🚀 להתקדם מעל הטבע: הכוח החבוי שבך להתעלות מעל המציאות - הרב שי כהן שאולי

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב שי כהן שאולי

---

נשלח על ידי: שי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

איך לא מתים שוב ושוב? (ספירת העומר)

צפייה ביוטיוב

ערוץ: חייא בן חמו

---

נשלח על ידי: חייא
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מהות השמחה בלג בעומר - האוצר

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה כב

הרב דייק ון יהושע

איתמר ישיבת ראש

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

שאלה

ס״ב תצ״ג סי' )(באו״ח הרמ״א כתב בו אומרים ואין שמחה קצת בו ומרבים ל״ג ביום "מסתפרים

בעומר ל״ג ביום שמחה ולמה מה על? תחנון". ♦

תשובה הקדמה א.

כ״ד סי' )(ח״א אשיב מבשן בספרנו אמנם בעומר ל״ג ביום השמחה של במהותה הארכנו

כדלקמן נוסף טעם להוסיף וברצוננו ע״א. ג' חידוש,)(חגיגה בלא בימ״ד אין אך עיי״ש. ♦

השו״ע מרן דעת ב. ל״ג ביום שמחה להרבות המנהג את כלל הביא לא השו״ע שמרן ייווכח בשו״ע המעיין

זה ביום תחנון לומר לא המנהג את הביא לא ואפי'. בעומר,

קע״ח )(סי' התשב״ץ שו״ת את הביא תצ״ג סי' )(או״ח ובב״י הלוי זרחיה ר' דברי את שהביא

העצרת פרס ועד מפסח ר״ע תלמידי שמתו ספרדי ישן בספר כתוב שמצא אצלנו הגירסא (לעומת

עצרת ועד מפסח מתו ר״ע שתלמידי ע״ב ס״ב יבמות,)בבבלי ט״ו שהוא חודש, חצי היינו שפרס שם ובאר לעומר ל״ה ביום מלמות ר״ע תלמידי שפסקו נמצא יום עשר חמשה מהספירה נוריד ואם, ימים, שהיום נוהגים אבלות שבהלכות שכיוון אלא למיתתם, האחרון היום היה זה – ל״ד וביום פוסקים ואז אבלות בו נוהגים ל״ד מיום קצת א״כ ככולו", היום "מקצת אבלות בו נוהג. האחרון

שלם אינו ל״ד שיום לפי ל״ד, ולא בעומר הנ״ל."ל״ג )(הרז״ה שכתב "ומה )(שם התשב״ץ וכתב ככולו היום "מקצת משום ל״ד, מיום קצת ובנוסף מלאים יום ל״ג אבלות נוהגים."כלומר, שאבלים העם בלשון שגור לכן כולו, ולא היום מקצת אבלות בו נוהגים האחרון שהיום ומכיוון עדיין ל״ד וביום ככולו. היום מקצת ומדין בבוקר, ל״ד יום עד זה באמת אך בעומר. ימים ל״ג

המיתה פסקה לעומר ל״ה ביום ורק ר״ע, תלמידי. מתו

א משנה )'(פ״ג בשקלים למשנה התכוון שהתשב״ץ ונראה את תורמין בשנה פרקים "בשלשה

א הלכה )'(שם בירושלמי מובא כך ועל החג", בפרוס עצרת בפרוס הפסח בפרוס הלשכה, "אמר בהלכותיו שדורשין למועד קודם יום דשלושים פלגא פלגא, פרס דתנינן הן כל אבהו."רבי

האוצר ♦ צ' גיליון

כג בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

דתנינן הן כל ד״ה )(שם העדה בקורבן ופירש המחצה וה״נ המחצה, פירושו פרס דתנן היכא "כל

הלשכה את תורמין היו כלומר, המועד". בהלכות שדורשין המועד שקודם יום משלשים (השקלים

צבור לקרבנות )שנתרמו לפני חודש חצי וכן עצרת, לפני חודש חצי וכן פסח, לפני חודש חצי דורשים שבהם הרגל שקודם יום מהשלושים למחצה הכוונה ולכן חצי, פירושו ופלגא סוכות.

הי״ו ישי בני אותי הפנה זו הרגל.)(להערה בהלכות

האילן על מתריעין "תני ה״ב )(פ״ג תענית בירושלמי מובא וכן בפרס לשיחין לבורות הפסח,

ולמערות עיי״ש הפסח" קודם יום אילן."ט״ו על מתריעין ד״ה )(שם משה בפני וכתב העצרת". בפרס הכוונה עצרת, פרס עד מפסח מתו ר״ע שתלמידי היתה יבמות בבבלי הגירסא שאם פשוט א״כ היום מקצת ל״ד ביום אבלות ונוהגים יום, ל״ד שמתו ויוצא העצרת, קודם חודש חצי לעד

. ככולו

ס״ב תצ״ג סי' )(או״ח בשו״ע במפורש מבואר כך ואכן ל״ג עד להסתפר שלא "נוהגים וז״ל: מיד אך מלמות. פסקו כבר ל״ג שביום לכאורה ונראה מלמות", פסקו שאז שאומרים לעומר ל״ד מתו כלומר, בבוקר". ל״ד יום עד להסתפר "ואין ז״ל וממשיך דבריו את השו״ע מרן מבהיר ולכן ככולו. היום מקצת של אבלות דיני בו נוהגים ל״ד, יום שהוא שמתו, האחרון וביום יום, בעומר ל״ג עד מסתפרים שאין העולם וכשאומרים ל״ד. יום של מבוקרו החל להסתפר, מותר

להסתפר הותר כבר ל״ד וביום מסתפרים אין שלמים יום של״ג. הכוונה

בעומר ל״ג ביום שהתרחש אירוע שום אין כמותו, פסק שהשו״ע התשב״ץ, של זו שיטה. ולפי העניין לגבי ולא תחנון אמירת אי לגבי לא זה, יום של בעניינו דבר ציין לא השו״ע מרן ואכן

שמחה קצת בו. שמרבים

האר״י ואף רבות. שנים נהגה במירון, רשב״י בציון שנוהגת ההילולא שהרי שקשה, אלא יום בכל נחם לומר שנהג בת״ח שגער בספרים ומובא ל״ג, ביום רשב״י בציון להיות נהג, הקדוש "ביום נחם לומר העז כיצד מרשב״י ששמע האר״י לו ואמר רשב״י, בציון זה ביום אף ואמר

"שמחתי בהלכה מועדים ועיין שם. השו״ע על זקנים בעטרת מובא וכן ג'. ס״ק תצ״ג סי' באו״ח במג״א (מובא

בנושא במקורות שהאריך בעומר ל״ג ערך זוין.)לגרש״י בציון זה ביום שמחה עושים שהיו משמע א״כ צפת שליד בביריה השו״ע ספרו את וכתב הקדוש האר״י בתקופת חי השו״ע מרן והרי, רשב״י. עושים שהיו ההילולא ממנהג השו״ע התעלם כיצד קשה, וא״כ למירון. ונראה סמוך זה שמקום

שמחה בו מרבים ושהיו זה ביום? במירון

הב״י של הקדמתו עפ״י לי וענה ת״ו, טבריה אב״ד זצ״ל, אוירבך לגרא״ד זו שאלה ושאלתי כפי שינהגו מיוחד, מנהג שאין מקום שבכל ישראל, לכלל ספרו את כתב השו״ע שמרן לספרו, המקום כמנהג נוהגים דאתרא, המרא עפ״י מיוחד, מנהג שיש במקום אך השו״ע. בספרו. שכתב לו והסמוכים מקום אותו של מנהג היה רשב״י בציון בהילולא שנהגו המנהג הנראה וככל

)(שם זקנים [ובעטרת ל״ג ביום בנו ור״א ז״ל רשב״י קברי על לילך שנוהגין א״י "מנהג כתב

רל״ג סי' חת״ס)(יו״ד משו״ת והראיה, בעולם. המקומות בכל כן נהגו לא אך עיי״ש], בעומר" מרן הכניס לא ולכן כן. נהגו לא שבמקומו פשוט א״כ מקורו, ועל זה מנהג על ותמה ששואל

האוצר ♦ צ' גיליון

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה כד

ישראל כלל בכל נהג לא זה כי במירון, שנהגו המנהג את ספריו לתוך השו״ע כיום (ואולי

ודו״ק מירון לסביבות הפכה לה, מחוצה ואף א״י כל נתקצרו, והדרכים השתכללה.)שהתחבורה נושן ישן ס״ת אבוהב בביהכ״ס בצפת שנמצא לדבריו, ראיה זצ״ל אוירבך הגרא״ד לי והוסיף במקום כיצד הגרא״ד ותמה ב״י. כתב ולא וואליש הוא התורה בספר והכתב הב״י, מתקופת הגיע הב״י שמרן ותרץ, שיטתו? לפי ס״ת של בכתב קראו לא קארו יוסף רבי מרן של מושבו של כהקדמתו ומרן וואליש, בכתב בס״ת לקרוא היה המקום ומנהג שבא״י, לצפת ספרד מגירוש

וכנ״ל המקום מנהג את שינה לא. ספרו ♦

הרמ״א דעת ג. הרמ״א רבינו כנ״ל, בעומר ל״ג שמחת של מעניינו מאומה הזכיר שלא השו״ע מרן לעומת

כדבריו נוהגין אין אלו "ובמדינות וז״ל: כתב ס״ב תצ״ג סי' )(או״ח לשו״ע בהגהותיו החל (שמסתפרין

אלא י. ו השו״ע. לדעת בבוקר בעומר ל״ד ). מיום ואין שמחה קצת בו ומרבים ל״ג מיום החל שמסתפרין

תחנון בו אומרים על משה מהדרכי הוא ומקורו מבערב". ולא בעצמו ל״ג עד להסתפר ואין

ל״ג ביום להסתפר פשוט "והמנהג שכתב א ס״ק )'(שם הב״י קצת ושמחה משתה בו ומרבים (נוסף

המהרי״ל וכ״כ י. ו השו״ע. על בהגהותיו שכתב מה על )."משתה" פסח שבין הימים דיני ירושלים, מכון (הוצאת

וכתבו ל״ג ביום להסתפר דיש ס״ו עמ' טירנא אייזיק )(לרבי והמנהגים ח סי' קנ״ז עמ' )'לעצרת (מהרי״ל

זה על מ״ח."טעמים אות ע' עמ' טירנא מהר״א ז', ס' קנ״ו עמ' )שם

השמחה ולמה מה על? אך

)(מסכת בסוף "כמ״ש השמחה שסיבת כתב ומרבים ד״ה )(שם הגר״א בביאור פסקו שבו תענית

ח משנה ד' )'(פרק בתענית למשנה טעם שנתנה תענית בסוף לגמ' וכוונתו מדבר". מתי מובא בה

ע״ב ל' דף )(שם ובגמ באב", עשר כחמשה לישראל טובים ימים היו '"שלא יוחנן רבי בשם מובא

עם דבור היה לא מדבר מתי כלו שלא עד מר "דאמר מדבר מתו בו שכלו יום זהו באב שבט״ו

ט״ז ב' אלי,)י״ז-(דברים ה' וידבר למות המלחמה אנשי כל תמו כאשר "ויהי שנאמר משה היה אלי

הוא יו״ט מר. שלפיכך דאמר ד״ה )(שם לרש״י המיוחס בפירוש וכתב הדיבור".

שביום ה״ה מלמות, מדבר מתי פסקו באב ט״ו שביום שכמו הבין שהוא הגר״א בדברי רואים בעומר ל״ג ביום השמחה סיבת ברורה לא עדיין אמנם, למות. ר״ע תלמידי פסקו בעומר. ל״ג

ר״ת כדעת או היא השמחה סיבת באב ט״ו ביום דבשלמא יום ד״ה ע״א קכ״א דף ב״ב בתוס' (הובא

מדבר מתי בו )שכלו שמחה הוי וא״כ אלף, ט״ו ונשארו הגזירה מהם בטלה האחרונה שבשנה התוס ולשיטת זכו. לא ואהרון דמשה דוכתא לא״י, להיכנס יזכו ועוד מתו שלא לאלה 'גדולה,

וכלב יהושע בחיים)(מלבד אחד נשאר ולא הדור, כל שמתו )(שם הרשב״ם לשיטת או )(בתחילתו וכולם מלמות, פסקו אם בעומר, ל״ג בעניין אך רבינו. למשה הדיבור שחזר כך על היתה השמחה

זה עניין לתרץ ננסה ולקמן השמחה? ולמה מה על א״כ. מתו,

ואי השמחה שסיבת הרמ״א בדברי מסביר הוא כיצד הגר״א, מדברי קשה שיותר מה אך כתב הרמ״א והרי מלמות. פסקו זה שביום מפני היא הרמ״א לדעת ל״ג ביום תחנון אמירת

האוצר ♦ צ' גיליון

כה בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

ח סי' קנ״ז עמ' לעצרת פסח שבין הימים במהרי״ל)'(דיני והמעיין במהרי״ל. הוא שמקורו משה בדרכי

"רק מתו ר״ע שתלמידי היא ששיטתו ייווכח (ב)ה שבועות בשבעה תחינה בהן שאומרים ימים החג ימי ז' הספירה, של יום המ״ט מן דל והשתא מתו, לא תחינה אומרים שאין יום וכל העומר, רק מתו דלא נמצא ל״ב, להו פשו שבתות, וז' לסיוון, ואחד לאייר שנים ר״ח, בהן דחל ימים וג'

שם לזכר.)(מהרי״ל שמחה למחרתן עושין שמתו ימים ל״ב אותן כשכלו לכן ימים, "ל״ב

שבתות ו' אלא שבתות ז' לחשב אפשר ויש, שאי ומ״ש ד״ה תצ״ג סי' )(שם הב״ח הקשה וכבר נשארו בהם. מתו שלא ימים ט״ז אלא שאינם נמצא שבת, בלא הפסח ימי לז' אפשר אי שהרי

ה ס״ק המג״א.)'(שם כתב וכן ב סעיף תצ״ג )'(סע' הלבוש וכ״כ בהם, שמתו ימים ל״ג

פסח שבין הימים בכל מתו ר״ע שתלמידי המהרי״ל, דברי עפ״י יוצא כך ובין כך בין אך

הדין מעיקר תחנון אומרים שאין שבימים אלא בעומר. ל״ג לאחר כולל לעצרת, ניסן (להוציא

תחנון אומרים שלא מאוחרת תוספת שזו הפסח,)לאחר האבלות ימי את וכשתיקנו מתו. לא בהם ניכרים שיהיו בכדי ברצף ימים אותם את לרכז רצו מסתפרים, ולא נישאים שלא בהם שנוהגים האחרון היום שהוא לכך פרט דבר, בו קרה לא בעומר ל״ג יום של שעיצומו יוצא אך האבל. ימי זה יום הגר״א מדמה כיצד וא״כ ככולו. היום מקצת בו ונוהגים האבל, ימי של בפועל המנהג של

שבו באב ט״ו ליום שמחה" קצת בו "שמרבים כפשוטו מלמות שפסקו או יום, , של בעיצומו לארץ להיכנס וזכו מתו לא והם הארבעים, שנת של האחרונים של מיתתם את ביטל שהקב״ה

שם ב״ב בתוס' )(הובא ר״ת לדעת או,)(רשב״ם אלא באב, בתשעה מהם מתו הארבעים בשנת שגם אע״פ משה עם הקב״ה דיבר לא לכן מכן, שלאחר ימים שבעת כל באבילות שרויים שהיו שלפי

ע״ב ל' עצבות.)(שבת מתוך שורה השכינה שאין משום הגזירה, שכלתה שבעת שכלו לאחר ורק לדעת או ושמחה. ליו״ט קבעוהו ולכן משה, עם לדבר הקב״ה חזר באב, ט״ו ביום דהיינו הימים,

בסופו מדבר מתי כלו שבו יום ד״ה ע״ב ל' )(דף בתענית התוס' שבכל מפרשים יש בשם שכתבו

מתים היו במדבר שהיו שנה הארבעים יום כל הרבה מתים היו באב שבתשעה אלא הגזירה, מפני

רבינו למשה הדיבור וחזר לגמרי מלמות שפסקו ראו שנה באותה באב ובט״ו שנה, בכל, מאד קרה ט״ו יום של שבעיצומו הוא הפירושים לכל השווה הצד אך ושמחה. יו״ט עשאוהו וע״כ שיש לעומר ל״ג ביום קרה מה ברור לא המהרי״ל דברי לפי אבל כך, על לשמוח שיש דבר

כך על? לשמוח

דבר בעומר ל״ג יום של בעיצומו קרה לא המהרי״ל לפי שאכן בדוחק, לומר אפשר, ואולי יום ל״ג אבל ימי שתיקנו כיוון אך תחינה. בהם אומרים שאין בימים הספירה ימי בכל מתו ואכן

שמחה עושים הימים כשמסתיימים לכן, רצופים, כאילו התכוון ולזה מלמות. שפסקו היום זהו

לזכר.)(שם שמחה למחרתם עושין שמתו, ימים ל״ב אותן כשכלו "לכן דבריו בסוף "המהרי״ל

מלמות שפסקו באב ט״ו ליום הגר״א של ההשוואה מה קשה, עדיין זה פירוש לפי גם, אך

לעומר הל״ג ביום הבשורה ומה בשורה יש שם? והרי

בהר )(פרשת זצ״ל קנייבסקי להגר״ח שיחה דרך ובספר תלמידי כל מתו לא שאכן ליישב, רצה כתוב והרי שהקשה, אלא לעיל. שהבאנו הרשב״ם וכדעת מעט, ונשארו מתו רובם אלא ר״ע,

"והיה ע״ב )(ס״ב ביבמות בגמ' שמם העולם שלא ומשמע שבדרום" רבותינו אצל ר״ע שבא עד

האוצר ♦ צ' גיליון

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה כו

לרבותינו ללכת הוצרך ולכן אחד, נשאר לא שבהם שמהחשובים הגר״ח, ותרץ אחד? מהם נשאר

מלמות פסקו שבשניהם באב ט״ו ליום דומה זה יום אכן ולפי״ז. שבדרום.

)(שם הגמ מדברי כי מאד. דחוק זה תרוץ 'אך שממה שהייתה משמע שמם" העולם "והיה את להוכיח היא זה סיפור בהבאת הגמ' מטרת וכל תלמיד. אף נשאר שלא ומשמע רוחנית, דברי על נסמך זה ועניין בצעירותו, ילדים הביא אם גם בבגרותו ילדים להביא האדם של החיוב ואם זה או הזה יכשר זה אי יודע אינך כי ידך תנח אל ולערב זרעך את זרע "בבוקר הפסוק

ו י״א טובים.)(קהלת כאחד "שניהם ורק יכשר" "לא בהם התקיים הראשונים שהתלמידים ומשמע

בדבריו צ״ע ולכן "יכשר". התקיים. באחרונים

אחד תלמיד אפילו נשאר ולא מתו ר״ע תלמידי שכל ביבמות, הגמ' דברי פשט לפי, מ״מ,

בעומר ל״ג ביום השמחה מה על? צ״ע ♦

בעומר ל״ג ביום מלמות פסקו ד. ביום מלמות פסקו שלא מפורש המהרי״ל ובדברי המהרי״ל, את הביא שהרמ״א אע״פ אכן, במפורש שכתבו ראשונים מצאנו מ״מ ל״ג, ביום האבלות וגומרים אבלות ימי מצרפים אלא ל״ג,

מלמות פסקו לעומר ל״ג. שביום

כתב )(שם" ביבמות בחידושיו המאירי המיתה, פסקה בעומר ל״ג שביום הגאונים ביד וקבלה זמן אותו עד מפסח אשה לישא שלא כך מתוך נוהגים וכן בו. להתענות שלא כך מתוך."ונוהגים

רל״ד )(עמ' קלויזנר אברהם לרבי המנהגים בספר מובא וכן אברהם רבי מנהגי את מביא בו

זרוע האור מתקופת חילדיק,)(שהיה נישואין ולא שמחות לעשות רגילים "ואין וז״ל במפורש שכתב אותו ועשו ר״ע בתלמידי שהייתה המגיפה נעצרה בעומר בל״ג כי בעומר, ל״ג עד אייר מר״ח

עכ״ל יו״ט". היום

שכתב ביבמות,)(שם" לגמ' ההר מן אברהם רבינו בפירוש מובא וכן ועד מפסח מתו וכולם

הראשונים במאורות מהראשונים, (מובא לאחד האסופות בספר זו גירסא מובאת וכן בעומר."ל״ג

צ״ז עמ' תשס״ב ירושלים שטרן ה״ר.)צ״ח-מהדורת יוחסין בספר והובא המכתם, ספר בשם מובא וכן

'(עמ37 זכות אברהם לרבי השלם.)

מפסח לכנוס שלא "ומנהג כתב ע״ה )(סי' ובכלבו בעומר ל״ג עד מפני מסתפרין, לא וגם,

לר״ע לו שהיו תלמידים אלף י״ב, אבלות זמן באותו באסכרה מתו וכולן זה כבוד נהגו שלא על,

יו״ט אותו שעשו כתב לא אך המיתה, פסקה בעומר שבל״ג קצת ומשמע. בזה".

לשו״ע בביאורו הגר״א מטרת ה. הרמ״א דברי בביאור דבריו את תלה הגר״א שהרי הגר״א, דברי על קשה דברינו ולפי מדבר מתי שפסקו מפני באב בט״ו ששמחים כמו שמחה" קצת בו ומרבים ל״ג ביום, ש״מסתפרין

האוצר ♦ צ' גיליון

כז בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

הדרכי את לעיל שהבאנו כפי אך מלמות. שפסקו מפני שמחה קצת שמרבים הכא ה״ה א״כ כיצד א״כ ל״ג. ביום מלמות שפסקו איזכור אין ובמהרי״ל המהרי״ל, על הסתמך הוא משה,

זה ביום מלמות שפסקו על היא שהשמחה הרמ״א דברי את הגר״א? מבאר

של דרכו כי הגר״א, על קושיא זו שאין שליט״א, זק הכהן רועי הרב ורעי ידידי לי ואמר והגר״א הדין. בפרטי לדקדק אין הראשונים, של לשונות מעתיק שהשו״ע שמאחר היא, הגר״א והיפנה והרמ״א. השו״ע של מטעמו לא אף נכון, הוא אם והרמ״א השו״ע של דין להסביר יכול

תשמ״ט עמ' שכתב)(שם ד', ישורון בקובץ שמופיע פטרובר אברהם משה הרב של למאמרו אותי מקורות לציין אלא לשו״ע מקורות לציין הייתה לא לשו״ע, בביאורו הגר״א מטרת שעיקר

בעל המחבר לכוונת מתאים לא זה אם ואף ישראל, בית כל בהם נוהגים אשר ולמנהגים להלכות הרמ״א דברי מקור את מציין הגר״א אין אצלנו אף באתרין. ואוקי מיניה דון וא״כ, השו״ע. אחרים מקורות להגר״א ויש שמחה, קצת בו נוהגים בעומר ל״ג שביום כתב שהרמ״א כיוון אלא יום של לעיצומו השמחה סיבת את הגר״א מבאר לכן מלמות, פסקו דווקא זה שביום בראשונים

הרמ״א למקורות לגמרי מתאים אינו אם אף. זה,

קו נטה שהגר״א לומר הכרח שאין נראה משה, הדרכי בדברי מחודש עיון לאחר אולם,

עצמו הרמ״א בביאור אף הגר״א דברי את להבין ואפשר הרמ״א, . ממקורות

א ס״ק תצ״ג סי' משה:)'(או״ח הדרכי כתב כך בו ומרבים ל״ג ביום להסתפר פשוט "והמנהג טעמים וכתבו ל״ג ביום להסתפר דיש והמנהגים מהרי״ל "וכ״כ הוסיף מכן ולאחר שמחה", קצת

והאבודרהם הרז״ה של משמו המנהיג שועייב, ראשונים)(הר״י שהביא הב״י דברי כנגד כלומר, זה". על ועד מפסח ר״ע תלמידי שמתו היתה ביבמות בגמ' שגירסתם עצרת פרוס לעומר ל״ד וביום, ל״ד ביום ולכן ככולו, היום במקצת ל״ד יום את שנהגו אלא ל״ה, ביום מלמות ופסקו מתו עדיין

בשמחה להרבות המנהג את הב״י הזכיר לא אך להסתפר. , מתירים משה הדרכי כתב זה כנגד,

קצת ושמחה משתה בו כהב״י,"ומרבים ל״ד ביום )(ולא ל״ג ביום להסתפר פשוט "המנהג שאצלו זה על טעמים וכתבו ל״ג ביום להסתפר דיש המהרי״ל "וכ״כ והוסיף ולמה. מה על באר."ולא הנוהג את וכן ל״ג ביום שמסתפרין הנוהג את אלא הטעמים, את מחברת אינה החיבור וו אך כהמאירי הייתה משה הדרכי של דבריו שראשית להיות יכול אך שמחה. קצת בו שמרבים

בעומר )(ל״ג זה שביום בידם היתה שקבלה ועוד, ההר מן אברהם וכרבינו ולכן מלמות פסקו ושמחה משתה בו ומרבים מסתפרין זה שביום המהרי״ל שכ״כ והוסיף ושמחה, שמתה בו. מרבים מנהגי את פוסקים ל״ג שביום אלא מלמות, פסקו ל״ג שביום לא הוא, החשבון במהרי״ל אך במקור יותר מדייק הגר״א א״כ דברינו, נכונים ואם שונה. טעמם אך שווה דינם וא״כ האבלות. שזה שכותב בסוגריים שלנו בשו״ע המודפס הרמ״א דברי של המקור מאשר הרמ״א, דברי ורבינו כהמאירי להיות יכולים הרמ״א ודברי מוכרח, זה אין דברינו ולפי ומנהגים. מהרי״ל צירפו ולכן לפניו היה המהרי״ל וספר לפניו, היו לא אלו שספרים אלא ועוד. ההר מן. אברהם

. ודו״ק ♦

האוצר ♦ צ' גיליון

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה כח

החיד״א מרן של חידושו ו.

)(שם הרמ״א דברי על כתב ס״ק תצ״ג סי' )(או״ח יוסף בברכי החיד״א מרן בו "ומרבים שכתב

)(שם מהמג״א והביא שמחה" קצת ל״ג ביום נחם אמר אחד דגדול ז״ל האר״י כתבי שבשם

)(שם הברכ״י וכתב רשב״י. של בקברו זאת ואמר ונענש, בעומר כי דנענש לומר אפשר דהיה היה השנים שבכל והראיה, שמחתו. יום שזה שלו ההילולא ביום רשב״י של בקברו זאת אמר "ומ״מ הסיק אך רשב״י. של ציונו על זאת שאמר שנה באותה נענש ורק נענש, ולא לומר נוהג

עונש יהיה שלא והגם שמחה, יום דעכ״פ נלמוד דמזה מג״א הרב כתב יפה שלא נחם שאומר (למי

י. ו הציון. ). ליד בעומר ל״ג ליום השמחה את ייחס דבריו, ולפי קצרתי". כי היטב ודוק לשמוח ראוי

יום באותו שחלה ההילולא בגלל רשב״י. לשמחת

ב דין תצ״ג סי' ד״ה י״ח )'(סי' עין טוב בספרו אולם להסתפר התיר השו״ע מרן כיצד מקשה, המהר״ד את הביא ואז עצרת? ועד מפסח שמתו כתוב ביבמות בש״ס והלא בעומר, מל״ד והיא הש״ס נוסחת היתה שכך ונראה עצרת' פרוס 'עד ישן בספר מצא שהרז״ה שכתב אבודרהם

)(שם הב״י והרי ותימה, עיקרית. התשב״ץ ואת שועייב הר״י ואת האבודרהם את במפורש הביא

וצ״ע לחיד״א? התחדש ומה בש״ס, כן. שגרסו

)(שם עין בטוב החיד״א ממשיך מ״מ הרמ״א רק ולכאורה, בל״ג". שמחה שעושין "ומה וכותב פוסק שהוא החיד״א, וכיצד מהשמחה, מאומה הזכיר לא השו״ע מרן אך שמחה שעושים כתב היו ספרד בני שאף מדבריו רואים אשכנז? לבני הפוסק הרמ״א פסק על שואל ספרד, מבני אלא אשכנז, בני את רק כלל לא הרמ״א, שכתב ומה בעומר, ל״ג ביום שמחה לעשות נוהגים נוהגים העדות מכל ישראל בית עמך רבבות רוב שהיום וכמו כן. נהגו גם ספרד מבני הרבה

יום באותו. לשמוח

בל״ג שמחה שעושין "ומה ועונה בעומר? ל״ג ביום השמחה מה על החיד״א, שואל וא״כ

)(אלף לכ״ד ולמדה בתורה גדול כלל היה דר״ע אפשר )(בעומר העולם ונשאר ומתו תלמידים,

, שמם ל״ג ויום התורה שתחזור להם ויאיר וכו' יוסי ורבי מאיר ורבי לרשב״י לשנות התחיל

ל״ג ביום דרשב״י דהלולא אמרו וגם שמחה, עושים."ולכך

שמתו יום ובאותו בעומר, ל״ג יום עד מתו, ר״ע שתלמידי שהבין בדבריו, מפורש רואים ר״ע התחיל שמם, העולם ונשאר תלמיד, אף לו נשאר ולא תלמידיו, אחרוני שמתו כלומר כולם, עושים ולכך התורה, אור וחזר החדשים, תלמידיו וכו' ור״י ור״מ רשב״י את מחדש ללמד

. שמחה

עם מתיישב זה כיצד עצרת, ועד מפסח שמתו שכתוב מהגמ' שאל לכן קודם שהרי וקשה, פרוס ועד "מפסח שמתו היתה שהגירסא וענה ל״ד, ביום להתאבל שמפסיקים שכתב השו״ע דעת

ל״ד ביום גם מתו זו, גירסא לפי והרי ועוד. הרז״ה בשם האבודרהם עפ״י עצרת", מלמות ופסקו

ל״ה ביום מדין בתחילתו, רק להתאבל נהגו ר״ע, תלמידי למיתת האחרון היום שזה ל״ד וביום, לא דדעתם השו״ע, דעת עם בל״ג השמחה על הרמ״א דעת את חיבר וכיצד ככולו. היום מקצת

אהדדי? מתיישבת

האוצר ♦ צ' גיליון

כט בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

שמתו בגמ' לגרוס חייבים כהרמ״א הנוהגים שגם הבין שהחיד״א בדוחק, לתרץ ונראה הרמ״א שלשיטת אלא לשיטתם. המתיישבת אחרת גירסא אין כי עצרת", פרוס עד "מפסח "פרוס נחשב ימים ט״ז גם אלא בדווקא, ימים ט״ו אינו עצרת" ש״פרוס לומר צריך ועימיה

ולכן מדוייק. שאינו אע״פ חודש, לחצי נחשב גם לו והקרוב חודש חצי כי דק, ולא עצרת".

ביניהם הבדל יום שיש אע״פ לרמ״א, וגם לשו״ע גם מתיישבת זו. גירסא

יוצא ימים ט״ו פחות יום ומ״ט יום. עשר חמשה הוי ד״פרוס" הרמ״א, בדעת לומר נראה עוד

האחרון)(ל״ד והיום יום, ל״ד ר״ע תלמידי שמתו כהתשב״ץ ס״ל דהשו״ע אלא לעומר. ל״ד כלומר בכלל, עד ולא עד עצרת, פרוס עד שמתו ס״ל והרמ״א ככולו. היום מקצת בו נוהגים

ככולו היום מקצת בו ונוהגים שמתו, האחרון היום זה ל״ג וביום כלל. מתו לא כבר. בל״ד

מלמות שפסקו וסבר השו״ע, לדברי ולא הרמ״א, לדברי דווקא נטה שהחיד״א רואים מ״מ בעומר ל״ג יום של השמחה את הסביר ובכך מרן, כדעת בעומר ל״ד יום ולא בעומר ל״ג. ביום

לשמחה מקום יש ולכן זה, ביום היא שגם דרשב״י, ההילולא את לאיצטרופי כחזי הוסיף. ואף

תלמידיו על התאבל לא ר״ע. ז? מדוע שכתב הרמ״א דברי שעל הרמ״א. לבין השו״ע דעת בין זו סתירה נראית הפר״ח בדברי ואף

בו ומרבים ומ״ש ד״ה שם השו״ע )(על הפר״ח כתב שמחה" קצת בו "ומרבים בזה נהגו דעכשיו "תימא,

י. ו ספרד. לבני שמתכוון ). (ומשמע תחנון לומר ושלא בשמחה להרבות אלא מסתפרין אינן כן ואע״פ

)(שם הפר״ח והסיק דסתרן". תרתי ויראה י. ו השו״ע מרן ). (כדעת ל״ד עד עצמו שנהג מי "ולפיכך

י. ו הרמ״א ). (כדעת בל״ג להסתפר יש ספרד בני שבמנהגי לדעת הראת אתה בידו". מוחין אין וזה תחנון. אמירת ואי שמחה תיספורת, כולל הדברים, בכל כהרמ״א נוהגים והרבה מבוכה,

הנ״ל החיד״א לדברי. מתאים

מה מלמות, שפסקו משום ואי למה, זו בשמחה לדקדק יש "ומיהו ומקשה: הפר״ח מוסיף אך "ואפשר הפר״ח ומתרץ זו"? שמחה של טיבה ומה מתו, וכולם מהם אחד נשאר לא הרי בכך, על היא השמחה כלומר, כאלו". מתו שלא ר״ע אח״כ שהוסיף תלמידים אותם על היא שהשמחה

תורה של עולה והקים מחדש תלמידים להעמיד והמשיך התייאש לא שר״ע. כך

דברי כך ועל דווקא, זה ביום השמחה ומדוע בעומר, ל״ג ליום הקשר מה סוף, שסוף אלא האחרון התלמיד שמת יום שבאותו ומבאר כך, על עונה עין בטוב החיד״א אך קשים. הפר״ח ללמדם והתחיל שבדרום לרבותינו ר״ע הלך לעומר, ל״ג ביום בדיוק, יום באותו ר״ע, של

, להם ויאור גדול אור נעשה ובכך מחדש, " שמחה." עושים ולכך התורה שתחזור

בין כיחס הוא הרי לתלמידו רב בין שיחס שלמרות גדול. חידוש יש החיד״א שבדברי ונראה ילדו כאילו הכתוב עליו מעלה תורה חבירו בן את המלמד "כל חז״ל שאמרו וכמו לבנו, "אב

ע״ב י״ט,)(סנהדרין כל שמתו יום ובאותו שבעה. מעין לא אפי' להתאבל, זמן היה לא לר״ע

ללמדם ומתחיל חדשים תלמידים מחפש הוא מיד. תלמידיו,

האוצר ♦ צ' גיליון

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה ל

תלמידיו על ומתאבל משתהה לא עקיבא רבי? ומדוע

שתתקיים התורה על כבדה אחריות לו והיתה התורה, שר שהיה שר״ע לומר, ונראה וצריך תלמידיו, על להתאבל זמן לו אין בישראל, התורה על פקו״נ של מצב וכשיש בישראל,

מחדש תורה של עולה להקים בדחיפות. הוא

הקרבות כדי ובתוך קשה, מלחמה של בעיצומה הנמצא בכיר לקצין דומה, הדבר למה, משל וחברי והמפקד הלוויותיהם, את ועורכת החללים את מפנה הצבאית הרבנות חיילים. לו נהרגים את ולנחם לבוא יכולים לא ואפי' בהלוויות, להשתתף יכולים לא נלחמו, שעימם החללים ואי ממשיכה, הלחימה פקו״נ. של במצב נמצאים הם כי למה? כך וכל השבעה. בימי המשפחות נדחים הפרטים א״כ ישראל, כלל למען בלחימה שעוסקים ומפני לחימה. בשעת לעצור אפשר

הכלל להצלת היא והלחימה הכלל, . מפני

כ״כ כשמתים תקופה. באותה בעמ״י העליון הרוחני והמנהיג התורה שר שהיה בר״ע, וה״ה מרגיש ר״ע ומצוותיה, התורה נגד שמד גזירות היו ר״ע של שבזמנו ובפרט תלמידים, הרבה וע״כ באומה. התורה העברת להמשך ישראל, כלל של האחריות מוטלת שעליו עליון, כמפקד משתהה לא ר״ע ולכן מישראל. התורה תשתכח שלא ישראל כלל להצלת לאומי פקו״נ מעין זה מנהגי בכה״ג דוחה ישראל כלל של פקו״נ מחדש. תורה של עולה בהקמת מתחיל ומיד לרגע,

. אבלות

התוס וכתבו כלה". מלפני המת את מעבירין ע״א'"ת״ר י״ז )(דף בכתובות בגמ' מובא זה וכעין

המת את מעבירין ת״ר ד״ה )(שם תחילה יוצא החתן בביהכ״ס, וחתן אבל שכשיש משמע "מכאן ירצו אם החתן בבית יאכלו ולאבל, לחתן הקרובים וגם ומנחמיו האבל יוצא ושוב, ושושביניו, את מקדימים חתונה, לבין הלויה בין התנגשות שכשיש למדים, נמצאנו קודם". כבודו דהא

ובמנחמים במוות לעיסוק קודם בחיים העיסוק כי. החתונה,

מות על בעומר, לל״ג פסח בין שנה בכל אח״כ שנים מאות יתאבל ישראל עם בעתיד, אמנם

וכשכלתה מועט, לזמן לא אפי' מתעכב לא הוא ישראל, כל של רבן ר״ע, אך ר״ע, תלמידי

דחיה וללא שהות ללא מחדש הכל מתחיל הוא. הגזירה

גדולה שמחה לך אין שהרי זה. ביום בשמחה שמרבים הטעם מהו מאוד ברור זה ובהסבר וגם תלמידיו, במות גם המשברים, כל ולמרות שעבר, מה כל למרות ר״ע, התנאים שגדול מזו,

ה״ג פ״א מלכים כליו,)(רמב״ם מנושאי היה שר״ע וחייליו, כוזיבא בר בנפילת אינו ר״ע אעפ״כ, גדולי ויקומו בעמ״י, לעבור תמשיך התורה זאת, כל שעם גדולה, באמונה חדור והוא מתייאש זו גדולה ואמונה ולתקומה. לגאולה בסופו עמ״י יזכה ולומדיה, התורה ובזכות חדשים. תורה

הקץ ויקיץ יבוא שיום ובצרות, בגלויות השרוי לעמ״י ותקוה אמונה נוסכת צ״ח סנהדרין הגמ' (עפ״י

)ע״א המשכיות מדוע א״כ וברור יו״ט. כעין עשאוהו עמ״י מדוע ברור ובכך לגאולה. ונזכה

להם ויאור החיד״א,)(שם" וכדברי גדול, לאור גרמה החדשים, לתלמידיו ר״ע של התורה

הגדול האור כנגד זה, ביום מדורות להדליק נהגו כך משום "(אולי שמחה עושים ולכך התורה, שהחזיר כ״ג ו' משלי אור" ותורה מצווה נר "כי הכתוב דרך על התורה בהמשכיות.)שנגרם

האוצר ♦ צ' גיליון

לא בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

ל״ג ביום דרשב״י דהילולא אמרו.""וגם )(שם החיד״א הוסיף עוד שהעדיף הסיבה זו (ואולי חי החיד״א כי שמחה, הזכיר ולא ל״ד ביום הנוהג השו״ע כמרן ולא ל״ג, ביום ולנהוג כהרמ״א לנהוג החיד״א לשיטת יותר מתאים ה״ז א״כ שמחה, יום ועשאוהו ל״ג ביום במירון דרשב״י ההילולא את לעשות נהגו ובה בא״י, מדוע הסברנו ולעיל מההילולא, זכר הביא לא ואעפ״כ למירון בסמוך בא״י חי השו״ע מרן שגם אלא, הרמ״א.

צ״ע.)ועדיין והביטחון בישראל, התורה מסירת על האחריות עניין את מצינו ברשב״י שאף לומר, ונראה

ע״ב,"ת״ר קל״ח )(דף שבת בגמ' מובא כך מישראל. תשתכח שלא התורה של בהמשכיותה הגמור באים ימים 'הנה שנאמר מישראל שתשתכח תורה עתידה אמרו: ביבנה לכרם רבותינו כשנכנסו ה דברי את לשמוע אם כי למים צמא ולא ללחם רעב לא בארץ רעב והשלחתי אלוקים ה' 'נאום

מישראל תורה שתשתכח ושלום חס אומר: רשב״י )(שם,"תניא מסיימת והגמ' וכו'. י״א ח' ")(עמוס ה דבר את לבקש 'ישוטטו מקיים אני מה כ״א׳אלא ל״א )(דברים זרעו מפי תשכח לא 'כי 'שנאמר

י״ב ח' )(עמוס ימצאו 'ולא מפורש רואים אחד". במקום ברורה ומשנה ברורה הלכה ימצאו שלא אעפ״כ יעבור, שעמ״י המשברים וכל הגלות צרת שלמרות רשב״י, של ובטחונו אמונתו את בעניין ובטחון שמחה לנו מוסיף שלו ההילולא ויום מעמ״י. תשתכח לא שהתורה אנו בטוחים והמשיך לרומאים נכנע ולא התורה, למען נפש המסירות את הממשיך רשב״י, שזה ביחוד זה.

מותו יום עד התורה. במסירת

מהי וביאר ברורה, משנה ימצאו שלא רשב״י של בדבריו יהוידע הבן של ביאורו [ומעניין

ברורה הלכה ד״ה ע״א קל״ט דף שבת יהוידע ונוסחה.)(בן הגירסא "זו ברורה' "'משנה ל״ג ביום ודווקא ומה זה, יום של עניינו מה ונוסחה הגמ' בגירסת מבוכה לנו יש רשב״י, של ההילולא יום בעומר, "כי הפסוק של התיבות שסופי שאמר מברסלב נחמן ר' של פירושו וידוע בו…]. השמחה עניין יהיה הוא שמעון, רבי שזה יוחאי, של זרעו דרך שדווקא יוחאי, זה זרעו" מפי תשכח לא

ודפח״ח התורה, שכחת לאי. הערובה

החדשים ר״ע תלמידי של התיקון את מצינו שברשב״י רשב״י, בעניין להוסיף נראה עוד כך על אבלים? אנו שעליהם ר״ע תלמידי מתו מה על שהרי שמתו. הקודמים התלמידים לעומת

ע״ב )(ס״ב ביבמות הגמ' ענתה שינהגו הדורש התיקון הוא ורשב״י בזה". זה כבוד נהגו "שלא

ע״א ל״ד )(דף בשבת בגמ' והיכן? בזה. זה כבוד ביקש השניה, בפעם מהמערה רשב״י שיצא לאחר משכם ויצא נס לו כשהתרחש בשעתו אבינו יעקב שעשה כפי העיר, בני לרווחת תיקון לעשות ממקומות טומאה ספק להסיר ובכך בטבריה, קברות בבית קברים בסימון התחיל ורשב״י בשלום. הדרך את עליהם להאריך ולא הטהרה, במקום לעבור יוכלו שכהנים בשביל כך וכל. מסויימים,

)(שם בגמ 'ומובא על זקן אותו ליגלג כלומר, הקברות". בית יוחאי בן טיהר סבא: ההוא "אמר

עמנו נמנית ולא עמנו היית ואפילו עמנו, היית לא אלמלי לו )(שם,"אמר רשב״י לו וענה רשב״י. תלמידי זו, את זו מפרכסות זונות יאמרו: עמנו, ונמנית עמנו שהיית עכשיו אומר. אתה יפה את זה מפרכסין שאינם ת״ח לראות מסוגל היה לא שרשב״י מפורש רואים כ״ש"? לא חכמים החדש בדור שחייבים רשב״י מבין לזה, זה כבוד נהגו לא כי שמתו, תלמידים אותם וכנגד, זה, א״כ ר״ע, של הקודמים התלמידים דרך את ממשיך ת״ח אותו ואם זה". את זה "המפרכסין ת״ח

נפשיה.)(שם ונח עיניה, "יהב וע״כ ההם, כהתלמידים קיום, זכות לו "אין עיניו בו נתן כלומר,

האוצר ♦ צ' גיליון

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה לב

המפרכסין ת״ח שיהיו הוא, שמתו ר״ע של הראשונים לתלמידים שהתיקון מרשב״י למדנו ומת.

זה את. זה

שהשווה לשו״ע, בביאורו הגר״א לדברי ביאור נמצא הנ״ל החיד״א בדברי לקמייתא, הדרינן לעיל ושאלנו מדבר. מתי פסקו בו באב ט״ו לבין מלמות, ר״ע תלמידי פסקו שבו בעומר ל״ג בין ניצלו אף מהשיטות ולחלק רבינו, למשה הדיבור שחזר השמחה, מה על ברור באב ט״ו בשלמא מה על קשה א״כ מתו, וכולם המיתה שפסקה ל״ג ביום אך מתו, ולא המדבר מדור חלק

? השמחה

ביום אך גדול, לצער גרם המרגלים שחטא כמו מחוורין. הדברים החיד״א דברי עפ״י אך אף מזו, גדולה שמחה ואין מאירה, אקספקלריה של הנבואה וחזרה רבינו, למשה הדיבור שחזר נפל ולא התייאש לא הוא האחרון, תלמידו שמת יום שבאותו ישראל, של רבן ר״ע של כוחו להם ש״ויאור לכך וגרם מחדש, תורה של עולה הקים ומייד אחד, לרגע אפילו ודיכאון לדיכדוך

בשעתו רבינו למשה הדיבור שחזר וכפי שם, שמחה.)(חיד״א עושים ולכך התורה, "שתחזור יום היה ולא ר״ע, של השמד דור באותו שלה לאכסניא התורה חזרה כך הנבואה, והתחדשה בתלמידי מחדש, תורה של עולה הקים הגדולה באמונתו ור״ע תורה, של שממה של אחד ושלום "חס שקבע: רשב״י של בהבטחתו אנו בטוחים וממילא זה. את זה המכבדין חכמים

שם זרעו.)(שבת מפי תשכח לא "כי שנאמר מישראל, תורה "שתשתכח עניין מובן כך ומשום

ע״ב ס״ח גרים.)(פסחים דקא יומא "ההוא בבחינת היום, אותו של "השמחה

בעומר בל״ג שמחה יום לנהוג החלו ממתי ח. כן לנהוג החלו ממתי נאמר לא בעומר, בל״ג השמחה עניין על לעיל שהובאו המקורות. בכל

תענית מגילת לאחר שמחה ימי של תוקפם על קס״ג, שדן סי' או״ח )(חלק חת״ס בשו״ת וראיתי ההם בימים הצלה להם שנעשה ביום פורים להם לעשות וקהילות מדינות בכמה שנהגו וכתב אך עיי״ש. החורבן" אחר והיה ר״ע תלמידי ע״י שנתחדש יוכיח בעומר "ול״ג והוסיף בגולה. החת״ס התכוון שלא נראה ויותר זה. ביום השמחה החל ממתי מקור ראיתי לא החת״ס מלבד

"נתחדש בעומר של״ג בדבריו התכוון החת״ס אלא ר״ע, תלמידי מאז יו״ט שנהגו לומר בגלל

ודו״ק ר״ע". תלמידי ע״י "נתחדש הכוונה וזו ר״ע, . תלמידי

הגמ ששם באב ט״ו ליום והשוואתו הגר״א דברי עפ״י לומר, נראה היה דמסתפינא, 'ואילולי מדבר מתי שפסקו יום מאז התרחשו והטעמים באב, בט״ו השמחה היתה מה על טעמים ו' נתנה לא אך שני, בית חורבן לאחר היה שזה לקבורה, ביתר הרוגי שניתנו יום ועד הארבעים בשנת

לברכות גאון ניסים רב בפירוש וראיתי כיו״ט. זה יום לחגוג החלו ממתי ברור ד״ה ע״ב מ״ח (דף

אתר על מודפס מתנה, רב )דאמר הרוגי שניתנו היום "אותו מתנה רב בשם שאמרה הגמ' דברי על וכתב לקבורה" שניתנו והמיטיב הסריחו שלא הטוב והמיטיב, הטוב ביבנה תקנו לקבורה ביתר

)(שם גאון ניסים רבי היא בשמחה באב ט״ו יום את לעשות שגרם הדבר כי מתנה רב "הודיענו ט״ו יום את לנהוג החלו ביתר הרוגי קבורת מאז שרק מדבריו, ונראה ההרוגים". אלו קבורת

האוצר ♦ צ' גיליון

לג בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

גרים.)(שם דקא יומא "ההוא בבחינת זה ביום שקרו מאורעות עוד חז״ל מצאו ואז כיו״ט, "באב אלא בעומר, ל״ג ביום טוב היום את קבעו ר״ע בדור שלא דידן, בנידון הדין שהוא יתכן א״כ וכן ר״ע, של החדשים מתלמידיו כתוצאה שזרח הגדול האור את שהבינו עד שנים כמה לקח גם שיהיה זה, ביום האבלות מנהגי הפסקת על חכמים הוסיפו ואז רשב״י, של שמחתו מעניין

ודו״ק בהכי. גם אהדדי שווי בעומר ול״ג באב שט״ו הגר״א עפ״י יוצא וא״כ שמחה. . יום

סיכום: ט. ר״ע תלמידי מות על והאבלות לעומר ל״ה ביום מלמות פסקו ר״ע תלמידי השו״ע מרן לדעת א. אבודרהם שועייב ר״י על מסתמכת ודעתו ככולו. היום מקצת מדין לעומר ל״ד ביום מפסיקה

. והתשב״ץ

למנהג ולא שמחה קצת בו שנוהגים למנהג לא בעומר, ל״ג ליום שהוא כל איזכור אין בשו״ע ב. שמנהג לומר, ונראה למירון. בסמוך ימיו בסוף חי השו״ע שמרן למרות תחנון, בו אומרים שאין

מנהג בזמנו היה לא כי בספרו, הביאו לא השו״ע מרן ולכן מקומי, מנהג היה במירון בעומר ל״ג

ישראל בכל רווח. זה

בו שמרבים וכתב בעומר, ל״ג ביום מסתיימת ר״ע תלמידי מות על האבלות הרמ״א לדעת ג.

השמחה ולמה מה על ביאר לא אך תחנון. זה ביום אומרים ואין שמחה. קצת

תלמידי שפסקו כך על היא בעומר ל״ג ביום שהשמחה וכתב, הרמ״א דברי את ביאר הגר״א ד.

צריך ועדיין מלמות. מדבר מתי פסקו שבו באב, ט״ו ביום לשמחה דומה זו ושמחה מלמות, ר״ע

הדמיון מהו. בירור

עצרת פרוס ועד מפסח ר״ע תלמידי שמתו כהגירסא שהעיקר כותב עין טוב בספרו החיד״א, ה. מרן כדעת ל״ד, ביום מלמות שפסקו או הבנות: ב' להיות יכולות ועדיין ישן. ספרדי נוסח וזה

גירסא אותה על מסתמכים שניהם אך הרמ״א, כדעת ל״ג, ביום מלמות שפסקו או. השו״ע,

האחרון תלמידו שמת ביום שר״ע מכך זה – בעומר ל״ג ביום השמחה עיקר החיד״א לדעת, ו. התורה אור את האיר ובכך – החדשים לתלמידיו לשנות ביום בו והתחיל התייאש לא אעפ״כ של ההילולא זהו ל״ג יום כן כמו הגר״א. דברי מובנים ובכך מזו. גדולה שמחה לך ואין מחדש,

רבו ר״ע של התורה למען המסי״נ אותה את המשיך שהוא. רשב״י,

ת״ח ע״י תורה להקים רשב״י דאג לזה, זה כבוד נהגו שלא על שמתו ר״ע תלמידי כנגד ז.

לזה זה כבוד. שינהגו

ל״ג ביום תחנון וא״א שמחה מקצת ונוהגים כהרמ״א, כיום נוהגים ספרד מבני גדול חלק ח.

. בעומר

מאוחר עוצב זה שעניין ויתכן שמחה. מקצת בעומר ל״ג יום לעשות החלו ממתי ברור לא ט.

גאון ניסים רבינו יותר.)(עפ״י מאוחר נחגג באב ט״ו שיום כפי ר״ע, של מדורו יותר

♦ ♦ ♦

האוצר ♦ צ' גיליון

---

נשלח על ידי: יהושע ון דייק
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שיעור בנושא אהבת החברים

שיעור בנושא אהבת החברים

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב

ר״ע אומר: למד תורה בילדותו - ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו - יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא': בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר״ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר״מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א״ר נחמן: אסכרה (עסכריא בערבית זה צבא מכאן אולי אפשר לומר שהם מתו במלחמות בר כוכבא מול הרומאים)

איגרת רב שרירא גאון כיצד נכתבה המשנה

ומסר רבי עקיבא את עצמו להריגה (ברכות סא, ב) אחר שנפטר רבי יוסי בן קסמא, ונהרג ר' חנינא בן תרדיון ונתמעטה החכמה אחריהם. והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא,

דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותיהם שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות (סב, ב)

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פו עמוד א

דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא

חידושי אגדות למהר״ל יבמות דף סב עמוד ב

וכולן מתו וכו'. פי' כאשר נוהג כבוד בחבירו דבר זה הוא עצם החיים, וכמו שאמרו בפר' בני העיר (מגילה כ״ז ב') במה הארכת [ימים] לא נתכבדתי בקלון חברי, ובארנו ענין זה ג״כ בברכות (כ״ח ב') אצל למדנו אורחות חיים הזהרו בכבוד חבריכם, שם בארנו דבר זה כי הוא אורח חיים ממש, ואלו שלא נזהרו לכך מתו, ומה שמתו מפסח עד עצרת, אף שהזמן הוא יותר טוב מכל הזמנים, עם כל זה מתו, וגם מתו באסכרה מיתה משונה, להודיע שחטאו ולא יאמרו בטבע מתו.

ועוד יש לפרש כי הזמן הזה מפסח ועד עצרת מורה על כבוד התורה, ומדרגת התורה שהיא מתעלה עד שער החמישים, ולפיכך הספירה ז' שבועות מדרגה אחר מדרגה, והם לא נתנו כבוד לתורה לנהוג כבוד זה בזה, ולפיכך מתו מפסח ועד עצרת דוקא, והיו מתים שלא היו נותנים כבוד [הוא מספר זה] דהיינו ל״ב יום ובל״ג בעומר פסקו. אף על גב דאמר שמתו מפסח ועד עצרת, מ״מ הגזירה פסק בל״ג בעומר שלא חלו יותר רק אותם שחלו מקודם ל״ג בעומר מתו לאחר ל״ג בעומר.

ועוד יש לך לדעת כי הכבוד הוא נקרא אור דכתיב (יחזקאל מ״ג) והארץ האירה מכבודו, וידוע כי אין הזיו ואור בעולם רק מפסח ועד עצרת [ונקרא חודש אייר זיו] שאז האויר זך וטוב, והתורה נתנה בעצרת שהוא סוף הזמן שהוא זיו ואור, וכל זה מורה על כבוד ואור התורה, והם לא נהגו כבוד בחבריהם שהם בעלי תורה לכך מתו בזמן הזה.

גם יש לומר מאחר כי הזמן הזה הוא זיו ואור אשר האור הוא כבוד והם שלא נהגו כבוד ואור בחבריהם, לכך מתו מפסח ועד עצרת בזמן חודש זיו אשר הוא הכבוד [והם לא נהגו בכבוד]. ומתו מיתת אסכרה מפני כי אסכרא מתחיל בפה ומסיים בגרון שממנו הדיבור שהוא עצם החיים, ומפני כי החיים תולה בפה ובגרון שממנו הדיבור, שהרי כתיב (בראשית ב') ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לנפש ממללא, ולכך נקרא אסכרא על שם שנסכר הגרון שממנו הדבור שהוא עצם החיות ולכך מיתה הגמורה היא מיתת אסכרה, וכמו שאמרנו אצל למדנו אורחת חיים שיהיה נזהר בכבוד חבירו עצם החיים מגיע לו [היפך זה] הוא עצם המיתה, ולכך מתו מיתת אסכרה שהוא עצם המיתה ואמרו (ב״מ ק״ז ב') תוצאות מיתות הם קשה שבכולן הוא אסכרה, וכל זה מן הטעם אשר אמרנו כי נוטל ממנו עצם החיים היא פתיחת הגרון ולפיכך הוא קשה מכולם, ומפני כי הכבוד הוא אורחות חיים והם שלא נהגו כבוד נטל מהם החיים ומתו מיתת אסכרא.

שמות פרק ב יציאת משה לראות בשלום אחיו

(יג) וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ:

(יד) וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר:

רש״י שמות פרשת שמות פרק ב

ויירא משה - כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל:

אכן נודע הדבר - כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:

כלי יקר שמות פרק ב

ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. חטא הדיבור אשר בעבורו ישראל שרוין בצרה יותר מכל האומות, כי חטא לשון הרע מגדיל עוונות כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים,

והאמת אינו כן שאדרבה ישראל נגאלו בזכות שלא היה בהם לשון הרע, ורק שנים אלו היו בעלי לשון הרע ופרסמם הכתוב דוגמת שלומית בת דברי שפרסמה הכתוב:

שיר מעון (רבי שמעון סופר נכד החתם סופר) שמות פרק יט

ויחן שם ישראל נגד ההר.

לקבלת התורה הי' צריכים אחדות כפירש״י ויחן לשון יחיד באחדות, ולהיות בשלום ואחדות, לזה העיקר מדת הענווה וסבלנות, ואינו מקפיד נגד חבירו,

הר מורה על גבהות,

וזה ויחן ישראל נגד ההר בהתנגדות לההר, היינו בענוה, שזה גורם האחדות.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת דמאי פרק א הלכה ג

רבי פנחס בן יאיר הוה אזל לבית וועד הוה גיניי גביר א״ל גיניי מה את מנע לי מן בית וועדא ופליג קומוי ועבר א״ל תלמידיו יכלין אנן עברין. אמר לון מאן דידע בנפשי' דלא אקיל לבר נש מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה

פני משה מסכת דמאי פרק א הלכה ג

והוה גיניי גביר. שם הנהר גיניי והיה גדול הרבה וגבר ועלה על כל גדותיו וא״ל גיניי גיניי וכי אתה תמנע ותעכב אותי מלילך לביה״מ ונחלק לפניו ועבר ושאלו תלמידיו אם הם יכולין ג״כ לעבור והשיב להם מי שיודע בנפשו שלא עשה שום רעה ולא ביזה לבר ישראל מימיו הוא יעבור ולא ינזק ואם לאו לא יעבור

עלי תמר דמאי פרק א הלכה ג

א״ל מאן דידע בנפשיה דלא איקל לב״נ מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה. נ״ל הכוונה בזה אם אדם רוצה להיות שליט על הטבע ולשנותה צריך הוא מקודם לשלוט על הטבע שלו לשנותה, ואחרי שאין סתם אדם ניצל בשום יום מאבק לשה״ר כמ״ש בב״ב קס״ד: ואמרו עוד שם רובן בגזל והכל באבק לשה״ר הרי שאין הוא שליט אף על הטבע שלו להקל בכבודם של בנ״א ואיך יהיה שליט על הטבע הכללי, ורק מי שעולה בידו להיות שליט על הטבע שלו כמו רבי פנחס בן יאיר ולא להקל בכבודן של ישראל מימיו ע״י אבק לשה״ר וכדומה יתכן שיהיה שליט גם על הטבע הכללי, ודומני שרעיון זה נמצא ג״כ בספרי תלמידי הבעש״ט ז״ל.

עלי תמר דמאי פרק א הלכה ג

א״ל מאן דידע בנפשיה דלא אקיל וכו'. עיין בנדרים פ״א מפני מה אין מצויין ת״ח לצאת ת״ח מבניהם רב אשי אמר משום דקרי לאינשי חמרי, ופירש רש״י שאין נוהגים בהם כבוד ומבזים אותן מפני תורה שבהם. ובזהר פרשת ויצא דף קס״ד אמר רבי ייסי וודאי על דא אמרו דלא יזלזל בר נש לשום בר נש אחרא בעלמא. ומשמע שם דהטעם הוא משום דלפעמים תורתו בתוך מיעיו ואינו מגלה לבני אדם עיין שם. ונראה דאפילו אינו בן תורה אסור לזלזל לבני אדם מן ישראל שלא ימלט שלא יהיה בו איזה מדה טובה ואיזו הנהגה טובה וי״ל גם שעושה צדקה וחסד בסתר כמ״ש בתענית פ״א ה״ד איתחמי לר״א פנטקקה וצלי ואתי מיטרא וכו' עיין שם עד היכן הדברים מגיעים. ונראה שזוהי מדה כנגד מדה דאיניש דלא אקל לב״נ מן ישראל מן יומוי מפני שהעריך כל אדם אף גיניי נהרא לא יזלזל בו ולומר שזכויותיו אינם מספיקים לעשות לו נס אבל אם היה מזלזל בבנ״א אפשר לזלזל גם בו ולמצא לו איזה ענין שאינו כדאי לנס.

שער הכוונות – דרושי ברכות השחר הקדמה אחת קטנה

קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך צריך שיקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו כי עי״ז תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים שלו ובפרט אם יש להאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברו בבחינת הנשמה ואם יש איזה חבר מהם בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו או מחמת חולי או מחמת בנים ח״ו ויתפללו עליו וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו ומאד הזהירני מורי ז״ל בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו

ספר הליקוטים פרשת עקב פרק ח

מעלה גדולה יש לאישה ולחם יקרא אישה כעניין שנאמר בראשית ל״ט כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ועל מלשון מעלה כי לא המדרש הוא העיקר כי אם המעשה וע״י אשה יכול האדם לקיים כל המצות חיי העולם הזה והעולם הבא וז״ש על הלחם לבדו יחיה האדם, כי בזכות שנשא אישה לבד יחיה כי מוחלין לו על כל עונותיו מלבד שמציל עצמו מן החטא.

ומה גם שארז״ל כי השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה וכו' בלא חיים. וענין קהלת ט' 'ראה חיים עם האשה' וכו הרי שיחיה על זכות לקיחתה לבד. ומה גם שיהיו לו בנים וימולם ויפדם וילמדם תורה ועבודת ה'.

ומלבד זה על כל מוצא פי ה' יחיה האדם באמצעות האישה והכוונה שיקיים כל המצות שאם יאהוב אותה כגופו יקיים מצות ואהבת לרעך כמוך ששם נכלל כל התורה התורה כנז' בגמ' על אותו שאמר למדני תורה על רגל אחת ואמר לו ואהבת לרעך כמוך אם תקיים זה כאילו קיימת כל התורה כולה

ומצאתי שהחיד״א ב׳ראש דוד' (פ' קדושים) כתב:

וחיובא רמיא להיות כל איש שלם באהבתו לשארו הקרוב אליו, כדי שתשרה שכינה ביניהם, ואפשר דזה רמוז בקראין, כי הנה האשה אשר הוכיח ה' נקראת ריע, כמו שאמרו ז״ל אל תחרוש על רעך רעה, דאיירי באשתו, וזהו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, היא האשה.

הרב גינזבורג -גל עיני

ל״ג בעומר הוא יום של אהבה ואחוה, שלום ורעות בין היהודים. באותו יום פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות[ד], ולכן גם על פי נגלה עושים שמחה גדולה. רבי עקיבא – רבו של רשב״י – נטע בתודעה שלנו, עם ישראל, את הכלל ש"'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". אחריו בא רשב״י ואמר, בזהר, ש״אנן בחביבותא תליא מילתא"[– הכל אצלנו תלוי בחביבות, בחיבה בין החברים, אהבת ישראל ואחדות ישראל! ! !

זוהר הקדוש

וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חיבורא דילך כד יתגלו לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא ובגינה'' ''וקראתם דרור בארץ''

ביאור הדברים: כמה בני אדם למטה יתפרנסון מזה החיבור שלך כאשר יתגלה למטה בדור האחרון בסוף הימים ובזכותו יתקיים הפסוק ''וקראתם דרור בארץ'' המרמז על הגאולה השלימה.

תלמוד בבלי מסכת מכות דף י עמוד א

א״ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה. וא״ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש״ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי; אמר לו הקדוש ברוך הוא: כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח! !

רבינו חננאל מסכת מכות דף י עמוד א

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם להיות עומדות רגלינו במלחמה שערי ירושלים שהיו מצויינים בהלכה. וכן אמר הקדוש ברוך הוא לדוד טוב לי יום שאתה מתעסק בתורה בחצריך מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב.

מהרש״א חידושי אגדות מסכת מכות דף י עמוד א

…ואמר משום דהיו עומדות רגלינו במלחמה שהיה לי ולכם בזה עמוד אחד שהיה עמידת רגלינו היותר טוב והוא בשעריך ירושלים עמוד של תורה שהיה לנו בשערי ירושלים כדאמרינן ות״ת כנגד כלם.

ערוך לנר מסכת מכות דף י עמוד א

וזהו פי' הפסוקים שמחתי באומרים לי בית ד' נלך, פי' מתי יבנה ביהמ״ק כדלקמן שכבר ראוי ליבנות שהרי עומדות היו רגלינו במלחמה בשביל שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה וכבר נצחנו אויבינו והניח לנו הקדוש ברוך הוא מסביב, ולשון עמידת רגלים שייך לענין מלחמה כדכתיב עומד נגד ארם וכן אמרו רז״ל בסוטה (מד ב) תחלת נפילה ניסה. ומספר בשבח ירושלים שהיא עיר הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו, פי' שבנוי' מתחלה גדולה ורחבת ידים להיות עיר שהכל מתחברים שם, שהרי שם עלו שבטי ד' להודות לד' וגם כי שם ישבו כסאות למשפט ובאו הכל שם למשפט, ולכן שאלו נא שלום ירושלים ואמרו יהי שלום בחילך דהיינו למען אחי ורעי באשר שאת מקום התאחדות לאחוה וריעות ובאשר שאתה ג״כ עיר המשפט להמציא השלום בין המריבים, על מעלה זאת אדברה נא שלום בך. אבל כשיבנה בה בית ד' שנאמר בו בכל המקום וגו' אבא אליך וברכתיך ועי״ז תהא מקור הטוב והברכה, למען המעלה הזאת אבקשה טוב לך:

ילקוט יוסף דיני השכמת הבוקר סימן א - מהלכות השכמת הבוקר

נהגו לומר בכל בוקר קודם התפלה, "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך וכו'". ועל ידי זה תפלתו תהיה כלולה בכלל תפלות כל ישראל, ותעשה פרי למעלה. [ועל ידי שיאהב את חבירו ממילא לא יגנוב את ממונו, לא יונהו בממון או בדברים, ולא ישיג את גבולו, ולא יגרום נזק לממון חבירו, ועוד מצוות התלויות במצוות שבין אדם לחבירו].

ילקוט יוסף השכמת הבוקר הערות סימן א - מהלכות השכמת הבוקר אות יט

מצות "ואהבת לרעך כמוך" - מצוות שבין אדם לחבירו

וכשהוא אומר הריני מקבל עלי וכו', יכוין שאוהב את חבירו וממילא לא יגנוב את ממונו, לא יונהו בממון או בדברים, ולא ישיג את גבולו, ולא יגרום נזק לממון חבירו, ועוד מצוות התלויות במצוות שבין אדם לחבירו, כאשר יבואר.

וטעם אמירת נוסח זה קודם התפלה, כתב במנחת אהרן (כלל ט' אות ה'), שמתוך כך תהיה תפלתו כלולה מכל ישראל, כמבואר בספר הכוונות, וישתתף בצער חביריו כאילו הוא היה שרוי באותו צער ממש. ע״כ. והובא באחרונים כאן. וכן כתב מרן החיד״א בקשר גודל (סי' ז' אות יט), שקודם התפלה יקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך וכו'. וכתב עוד בספרו דבש לפי (מערכת א' אות לא), כי דורשי רשומות אמרו, כי אהבה גימטריה אחד, וזה שהוא אוהב לרעהו, ואהבה שנית שאוהב לו רעהו, ב' פעמים אהבה גימטריה כ״ו, שם המיוחד. וזהו שאמר ואהבת לרעך כמוך אני ה', נעשה כמספר שם המיוחד. ולי הדל נראה, שעל ידי האהבה שהוא חסד מתמתק הדין ונעשה רחמים. ע״כ. גם בקצור שלחן ערוך (סי' יב אות ב') כתב: טוב ליתן צדקה קודם התפלה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך. גם יקבל עליו קודם כל תפלה מצות ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב את כל אחד מישראל כנפשו, כי אם ח״ו יש פירוד לבבות ישראל למטה, אזי גם למעלה אין התאחדות. אבל התאחדות בגופיהן שלמטה גורם התאחדות ודבקות נפשותיהן למעלה. ועל ידי זה גם תפלותיהן מתאחדות, ואז בהיות תפלותיהן כלולות יחד, הן רצויות לפניו יתברך שמו. ע״כ. וכן הוא בבן איש חי (פר' מקץ אות ה'), ובכף החיים (סי' א אות כח, ובסי' כה אות כג), והוסיף, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מן האברים שלו, ואם יש איזה חבר מהם בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי או מחמת בנים ח״ו, ויתפללו עליו וכן בכל תפלותיו וצרכיו ודבריו ישתף חבירו עמו. [שעה״כ].

וראה להלן (סי' צח) שהבאנו מה שהעירו הפוסקים, דהיאך אנו מתפללין ואין אנו מכוונים, והרי כתב הרמב״ם, תפלה בלא כוונה אינה תפלה, ולכאורה הוי ברכותיו ברכות לבטלה. ויש שכתבו ליישב, דכיון שמשתף עצמו עם חבירו, תפלת שניהם עולה כאחד גם בלי כוונה. ע״ש.

ובספר שערי הלכה ומנהג (חב״ד, או״ח עמוד קכד) כתב, דבעת סעודת הבר מצוה של האדמו״ר שאל את אביו מוהרש״ב, מדוע אומרים הריני מקבל עלי וכו' לפני התפלה דוקא, והשיב, עיקר התענוג של האב הוא בראותו את ילדיו מתנהגים באחדות, ואוהבים זה את זה. ומכיון שתפלה ענינה בקשת צרכיו, הן צרכים גשמיים והן צרכים רוחניים, לכן קבעו לקבל המצות עשה של אהבת ישראל קודם התפלה דוקא, כדי לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים קודם הבקשות שבתפלה.

ומה שכתבנו ואחר כך יהיו כל מעשיו וכו', הוא על פי מה שאמרו בירושלמי (פ״ד דברכות הלכה א') ר״י בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה כדי שיהיה עליו מורא שמים כל היום.

והנה מצות ואהבת לרעך כמוך היא אחת ממצות עשה שבתורה, וגדר המצוה שינהג עם חבירו ויעשה עמו טובה כדרך שרוצה שינהגו עמו ויעשו עמו טובה. וז״ל הרמב״ם (פ״ו מהלכות דעות הלכה ג'): מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא. ושם (הלכה ה') כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך וכו', ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. אבל המכה את חבירו והמחרפו, אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא. ע״כ. והרבה מצוות שבתורה תלויות בזה, שהאוהב את חבירו לא יגנוב ממונו, ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון, ולא בדברים, ולא ישיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד. נמצא שכמה מצוות תלויים בזה. [חינוך מצוה רמג]. לפיכך דרש רבי עקיבא (ירושלמי נדרים פרק ט' הלכה ד', ותורת כהנים פרשת קדושים) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. ואיתא באבות דרבי נתן (פרק טז) רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך וכו', בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלך אם יש בידך לשנות שנה לו ואם לאו פטרהו מיד ואל תקח ממנו את ממונו, שנאמר (משלי ג' כח) אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך. ע״כ. והיינו, שאסור לומר אוהב אני את החכמים ואשנא את עמי הארץ, אלא אהב את כולם. שהרי הקדוש ברוך הוא מבקש מבני ישראל שיהיו אוהבין זה לזה, ויהיו מכבדין זה לזה. [תנא דבי אליהו פרק כח]. וכן מצינו באנשי דור ההפלגה, שמתוך שאוהבים זה לזה, לא רצה הקדוש ברוך הוא לאבדן מן העולם. אלא פזרן בד' רוחות העולם. אבל אנשי סדום מתוך שהיו שונאים זה לזה אבדו מן העולם הזה, ומן העולם הבא. [אבות דרבי נתן פרק יב מט״ז].

וכתב החינוך שם: שורש מצוה זו כי כמו שיעשה הוא בחבירו כן יעשה חבירו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות. והרמב״ן על התורה (ויקרא יט יח) כתב, וטעם ואהבת לרעך כמוך, הפלגה כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמים (ב״מ סא א) אלא ציותה התורה שיאהב את חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר ואהבת את רעך כמוך והשוה אותם במלת לרעך וכו', כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה. ואם יהיה אוהבו יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר וכבוד ובדעת וחכמה ולא שישוה אליו. אבל יהיה חפץ בלבו שהוא יהיה יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו, כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורים באהבה.

והחזקוני (ויקרא יט, יח) כתב, ואהבת לרעך כמוך, פירוש, ואהבת לעשות לו טובה כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך, דעלך סני לחברך לא תעביד. וכן תפרש גבי והגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך.

וכתב בספר חרדים (פרק ט' מצוה כח), ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו, ויהיה רוצה כבוד חבירו ככבוד עצמו, ואהבתו וחמלתו על חבירו כאהבתו וחמלתו על עצמו, ומבקש תועלתו, ושמח בטובתו ומיצר בצרתו, ודיבורו עמו תמיד בנחת דרך חיבה וכבוד. ע״כ.

ויש לחקור אם מצות ואהבת לרעך כמוך מבחינה מעשית היא מצוה על דרך השלילה, שלא להזיק לחבירו בממון וכדו', או גם על דרך החיוב להטיב עם חבירו. כי לשון הגמ' בשבת (לא א) גבי המעשה בגר צדק עם הלל הזקן, שאמר לו מאי דעלך סני לא תעביד לחברך. וביאר שם המהרש״א, דאמר לו בלשון שלילה, מאחר ופסוק זה דואהבת לרעך כמוך סמוך ללאו דלא תקום ולא תטור, והיינו שלא תעשה לו רעה, אבל קרא לא קאמר דצריך שיעשה טובה לחבירו כמוך, דהא אמרינן חייך קודמין. ע״ש. וראיתי שדייקו מדברי ספר החרדים הנז' דסבירא ליה דמצוה זו היא על דרך החיוב, להטיב עם חבירו ולספר בשבחו וכו'. ולדבריו גם לזה נתכוין הלל שאמר מאי דעלך סני וכו' והיינו כשם שאדם רוצה שיטיבו עמו ויספרו בשבחו, כך ינהג עם אחרים. וזה מה שכתב הרמב״ם (פרק יד מהלכות אבל הלכה א'), וז״ל: מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך. ע״כ. והיינו גם על דרך החיוב, שיעשה טובה לאחרים.

ואל יאמר אדם הואיל ואני איני מקפיד על מי שמבזה אותי לכן אני אבזה אותם שהרי התורה לא ציותה לאהוב אותו יותר ממני, אם עושה כן וחבירו מקפיד עובר משום ואהבת לרעך כמוך, ולא עוד אלא מבזה את השי״ת, שהרי נאמר בצלם אלהים עשה את האדם. [בראשית רבה כד, ז. ספר חסידים סי' שמט].

וכתב רבנו משה קורדבירו ז״ל, דסמא דכלא להיות סבלן ומוחל על עלבונו, ולהיות מעביר על מדותיו, וטוב לו מכל הסיגופים ותעניות לכפרת נפשו. והובא בכף החיים פלאג׳י (סי' א' אות ד'), דמדה זו היא מרגלית שאין לה ערך, וכמו שכתב מרן החיד״א במורה באצבע (אות ו'). ואפילו בלבו לא יהא מרגיש כלל, כי זהו בכלל תועבת ה' כל גבה לב. וכמו שכתב בראשית חכמה. ואיתא בפ״ק דאבות דרבי נתן, לא יקפיד אדם על דבריו, והלא דברים קל וחומר, ומה משה רבינו חכם גדול שבגדולים, אב לנביאים, בשעה שהקפיד על דבריו שכח את דבריו, אנו על אחת כמה וכמה. מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו, ולא יהא מקפיד על דבריו. ע״כ.

ואמנם כתב במנחת חינוך שם, דהמצוה לאהוב כל אחד מישראל הוא דוקא אם הוא איש כשר, אבל אם ראה שעבר עבירה מצוה לשנאותו כמבואר לעיל (מצוה רלח). וכן כתב בהגהות מיימוניות (פ״ו מהלכות דעות הלכה ג'), וז״ל: מצוה על כל אדם לאהוב וכו', ודוקא רעך בתורה ובמצות, אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, מצוה לשנאותו שנאמר יראת ה' שנאת רע. ואומר הלא משנאיך ה' אשנא. ע״כ. ועיין בסמ״ג (עשין ט'), וביראים (סי' לח). ואמנם המהר״ם שיק (תרי״ג מצוות מצוה רמד) העיר מהא שלמדין (בסנהדרין מה א) מואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. היינו שכולל גם רשע [המחוייב מיתה], וכמפורש ברמ״ה (שם נב ב), וכל היכא דכתיב רעך משמע ישראל ואפילו רשע. ורק מסית נתמעט בפירוש ממצות ואהבת. ומוכח דהא שמצוה לשנוא רשע הוא לא מפני שנתמעט מהלשון ואהבת לרעך כמוך, כי אם ציווי בפני עצמו, מהפסוק (משלי) יראת ה' שנאת רע שהובא בפסחים (קיג ב). ועיין בהערות הרי״פ פערלא (מצות עשה יט, קמג).

מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו

והנה בשני לוחות הברית מצינו שבצד ימין נכתבו המצוות שבין אדם למקום, אנכי ה', לא יהיה לך, וכו'. ומצד שמאל המצוות שבין אדם לחבירו, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, וכו'. ובאו ב' הלוחות מחוברים, כדי להורות על כך שאי אפשר להפריד בין הדברים. ולא יתכן שאדם יאמר שהוא מקבל את המצוות שבין אדם למקום, אבל מצוות שבין אדם לחבירו אינו מקבלם, מפני שהוא שונא את פלוני ואלמוני, וכן ההיפך. וגם לא יתכן שאדם יקיים באמת מצוות שבין אדם למקום בשלימות כאשר אינו מקיים מצוות שבין אדם לחבירו, ששניהם קשורים בקשר בל ינתק. ובזה מובן מה שאמרה התורה, ואהבת לרעך כמוך אני ה', והקשו המפרשים, דלכאורה מה הקשר בין הדברים, ואהבת לרעך כמוך היינו מצוות שבין אדם לחבירו, ואילו אני ה' זו מצוה שבין אדם למקום. אלא התורה רומזת שאי אפשר לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך אם אינו מקיים אני ה'. שרק אם יש אמונה בהשי״ת, ומקיים אני ה', אז יכול להגיע לואהבת לרעך כמוך. וכן ההיפך.

והנה נודע מה שאמרו בגמרא עבודה זרה, על רבי שמעון בן שטח שקנה חמור מישמעאלי אחד, וכשהביאו לביתו מצא אבן טובה תלויה לו על צוארו. ובני ביתו שמחו, אמרו, הדא הוא דכתיב ברכת ה' היא תעשיר. [שהרי אבידת גוי אינו חייב להחזיר אלא מפני קידוש ה']. עמד רבי שמעון בן שטח והחזיר את האבן לאותו ישמעאלי, אמר, ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח. ושואל המגיד מדובנא, לכאורה רבי שמעון בן שטח אכן עשה מעשה גדול שהחזיר את האבן טובה לישמעאלי, ואם כן הוה ליה לאותו ישמעאלי לומר, ברוך שמעון בן שטח, מפני מה הזכיר ברוך אלוקי שמעון בן שטח. אלא אותו ישמעאלי כנראה היה משכיל, והתבונן בדרכי בני אדם, כי הנה אלולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, כי אדם מטבעו פועל בו כח האגואיזים למשוך כל דבר אליו, בבחינת שלי שלי ושלך שלי. וכשם שכדור הארץ יש בו כח משיכה המושך אליו כל חפץ, כך האדם פועל בו כח משיכה למשוך כל דבר אליו. [כי הנה אם זורקים איזה חפץ כלפי מעלה, החפץ חוזר ויורד. ומטעם זה האדם הולך זקוף על שנים, והבהמה הולכת כפופת קומה על פני הקרקע, כי לאדם יש נשמה שהיא חלק אלוה ממעל, כי נר ה' נשמת אדם, ולכן הולך זקוף כי נשמתו נמשכת לשורה למעלה. ולכן בכל בוקר אין הנשמה רוצה לחזור לגוף האדם, עד שאומר לה הקדוש ברוך הוא שובי בתי וכו', (חוץ מנשמתו של משה שרצתה להשאר בגופו). כי הנשמה נמשכת לשורשה. וכן המדליק נר יראה שהאש הולכת כלפי מעלה, כי האש יסודו מהשמש, ואם נשפשף אבן באבן יצא אש מכח הכאת השמש על האבן. וכל המים הולכים ויורדים ואינם עולים, כי נמשכים לשורשם שהוא בים]. ועל כל פנים אם רואים שאין האדם מושך כל דבר אליו, על כרחך שזה משום מוראה של מלכות וכדומה. והנה אותו ישמעאלי ראה כאן דבר משונה, שהרי רבי שמעון בן שטח יכל לקחת את האבן טובה מבלי שאף אחד בעולם ידע מכך, ולא היה לו כאן מוראה של מלכות, ואם כן מדוע לא משך אליו את האבן טובה לקחתה בשבילו. ומכאן הגיע אותו גוי למסקנא שיש כח נוסף בעולם בנוסף לכח הגשמי, ובנוסף לכח המשיכה פועל כח אחר, הפוך. כח של נתינה שהוא ההיפך מהטבע. וזה כח על טבעי, ולכן אמר ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח, שמזה הבין הגוי, על ידי המעשה הטוב שראה, ראה כאן התגלות כח על - גשמי ועל - טבעי. וזה הפשט ואהבת לרעך כמוך אני ה', הסמיכות באה לרמוז שזהו בעצם הגילוי השמיימי שאני ה', זהו הגילוי שקיים כח עליון מעל הטבע.

ולפי זה, זה הביאור של המושג קידוש ה' וחילול ה', כי במעשה טוב שאדם עושה מוכיח שיש כח עליון הפועל מעל לכוחות הטבעיים.

ובזה גם מובן למה בני ישראל שמעו "אנכי ה' אלוקיך" רק אחר שקיימו "ויחן שם ישראל נגד ההר" כאיש אחד ובלב אחד. באחדות, שרק אז יכלו להגיע להכרה בכח אלוקי, כי ואהבת לרעך כמוך והתגברות על כח האגואיזים היא ההוכחה לכח על טבעי, וכח עליון.

ובכלי יקר כתב לבאר, כי הנה בגמ' שבת (לא א) אמרו, מעשה בגוי אחד שבא לפני הלל הזקן, ואמר לו למדני את כל התורה כולה על רגל אחת וכו'. ומבואר שם דשמאי דחה אותו, ואילו הלל קיבלו לאחר שאמר לו ואהבת לרעך כמוך אני ה', מאן דסני עלך לא תעביד לחברך, וזו היא כל התורה כולה, ואידך זיל גמור. וצריך ביאור, ממה נפשך אם אותו גר התכוין להתלוצץ במה שאמר למדני כל התורה כולה על רגל אחת, אם כן למה נזקק לו הלל, ואם התכוין להתגייר באמת, למה דחהו שמאי.

אלא כפי הנראה אותו גוי רצה באמת ובתמים להסתפח לנחלת ה', אלא ששאל מהו יסוד התורה כולה, ומהיכן זה מתחיל, ממצוות שבין אדם למקום או ממצוות שבין אדם לחבירו? וענה לו הלל, ואהבת לרעך וכו'. ועיין בכלי יקר שם שהקשה, והרי בגמרא סוף מכות אמרו, בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה. אלא דבין אדם למקום הוא וצדיק באמונתו יחיה, אבל היסוד מתחיל מבין אדם לחבירו, כי דרך ארץ קדמה לתורה. וזה שאמרו על שני הכרובים פורשי כנפים למעלה, ופניהם איש אל אחיו, לרמוז על שני יסודות אלה.

שבירת המידות

והנה היסוד למצוות של בין אדם לחבירו, הוא הויתור כלפי הזולת, ושבירת המדות, כי מדה כנגד מדה, כאשר הקדוש ברוך הוא רואה שבריותיו מעבירין על מדותיהם, גם הוא יתברך מעביר על מדותיו ומבטל הגזרות. ושבירת המדות הוא גם כלפי מי שאינו אוהבו, וכמו שמובא במדרש ויקרא רבה, על רבי תנחומא, שהיו ישראל צריכים למטר, וגזר תעניות א' וב' ולא ירדו גשמים, ובשלישית אמר להם שכל אחד יקיים מצות צדקה. ואדם אחד יצא לחלק כספו לעניים, ופגשה בו גרושתו ואמרה לו, תן צדקה לאותה אשה שמיום שיצאה מביתך לא ראתה שום טובה, כיון שראה אותה בצרה גדולה נתמלא עליה רחמים ונתן לה מכספו, על שום שנאמר ומבשרך אל תתעלם. באו ואמרו לרבי תנחומא שאחד מבני העיר חשוד שעבר עבירה עם גרושתו, וקראו אליו, ואמר לו ענין הצדקה, באותה שעה הגביה רבי תנחומא עיניו לשמים ואמר, מה אם זה בשר ודם התמלא עליה רחמים, אנחנו בניו וכו', באותה שעה ירדו גשמי ברכה. ומכאן החשיבות הגדולה של שבירת המדות, דכל מה שהתפללו באותו דור של תנאים ואמוראים על הגשמים, לא התקבלה תפלתם, ורק שבירת המדות של אותו אחד שפירנס את גרושתו, היא שעמדה לבטל גזרת עצירת הגשמים.

וכן מצינו בגמרא מנחות (ז א) באבימי ששכח מסכת מנחות, והלך אצל תלמידו, רב חסדא, לאדכורי גמריה. וזכה על ידי כך לסייעתא דשמיא לזכור את תלמודו, והיינו מפני ששבר את מדותיו והרב הלך אצל התלמיד.

וכן אנו מוצאים בסוכה (מה ב) אמר רשב״י, יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו. ופירש רש״י, יותם בן עוזיהו צדיק היה ועניו יותר משאר מלכים, וזכה בכיבוד אביו, ועליו נאמר בן יכבד אב, שכל הימים שהיה אביו מצורע והוא היה שופט את עם הארץ לא נטל עליו כתר מלכות בחייו, וכל דינין שהיה דן היה אומרן בשם אביו. ע״כ. וגם כאן אנו רואים עד כמה החשיבות של המדות, שיותם היה עניו, והיה אומר הדינין בשם אביו, וגם לא מלך בחייו, וכל זה הוכיח על שבירת המדות שבו, ולכן היה יכול לפטור את העולם כולו מיום שנברא וכו'.

וכן מצינו בגמרא עירובין (נד ב) ברבי פרידא שהיה חוזר לתלמידו ארבע מאות פעם, ויום אחד הוצרך לצאת לדבר מצוה, ואותו תלמיד לא התרכז בלימודו, והתעכב רבי פרידא וחזר עמו שוב ארבע מאות פעם על תלמודו, ויצאה בת קול ואמרה לרבי פרידא, נוח לך שיוסיפו לך ארבע מאות שנים על ימיך, או שתזכה אתה וכל דורך לעולם הבא, ואמר הקדוש ברוך הוא הוא תנו לו זה וזה. ע״ש. וכ״ז מכח שבירת המדות שחזר שוב על תלמודו ארבע מאות פעם נוספות, בדבר שכמעט וא״א לסובלו.

וזה גם מה שמצינו אצל אסתר, במה שהזמינה את המן לבוא לסעודה אצל המלך, שאמרו בגמרא (מגילה טו ב) רבי שמעון בן מנסיא אומר אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס. ופירש רש״י, שאף אני מקרבת שונאיהן של ישראל, אי נמי ירגיש שאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלזל בכבודי. ע״כ.

והנה כל מה שהתפללו אנשי הדור ההוא ומרדכי היהודי, התענו וילבשו שק ואפר וכו', כל זה אינו כמו העברה על המדות של אסתר, שצריכה לזלזל בכבודה להזמין את המן, ואז ירגיש המקום וירחם. והיינו כשם שהבריות מעבירין על מדותיהם, כך הקדוש ברוך הוא מעביר על מדותיו לבטל הגזרות. גם בגמ' סוטה (מט א) שני תלמידי חכמים הדרים בעיר ואינן נוחין זה לזה בהלכה, אחד מת ואחד גולה וכו'. והוא עונש חמור על שאינן נוחין ומכבדים זה את זה. ומכל זה נלמד על חשיבות המדות שבין אדם לחבירו, ולכן אמרו דרך ארץ קדמה לתורה. וראה עוד להלן בסי' נג, בהלכות ש״צ, מה שכתבנו עוד בענין שבירת המדות.

נתינה = אהבה

והנה ידועה השאלה, איך התורה יכולה לצוות ואהבת לרעך כמוך על דבר התלוי בלב, הרי אין בידו של האדם ליצור מצב שבו יאהב את מי שלבו אינו נמשך אליו? אלא הביאור בזה עפמ״ש בארחות צדיקים (שער האהבה) אשכילך ואורך הדרך הוא שיעזור בנפשו ובממונו כפי יכולתו, העזר בנפשו, הוא שישרת לכל אדם, הן עני והן עשיר, ויטרח בעבורם וכו', ובכל יכוין לשם שמים. ע״כ. וראה שם בלשונו הטהור. ומבואר, שאהבת הזולת נקנית על ידי נתינה. שעל ידי זה מוליד בעצמו לאהוב את חבירו. גם במכתב מאליהו (קונטרס החסד) כותב, אנו הורגלנו שהנתינה היא יחס ותוצאה של אהבה, ואת מי שאני אוהב אני מטיב לו. אולם האמת היא הפוכה, למי שתתן ותעניק, אותו תאהב. ע״ש.

ובעצם בכל אדם יש טבע לתת. האדם הוא חלק אלוה ממעל. והקב״ה שברא את העולם בודאי שלא היה חסר לו מאומה, אלא מטרת בריאת העולם כדי להעניק ולתת. וכמ״ש הרמח״ל בדרך ה', שזה פירוש הפסוק עולם חסד, יבנה. שהעולם נברא בשביל חסד. וממילא גם האדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא טבוע בו כח הנתינה. ולכן יש אנשים גלמודים המגדלים חתולים, כי יש דחף פנימי לתת, להעניק. וכן הנוטע, הוא מטפל בצמחים, וגם זה מכח נתינה.

חז״ל אומרים במסכת דרך ארץ זוטא (פ״ב), אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו. וראה שם במפרשים. ואמנם יש שהתרגלו לתת רק לבני משפחתם. ושאר בני אדם הם כזרים בעיניהם. אולם ברגע שאדם יתן לחבירו ויעניק לו, יזכה לקיים ואהבת לרעך כמוך. הרמב״ן על התורה (פר' קדושים) כותב: כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים, להטיב בעושר או בחכמה, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא היותר ממנו בכל טובה. ועל זה יצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, ולא יתן שיעור באהבה, ועל כן אמר יהונתן "כי אהבת הנפש אהבו לדוד", בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו, ואמר ואתה תמלוך על ישראל. ובאמת, אנו מוצאים אצל הרבה, שכל אחד מחפש איזו נקודה שהוא מעולה יותר מחברו.

ואהבת לרעך כמוך, הפשט הוא שכל אחד ירצה שגם חבירו יהיו בו מעלות טובות. בחכמה, בתורה, בעושר. ולא די בזה שיהיה כמוהו, אלא שחברו אפילו יעלה עליו. עד שאמרו חכמים ששואלים לו לאדם ביום הדין "המלכת את חברך עליך". ולכן הפסוק מסיים, ואהבת לרעך כמוך אני ה', כשם שאני אוהב אתכם בלי שום תלות, כמו שנאמר במלאכי, ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי, כי השי״ת לא מקבל שום תועלת מאף אדם, כך תאהב את חברך לא בגלל שכיבד אותך ונתן לך איזה גמול, כי אם זה כך הרי אתה אוהב את עצמך, אלא תאהב אותו מפני שהוא כמוך, שאתה והוא מזרע נבחר מכל האנושות, ומבניו של הקדוש ברוך הוא.

והנה במדרש רבה (ב״ר כד, ח) מובא, ואהבת לרעך כמוך ר״ע אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתרצה חברי עמי, שאם עשית כן, דע למי אתה מבזה. בדמות אלקים עשה אותו. [וכן הוא בקיצור בירושלמי פרק ט' דנדרים]. ר' ירוחם ממיר כותב בספרו דעת תורה, שפעמים אדם חושב, אני אוהב את חברי כמוני, וכמו שחברי מבזה אותי, מותר לי לבזותו. שהרי נאמר כמוך. ועל זה בא בן עזאי ואומר, חברך דמות אלוקים. וזה שראינו אצל יעקב אבינו ע״ה, שעבד ברחל שבע שנים, ונתן לו את לאה, ואח״כ עבד שוב שבע שנים עבור רחל. ונאמר: ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות. ואמרו חז״ל, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה. יעקב יכל לטעון שכשם שלבן רימה אותו, כך הוא יכול לרמותו, אבל בצלם אלוקים עשה אותו, הוא עשה שלא כהוגן, הוא לא יעשה עמו שלא כהוגן.

ובאמת מצינו אצל יהונתן בן שאול, כאשר נפקד מקומו של דוד ביום החודש השני, חרה אפו של שאול ביהונתן, ואמר לו בן נעות המרדות, הלא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבושתך ולבושת ערות אמך. ואחר כך נאמר, ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף, ולא אכל ביום החודש השני לחם, כי נעצב אל דוד כי הכלימו אביו. הרד״ק מבאר, שלא אכל בגלל שנעצב עבור דוד, וגם בגלל שהכלימו אביו בדיבורו. רואים מכאן עד כמה אהבת הזולת היתה טבועה בו ביהונתן. לא אכל בגלל צערו של דוד. וזה היה עד כדי מסירות נפש, שהרי אביו הטיל עליו את החנית. .

אהבת ישראל בכל מצב ראשי תיבות בל״ק

כמנהגם, באו חסידים לרבם בערב שבת פרשת בלק ושאלו: "כבוד הרב, מהם ראשי התיבות של בל״ק?"

השיב להם הרב: "ראשי התיבות הם ואהבת לרעך כמוך." אמרו החסידים תודה והלכו. כשיצאו, שאלו האחד את השני: "מישהו הבין איך?" ואף אחד לא ידע.

למחרת אזרו אומץ וחזרו לרבם. "כבוד הרב, אולי תוכל להסביר לנו שוב מה ראשי התיבות של בל״ק?". האדמו״ר חזר ואמר: "ואהבת לרעך כמוך".

אחד החסידים אזר אומץ ואמר: "כבוד הרב, אבל זה לא מסתדר עם האותיות! ! !"

האדמו״ר השיב: "כן, זה כן מסתדר. ב' הרי שווה ל-ו' כאשר ה-ב' אינה מודגשת, ל=לרעך, ק=כמוך, שכן, כף או קוף מה זה משנה זה הרי אותו צליל ("ובת קוף כבת כף")." אמרו החסידים תודה ויצאו.

בחוץ נעמדו ואמרו איש אל רעהו: " הכיצד רבנו אומר דברים שכאלה? מה, הוא לא יודע עברית? …"

אבל, אם האדמו״ר אמר אז האדמו״ר אמר, ולא מתווכחים. צריך התבטלות…

אולם, אחד החסידים לא יכול היה לסבול את ההתבטלות המוחלטת של החסידים, נכנס לבדו לאדמו״ר מבלי שחבריו ישימו לב להיעדרו ואמר לאדמו״ר: "כבוד קדושת האדמו״ר, זה הרי לא מסתדר!"

פתח האדמו״ר ואמר: "בטח שלא מסתדר… מה חשבת ש״ואהבת לרעך כמוך" זה רק כשמסתדר? ואהבת לרעך כמוך זה גם כשלא מסתדר, גם כאשר מישהו אינו מקפיד במיוחד, צריך לקיים כלפיו את "ואהבת לרעך כמוך", גם כשמישהו לא חושב כמו שאתה חושב, גם אז צריך לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך.

"לא רק כשזה מסתדר, אלא דווקא ובעיקר כשזה לא!"

מועד לכל חי – רבי חיים פלאג׳י

---

נשלח על ידי: אבישי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שיעור בנושא אהבת החברים

שיעור בנושא אהבת החברים

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב

ר״ע אומר: למד תורה בילדותו - ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו - יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא': בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר״ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר״מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א״ר נחמן: אסכרה (עסכריא בערבית זה צבא מכאן אולי אפשר לומר שהם מתו במלחמות בר כוכבא מול הרומאים)

איגרת רב שרירא גאון כיצד נכתבה המשנה

ומסר רבי עקיבא את עצמו להריגה (ברכות סא, ב) אחר שנפטר רבי יוסי בן קסמא, ונהרג ר' חנינא בן תרדיון ונתמעטה החכמה אחריהם. והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא,

דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותיהם שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות (סב, ב)

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פו עמוד א

דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא

חידושי אגדות למהר״ל יבמות דף סב עמוד ב

וכולן מתו וכו'. פי' כאשר נוהג כבוד בחבירו דבר זה הוא עצם החיים, וכמו שאמרו בפר' בני העיר (מגילה כ״ז ב') במה הארכת [ימים] לא נתכבדתי בקלון חברי, ובארנו ענין זה ג״כ בברכות (כ״ח ב') אצל למדנו אורחות חיים הזהרו בכבוד חבריכם, שם בארנו דבר זה כי הוא אורח חיים ממש, ואלו שלא נזהרו לכך מתו, ומה שמתו מפסח עד עצרת, אף שהזמן הוא יותר טוב מכל הזמנים, עם כל זה מתו, וגם מתו באסכרה מיתה משונה, להודיע שחטאו ולא יאמרו בטבע מתו.

ועוד יש לפרש כי הזמן הזה מפסח ועד עצרת מורה על כבוד התורה, ומדרגת התורה שהיא מתעלה עד שער החמישים, ולפיכך הספירה ז' שבועות מדרגה אחר מדרגה, והם לא נתנו כבוד לתורה לנהוג כבוד זה בזה, ולפיכך מתו מפסח ועד עצרת דוקא, והיו מתים שלא היו נותנים כבוד [הוא מספר זה] דהיינו ל״ב יום ובל״ג בעומר פסקו. אף על גב דאמר שמתו מפסח ועד עצרת, מ״מ הגזירה פסק בל״ג בעומר שלא חלו יותר רק אותם שחלו מקודם ל״ג בעומר מתו לאחר ל״ג בעומר.

ועוד יש לך לדעת כי הכבוד הוא נקרא אור דכתיב (יחזקאל מ״ג) והארץ האירה מכבודו, וידוע כי אין הזיו ואור בעולם רק מפסח ועד עצרת [ונקרא חודש אייר זיו] שאז האויר זך וטוב, והתורה נתנה בעצרת שהוא סוף הזמן שהוא זיו ואור, וכל זה מורה על כבוד ואור התורה, והם לא נהגו כבוד בחבריהם שהם בעלי תורה לכך מתו בזמן הזה.

גם יש לומר מאחר כי הזמן הזה הוא זיו ואור אשר האור הוא כבוד והם שלא נהגו כבוד ואור בחבריהם, לכך מתו מפסח ועד עצרת בזמן חודש זיו אשר הוא הכבוד [והם לא נהגו בכבוד]. ומתו מיתת אסכרה מפני כי אסכרא מתחיל בפה ומסיים בגרון שממנו הדיבור שהוא עצם החיים, ומפני כי החיים תולה בפה ובגרון שממנו הדיבור, שהרי כתיב (בראשית ב') ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לנפש ממללא, ולכך נקרא אסכרא על שם שנסכר הגרון שממנו הדבור שהוא עצם החיות ולכך מיתה הגמורה היא מיתת אסכרה, וכמו שאמרנו אצל למדנו אורחת חיים שיהיה נזהר בכבוד חבירו עצם החיים מגיע לו [היפך זה] הוא עצם המיתה, ולכך מתו מיתת אסכרה שהוא עצם המיתה ואמרו (ב״מ ק״ז ב') תוצאות מיתות הם קשה שבכולן הוא אסכרה, וכל זה מן הטעם אשר אמרנו כי נוטל ממנו עצם החיים היא פתיחת הגרון ולפיכך הוא קשה מכולם, ומפני כי הכבוד הוא אורחות חיים והם שלא נהגו כבוד נטל מהם החיים ומתו מיתת אסכרא.

שמות פרק ב יציאת משה לראות בשלום אחיו

(יג) וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ:

(יד) וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר:

רש״י שמות פרשת שמות פרק ב

ויירא משה - כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל:

אכן נודע הדבר - כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:

כלי יקר שמות פרק ב

ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. חטא הדיבור אשר בעבורו ישראל שרוין בצרה יותר מכל האומות, כי חטא לשון הרע מגדיל עוונות כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים,

והאמת אינו כן שאדרבה ישראל נגאלו בזכות שלא היה בהם לשון הרע, ורק שנים אלו היו בעלי לשון הרע ופרסמם הכתוב דוגמת שלומית בת דברי שפרסמה הכתוב:

שיר מעון (רבי שמעון סופר נכד החתם סופר) שמות פרק יט

ויחן שם ישראל נגד ההר.

לקבלת התורה הי' צריכים אחדות כפירש״י ויחן לשון יחיד באחדות, ולהיות בשלום ואחדות, לזה העיקר מדת הענווה וסבלנות, ואינו מקפיד נגד חבירו,

הר מורה על גבהות,

וזה ויחן ישראל נגד ההר בהתנגדות לההר, היינו בענוה, שזה גורם האחדות.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת דמאי פרק א הלכה ג

רבי פנחס בן יאיר הוה אזל לבית וועד הוה גיניי גביר א״ל גיניי מה את מנע לי מן בית וועדא ופליג קומוי ועבר א״ל תלמידיו יכלין אנן עברין. אמר לון מאן דידע בנפשי' דלא אקיל לבר נש מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה

פני משה מסכת דמאי פרק א הלכה ג

והוה גיניי גביר. שם הנהר גיניי והיה גדול הרבה וגבר ועלה על כל גדותיו וא״ל גיניי גיניי וכי אתה תמנע ותעכב אותי מלילך לביה״מ ונחלק לפניו ועבר ושאלו תלמידיו אם הם יכולין ג״כ לעבור והשיב להם מי שיודע בנפשו שלא עשה שום רעה ולא ביזה לבר ישראל מימיו הוא יעבור ולא ינזק ואם לאו לא יעבור

עלי תמר דמאי פרק א הלכה ג

א״ל מאן דידע בנפשיה דלא איקל לב״נ מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה. נ״ל הכוונה בזה אם אדם רוצה להיות שליט על הטבע ולשנותה צריך הוא מקודם לשלוט על הטבע שלו לשנותה, ואחרי שאין סתם אדם ניצל בשום יום מאבק לשה״ר כמ״ש בב״ב קס״ד: ואמרו עוד שם רובן בגזל והכל באבק לשה״ר הרי שאין הוא שליט אף על הטבע שלו להקל בכבודם של בנ״א ואיך יהיה שליט על הטבע הכללי, ורק מי שעולה בידו להיות שליט על הטבע שלו כמו רבי פנחס בן יאיר ולא להקל בכבודן של ישראל מימיו ע״י אבק לשה״ר וכדומה יתכן שיהיה שליט גם על הטבע הכללי, ודומני שרעיון זה נמצא ג״כ בספרי תלמידי הבעש״ט ז״ל.

עלי תמר דמאי פרק א הלכה ג

א״ל מאן דידע בנפשיה דלא אקיל וכו'. עיין בנדרים פ״א מפני מה אין מצויין ת״ח לצאת ת״ח מבניהם רב אשי אמר משום דקרי לאינשי חמרי, ופירש רש״י שאין נוהגים בהם כבוד ומבזים אותן מפני תורה שבהם. ובזהר פרשת ויצא דף קס״ד אמר רבי ייסי וודאי על דא אמרו דלא יזלזל בר נש לשום בר נש אחרא בעלמא. ומשמע שם דהטעם הוא משום דלפעמים תורתו בתוך מיעיו ואינו מגלה לבני אדם עיין שם. ונראה דאפילו אינו בן תורה אסור לזלזל לבני אדם מן ישראל שלא ימלט שלא יהיה בו איזה מדה טובה ואיזו הנהגה טובה וי״ל גם שעושה צדקה וחסד בסתר כמ״ש בתענית פ״א ה״ד איתחמי לר״א פנטקקה וצלי ואתי מיטרא וכו' עיין שם עד היכן הדברים מגיעים. ונראה שזוהי מדה כנגד מדה דאיניש דלא אקל לב״נ מן ישראל מן יומוי מפני שהעריך כל אדם אף גיניי נהרא לא יזלזל בו ולומר שזכויותיו אינם מספיקים לעשות לו נס אבל אם היה מזלזל בבנ״א אפשר לזלזל גם בו ולמצא לו איזה ענין שאינו כדאי לנס.

שער הכוונות – דרושי ברכות השחר הקדמה אחת קטנה

קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך צריך שיקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו כי עי״ז תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים שלו ובפרט אם יש להאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברו בבחינת הנשמה ואם יש איזה חבר מהם בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו או מחמת חולי או מחמת בנים ח״ו ויתפללו עליו וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו ומאד הזהירני מורי ז״ל בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו

ספר הליקוטים פרשת עקב פרק ח

מעלה גדולה יש לאישה ולחם יקרא אישה כעניין שנאמר בראשית ל״ט כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ועל מלשון מעלה כי לא המדרש הוא העיקר כי אם המעשה וע״י אשה יכול האדם לקיים כל המצות חיי העולם הזה והעולם הבא וז״ש על הלחם לבדו יחיה האדם, כי בזכות שנשא אישה לבד יחיה כי מוחלין לו על כל עונותיו מלבד שמציל עצמו מן החטא.

ומה גם שארז״ל כי השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה וכו' בלא חיים. וענין קהלת ט' 'ראה חיים עם האשה' וכו הרי שיחיה על זכות לקיחתה לבד. ומה גם שיהיו לו בנים וימולם ויפדם וילמדם תורה ועבודת ה'.

ומלבד זה על כל מוצא פי ה' יחיה האדם באמצעות האישה והכוונה שיקיים כל המצות שאם יאהוב אותה כגופו יקיים מצות ואהבת לרעך כמוך ששם נכלל כל התורה התורה כנז' בגמ' על אותו שאמר למדני תורה על רגל אחת ואמר לו ואהבת לרעך כמוך אם תקיים זה כאילו קיימת כל התורה כולה

ומצאתי שהחיד״א ב׳ראש דוד' (פ' קדושים) כתב:

וחיובא רמיא להיות כל איש שלם באהבתו לשארו הקרוב אליו, כדי שתשרה שכינה ביניהם, ואפשר דזה רמוז בקראין, כי הנה האשה אשר הוכיח ה' נקראת ריע, כמו שאמרו ז״ל אל תחרוש על רעך רעה, דאיירי באשתו, וזהו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, היא האשה.

הרב גינזבורג -גל עיני

ל״ג בעומר הוא יום של אהבה ואחוה, שלום ורעות בין היהודים. באותו יום פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות[ד], ולכן גם על פי נגלה עושים שמחה גדולה. רבי עקיבא – רבו של רשב״י – נטע בתודעה שלנו, עם ישראל, את הכלל ש"'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". אחריו בא רשב״י ואמר, בזהר, ש״אנן בחביבותא תליא מילתא"[– הכל אצלנו תלוי בחביבות, בחיבה בין החברים, אהבת ישראל ואחדות ישראל! ! !

זוהר הקדוש

וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חיבורא דילך כד יתגלו לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא ובגינה'' ''וקראתם דרור בארץ''

ביאור הדברים: כמה בני אדם למטה יתפרנסון מזה החיבור שלך כאשר יתגלה למטה בדור האחרון בסוף הימים ובזכותו יתקיים הפסוק ''וקראתם דרור בארץ'' המרמז על הגאולה השלימה.

תלמוד בבלי מסכת מכות דף י עמוד א

א״ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה. וא״ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש״ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי; אמר לו הקדוש ברוך הוא: כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח! !

רבינו חננאל מסכת מכות דף י עמוד א

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם להיות עומדות רגלינו במלחמה שערי ירושלים שהיו מצויינים בהלכה. וכן אמר הקדוש ברוך הוא לדוד טוב לי יום שאתה מתעסק בתורה בחצריך מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב.

מהרש״א חידושי אגדות מסכת מכות דף י עמוד א

…ואמר משום דהיו עומדות רגלינו במלחמה שהיה לי ולכם בזה עמוד אחד שהיה עמידת רגלינו היותר טוב והוא בשעריך ירושלים עמוד של תורה שהיה לנו בשערי ירושלים כדאמרינן ות״ת כנגד כלם.

ערוך לנר מסכת מכות דף י עמוד א

וזהו פי' הפסוקים שמחתי באומרים לי בית ד' נלך, פי' מתי יבנה ביהמ״ק כדלקמן שכבר ראוי ליבנות שהרי עומדות היו רגלינו במלחמה בשביל שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה וכבר נצחנו אויבינו והניח לנו הקדוש ברוך הוא מסביב, ולשון עמידת רגלים שייך לענין מלחמה כדכתיב עומד נגד ארם וכן אמרו רז״ל בסוטה (מד ב) תחלת נפילה ניסה. ומספר בשבח ירושלים שהיא עיר הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו, פי' שבנוי' מתחלה גדולה ורחבת ידים להיות עיר שהכל מתחברים שם, שהרי שם עלו שבטי ד' להודות לד' וגם כי שם ישבו כסאות למשפט ובאו הכל שם למשפט, ולכן שאלו נא שלום ירושלים ואמרו יהי שלום בחילך דהיינו למען אחי ורעי באשר שאת מקום התאחדות לאחוה וריעות ובאשר שאתה ג״כ עיר המשפט להמציא השלום בין המריבים, על מעלה זאת אדברה נא שלום בך. אבל כשיבנה בה בית ד' שנאמר בו בכל המקום וגו' אבא אליך וברכתיך ועי״ז תהא מקור הטוב והברכה, למען המעלה הזאת אבקשה טוב לך:

ילקוט יוסף דיני השכמת הבוקר סימן א - מהלכות השכמת הבוקר

נהגו לומר בכל בוקר קודם התפלה, "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך וכו'". ועל ידי זה תפלתו תהיה כלולה בכלל תפלות כל ישראל, ותעשה פרי למעלה. [ועל ידי שיאהב את חבירו ממילא לא יגנוב את ממונו, לא יונהו בממון או בדברים, ולא ישיג את גבולו, ולא יגרום נזק לממון חבירו, ועוד מצוות התלויות במצוות שבין אדם לחבירו].

ילקוט יוסף השכמת הבוקר הערות סימן א - מהלכות השכמת הבוקר אות יט

מצות "ואהבת לרעך כמוך" - מצוות שבין אדם לחבירו

וכשהוא אומר הריני מקבל עלי וכו', יכוין שאוהב את חבירו וממילא לא יגנוב את ממונו, לא יונהו בממון או בדברים, ולא ישיג את גבולו, ולא יגרום נזק לממון חבירו, ועוד מצוות התלויות במצוות שבין אדם לחבירו, כאשר יבואר.

וטעם אמירת נוסח זה קודם התפלה, כתב במנחת אהרן (כלל ט' אות ה'), שמתוך כך תהיה תפלתו כלולה מכל ישראל, כמבואר בספר הכוונות, וישתתף בצער חביריו כאילו הוא היה שרוי באותו צער ממש. ע״כ. והובא באחרונים כאן. וכן כתב מרן החיד״א בקשר גודל (סי' ז' אות יט), שקודם התפלה יקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך וכו'. וכתב עוד בספרו דבש לפי (מערכת א' אות לא), כי דורשי רשומות אמרו, כי אהבה גימטריה אחד, וזה שהוא אוהב לרעהו, ואהבה שנית שאוהב לו רעהו, ב' פעמים אהבה גימטריה כ״ו, שם המיוחד. וזהו שאמר ואהבת לרעך כמוך אני ה', נעשה כמספר שם המיוחד. ולי הדל נראה, שעל ידי האהבה שהוא חסד מתמתק הדין ונעשה רחמים. ע״כ. גם בקצור שלחן ערוך (סי' יב אות ב') כתב: טוב ליתן צדקה קודם התפלה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך. גם יקבל עליו קודם כל תפלה מצות ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב את כל אחד מישראל כנפשו, כי אם ח״ו יש פירוד לבבות ישראל למטה, אזי גם למעלה אין התאחדות. אבל התאחדות בגופיהן שלמטה גורם התאחדות ודבקות נפשותיהן למעלה. ועל ידי זה גם תפלותיהן מתאחדות, ואז בהיות תפלותיהן כלולות יחד, הן רצויות לפניו יתברך שמו. ע״כ. וכן הוא בבן איש חי (פר' מקץ אות ה'), ובכף החיים (סי' א אות כח, ובסי' כה אות כג), והוסיף, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מן האברים שלו, ואם יש איזה חבר מהם בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי או מחמת בנים ח״ו, ויתפללו עליו וכן בכל תפלותיו וצרכיו ודבריו ישתף חבירו עמו. [שעה״כ].

וראה להלן (סי' צח) שהבאנו מה שהעירו הפוסקים, דהיאך אנו מתפללין ואין אנו מכוונים, והרי כתב הרמב״ם, תפלה בלא כוונה אינה תפלה, ולכאורה הוי ברכותיו ברכות לבטלה. ויש שכתבו ליישב, דכיון שמשתף עצמו עם חבירו, תפלת שניהם עולה כאחד גם בלי כוונה. ע״ש.

ובספר שערי הלכה ומנהג (חב״ד, או״ח עמוד קכד) כתב, דבעת סעודת הבר מצוה של האדמו״ר שאל את אביו מוהרש״ב, מדוע אומרים הריני מקבל עלי וכו' לפני התפלה דוקא, והשיב, עיקר התענוג של האב הוא בראותו את ילדיו מתנהגים באחדות, ואוהבים זה את זה. ומכיון שתפלה ענינה בקשת צרכיו, הן צרכים גשמיים והן צרכים רוחניים, לכן קבעו לקבל המצות עשה של אהבת ישראל קודם התפלה דוקא, כדי לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים קודם הבקשות שבתפלה.

ומה שכתבנו ואחר כך יהיו כל מעשיו וכו', הוא על פי מה שאמרו בירושלמי (פ״ד דברכות הלכה א') ר״י בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה כדי שיהיה עליו מורא שמים כל היום.

והנה מצות ואהבת לרעך כמוך היא אחת ממצות עשה שבתורה, וגדר המצוה שינהג עם חבירו ויעשה עמו טובה כדרך שרוצה שינהגו עמו ויעשו עמו טובה. וז״ל הרמב״ם (פ״ו מהלכות דעות הלכה ג'): מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא. ושם (הלכה ה') כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך וכו', ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. אבל המכה את חבירו והמחרפו, אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא. ע״כ. והרבה מצוות שבתורה תלויות בזה, שהאוהב את חבירו לא יגנוב ממונו, ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון, ולא בדברים, ולא ישיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד. נמצא שכמה מצוות תלויים בזה. [חינוך מצוה רמג]. לפיכך דרש רבי עקיבא (ירושלמי נדרים פרק ט' הלכה ד', ותורת כהנים פרשת קדושים) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. ואיתא באבות דרבי נתן (פרק טז) רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך וכו', בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלך אם יש בידך לשנות שנה לו ואם לאו פטרהו מיד ואל תקח ממנו את ממונו, שנאמר (משלי ג' כח) אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך. ע״כ. והיינו, שאסור לומר אוהב אני את החכמים ואשנא את עמי הארץ, אלא אהב את כולם. שהרי הקדוש ברוך הוא מבקש מבני ישראל שיהיו אוהבין זה לזה, ויהיו מכבדין זה לזה. [תנא דבי אליהו פרק כח]. וכן מצינו באנשי דור ההפלגה, שמתוך שאוהבים זה לזה, לא רצה הקדוש ברוך הוא לאבדן מן העולם. אלא פזרן בד' רוחות העולם. אבל אנשי סדום מתוך שהיו שונאים זה לזה אבדו מן העולם הזה, ומן העולם הבא. [אבות דרבי נתן פרק יב מט״ז].

וכתב החינוך שם: שורש מצוה זו כי כמו שיעשה הוא בחבירו כן יעשה חבירו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות. והרמב״ן על התורה (ויקרא יט יח) כתב, וטעם ואהבת לרעך כמוך, הפלגה כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמים (ב״מ סא א) אלא ציותה התורה שיאהב את חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר ואהבת את רעך כמוך והשוה אותם במלת לרעך וכו', כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה. ואם יהיה אוהבו יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר וכבוד ובדעת וחכמה ולא שישוה אליו. אבל יהיה חפץ בלבו שהוא יהיה יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו, כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורים באהבה.

והחזקוני (ויקרא יט, יח) כתב, ואהבת לרעך כמוך, פירוש, ואהבת לעשות לו טובה כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך, דעלך סני לחברך לא תעביד. וכן תפרש גבי והגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך.

וכתב בספר חרדים (פרק ט' מצוה כח), ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו, ויהיה רוצה כבוד חבירו ככבוד עצמו, ואהבתו וחמלתו על חבירו כאהבתו וחמלתו על עצמו, ומבקש תועלתו, ושמח בטובתו ומיצר בצרתו, ודיבורו עמו תמיד בנחת דרך חיבה וכבוד. ע״כ.

ויש לחקור אם מצות ואהבת לרעך כמוך מבחינה מעשית היא מצוה על דרך השלילה, שלא להזיק לחבירו בממון וכדו', או גם על דרך החיוב להטיב עם חבירו. כי לשון הגמ' בשבת (לא א) גבי המעשה בגר צדק עם הלל הזקן, שאמר לו מאי דעלך סני לא תעביד לחברך. וביאר שם המהרש״א, דאמר לו בלשון שלילה, מאחר ופסוק זה דואהבת לרעך כמוך סמוך ללאו דלא תקום ולא תטור, והיינו שלא תעשה לו רעה, אבל קרא לא קאמר דצריך שיעשה טובה לחבירו כמוך, דהא אמרינן חייך קודמין. ע״ש. וראיתי שדייקו מדברי ספר החרדים הנז' דסבירא ליה דמצוה זו היא על דרך החיוב, להטיב עם חבירו ולספר בשבחו וכו'. ולדבריו גם לזה נתכוין הלל שאמר מאי דעלך סני וכו' והיינו כשם שאדם רוצה שיטיבו עמו ויספרו בשבחו, כך ינהג עם אחרים. וזה מה שכתב הרמב״ם (פרק יד מהלכות אבל הלכה א'), וז״ל: מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך. ע״כ. והיינו גם על דרך החיוב, שיעשה טובה לאחרים.

ואל יאמר אדם הואיל ואני איני מקפיד על מי שמבזה אותי לכן אני אבזה אותם שהרי התורה לא ציותה לאהוב אותו יותר ממני, אם עושה כן וחבירו מקפיד עובר משום ואהבת לרעך כמוך, ולא עוד אלא מבזה את השי״ת, שהרי נאמר בצלם אלהים עשה את האדם. [בראשית רבה כד, ז. ספר חסידים סי' שמט].

וכתב רבנו משה קורדבירו ז״ל, דסמא דכלא להיות סבלן ומוחל על עלבונו, ולהיות מעביר על מדותיו, וטוב לו מכל הסיגופים ותעניות לכפרת נפשו. והובא בכף החיים פלאג׳י (סי' א' אות ד'), דמדה זו היא מרגלית שאין לה ערך, וכמו שכתב מרן החיד״א במורה באצבע (אות ו'). ואפילו בלבו לא יהא מרגיש כלל, כי זהו בכלל תועבת ה' כל גבה לב. וכמו שכתב בראשית חכמה. ואיתא בפ״ק דאבות דרבי נתן, לא יקפיד אדם על דבריו, והלא דברים קל וחומר, ומה משה רבינו חכם גדול שבגדולים, אב לנביאים, בשעה שהקפיד על דבריו שכח את דבריו, אנו על אחת כמה וכמה. מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו, ולא יהא מקפיד על דבריו. ע״כ.

ואמנם כתב במנחת חינוך שם, דהמצוה לאהוב כל אחד מישראל הוא דוקא אם הוא איש כשר, אבל אם ראה שעבר עבירה מצוה לשנאותו כמבואר לעיל (מצוה רלח). וכן כתב בהגהות מיימוניות (פ״ו מהלכות דעות הלכה ג'), וז״ל: מצוה על כל אדם לאהוב וכו', ודוקא רעך בתורה ובמצות, אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, מצוה לשנאותו שנאמר יראת ה' שנאת רע. ואומר הלא משנאיך ה' אשנא. ע״כ. ועיין בסמ״ג (עשין ט'), וביראים (סי' לח). ואמנם המהר״ם שיק (תרי״ג מצוות מצוה רמד) העיר מהא שלמדין (בסנהדרין מה א) מואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. היינו שכולל גם רשע [המחוייב מיתה], וכמפורש ברמ״ה (שם נב ב), וכל היכא דכתיב רעך משמע ישראל ואפילו רשע. ורק מסית נתמעט בפירוש ממצות ואהבת. ומוכח דהא שמצוה לשנוא רשע הוא לא מפני שנתמעט מהלשון ואהבת לרעך כמוך, כי אם ציווי בפני עצמו, מהפסוק (משלי) יראת ה' שנאת רע שהובא בפסחים (קיג ב). ועיין בהערות הרי״פ פערלא (מצות עשה יט, קמג).

מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו

והנה בשני לוחות הברית מצינו שבצד ימין נכתבו המצוות שבין אדם למקום, אנכי ה', לא יהיה לך, וכו'. ומצד שמאל המצוות שבין אדם לחבירו, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, וכו'. ובאו ב' הלוחות מחוברים, כדי להורות על כך שאי אפשר להפריד בין הדברים. ולא יתכן שאדם יאמר שהוא מקבל את המצוות שבין אדם למקום, אבל מצוות שבין אדם לחבירו אינו מקבלם, מפני שהוא שונא את פלוני ואלמוני, וכן ההיפך. וגם לא יתכן שאדם יקיים באמת מצוות שבין אדם למקום בשלימות כאשר אינו מקיים מצוות שבין אדם לחבירו, ששניהם קשורים בקשר בל ינתק. ובזה מובן מה שאמרה התורה, ואהבת לרעך כמוך אני ה', והקשו המפרשים, דלכאורה מה הקשר בין הדברים, ואהבת לרעך כמוך היינו מצוות שבין אדם לחבירו, ואילו אני ה' זו מצוה שבין אדם למקום. אלא התורה רומזת שאי אפשר לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך אם אינו מקיים אני ה'. שרק אם יש אמונה בהשי״ת, ומקיים אני ה', אז יכול להגיע לואהבת לרעך כמוך. וכן ההיפך.

והנה נודע מה שאמרו בגמרא עבודה זרה, על רבי שמעון בן שטח שקנה חמור מישמעאלי אחד, וכשהביאו לביתו מצא אבן טובה תלויה לו על צוארו. ובני ביתו שמחו, אמרו, הדא הוא דכתיב ברכת ה' היא תעשיר. [שהרי אבידת גוי אינו חייב להחזיר אלא מפני קידוש ה']. עמד רבי שמעון בן שטח והחזיר את האבן לאותו ישמעאלי, אמר, ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח. ושואל המגיד מדובנא, לכאורה רבי שמעון בן שטח אכן עשה מעשה גדול שהחזיר את האבן טובה לישמעאלי, ואם כן הוה ליה לאותו ישמעאלי לומר, ברוך שמעון בן שטח, מפני מה הזכיר ברוך אלוקי שמעון בן שטח. אלא אותו ישמעאלי כנראה היה משכיל, והתבונן בדרכי בני אדם, כי הנה אלולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, כי אדם מטבעו פועל בו כח האגואיזים למשוך כל דבר אליו, בבחינת שלי שלי ושלך שלי. וכשם שכדור הארץ יש בו כח משיכה המושך אליו כל חפץ, כך האדם פועל בו כח משיכה למשוך כל דבר אליו. [כי הנה אם זורקים איזה חפץ כלפי מעלה, החפץ חוזר ויורד. ומטעם זה האדם הולך זקוף על שנים, והבהמה הולכת כפופת קומה על פני הקרקע, כי לאדם יש נשמה שהיא חלק אלוה ממעל, כי נר ה' נשמת אדם, ולכן הולך זקוף כי נשמתו נמשכת לשורה למעלה. ולכן בכל בוקר אין הנשמה רוצה לחזור לגוף האדם, עד שאומר לה הקדוש ברוך הוא שובי בתי וכו', (חוץ מנשמתו של משה שרצתה להשאר בגופו). כי הנשמה נמשכת לשורשה. וכן המדליק נר יראה שהאש הולכת כלפי מעלה, כי האש יסודו מהשמש, ואם נשפשף אבן באבן יצא אש מכח הכאת השמש על האבן. וכל המים הולכים ויורדים ואינם עולים, כי נמשכים לשורשם שהוא בים]. ועל כל פנים אם רואים שאין האדם מושך כל דבר אליו, על כרחך שזה משום מוראה של מלכות וכדומה. והנה אותו ישמעאלי ראה כאן דבר משונה, שהרי רבי שמעון בן שטח יכל לקחת את האבן טובה מבלי שאף אחד בעולם ידע מכך, ולא היה לו כאן מוראה של מלכות, ואם כן מדוע לא משך אליו את האבן טובה לקחתה בשבילו. ומכאן הגיע אותו גוי למסקנא שיש כח נוסף בעולם בנוסף לכח הגשמי, ובנוסף לכח המשיכה פועל כח אחר, הפוך. כח של נתינה שהוא ההיפך מהטבע. וזה כח על טבעי, ולכן אמר ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח, שמזה הבין הגוי, על ידי המעשה הטוב שראה, ראה כאן התגלות כח על - גשמי ועל - טבעי. וזה הפשט ואהבת לרעך כמוך אני ה', הסמיכות באה לרמוז שזהו בעצם הגילוי השמיימי שאני ה', זהו הגילוי שקיים כח עליון מעל הטבע.

ולפי זה, זה הביאור של המושג קידוש ה' וחילול ה', כי במעשה טוב שאדם עושה מוכיח שיש כח עליון הפועל מעל לכוחות הטבעיים.

ובזה גם מובן למה בני ישראל שמעו "אנכי ה' אלוקיך" רק אחר שקיימו "ויחן שם ישראל נגד ההר" כאיש אחד ובלב אחד. באחדות, שרק אז יכלו להגיע להכרה בכח אלוקי, כי ואהבת לרעך כמוך והתגברות על כח האגואיזים היא ההוכחה לכח על טבעי, וכח עליון.

ובכלי יקר כתב לבאר, כי הנה בגמ' שבת (לא א) אמרו, מעשה בגוי אחד שבא לפני הלל הזקן, ואמר לו למדני את כל התורה כולה על רגל אחת וכו'. ומבואר שם דשמאי דחה אותו, ואילו הלל קיבלו לאחר שאמר לו ואהבת לרעך כמוך אני ה', מאן דסני עלך לא תעביד לחברך, וזו היא כל התורה כולה, ואידך זיל גמור. וצריך ביאור, ממה נפשך אם אותו גר התכוין להתלוצץ במה שאמר למדני כל התורה כולה על רגל אחת, אם כן למה נזקק לו הלל, ואם התכוין להתגייר באמת, למה דחהו שמאי.

אלא כפי הנראה אותו גוי רצה באמת ובתמים להסתפח לנחלת ה', אלא ששאל מהו יסוד התורה כולה, ומהיכן זה מתחיל, ממצוות שבין אדם למקום או ממצוות שבין אדם לחבירו? וענה לו הלל, ואהבת לרעך וכו'. ועיין בכלי יקר שם שהקשה, והרי בגמרא סוף מכות אמרו, בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה. אלא דבין אדם למקום הוא וצדיק באמונתו יחיה, אבל היסוד מתחיל מבין אדם לחבירו, כי דרך ארץ קדמה לתורה. וזה שאמרו על שני הכרובים פורשי כנפים למעלה, ופניהם איש אל אחיו, לרמוז על שני יסודות אלה.

שבירת המידות

והנה היסוד למצוות של בין אדם לחבירו, הוא הויתור כלפי הזולת, ושבירת המדות, כי מדה כנגד מדה, כאשר הקדוש ברוך הוא רואה שבריותיו מעבירין על מדותיהם, גם הוא יתברך מעביר על מדותיו ומבטל הגזרות. ושבירת המדות הוא גם כלפי מי שאינו אוהבו, וכמו שמובא במדרש ויקרא רבה, על רבי תנחומא, שהיו ישראל צריכים למטר, וגזר תעניות א' וב' ולא ירדו גשמים, ובשלישית אמר להם שכל אחד יקיים מצות צדקה. ואדם אחד יצא לחלק כספו לעניים, ופגשה בו גרושתו ואמרה לו, תן צדקה לאותה אשה שמיום שיצאה מביתך לא ראתה שום טובה, כיון שראה אותה בצרה גדולה נתמלא עליה רחמים ונתן לה מכספו, על שום שנאמר ומבשרך אל תתעלם. באו ואמרו לרבי תנחומא שאחד מבני העיר חשוד שעבר עבירה עם גרושתו, וקראו אליו, ואמר לו ענין הצדקה, באותה שעה הגביה רבי תנחומא עיניו לשמים ואמר, מה אם זה בשר ודם התמלא עליה רחמים, אנחנו בניו וכו', באותה שעה ירדו גשמי ברכה. ומכאן החשיבות הגדולה של שבירת המדות, דכל מה שהתפללו באותו דור של תנאים ואמוראים על הגשמים, לא התקבלה תפלתם, ורק שבירת המדות של אותו אחד שפירנס את גרושתו, היא שעמדה לבטל גזרת עצירת הגשמים.

וכן מצינו בגמרא מנחות (ז א) באבימי ששכח מסכת מנחות, והלך אצל תלמידו, רב חסדא, לאדכורי גמריה. וזכה על ידי כך לסייעתא דשמיא לזכור את תלמודו, והיינו מפני ששבר את מדותיו והרב הלך אצל התלמיד.

וכן אנו מוצאים בסוכה (מה ב) אמר רשב״י, יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו. ופירש רש״י, יותם בן עוזיהו צדיק היה ועניו יותר משאר מלכים, וזכה בכיבוד אביו, ועליו נאמר בן יכבד אב, שכל הימים שהיה אביו מצורע והוא היה שופט את עם הארץ לא נטל עליו כתר מלכות בחייו, וכל דינין שהיה דן היה אומרן בשם אביו. ע״כ. וגם כאן אנו רואים עד כמה החשיבות של המדות, שיותם היה עניו, והיה אומר הדינין בשם אביו, וגם לא מלך בחייו, וכל זה הוכיח על שבירת המדות שבו, ולכן היה יכול לפטור את העולם כולו מיום שנברא וכו'.

וכן מצינו בגמרא עירובין (נד ב) ברבי פרידא שהיה חוזר לתלמידו ארבע מאות פעם, ויום אחד הוצרך לצאת לדבר מצוה, ואותו תלמיד לא התרכז בלימודו, והתעכב רבי פרידא וחזר עמו שוב ארבע מאות פעם על תלמודו, ויצאה בת קול ואמרה לרבי פרידא, נוח לך שיוסיפו לך ארבע מאות שנים על ימיך, או שתזכה אתה וכל דורך לעולם הבא, ואמר הקדוש ברוך הוא הוא תנו לו זה וזה. ע״ש. וכ״ז מכח שבירת המדות שחזר שוב על תלמודו ארבע מאות פעם נוספות, בדבר שכמעט וא״א לסובלו.

וזה גם מה שמצינו אצל אסתר, במה שהזמינה את המן לבוא לסעודה אצל המלך, שאמרו בגמרא (מגילה טו ב) רבי שמעון בן מנסיא אומר אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס. ופירש רש״י, שאף אני מקרבת שונאיהן של ישראל, אי נמי ירגיש שאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלזל בכבודי. ע״כ.

והנה כל מה שהתפללו אנשי הדור ההוא ומרדכי היהודי, התענו וילבשו שק ואפר וכו', כל זה אינו כמו העברה על המדות של אסתר, שצריכה לזלזל בכבודה להזמין את המן, ואז ירגיש המקום וירחם. והיינו כשם שהבריות מעבירין על מדותיהם, כך הקדוש ברוך הוא מעביר על מדותיו לבטל הגזרות. גם בגמ' סוטה (מט א) שני תלמידי חכמים הדרים בעיר ואינן נוחין זה לזה בהלכה, אחד מת ואחד גולה וכו'. והוא עונש חמור על שאינן נוחין ומכבדים זה את זה. ומכל זה נלמד על חשיבות המדות שבין אדם לחבירו, ולכן אמרו דרך ארץ קדמה לתורה. וראה עוד להלן בסי' נג, בהלכות ש״צ, מה שכתבנו עוד בענין שבירת המדות.

נתינה = אהבה

והנה ידועה השאלה, איך התורה יכולה לצוות ואהבת לרעך כמוך על דבר התלוי בלב, הרי אין בידו של האדם ליצור מצב שבו יאהב את מי שלבו אינו נמשך אליו? אלא הביאור בזה עפמ״ש בארחות צדיקים (שער האהבה) אשכילך ואורך הדרך הוא שיעזור בנפשו ובממונו כפי יכולתו, העזר בנפשו, הוא שישרת לכל אדם, הן עני והן עשיר, ויטרח בעבורם וכו', ובכל יכוין לשם שמים. ע״כ. וראה שם בלשונו הטהור. ומבואר, שאהבת הזולת נקנית על ידי נתינה. שעל ידי זה מוליד בעצמו לאהוב את חבירו. גם במכתב מאליהו (קונטרס החסד) כותב, אנו הורגלנו שהנתינה היא יחס ותוצאה של אהבה, ואת מי שאני אוהב אני מטיב לו. אולם האמת היא הפוכה, למי שתתן ותעניק, אותו תאהב. ע״ש.

ובעצם בכל אדם יש טבע לתת. האדם הוא חלק אלוה ממעל. והקב״ה שברא את העולם בודאי שלא היה חסר לו מאומה, אלא מטרת בריאת העולם כדי להעניק ולתת. וכמ״ש הרמח״ל בדרך ה', שזה פירוש הפסוק עולם חסד, יבנה. שהעולם נברא בשביל חסד. וממילא גם האדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא טבוע בו כח הנתינה. ולכן יש אנשים גלמודים המגדלים חתולים, כי יש דחף פנימי לתת, להעניק. וכן הנוטע, הוא מטפל בצמחים, וגם זה מכח נתינה.

חז״ל אומרים במסכת דרך ארץ זוטא (פ״ב), אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו. וראה שם במפרשים. ואמנם יש שהתרגלו לתת רק לבני משפחתם. ושאר בני אדם הם כזרים בעיניהם. אולם ברגע שאדם יתן לחבירו ויעניק לו, יזכה לקיים ואהבת לרעך כמוך. הרמב״ן על התורה (פר' קדושים) כותב: כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים, להטיב בעושר או בחכמה, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא היותר ממנו בכל טובה. ועל זה יצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, ולא יתן שיעור באהבה, ועל כן אמר יהונתן "כי אהבת הנפש אהבו לדוד", בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו, ואמר ואתה תמלוך על ישראל. ובאמת, אנו מוצאים אצל הרבה, שכל אחד מחפש איזו נקודה שהוא מעולה יותר מחברו.

ואהבת לרעך כמוך, הפשט הוא שכל אחד ירצה שגם חבירו יהיו בו מעלות טובות. בחכמה, בתורה, בעושר. ולא די בזה שיהיה כמוהו, אלא שחברו אפילו יעלה עליו. עד שאמרו חכמים ששואלים לו לאדם ביום הדין "המלכת את חברך עליך". ולכן הפסוק מסיים, ואהבת לרעך כמוך אני ה', כשם שאני אוהב אתכם בלי שום תלות, כמו שנאמר במלאכי, ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי, כי השי״ת לא מקבל שום תועלת מאף אדם, כך תאהב את חברך לא בגלל שכיבד אותך ונתן לך איזה גמול, כי אם זה כך הרי אתה אוהב את עצמך, אלא תאהב אותו מפני שהוא כמוך, שאתה והוא מזרע נבחר מכל האנושות, ומבניו של הקדוש ברוך הוא.

והנה במדרש רבה (ב״ר כד, ח) מובא, ואהבת לרעך כמוך ר״ע אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתרצה חברי עמי, שאם עשית כן, דע למי אתה מבזה. בדמות אלקים עשה אותו. [וכן הוא בקיצור בירושלמי פרק ט' דנדרים]. ר' ירוחם ממיר כותב בספרו דעת תורה, שפעמים אדם חושב, אני אוהב את חברי כמוני, וכמו שחברי מבזה אותי, מותר לי לבזותו. שהרי נאמר כמוך. ועל זה בא בן עזאי ואומר, חברך דמות אלוקים. וזה שראינו אצל יעקב אבינו ע״ה, שעבד ברחל שבע שנים, ונתן לו את לאה, ואח״כ עבד שוב שבע שנים עבור רחל. ונאמר: ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות. ואמרו חז״ל, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה. יעקב יכל לטעון שכשם שלבן רימה אותו, כך הוא יכול לרמותו, אבל בצלם אלוקים עשה אותו, הוא עשה שלא כהוגן, הוא לא יעשה עמו שלא כהוגן.

ובאמת מצינו אצל יהונתן בן שאול, כאשר נפקד מקומו של דוד ביום החודש השני, חרה אפו של שאול ביהונתן, ואמר לו בן נעות המרדות, הלא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבושתך ולבושת ערות אמך. ואחר כך נאמר, ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף, ולא אכל ביום החודש השני לחם, כי נעצב אל דוד כי הכלימו אביו. הרד״ק מבאר, שלא אכל בגלל שנעצב עבור דוד, וגם בגלל שהכלימו אביו בדיבורו. רואים מכאן עד כמה אהבת הזולת היתה טבועה בו ביהונתן. לא אכל בגלל צערו של דוד. וזה היה עד כדי מסירות נפש, שהרי אביו הטיל עליו את החנית. .

אהבת ישראל בכל מצב ראשי תיבות בל״ק

כמנהגם, באו חסידים לרבם בערב שבת פרשת בלק ושאלו: "כבוד הרב, מהם ראשי התיבות של בל״ק?"

השיב להם הרב: "ראשי התיבות הם ואהבת לרעך כמוך." אמרו החסידים תודה והלכו. כשיצאו, שאלו האחד את השני: "מישהו הבין איך?" ואף אחד לא ידע.

למחרת אזרו אומץ וחזרו לרבם. "כבוד הרב, אולי תוכל להסביר לנו שוב מה ראשי התיבות של בל״ק?". האדמו״ר חזר ואמר: "ואהבת לרעך כמוך".

אחד החסידים אזר אומץ ואמר: "כבוד הרב, אבל זה לא מסתדר עם האותיות! ! !"

האדמו״ר השיב: "כן, זה כן מסתדר. ב' הרי שווה ל-ו' כאשר ה-ב' אינה מודגשת, ל=לרעך, ק=כמוך, שכן, כף או קוף מה זה משנה זה הרי אותו צליל ("ובת קוף כבת כף")." אמרו החסידים תודה ויצאו.

בחוץ נעמדו ואמרו איש אל רעהו: " הכיצד רבנו אומר דברים שכאלה? מה, הוא לא יודע עברית? …"

אבל, אם האדמו״ר אמר אז האדמו״ר אמר, ולא מתווכחים. צריך התבטלות…

אולם, אחד החסידים לא יכול היה לסבול את ההתבטלות המוחלטת של החסידים, נכנס לבדו לאדמו״ר מבלי שחבריו ישימו לב להיעדרו ואמר לאדמו״ר: "כבוד קדושת האדמו״ר, זה הרי לא מסתדר!"

פתח האדמו״ר ואמר: "בטח שלא מסתדר… מה חשבת ש״ואהבת לרעך כמוך" זה רק כשמסתדר? ואהבת לרעך כמוך זה גם כשלא מסתדר, גם כאשר מישהו אינו מקפיד במיוחד, צריך לקיים כלפיו את "ואהבת לרעך כמוך", גם כשמישהו לא חושב כמו שאתה חושב, גם אז צריך לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך.

"לא רק כשזה מסתדר, אלא דווקא ובעיקר כשזה לא!"

מועד לכל חי – רבי חיים פלאג׳י

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות