ההלכה פי על צוואה כתיבת
א. נוחה חכמים רוח "אין בבי' הראשונים ומח' בב״ב "הסוגיא
ע״ב קל״ג ב״ב 1.
… 'מתני נכסיו את הכותב לאחרים את והניח
בניו - חכמים רוח אין אבל עשוי שעשה מה
הימנו. נוחה אם אומר גמליאל בן שמעון רבן
לטוב זכור כשורה בניו: נוהגין היו לא
2. רשב״ם שם
עשוי- שעשה מה מתני'. נקט סיפא ומשום היא דפשיטא מילתא
כן לעשות דאסור. לה הימנו- נוחה חכמים רוח אין אלא ממעשיו רוח נחת לחכמים אין
להן גורם אף חרון דאורייתא. נחלה עקר דקא עליו שכועסין
ע״ב קל״ג ב״ב 3.
לא שיננא, יהודה: לרב שמואל ליה דאמר ת״ש,
בישא מברא ואפילו אחסנתא עבורי בי תיהוי לברתא. מברא וכ״ש טבא, לברא
4. רשב״ם שם
כו- שמואל דא״ל 'ת״ש עליה, רבנן פליגי אלמא מדקאמר
הכי, שמואל כמאן. דאמר שמואל הכי תימא לא דאי והכי
כוות שמואל דקם כרבנן הלכתא ייהו…
ח פרק בתרא בבא מסכת (וילנא) ירושלמי תלמוד 5.
עצמותם על עוונותם ותהי כז] לב [יחזקאל אומ' הוא עליו בניו את והניח לאחרים נכסיו הכותב ממל בר בא. א״ר
6. צד דף קמא בבא מסכת בבלי תלמוד ב עמוד
שהחזירו- ברבית ומלוי הגזלנין רבנן: תנו מהן- והמקבל מהן, מקבלין אין רוח אין
אחד באדם מעשה: דתניא זו; משנה נשנית רבי בימי יוחנן: רבי אמר הימנו. נוחה חכמים אינו אבנט אפילו תשובה, עושה אתה אם ריקה, אשתו: א״ל תשובה, לעשות שבקש
שהחזירו- רביות ומלוי גזלנין ה אמרו: שעה באותה תשובה; עשה ולא ונמנע שלך! אין
מהם- והמקבל מהם, מקבלין הימנו נוחה חכמים רוח. אין
7. רש״י שם
נוחה חכמים רוח אין
הימנו- כמה ח רוח אין בקרבו. וחסידות
ב עמוד יז דף קידושין 8.
שנתגיירו הגר מן מעות לוה דתנן:
עמו- בניו ואם לבניו, יחזיר לא
החזיר- הימנו. נוחה חכמים רוח אין
ב עמוד יז דף קידושין מסכת רש״י 9.
לבניו- יחזיר לא האב מת. אם
הימנו- נוחה חכמים רוח אין כלומר במעשיו עליהם נוחה חכמים דעת אין
לכך הצריכוהו שלא טובה לו מחזיקין. אין
11 ב עמוד קכא שבת.
דרבא קמיה תנא תני ההורג הונא: רב בר בשבת ועקרבים נחשים נוחה חסידים רוח אין ואותן לו: אמר הימנו.
חסידים- רוח אין
מהם נוחה. חכמים
11. רש״י שם
הימנו- נוחה חסידים רוח אין בעיניהם הגון שאינו עמו, מעורבת אינה חסידים של דעתן
שעשה מה. על
נוחה- במעשיו מתרצין אין. עריבה,
ליה- אמר לתנא. רבא
חסידים- ואותן כך- על אותו השונאין נוחה להיות עמהם, עריבה חכמים רוח אין
השתא- מזיקין לא דאי עביד, דשפיר הללו, חסידים במדת אין שרו במה ומיושבת להזיק סופן
כעסן. בשעת
12 יא הלכה ו פרק נחלות הלכות רמב״ם.
שאין פי על אף היורשין, והניח לאחרים נכסיו הנותן כל וזכו הימנו, נוחה חכמים רוח אין כשורה נוהגין היורשין
שלא היא חסידות מדת להן, שנתן מה בכל חרים הא מן הירושה בו שמעבירין בצוואה חסיד אדם יעיד
היורש ונוהג חכם לאחיו כשורה נוהג שאינו מבן אפילו
. כשורה
13 שם לרמב״ם בפי' זצ״ל קאפח הגר״י.
דרגות: לשתי ההעברה את מחלק רבנו כי לי נראה מן
אין לאחרים כשורה בו נוהגין שאין היורשים חכמים רוח
לשני מאחד עצמם היורשים ובתוך הימנו. נוחה - ת מד
העדים על כן כתב שרבנו אע״פ בלב. ד חסידות - אין לה והמסייע אסורה עצמה שהפעולה לומר סברא
ר ומקיימה חסיד. אינו ק
14. , י ט ומתנה זכיה רמב״ם׳הל
שזה לו, שומעין אין מתנה לעכו״ם ליתן שצוה מרע שכיב אבל. מנכסיו עבירה לעבור שצוה כמי
בנימין הרב ועריכה: כתיבה טבדי ■ © "לשמה רבנים להכשרת מדרש בית ע״י "יו״ל שמורות■ הזכויות כל קשר053-7544056 ליצירת
15. משנה מגיד שם
לעכו״ם לתת שצוה שכ״מ אבל
במתנה… מתנה לתת שאסור כ' אין הוא שכן וכיון כוכבים לעובד הוא ופשוט עבירה לעבור לו. שומעין
בגמ מבואר מצאתיו לא:'אבל
16. המלך שער שם
… כל שנתן ש״מ מתנת דבריו כפי אמר לא בניו לשאר והניח לבנו נכסיו נכסיו כל הכותב אמרו שהרי כלום רוח אין בניו את והניח לאחרים
איכא נמי ואיסורא הימנו נוחה חכמים נמי ובירושלמי שם רשב״ם כמ״ש
ותהי אומר וב הכת עליו אמרינן
עצמותיו… על עונותיו
מה בפ״ו ז״ל רבינו כתב 'ובהדיא בין לבן נכסיו כל שנתן דש״מ נחלות מתנתו הבנות בין לבת או הבנים
. ע״ש מתנ' שאף לומר ע״כ וא״כ בנותן דוקא אלא כן כתב לא רבינו
מתנה דאורייתא איסורא דאיכא לגוי ובמקום בשעריך אשר מלגר כדנפ״ל תקין לא דוקא דאורייתא איסורא והם אמרו הם דרבנן באיסור' אבל
אמרו.
17 רפב חו״מ כנה״ג הג'.
נ״ב וכו'. הימנו נוחה חכמים רוח: אין בית- אין אבל. עבריינא ולקרותו הזה, הדבר לעשות למנוע דין לבית ויש איכא, נמי ואיסורא על לא כופין, דין
שי״א סימן משפט חושן בחלק ז״ל הרשד״ם וכ״כ קי״ח. סימן ח״א הראנ״ח שבעולם. כפיה בשום ולא נדוי. ידי
היורשים של בהסכמה העברה ב.
18 עח סימן הרמ״א שו״ת.
והניח לאחרים נכסיו הכותב: נוחלין יש פ' אמרו חכמים רוח אין אלא עשוי שעשה מה בניו, את שמואל ליה דאמר התם אמרינן וכן הימנו. נוחה אחסנתא בעבורי תהוי לא שיננא יהודה, לרב להעביר שאסור אמרו במוריש זה כל הרי כו'. על למחול שרוצה עצמו יורש אבל נחלה,
נוחה חכמים רוח בזה יהא שלא ירושתו הימנו שפתה אבינו ליעקב מצינו והנה שמענו. לא בזה לומר לנו וחלילה ירושתו. חלק לו שימחול לעשו זקן אב לנו ויש הימנו. נוחה חכמים רוח שאין המדמה זה שתיקת יפה ולומר, כבודו על לחוס
מדיבורו. בחכם
19 א עמוד יג דף סוטה.
אמר מעכב, קא עשו אתא המכפלה, למערת שהגיעו כיון
חברון- היא הארבע קרית ממרא: להן יצחק רבי: ואמר
ארבע- קרית ושרה אברהם וחוה, אדם היו: זוגות, ארבע והאי בדידיה, ללאה קברה איהו ולאה, יעקב ורבקה, יצחק דזביני נהי להו: אמר זבינתה. ליה: אמרו הוא. דידי דפייש בקברי דכתיב: אין, ליה: אמרו זביני? מי פשיטותא בכירותא,
כירה אין יהוצדק: בן ר״ש משום יוחנן וא״ר לי, כריתי שר א אמר כירה. למכירה קורין הים בכרכי שכן מכירה, לשון אלא דמצרים בארעא איגרתא ליה: אמרו איגרתא, לי הבו להו: דכתיב איילתא, כי דקליל נפתלי, ניזיל ניזיל? ומאן: היא.
תקרי אל אבהו: א״ר שפר, אמרי הנותן שלוחה אילה נפתלי
ספר אמרי אלא שפר. אמרי
21. עמשכ״ב מתנה שורש מאייו, רפאל יצחק לרבי הי״ם– שרשי
שכבר לדחות יש אע״ה מיעקב שהביא שהראיה ואע״פ ועשו יעקב לידת קודם נבואה ברוח אמנו לרבקה נאמר
צעיר יעבד ורב וכל כו' דמאן עבדא נכסים דקנה ועבדא ערעור מפני הוא בכורתו את לקנות יעקב שהוצרך מה
דלא דכיון דרכו יורה האמת מ״מ עשו… של בעלמא אין משום המוחל ביורש דאיכא שאמרו לרז״ל מצינו כן לומר לנו דאין ודאי הימנו נוחה חכמים רוח
מדעתינו…
ג. הנכסים– של חלקית העברה גרשום ורבנו רשב״ם [שי' אחסנתא עבורי משום בזה יש ]האם
21. גרשום רבינו שם ב״ב
בניו את והניח. פיס' כלום הוריש שלא נתנן אלא
במתנה: לאחרים
22. רשב״ם שם ב״ב
אחסנתא- עבורי בי הראוי מן נחלה האב מעביר ש מקום
לה לאחד. ולמעט לאחד להרבות ואפילו
23. רש״ש שם ב״ב
בניו" את דמתני״והניח דלישנא זה מנליה תימה לכאורה כו'. להרבות ואפי' אחסנתא. עבורי בי 'ד״ה משמע
י״ל אך כלל. ירושה בלא שהניחם נקיט עשוי שעשה דמה דלרבותא. כן כן צ״ל ע״כ לאחרים דנקיט דבהא. תדע
עבורי" אמנם״בי לבתו" נחלתו את דקרא״והעברתם בלישנא כמו הכל שמעביר משמע. דכרין בנין וכתובת
כדבריו: מוכח נ״ג) (ר״ד בכתובות. אולם יוכיחו רבנן דתקינו דבנות נכסי ועישור
הסוגיות סתירת ד. בכתובות העיטור ובבעל ברא״ש והסתירות
24 ב סז, כתובות.
עוקבא… מר דינרי אלפי שבעת ביה כתיב דהוה אשכח דצדקה, חושבנאי לי אייתו אמר: נפשיה, ניחא קא כי אילעאי ר' והאמר הכי? עביד היכי ממוניה. לפלגיה בזבזיה קם רחיקתא, ואורחא קלילי זוודאי אמר: : סיאנקי,
המבזבז- התקינו, באושא בה לן לית מיתה לאחר אבל מנכסיו, ירד שמא מחיים, מיל. י הני מחומש! יותר יבזבז אל
25 ב עמוד נב דף כתובות מסכת בבלי תלמוד.
מה מפני יוחאי: בן שמעון רבי משום יוחנן רבי אמר ויכתוב אדם שיקפוץ כדי דכרין? בנין כתובת התקינו
כבנו. לבתו
לירות ברא אמר דרחמנא מידי, איכא ומי לא ברתא
ברתא דתירות ומתקני רבנן ואתו? תירות,
בנים והולידו נשים קחו דכתיב: הוא, דאורייתא נמי הא לאנשים תנו בנותיכם ואת נשים לבניכם וקחו, ובנות בידיה קיימן מי בנתיה אלא קיימי, בידיה בנים? בשלמא כי מידי, לה וניתיב וניכסה דנלבשה לן, משמע קא הא
ורבא אביי כמה? ועד לה נסבי. ואתו עלה דקפצי היכי נכסי. . לעישור עד תרוייהו: . דאמרי
אזיל סוראה, אבא בי לבריה ליה איעסק פפא רב נפק מרימר, בר יהודה שמע כתובתה, לה למיכתב מפטר קא הוה לפיתחא מטו כי ליה. איתחזי אתא
הוה דלא חזייה בהדאי מר ניעול ליה: אמר, מיניה, ניחא שמואל ליה דאמר משום דעתיך? מאי ליה: אמר ליה,
אפילו אחסנתא בעבורי תיהוי לא שיננא, יהודה: לרב נפיק זרעא מאי ידיעא דלא טבא, לברא בישא מברא דרבנן תקנתא נמי האי לברתא, מברא שכן וכל מיניה,
יוחי בן שמעון ר' משום יוחנן רבי דאמר! היא,
מי אטו א״ל: נמי? וייה לעש מדעתיה, ה״מ ליה: אמר קאמינא תעשייה ולא עול ועשייה? דעול לך! קאמינא ועול אכפייה עשייה. היינו דידי מעלאי ליה: , אמר
ויתיב. אישתיק
ליה דהוה מאי לכל כתביה רתח, מירתח ההוא. סבר דמר חיי מר? מישתעי לא נמי השתא ליה: אמר, לסוף
לנפשאי מידי שביקי! לא
לא דכתבת נמי האי אפי' דידי, י מינא אי ליה: אמר
לי. ניחא
לא הדרנא נפשך שוייה א״ל: בי! אהדר נמי השתא א״ל:
. קאמינא
26 כד סימן ד פרק כתובות מסכת רא״ש.
אדם שיקפוץ כדי אלא הטעם שאין כיון הזה בזמן דיכרין בנין כתובת דנין שאין אומר היה ז״ל גאון מתתיה רב ויתן
כבנו לבתו ז״ל העיטור בעל כתב וכן ויותר. יותר ליתן נהגו ועכשיו כמה היום ז״ל יהודה ברבי חנינא לרב תשובה
כתובת בטלה שנים … בטלה ולמה מישיבתינו דיכרין בנין שיתן הלואי והיום לה ויתן שיקפוץ כדי דתקנתא דעיקר
כבתו לבנו במתנ שירבה מי כל לנדות הדבר הוצרך וכמה בתו. ת
27 ד טור נט משמ״ע מ, אות העיטור ספר.
מה בנו את והניח לאחרי' נכסיו כל הכותב הימנו נוחה חכמי' רוח אין אבל עשה שעשה עליו תבא כשורה נוהגין היו לא בניו אם רשב״ג לרב שמואל ליה דאמר כת״ק לן וקיימא ברכה
שיננא יהודה אפי אחסנתא עבורי בי תיהוי 'לא הכותב ירושלמי וכו' טבא לברא בישא מברא אומר הכתוב עליהן בניו את והניח לאחרי' נכסיו
דווקא מסתבר' ו עצמות' על חקוק עונות' ותהי להן שייר אבל כלום להם שייר לא ודווקא בניו
בידו… הרשות מממונו ולעשירים לעניים ונתן
28. פה כלל הרא״ש שו״ת ג סימן
… נתון שהיה הרי גזרות דייני שני פרק בירושלמי דגרסינן
לבני- אלו ינתנו אמר הים במדינת בכלל, בנותיו בשעת אם
לבני אלו ינתנו אמר מיתתו - בכלל… בנותיו. אין
י מותו, בשעת בין בחייו בין אחר בטעם לחלק ש שהוא דבחייו
להנחיל שבא מיתה בשעת אבל בכלל, הכל מתנה נותן - הבנים מן הנחלה להעביר רוצה שאינו דעתו אומדין אנו (ב״ב יהודה לרבי שמואל כדאמר היא, עברה כי לבנות בישא מברא אפילו אחסנתא באעבורי תיהוי לא קל״ג:)
לברתא. . מברא כ״ש טבא. לברא
הסתירה- יישוב אי למרות לפסוק כיצד החושן ות וקצ החת״ס מחלוקת ה. האג״מ והכרעת
29. שו״ת ח קנא סימן חו״מ ת״ס
… מבואר שם ע״ב קל״ג ב״ב מש״ס מקורו זה דין רוח אין בניו ומניח לאחרים נכסיו דהכותב במתני'
הימנו… נוחה חכמים דר״פ בעובדא נ״ג בכתובות וכח ומ מקצת אפי' אלא נכסיו כל דוקא דלאו סוראה אבא בי
מבניו, להפקיע אין נכסיו ולא הכל יהיב דבעובדא דנהי
כלום לעצמו השאיר - בתחלה שגם שם מבואר מ״מ אלא חושש הי' שלא אעפ״י תמן למיעל בעי הוה לא
ע״ש… הבן ויפסיד מנכסיו קצת שיוסיף
ראית ואמנם וז״ל: כ' קמ״ז סס״י ח״ג בתשב״ץ י לא זהוב רביע ליורשותיו מניח א' שכל בשטר ומ״ש נוחה חכמים רוח אין שאמרו מפני ואם לזה צריך הי' חכמים רוח תהא לא כזה ממעטת הנחה מפני הימנו ד שיור יש ז״ל לראשונים שטרות ותופס וכו' 'נ״ה
דמשום ז״ל גאון וכ' זוזי נ״ה חכמים רוח שתהא כדי
הלשון וזה שכ״מ במתנת סופרים עיטור בס' כמ״ש
עכ״ל מתוקן. ממש דעת הראוי חלק עכ״פ להם שהניח היכי מזה מבואר ודעת לעיל שהוכחתי כמו דלא הימנו נוחה חכמים
מדעתינו. רחבה הגאונים
ת לעשו מצווה בנים לו שאין מי יום בכל …מעשים ו קיימת קרן מנכסי' … טובים דברים חל המתנה שאין בשכ״מ אלא אינו הנאמרים כל ואולי והוא יורשים לפני נופלי' הנכסי' ואז מיתה בשעת אלא לאחר ופרי מהיום גוף בריא מתנת אבל להפקיע בא בשלו לעשות אדם כל יכול דבחיים בה לן לית מיתה
המנהג. ליישב נכונה וסברא שירצה. מה כתובות אבל
תיובתי'. נ״ג
31. ח״ב חו״מ אג״מ נ סימן
לברא בישא מברא ואפילו אחסנתא עבורי בי תיהוי לא שיננא יהודה לר' דאמר כשמואל איפסק שלדינא אף והנה
בקצוה״ח איתא אבל רפ״ב סימן חו״מ ובש״ע הי״א מנחלות פ״ו ברמב״ם כן ואיפסק ע״ב קל״ג דף בב״ב, טבא
מהתשב סק״ב "ץ הימנו נוחה חכמים רוח שתהא כדי דמשום גאון וכתב זוזי ד' שיור יש ראשונים שטרות, דבטופסי לעשות כלום אינו זהוב רביע להיורש שהניח שמה קמ״ז סס״י ח״ג מתשב״ץ שהביא קנ״א סימן חו״מ בחת״ס ועיין
נוחה חכמים שיהיה. רוח שעושה הגאון שכתב שיור הוא זוזי ד' אבל הימנו נוחה חכמים רוח שיהיה עליו שהקשה ואף
… מדעתנו רחבה הגאונים דדעת מסיק מ״מ מבניו להפקיע אין נכסיו מקצת דאפילו דמשמע ע״א נ״ג דף מכתובות
עביד. שפיר דלאו עליו לומר אין לדינא הקצה״ח הסכים וכן גאון בשם כהתשב״ץ העושה לכן
הסתירות ליישוב דרכים ב' ו.
31 סי משפט חושן השולחן ערוך. רפב מן ב-ג סע',
… שהבנים הוא יתברך ה' דרצון כן לעשות אין ג״כ דאורייתא נחלה לקיים לבניו מעט מניח גם דאפילו ונראה לאחרים יתנום ולא אבותיהם יירשו … א נ״ג בכתובות ][וכ״מ להעביר רוצה אם יורשים דבשארי לומר אפשר ומ״מ
בזה קפידא אין חלק להיורשים גם להניח רוצה אם אבל ורייתא דא נחלה עקר דקא משום כן לעשות אין נכסיו כל בשוה, לכולם כחלק וחלק לו יש אשר כל להם ליתן וצריך קפידא יש בזה גם ובבנים לצדקה ליתן שרוצה מה לבד לא לאחרים אבל העולם מנהג וכן כן לעשות לעשיר שראוי ודאי דזהו העניים ולקרוביו נשמתו לזכות עולמית
מנחלת יתן לבניו… יתן עזבונו ועיקר ו
32. הלוי שבט שו״ת רט״ז ד,
הנ״ל ראשונים דדעת יראה ומזה הימנו נוחה חכמים רוח אין דדין דוקא הוא בירושלמי הנזכר ואיסור ובאמת ממש, נכסיו כל במעביר דאין הדין מוזכר לא נ״ג בכתובות מה אלא הימנו, נוחה חכמים רוח תהא לא לר״י שמואל דא״ל ב כולל וזה אחסנתא, 'בעבורא שהוא נכסיו כל במעביר א' נושאים ר״פ דשיער במה ב' הדין, מעיקר חומרא דרך דס״ל דמרימר ברי' נכסיו מקצת במעביר גם וחסידות על אף כזאת להעברה ללכת שלא שכ נ״ג 'כתובות במאירי מצאתי זה לדרכינו וראיה וכו', חכמים רוח דאין יסודותם בכלל לא הדין מעיקר שהיא פי להעברת צד כאן שיש מפני מדאי יותר להם ליתן שלא ביותר להזהר ראוי מיהא זכרים בנים שיש ובמקום וז״ל אין בכלל שאינה שם דכתובות בסוגיא שנתחדש חומרא גדר וה״ז נחלה, להעברת צד רק לה דקרי הרי ע״כ, נחלה
הימנו נוחה חכמים. רוח
בכתיבת כן שגדרו לשמוע וקרוב נכסים דעישור חכמים תקנת בי' אית וגם מאד, שכיח דבר הוא היות, כתובות מקום והי' דקרא, מאסמכתא חז״ל תקנו ואפ״ה הבנים, של דאורייתא ירושה עקירת ע״ב נ״ב שם לה קרי והש״ס
וא״כ במקצת, גם בזה עצמן החמירו ע״כ לגמרי, הבנים זכות שלילת עד וכהנה כהנה דיוסיפו קרובה, הגזרה אין
דכתובות… לסוגיא כלל חשו שלא והתשב״ץ העיטור דעת הי' זה ואולי למק״א, ראיה
זכר חצי שטר מנהג ז. – זה שטר למנהגי החת״ס וביאור
33 רפא סימן חו״מ רמ״א.
קודמין וכתובה חוב ובעל בעלמא כירושה דינו זכר, חלק כחצי מותו לאחר שתקח לבתו הכותב עשור וכן זו למתנה אלא נוטלת הבת ואין מיתה, ולאחר מהיום לה: שכתב פי על אף הנכסים, למכור יכול הנותן חיי ימי וכל הבת; נכסי
אח״כ לא אבל נתינה, בשעת לו שהיו, בנכסים לעולם בא שלא דבר להקנות יכול אדם דאין נוחלין יש פ'.)(מרדכי
החוב מן יפטור זכר חצי חלק לבתו יתן שאם ולהתנות לבתו חוב, טר ש לכתוב עכשיו שנוהגין דמה נ״ל מיהו המנהג וכן החוב, ישלמו או תנאו לקיים צריך ולכן החוב. . הוא דעיקר לו, אשר בכל לה ליתן צריך
34 קמז סימן ח״א אה״ע חת״ס.
… זכר י כחצ דוקא שהנהיגו ונ״ל כמעלת הבת על הזכר מעלת שיהי' וכעין תורה בדין הפשוט על הבכור
הנהיגו דאורי', ירושה ולעולם
עיקור, שהנהיגו נ״ל ומה״ט וספרים מקרקעו' לבר להתנות והוה עיקור הירושה שעשו מפני דרחמנא התורה מן דבר כעובר ח״ו
תירות לא ברתא אמר גונא האי וכי
ובות אכת נערה פרק הש״ס פריך נמי דהא שם הש״ס ותי' דכרין בנין עלי שיקפוץ היכי כי 'דאורייתא בטלו כבר וזה לגברא דתינסבו נותן אדם שבזה״ז שראו הגאונים שם הרא״ש כמ״ש מבנו יותר לבתו
בטל קמייתא וא״כ הראשונים וכל
כח״ז ירושה ותקנו בתרייתא. ואתו
נחלות דפ' קרא שעיקור ראו ע״כ
קאי, אקרקע
אבנות קשה דאלה״ה לך תדע אבינו שם יגרע למה דאמרו צלפחד נחלות פ' נאמרה לא אכתי הא דלמא תירות לא דבת ומנ״ל כי להם הי' ומה יורשת הבת באמת
נצעקו,
א״י חלוקת ששמעו מפני אע״כ ואם אבותם לבית למשפחותם למטה הנחלה תיסוב הבת תירוש כן לעשות ראוי שאין ומסברא אחר
פ בסוף יוסף בני 'באו ש ראינו כאשר מסברא נחלה הסבת על פנחס הוא כן חיצונה דסברא ש״מ שלהם
נחלה, תסוב שלא
הארץ חלוקת ששמעו מיד ע״כ והבינו ידעו מיד אבותם לבית תירות לא בן במקום בת דעכ״פ אם שעכ״פ ושאלו באו וע״כ נחלה אמר וע״ז הבת תירוש בן אין צלפחד בנות כן הוא ברוך הקדוש
דובר ות.
אלא בקרא מפורש אין נמצא הבת תירוש לא הקרקע בירושת בירושת אבל הבן במקום
נמי הא דודאי נהי המטלטלין ואין קרא פלוג ולא דאוריתא תורה בדיני מלבנו חלוקים לבדות מפורש דבקרקע לן תיסגי מ״מ
. ממטלטלין טפי בקרא
פעמים כמה ט״ז שהשריש מה וידוע
כח אין בקרא בהדי' שמפורש דבמה התורה מן דבר לעקור חכמים ביד סי ובי״ד שופר הלכות בא״ח 'עיי' לדבריו ורמז ב' סי' ובח״מ קי״ד
וכו, משיך ד״ה ע״ב ע' ב״מ 'בתוס'
בפשיטות הש״ס דפריך הא וא״כ לא ברתא לירות ברא אמר רחמנא
דברתא ותקנו רבנן ואתו תירות דכרין בנין אכתובות היינו לירו'
דבימיהם קרקע נכסיהן עיקור הי' ומיסב קרקע לברתא איניש ויהיב בנין כתובות וגם דקרקע נחלה בן בירושת שינוי הוה גופא דכרין בקרקע אחסנתא ועבורא הבנים בין באורייתא דכתי' מאי עוקר נמצא פריך ע״כ חכמים ביד כח ואין בהדי'
בפשיטות, הש״ס
זכר חצי שטר הנהיגו בתרייתא אבל
במטלטלין תיקון שראו כיון דוקא דבר לעקור בידם כח יש בכך הדור
לכך צריכא כשהשעה התורה מן בתורה מפורש אינו כשהדבר מטלטלין… כירושת
בספרים שעכ״פ ג״כ ראו וא״כ ניקנים אינם שעיקרם האב שהניח לעקור אין בתורה לעוסקי אלא דעסקי דזכרים הפשוטה הסברא
מיפקדי דלא ובנות לירות בתורה
לירות, לא את״ת
המחברים מצאו שלא במה כנלע״ד האמת ולפע״ד המנהג בטעם ידיהם
. כמ״ש
ה שיטת ח. אג״מ – למעשה הלכה
35. שו״ת אג״מ ב חו״מ מט סימן
אחים ובני אחים כגון לו ידועין יורשין לו יש שאם לידע כתר״ה צריך אבל
רוח דאין אחסנתא דאעבורי ענין איכא הא נמצאין היכן אחיות ובני אחיות דסגי מתשב״ץ שהביא משמע סק״ב רפ״ב סי' שבקצה״ח ואף נוחה חכמים מרימר בר יהודה רצה לא דהא תמוה דבר הוא הנה היורשין עבור זוזי ד' בשיור בעבורי יהיה שלא מטעם נדוניא פסיקת בדבר ר״פ שבא בשעה ר״פ עם ליכנס
נ בכתובות א אחסנת זוזי… מד' יותר לעצמו השאיר שודאי אף ע״ב "ב
נראה איסור ליכא לירושה משאיר דאם התשב״ץ מדברי שחזינן מכיון אבל
שיניח לע״ד ומסתבר חשוב דבר ליורשין כשהשאיר עליו לסמוך שיש חומשין וד', שהוא כפי מוריש לכל ודאי חשוב דבר שזהו חומש להיורשין
למוסד השליש מהם יתן האחרים תורה… בני לקרובים שלישים ושני התורה ות
36 נ סימן ב חו״מ אג״מ שו״ת.
לדינא לסמוך ויש לצדקה נכסיו לחלק יכול בנים לו שיש מי שאף קא ומצוה כדכתבתי הגאון בזמן זוזים דד' כהא וליורשיו לבניו חשוב דבר שיניח אך עביד
גיהנם יראת בלא ואף לעיל. גדולה טובה הוא נמי זכיות להוסיף רוצה אם
דהחת״ס זו לסברא וליורשיו לבניו שקדים. לעצמו יותר בזמננו אף חשוב דבר ודאי הוא דאלאר אלף בן לכל שהשאיר כיון ולכן אף גדול היותר סך שהוא אף השאר ליתן רשאי היה הגאון שבזמן זוזים מד'
מזה. נוחה חכמים ורוח מעלי, בנין היו אם
37. שו״ת אג״מ א אה״ע קי סימן
אם שמותר משמע הקצה״ח שהביא שלהתשב״ץ אף כן לעשות רשאין אם אבל אבל הנ״ש שסובר משמע וכן התורה כדין לירושה קטן חלק רק גם מניח ואין בחיים הודאה חוב מכח שבא אף כ״כ נכון שלא סובר קנ״ג בסי' החת״ס
יכול עצמו הוא אבל לזה. להזדקק לאחרים ראוי דגם המתירין על שסומך לומר ממש פליגי דלא ונמצא מדעתנו רחבה הגאונים ודעת ע״ז כתב עצמו החת״ס ד ודאי אבל בידו. למחות אין לזה להזדקק ירצה אחד ת״ח אם גם ולכן 'לדינא חשוב סך הירושה לדין להניח וצריך חשיבות שום אין במדינתנו הזה בזמן זוזי
חשוב דבר ודאי שזהו ירושה לדין בעצמו שדר ת הבי שיניח וטוב מדינתנו לפי
מטעם כהמנהג הוא וגם. הנ״ש
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה