מעלת ארץ ישראל * ספורנו לפרשת עקב * הרב אבינדב אבוקרט

צפייה ביוטיוב

ערוץ: קהילת 'אבני החושן' - הערוץ הרשמי

---

נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

על ההתיישבות באביתר

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב אליהו טרבלסי

---

נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

על הפרשה בקצרה-פרשת שלח- הרב אלון חזני- לתור או לרגל?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אלון חזני

---

נשלח על ידי: אלון חזני התנך שלנו
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

נוער יקר ואהוב

ואהוב יקר נוער

מש על שלח בפרשת קראנו ששלח המרגלים עשר שנים מתוך עשרה שיאים נ עשרה מנהיגות, בר

ויבואו ״וילכו ולרוחבה לאורכה הארץ את תרים שהם כדי תוך נופלת לארץ, רוחם נכנסים משה רעה בעצה הליכתן אף רעה בעצה ביאתן ״מה, ״רש׳י: אמונה של לתנועה ציפה אך ידע רבינו משה

הכזיבו״ המרגלים אך לה״, נוכל יכול כי נעלה ״עלה ישראל לעם שתבשר וכן כחגבים בעינינו ונהי

היינו ״בעיניהם, התוצאה מה, נשבר ישראל עם ההנהגה, חולשת אותו? שבר

תמיד ש לדעת יש אך ולדעוך לכבות מונה הא לנר נותן ולא בהתמדה דולק הנר את שמחזיק מיעוט ישנו

ה יפונה, בן כלב גם יצא המרגלים עם לרגע, אף הכפירה רוח את המרגלים, של הנמוכה רוח ב הרגיש וא

המרגלים חבריו של והאנכיות ישראל עם של האמונה רוח על השתלטה הפרטית גאוותם ש שירש

התבלבל לא הוא אך אבינו, מאברהם כדי אבות קברי על להשתטח הלך הוא אותו, חיזק זה ודווקא

הקדושים שירש, מהאבות ישראל עם של הגדול האידיאל את בתוכו ולחזק האמונה את לנשום את

אתן רעך לז ״ האלקית ההבטחה הארץ את, ״הזאת צריך אנכיות של רעה רוח מול לעמוד כדי כי

לשורשים, להתחבר הארץ דיבת של, מוציאי הנמוכה הרוח מול לעמוד הצליח זה מכח

מיעוט שאתם נכון באמת, הארץ אוהבי ואהוב יקר נוער אתם אמונה של רוח כי איכותי, רוב אך כמותי

היא ה הגאול כמותית נמדדת, אינה ישראל, עם כל נחלת הנאמנים שלוחיו, ואתם המיעוט דווקא

שנושם היציב המיעוט הם יפונה בן כלב של תלמידיו אבינו, ם אברה של רוחו את את לפעול ים יכול ם

בליבכם המפעמת האמונה בזכות רק אך היעדים את לכם הציבו אמנם היישובים את שבנו המבוגרים

בזכותכם ובכחכם שבכם אהוב נוער דעו, במציאות יפיע האידיאל י עם פעם לא אף תלוי, ראל ש

אל פועלים כשאתם המיעוט של היה המניע הכח תמיד הוביל ישראל, הרוב עם של בהסטוריה תביטו

ההנהגה אל ב לכם, שיש הכח את להם אין הווה, ומשה הצדיק יוסף אבינו אברהם של תקוותו אתם

את רבינו ם שמחה׳זצ הבנים אם [בעל טייכטל ישכר קוק] והרב הרב של דרכו ממשיכי דיברו הם, ׳ל

הארץ יישוב להרחבת לפעול הכח מלא את יש, לכם אז להם שהיו בכלים ופעלו כתבו, היום של בכלים

ן עיקרו את ומנין, איך תמיד ברור לא דשמיא, סייעתא לכם ותהיה תקומו רק כלב מ למדנו ההבטחה

מאז המקדש, בית את ובנה ישראל לארץ עלה ישראל ועם בחוץ ו נשאר המדבר דור בסוף יפונה, בן

היישובים הוקמו עברנו ו מבחנים בהרבה עמדנו ההתיישבות, שנות לאורך משוכות הרבה עדיין אולם

בכם ועומדת תלוייה ותורתינו. וזו עמינו ולשלימות ארצינו לשלימות הדרך, ארוכה

אהוב נוער

כשנערים ערכים אותם על צמחתם את, ם שבו המדרש בבית שלמדו חמד עלמי השם קידוש, על נפלו

האהובה ארצינו של יישובה למען נפשם את, מסרו נפלו אידיאל אותם על ים מולדת אהבת, וערכי זה

דרשני, אומר ל שלא אפשר אי והמנהיגים המחנכים ההורים המכוון, לכולנו רמז בזה ות רא אליכם אך

שיוצאת כפקודה בפרט מפי יפונה בן כלב של ו ״ כפולף תפקיד בתוכה כוללת ציון, והיא ונעלה ״קומו

את להדביק ולנסות שורשו לעומק צמחתם עליו אידאל וה שלנו האמונה את לברר פנים כלפי האחד-, ו הזו באמונה כולו ישראל עם השני- ארצינו ליישוב קדימה ישראל עם את ולהניע לנוע חוץ כלפי

אלוקינו, וערי למרות לוותר לא הנפילות, לאורכה השממה את וקם, להפריח צדיק יפול ״שבע

הארץ של, ולרוחבה עדיין יש ישראל מקום, בארץ בכל ויישובים ישיבות להקים לפנינו עבודה, הרבה

ל לברר לרוחבה הארץ, לאורכה ת א תור לבניה ומצפה שוממה היא היכן בוניה בה, היושבים ״ ציון

לה אין דורש ״היא דורשת, חיים רוח בי הפיחו בפרט מכם. היא

וחב נערינו של לכתם את כואבים אנו הטובים נו יר החיים בצר, ור צרורה נשמתם ותהי הי״ד

בדרכם נמשיך בב״א שלימה לגאולה ונזכה אהובינו של

רחל שבות עמר בן ציון

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כלי יקר פנחס

בנות צלפחד מול המרד המסתורי וגם: מרגלות ולא מרגלים. .

כלי יקר פרשת פנחס

במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני

רש״י במדבר פרק כו סד

ובאלה לא היה איש וגו' - אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן:

דברים פרק י

(ד) וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי׃ (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וָאָשִׂם אֶת־הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה׃ (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃ (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם׃ (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת־שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ (ט) עַל־כֵּן לֹא־הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ׃ (י) וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא־אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ׃

רש״י דברים פרק י פסוק ו

(ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה - מה ענין זה לכאן. ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג, לא) ויסעו ממוסרות וגו'. ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד:

ספרי זוטא פרק כז פסוק א

וללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל למשה נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) אמר להן משה והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ.

כלי יקר במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש. אבל נשים היו כי לא נגזרה גזירת מרגלים כ״א על האנשים לפי שהאנשים היו שונאים את הארץ והיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) אבל הנשים היו מחבבות את הארץ שכן בנות צלפחד אמרו תנה לנו אחזה. והנני נותן שני טעמים בדבר:

לפי שיש לך ארץ מגדלת צנועים, ויש לך ארץ מגדלת נואפים, וארז״ל (במד״ר כ. כב) ששטים היה מגדל נואפים ולפיכך זנו בשטים כי ישיבת המקום ההוא גרם להם לזנות, וא״י מסוגל בזה שאין הארץ סובלת זמה כמ״ש בפרשת עריות (ויקרא יח. כה-כז) כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ, ותקיא הארץ את יושביה, וכבר כתבנו למעלה שהאנשים היו פרוצין בעריות וע״כ שנאו את הארץ, אבל הנשים היו כשרות וצנועות ושלומית בת דברי תוכיח שפרסמה הכתוב ע״כ היו מחבבות הארץ המגדלת צנועים, ותדע שכן הוא שאפילו שיטים המגדל נואפים תמשך לו רפואה מן הארץ הקדושה שנאמר (יואל ד. יח) ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. ומטעם זה נכתב ובאלה לא היה איש אצל המספר דוקא לומר לך אבל נשים היו לפי שבמספר זה נרמז צניעות הנשים יותר מבאנשים מדהקדים ה״א ליו״ד כמבואר למעלה.

טעם שני הוא, כי מהידוע שיש הבדל בין א״י לשאר ארצות כי בא״י הגשמים יותר מצוין מבארץ מצרים או שאר ארצות. והנה בארץ מצרים מאחר שאין הגשמים מצוים שם על כן צריכין עובדי האדמה להשקות השדות של תבואה ברגליהם כמו שמשקין את גן הירק, ומאחר שיש להם כל כך טורח גדול בשדות פטרם התורה מן תרומות ומעשרות כי אין שורת הדין נותן שיתן חלק למי שלא עמל בו. אבל א״י שהגשמים יורדין שם בעתם ואין לבעל השדה כל כך טורח גדול בהשקאת השדות, ואע״פ שיש לו טורח הזריעה והחרישה ושאר מלאכות שבשדה מ״מ יש גם להקב״ה חלק בשדה מצד שהוא ית' נותן מטר בעתו, ע״כ דין הוא שיתנו מחלק גבוה לכהנים וללוים משרתי אלהינו כי משלחן גבוה הם זוכים.

ומפורש דבר זה באר היטב, בפר' עקב (יא. י-יב) שנאמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר עיני ה' אלהיך דורש אותה וגו'. ומסיק בילקוט פר' עקב (תתס.) דווקא אותה ניתן לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות כו'. וכל אשר לו עינים לראות ולב להבין ישתומם על המראה מה ענין חלה ותרומה לכאן, ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר, ולמה נכתב מיעוט זה כאן. אלא ודאי שרצה ליתן טעם למה א״י חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות, ואמר לפי שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו שדה של תבואה צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק ע״כ פטרה אותך התורה מתרומה ומעשרות. אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, וא״כ חצי העמל שלך וחצי של גבוה ע״כ דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו.

ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (במדבר יא. ה) ודרשו בספרי חנם מן המצות, וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וגו', לפי שכל אלו פטורין מן המעשר בח״ל אפילו מדרבנן ובא״י חייבים מדרבנן לפי שכל אלו הם גן הירק וצריכין השקאה ברגלים אפילו בא״י לפי שהם צריכין לריבוי מים ולשון הכתוב מוכיח כן שאמר והשקית ברגלך כגן הירק, ש״מ שגן הירק פשוט בכ״מ שצריך השקאה ע״כ גם בא״י הם פטורין מן התורה ורבנן חייבום מאחר שיש שם ריבוי מים אבל לא בח״ל שאין שם ריבוי מים, ומדקאמרו חנם מן המצות ש״מ שהיתה עינם צרה בכהני ה' ע״כ שנאו את הארץ מקום החיוב.

אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה, הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ, הן שאר תרומות ומעשרות ע״כ היו אוהבים את הארץ לילך למקום החיוב כי סתם אשה אינה רשאית ושלטאה בנכסי בעלה ע״כ היה להם חפץ לילך למקום שהחוב מוטל על בעליהן ליתן. וזה״ש רז״ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן ארז״ל (ב״ב קיט:) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו אוהבים הצדקה על כן אמרו תנה לנו אחוזה. וראיה בריאה וטובה לדברינו מה שפירש רש״י למשפחות מנשה בן יוסף, למה הזכיר יוסף לפי שהיה מחבב הארץ כו' גם בנותיו כן.

וכבר ידעת שב' מדות טובות אלו היו ביוסף: האחת שהיה גדור מעריות ותשב באיתן קשתו (בראשית מט. כד) באשת פוטיפר, הן לטעם שני שאהבו את הארץ בעבור הצדקה ויוסף אוהב צדקות היה כי היה זן ומכלכל את כל בית אביו, ובנותיו ירשו שני מדותיו אלו ובעבורם אמרו תנה לנו אחוזה. וזה״ש שהיו צדקניות שלא נישאו אלא להגון להם כך מסיק בגמרא. וביאור הדבר שנשאו לשבט יוסף דווקא שגם המה מעשה אבותיהם בידיהם להיות אוהב צדקות והיו חכמניות מצד שהיו גדורין מעריות הפך ממה שנאמר (במדבר ה. יב) כי תשטה אשתו לשון שטות. וזה טעם יקר.

כלי יקר במדבר כו ב

ומה שחתם על כל השבטים שם של יה דווקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות עד שנכשלו בשיטים בזנות והיה מקום לאומות לומר סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בנות אל נכר כך במצרים הנשים הזנו ויפרצו לפי ששלטו המצרים גם באמותם. ע״כ נאמר החנוכי הפלואי וחתם עליהם שם יה כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה להורות שכולם נולדו מן איש ואשה אשר שם יה ביניהם. וקדימת ה״א ליו״ד בא להודיע כשרות הנשים כי הה״א נתונה לאשה והיו״ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי ש״מ שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות, (ויק״ר לב. ה) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם ונכשלו הרבה מהם בשטים ע״כ הקדים ה״א של יה ליו״ד כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם.

כלי יקר במדבר יג ב

ד״א לכך פרט אנשים, לפי שארז״ל (ילקו״ש פנחס תשעג. כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחזה (שם כז. ד) וע״כ אמר הקב״ה לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים וזהו שלח לך לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כלי יקר פנחס

בנות צלפחד מול המרד המסתורי וגם: מרגלות ולא מרגלים. .

כלי יקר פרשת פנחס

במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני

רש״י במדבר פרק כו סד

ובאלה לא היה איש וגו' - אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן:

דברים פרק י

(ד) וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי׃ (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וָאָשִׂם אֶת־הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה׃ (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃ (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם׃ (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת־שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ (ט) עַל־כֵּן לֹא־הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ׃ (י) וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא־אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ׃

רש״י דברים פרק י פסוק ו

(ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה - מה ענין זה לכאן. ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג, לא) ויסעו ממוסרות וגו'. ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד:

ספרי זוטא פרק כז פסוק א

וללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל למשה נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) אמר להן משה והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ.

כלי יקר במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש. אבל נשים היו כי לא נגזרה גזירת מרגלים כ״א על האנשים לפי שהאנשים היו שונאים את הארץ והיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) אבל הנשים היו מחבבות את הארץ שכן בנות צלפחד אמרו תנה לנו אחזה. והנני נותן שני טעמים בדבר:

לפי שיש לך ארץ מגדלת צנועים, ויש לך ארץ מגדלת נואפים, וארז״ל (במד״ר כ. כב) ששטים היה מגדל נואפים ולפיכך זנו בשטים כי ישיבת המקום ההוא גרם להם לזנות, וא״י מסוגל בזה שאין הארץ סובלת זמה כמ״ש בפרשת עריות (ויקרא יח. כה-כז) כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ, ותקיא הארץ את יושביה, וכבר כתבנו למעלה שהאנשים היו פרוצין בעריות וע״כ שנאו את הארץ, אבל הנשים היו כשרות וצנועות ושלומית בת דברי תוכיח שפרסמה הכתוב ע״כ היו מחבבות הארץ המגדלת צנועים, ותדע שכן הוא שאפילו שיטים המגדל נואפים תמשך לו רפואה מן הארץ הקדושה שנאמר (יואל ד. יח) ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. ומטעם זה נכתב ובאלה לא היה איש אצל המספר דוקא לומר לך אבל נשים היו לפי שבמספר זה נרמז צניעות הנשים יותר מבאנשים מדהקדים ה״א ליו״ד כמבואר למעלה.

טעם שני הוא, כי מהידוע שיש הבדל בין א״י לשאר ארצות כי בא״י הגשמים יותר מצוין מבארץ מצרים או שאר ארצות. והנה בארץ מצרים מאחר שאין הגשמים מצוים שם על כן צריכין עובדי האדמה להשקות השדות של תבואה ברגליהם כמו שמשקין את גן הירק, ומאחר שיש להם כל כך טורח גדול בשדות פטרם התורה מן תרומות ומעשרות כי אין שורת הדין נותן שיתן חלק למי שלא עמל בו. אבל א״י שהגשמים יורדין שם בעתם ואין לבעל השדה כל כך טורח גדול בהשקאת השדות, ואע״פ שיש לו טורח הזריעה והחרישה ושאר מלאכות שבשדה מ״מ יש גם להקב״ה חלק בשדה מצד שהוא ית' נותן מטר בעתו, ע״כ דין הוא שיתנו מחלק גבוה לכהנים וללוים משרתי אלהינו כי משלחן גבוה הם זוכים.

ומפורש דבר זה באר היטב, בפר' עקב (יא. י-יב) שנאמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר עיני ה' אלהיך דורש אותה וגו'. ומסיק בילקוט פר' עקב (תתס.) דווקא אותה ניתן לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות כו'. וכל אשר לו עינים לראות ולב להבין ישתומם על המראה מה ענין חלה ותרומה לכאן, ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר, ולמה נכתב מיעוט זה כאן. אלא ודאי שרצה ליתן טעם למה א״י חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות, ואמר לפי שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו שדה של תבואה צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק ע״כ פטרה אותך התורה מתרומה ומעשרות. אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, וא״כ חצי העמל שלך וחצי של גבוה ע״כ דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו.

ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (במדבר יא. ה) ודרשו בספרי חנם מן המצות, וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וגו', לפי שכל אלו פטורין מן המעשר בח״ל אפילו מדרבנן ובא״י חייבים מדרבנן לפי שכל אלו הם גן הירק וצריכין השקאה ברגלים אפילו בא״י לפי שהם צריכין לריבוי מים ולשון הכתוב מוכיח כן שאמר והשקית ברגלך כגן הירק, ש״מ שגן הירק פשוט בכ״מ שצריך השקאה ע״כ גם בא״י הם פטורין מן התורה ורבנן חייבום מאחר שיש שם ריבוי מים אבל לא בח״ל שאין שם ריבוי מים, ומדקאמרו חנם מן המצות ש״מ שהיתה עינם צרה בכהני ה' ע״כ שנאו את הארץ מקום החיוב.

אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה, הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ, הן שאר תרומות ומעשרות ע״כ היו אוהבים את הארץ לילך למקום החיוב כי סתם אשה אינה רשאית ושלטאה בנכסי בעלה ע״כ היה להם חפץ לילך למקום שהחוב מוטל על בעליהן ליתן. וזה״ש רז״ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן ארז״ל (ב״ב קיט:) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו אוהבים הצדקה על כן אמרו תנה לנו אחוזה. וראיה בריאה וטובה לדברינו מה שפירש רש״י למשפחות מנשה בן יוסף, למה הזכיר יוסף לפי שהיה מחבב הארץ כו' גם בנותיו כן.

וכבר ידעת שב' מדות טובות אלו היו ביוסף: האחת שהיה גדור מעריות ותשב באיתן קשתו (בראשית מט. כד) באשת פוטיפר, הן לטעם שני שאהבו את הארץ בעבור הצדקה ויוסף אוהב צדקות היה כי היה זן ומכלכל את כל בית אביו, ובנותיו ירשו שני מדותיו אלו ובעבורם אמרו תנה לנו אחוזה. וזה״ש שהיו צדקניות שלא נישאו אלא להגון להם כך מסיק בגמרא. וביאור הדבר שנשאו לשבט יוסף דווקא שגם המה מעשה אבותיהם בידיהם להיות אוהב צדקות והיו חכמניות מצד שהיו גדורין מעריות הפך ממה שנאמר (במדבר ה. יב) כי תשטה אשתו לשון שטות. וזה טעם יקר.

כלי יקר במדבר כו ב

ומה שחתם על כל השבטים שם של יה דווקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות עד שנכשלו בשיטים בזנות והיה מקום לאומות לומר סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בנות אל נכר כך במצרים הנשים הזנו ויפרצו לפי ששלטו המצרים גם באמותם. ע״כ נאמר החנוכי הפלואי וחתם עליהם שם יה כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה להורות שכולם נולדו מן איש ואשה אשר שם יה ביניהם. וקדימת ה״א ליו״ד בא להודיע כשרות הנשים כי הה״א נתונה לאשה והיו״ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי ש״מ שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות, (ויק״ר לב. ה) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם ונכשלו הרבה מהם בשטים ע״כ הקדים ה״א של יה ליו״ד כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם.

כלי יקר במדבר יג ב

ד״א לכך פרט אנשים, לפי שארז״ל (ילקו״ש פנחס תשעג. כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחזה (שם כז. ד) וע״כ אמר הקב״ה לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים וזהו שלח לך לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.

בנות צלפחד והמרד המסתורי

מניינם של ישראל בפרשתנו מסיים את ארבעים שנות הנדודים של בני ישראל במדבר. בסיום המניין התורה מציינת [במדבר כו סד] - "ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן. .", רוצה לומר כל אנשי ישראל שנמנו ביציאה ממצרים מצאו את מותם בעקבות חטא המרגלים וממילא לא נמנו במניין הכניסה לארץ. רש״י מדייק בלשון הפסוק 'איש' - "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן". נבקש להבין את סוף לשונו של רש״י שבחר לצטט דו-שיח תמוה מעט שבו טענת הגברים מובאת מפרשת המרגלים ואילו תשובת הנשים היא ציטוט מדברי בנות צלפחד. זאת ועוד, מה משמעותה של סמיכות בנות צלפחד למותם של יוצאי מצרים.

'דברי תורה עשירים במקום אחר' ובספר דברים [י ו-ז] אנו מוצאים תיאור של פרשייה עלומה מיד לאחר ירידת משה מהר סיני עם הלוחות השניים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן. . מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה. .". על פסוק זה שואל רש״י כמה שאלות: "מה ענין זה לכאן? ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן? ועוד, שם מת אהרן? והלא בהר ההר מת!". ביישוב שאלות אלו מספר רש״י על מרד מסתורי - "כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם".

כלומר, לאחר מלחמת ערד המתוארת בתורה במספר פסוקים מועט [במדבר כא א-ג] בני ישראל מקבלים פאניקה. כך, לאחר ארבעים שנה (!) של נדודים וטראומת המרגלים, עם ישראל מבקש שוב לחזור למצרים. את החשש ממלחמה כבר מצאנו ביציאה ממצרים כאשר הקב״ה משנה את נתיבם של עם ישראל, גם את הרצון לחזור למצרים ראינו בשעה שעמדו ישראל על שפת הים. אבל כאן החשש מתממש בפועל והתלונות הופכים למעשים - עם ישראל חוזר אחורה ומספיק לשוב על עקבותיו מרחק של שמונה מסעות. המרד מסתיים בתוצאה טרגית, שבט לוי נלחם עם שאר העם המבקש לחזור למצרים. מלחמה המזכירה את שאירע לאחר חטא העגל אולם כאן התוצאה חמורה יותר - ישנם הרוגים משני צדדי מלחמת האחים.

המרד מסתיים בתוצאות קשות ובאווירת נכאים אבל כאן מתחולל אירוע מפתיע - בנות צלפחד מבקשות נחלה. הבקשה שלהן, שגם אם נתפשה עד עתה כאהבת הארץ הרי שכעת היא מקבלת חשיבות עצומה. אמירתן לא באה על חלל ריק, היא מגיעה לאחר אירוע יוצא דופן ששילב בתוכו את כל האסונות שעם ישראל חווה במשך ארבעים שנות נדודים. "באיזה שעה עמדו לפני משה? בשעה שאמרו ישראל למשה: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', אמר להן משה: 'והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתנה מבקשות נחלה בארץ? !' אמרו: 'יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ'" [ספרי זוטא כז א]. בנות צלפחד מבקשות להביע אמירה שאינה רק מחדשת הלכה בהלכות נחלות אלא קוראת תיגר על מעשיו של העם כולו. עם שרצה לשוב על עקבותיו ולוותר על נחלתו שומע כעת ממי שלא קיבלו נחלה מעיקר שהן מבקשות לא לוותר.

את זה מבקש רש״י לגלות לנו ברמיזתו על הדו-שיח שבין הגברים והנשים, אין כאן ציטוט דמיוני של שיחה סימבולית אלא מעשה שהיה ובו נשמעו שוב טענותיהם של המרגלים למול אמירתן המחודשת של בנות צלפחד. לא פלא שנשים אלו שאהבו את ארצן מוזכרות מיד לאחר אמירתה של התורה שרק הגברים מתו בחטא המרגלים. על פתחה של הארץ, ממשיכות בנות צלפחד את מעשיהן של נשות דור המרגלים שלא הצטרפו להוצאת הדיבה כי "היו מחבבות את הארץ".

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות