ודלג הזמן ההוא. אבל שאר חכמי ישראל לא קבלו זה ממנו והיו אומרים לו עקיבא עקיבא עשבים בלחייך ועדיין אין בן דוד בא (איכה רבתי ב, ה), לפי שקיימו וקבלו שזמן ההמנעות יעבור עכ״פ. וכבר זכרתי למעלה מה שכתוב בספר הזוהר מר״ע עם ר״א רבו שהיה הולכים בדרך יחד ושאל ר״ע למה לא נעשה אדם אלא בששי ובכה ר״א ואמר שהיה בזה רמז למלך המשיח שלא יבא אלא באלף הששי. ועם היות ר״ע יודע כל זה מפי ספרים ומפי סופרים קרה לו כמו שיקרה פעמים רבות לכל חכם לב שיחשוב ויאמין מה שנכספה וגם כלתה נפשו להיות, וכן ר״ע בכספו לתשועת ה' כשראה גבורת בן כוזיבא והצלחותיו במלחמות שלא כמנהג הטבעי עלה בדעתו שמאת ה' היתה זאת ושחזר מגזירתו לחמול על עמו.
והנה רבנן אמרו לו "במשיח כתיב דמרח ודאין", ר״ל שמתנאי משיח בן דוד הוא שיהיה חכם גדול ונביא, והריחו ביראת ה' שהוא רוח חכמה ומידות, וכיון שראו שלא היה זה בו קטלוהו ר״ל דנו אותו שימות כאחד המסתכנים, וכן היה שהרגוהו הרומים כשלכדו ביתר. זו היא המחשבה הראשונה:
והשנית היא שר״ע לא חשב שיהיה בן כוזיבא מלך בישראל ורועה נאמן ירעה אותם כמו שיעדו הנביאים על מלך המשיח, כי הנה בן כוזיבא לא נתעסק כלל בביתר בדבר המשפט, שהוא דבר מיוחד במלך המשיח שנאמר (ישעיה יא, ד) "ושפט בצדק דלים", ואמר (שם מב, ד) "עד ישים בארץ משפט" וגו', אבל היה נכנע בר כוזיבא לחכמי ישראל ושומע מפיהם כמו שנזכר באיכה רבתי ויודע היה ר״ע שמלך המשיח יהיה מזרע דוד ובן כוזיבא לא היה כן כפי האמת, אבל היתה מחשבתו של ר״ע שהיה בן כוזיבא מַפָצוֹ של הקדוש ברוך הוא ושעשהו לנקום נקמת עמו ודם עבדיו מאויביהם.
והנה שלוחי הקדוש ברוך הוא להחריב את שונאיו יקראו משיחים ועבדי ה', כמו שנקרא נבוכדנאצר עבדי (ירמיה מג, י), ועל כורש מפני שהחריב בבל נאמר "כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח" וגו'. ולפי שהיה מקובל באומה שקודם משיח בן דוד יבא משיח בן יוסף לא לעשות משפט וצדקה כ״א בלבד ללחום מלחמות ה' ונקם ישיב לצריו וזכריהו מנבא שימות במלחמה שנאמר (זכריה יב, י) "והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד" וגו', ולא פירש הכתוב כמה וכמה שנים יחיה ויתמיד מלחמותיו, לכן כשראה ר' עקיבא הניסים והגבורות אשר עשה בן כוזיבא בכל ארצות הרומיים חשב בלבו שהוא היה שליח ההשגחה משיח אלהי יעקב לענין המלחמות ונקמת האויבים בלבד.
והנה ספור בן כוזיבא הוא קצר אצלינו מאוד ולא תמצא ממנו כ״א מעט מזעיר בתלמוד ובמדרשים, אבל בספרי דברי הימים אשר לרומיים ראיתי אני דברים רבים ועצומים במלחמותיו ומגבורות לבו ואכזריותו על אויבים, ושהוא הלך לאלכסנדריה של מצרים ועשה נקמה גדולה באוכלסי רומי שהיו שם, ונתפשט בכל מלכות מצרים ובבל ואיש לא עמד בפניו, ובכל מקום שהיה הולך היה שופך דמי האויבים כמים מבלי חמלה, ובאו על זה בספריהם ספורים גדולים. ולכן היה ר״ע "נושא כליו" ר״ל כלי מלחמתו, לפי שלא שיער עניינו בדבר המשפט ולימוד התורה כמו שעתיד להיות משיח בן דוד אבל לענין המלחמות והנקמות בלבד עשאו משיח אלקים.
אמנם שאר חכמי ישראל לא קבלו ממנו שיהיה זה משיח בן יוסף, ולא שתהיינה מלחמותיו ונקמותיו הם היעודים להיות לזמן הגאולה. ולכן היו אומרים לו כמו שזכרתי "עקיבא עקיבא עשבים בלחייך ועדיין אין בן דוד בא", ר״ל אתה תמות ותקבר ויצמחו העשבים עליך שנים רבות קודם שיבא משיח בן דוד. וידוע הוא שמשיח בן יוסף יבא סמוך למשיח בן דוד ופנה דרך לפניו ואיך תחשוב שבן כוזיבא הוא משיח בן יוסף. ומי יודע אם לא בעון זה נתפש ר״ע במותו שהיתה מיתתו יותר קשה ממיתת שאר הרוגי מלכות. אבל מ״מ אין במעשיו דבר סותר אל גבולי ביאת משיחנו אשר זכרתי. ואמנם בדעת ר״ע על חזרת עשרת השבטים אמרו במשנת חלק (סנהדרין קי, ע״ב) השבטים אינם עתידים לחזור שנאמר (דברים כט, כז) "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף עשרת השבטים הולכים ואינם חוזרים דברי ר״ע, ר״א אומר מה היום מאפיל ומאיר אף הם אפילה שלהם עתידה להאיר להם.
מה הדבר הגדול כל כך שניתנו לקבורה?
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מח עמוד ב
הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה.
רא״ש מסכת ברכות פרק ז
הטוב והמטיב ביבנה תקנוה בהרוגי ביתר וקבעוה בברכת המזון שכולה הודאה ואמרי' בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים:
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד ב
אלא חמשה עשר באב מאי היא? … רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.
מאמרי הראיה, עמ' 202, מכתב לבני עקיבא
והשלישית היא מדת רבי עקיבא המיוחדה, שהיא מתעוררת ערכיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו. ודוקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמיים צרה, ולא לחנם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל.
עין איה, ברכות, פרק ז אות לא
ע״כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב. ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב על השולחן אשר לפני ד'. אמנם שלא יפול לבבו עליו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא אשר בחר בו ד' להיות לאור עולם, ויתיאש מההצטיינות הפרטית מיראתו שע״י ביטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג״כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול התקוה הכללית היותר רוממה. ע״כ תקנו ביבנה הטוב והמטיב כנגד הרוגי ביתר שהוא סימן לדורות, כי ע״י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתינו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הגבורה המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים. וזהו הטוב לעצמינו שלא הסריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית. ולא זו בלבד כי גם לא תגע ג״כ באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו להיות מטיבים לזולתינו. והמטיב שנתנו לקבורה, עד עת קץ שיעמדו לגורלם הנשגב.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
