תוכן עניינים:
מבוא
רקע היסטורי
רקע תיאורטי: א. לימוד תורה לנשים. ב. חינוך למצוות – בנות. ג. הכוונת הבנות למעורבות בחברה או "כל כבודה בת מלך פנימה"
מאמרים?
דיון ומסקנות
מבוא
בבואנו לעסוק בנושא החינוך היהודי לבנות בדורנו, מוכרחים אנו לומר שהנושא למעשה הינו כאבן שאין לה הופכין.
אמנם, חכמי הדורות עסקו רבות בשני נושאים מרכזיים: לימוד תורה לנשים וקיום המצוות של הנשים. אך נדמה שיש שלוש נקודות שזוקקות עדיין עיון רב להלכה ולמעשה.
הנקודה האחת היא "בדורנו" - ההיבט של הדור, מאפייניו ותהפוכותיו היווה היבט מרכזי בסוגיית לימוד התורה לנשים ועל כן נדמה שיש לבחון היבט זה אף בדורנו – דור האייפונים ותביעת החוייה המיידית.
הנקודה השניה היא הצד המיוחד של הנשים שנדמה שבכל העיסוק בסוגיית לימוד תורה לנשים, הדיון הוא עד כמה להעתיק מן הגברים את לימודם שלהם מבלי לתת את הדעת שבמין שונה עסקינן המצריך התייחסות ואופן לימוד שונה.
הנקודה השלישית היא נושא החינוך שהטיפול בסוגיית הלימוד לא בהכרח נותן לו מענה ישיר.
נשתדל בסיעתא דשמיא לעסוק בשלושת הנקודות הללו ולו משום שהדבר נוגע הלכה למעשה לחינוך בנותינו.
רקע היסטורי
מאז ומעולם בחינוך היהודי הוהג שהבנים ילמדו קרוא וכתוב מקרא ותורה שבעל פה מאביהם או ממורים כאשר תופעת "בית הספר" ע״פ מקורותינו היא חידוש של רבי יהושוע בן גמלא ואין זה המקום להאריך
לעומת זאת הבנות נשארו בבית ואת עיקרי היהדות והלכות הקשורות אליהן למדו בדרך מעשית מאימותיהן.
חריגות היו כגון: ברוריה אשתו של רבי נאיר בעל הנס שלמדה ולימדה תורה, אמו של הש״ך המובאת בפירושו על השולחן ערוך, אסנת בראזני בת המאה ה17 למניינם שימשה לאחר אביה ראשת ישיבה בכורדיסטאן, אמנם אלו היו מועטות ואינן מעידות על הכלל.
לפני יותר מ200 שנה החלה תנועה הנקראת "תנועת הנאורות" או "תנועת ההשכלה" שמשכה אליה צעירים רבים.
היסוד המרכזי של התנועה כפי שמופיע בפי הוגיה היה העמדת החיים על בסיס רציונאלי בלבד
יסוד זה בשעתו נדמה היה שסותר את רעיון הדת ובפרט הדת היהודית ועל כן הרחיק צעירים רבים מהדת וחלקם אף התבוללו
עמדת הרבנים כדוגמת הרבי מגור והחתם סופר היתה התנגדות עזה לתנועה זו
השפעה ניכרת היתה אף על הבנות ונדרש מעשה
על בסיס הפסק של ה״חפץ חיים" לפיו האיסור ללמד תורה לנשים אינו תקף עוד בעקבות התרופפות החינוך הביתי (דבריו יובאו להלן)
תופרת אלמונית בשם שרה שנירר הקימה בשנת 1918 למניינם רשת בתי ספר לבנות וסמינרים למורים בשם "בית יעקב" על פי הפסוק "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל" וע״פ דרשת חז״ל "בית יעקב" – אלו הנשים
הדרך לא היתה פשוטה, היו התנגדויות אך חיזוק שקיבלה מהרבי מגור בעל ה״אמרי אמת" ולאחר מכן בהיותה ממשפחה של חסידי בלז, כשפנתה לאדמו״ר קיבלה אף ממנו ברכת "ברכה והצלחה" יצאה לדרך.
בתחילה החלה בכינוסי "עונג שבת" ולאט לאט מיסדה תכנית לימודים שכללה עיקרי היהדות, תנ״ך, לימודים כלליים נצרכים ולימודי מקצוע כגון תפירה. בשלב מסויים נוצר צורך בהכשרת מורות ולשם כך הוקם סמינר למורות בקרקוב
עד לשואה התקיימו כשלוש אמות בתי ספר של "בית יעקב" ואף בארץ נפתחו בתי ספר של "בית יעקב" תחת ה״חינוך העצמאי"
במקביל הוקמו בתי ספר לבנות של במסגרת "בית יעקב" כגון אולפנות "בני עקיבא" ועוד
בשנים האחרונות חל מהפך בעניין לימוד התורה לנשים והוקמו מדרשות שעוררו את הפולמוס בדבר לימוד הגמרא לנשים
כמו כן הוכשרו "טוענות רבניות" ומתקיים דיון בדבר הכשרת נשים שיהוו פוסקות הלכה על כל פנים לנשים.
רקע תיאורטי
נחלק את הפרק הזה לשני חלקים: א. לימוד תורה לנשים מחז״ל ועד רבני זמננו. ב. קיום מצוות לנשים ובפרט שהזמן גרמן.
לימוד תורה לנשים. ג. הכוונת הבת למעורבות בחברה או "כל כבודה בת מלך פנימה"
א. לימוד תורה לנשים
נפתח בגמרא המופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין, דף כט', עמוד א'
כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו - אנשים חייבין, ונשים פטורות… האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; וי״א: אף להשיטו במים
ללמדו תורה. מנלן (=מנין)? דכתיב: ולמדתם אותם את בניכם. והיכא דלא אגמריה (לימדו) אבוה - מיחייב איהו למיגמר נפשיה (=עצמו), דכתיב: ולמדתם. איהי מנלן דלא מיחייבא? דכתיב: ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד - מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד - אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף (=ללמד) נפשה? דכתיב: ולימדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו - מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו - אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה? דאמר קרא: ולמדתם אותם את בניכם - ולא בנותיכם.
כלומר, אישה אינה חייבת בלימוד תורה
האם רשאית ללמוד? גם אם כן, האם הדבר רצוי?
משנה סוטה, ג', ד'
בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה … רבי אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות
בניגוד למשנה ולגמרא בקידושין מצינו את שיטת בן עזאי שמחייב אדם ללמד את בתו תורה ומאידך את דעת רבי אליעזר שקרא לפעולה זו "תיפלות"
וצריך להבין מהי אותה "תיפלות"? והאם דעתו לאסור?
ובירושלמי (על המשנה)
מטרונה שאלה את רבי אליעזר מפני מה חטא אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות אמר לה אין חכמתה של אשה אלא בפלך דכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו אמר לו הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה אמר ליה ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים.
על פי הירושלמי מתברר שרבי אליעזר (ומסתבר שזהו אותו רבי אליעזר ("הגדןל", בן הורקנוס) אינו סבור שלימוד תורה לנשים הוא תיפלות (ואולי מותר) אל משתמש בביטוי "יישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" עד כדי כך שלא מוכן להשיב לאישה מענה בתחום האגדה (ושמא שאלה בהלכה היה מוכן לענות) אפילו במחיר הפסד ממון רב של בנו.
אם כן לפנינו 3 דעות בתנאים:
דעת רבי אליעזר האוסר ומתנגד בכל תוקף ללמד תורה לביתך או לכל אישה באשר היא.
דעת התנא במסכת קידושין הפוטר ולא ברור שאוסר.
דעת בן עזאי שמחייב.
יש לשים לב לכך שרבי אליעזר אינו משתמש בטרמינולוגיה הלכתית של "אסור" או "מותר" אלא בביטויים כמעט אידיאולוגיים "תפלות" ו״יישרפו…" ומתברר שהויכוח אינו הלכתי נטו אלא טומן בחובו שאלה עמוקה של גישתה של תורה לדרכה של האישה בעבודת ה'.
פירוש המושג "תפלות"
ביאור המושג תיפלות ביחס ללימוד תורה לנשים כפי שמופיע בדבריו של רבי אליעזר טוען ביאור משום שתפלות נשמע כלשון תפל כלומר חסר טעם והיאך ניתן ליחס תפלות לדברי תורה גם כאשר מושא הלימוד פטור.
כפי שכתבתי נראה שהסוגיא אינה מעשית גרידא והדבר ניכר מהביאורים השונים למילה "תפלות" כטוענים גישה לסוגייתנו עם השלכות למעשה
אערוך מספר ביאורים שניתנו במהלך הדורות ולבסוף נסכמם
א. רש״י (סוטה) הסביר:
שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע
כלומר פירוש המילה תפלות הוא קלקול כאשר לימוד התורה אצל האישה יוצר קלקול מוסרי מעשי – "ועושה דבריה בהצנע"
ב. רמב״ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג
אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע״פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות, במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.
הרמב״ם הבין ש״תפלות" = הבאי (סתמי, פשטני) ודרך המחשבה הפשטנית של הנשים מפרשת את דברי התורה שלא כיאות. ואם כן בלימוד תורה כזה שאינו דורך חשיבה מורכבת אלא דווקא חשיבה כללית יותר כגון תורה שבכתב אין הן הופכות אותן לתפלות.
נעיר: העובדה שהרמב״ם לומד שיש תחום אותו אישה יכולה ללמוד משום שאינו בגדר "תפלות" מלמדת על ההערה שהערנו בתחילת דברינו והיא העובדה שרבי אליעזר לא השתמש בטרמינולוגיה הלכתית (אסור, מותר) אלא בחר לחוות דעתו החריפה על לימוד תורה לנשים. ושמא למד מכך הרמב״ם שהוא לא אסר לגמרי אלא התנגד להפיכת דברי תורה ל״תפלות" אך את עצם הלימוד לנשים לא אסר וממילא כשאין כן פני הדברים מותר.
(לגבי המקור של הרמב״ם לחילוק זה בין תורה שבכתב לתורה שבע״פ: הב״ח באר ע״פ הגמרא "'הקהֵל את העם, האנשים והנשים והטף' - אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (חגיגה ג ע״ב) נשים באות לשמוע אך לא ללמוד והשמיעה מתפרשת בשני אופנים: א. בדרך עראי. ב. שמיעת המצוות על מנת לדעת מה לעשות
הרב קפאח טען שבידו של הרמב״ם היה מקור שאין בידינו כים. אמנם ניתן לומר שהחילוק נובע מהטעם כפי שבארנו )
ג. ספר חסידים סי' שי״ג
ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצות וסודי התורה אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצות ילמד לה
רבי יהודה החסיד בפשטות באר את המושג כמו הרמב״ם אך מסקנתו היא שתלמד הלכות ולכאורה לאו דוקא הלכות הנצרכות לה כגון נידה, שבת וכו'.
ד. תורה תמימה דברים יא אות מח'
כדי להבין את דברי חכמינו נשווה את המאמר "נשים דעתן קלה" עם המאמר "בינה יתירה נתן הקב״ה באישה יותר מבאיש", לכאורה סותרים המאמרים זה את זה.
הביאור פשוט- דעת ובינה שונים הם. הדעת- זה המושכלות הראשונות שתופס מוח כל איש תיכף לשמיעה, הבינה- הרעיון שבא לאחר עיון מעמיק ובזמן מרובה.
[במילים שלנו- את ההבנה הראשונה ("הדעת") הבנות תופסות בצורה קלה (לא מדויקת) ופחות נכונה, אבל את ההבנה שבהמשך ("הבינה") הן תופסות בצורה מעמיקה יותר עם שכל חד. ]
כתבו חוקרי הנפש שמי שיש לו לב חרוץ ושכל חד, צריך להזהר יותר שלא להתרחק מנקודת האמת, שמא יעמיק חקר ויבנה בניינים על יסוד רעוע וחלוש.
אמור מעתה אחרי שנשים דעתן קלה, היינו שהמושכלות הראשונות שלהן אינן ביסוד נכון ונאמן, לכן אפשר להן על פי כח הבינה היתירה שלהן להרחיב דעות נפסדות וכוזבות.
(ישנו הסבר נוסף לביטוי "דעתן קלה", שהן מושפעות בקלות ויכולות להבין לא נכון, ולכן אסור להן ללמוד].
כלומר תפיסת עניין המורכב מהמון פרטים נטיית האישה לא לתפוס ואף למאוס בכך (עיין ערך תגובת אישה לפלפול) אך להעמקה שהיא הבנה אחת לכך נפשה נוטה ואף היא מצטיינת בכך ויש הקוראים לזה אינטואיציה.
בהיסטוריה היהודית מצאנו נשים רבות שעסקו בתורה והיו תלמידות חכמות. כך נאמר על בנות צלפחד ועל ברוריה אשתו של רבי מאיר, אחותו של רבן גמליאל בתו של רש״י שכתבה תשובות בשמו, והרשימה ארוכה מאוד, אפילו מסופר על אישה שהיתה ראשית ישיבה, וגם בדורנו היתה הרבנית נחמה ליבוביץ' שהעמידה תלמידים הרבה.
שעל כן יתכן שכל דברינו אמורים ביחס לטבע האישה הממוצעת אך יכולות להיות חריגות של נשים חכמניות שנפשן נוטה גם אל החכמה כלומר תפיסת הפרטים המרובים של עניין אחד (אין לטעות: נשים דברניות אמרו חכמים ולכן נוטות אל הפרטים אך לא ברמה של בניית תמונה כוללת מהן)
ה. ספר מעיין גנים (מובא בתורה תמימה)
ומאמר חכמינו כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, אולי נאמר כשהאב מלמד בקטנותה שיש לחוש, שרוב הנשים דעתן קלות… אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה. מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה'…".
ואכן ספר "מעיין גנים" אומר כך שישנן חריגות
ושמא החריגות בדורנו רבות?
ו. הרב יוסף קפאח (ספר "האשה וחינוכה")
והרמב״ם כתב "מפני שרוב נשים", ואשה שחושקת ללמוד שעור גמרא כבר יצאה מכלל הרוב ואין לעכב בעדה.
הרב קפאח זצ״ל לקח את דברי הרמב״ם צעד אחד קדימה והתיר לנשים החושקות בכך אפילו תורה שבעל פה.
וטעמו פשוט: כיוון שהרמב״ם תלה דברי רבי אליעזר (שלכאורה פסק כמותו) במציאות שהתורה הופכת לדברי הבאי ואם כן בדרך כלל זה לא קורה בתורה שבכתב ואצל חלק מהנשים זה לא קורה אף בתורה שבעל פה
אעיר הערה שאתייחס אליה בהמשך:
בבואנו לבנות תכנית לימודים לבנות ישראל נצטרך להתחשב בהערה זו של הרב קפאח וממילא לגזור ממנה תכנית לימודים תורנית סלקטיבית לבנות אשר תחפוצנה בהעשרה תורנית
ז. הרב חיים דוד הלוי (שו״ת עשה לך רב)
בזמנים הראשונים כאשר האישה היתה עקרת בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר הרי היה קיים חשש שלימוד תורה שכולו חכמה יגרום נזק לנשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת. אבל בזמנינו שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה יגרעו דברי תורה.
הרב חיים דוד הלוי לוקח אותנו עוד צעד אחד והוא שלא רק נשים החפצות בכך יוכלו ללמוד תורה בהיקף גדול, אלא כל אישה הלומדת לימודים כלליים תלמד תורה באותה הרצינות, הרוחב והעומק משום שהמבנה החברתי שהשתנה מעיד על שינוי עמוק בתפיסתן של הנשים וממילא אין כאן יותר "תפלות" ו״הבאי".
ח. שו״ת מקוה המים (חלק ג' יו״ד סימן כא')
בימינו אלה הנשים לוקחות חלק גדול בארחות חיים, חודרות אל מעמקי החכמות החיצוניות וממלאות ספסלי האוניברסיטאות, מנהלות משרדים ובעלות עסקים, ויש להן יד ושם בהנהגת המדינה ובעניני הפוליטיקה… בודאי יודה רבי אליעזר שאין שום איסור ללמדה גם תורה שבעל פה… ולא זו בלבד, אלא שמוטל עלינו חיוב ללמדה ולהלעיטה כל מה שאפשר.
בעל שו״ת מקוה המים מוסיף שלא רק שמותר אלא אף מחובתנו ללמדה תורה אף לדעת רבי אליעזר.
סיכום ביניים
אם נסכם: ראינו מחלוקת תנאים משולשת בעד לימוד תורה כחובת הנשים ומאידך גישה הרואה לימוד תורה לנשים כדברי תפלות בתווך ראינו דעה המתירה אך לא מחייבת.
ראינו את הבנתו של רש״י שהבין שלדעת רבי אליעזר לימוד התורה מקלקל את האישה מבחינה מוסרית (יעויין בעניין זה רש״י על מסכת עבודה זרה יח. ד״ה מעשה דברוריא) לדבריו אם נפסוק כרבי אליעזר, אין מקום להתיר לאישה ללמוד תורה היום.
הרמב״ם הלך אחר טעמו של רבי אליעזר והתיר תורה שבכתב משום שלא תוציא אותם לדברי הבאי (לא התיר לכתחילה)
הרב קפאח התיר למיעוט נשים תורה שבעל פה (גמרא)
הרב חיים דוד הלוי טען שהשינוי התרבותי שעבר על האנושות בכלל ועל עם ישראל בפרט שחלק ממנו הוא שנשים אינן בורות אלא משכילות ולומדות לימודים כלליים ואם כן ביכולתן ללמוד כל לימוד תורה שהוא מבלי להוציאו לדברי הבאי או להגיע לקלקול מוסרי.
וכפי שהתבטא פעם הרבי מגור כשנפתח "בית יעקב" והיו שטענו את טענת רבי אליעזר ענה הלה כנגדם שאת כל התפלויות מלמדים אותן אז התפלות הזו לא תזיק להן…
גישות מרכזיות בעת החדשה
העיסוק בפרשנות המושג תפלות מוביל אותנו אל העיסוק בעמדה שנקטו גדולי ישראל ביחס ללימוד תורה לנשים, סוגיא שבאה אל שולחנם הן בעקבות השינוי׳ים שחלו בעולם ביחס למעמד הנשים והן בעולם היהודי פנימה הן ביחס למעמד האישה ויציאת מהבית והן כהתמודדות אל מול רוחות של השכלה וכפירה שהצריכה התמודדות או זו המסתגרת והתבצרת בשיטה שהיתה נהוגה עד היום מחד ומאידך זו הבוחרת להשלים עם השינוי ולתת לו מסגרת בתוך עולמה של תורה.
ראשית, דעתו של הרש״ר הירש:
"נשים אינן חייבות להיות למדניות, להיות בקיאות במדרשי הלכה, כי בזה יעסקו בעיקר האנשים. אולם הבנת המקרא ואותה ידיעה הדרושה ליראת ה' המביאה לשמירת מצוות קפדנית ולקיומיהן השלם, היא שייכת לעיצוב הרוח והלב של בנותינו, בדיוק כמו של הבנים"
הרש״ר הירש אם כן סבור שללימוד תורה לנשים 2 מטרות: האחת, ידיעת ההלכה ועל כן תלמדנה הלכה והשניה, עיצוב הרוח והלב שעל כן תלמדנה מקרא וענייני יראת ה'
מעניין הדבר הרש״ר הירש התמודד עם הרפורמה וגישתו היתה אימבוולנטית מחד, תמך בהפרדת הקהילות ובהיפרדות מהרפורמים ומאידך, תמך בשילוב לימוד חכמות והשכלה יחד עם תורה ומתאימה גישתו לדעתו לגבי לימוד תורה לנשים כך שמחד לא פרץ את המסורת והותיר את איסור לימוד התורה שבעל פה על כנו ומאידך ביקש לחזק את הרוח אל מול הרוחות הנושבות בחוץ שעל כן המליץ ללמוד מקרא וענייני יראת ה'.
בס״ד
החפץ חיים עומד על נקודה נוספת:
"ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך'; בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז״ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה; דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד', ויעברו על כל יסודי הדת ח״ו".
החינוך הביתי עליו נשען חינוך הבנות נחלש מאוד ועל כן עלינו להשלימו
לעומתו הרב משה פיינשטיין דוגל בשיטת הרש״ר הירש ומותיר את האיסור על כנו אלא שחידש שחלק המוסר שבתורה שבעל פה מותר ולא על כך דיבר הרמב״ם:
"הנה בדבר שנמצאו בתי ספר לילדות ולנערות שנקראו בשם בית יעקב וכדומה שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עמהן משניות, הנה הרמב״ם (פ״א מהלכות תלמוד תורה הי״ג) פסק כר״א בסוטה דף כ' ע״א שאין ללמד לבנות תורה… עכ״פ משניות שהוא תורה שבע״פ צוו חכמים שלא ילמדום, והוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה, ורק פרקי אבות משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות" (שו״ת אגרות משה יו״ד ג סימן פז).
הרב אהרן ליכטנשטיין ממשיך את שיטת החפץ חיים ואף מרחיב אותה:
"לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע״פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה׳חפץ חיים' (בהווסד 'בית יעקב') שאם הרמב״ם אומר שצריך ללמד לגר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית - על אחת כמה וכמה… הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב, ורבות מגיעות לאוניברסיטה, ושם - ולא רק שם, אלא בחברה בכלל - באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות. כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת. אני מקבל בהחלט את תפיסת ה׳בית הלוי' שלאשה יש צורך בתלמוד תורה כדי שמבחינה מעשית תדע מה לעשות… לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ״ל… אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא… אני גם לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית. בהלכה בכל זאת יש הבדל בין מקום האיש ובין מקום האשה בנושא זה, ובסופו של דבר התפקוד בחיים שונה. אבל אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו ולהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה״ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי. וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו".
הרב ליכטנשטיין סבור שיש לאפשר אף לימוד גמרא לבת על מנת לחזק בה את הזהות היהודית שלה אל מול הרוחות הנושבות בחוץ
אמנם סבור שבכל זאת ישנו הבדל בין האיש לאישה ולכן אין עניין ללחוץ על לימוד גמרא אך שאר תחומי התורה יש ללמד לכתחילה
הרב שג״ר
מאמרו של הרב פוקסהעובדה שלאישה יש שכר מעידה שלימודה הוא בעל ערך, פוסק הרב שג״ר. אםכן, מדוע הציווי איננו זהה? על כך משיב הרב שג״ר שבשלב הראשוני הלימוד הוא בעל פונקציה חברתית ולכן נשים פטורות. הוא לא מרחיב בעניין זה ובוחר שלא לפרט מדוע ההשלכות החברתיות פוטרות את הנשים מלימוד, אך בהמשך הדברים הוא מציין שההבדל בשכר לא מביא למציאות של עוול. ייתכן שתפיסתו של הרמב״ם שנשים יוציאו דברי תורה לדברי הבאי נובעת משיטתו האזוטרית. חששו המתמיד מפני הפגיעה בהמון, שלא יוכל להתמודד עם המורכבות הפילוסופית, נוכח גם כאן, היות שהמציאות שהכיר הרמב״ם הייתה דומה לזו שתיאר רבי אליעזר במשנה. 36 עם זאת ההתנגדות היארק ללימוד תורה בתור נורמה חברתית ולא פרטנית.
אליבא דהרב פוקס, הרב שג״ר (שמעון גרשון רוזנברג) סבור בדעת הרמב״ם שהלימוד עבור האישה הוא בהחלט בעל ערך שעל כן יש לה שכר. הציווי על לימוד התורה מבטא את הרובד החברתי של לימוד התורה שבגינו הגבר מצווה אך מבחינת הערך הרוחני וודאי שיש לאישה מקום ועני׳ין לעסוק בתורה כמו הגבר
ב. מתוך מאמרו 'רואים את הקולות – למדנות ישיבתית ו״קול נשי" בלימוד תורה'.
"לדעתי, הבעייתיות בלימוד תורה לנשים בימינו היא בכך שלימוד זה אינו אלא חיקוי של הקול הגברי … אל להן למדרשות התורניות לחקות את צורת הלימוד הישיבתית."
דעות של נשים בעני׳ין לימוד תורה לנשים
מגמה ברורה בעד לימוד תורה לנשים ולא רק כהיתר אלא כתביעה בדורנו מצינו בעיקר אצל נשים המובילות כיוון זה כפי שביטאה זאת ד״ר בריינה יוכבד לוי:
קיימות עדיין שאלות חשובות באשר לתפקידן של הנשים היהודיות בזירה הציבורית. יש להתחשב בשיקולים של הלכה, צניעות ומסורת, כשבאים להגדיר מחדש את מקומן של הנשים בקהיליית התורה היום. אבל דבר אחד ברור: מקומנו המקודש הוא בבית המדרש פנימה. אין מחיצה בין נשים לבין דברי תורה. נשים אינן יכולות לשאת חוסר-מעש רוחני בעולם הלימוד. אנו האזנו לקריאת ההפטרות והפרשיות בבית הכנסת האזנה פאסיבית לפני שלמדנו אותן, אבל לא לאחר הלימוד. המהפך הראוי לציון הוא מורשתן של כל הנשים שעוטרות לראשון כתר תורה, שנתון לכל מי שחפצה בו. יש תחומים רבות ומצוות שנשים יהודיות יכולות למצוא בהם השראה וסיפוק, אבל תלמוד תורה כנגד כולם - אין לתלמוד תורה תחליף.
בהשוואה לדברי חז״ל במסכת חגיגה:
תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? - שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. - ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. - ומה דרש בה? +דברים ל״א+ הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. - אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני!
נאמר אנחנו בזהירות שיש שד״ר בריינה לוי טוענת שנשים לא באות עוד לשמוע אלא ללמוד.
נימוק נוסף המצדד בלימוד תורה מעמיק על ידי נשים ניתן על ידי הרבנית מלכה פיוטרטובסקי במאמרה "חשיבות לימוד גמרא ומקורות פסיקה על ידי נשים":
"בדורנו, אנו עדים (לצערי העמוק), לנטישה של צעירים וצעירות רבות את דרך שמירת המצוות. דבר המקביל באופן מסויים למצוקה שזיהתה שרה שנירר בתקופתה. להבנתי, אחת הסיבות המשמעותיות לנטישה זו, היא חוסר הבנה של התהליך היוצר את ההלכה המחייבת. כל נושא הלכתי שהוא, גם נושאים שהתהוו כתוצאה מהתפתחות הטכנולוגיה, הרפואה וכד', מתבסס על הסוגיה התלמודית הרלבנטית, אשר מתוכה משתלשלת פסיקת ההלכה בתהליך של עיבוד ושיכלול כל הנתונים.
להבנתי (ותפילתי … ), ככל שנוביל את הצעירים והצעירות בדורנו, בדרכי ההתחקות אחר תהליך היווצרות ההלכה, כך ניצור אצלם הבנה שיטתית ועמוקה שדרך פסיקת ההלכה, איננה דרך שרירותית ובלתי עקבית, אלא, חרף הכלל: 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם', כל גישה הלכתית (גם אלו הסותרות האחת את רעותה), מבוססת על מקורות קדומים, עיבודם והתאמתם למציאות הקיימת בתקופתו של הפוסק. מניתן להתווכח עמי ולחלוק על דרכי, אולם, אני מאמינה ומייחלת לכך שתהליך למידת התהוות ההלכה, ייצור אצל הלומדת זיקה נפשית עמוקה ומוטיבציה גבוהה לקיום תורה ומצוות."
לסיכום
שיטת הרש״ר הירש והרב פיינשטיין: האיסור נותר על כנו ויש ללמדה הלכות ויראת שמים עם דגש על עיצוב הרוח והלב
שיטת החפץ חיים: כיוון שהשתנו הזמנים והבת נחשפת לדעות ורוחות הזרות לרוח תורתנו וכן לומדת חכמות הגוים, יש ללמדה תנ״ך ודברי חז״ל בעומק.
שיטת הרב ליכטנשטיין: מותר אף ללמדה גמרא אם תחפוץ בכך.
ניתן לעמוד על כמה מגמות בתקופתנו (לאחר הקמת "בית יעקב"):
מגמה אחת המשמרת את ההיתר של הרמב״ם ומאפשרת לימוד הלכה בלבד ואף מקרא לכתחילה (בניגוד לדעת הרמב״ם)
מגמה שניה המבינה שיש ללמד אף דברי אגדה ומוסר של חז״ל ברוחב ובעומק משום שינויי הזמנים.
מגמה שלישית המתירה את האיסור לגמרי ולדידה מותר הכל.
הרב ליכטנשטיין העלה שעלינו לשמור את ההבדלים בלימוד שבין הגבר לאישה ועל כן אמנם התיר גמרא לבנות אך כתב שלא ללחוץ על כך
הרב שג״ר כתב שאין הבדל מהותי בין נשים לכברים לגבי עצם הלימוד אלא ברמה החברתית.
מאידך הדגיש שאופן הלימוד הנשי אסור שישווה ללמדנות הגברית.
כיוון נוסף הוא של נשים המלמדות תורה לנשים וכמובן מצדדות בלימוד תורה מעמיק על ידי נשים כאשר יש שמשענן הוא ההטיה הגברית של עולם ההלכה כפי שבא לידי ביטוי במאמריה של תמר רוס עבור בגישה התובעת שותפות של נשים בלימוד התורה מבלי לטעון לקיפוח וכלה בגישה המבקשת שנשים יהיו בקיאות ביסודות ההלכה על מנת שלא יטו מן הדרך בדור פרוץ כשלנו.
ב. חינוך למצוות – בנות
תלמוד בבלי, עירובין צו
יונתן הקיטוני אומר אין מניחין תפילין בלילה מדלילה לתנא קמא זמן תפילין שבת נמי זמן תפילין דילמא סבירא ליה לילה זמן תפילין הוא שבת לאו זמן תפילין הוא דהא שמעינן ליה לרבי עקיבא דאמר לילה זמן תפילין הוא שבת לאו זמן תפילין הוא אלא האי תנא הוא דתניא מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים מדלא מיחו בה חכמים אלמא קסברי מצות עשה שלא הזמן גרמא היא ודילמא סבר לה כרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות דאי לא תימא הכי אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה מי איכא למאן דאמר רגל לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא אלא קסבר רשות הכא נמי רשות
ביאור: הגמרא דנה האם ישנה הגבלה בעניין הזמן של מצות תפילין. הגמרא מספרת שמיכל בת כושי (בת שאול) הניחה תפילין וכן אשתו של יונה עלתה לרגל ולא מחו חכמים כנגד מעשיהן משמע שנהגו כהוגן ואם כן זו ראיה שמצות תפילין אינה מצות עשה המוגבלת בזמן שהרי אם מוגבלת בזמן נשים פטורות וחכמים היו אמורים למחות ביד אותן נשים. עונה הגמרא שאין זו ראיה משום שניתן לומר שאלו מצוות המוגבלות בזמן ונשים פטורות ואף על פי כן אם רוצות רשאיות לקיים כגון מצות סמיכה על הקורבן.
ירושלמי ברכות, ב', ג'
[תמן תנינן נשים ועבדים פטורים מק״ש ומן התפילין] נשים מניין למדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם את שהוא חייב בת״ת חייב בתפילין נשים שאינן חייבות בת״ת אינן חייבין בתפילין התיבון הרי מיכל בת כושי היתה לובשת תפילין ואשתו של יונה היתה עולה לרגלים ולא מיחו בידיה חכמים ר' חזקיה בשם ר' אבהו אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בידיה חכמים.
לירושלמי תשובה שונה על אותה שאלה: חכמים אכן התנגדו לכך
לכאורה לפנינו מחלוקת בין התלמוד הבבלי לבין התלמוד הירושלמי האם מצוות שנשים פטורות בהן רשאיות לקיימן או שמא אסור להם לקיימן
מחלוקת זו נמשכת אל תקופת הראשונים:
רש״י ראש השנה לג ד״ה "הא נשים מעכבין"
דפטורות לגמרי דמצות עשה שהזמן גרמא הוא וכי תקעי איכא בל תוסיף:
כלומר לדעת רש״י אישה המקיימת מצוה שהיא פטורה בה עוברת על "בל תוסיף" וממילא אסור לה לקיימה (ברוח זו הלך התלמוד הירושלמי אף במקום אחר כשאמר "כל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט")
רמב״ן, קידושין לא
ומכל מקום ר״ת ז״ל תוקע עצמו בדבר זה לומר כיון דרבי יוסי ורבי שמעון סברי נשים סומכות רשות ומשמע דהלכתא כותייהו אם רצו מברכות הן. ואי קשיא והא אמרינן בירושלמי כל העושה דבר שאינו מצווה בו נקרא הדיוט, התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל שהוא כמוסיף על התורה, אבל מי שעושה מצוות התורה כתקנן, אע״פ שלא נצטוה הוא בהם כגון נשים וגוים מקבלים עליהם שכר שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. והכי מסתברא מדאמרינן (ראש השנה לג ע״א) אין מעכבין את הנשים מלתקוע ביום טוב ואע״פ שיש בתקיעה שלא לצורך איסור שבות, שמע מינה צורך מצוה היא, לפיכך אם רצו לברך אין למחות בידן. ואם תאמר היכן צונו כדאקשינן (שבת כג ע״א) לענין נר חנוכה, כיון דרשות דמצוה הוא, והקב״ה צוה במצוה זו לאנשים חובה, לנשים רשות, צונו קרינא ביה, זהו דעת ר״ת ז״ל".
כלומר לדעת הרמב״ן, אישה המקיימת מצוה שהיא פטורה בה אינה עוברת על "בל תוסיף" ואף רשאית לברך עליה משום שהגבר מצווה ואם כן יכולה לומר "וציוונו"
שולחן ערוך או״ח תקפט ו
אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע. וכן אחֵר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן. אבל אין מברכות, ולא יברכו להן. הגה: והמנהג שהנשים מברכות על מצוַת עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן מברכות לעצמן. אבל אחרים לא יברכו להן, אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים; אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אף על פי שכבר יצאו…
רבי יוסף קארו בעל ה״שולחן ערוך" פסק להלכה שנשים לא תברכנה על מצוות עשה שהזמן גרמא
לעומתו, רבי משה איסרליש פסק להלכה שנשים תברכנה על מצוות עשה שהזמן גרמא וכדעת הרמב״ן וכן נוהגות בנות אשכנז
ויש להבין מהי הרוח העומדת מאחורי פסיקות אלו מלבד המקורות ההלכתיים הפורמליים?
על מנת לענות על שאלה זו נעיין במספר טעמים שניתנו לפטור זה של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא:
האבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהן)
"והטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא אפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו אוי לה מבעלה ואם תעשה מצותו ותניח מצות הבורא אוי לה מיוצרה לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה".
כלומר, לדעת האבודרהם נשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן משום שמשועבדות לבעליהן בכל רגע נתון וממילא זמנן אינו בידן ואם כן אין ביכולתן להתחייב למצוות אלו.
משפטי עוזיאל (ח״ד תשובות כלליות סימן ד)
"ולי נראה שטעם פיטורן הוא משום שלפי טבען ומהות תפקידן בחיים הן משועבדות לזמן במשק הבית וגדול הילדים וטפולן, ולא הזמן נתן לרשותן, ואפשר להעמיס זה בדברי התוספות רי״ד ואבודרהם. ולפי טעמים אלה מסתבר שהנשים הן בכלל בית ישראל בעיקר כל המצוות אלא שפטרה אותם התורה מדין עוסק וטרוד בטרדה של מצוה…"
הרב בן ציון חי עוזיאל העמיק בטעם זה והבין שאינו טעם טכני אלא הוא מבטא את התפקיד של האישה בחיים וממילא אין זה מתפקידה לקיים מצוות אלו משום שהקב״ה הטיל עליה תפקיד אחר.
הרש״ר הירש
"…אלא נראה לנו, שקרוב מאד לומר כך: התורה לא חייבה את הנשים במצוות אלה, מפני שאין הן זקוקות להן. שהרי זה כל עצמן של מצוות עשה שהזמן גרמן: הן מבטאות אמיתות, מחשבות, עקרונות והחלטות על ידי מעשים סמליים; והן מחדשות ערכים אלה מפרק לפרק למען נשיב אותם אל ליבנו ונגשים אותם במעשינו, והתורה מניחה, שיש לאשה דביקות יתירה ונאמנות של התלהבות לייעודה; והנסיונות המזומנים לה בתחום ייעודה - סכנה מועטת נשקפת לה מהם; משום כך לא היה צורך להטיל עליה את על המצוות המוטלות על האיש כי האיש טעון זירוז חוזר ונשנה לנאמנות בקיום ייעודו ויש צורך לחזור ולהזהיר אותו מפני כל רפיון במילוי תפקידו".
הרש״ר הירש רוח אחרת היתה עימו. לשיטתו פטור האישה אינו נובע משעבוד כזה או אחר אלא מכך שאין לה צורך במצוות התלויות בזמן משום שעניינם של מצוות אלו הוא לזרז מזמן לזמן לעבודת ה' והנשים אינן זקוקות לזה (יעויין בפירושו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק לברכת "שעשני כרצונו" בפירושו לסידור התפילה "עולת ראי״ה" שם מבאר שהאישה נוטה בטבעה לרצון ה' שעל כן מברכת "שעשני כרצונו" כלומר עשה אותי מתאימה לרצונו)
ניתן לומר שהמחלוקת הרעיונית בדבר הפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא גוררת אחריה את המחלוקת ההלכתית משום שאם הפטור נובע משעבוד חיצוני אזי אם בטל השעבוד ומעוניינת לקיים תקיים ותברך
ואם הפטור נובע משעבוד פנימי תקיים אם תרצה בכך אך כיוון שאין זה נוגע לתפקידה לא תברך
אך לשיטת הסובר שאין לה שייכות כלל למצוות אלו אזי אולי נאסור עליה לקיים מצוות אלו משום שלדידה יש כאן "בל תוסיף"
תורה ומצוות
העיון בסוגיית חיובה של האישה בלימוד תורה ומאידלך הפטור שלה ממצוות עשה שהזמן גרמא נוגעים זה בזה
האם האישה שייכת ללימוד תורה אלא שיש כאן מניעה חיצונית תלוית תרבות שעל כן בדורנו החיוב שב ורובץ על כתפיה?
כנ״ל לגבי מצוות האם מניעה התלוית תרבות יש כאן, אותו שעבוד לבית שכיום אינו עוד כפיש שהיה וממילא כשתחפוץ תקיים ואולי אף תברך?
יש להעיר: השעבוד הינו מושג הלכתי ומשום כך גם אם בפועל אינה צריכה לכבס כי יש מכונת כביסה עדיין השיעבוד קיים.
האם אישה שתחפוץ לחרוג מהנורמל תוכל או לא בלימוד תורה וכן במצוות
ראינו שלמעשה אישה רשאית לקיים את המצוות בהן היא פטורה ולדעת הפוסקים האשכנזים גם תברך
וכן לגבי לימוד תורה ראינו שכולם מסכימים שבתקופתנו הן מצד סור מרע מצד הרוחות הפורצות והבית שרופף והן מצד עשה טוב שהנשים מסוגלות וחפצות בכך מלמדים את האישה הלכות ואמונה ותנ"|ך
ישנו מיעוט הסובר שתלמד אף גמרא
ג. הכוונת הבנות למעורבות בחברה או "כל כבודה בת מלך פנימה"
מעבר לשאלת התוכן הלימודי הנכלל במסגרת תכנית הלימודית לבנות
ומעבר לשאלת היחס שבין האישה לעולם המצוות וממילא הנגזרת החינוכית העולה מהכרעה בסוגיא זו
עלינו לדון בשאלת המעורבות של האישה על פי ההלכה בחיי המעשה ובפרט בתפקידי הנהגה והנגזרת העולה מכך היא ההכוונה שלה לפעול ולהנהיג בעולם של גברים או להיפך להכווין לבניית ביתה הפרטי בלבד, בעלה וילדיה, ולא לקריירה ופיתוח אישי (סוגיא זו נידונה כיום מחוץ לכותלי בית המדרש כאשר הפמיניזם מחד והרצון של האישה לשוב לתפקידיה המסורתיים אל מול העומס של עבודה בחוץ ובפנים)
ניסח את השאלה בדבר מעורבות פוליטית של הנשים (לבחור ולהיבחר) הרב בן ציון חי עוזיאל:
שו״ת משפטי עוזיאל כרך ד - חו״מ סימן ו
שאלה זו היתה לסלע המחלוקת בארץ ישראל ומפניה הזדעזעה ארץ ישראל כולה. וכרוזים ואזהרות, חוברות ומאמרים בעתונים נתפרסמו חדשים לבקרים לאסור את השתתפות הנשים בבחירות לגמרי; אלה סמכו דבריהם על דין תורה ואלה על שמירת גדר המוסר והצניעות, ואלה על שלום הבית המשפחתי, ודעת כולם היתה נשענת על אותה ההגדה "חדש אסור מן התורה".
על מנת לברר את השאלה מן היסוד נפתח בגמרא ממסכת יבמות:
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב
מתני'. האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: +בראשית א'+ ויברך אותם אלהים ויאמר להם [אלהים] פרו ורבו.
גמ'. מנא הני מילי? אמר ר' אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון, אמר קרא: +בראשית א'+ ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש.
אם כן, האישה אינה מצווה במצות פריה ורביה משום שנאמר במצוה זו לשון כיבוש ואין אופייה שייך לכיבוש.
ושמא מכאן פתח לומר שאין לה מקום בעולם של הנהגה המצריך תכונה של כיבוש ורדייה באחרים תכונה הנוגדת את האופי הנשי
תהלים פרק מה
כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ:
ויקרא רבה (וילנא) פרשה כ ד״ה יא ובנים לא
אמרו ז' בנים היו לה לקמחית וכולם שמשו בכהונה גדולה שלחו אחריה אמרו לה מה מעשים טובים יש בידך אמרה להם מעולם לא ראו קורות ביתי שערות ראשי ואמרת חלוקי, אמרו כל קמחייא קמח וקמח דקמחית סלת וקרון עלה (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה
שני המקורות שלעיל מחזקות את הכיוון לפיו אין מקומה של האישה בתפקידי הנהגה משום תכונת הצניעות הנדרשת לה
כסיכום ביניים נאמר שהן מצד אופייה של האישה והן מצד תכונת הצניעות שבה אין מקומה לכאורה בתפקידי הנהגה וממילא המוסד החינוכי יכוון אותה לבנות בית ולהיות לעזר לבעלה שהוא יפעל וינהיג ויכבוש.
כעת נפנה למקור הלכתי, מדרש הלכה ממנו משמע שאישה אינה יכולה לשמש כמלכה.
ספרי דברים פיסקא קנז ד״ה (טו) שום
(טו) שום תשים, מת מנה אחר תחתיו. מלך, ולא מלכה. אשר יבחר ה' אלהיך בו, על פי נביא. מקרב, ולא מחוצה לארץ. אחיך, ולא מאחרים.
הרמב״ם מבין שכשם שאיה יכולה להיות מלכה אינה יכולה לשמש בשום תפקיד של הנהגה
רמב״ם הלכות מלכים פרק א הלכה ה
אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש.
ולכאורה קושיא ענקית על כל מה שאמרנו עד כה הוא הסיפור של דבורה הנביאה שהיתה שופטת בישראל ולכאורה לא היתה שןפטת במובן הצר של בית הדין אלא שופטת במובן של מנהיגה
שאלה דומה נשאלה על ידי רבי שלמה בן רבי אברהם בן אדרת:
הרשב״א שאל כך – מהגמרא משמע שאישה לא יכולה לדון ואם כן כיצד דבורה דנה?
חידושי הרשב״א מסכת שבועות דף ל עמוד א
ולא בנשים. מכאן שהנשים פסולות לדין דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון דתנן בפרק בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד וגרסינן נמי בירושלמי נאמר כאן שני ונאמר להלן שני וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים כו' למדנו שאין האשה מעידה, מעתה אינה דנה
וא״ת והא כתיב והיא שופטה את ישראל?
יש לומר דלא שופטת ממש אלא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראל, ואע״ג דאמרי' בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה התם לא מינו אותה אלא היו נוהגין בה כדין מלכה והיו נוהגים על פיה,
ואי נמי שופטת ודנה שהיו מקבלים אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים.
הרשב״א עונה שתי תשובות:
שופטת = מנהיגה ולא שדנה בבית דין ואין זה סותר את מדרש ההלכה האומר שאינה יכולה להיות מלכה משום שהאיסור הוא למנות אותה אך אם מינתה את עצמה וקיבלו אותה עליהם זה מותר.
שופטת = דנה אך קיבלו אותה עליהם וכשבעלי הדין מסכימים על דיין מותר גם כשפסול.
ההבדל בין שתי התשובות של הרשב״א הוא כמובן האפשרות לקבל אישה כמלכה או ראש ממשלה מבלי למנות אותה ואולי יהיה מותר למנות אותה לתפקידי הנהגה אחרים (ולא כדעת הרמב״ם שהרחיב את האיסור לכל תפקידי הנהגה)
נשוב לפולמוס הגדול שהיה בתקופת הרב קוק בו נחלקו הרב קוק והרב בן ציון חי עוזיאל כאשר הרב קוק יחד עם רבני ירושלים היה מן האוסרים ומנגד הרב בן ציון חי עוזיאל מהמתירים לנשים לרוץ לתפקידי הנהגה ובשפתנו לפוליטיקה:
הרב בן-ציון חי עוזיאל, שו״ת משפטי עוזיאל, חו״מ, סימן ו'
א. אבל חקירתנו תהיה אם דברי הספרי ופסק הרמב״ם הם הלכה פסוקה, או שיש ראיות מוכיחות לסתור את זה מהלכה. בהשקפה ראשונה היה נראה לומר, שכיון שהלכה זו לא נזכרה בתלמוד לא במשנה ולא בגמרא, ומכיון שלא נאמרה הלכה זאת של אסור מנוי אשה לפרנס על הצבור שנוהג גם היום, בדברי הפוסקים, הרי זו הלכה דחויה…
ב. ואם עדיין הלב מהסס בדבר, ובאמת שכך צריך להיות ולא לדחות הספרי ופסק הרמב״ם בהוכחות ודיוקים כל שלא מצאנו מפורש נגד דעתם, בכל זאת יש מקום להכשיר בחירתם מטעם אחר, והוא: שלא נאמרה הלכה זאת אלא במנוי הנעשה ע״י סנהדרין, אבל בשאלתנו אין כאן מנוי אלא קבלה, שעל ידי הבחירות מכריע רוב הקהל את דעתו הסכמתו ואמונו לאותם הנבחרים, שהם יהיו באי כחו לפקח על כל עניניהם הצבוריים, ועל זה אפילו הרמב״ם מודה שאין כאן שום שמץ של אסור
ג. ומשום פריצות? איזו פריצות יכולה להיות בדבר הזה, שכל אחד הולך אל הקלפי ומוסר את כרטיס בחירתו, ואם באנו לחוש לכך לא שבקת חיי לכל בריה, ואסור יהיה ללכת ברחוב, או להיכנס לחנות אחת אנשים ונשים יחד, או שאסור יהיה לישא ולתת עם אשה משום שעל ידי כך יבואו לידי קרוב דעת, וממילא גם לידי פריצות, וזה לא אמרו אדם מעולם… …הסברא נותנת לומר דכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צווחה. …ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האשה (אבות א' ה') אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עוון, אבל לא שיחה של וכוח בעניינים חשובים וציבוריים; ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הצבור, שהיא עבודת הקדש, מרגילה לעבירה, ומביאה לידי קלות ראש, וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדר הצניעות והמוסר.
תורף דבריו של הרב בן ציון חי עוזיאל:
הדין שאישה לא יכולה להיות מלכה לא נזכר בגמרא ובפוסקים.
מינוי על ידי בחירות כמוהו כקבלה וממילא מותר כתירוצו של הרשב״א
שהאישה תבחר (תצביע) אין כאן פריצות משום שאם יש לא תצא לרחוב…
שהאישה תלך לתפקידי הנהגה – אין כאן פריצות משום שכשהדיון הוא רציני אין חשש לפריצות גם כאשר דנה עם גברים.
ואכן כך פסק הרב עובדיה יוסף שנים לאחר מכן:
הגר״ע יוסף
ומכלל הדברים נלמד, לענין מינוי אשה כראש ממשלה, שאם היא נוהגת בישרות וכשרות, ומועילה לחיזוק חומות הדת יותר מאיזה איש שמציג מועמדתו, אז בודאי עלינו להעדיף את בחירתה של האשה.
לעומתו הראי״ה קוק אסר
הראי״ה קוק – מאמרי הראי״ה, עמוד 189
ב״ה. עה״ק ירושלם ת״ו י״א תשרי תר״פ.
מכתב גלוי! לכבוד ועד הסתדרות "המזרחי".
נתכבדתי בשאלתכם לחות את דעתי על דעת שאלת בחירת הנשים באספת נבחרי יהודי ארץ ישראל, העומדת כעת על הפרק, ועם כל מה שאני איני כדאי ששלחתם לי, הנני מוצא לצורך השעה לבאר את דעתי בזה, בקיצור היותר אפשרי.
הנני חושב שהשאלה מתחלקת לשלשה סעיפים:
א)בדבר הדין, אם הדבר מותר או אסור.
ב)בדבר טובת הכלל, אם תצמח טובה לישראל מן החיוב או מן השלילה
ג)בדבר האידיאל, אם הכרתנו המוסרית היא שוללת את הענין או מחיבתו.
מוכרחים אנו לבאר את יחסנו לאלה שלשת הערכים, כי חפץ אני שהדברים יקיפו בשימת לבם את כל שדרותינו, בין שלומי אמוני ישראל שהכרעת ההלכה היא העיקרית אצלם, ובין אלה שטובת האומה היא אצלם המכרעת, ובין אותם שעיקר מבטם הוא האידיאל המוסרי כשהוא לעצמו.
והנה בדבר הדין אין לי מה להוסיף על דברי הרבנים שקדמוני בתורה בנביאים ובכתובים, בהלכה ובאגדה, הננו שומעים קול אחד, שחובת עבודת הצבור הקבועה מוטלת היא על הגברים, "שהאיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש", ושתפקידים של משרה, של משפט ושל עדות, אינם שייכים לה, וכל כבודה היא פנימה. וההשתדלות למנוע את תערובות המינים בקבוצים היא כחוט חורז במהלך התורה בכללה. וממילא ודאי שנגד הדין היא כל התחדשות של הנהגה צבורית המביאה בהכרח לידי התערבות של המינים בהמון, בקבוצה ובמסבה אחת, במהלך החיים התדיריים של הכלל.
נשאר לנו לדון בדבר מצד טובת הכלל, ועל זה אני חושב שחובה לנו להודיע לכל אחינו מכל החוגים השונים שכולם ודאי טובת עמנו והרחבת זכיותינו בארץ ישראל הם דורשים, שידעו כי יסודה של הדקלרציה של הממשלה הבריטית, שנטעה לנו נצר רך לצמיחת גאולה, הוא טבוע בעיקרו של המבט, שטובי אומות העולם בכלל וטובי העם הבריטי ביחוד, מביטים על קשורנו לארץ ישראל בצדק כעל דבר מקודש בקדושת שמים, שהם מושפעים בזה מתוך האספקלריה של קדש של התנ״ך המקודש לחלק היותר גדול של עמי התרבות שבזמננו. ורוח התנ״ך משוער הוא גם עכשיו אצל החלק היותר מכריע שבעולם, שהוא הולך על צד הצניעות בכלל, והיראה מכל השחתה העלולה לבוא לעולם מצד חולשת האדם ביחסו לנטיה המינית, ורגש הכבוד המיוחד אל האשה הוא בו מבוסס ומרוכז בחיי הבית ושפור החיים הפנימיים וכל עבודות האדם העדינות המסתעפות מהם. שונאי ישראל, בין מבית ובין מבחוץ, משתמשים עכשיו הרבה בעלילה, שישראל הצעיר אבד את קישורו אל הספר הקדוש, ועל כן לא לו הזכות על הארץ התנכי״ת. ואנחנו הננו חייבים לעמוד על המשמר להראות לכל באי עולם, שנשמת ישראל חיה היא בעצם צביונהי והארץ התנכי״ת מגיעה היא לעם התנכ״י, כי בכל נשמתו חי הוא ברוח של ארץ הקדש והספר הקדוש הזה. וכן הוא האמת שבפנימיות רוחם בנינו "למודי ה' " הם והאידיאל של חייהם הוא כלו קדש ותנכ״י.
על כן חובתנו הקדושה היא, כי בראשית הצעד לאיזה צביון מדיני חברתי שלנו יהיה ניכר כראוי חותם התום והטוהר התנכ״י הממוזג בחיינו מדורות עולם, וזה יובלט דוקא במה שנמנע מהחדוש האירופי הזר לרוח התנ״ך והמסרת הלאומית הנובעת ממנו, שהוא הסתבכותה של האשה בבחירות ובחיים הצבוריים ההומים ורועשים בהמון.
וכדאי הדבר להבליט, שאנו צועדים את צעדי גאולתנו, לא על מנת להיות דוקא תלמידים של התרבות האירופית, שלפחות במה שנוגע למוסר ולטהרת המדות פשטה את הרגל, על דעת כל המבקרים העמוקים שאינם מתפחדים ממראה וגובה קומתה, אלא על מנת להשמיע עוד לעולם כולו את אמרתנו הרעננה הקדושה והבהירה כפי מה שהיא תשאב ממקורנו פנימה. וראוי לנו ללכת על כל פנים, בפינה זו, קוממיות בשעה הגדולה של הצורך להבלטת צביוננו הלאמי בחיינו החברותיים על אדמתנו. ובטוחים נוכל להיות שזה העוז יתן לנו כבוד בעולם הרבה יותר ממה שעלול לתן לנו כל חקוי חיצוני הבא על פי רוב מתוך חולשה פנימית.
אמנם על דבר האידיאל בודאי טבוע הוא עמוק בנשמתנו האידיאל של הנקיון מכל חטא, וכשיצא האידיאל הזה מן הכח אל הפועל, אז יטהר העולם וימצאו אז דרכים ישרים ובטוחים לפעולתה והשפעתה הטהורה, העדינה והקדושה, של האשה, האם בישראל, בחיים בכלל ובפרט, בשלמות ההשפעה וההתאמה אל ערכה הפנימי המיוחד, במלוי החזון, כל אשת חיל עטרת בעלה. אבל חזון עתיד זה איננו מושקף עדין כלל בחיי התרבות הזמניים שהם רקובים מבפנים, אף על פי שהם מגוהצים מבחוץ. וכל צעד של פזיזות שאנחנו עושים במהלך החיים הכלליים שלנו מבלי להתחשב עם השקפתנו על ערך האשה בהוה ובעתיד המוטבעת עמוק ברוחנו, איננו כי אם מעכב את המהלך האידיאלי הזה. ורק שיבת ישראל אל ארצו, אל מכונו וממלכתו, אל רוח קדשו, נבואתו ומקדשו, עתידה היא להביא לעולם את אותה הנהרה העליונה, שכל הנשמות האצילות של האנושיות כולה, עורגות אליה. וזה, בא יבא דוקא על ידי שמירת צביוננו האמיתי ככל חוקת התורה משפטיה שהיא מדריכה אותנו בדרכי החיים של רוממות קרן, של חפש עליון ושל גאולה.
זאת היא הכרתי הפנימית, שאני מוסרה לכם, אחי האהובים, בתם לבבי בצפית ישועה קרובה ובברכת ה' מציון וירושלים.
ברגשי כבוד הק' אברהם יצחק הכהן קוק
הרב קוק סבר שהאישה לא תתמנה לתפקידי הנהגה מהסיבות הבאות:
הלכתית זה אסור
יש כאן בעיה של עירוב בין המינים שהרב התנגד אליו.
זו סטייה מאופייה וממילא תפקידה של האישה שהוא כלפי פנים ולא כלפי חוץ.
לגבי הצבעה בבחירות יש כאן בעיה של שלום בית במקרה שבו הגבר ואשתו יצביעו למפלגות שונות והדבר יערער על שלימות הבית אלא צריכה להיות החלטה אחת לבחית מהי דרכו של הבית ואין כאן כמה דרכים.
כלפי העולם יש כאן סטייה מרוחנו הטהורה והליכה בדרך ההפוכה היא חיקוי של הנהגת אירופה שלא רק שאינה מוסיפה לנו כבוד אלא משפילה את כבודנו בעיני העולם.
בתהליך גאלתנו עלינו לשוב לרוחנו העצמית ולדרכנו הייחודית אף יותר.
רואים אנו אם כן שהמחלוקת בדבר הכוונתה של האישה לתפקידי הנהגה אינה הלכתית גרידא אלא נוגעת בשאלה העקרונית שהיא מקומה של האישה בחברה ובכלל תפקידה של האישה בעם ישראל בבית פנימה בלבד וכל מציאות אחרת הינה חריגה כדוגמת דבורה שעליה אמרו חז״ל אוי לו לדור שאישה מנהיגתו
או שמא להיפך ראויה האישה לבוא בקהל ולשמש בתפקידי הנהגה וכאשר המטרות הן רציניות וההתנהלות רצינית ועניינית אין כאן בעיית פריצות.
דיון ומסקנות
ביבליוגרפיה
http: //he. wikipedia. org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91
www. daat. ac. il/daat/mishpach/maamad/talmud-2. htm - תלמוד תורה לנשים - הרב חי׳ים נבון – אתר דעת
תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כט', עמוד א'
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד א
משנה סוטה, ג', ד'
ירושלמי על המשנה הנ״ל
פירוש רבינו שלמה יצחקי על המשנה
רמב״ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג
רבי יהודה החסיד, ספר חסידים סי' שי״ג
רבי ברוך אפשטי׳ין, תורה תמימה דברים יא אות מח'
רש״ר הירש, סידור תפילות ישראל, ירושלים תשנ״ב, עמ' ע
הרב חיים דוד הלוי, שו״ת עשה לך רב,
הרב משה מלכה, שו״ת מקוה המים חלק ג' יו״ד סימן כא'
הרב יוסף קפאח ספר "האשה וחינוכה"
אילן פוקס: קול משלה ולימוד תורה: הרב שמעון רוזנברג ופמיניזם תרבותי
טוב טעם ודעת: נשים ולימוד תורה, ד״ר בריינה יוכבד לוי, לב לדעת
הרב שג״ר, 'רואים את הקולות – למדנות ישיבתית ו״קול נשי" בלימוד תורה'. מסכת, ה )תשס״ו(, עמ' 66; זוהר מאור (עורך)
מלכה פיוטרקובסקי, חשיבות לימוד גמרא ומקורות פסיקת ההלכה ע״י הנשים בדורנו, אתר קולך
ראיון עם פרופ´ תמר רוס | רותי פויכטוונגר – אתר קולך
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
