בס״ד
פרשת בהעלתך – מידת הבטחון
סיכום רעיון שאמר הרה״ג אשר וייס שליט״א
(עריכה: הלל מרצבך)
בפרשתנו מופיע האיזכור על ירידת המן. וכתב בשולחן ערוך (סימן א סע׳ ה): "טוב לומר … פרשת המן". משמע יש סגולה גדולה לומר פרשת המן.
מעניין לשים לב למה שכתב שם המשנה ברורה (סימן א ס״ק יג):
"ואין די באמירה אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ד'… ופרשת המן כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית וכדכתיב המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה ואיתא בירושלמי ברכות כל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו".
לאבותנו לא היה שום דבר לעשות כדי לאכול את המן, אלא ירד להם משמים. המן לא היה תלוי בהשתדלות של האדם. כשמתחזקים במידת האמונה זאת הסגולה לפרנסה.
מופיע בגמרא (תלמוד בבלי מסכת נדה דף ע עמוד ב):
"שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חיננא… מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שנאמר לי הכסף ולי הזהב. מאי קמ״ל? דהא בלא הא לא סגי".
הגר״א שינה את הגרסה ומחק את המילים: "ירבה בסחורה". נראה שטעמו משום שאדם צריך לשאת ולתת באמנה, אבל למה הוא צריך להרבות בסחורה, צריך להתחזק באמונה.
ראיה לכך אפשר להביא מתוך מה שמובא בפרשתנו לגבי המן (שמות טז, יח): "וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר". צריך להאמין שלהרבות בסחורה לא מועיל באמת להרוויח יותר כסף.
ישנו סיפור על הצדיק ר׳ זושא מאנפולי שישב ולמד תורה עם תלמידיו. ביקשו החסידים שידאג להם לאוכל, משום שהיו מאוד רעבים. ואמרו לו שיבקש מאישה בשם תמר שמביאה להם לפעמים אוכל. ר׳ זושא הלך אליה, נגע בדלת של הבית שלה וחזר ללמוד. התלמידים תמהו למה הוא לא הקיש. ענה להם ר׳ זושא שזו מידת ההשתדלות, השאר הוא בוטח בה׳ שידאג לו. ובדיוק אותה צדקת הגיעה ושלחה להם אוכל עם שפע טוב ורב.
מידת ההשתדלות תלויה במידת הביטחון. מי שבוטח מאוד בה׳ לא צריך להרבות בהשתדלות. מי שחזק בביטחונו צריך מעט השתדלות.
הנועם אלימלך רק פעם אחת מצטט משהו מאחיו ר׳ זושא מאניפולי. הוא כתוב בפרשת בהר, על הפסוק: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית… וציויתי את ברכתי בשנה ההיא…".
נועם אלימלך, ויקרא פרשת בהר:
"בשם אחי החסיד המפורסם: … וטוב היה שלא לומר כי אם 'וצויתי את ברכתי', וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל? ונראה, שהשם יתברך ברוך הוא כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי בני אדם ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריוח… ואז נפסק השפע חלילה, וצריך השם יתברך ברוך הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה… אלא לא תתנהגו כך ותבטחו בה׳ בכל לבבכם ואז תלך השפע בלי הפסק כלל תמיד לא יחסר כל בה."
ר׳ אלימלך כותב בשם ר׳ זושא, שאם לא היו שואלים: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה ההיא?" הייתה ברכה מצד עצמה, כמו בבריאת העולם. אבל בגלל ששואלים: "מה נאכל בשנה ההיא" עוצרים את השפע, וסותמים בזה את צינורות השפע, וצריך ציווי מחדש לברכה: "וציוותי את ברכתי".
פירוש קרוב לזה מופיע בספורנו, והוא כותב על הפסוק הזה: אם לא היו מהרהרים היה מתקיים בהם נס גדול יותר. היו זוכים להתברך בברכה גדולה שלא היו רעבים כלל. אך בגלל ששאלו, ה׳ מבטיח שהארץ תביא יבול רב יותר. לדבריו, זו ברכה מועטת בגלל שלא היה להם ביטחון שלם בה׳.
זה יסוד גדול חשוב בחיים, שצריך להתחזק במידת הביטחון בה׳. מידת השפע כמידת הביטחון.
התולדות יעקב יוסף (תלמיד הבעש״ט, שכתב את ספר החסידות הראשון שיצא) בספרו הנוסף כתונת פסים בפרשת שמיני כותב בשם הרמב״ם שאם היינו שלמים באמונה בה׳ גם המן היה יורד לנו גם בדורנו. (אינני יודע היכן זה כתוב ברמב״ם. למדתי יותר מפעם אחת את כל ספרי הרמב״ם. עיינתי הרבה במורה נבוכים. ואינני יודע מה המקור לכך. הרב אשר וייס).
במקום אחר בתולדות יעקב יוסף הוא כותב בשם הבעש״ט: "הבוטח בה׳ חסד יסובבנו" — הוא שמור מכל נזק ומכל צער. ודברי הבעש״ט כפי שצוטט בתולדות, משתלבים עם דברי נפש החיים (שער ג פרק יב) שכותב:
"כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה׳ הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית״ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב״ה. כן יספיק הוא יתב׳ בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".
שני גדולים מתנבאים בסגנון אחד.
במנחת אשר (חלק אמונה ובטחון) הבאתי שלא בטוח שיש מחלוקת בין הדעות השונות לגבי היחס בין ביטחון והשתדלות. מידת הביטחון מביאה שפע וזו הסגולה של פרשת המן. לא המדרש עיקר אלא כוונת הלב ומידת הביטחון. "השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך".
שנזכה שה׳ ישפיע עלינו שפע גדול.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
