ב״ה הרב סיידמן אברהם
**1. שבת מסכת לג ב, לד א**
ניסא — ואיתרחיש הואיל אמר: אי ליה: מילתא…אמרו אתקין איזיל טומאה, ספק ביה דאית דוכתא כא להו ואית
זכאי בן קיצץ כאן סבא: ההוא ליה אמר טהרה? הכא דאיתחזק דידע איניש איכא אמר: לאקופי. לכהנים צערא
קשי — דהוה היכא כל הכי, נמי איהו עבד תרומה. תורמסי רפי — דהוה היכא כל ו טהריה, . צייניה סבא ההוא: אמר
הקברות — בית יוחי בן! טיהר עמנו — נמנית ולא עמנו היית ואפילו עמנו, היית (לא) אילמלי לו: אמר יפה
שכן כל לא חכמים תלמידי זו, את זו מפרכסות זונות יאמרו: עמנו, ונמנית עמנו שהיית עכשיו אומר. ? אתה
עיניו בו נתן בעולם? לזה יש עדיין אמר: גרים, בן ליהודה חזייה לשוקא, נפק, . נפשיה ונח עיניה, ביה יהב
עצמות של גל. ועשהו
**2. רש״י שם**
לאקופי — צערא להו ואית ד״ה שהספק שוק אותו שהיה
היו לא והכהנים לרבים, העיר מעבר מקום בו
דרך להקיף וצריך טומאה, מפני שם ליכנס יכולין
ארוך. אחר
שלא ימיו, משוק טהרה — בהאי דאיתחזק דידע איכא
לפנותו ניתן ולא גמור הקברות בית. היה
זכאי בן קיצץ כאן — גידולן לאחר ועקרן. שתלן
תרומה תורמסי — הוא וגם בטהרה, לשמרן הצריכות
אם ג׳) (פרק דפרה] [בתוספתא כדאמרינן כהן, היה
שכחתי ידי שעשו. מה
הכי נמי איהו עבד — שם ומשליכן תורמסין מקצץ, היה
וציינו שם, שהוא במקום המת צף ונס ונעשה
הקבר — למקום דפרשת בפסיקתא מפרש הכי
ירושלמי זרעים ובסדר. העומר,
**3. תוספתא מסכת טהרות פרק ו הלכה יז**
טהור הרבים רשות ספק
**4. שו״ת דובב מישרים הרב מטשעבין* סי׳ א ח״א קכז**
במה שנסתפק מנחת חינוך מצוה רס״ג [אות י״ג] דטהור דקיי״ל הרבים ברשות טומאה ספק, אם הותר גם לכהנים, דכיון דאסורים לטמאות את עצמם, א״כ הו״ל לגבייהו ספק איסור, ועי׳ בצל״ח ברכות י״ט ע״ב [ד״ה רוב] שהרגיש בזה.
ועפי״ז מיושב מה שהעיר בהגהות ציון וירושלים על הירוש׳ נזיר פ״ט [ד״ה למי ה״ג כאן] אהא דפירש רש״י בשבת דף ל״ד [ע״א] דאיכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה, ואית להו לכהנים צערא לאקופי, ופירש רש״י שם [ד״ה ואית] שהיה מעבר לרבים, והקשה דא״כ הו״ל ספק טומאה ברשות הרבים והרי הוא טהור. ולהנ״ל ניחא דמ״מ מחמת ספק איסור היו אסורים להכנס.
א. דין ספק טומאה ברשות הרבים
*הרב מטשעבין — רב דב בי״ר בשבט ה׳; וידנפלד בריש תרמ״א — ה׳תשכ״ו. נודע בכינוי הרב מטשעבין, היה ראש ישיבה, מגדולי הפוסקים בירושלים.
**5. עין איה על מסכת שבת פ״ב סי׳ פ״ב**
הם הספיקות נמנים בכלל השפעותיה של תורה, וערוכים בחשבון ומשלימים את מה שראוי להם להשלים. אמנם כללות הצורך להשלמת הספיקות, אם הפעולות היוצאות ומתרבות ע״י שהם מרבים את עסק התורה, והטורח והעסקנות הוא בעצמו נותן פריו לקדש ולעדן, הם אמנם כ״א לפי אותו הערך שהאורה אינם נצרכים להשלים ע״י העליונה, שאז צריכים התעסקות יתירה, ובאה ומשתלשלת ע״י הטורח המתרבה ע״י הספיקות.
אבל במקום זוהר תורת אמת ודעת אלהים אורה מבהקת ביותר, למען ידם באור נגהה, אין צורך לחשכת הספיקות, ביחוד מתוך החושך יצא איזה אור נוגה המאיר הנדרש, מיד להתרומם מעל לאותו הצורך להשפעת הספיקות והטיפול בהם, הם הניגשים אל ליהנות מאור חסד עליון, כהני ד׳ ודורשי שמו ד׳.
וכיו״ב המה חקים לא ושני ימים של גליות וטובים שבארץ חמדה, לעומת האור האלהי אע״פ שחביבים על כנס״י יותר דברי סופרים ועריבים מאותו. ע״כ זהו ראשית המעשה מיינה של תורה האור האלהי המתפלש ע״י כח האור המזהיר של אותו קדוש ד׳, הרשב״י, בצאתו לאור העולם, העולם אחרי, הנשגבה התעלותו ממעל לכל תנאי החיים, ולמעט את הצורך של להאיר באור הודאי הנהוגים, ועם זה נמשכת הארת הספיקות.
הארת בפועל המגיעה בתחילתה לכהנים המקודשים, שלא יהיה להם עוד טורח לאקופי האי דוכתא לד׳, ויאר לנו ד׳ דספק טומאה, ״אל תה ילתו״.
**6. עין איה שם פ״א סי׳ לט**
לתן המקום כפי הנפילה הפנימית צריך שיתמלא סעד שלא יפול האדם הפרטי או הכללי בנופלים מקדושות חיצוניות. ע״כ מצד הנפילה הגדולה של האומה, שגרם בעונינו הפיזורנו הגדול וריחוקנו, גרם עצמו שנשתכחה בית חיינו, ועם זה יחד עם ריבוי תורה והלכה ברורה, ונתרבו הספיקות, יצאו בהכרח תולדות של חומרות נתרחב החוג המעשי. מאת ד׳ היתה זאת שבכלל המעשית היא משיבה את האבדה שהועם ע״י הירידה הרוחנית של עצם זוהר הנפש.
אלה הדברים הם שהם חיצוניים של האומה הגדולה. בערך יסודה של תורה ועיקרה, הם מקיימים את האומה בקדושתה ואמונתה לשם ד׳ אלהי ישראל. והנה צריך האדם להזהר מאד להוקיר כל הדברים, לשמור הקדושה הפנימית, בכל החיצונים שגורמים שבהם חומרות הספיקות כ״ז שלא עוד שבהם ולדעת שאין לנו מלך ונביא קדם, וכ״ז כל מחמודינו מימי גדולה, וסנהדרין, ובביהמ״ק במקום אשר בחר ד׳, שתצא מהם תורה לכל ישראל בלא שום ספק בהוראה.
כל הזהירות הזאת בכל החומרות הבאות מצד הספיקות, וכי הם הם ספק ודי יסוד חיינו, חלילה, ודי הדברים הם הם שהוכנו ע״פ ההשגחה בעזיבת אלה, הפנימית הישראלית, לשמור הקדושה ומרות במצב הירידה תוכל לגרום תוצאות רעות. מאד דומה לדבר שהתפילין שהם מיוחדים לימי החול. אמנם שבת ויו״ט, ימי העליה והקדושה, הם עצמם הם אות, ואין צורך בלבישתן. אמנם חלילה אדם בתפילין לדחוק בזה את קיצם, ויוצא עם חשיכה ע״ש.
ב. הארת הודאי — תורת רשב״י
**6. אגרת הישיבה לרבי חיים מוולוז׳ין עמ׳ שכג-שכד (מהדורת לחיים תשס״ט) הכתוב כל**
סיכום השיעור למעוניינים
א. טיהר רשב״י את טבריה — הלכה א הל׳ ברשות הרבים, הקשה בהגהות ציון וירושלים, עבור מה טיהר רשב״י את טבריה, הרי ספק טומאה ברשות הרבים טהור. בזה נסתפק מנחת חינוך, ותירץ דובב מישרים בשו״ת, האם ספק טומאה ברשות הרבים טהור רק בדעבד או גם לכתחילה, כלומר אם הכהן הנטמא שם אינו טמא, או שלכתחילה אסור לכהן להכנס למקום של ספק טומאה. אכן כן הצ״ל שיטה שלכתחילה אסור לכהן להכנס לשם, ולכך נצרך רשב״י לטהר את העיר טבריה.
ב. הארת הודאות — תורת רשב״י — עם קריסת עמודיה של האומה (מקדש ד׳, סנהדרין, נבואה ומלכות), נפליתה הפנימית מגלגלת האלוקית ההשגחה צרות המשכיחות את התורה, מביאות לידי ספיקות, והספיקות מולידות חומרות, זקיקה מנגד לריבוי חיצוני של מעשים. לזה ביטוי לידי התחזקות רוחנית. אמנם השאיפה קיימות במצב האידאלי של האומה בזמן ירידתם הרוחני על ישראל. אלה כל באים לשמור. חלילה אינה מרת האומה, לזנוח את המצב האידאלי, אל ריבוי הטורח המעשי המקיים את האומה בהווה.
רשב״י היוצא מהמערה אינו בא להקל בספיקות, אלא להרים את הדור למדרגה רוחנית כזאת שבה כבר אין ספיקות, לאור העולם את בשר״. רבי בא להאיר את העולם ב״ודאי״. הגר״ח מוולוז׳ין, תלמיד משם א, סירב להקרא תורתו כ״ספק״ של תורה, לעומת תורת רב שהייתה תורת ״ודאי״.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
