קצר לשבת עקב תשפ"ה הרב אסף רונס. "על הארץ הטובה" מדוע כאשר אדם אוכל לחם הוא צריך לברך על ארץ ישראל?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: אסף רונס

---

נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

127. עקב תשפ''ד - חיוב ברכה לפני האכילה

ברכה לפני אכילה

״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ [דברים ח, י]

מניין לברכת המזון לפניה מן התורה… כתיב הכא וברכת את ה׳ וכתיב התם כי שם ה׳ אקרא וגו׳, מה להלן ברכה לפניה אף כאן ברכה לפניה [ירושלמי ברכות פ״ז הל׳ א]

1. מקור החיוב לברך לפני אכילה - לימודים

תנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת… אין לי אלא לאחריו לפניו מנין תלמוד לומר אשר נתן לך משנתן לך, רבי יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר וברך את לחמך ואת מימיך אל תקרי וברך אלא וברך ואימתי קרוי לחם קודם שיאכלנו רבי נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקראים וכל כך למה לפי שהנשים דברניות הן ושמואל אמר כדי להסתכל ביפיו של שאול דכתיב משכמו ומעלה גבה מכל העם ורבי יוחנן אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. [ברכות מח ב]

מנא הני מילי דתנו רבנן קדש הלולים לה׳ מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר רבי עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה חד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה ואידך דבר הטעון שירה טעון חלול ושאינו טעון שירה אין טעון חלול… הניחא למאן דתני נטע רבעי אלא למאן דתני כרם רבעי מאי איכא למימר… אשכחן כרם שאר מינין מנין דיליף מכרם מה כרם דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה איכא למפרך מה לכרם שכן חייב בעוללות קמה תוכיח מה לקמה שכן חייבת בחלה כרם יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה מה להצד השוה שבהן שכן יש בו צד מזבח ואתי נמי זית דאית ביה צד מזבח… מכל מקום קשיא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח אלא דיליף לה משבעת המינין מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים ועוד התינח לאחריו לפניו מנין… ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל דבר נטיעה דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה… [ברכות לה א]

2. מקור החיוב לברך לפני אכילה – סברה / לימוד מסברה

דאתיא בקל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן… אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה [ברכות לה א - ב]

3. ברכת הנהנין דאורייתא או דרבנן?

הא דאפליגו תנאי הכא בברכה ראשונה דפת מהיכא וכלהו ס״ל דהויא דאורייתא ולא קיי״ל כחד מינייהו, אלא ברכה שלפניה דרבנן וכסתמא דמתניתין דקתני בפ׳ מי שמתו [כ׳ ב׳] גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, כלו׳ משום דלאחריו דאורייתא ולפניו לאו דאורייתא [רשב״א ברכות מח ב ד״ה הא דאיפליגו]

כבר ביארנו בשלישי במשנה ה׳ שברכת המזון לפניה אינה אלא מדברי סופרים וכן ביארנו בפרק זה בזמון א״כ זה שהביאו את שתיהן כאן מן המקראות אסמכתא בעלמא היא [מאירי ברכות מח ב ד״ה כבר ביארנו]

לאו ק״ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא ולעיל פרק מי שמתו (דף כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפי׳ רבי יהודה לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ (שם ד׳ כב.). [תוס׳ ברכות לה ב ד״ה לפניו]

והאי קל וחומר פריכא הוא, כדאיתא בריש פרק כיצד, אלא דמדרבנן בעלמא הוא. ור׳ נתן ור׳ יצחק דמוכחי ברכה דפת לפניה מקראי לאו למימרא דסבירא להו דתיהוי דאורייתא, אלא מדרבנן וקרא לברכה לפניה אסמכתא בעלמא הוא, וכסתמא דמתניתין דפ׳ מי שמתו גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, משום דלאחריו דאורייתא ולפניו דרבנן [ריטב״א ברכות מח ב ד״ה ק״ו]

אלא סברא הוא דאסור לאדם שיהנה וכו׳ - וקרא דקדש הלולים דלעיל אינו אלא אסמכתא בעלמ׳ כל הני דלא מצי מפיק לה מקרא אפקיה מסברא ובמקצתן כתב קרא כדאמרי׳ מילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא וכן פר״ח למאן דתני נטע רבעי כל גדולי קרקע טעונים ברכה דאורייתא וי״מ אלא סברא כלו׳ לא מפקי׳ כלל מקרא… מאי לחצאין לא הוי כתבינהו דאי קשיא הלולים דלעיל דבלשון רבים למאי אתא י״ל דברה תורה כלשון בני אדם. [תוס׳ ר״י שירליאון ברכות לה א ד״ה אלא]

משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב״א ברכת ז׳ מינין דלאחריו נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה. ולענ״ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש״ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא, ואדרבה מקשה הש״ס הא למה לי קרא סברא הוא. ובאמת מלשון התוס׳ אין הכרע דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו דכיון דסברא הוא תו לא אצטריך קרא. מיהו נראה לענ״ד דאפילו אם תמצי לומר דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ״ה אתי שפיר הא דקיי״ל דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה מש״ה ממילא אזלה לה הך סברא ומהאי טעמא גופא נמי אתי שפיר דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו דכיון דלא מחייב אלא מסברא והוא מונע עצמו משום כבוד השם אינו שייך הך סברא. ועוד דעל המזון מברך מיהו לאחריו. אם כן אינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה. כן נראה לי ועדיין צ״ע ועיין בקונטרס אחרון. [פני יהושע ברכות לה א ד״ה אלא]

א. כל מה שברא הב״ה בעולמו הכל היה לעבודת האדם שנברא בצלמו לעמוד לפני האל לשרתו ולברך בשמו, והאדם נברא ביום הששי אחר שנברא הכל ונחתם, כי הוא רועם ותכליתם, ומשם רועה אבן ישראל בברכתם, והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור ובא לרוח היום עם כלתו עוטה אור כשלמה כי הוא כסותה לבדה היא שמלתו, ובערב שבת בהתקדש יום המנוחה פתחו לו שערי צדק ואמת לרוחה, כי יום השביעי שבת לה׳ לעונג אמת ולשמחה, אכל משנה לחם אבירים מן האור הראשון היוצא מבין שני ההרים, הרי ישראל, המאיר לפנים המאירים, המאיר לארץ ולדרים, המנהג במדת חסד ובמדת רחמים כל היצורים, מכלכל חיים בחסד ושם ושאר יעמיד, ולכן נאמר (שמות כ״ה) ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד, לפיכך חייב כל ישראל הבא ליהנות מן העולם, לברך על כל מה שנהנה לשם הגדול מלך העולם, ואם לא בירך מעל בקדשים והבדיל בין מי״ם למי״ם, ופרק עול מלכות שמים, וגזל אביו ואמו, ונאץ לרוכב בערבות ביה שמו, לכן בארץ ישולם ומספר החיים ימחה וילך ערירי, ועל זה נאמר (משלי י״א) ועוכר שארו אכזרי, והמברך יבורך ומשך לכל העולם חן וחסד, ועליו נאמר (שם) גומל נפשו איש חסד, לכן תחילת כל דבר ראוי אדם ללמוד וללמד לבניו ותלמידיו סדר ברכות כדי שלא יבאו לידי מעילה וישחיתו ויתעיבו עלילה מפני שזה דבר חמור מאד.

ב. לא באה בתורה שבכתב מצוה לברך אדם על ההנאה קודם שיהנה לפי שהשכל מורה על זה לבעלי האמת, וכל שלא בירך לחמו במעיו נהפך ואינה הנאה, אבל מדברי סופרים אסור לאדם שיהנה מכלום עד שיברך בשם ומלכות ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, ואפילו דעתו לאכול או לשתות כל שהוא בלבד ואין לדבר שיעור כיון שדעתו לבלעו, אבל הטועם על דעת לזרוק מפיו ואינו בולעו אין לו לברך. [הלכות ברכות לריטב״א פרק א אות א – ב]

שיטת הרמב״ם – חיוב מדברי סופרים

מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את יי׳ אלהיך, ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו.

ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח״כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח״כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח״כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית, ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. [רמב״ם פ״א מהל׳ ברכות הל׳ א-ב]

שיטת ר״ח – החיוב בגידולי קרקע מדאו׳

ואסיקנא למאן דתני כרם רבעי, שבעת המינין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, לאחריהם מן התורה ולפניהם מקל וחומר. ולמאן דתני נטע רבעי, כל גידולי קרקע טעונין ברכה מן התורה ושאר דברים סברא הוא שאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. [פירוש רבנו חננאל לברכות לה א]

4. חיוב לברך או איסור לאכול בלי ברכה?

תנו רבנן אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל מאי תקנתיה ילך אצל חכם ילך אצל חכם מאי עביד ליה הא עביד ליה איסורא אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה׳ הארץ ומלואה רבי לוי רמי כתיב לה׳ הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר הלא הוא אביך קנך ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך מאי חבר הוא לאיש משחית אמר רבי חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים [ברכות לה א-ב]

אלא סברא הוא - דלתרווייהו אית להו פירכא; למאן דתני כרם ויליף ברכה משבעת המינים איכא פירכא - שכן טעונים בכורים, ולמאן דתני נטע רבעי איכא למפרך - התינח מידי דבר נטיעה, דלאו בר נטיעה מנלן, אלא סברא הוא, דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם. [רש״י לה א ד״ה אלא]

התחיל לאכול בלי ברכה

אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחד ומברך תניא חדא בולען ותניא אידך פולטן ותניא אידך מסלקן לא קשיא הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד וליברך תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך.

בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי: [ברכות נ ב – נא א]

והתניא בולען במשקין, פר״ח ז״ל דטעמא דבולען בלא ברכה משום דכיון דהכניסן בפיו ממאסן ואדחו משתיה דכל אדם, והילכך אין להקפיד על ברכתן וכן דעת הגאונים ז״ל דאינו מברך עליהם כלל משום דהוו להו נראה ונדחה, והואיל ואידחו אידחו, וכדאמרי׳ בסמוך במי שאכל ושכח ולא בירך דאם גמר סעודתו שוב אינו מברך דהואיל ואידחי אידחי ודלא כרבינא, אבל הראב״ד ז״ל פסק בההיא כרבינא, והא דהכא בולען ומברך עליהן בשאין לו אלא הם ואם יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה, והביא ההיא דגרסינן בירושלמי דגרסינן התם רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן אם היו אוכלין סולקן לצדדין ואין כאן בולען, וכתב דמסתברא דהא דקאמר פולטן בשיש לו זולתן. ואני תמה נפסוק הלכה כרבינא ורבינא לא אמר לה אלא מהא דתנן גבי גר טבל ועלה בעליתו אומר אקב״ו וכו׳, ומסקנא דגמרא ולא היא התם מעיקרא גברא דחיא וכו׳ אבל הכא מעיקרא גברא חזיא והשתא הוא דאדחי ואמור רבנן הואיל ואדחי אדחי [רשב״א ברכות נ ב ד״ה והתניא]

אכילה בלי ברכה איסור גברא או חפצא?

ד) והנראה לי בענין זה. כי איס״ג נאמר על מעשה אשר פוגם מעלת האדם. כמו שקצים ורמשים כמ״ש ולא תשקצו את נפשותיכם. ואנשי קודש וגו׳. ובשר בשדה וגו׳. כי לפי מעלת ישראל אין נבלות ושקצים ראוין להם. זה איסור גברא. אבל נהנה מהקדש או זר שאכל תרומה הוא להיפוך שמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדריגתו. כי איך יקרב זר אל תרומה והדיוט אל קדשי שמים. זה איסור חפצא. שפוגם בחפצא…

דברכה נראה חיוב גברא וממילא כשנהנה בלא ברכה מעל. לא שעיקר טעם הברכה משום מעילה. וראי׳ לזה בעל קרי אוכל בלא ברכה לפני׳ [ברכות כ׳ ע״ב]. ואי איסור מעילה אף מדרבנן, יהא אסור לאכול עד שיטבול וכמו שאר איסורי אכילה מדרבנן שאסורים אפילו לחולה שאין בו סכנה. אלא ודאי מצוה בעלמא לברך וכשאסור לברך לא רמיא חיובא עלי׳ [שו״ת אבני נזר או״ח סי׳ לז]

לכאורה ההגדרה התלמודית איסור חפצא ואיסור גברא באה להגדיר את ההבדל בין איסור בעצם - איסור חפצא, ובין איסור בפועל - איסור גברא, אבל באמת אי אפשר להגדיר ככה, כי הלא הראשונים שהניחו דכל האיסורים שבתורה איסורי גברא הם, וכלום אפשר להגיד, שאיסורים כמו נבלה, טריפה חלב וכדומה אין האיסור שלהם איסור בעצם? אך ברור הדבר שאיסור חפצא ואיסור גברא בא רק להגדיר את הנושא והנשוא של האיסור, כי אמנם אין איסור בלי דבר הנאסר, ואין דבר הנאסר בלי אדם שיהא אסור בו, אלא שהשאלה היא מהו כאן הנושא, ומה כאן הנשוא, אם האדם אסור בחפצא, שזאת אומרת, שהאדם הוא נושא האיסור, והדבר הנאסר הוא הנשוא, או להיפך, שהדבר אסור על האדם, ואז נושא האיסור הוא הדבר בעצמו והאדם הוא רק הנשוא, שאליו רק מתיחס האיסור.

ויש ג״כ הבדל בתכלית האיסור, באיסור חפצא כמו הקדש הנה תכלית האיסור הוא הדבר גופא שישאר דבר ההקדש שלם, בעוד שכל האיסורים התכלית הוא הגברא, שלא תגעל נפשו בהדברים הנאסרים.

אבל על ההבדל בין איסור בעצם ובין איסור בפועל יש הגדרה תלמודית אחרת, זהו ההבדל בין ״איסור גופו גרם לו״ ובין ״איסור דבר אחר גרם לו״… [המידות לחקר ההלכה מידה יז אות יז]

---

נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חורבן הבתים בפרשת עקב

האם אבנר נתניהו צדק?

לפני כשבוע, במהלך תשעת הימים כתב אבנר נתניהו בפוסט שתפס כותרות ״בית המקדש הראשון נחרב בגלל טמטום מדיני, ובית המקדש השני בגלל טמטום פוליטי״ הוא כנכד של היסטוריון, כמתמודד בחידון התנ״ך העולמי וכארכיאולוג מכיר ובקיא בתקופות ההיסטוריות הללו, אבל מאחורי דבריו עומדת תפיסה חילונית. כל האירועים הם תוצאה של התנהלות מעשית פרגמטית שלנו ואין קשר לצד הרוחני.

פרשת השבוע מתחילה, ממשיכה לכל אורכה ומסתיימת באמירה הרוחנית שהברכה תלויה במעשינו הרוחניים. הפרשה מתחילה ב ״וְהָיָה עֵקֶב תִּשְמְעוּן אֵת הַמִּשְפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ… וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ…״, ובהמשך ״וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן׃ כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה׳ מְאַבִּיד מִפְּנֵיכֶם--כֵּן, תֹּאבֵדוּן: עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֵיכֶם. ״ ולקראת סופה משה רבינו אומר לעם ישראל את הפרשה היסודית והיה אם שמוע ״וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ … הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה׳ נֹתֵן לָכֶם. ׃״ החורבן והגלות לא נובעים מניהול סיכונים לא נכון ומהחלטות פולטיות מטומטמות (כלשונו) אלא מתוך אי הליכה בדרך ה׳ ואי שמירת המצוות.

כאשר חז״ל לימדו אותנו ״על קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, ארשפא דריספק חרוב ביתר ועל תרנגול ותרנגולתא חרוב הר מלך״ הם לא באו לתאר לנו את ההשתלשלות של המציאות היסטורית, הסיפורים האלו לא מופיעים אצל פלביוס או כל אדם אחר שתיאר את התקופה, וכן להיפך סיפוריו הרבים של פלביוס על המאבק, השנאה והמלחמה בתוך ירושלים כמעט ולא מתוארים בחז״ל. חז״ל באו לתאר לנו את השורש שהוביל לחורבן.

כך גם בימי בית ראשון ההחלטה של יאשיהו לצאת להלחם במצרים או ההחלטה של צדקיהו למרוד בבבלים היא הגילוי המעשי של הגזרה האלוקית בעקבות חטאיו של מנשה המלך וכל ישראל בעקבותיו.

אנו צריכים להתרגל למבט התורני על המציאות, מעשינו הם אלו שיוצרים את המציאות. הרב קוק בפסקה ב׳ בחלק ישראל ותחיתו בספר אורות מלמד אותנו את ההתבוננות הנכונה על המציאות. המדע מלמד אותנו שהכל דטרמניסטי יש עולם חוקים בטבע, כל מציאות גוררת בעקבותיה מציאות המשך. בניתוח של המדעים המדוייקים אפשר להכיר את התכונות של כל חפץ ולהבין כיצד הוא יפעל או יגיב במציאות משתנה. התפיסה הזאת של מדעית מדוייקים, שעזרה מאוד בפיתוח העולם, מביאה גם לתסכול גדול שהרי אנחנו נמצאים בחוקים סגורים וכל מה שאנו יכולים לעשות הוא רק לפעול במסגרת החוקים הקיימים.

פעמים רבות שתפיסה זו חילחלה גם למדעי הרוח והחברה. אדם או עם יהיו בדיוק במקום ובמדרגה שבה הם נבראו ואין להם יכולת כלל להשפיע או לשנות את מצבם.

התורה מלמדת אותנו שהמציאות האמיתית היא הפוכה, אסור לנו להתפס ל״הבנה הסיבתית״ של המציאות שבה כל דבר נובע מהסיבה שקדמה לו בלי יכולת להשתחרר ממנו, עלינו להתרומם לחרות נשגבה, כלשון הרב קוק, והתבונן על המציאות דרך ״ההבנה המוסרית״, מבט הרואה איך כל המציאות קשורה בקשרים מוסריים, קשרים שחזקים אפילו יותר מהקשרים הסיבתיים הנראים במבט הגלוי והשטחי.

מבט זה מגלה לנו שמעשינו משפיעים גם על עולם החומר, גם כללי הטבע מושפעים מההתנהלות המוסרית-רוחנית של עם ישראל. זוהיה חרות המהותית השלמה.

כותב שם הרב קוק ״כשאנו מסתכלים בקשר התורה עם האומה, ברית כרותה לארץ ולעם, כשדבקים בד׳ אלהיהם הרי הם מצליחים, עולים ומתפתחים, משתרשים בארצם ועושים חיל, כשזונים אחרי אלהי נכר הארץ הרי הם מתדלדלים ונופלים, חרבן האומה והארץ בא וצרות וכליונות הולכות ובאות. ״ זהו הקשר הסיבתי האמיתי, לא קשר חיצוני אלא לאדם ולעם ישראל יש יכולת השפעה מעשית מתוך מעשיו.

דווקא מבט זה הוא שמקנה לנו את החופש השלם. יש לאדם מישראל יכולת להשפיע ולשנות את המציאות. להביא לאריכות ימים על הארץ או ח״ו לחורבן. חז״ל במסכת סנהדרין (דף צו) אמרו זאת במילים ברורות על מעשיו של נבוזראדן שר הטבחים של נבוכדנצר והמחריב בפועל של בית המקדש הראשון ״קא זיחא דעתיה נפקא בת קלא (-זחה עליו דעתו יצאה בת קול) ואמרה ליה ׳עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת׳ (-עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת) שנאמר (ישעיהו מז) ׳קחי רחים וטחני קמח, גלי צמתך חשפי שובל גלי שוק עברי נהרות׳ חטים לא נאמר אלא קמח״ נבוזראדן שרף בניין שהיה חרוב עוד לפני כן בעקבות מעשי עם ישראל.

רבי חיים מוולוז׳ין בספרו ״נפש החיים״ כותב שכל אדם מישראל צריך לדעת שמעשיו משפיעים עוד הרבה יותר ממעשיו של נבוכדנצר, שהרי הוא שרף רק בית שרוף ומעשינו משפיעים על כל העולמות ״וזאת תורת האדם כל איש ישראל אל יאמר בלבו ח״ו כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם, אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. לא אתאבידו ח״ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו. שכל אחת עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים.

וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז״ל באבות (פ״ב מ״א) ״דע מה למעלה ממך״. רוצה לומר עם כי אינך רואה בעיניך העניינים הנוראים הנעשים ממעשיך, אבל תדע נאמנה כי כל מה שנעשה למעלה בעולמות העליונים גבוהי גבוהים, הכל ממך הוא על פי מעשיך לאן נוטים, על פיהם יצאו ויבואו:

ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו, לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה, בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח״ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל חס ושלום, הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס, כי הלא נבוכדנצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה, כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה, את מקדש ה׳ טמאו כביכול המקדש העליון. ועל ידי כן היה להם כח לנבוכדנצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה, המכוון נגד המקדש של מעלה. כמו שארז״ל (איכה רבתי מא, א) קמחא טחינא טחינת. הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה עולמות עליונים הקדושים, והמה החריבו רק נווה מטה. וזהו שהתפלל דוד המלך עליו השלום (תהילים עד) יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבַךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת. ביקש שיחשב לו כאלו למעלה בשמי מרומים הרס, אבל באמת לא נגעו שם מעשיו כלל כנ״ל״:

עלינו לרומם את המבט השטחי על חיינו הפרטיים ועל חיים העם כולו, מבט הגורר אותנו לתפיסה שאנו נמצאים במעגל שלא ניתן להשפעה, כביכול ההחלטות של היום הם תוצאה בלתי נמנעת מההחלטות של אתמול. האדם יכול להתרומם ולהבין את ההשפעות של מעשיו על המציאות ומתוך כך הבחירה שלו לשנות את מעשיו ישפיעו גם על עתידו וגם על עתיד כל העם כולו ״וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ… בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל-הָעַמִּים…״

האם ה׳ צריך את הברכות שלנו?

עם ישראל מצטווה לברך את ה׳ אחרי אכילת האוכל כחלק מההכנה לכניסה לארץ ומראית הטוב שה׳ עושה עימנו בנתינתה לעם ישראל, ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ. ״

ברכת המזון היא הברכה היחידה שנצטוונו בפירוש בתורה (יש אומרים שגם הברכה הראשונה לפני לימוד תורה ״אשר בחר בנו״ היא מהתורה) ולכן כאן מתעוררת השאלה מה מטרת ברכת המזון (ומתוכה גם מטרת כל הברכות שתקנו חז״ל) האם ה׳ צריך שאנחנו נברך אותו? האם יש איזהו חסרון שהברכה משלימה? או שהברכה נועדה בשבילנו שאנו נכיר בטובת ה׳?

על פי הפשט ודאי שה׳ לא חסר כלום ולכן הברכות נועדו לצורך הפנמה אצלנו בטוב ה׳ אלינו, כדברי הרלב״ג ״והנה זאת הברכה היא לשם יתעלה, להודות לו על המזון שחנן אותנו״ ולכן למרות שבתורה כתוב ״וברכת את ה׳ אלוקיך על הארץ הטובה״ מכיוון שמטרתה היא הכרת הטוב אצלנו, זו לא מצווה התלויה בארץ, אלא נוהגת בכל מקום בעולם. וכך כותב רבינו בחיי ״ועל דרך הפשט: אומר תחלה כי הברכות אינן צורך גבוה אלא צורך הדיוט, כי כיון שהוא יתברך מקור הברכה וכל הברכות הן משתלשלות ממנו כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו, כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כלם ומציאותם אינה אלא מציאותו, ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו כלל, וא״כ אם יברכוהו כל היום וכל הלילה מה יתרבה בכך, או מה יתנו לו או מה מידם יקח, אין התועלת והרבוי כי אם אלינו, כי כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא יתעלה הממציא מזון לשפלים כדי שיחיו, ובזכותם התבואה והפירות מתברכין ומתרבין״ בזכות הכרת הטוב שלנו אנו זכאים ליותר ברכה ושפע.

אבל מהגמ׳ במסכת ברכות בתחילת פרק שישי (שעוסק בדיני ברכות) משמע שיש משמעות נוספת לברכות, הגמ׳ מביאה כמה אימרות של חכמים על אדם שנהנה מהעולם בלא ברכה ״תנו רבנן: ׳אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מָעַל… אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העוה״ז בלא ברכה - כאילו נהנה מקדשי שמים… אמר רב חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח כד) ״גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית״, ואין ׳אביו׳ אלא הקב״ה, שנאמר (דברים לב ו) ״הלא הוא אביך קנך״, ואין ׳אמו׳ אלא כנסת ישראל, שנאמר (משלי א ח) ״שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. ״ מאי ׳חבר הוא לאיש משחית׳? אמר רב חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים״

דברי התנאים והאמוראים האלו, ובמיוחד דברי רב חנינא בר פפא שמי שלא מברך כאילו גוזל את הקב״ה וכנסת ישראל, מצריכים אותנו לברר לעומק את משמעותה של הברכה, שהרי לא מדובר כאן רק בחוסר במידת הכרת הטוב אלא החיסרון ממשי- גזל. רבי חיים מוולוז׳ין בספרו נפש החיים (שער ב פרקים ב-ד) מברר את משמעות המילה ״ברוך״ – ״והעניין כי מילת ״ברוך״ אינו לשון תהלה ושבח שמו ששומה בפי ההמון… אבל האמת כי ברוך פרושו לשון תוספת וריבוי וכעניין ״קח נא את ברכתי״, ״וברך את לחמך״…אלא שכל כוונת ליבנו בכל הברכות והתפילות צריך שתהיה לעצמותו אין סוף ברוך הוא, מצד התחברותו כרצונו יתברך אל העולמות, שמצדם כל התארים והשמות המתחלפים, לפעול ולהמשיך בהם אור ושפעת קדושה מעצמותו יתברך, כפי ההתעוררות המגיע אליהם ממעשה האדם של כל איש מעם סגולה״ יש לעם ישראל השפעה על השפע שיורד אלינו! כל תפילה וברכה לא רק שמשנה אותנו וגורמת לנו להיות אנשים בעלי הכרת הטוב לקב״ה, אלא גם מוסיפה ומרבה את הגילוי והחסד האלוקי בעולם.

רבינו בחיי בהסברו השני מסביר את ברכת המזון בדרך זו ״ועל דרך הקבלה: וברכת את ה׳, אין הברכה צורך הדיוט בלבד וגם אינה הודאה בלבד אבל הוא לשון תוספת ורבוי מלשון: (שמות כג, כה) ״וברך את לחמך ואת מימיך״… והוא ענין הברכה. והנה כאשר אנו מברכים להקב״ה יש בזה תוספת רוח הקדש, וברכתנו היא סבה שיתברכו כל בריותיו ממנו״. ה׳ קבע כלל בעולם שע״י הברכות הוא מוסיף יותר ויותר שפע טוב לכל המציאות כולה.

על פי זה אפשר להבין את דברי הגמ׳ שמי שלא מברך ״כאילו גוזל להקב״ה ולכנסת ישראל…וחבר לאיש משחית״ ודאי שאין בה׳ עצמו חסרון ואין הוא זקוק לברכתנו, אבל מי שלא מברך מונע את הגדלת השפע האלוקי בעולם, ולכן זה גזל מהקב״ה- שם ה׳ המבטא את השגחתו בעולם (ולא שמות אחרים שבהם ודאי אין שינוי ואין לנו השפעה), ומכנסת ישראל- הנקודה היסודית ביותר של עם ישראל (כינוס כל נשמות ישראל) שמהותה היא הגדלת הופעת ה׳ בעולם, לשם כך עם ישראל נוצר ״עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו״.

עם ישראל מצטווה לפני הכניסה לארץ להבין לשם מה הוא נכנס לארץ, לא מדובר על עוד עם שמתיישב בארץ, שאם כן באיזו זכות הוא מסלק עמים אחרים שג

---

נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עין טובה מברכת המזון

עין טובה גם בעת צרה

ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך

בפרשתנו מצווה אותנו התורה לברך את ״ברכת המזון״ לאחר האכילה. מצווה זו תיקן משה לבני ישראל כאשר ירד להם מן מהשמיים. משה תיקן את הברכה הראשונה ״ברכת הזן״. כמו כן תיקן להודות לה׳ על הארץ הטובה (כאשר יכנסו לארץ). אכן יהושע תיקן את ברכת הארץ לאחר שנכנסו אבותינו לארץ. לאחריהם באו דוד ושלמה ותקנו את ברכת ירושלים ובית המקדש. דוד תיקן את הברכה על ירושלים כשקבע בה את בירת הממלכה, ושלמה את החלק בברכה שמודה על בנין בית המקדש. לאחר חורבן בית המקדש השני תקנו חכמי יבנה את ברכת הטוב והמטיב. כאשר נתנו הרומאים רשות להיכנס לחורבות העיר ביתר ולקבור את גופות החיילים והתושבים שבה.

הסיבה לתקנה זו של משה היא כי כאשר האדם אוכל ושובע הוא מרגיש טוב ועלול להתכנס בתוך עצמו ובהנאתו הפרטית. במצב זה האדם מתחבר לחומריותו הבהמית. לכן חשב משה שיש צורך לאדם לזכור את בורא העולם שנתן לנו את המזון. בברכת המזון האדם פונה לה׳ כדי להתחבר מחדש לכוחות הרוחניים שבו כדי שלא ישקע בחומריות. הדרך להתעלות זו היא בחיבור של האדם לכלל. כאשר האדם מתחבר בתפילתו לכלל ישראל הוא מתנתק מחומריותו האישית, ומתעלה לרמה רוחנית. כך בימי יהושע עם הברכה וההודיה על הכניסה לארץ וההתיישבות בה. לאחר מכן עם ההתחברות לברכת ירושלים בירת הממלכה, בימי דוד וההתחברות לבית המקדש בתקופת שלמה, בברכת ירושלים.

לאחר שהעם הגיע לשיאו בהקמת מלכות בית דוד ובהקמת המקדש, הפכה ההודיה לתפילת בקשה. כאשר ראו דוד ושלמה את העם בשיאו חששו מאד שהעם לא יצליח להתמיד בכך לכן תקנו את ברכת ירושלים והמקדש כתפילת בקשה מאת ה׳. ״רחם נא ה׳ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. ״

כמו במבנה תפילת עמידה כך גם מבנה ברכת המזון, לאחר ברכות ההודיה באה ברכת הבקשות. כפי שלמדנו מתפילות התחנונים של משה שביקש להיכנס לארץ.

משה פותח את תחנוניו בשבחי ה׳ ״ה׳ אלוקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה״ וכו׳ ורק אחר כל הוא מתחנן: ״אעברה נא ואראה את הארץ הטובה״ וכו׳. כך גם תקנו חז״ל את תפילת העמידה. שלוש ברכות ראשונות שבחי ה׳ ורק לאחריהן באות ברכות הבקשות.

כמו בתפילת עמידה המסתיימת בברכות הודיה: כך גם סיום ברכת המזון בברכת הודיה: ברכת הטוב והמטיב.

על מה אפשר להודות לה׳ בתקופה של חורבן וגלות?

למדו אותנו חכמי יבנה, לימוד לדורות. יש למצוא בכל מצב קשה נקודה חיובית ועליה להודות לה׳. רק עם שיודע לחפש נקודה חיובית גם במצבים קשים הוא עם שישרוד ויוכל להיבנות מחדש.

לכן חפשו חכמי יבנה ומצאו נקודה חיובית בכך שגופות החללים בביתר לא הסריחו למרות שעמדו בחום השמש ימים רבים. ונקודה חיובית נוספת כאשר זכו להביאם לקבר ישראל.

יוצא אפוא שהברכות מהן מורכבת ברכת המזון מלמדות אותנו:

1. להודות לה׳ על כל הטוב שהעניק לנו בחסדו. ומתוך העונג הפרטי להתחבר לכלל ישראל. ולהשתמש בכל הטוב למען העם. 2. כאשר אנו מחוברים לעם ומגיעים לשיא הצלחותינו להתפלל שלא נתדרדר. 3. למצוא גם בתקופות קשות של העם נקודות שמחה ולהודות עליהן, מתוך אמונה בגאולת עם ישראל.

עולת ראיה א עמ׳ שסא – שסד

החוט החורז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים את אושרם בתוך הכלל הגדול. על כן בהיות האכילה יכולה להשפיל את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו בה מראש, בעצת ד׳, הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל. אמנם סדרי הבנין הכללי צריכים להיות מותחלים מהפרטים, וראשית הכל צריך הקיום הגופני הפרטי, ואחריו הקיום הגופני הכללי, ואחרי שעלו בידנו שתי אלה אנו צריכים להתחיל את התיסדות צורתה הפרטית, של האומה, בערכה לעצמה, לקיומה וצביונה, ואח״כ תגיע עד הצורה הכללית, בערכה לכל המון גויים ברואי בצלם אלהים.

אמנם במשך הגלות הלב חרד אל אלה התעודות, אחרי שהננו נדכאים בהמון צרות ופיזורים נוראים, שלא תפסד, חלילה, הצורה הפרטית מהאומה, ועמה יחד תאבד, חס ושלום, התקוה הגדולה שעתידה על ידה להיות בקץ הימים אל כללות האדם. אבל מובטחים אנחנו על שמירת צורתנו הפרטית גם אם נחשבנו כמו חללים, בכל זאת תחיינו רוח ד׳, ועמה יחד תתרקם בסתר התעודה הנפלאה, שתצא אל הפעל בקץ הימים, לקרא בשם ד׳ אל עולם באזני כל האנושיות, שאז נראה שאין לנו דבר שיהיה מונע את הקשר הנפלא של פרטיות הפרטים אל גדולת הכלל, היותר כולל ויותר נשגב.

ועל-כן קודם לכל תקן משה את ברכת הזן בשעה שירד להם המן לתקנתם וקיומם החמרי הפרטי. אמנם דור המדבר הוא ההכנה הכוללת והנשגבה לכל המסיבות האדירות, שנולדו ושעתידין להולד בעולם ע״י ישראל, וע״י ההנהגה הנסית שבו, והמון האמתיות שנתגלו על ידה, הוארה הדרך לכל אותן התוצאות העתידות, ולכן הי׳ המן מתגבר עד שיהיו רואים אותו ויודעין ממנו מלכי מזרח ומערב (יומא ע״ו.), שבקיום האומה כשלעצמה באין לה אמצעי-הקיום הטבעיים הפשוטים היתה ההכנה לישר לב עמים רבים לדעת את ד׳, אבל כאן המטרה הראשונה מוכרח להיות הקיום הגופני הפרטי, שמבלעדיו אין חומר במה לבנות צורות וכללים, והוא הנהו הערך הגלוי הראשון בסדר ההנהגה והברכה.

אח״כ עלינו מזה, שנכנסנו לארץ, ובאנו אל מצב העסק והטפול של הקיום הכללי הגופני, ותקן יהושע את ברכת הארץ כשנכנסו לארץ, שבאנו אל המדרגה השני׳ ממעלות ההתקדמות הדרושה לנו. אח״כ דוד ושלמה תקנו ״בונה ירושלים״, שכבר בא הזמן לכונן הצורה הרוחנית הכללית לכלל האומה ומרכזה. דוד תקן ״על ישראל עמך ועל ירושלים עירך״, היינו ההשתדלות הרוחנית עבור ישראל עצמם, במה שכל ישראל יתאגדו ע״י ירושלים לעם אחד בצורתם הרוחנית, ובזה נשלמה המטרה הרוחנית הלאומית הפרטית, ושלמה תקן ״על הבית הגדול והקדוש״, על המטרה העליונה הרוחנית הכללית. כמו שאמר ביסוד הבית ״למען דעת כל עמי הארץ כי ד׳ הוא האלהים אין עוד״.

ע״כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב, ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב אל השלחן אשר לפני ד׳, אמנם אל יפול לבבו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא, אשר בחר בו ד׳ להיות לאור עולם, ואל יתיאש מרוממות הסגולה הפרטית של כנסת ישראל מיראתו שע״י בטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג״כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול גם התקוה הכללית היותר רוממה.

על-כן תקנו ביבנה ״הטוב והמטיב״ כנגד הרוגי ביתר, שהיו סימן לדורות, כי ע״י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה, והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים, מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתנו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה, שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בוא תבוא בזמנה, וזאת היא דוגמת הקבורה, המורה על שמירת ישני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, וכן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים.

וזהו הטוב לעצמנו שלא הסריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית, ולא זו בלבד כי גם לא תגע באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו, והמיטיב שנתנו לקבורה, עד עת קץ, שיעמדו לגורלם הנשגב. והכל הולך אל הכלל הגדול של קשר הקדושה ורוממות הנפש, שראוי להמצא ברגשי לב כל אדם מישראל, בבואו לשבת על שולחנו, שאין עצם הגלות ומראהו האיום מערבב כלל את אור האמת, שיצא כנגה צדקנו וישועתנו כלפיד יבער, ולאות ומופת מגמתנו העליונה כבר הננו מבארים ביסוד התחלת המעלה של ההודאה על הקיום הפרטי, כי לבבנו מרגיש טוב ד׳ על כל בריותיו, ועל מה שזן את העולם כולו אנחנו מודים לו, עד שאנו באים לסדר את הדרכים המובילים את המזון לתעודתו השלמה ע״י העבודה המסורה בידינו.

ברכות מח ב

אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה.

דברים ג, כג – כה

וָאֶתְחַנַּן אֶל־יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת־עַבְדְּךָ אֶת־גָּדְלְךָ וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי־אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן:

ברכות לב א

דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. מנלן - ממשה דכתיב ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא; וכתיב ה׳ אלהים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו׳.

על הראיה החיובית של חכמי יבנה, גם את האדם באשר הוא, נוכל ללמוד מדברי התלמוד:

ברכות יז א

מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

---

נשלח על ידי: mbiegel53
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עין טובה מברכת המזון

עין טובה גם בעת צרה

ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך

בפרשתנו מצווה אותנו התורה לברך את ״ברכת המזון״ לאחר האכילה. מצווה זו תיקן משה לבני ישראל כאשר ירד להם מן מהשמיים. משה תיקן את הברכה הראשונה ״ברכת הזן״. כמו כן תיקן להודות לה׳ על הארץ הטובה (כאשר יכנסו לארץ). אכן יהושע תיקן את ברכת הארץ לאחר שנכנסו אבותינו לארץ. לאחריהם באו דוד ושלמה ותקנו את ברכת ירושלים ובית המקדש. דוד תיקן את הברכה על ירושלים כשקבע בה את בירת הממלכה, ושלמה את החלק בברכה שמודה על בנין בית המקדש. לאחר חורבן בית המקדש השני תקנו חכמי יבנה את ברכת הטוב והמטיב, כאשר נתנו הרומאים רשות להיכנס לחורבות העיר ביתר ולקבור את גופות החיילים והתושבים שבה.

הסיבה לתקנה זו של משה היא כי כאשר האדם אוכל ושובע הוא מרגיש טוב ועלול להתכנס בתוך עצמו ובהנאתו הפרטית. במצב זה האדם מתחבר לחומריותו הבהמית. לכן חשב משה שיש צורך לאדם לזכור את בורא העולם שנתן לנו את המזון. בברכת המזון האדם פונה לה׳ כדי להתחבר מחדש לכוחות הרוחניים שבו כדי שלא ישקע בחומריות. הדרך להתעלות זו היא בחיבור של האדם לכלל. כאשר האדם מתחבר בתפילתו לכלל ישראל הוא מתנתק מחומריותו האישית, ומתעלה לרמה רוחנית. כך בימי יהושע עם הברכה וההודיה על הכניסה לארץ וההתיישבות בה. לאחר מכן עם ההתחברות לברכת ירושלים בירת הממלכה, בימי דוד וההתחברות לבית המקדש בתקופת שלמה, בברכת ירושלים.

לאחר שהעם הגיע לשיאו בהקמת מלכות בית דוד ובהקמת המקדש, הפכה ההודיה לתפילת בקשה. כאשר ראו דוד ושלמה את העם בשיאו חששו מאד שהעם לא יצליח להתמיד בכך לכן תקנו את ברכת ירושלים והמקדש כתפילת בקשה מאת ה׳. ״רחם נא ה׳ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. ״

כמו במבנה תפילת עמידה כך גם מבנה ברכת המזון, לאחר ברכות ההודיה באה ברכת הבקשות. כפי שלמדנו מתפילות התחנונים של משה שביקש להיכנס לארץ.

משה פותח את תחנוניו בשבחי ה׳ ״ה׳ אלוקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה״ וכו׳ ורק אחר כל הוא מתחנן: ״אעברה נא ואראה את הארץ הטובה״ וכו׳. כך גם תקנו חז״ל את תפילת העמידה. שלוש ברכות ראשונות שבחי ה׳ ורק לאחריהן באות ברכות הבקשות.

כמו בתפילת עמידה המסתיימת בברכות הודיה: כך גם סיום ברכת המזון בברכת הודיה: ברכת הטוב והמטיב.

על מה אפשר להודות לה׳ בתקופה של חורבן וגלות?

למדו אותנו חכמי יבנה, לימוד לדורות. יש למצוא בכל מצב קשה נקודה חיובית ועליה להודות לה׳. רק עם שיודע לחפש נקודה חיובית גם במצבים קשים הוא עם שישרוד ויוכל להיבנות מחדש.

לכן חפשו חכמי יבנה ומצאו נקודה חיובית בכך שגופות החללים בביתר לא הסריחו למרות שעמדו בחום השמש ימים רבים. ונקודה חיובית נוספת כאשר זכו להביאם לקבר ישראל.

יוצא אפוא שהברכות מהן מורכבת ברכת המזון מלמדות אותנו:

1. להודות לה׳ על כל הטוב שהעניק לנו בחסדו. ומתוך העונג הפרטי להתחבר לכלל ישראל. ולהשתמש בכל הטוב למען העם. 2. כאשר אנו מחוברים לעם ומגיעים לשיא הצלחותינו להתפלל שלא נתדרדר. 3. למצוא גם בתקופות קשות של העם נקודות שמחה ולהודות עליהן, מתוך אמונה בגאולת עם ישראל.

עולת ראיה א עמ׳ שסא – שסד

החוט החורז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים את אושרם בתוך הכלל הגדול. על כן בהיות האכילה יכולה להשפיל את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו בה מראש, בעצת ד׳, הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל. אמנם סדרי הבנין הכללי צריכים להיות מותחלים מהפרטים, וראשית הכל צריך הקיום הגופני הפרטי, ואחריו הקיום הגופני הכללי, ואחרי שעלו בידנו שתי אלה אנו צריכים להתחיל את התיסדות צורתה הפרטית, של האומה, בערכה לעצמה, לקיומה וצביונה, ואח״כ תגיע עד הצורה הכללית, בערכה לכל המון גויים ברואי בצלם אלהים.

אמנם במשך הגלות הלב חרד אל אלה התעודות, אחרי שהננו נדכאים בהמון צרות ופיזורים נוראים, שלא תפסד, חלילה, הצורה הפרטית מהאומה, ועמה יחד תאבד, חס ושלום, התקוה הגדולה שעתידה על ידה להיות בקץ הימים אל כללות האדם. אבל מובטחים אנחנו על שמירת צורתנו הפרטית גם אם נחשבנו כמו חללים, בכל זאת תחיינו רוח ד׳, ועמה יחד תתרקם בסתר התעודה הנפלאה, שתצא אל הפעל בקץ הימים, לקרא בשם ד׳ אל עולם באזני כל האנושיות, שאז נראה שאין לנו דבר שיהיה מונע את הקשר הנפלא של פרטיות הפרטים אל גדולת הכלל, היותר כולל ויותר נשגב.

ועל-כן קודם לכל תקן משה את ברכת הזן בשעה שירד להם המן לתקנתם וקיומם החמרי הפרטי. אמנם דור המדבר הוא ההכנה הכוללת והנשגבה לכל המסיבות האדירות, שנולדו ושעתידין להולד בעולם ע״י ישראל, וע״י ההנהגה הנסית שבו, והמון האמתיות שנתגלו על ידה, הוארה הדרך לכל אותן התוצאות העתידות, ולכן הי׳ המן מתגבר עד שיהיו רואים אותו ויודעין ממנו מלכי מזרח ומערב (יומא ע״ו.), שבקיום האומה כשלעצמה באין לה אמצעי-הקיום הטבעיים הפשוטים היתה ההכנה לישר לב עמים רבים לדעת את ד׳, אבל כאן המטרה הראשונה מוכרח להיות הקיום הגופני הפרטי, שמבלעדיו אין חומר במה לבנות צורות וכללים, והוא הנהו הערך הגלוי הראשון בסדר ההנהגה והברכה.

אח״כ עלינו מזה, שנכנסנו לארץ, ובאנו אל מצב העסק והטפול של הקיום הכללי הגופני, ותקן יהושע את ברכת הארץ כשנכנסו לארץ, שבאנו אל המדרגה השני׳ ממעלות ההתקדמות הדרושה לנו. אח״כ דוד ושלמה תקנו ״בונה ירושלים״, שכבר בא הזמן לכונן הצורה הרוחנית הכללית לכלל האומה ומרכזה. דוד תקן ״על ישראל עמך ועל ירושלים עירך״, היינו ההשתדלות הרוחנית עבור ישראל עצמם, במה שכל ישראל יתאגדו ע״י ירושלים לעם אחד בצורתם הרוחנית, ובזה נשלמה המטרה הרוחנית הלאומית הפרטית, ושלמה תקן ״על הבית הגדול והקדוש״, על המטרה העליונה הרוחנית הכללית. כמו שאמר ביסוד הבית ״למען דעת כל עמי הארץ כי ד׳ הוא האלהים אין עוד״.

ע״כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב, ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב אל השלחן אשר לפני ד׳, אמנם אל יפול לבבו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא, אשר בחר בו ד׳ להיות לאור עולם, ואל יתיאש מרוממות הסגולה הפרטית של כנסת ישראל מיראתו שע״י בטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג״כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול גם התקוה הכללית היותר רוממה.

על-כן תקנו ביבנה ״הטוב והמטיב״ כנגד הרוגי ביתר, שהיו סימן לדורות, כי ע״י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה, והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים, מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתנו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה, שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בוא תבוא בזמנה, וזאת היא דוגמת הקבורה, המורה על שמירת ישני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, וכן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים.

וזהו הטוב לעצמנו שלא הסריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית, ולא זו בלבד כי גם לא תגע באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו, והמיטיב שנתנו לקבורה, עד עת קץ, שיעמדו לגורלם הנשגב. והכל הולך אל הכלל הגדול של קשר הקדושה ורוממות הנפש, שראוי להמצא ברגשי לב כל אדם מישראל, בבואו לשבת על שולחנו, שאין עצם הגלות ומראהו האיום מערבב כלל את אור האמת, שיצא כנגה צדקנו וישועתנו כלפיד יבער, ולאות ומופת מגמתנו העליונה כבר הננו מבארים ביסוד התחלת המעלה של ההודאה על הקיום הפרטי, כי לבבנו מרגיש טוב ד׳ על כל בריותיו, ועל מה שזן את העולם כולו אנחנו מודים לו, עד שאנו באים לסדר את הדרכים המובילים את המזון לתעודתו השלמה ע״י העבודה המסורה בידינו.

ברכות מח ב

אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה.

דברים ג, כג – כה

וָאֶתְחַנַּן אֶל־יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת־עַבְדְּךָ אֶת־גָּדְלְךָ וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי־אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן:

ברכות לב א

דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. מנלן - ממשה דכתיב ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא; וכתיב ה׳ אלהים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו׳.

על הראיה החיובית של חכמי יבנה, גם את האדם באשר הוא, נוכל ללמוד מדברי התלמוד:

ברכות יז א

מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

---

נשלח על ידי: mbiegel53
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עקב - לא על הלחם לבדו1

"לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ" / לפרשת עקב

ביטחון בה'

דברים ח, ג

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.

אברבנאל, פרשת עקב

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם - כלומר שאין חיי האדם קצובים ומסודרים כפי המנהג הטבעי, וכפי המזון המסודר המוגבל והמורגל אצל הנודע, אבל הכל כפי רצונו. וחיי האדם אפשר שיתרבו מבלי המזון הנהוג, ועם רוב העמל כשנקיים המצוות. וגם לא בלבד נעשה נס בבריאות חיי הגופות, כי גם במלבושים שאין בהם רוח חיים נעשה הנס שלא בלו מעליהם, ואיך יכלה הגוף ויחלה בהיות שמירת השגחתו עליו? !

דעת זקנים מבעלי התוספות דברים ח, ג

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו - ולא תשים ביטחונך על הלחם ועל המזונות, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם - על כל מצוותיו וחוקיו שיצאו מפיו יחיה האדם, והם יתנו לך חיים בעולם הזה ולעולם הבא.

לימוד תורה בלי טרדות גשמיות

פנים יפות [ר' פנחס הורוויץ] שמות טז, ד

"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם… לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי" - הנה אמרו חז״ל (מכילתא בשלח טז, ד): לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. עניינו, כי השגת התורה לאמיתה היא על ידי דבֵקות הנשמה בשורשה העליון מבלי טורד בצורכי הגוף. ומזה הטעם אחז״ל (שם) שנתאחרו במדבר כדי שישיגו התורה בלי טורד מזון ולבוש, ולא יפנה מחשבתו בשום דבר אלא בחכמת התורה לבד. והיא הייתה בקשת יעקב "ונתן לי לחם" וגו'.

והוא עניין מה שאמר הכתוב: ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו' כי על כל מוצא וגו', דהיינו שעיקר חיות האדם הוא בשביל השגת התורה שהוא מוצא פי ה'.

והוא עניין מה שאמר דוד המלך ע״ה (תהלים סא, ח): "יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים, חֶסֶד וֶאֱמֶת - מַן יִנְצְרֻהוּ", והוא בהתנדב לב ישראל לישב לפני אלהים, דהיינו דביקות נשמתם בשרשה העליון, עוד ישפיע לו הקדוש ברוך הוא צרכיו מבלי טורח, וכמו שאמרו חז״ל (אבות פ״ג מ״ה): כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול דרך ארץ. והוא חסד של אמת מהקב״ה להאכילו מן, כמו שהאכיל לישראל מן במדבר, וזה שאמר: "חֶסֶד וֶאֱמֶת - מַן יִנְצְרֻהוּ". ואם יזכו ישראל - מלאכתן נעשית ע״י אחרים.

ברכה ותפילה לפני האכילה

פני יהושע ברכות כ ע״ב

אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל כו' והם מדקדקים עצמם עד כזית ועד כביצה - לכאורה יש לתמוה וכי לא היה להקב״ה להזכיר שום דקדוק וסייג לישראל אלא בענין ברכת המזון, והלא הרבה יותר גדרו גדרים וסייגים מן העריות והרבה כיוצא באלו.

והנראה לענ״ד בזה… משום דבריש פרק כיצד מברכין (לה ע״ב) רמינן קראי אהדדי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב והארץ נתן לבני אדם, ומשנינן לא קשיא כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה, ואמרינן נמי התם כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל. והשתא אתי שפיר, דמאחר שמדקדקים בברכת המזון - הרי להם לבדם ניתנה הארץ ומלואה ולא לזרים, ומשלהם נותן להם ואין זה נשיאת פנים. וכל שכן במה שמדקדקים עד כזית ועד כביצה כצדיק האוכל לשובע נפשו, אם כן מראים בעצמן כאילו לא לאכילה נתכוונו אלא משום הברכה, כדכתיב: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה', והיינו הברכה שמזכירין שם שמים בברכה, ובשביל כך ראויים הם לישא להם פנים.

בעל שם טוב [על התורה], פרשת עקב, אות ב

איתא בספר ליקוטי תורה מהאר״י ז״ל, דהחוקרים הקשו מאין הוא חיות הנשמה, דאין הדעת נותן שיהיה חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמי, ואין לומר דהנשמה יכולה לחיות בלי מזון כמו מלאך, דאם כן מה טעם אם עובר אדם ושוהה כמה ימים בלא מזון ימות ברעב, והמיתה הוא פירוד הנשמה מן הגוף, וקשה מה טעמא תצא הנשמה מחמת מניעת אכילה, כיון שאינה נהנית ממנה, ונבוכו הרבה בזאת החקירה.

ותירץ האר״י ז״ל שהיו סכלים ולא ידעו בשורש הבריאה, דאמרו רבותינו ז״ל (אבות פ״ה מ״א): "בעשרה מאמרות נברא העולם", פירוש, על ידי המאמרות עצמן נתהווה הכל, דמאמרו של הקב״ה מרום וקדוש, ותיכף כשאמר הקב״ה 'יהי רקיע' נתהווה הרקיע, וכמו שנאמר (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו", ונכנס המאמר ההוא בחיות פנימי להחיות הרקיע כל ימי עולם שיעמוד כמו שנאמר (תהלים קיט, פט): לעולם ה' דברך נצב בשמים… וכשנוטל אדם פרי או דבר מאכל ומברך עליו בכוונה ואומר: ברוך אתה ה' - כשמזכיר את השם, מתעורר אותו החיות שעל ידו נברא הפרי ההוא, כי נברא הכל על ידי ה', ומוצא מין את מינו וניעור, וזה החיות הוא מזון הנשמה. וכל זה במאכלים המותרים וכשרים שציווה הקב״ה להעלותן מגשמיות לרוחניות.

וזהו שאמר הכתוב "כי לא על הלחם לבדו" - פירוש בזמן שהוא לבדו גשמיות, בלי התעוררות הרוחני בו. "יחיה האדם" - פירוש, הנשמה שנקרא 'האדם' בה״א הידיעה, כי הגוף נקרא בשר אדם והנשמה נקרא האדם (זוהר ח״א כ ע״ב). "כי על כל מוצא פי ה'" - כשאתה מוציא השם בכוונה על ידי הברכה שברכת עליו, שעל ידי זה מתעורר בו הרוחניות, ומזה יחיה האדם, שהוא הנשמה, שניזונה מרוחניות המאכלים.

יערות דבש [ר' יהונתן אייבשיץ], חלק א, דרוש א

ברכת השנים - בזו יש לאדם להתפלל על מזונותיו, כי האוכל בלי תפילה תחילה על מזונותיו, ממש מזונותיו לחם מגואל. והרב החסיד איש אלהים מהרמ״ק ז״ל החמיר שלא לתקן צורכי אכילה טרם התפלל על מזונותיו.

ולכך ראוי בתפילת שחרית עכ״פ לשום אל לבו לה' שיטריף לו לחם חוקו בהיתר ולא באיסור, כי אם יש נדנוד איסור במזון - מטמא כל גופו ואין בו מזון לנשמה, אבל אם המזון כולו בהיתר - יש בו מזון לנשמה, כי מעלה כל ניצוצות שיש במאכל, כדכתיב: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'. ולכן יתפלל אדם מאוד בכוונה, שיהיה המזון מסטרא דדכיא וטהרה.

לימוד תורה בשעת האכילה

מגיד מישרים [ר' יוסף קארו], פרשת עקב

ה' עמך וכו' רק כי תדבק בי וביראתי ובמשניותיי לא תפריד מחשבותיך אפילו רגע אחד, ותמאס הנאות העולם, והיזהר מלהתענג במאכל ובמשתה רק כאשר הורתיך. ואחר שזכית להיות כל כך בתענית ראוי לך להתנהג בקדושה ובטהרה.

וכשאתה אוכל, על כל לעיסה ולעיסה הרהר בדברי תורה, ובכן יהיה המאכל קדוש דוגמת הקרבן. וזהו שאמר: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" וגו', כלומר כשהאדם אוכל לבד לחם בלא דברי תורה - לא יתפרנס ויחיה בכך. אבל תדע במה יחיה האדם ויתפרנס - על כל מוצא פי ה', כלומר כשבשעת אכילה יהרהר בדברי תורה שהוא מוצא פי ה' יחיה האדם, אז יחיה אדם ויתפרנס במעט שיאכל, שיתברך המזון שבמעיו על הרהורו בדברי תורה.

של״ה, שער האותיות, אות ק' - קדושת האכילה (ב)

כבר ידעת שאין לנו מאכל ומשקה יותר משובח מבאלו שבעה מינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ובכולהו משערין בהם דברים שהן גופי התורה כנזכר, לרמוז אל הנזכר בסמוך, שכשיאכל האדם משבעת המינין 'חטה ושעורה' וגו' שהן כלל כל המאכלים והמשקין, לא יתכוון האדם במאכלן אל מילוי הבטן מחיטה ושעורה חומרי, שהגוף נהנה מהן ואין הנשמה נהנית מהן, רק אל חיטה ושעורה רוחני שהנשמה נהנית מהן.

והוא, שייתן דבריו לשיעורין, רצוני לומר שיחשוב על כל לגימא ולגימא הלכתות השיעורין היוצאים מזה הפסוק, שכל הפסוק הזה נאמר לשיעורין כדלעיל, ומתוך כך יבוא לזכור גם כן שאר דברי תורה וממילא רווחא שמעתתא, כי מצוה גוררת מצוה. וזהו שכתוב 'כי לא על הלחם לבדו' וגו', רצה לומר לחם לבדו הוא הלחם החומרי, 'כי על כל מוצא פי ה'' - והוא הדברי תורה אשר ידבר או יחשוב האדם בסעודה בשעה שהוא לועס המאכל, 'יחיה האדם' החיים האמיתיים.

יערות דבש [ר' יהונתן אייבשיץ], חלק ב דרוש טז

והנה אתם בניי, בעו״ה אין אתנו יודע עד מה בענין כוונת אכילה לכוון על בוריה בסודות נעלמות, ובמופלא מכם אל תדרשו. אבל לבל ח״ו תהיה לכם האכילה לרוע לגרור גריר ולמעט כח שכינה עליונה אשר ממנו אנו חיים. הבו לנו עצה.

והיא, ראשון - מבלי להתקוטט כלל בתוך סעודה או להיות כועס, כי אם בסעודה יהיו הכל בטוב ובשלום, ואז ברכת ה' שורה… ושנית - שתהיה כל מחשבתו בתוך אכילה בדברי תורה וחכמה ומוסר, ואז יונעם לו ותהיה אכילה לשם שמים, כי הכל הולך אחר המחשבה. והשלישית - ליתן מכל אכילה לעניים, ובזו אין חלק רע יוכל לשלוט בו לגרור גריר, ואדרבה על ידו נכנע, והנשמה גוברת ומבררת לנפשו הרוחני. וזו היא תכלית עצה טובה, מבלי לאכול דבר מבלי נתינת עני.

אכילה רוחנית

של״ה, שער האותיות, אות ק' - קדושת האכילה (א)

וכתב בראשית חכמה (שער הקדושה פט״ו, אות ב-ג): כן האוכל מדברים המותרים, ואכילתו לשם שמים, שורה רוח צד הקדושה והטהרה, והנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה, והיינו 'צדיק אכל לשבע נפשו' (משלי יג, כה). כי לפי פשוטו קשה, מאי 'לשבע נפשו', שהרי הנפש היא רוחנית. אלא הענין, שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה. (עכ״ל ראשית חכמה).

ודבר זה מצאתי יותר מבואר (לקוטי תורה פ' עקב) בשם האלהי האר״י ז״ל, שפירש הפסוק 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם': כבר חקרו הפילוסופים, לידע סיבת חיבור הנפש בגוף על ידי אכילה, וכי הנשמה בת אכילה היא? ! ולא עלתה בידם לידע הסיבה. אבל הרב ז״ל הנזכר לעיל אמר, אין לך דבר שאין בו צד קדושה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה פ״י ס״ו), אין לך עשב מלמטה, שאין לו מזל מלמעלה המכה בו, ואומר לו 'גדל'. הכוונה, כח ההשפעה הבאה מלמעלה, כמו שכתוב (הושע ב, כג) '[אענה] נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ', נמצא כל מאכל בעולם, הוא מעורב בגוף ונפש. המאכל הנגלה הוא גוף, וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו לאמר 'גדל', זהו הנפש שלו. וכשהאוכל אוכלו, אז על ידי האכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים, כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל, והגוף מהגוף. וזהו שכתוב 'כי לא על הלחם לבדו', רצה לומר 'לא על הלחם לבדו' הנגלה לנו 'יחיה האדם', דזה אינו, דאם כן מה תועלת להנפש מזה, אלא 'על כל מוצא פי ה'', רצה לומר, שיש למוצא הלחם פי ה', דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוצה ויגדל, על זה 'יחיה האדם'. וזה הפירוש הוא פירוש מופלא.

וכתב ראשית חכמה (שער הקדושה פט״ו, אות ג) וזה לשונו: לכן ראוי להחמיר האדם על עצמו במאכל עצמו, שלא יהיה בו צד איסור כלל, שהרי יחזקאל הנביא היה משבח עצמו, שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, אפילו שהיא מותרת, כיון שנפל בה ספק איסור, כמו שאמרו רבותינו ז״ל בפרק אלו טריפות (חולין לז ע״ב) על פסוק (יחזקאל ד, יד) 'ולא בא בפי בשר פגול'. כל שכן אם יהיה במאכל עצמו צד איסור, שראוי להתרחק ממנו.

פרדס יוסף החדש דברים ח, ג, אות נו

וכ״ק אדמו״ר בעל הפני מנחם מגור זצ״ל אמר דמאכל אותיות מלאך, שיכול האדם ע״י אכילה כראוי להתעלות לדרגת מלאך, ויכול חלילה להיות הפוך, והכל תלוי בכוונה בעת הברכה והאכילה.

לא לאכול 'לבדו'

בת עין [ר' אברהם דב מאווריטש] דברים פרשת עקב

ולזה מרמז הכתוב כי לא על הלחם לב״דו יחיה האדם וגו' - פירוש לא על בחינת לחם כזה שיהיה רק לב״דו ולעצמו בלבד אבל לא לאחרים, כי לא על בחינת עבודה כזו יחיה האדם באמת, כי אין זה שלמות העבודה כנ״ל. כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם - ר״ל רק כאשר יגיע לבחינה זאת שירצה שכל מוצא פי ה' יעבדו אותו ית' וימלאו רצונו ית' - אז יחיה האדם, שתהיה עבודה כזו חיות ממש אצלו להחיותו בחיים רוחניים. שנזכה לזה אמן כן יהי רצון.

לא להסתפק רק בלחם

פרדס יוסף החדש דברים ח, ג, אות נה

על הלחם לבדו. כ״ק אדמו״ר בעל הפני מנחם מגור זצ״ל דקדק מה הלשון: לבדו, ופירש דר״ל שלא תאמר שרק עפ״י מוצא פי ה' שיש בלחם לבדו, עפ״י זה לבד יחיה האדם, לא כך הוא, אלא רק עפ״י מוצא ה' שיש בכל הבריאה - רק עפ״י כל זה יחד יחיה האדם עכ״ד ודפח״ח.

עין אי״ה, מסכת פאה, כו

כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש - כדי שתתן טעם בפירות.

יחש ארץ זבת חלב ודבש להבטחת האבות היא מכוונת מאד. כי לעם שפל אין צריך הרחבת החיים, ועוד תזיק לו ברכת הטבע היתירה והדגושה, שתתנהו לנום בחיק עצלות באשר אין לו מעורר הכרחי, או שתוציאהו לתרבות רעה. אבל עם נעלה וגוי קדוש - ראוי הוא שיחיה חיים של הרחבת הדעת, לא על הלחם לבדו כי אם על כל ברכת ד', חיי התענוג הנלקח לתעודת רוממות הנפש, הוא מרומם גוי.

על כן, לאות על מצב ישראל הרם שלסוף כל סוף יגיעו אליו, באה ההבטחה כי ארצם תהיה ברוכה ארץ זבת חלב ודבש. ובזאת נתבשרו האבות שיהיו בניהם אנשים רמי מעלה, שברכת ד' הרוחנית תתגבר בהם ע״י חיי השלוה והעידון. אף על פי שבאשמת הדורות שהרעו בחירתם נתקיים בעווננו "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים", מכל מקום זאת היא מחלה עוברת, ויתעכל הרע ע״י צירוף הגליות וכור הצרות שעברו עלינו. אבל הגוי שנוצר לגדולות יישאר על אופיו, להיות מלא זיו החיים, ועם הנוצר לחכמה ודעת להפיץ אורה ובינה רבה בעולם, אי אפשר לו שיחיה חיים של צמצום באין דבר המרחיב דעתו.

על כן 'זבת חלב ודבש' היא גזרה להקיש על יתר נועם החיים כפי הדרוש לנפש גדולה של עם הוגה דעות ופונה רק למעלה. וכן אמרו חז״ל שדבש וכל מיני מתיקה מרגילין את הלשון לתלמוד תורה. על כן יסוד 'ארץ זבת חלב ודבש שנשבעת לאבותינו' אינו מציין רק את הריבוי הכמותי של העושר החומרי, שעדיין אין בו מפורש היתרון של העם הצריך לברכה זו, כי אם היתרון האיכותי - שתתן טוב בפירות, כלומר טעם נאה וערב מעדן את הנפש ומשמחה.

זהו דבר גדול ועיקרי בעם אשר פנייתו היותר אדירה היא לשלמותו הרוחנית, השכל וידע את ד', שזאת היתה מגמת שבועת ה' לאבות.

---

נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

דין ברכת המזון כאשר אכל ביום ובירך בלילה🔥 מומלץ לצפייה!

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב רותם שנירר

---

נשלח על ידי: רותם שנירר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

פרשת עקב תשפד

עקב פרשת – ברכת המזון והתיישבות בעזה

ברכות ממנו נהנים שאנחנו דבר על הברכות הן הנהנין. ברכות — שלושה סוגי ברכות יש לנו: ברכות השבח וההודאה — הן ברכות המשבחות את הקב״ה על דברים מסויימים, כמו על שחונן לאדם דעת, כמו על הים הגדול וההרים הגבוהים, וכהנה רבות לדוגמה. סוג שלישי של ברכות הן ברכות המצוות — המורות שהדבר שאנחנו עושים נעשה בגלל מצוות ה׳ עלינו, ולא כדבר צדדי. לדוגמה — הדלקת נרות שבת, ולא בשביל לגרש שדים.

הדבר המעניין הוא שכל הברכות שתיקנו לנו חכמים הן מצווה. ומהי הברכה היחידה שהיא מן התורה? זו ברכה אחת, וברכה זו קשורה לשבחה של ארץ ישראל. בוא נקרא את ההקשר שבו מופיעה מצווה זו — ברכת המזון:

״וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ. כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן. אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל. אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. ״

מה הקשר בין האוכל שאנחנו אוכלים לארץ ישראל? וכי אדם שנמצא בחו״ל לא מברך ברכת המזון? נסביר — האוכל הוא תודה לאדם למי שנתן לו את האוכל.

מה מטרת הברכה? בברכות השבח — לזכור מי נתן לנו את האוכל. בברכות הנהנין — לזכור מי נתן לנו את כל יופי הבריאה. במצוות — לזכור את מטרת המעשה שאנחנו עושים. אם אכלת ושבעת, ממש אתה יכול לעשות מזה ״צימעס״. הבן שחי מזכיר על הסדר — באכילתו ממש ניצל הוא את העובדה שאכל, כדי בעבר זכרנו שדי עושים. חי איש הבן לא הכיר את כל התחכומים להתעלות. רבות מעלות בשמים ביראת ואהבת ה׳ — שהתורה, הברכה היחידה מן התורה, לא רק לברך כביכול ״לחמניות מזונות״, שמביאים על המזבח, המקדש, והגאולה השלמה מתפללים על בית.

בכל אופן, אתה יכול לאכול ולהיות כך כל כך ״מלא״ מעצמך, עסוק רק בהנאת כריסך, ושוכח מי נתן לפניך את האוכל המשובח הזה השבוע. עשירה גויה שטסה פירסמה על שיגעון זה — לאכול כדי לאכול עוגה שהיא אוהבת באיזו מדינה אחרת וחזרה במטוס. כמה יכול אדם להיות מכור להנאותיו שלו? אין כדוגמה שאפשר להגיע לשם. אבל גם אפשר להגיע לשבח הגדול לה׳ על אשר נתן לנו.

אז מה אני מבקש לזכור בברכת המזון? ישנן ארבע ברכות בברכת המזון:

1. הברכה הראשונה היא ברכה שתיקן משה רבינו עליו השלום — הזיכרון הפשוט שה׳ זן ומפרנס אותנו. ברכה שיסודה הוא מאדון השלום! אדם המברך ברכת המזון מברך ומכיר שהוא אכל. לא פחות! למשה רבינו עליו השלום, שלא זכה להיכנס לארץ ישראל, לא היה האוכל שאכל רק האוכל. חז״ל שציוונו.

2. והברכה השניה שתיקן יהושע בן נון שנכנס לארץ — ברכת הארץ. ״על הארץ ועל המזון״. מה הקשר בין ארץ ישראל לבין האכילה?

ישנו הבדל בניסוח בברכה מעין שלוש בין הספרדים לאשכנזים. ״…והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה, ונאכל מפריה [ונשבע מטובה] ונברכך עליה בקדושה ובטהרה. ״

התכלית היא לא רק הברכה, אלא גם האכילה. אם אדם מברך על האוכל ולא אכל — לכן, אם אדם זכה ואכל בארץ ישראל וגם ברך — זה דבר עצום. למה הסיבה גם את זה? הברכה מזכירה לנו לא רק את נותן האוכל, אלא גם למה?

לשוב לארצו, לזרוע, לקצור, לבנות מדינה פיזית, גשמית, מנת על להקים, ולאכול, והכל מתוך קודש וקדושה. לכן גם ברור למה הברכה השלישית מגיעה:

3. ברכת בונה ירושלים — מתקניה דוד ושלמה, מייסדי בית דוד. היא אינה רק מזכירה לנו את הבורא יתברך ויתעלה. ברכת המזון היא ברכת אבטיפוס. היא אינה רק מזכירה לנו [הזן, את] כל הלאומי הוא. [על הארץ] הקומה הגשמית ולהקים לארץ לעלות ולהקים את הקומה הרוחנית [בונה ירושלים].

השבוע קיבלתי תגובות [דהיינו חמות] נזעמות על כך שהעזתי לומר שנשוב לגור בעזה בקרוב. כך כל כך לא הבנתי מה יש לזעום. וכי אני ראש הממשלה או מישהו ממשריו שאני מחליט אם ואיזה אופן יקרה זה. אבל הממשלה תחליט לשוב בשלב מסויים, כי זו הבטחה מאת ה׳, שגם חבל הארץ היפהפה הזה יהיה מיושב על ידינו. ואנחנו צריכים לרצות בכך, ואני רוצה!

האם אני חושב שזה ריאלי? כבר אמרתי לכם אינספור פעמים — עם ישראל הוא עם לא ריאלי. כל התלאות שעברו עליו, עצם קיומו, וכל מלחמות ישראל מאז קום המדינה ובטח ביחס לתכנון אויבינו — לא ריאלי. אפילו בכניסה הרגלית לעזה ואחר כך מה שנעשה בסופו של דבר בעוטף — לא ריאלי לגמרי. ב׳צוק איתן׳ אמרו לנו שתמרון קרקעי פירושו לפחות 100 הרוגים ביום. עם כל הכאב על כל אחד ואחד מבניו של הקב״ה שנספה, אנחנו לא קרובים למספר הזה. המספר הזה, לדברי המומחים, הוא ה״מספר הריאלי״ — המציאות כלל לא ריאלית.

כשאני מברך ברכת המזון, אנסה להיזכר בשביל מה אנחנו כאן — בארץ ישראל. בשביל מדינה מוסרית, ערכית, קדושה, שהיא ממלכת כהנים וגוי קדוש, להראות לעולם איך נלחמים במוסריות ולהראות לעמים איך. עדיין לנו יש הרבה לאן לשאוף [רמז: הסיוע לחמאס] ואיך מקיימים — הכותב עסוק בימים אלה בשמירה על הגבול דרכו נכנס — אומה מחוברת לה׳ יתברך בעבותות אהבה ושמחה.

וישנה עוד ברכה אחת — הטוב והמטיב, שמדברת על נחמה, כבוד לאומה שאחרי שהרגו ורצחו בנו בצורה מזעזעת. יש לנו נחמה פורתא קטנה, כשיש שזוכים לקבר בישראל בימינו. אנו מחכים לעוד 109, בין חיים ובין אלה שיזכו, שישובו לביתם לקבורה. וזו תהיה תשובה קטנה על חילול השם הגדול שנעשה בטבח המזעזע בביתר ובעוטף.

רבותיי היקרים, אני מדבר על סעודה שלישית. אבל לא — רק אל תמהרו ״לוותר״ על ברכת המזון כי היא לוקחת חמש דקות במקום שלושים שניות. להיפך — תשתדלו לנצל את ההזדמנות, שאתם אוכלים לחם, כדי להיזכר מי אנחנו, מה תפקידנו, ומי ה׳ בשבילנו — ולקיים מצוות עשה מן התורה: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. ״

שבת של

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סדר שבועי - שיעור מספר 15 - י שבט תשפד [לקאת בשלח - שלוש סעודות ומיני תרגימה בסעודה שלישית]

חובת תרגימא ומיני בפת שלשית סעודה │ טבדי בנימין הרב

הסוגי המרכזית ה של בסעודה קידוש על והדיון ברמב״ם ההלכה, י שית

1. א עמוד קיט ב- עמוד קיז דף שבת מסכת בבלי תלמוד

אחד מקרא ושניהם יוחנן: רבי אמר ארבע. אומר: חידקא רבי שלש, בשבת? לאכול אדם חייב סעודות כמה רבנן: תנו

היום- תלתא הני סבר: חידקא בי ר בשדה". תמצאוהו לא היום לה' היום שבת כי היום אכלהו משה, דרשו״ויאמר לבר

דאורתא. . בהדי סברי: ורבנן. מאורתא,

פורעניות משלש ניצול בשבת סעודות שלש המקיים כל קפרא: בר משום לוי בן יהושע רבי אמר פזי בן שמעון רבי: אמר

שלח אנכי הנה התם יב וכת יום הכא כתיב משיח- של מחבלו ומגוג. גוג וממלחמת גיהנם, של ומדינה משיח, של מחבלו

גיהנם- של מדינה וגו'. יום בוא לפני הנביא אליה את לכם גוג ממלחמת ההוא. היום עברה יום התם וכתיב יום הכא כתיב

כתיב ומגוג- גוג. . בא ביום התם וכתיב יום. הכא

. . בשבת סעודות שלש מאוכלי חלקי י. הא יוסי: רבי אמר שלש דקיימית לי תיתי נחמן: רב אמר בשבת… סעודות

2 הלכו. רמב״ם ט הלכה ל פרק שבת ת

בשבת סעודות שלש לאכול אדם חייב, במנחה ואחת שחרית ואחת ערבית אחת

לה וצריך שלא אלו סעודות בשלש זהר י מן המתפרנס עני ואפילו כלל, מהן יפחות חולה היה ואם סעודות, שלש סועד הצדקה פטור תמיד מתענה שהיה או האכילה מרוב

סעודה כל לקבוע וצריך סעודות, משלש

ככרות שתי על, ולבצוע היין על משלשתן

טובים בימים. וכן

3 ט הלכה ל פרק שבת הלכות משנה. מגיד

סעודות כמה ת״ר קי״ז:) (דף שם וכו'. סעודות שלש לאכול אדם חייב

כת״ק וקי״ל ארבע אומר חדקא ר' של. ש בשבת לאכול אדם חייב שדעתו נ״ל ומנחה שחרית ערבית רבינו ומ״ש באלו לעשותם שמצוה ז״ל

ז״ל. הגאונים בין מחלוקת זה ודבר הזמנים. שאפילו כתב הלכות שבעל המוציא מברך כך ואחר בהמ״ז ומברך סעודתו באמצע בשחרית מפסיק

דברים… שאר ואוכל וחוזר שמצוה והעלה בזה האריך העתים ובספר

אם האחרונים המפרשים נחלקו ו ועיקר. כן והוכיח הזמנים באלו לעשותן רבינו: מדברי נראה וכן דלא ר״ת ודעת פירות במיני להשלימן יכול

4 ב עמוד לו דף ברכות מסכת יונה. רבינו

בלילה ואחת ביום אחת לקדש שחייב הפעמים בשני שי צריך סעודה. במקום הקידוש שיהיה כדי פת אכל בפעם אבל

עצמו לפטור ה ירצ אם לקדש צריך שאינו השלישית בידו. הרשות בפירות

נראה. אינו - סעודות בג' שחייב כמו שלישית בסעודה לקדש שחייב ז״ל ר״מ שכתב ומה לקדש חייב שיהיה מצינו שלא

זכור ת״ל מנין בלילה ביום אלא לי אין לקדשו השבת יום ת א זכור אמרינן דהכי בלילה, אחת ופעם ביום אחת פעם אלא ודאי הלכך סעודות בשלש הקידוש לתלות הוא טעם ומה היום מכל הקידוש ידי יצא כבר ביום שקדש וכיון בכניסתו זכרהו

נר״ו הרב מורי מפי לקדש. צריך: אין

5 רצא סימן שבת הלכות חיים אורח. טור

היין על מברך היה לא ז״ל הרא״ש וא״א ככרות שתי על ובוצע היין על קובע שלישית בסעודה שגם ז״ל הרמב״ם וכתב לע ללילה יום דאיתקש משום קודם זימנא. בחד נמי ביום אף זימנא בחד סגי לילה מה קידוש נין

6 ט הלכה ל פרק שבת הלכות משנה. כסף

היין על משלשתן סעודה כל לקבוע. וצריך

הט מדברי ור דהיינו רבינו דברי שמפרש נראה

קודם יין ה על שלישית בסעודה גם שיקדש לומר

סעודות בשאר כמו. סעודה שישתה לומר היינו אלא דבריו במשמע זה ואין היין על סעודתו קובע פירוש זהו כי בסעודה יין

סעודה. קודם שיקדש לענין לא כתב ובפירוש

שבת ה ביום היין על לברך ומצוה ספכ״ט רבינו רבה קידושא הנקרא וזהו שניה שיסעוד קודם ולא קאמר דוקא שניה דבסעודה בהדיא משמע

: בשלישית

7 הרמב״ם וכתב ד״ה [ד] אות רצא סימן חיים אורח יוסף. בית

… בסעודה לקדש שצריך מבואר הרמב״ם לשון שאין ובאמת

לפרושי איכא שכתב היין על דקובע שלישית שישתה לומר דהיינו

בסעודתו. יין וגם לקדש צריך דאין סוברים הפוסקים שכל וכיון מקום ומכל מקדשין, אין לקדש שיצריך מבואר אינו הרמב״ם לשון שמצריך הרמב״ם דברי לפרש שאפשר כיון הפסיד לא המקדש נוהג אני כהרמב״ם לומר יכול רבינו שפירש שנראה וכמו לקדש

הפוסקים לשאר דגם וכיון דק [ב בידו מוחין אין בדבר איסור: אין

בפרק שכתב להרמב״ם ראיתי כך אחר הבית] כ״ט היין על לברך ומצוה (ה״י) שלישית שבסעודה מדבריו משמע שניה, סעודה שיסעוד קודם השבת ביום מוחין אין כן לעשות הרוצה מקום ומכל שיסעוד קודם היין על לברך מצוה אין

כאן [עד: ]בידו

8 י סעיף רצא סימן חיים אורח השולחן. ערוך

בג להזהר וצריך במנחה ואחת שחרית ואחת ערבית אחת בשבת סעודות ג' לאכול אדם חייב ט' דין בפ״ל הרמב״ם 'כתב מרוב חולה היה ואם סעודות ג' סועד הצדקה מן המתפרנס עני ואפילו מותר] [ולהוסיף כלל מהן יפחות שלא אלו סעודות

וכן ככרות שתי על ולבצוע היין על משלשתן סעודה כל לקבוע וצריך ת סעודו מג' פטור תמיד מתענה שהיה או האכילה ביום אחת פעם קידוש רק בגמ' מצינו דלא עליו ותמהו שלישית בסעודה גם לקידוש כוס דמצריך ומשמע עכ״ל טוב ביום

המקובלים דעת מיהו [כ״מ] חשובה סעודה כדרך בסעודה יין שישתה אלא הקידוש על כוונתו דאין כתבו ולזה בלילה כמו ואף בידו הכוס לוקח בסידורו השל״ה [וז״ל כן שעשה מי שמענו לא ומימינו לקידוש יין כוס צריך שלישית בסעודה שגם ספכ״ג השבת שער בפרע״ח אבל ע״ש וכו' שלישית בסעודה לקדש ג״כ צריך האמת חכמי לפי וכו' מחוייב שאינו פי על

כדברי ממש וזהו עכ״ל וכו' יין לשתות צריך סעודה באמצע וכו' זו סעודה ב היין על לקדש ראוי אין והנה וז״ל כתב צ״ט ד' חסידים במשנת וכ״כ הכ״מ לפי'. הרמב״ם פלא והוא המקובלים לדברי ז״ל הרמב״ם כיוון כה ואם כה ואם ואין

י״ד סעי' רצ״ט סי' וע' שלישית בסעודה הפת לכסות: ]דרכינו

ויומא– סוכה במסכת הסוגיה והגירסא הראיה סביב הראשונים ומחלוקת

9 א עמוד כז דף. סוכה

'מתני… עשרה ארבע אומר: אליעזר רבי

חי סעודות בסוכה… לאכול אדם יב רבי אמר הראשון טוב יום [לילי] אכל שלא מי אליעזר:

- וחכמים חג. של האחרון טוב יום לילי ישלים נאמר זה ועל תשלומין, לדבר אין אומרים:

להמנות יוכל לא וחסרון לתקן יוכל לא. מעות

… גמרא בריפתא- אילימא במאי? משלים ישלים- מאי אלא, אכיל! קא דיומיה סעודה

אם הכי נמי תניא: . תרגימא במיני ישלים

יצא. תרגימא- ני במי השלים

10 א עמוד כז דף סוכה מסכת. רש״י

- בריפתא אילימא סועד שהוא האחרון טוב יום שסעודת תאמר כלומר:

לראשון תשלו. מין תהא הסעודה וצורכי ולפתן בלחם

קאכיל- דיומיה סעודתא ראשונה סעודה לשם שתהא כאן יש היכר, ומאי

היום לסעוד דרכו. הלא

תרגימא- במיני כגון לפניו, ומעדנים פרפראות יביאו שסילק לאחר פירות

מבושלות וקפלוטות. וכסנין

- תרגימא. פרונגו״ש

וקובע חוזר אינו ש פי על ואף לאשלומי סעודה הויא דבהכי - הכי נמי תניא ובשר. לחם של סעודות שתי לאכול עצמו

ובשר. בלחם שניה סעודה קבע אם שכן וכל - כו השלים 'אם

11 א עמוד עט דף יומא מסכת בבלי. תלמוד

שאמרו- הגסה כותבת יהודה: רב אמר לא מהכי- בציר דעתיה, מיתבא דבהכי לרבנן להו וקים מכביצה, יתירה מיתבא

. דעתיה גמליאל ולרבן התבשיל, את לטעום זכאי בן יוחנן לרבן והביאו מעשה מיתיבי: כותבות שתי העלום ואמרו: מים, של ודלי

צדוק לרבי לו וכשנתנו עצמן. על להחמיר שרצו אלא כך, שהלכה מפני לא עלה: ותני לסוכה, נטלו, מכביצה פחות אוכל

בירך. אחריו ולא לסוכה, חוץ ואכלו במפה,

כביצה- הא סוכה. בעי גרעינן- בלא כותבות שתי השתא מכביצה, יתירה שאמרו הגסה כותבת דעתך סלקא ואי הגסה כותבת כביצה, הוו לא

מכביצה יתירה הוי מי? וגרעינתה

… סוכה בעו לא ופירי פירי, ליה דה. וו משום טעמא היינו התם אמר: רבא עראי אכילת ואכלנום וענבים, תאנים לפנינו הביאו שמוע בן אלעזר רבי אצל תורה לומדים כשהיינו רבי: אמר, מיתיבי עראי- ילת אכ לסוכה. חוץ קבע- אכילת אין, ! לא

אי לסוכה. חוץ עראי כאכילת אכלנום אימא: - חוץ בהדייהו עראי אכילת ת פ ואכלנו קבע, אכילת אכלנום אימא: בעית

. לסוכה סוכה- בעו פירי תך דע סלקא ואי יצא. תרגימא- במיני השלים אם לפיכך: ליה מסייע לימא פירות! ליתני

- תרגימא- מיני מאי פירי שכיחי דלא באתרא אימא: ואיבעית. פירות.

12 ב עמוד קיז דף שבת מסכת הרמב״ן. חדושי

סעודות י״ד שאמר ר״א לדברי א') (כ״ז סוכה במסכת כדאמרינן תרגימא ובמיני בפירא להו דמשלים דאמר מאן נמי ואיכא

ח פירות. היינו תרגימא ומיני תרגימא, במיני ומהדרינן להו משלים במאי בסוכה לאכול אדם ייב

אתיא. כרבא לאו שמעתא דההיא מסקנא סוכה, בעי לא פירי ואמר ב') (ע״ט יומא במס' עלה פליג דרבא גב על ואף

13. קצט סימן תשובה שערי הגאונים- תשובות

… נחמן בר משה ר' הרב השמועה מן נכונה בראיה אוסר ואני התירו המחברים שכל ידעתי לסוכה חוץ פירות לאכול

לך. דע ואתה ז״ל. רבי' דעת נראה וכך יומא במסכת הנזכרת

14 ב עמוד מג דף שבת מסכת הרי״ף) (על. ר״ן

סעודות י״ד דאמר ר״א לדברי א) כז (דף הישן בפרק כדאמרינן תרגימא ובמיני בפירי להו דמשלים דאמר מאן נמי ואיכא עליה פליג דרבא גב על ואף פירות היינו תרגימא ומיני תרגימא במיני ומהדרינן להו משלים במאי בסוכה לאכול אדם חייב

בעי לא דפירי ואמר ב) עט (דף דיומא בתרא בפרק אתיא כרבא לאו שמעתא דההיא מסקנא: סוכה

15 אברהם [לרבי אברהם ברכת. שו״ת ל סימן הרמב״ם ]בן

שהתיר מה לי קשיא ועוד שאלה. דרך אפילו לסוכה חוץ פירות לאכול

קבע, דקא הוא דגמרא סוגיא והא

ע״ט] מותבינן[יומא דקתני[ ממתניתן סוכה

ע״ב] כ״ו בן יוחנן לרב לו שהביא ומעשה ולרבן התבשיל את לטעום זכאי

גמליאל ש ודלי כותבות שתי מים ל הגסה ככותבת דעתך סלקא ואי וכו' שתי השתא מכביצה יתירה שאמרו כביצה הוי לא גרעינין בלא כותבות מכביצה יתירה בגרעינתה אחת כותבת

… סוכה בעי דפירות לן דסברינן מכלל מפני לא רבא דשני גב על ואף

שהלכה פירי להו דהוי משום אלא כך

רבא איתותב הא ה סוכ בעי לא ופירי

ר דאמ מהא כשהיינו אצל תורה למדין תאנים לנו והביאו שמוע בן אלעזר ר' לסוכה חוץ עראי ואכלנום וענבים

לא. קבע אכילת אין עראי אכילת

ואכלנום ושני דדחי גב על ואף

אשנוייה, סמכינן לא עראי כאכילת

כתנאי נימא למימר ינן הדר דהא יצא תרגימא במיני השלים אם לפיכך סוכה בעי פירי דעתך סלקא ואי

בפירי. לישלים

דמיני דמתניתין דתניא מדדיקינן סוכה, בעי לא דפירי סבר קא תרגימא סוכה, בעי סבר דר' לן דסבירא מכלל

דרבא. אשנויא סמכינן ולא

כתנאי. לה הויא והלכך הכי ואפילו

תרגימא דמיני ני דמת מוקמינן קא מיני מאי אימא בעית ואי פירי בדליכא הכל לדברי הלכך פירי דקתני תרגימא

סוכה בעי פירי תרוצא ליה ואידחי

ובטיל …דרבא

כולה הקושיא זו לך באה לא תשובה.

אלא מהני תנאי גמרא בספרי דכתיבי שכתוב מדבריך נראה שכך שבידך

בספריכם לשון ואין כתנאי נימא

ליה מסייעא נימא אלא כך וד התלמ ליה דמסייעא תניא הספרים ובמקצת

בה וליכא וכולי השלים אם לפיכך מתניתין רבא אוקי דכבר כלל קושיא לא ופירי פירי להו דהוי משום דסוכה דרבא עליה ואותבי סוכה בעי וקם פירוקי תרי ופריק מברייתא עליה דאקשינן ומשום פירוקיה קמא ולא אטעמיה ותריץ מברייתא ואמרינן לסיועיה בקשנו קושיא עליה אם לפיכך ליה מסייעא נימא בגמרא ודחינן יצא תרגימא במיני השלים וכולי תרגימא מיני מאי סיועא להאי מינה ליכא הלכך סיועא מהא כלומר שלא מפני ולא תיובתא ולא סיועא ודחי לרבא סיועא תניא בהאי נמצא

ציה תירו וקם אותם תירץ שכבר דבריו משמעא בה ליכא ברייתא דהאי סיועא ולא תיובתא לא דרבא לטעמיה דלא דרבא אפרוקיה סמכינן ולפיכך בעי לא פירי הלכתא ולעולם אידחי

קושיא ז״ל בדבריו וליכא …סוכה

ערוך השולחן ופסק ביניים שיטות ועוד התוספות בעלי שיטת

16. ברכות תוספות בעי אי ד״ה ב מט,

מיני אלא אכיל לא בעי אי דשמא ר״י מסופק היה שבת של שלישית וסעודה

סוכה. בסעודת כדאמרי' ר״ת כדפי' תרגימא פי על אף פרק בכתובות ומיהו

שבת. משל סעודות שלש שליש- ידי על אשתו משרה גבי חשיב סד:) (דף

הן. דשוות אלמא ממן דילפינן כיון ועוד שוות. דכולן משמע א״כ

17. פסחים תוספות מידי טעימו ד״ה א קא,

ג להשלים תרגימא מיני מועיל 'ואם דוקא היינו בסוכה כמו שבת סעודות

בסעודת א ל אבל שלישית בסעודה שבת כבוד עיקר שהם ושחרית. ערבית

18. יומא תוספות עט, ב

תרגימ מיני - א אם גבי כז.) דף (סוכה הישן בפ' בסוכה לאכול אדם שחייב סעודות י״ד השלים

יצא, תרגימא במיני וכיסנין פירות כגון פרש״י

. תרגימא דמיני משמע והכא מבושלין וקפלוטות

נינהו. פירות לאו תרגימא מיני שיועילו מכאן ללמוד ואין הכא מדאמר שבת של סעודות שלש להשלים

, התם דשאני יצא תרגימא במיני השלים אם היום מן גבי זימנין תלתא מדכתב להו דילפינן

פת, במקום שהוא דנפיק אמרינן הוה אי ואפילו

- סוכה גבי כמו תרגימא במיני סעודות בג' מכל

נפיק, לא בפירי מקום בסוכה נמי מהני. דלא

19, א כז סוכה. תוספות

מבושלין. וקפלוטות וכיסנין פירות כגון בקונטרס פי' תרגימא- במיני כן לומר אפשר ואי דפירי ושם) עט: דף דיומא ח' פ' מסיק רבא דהא (

סוכה, בעי לא בפירות לישלים סוכה בעי פירות ס״ד ואי מהכא ודייק מיני נמי תרגימא מיני אימא ואיבעי' פירות שכיחי דלא באתרא ודחי

נינהו. פירי בפירות. מועלת השלמה אין סוכה בעי לא פירי דאי משמע מ״מ את ן בה שמלפתין דברים ושאר ודגים בשר כגון הוו תרגימא ומיני

הפת. של סעודות שלש להשלים תרגימא מיני שיועילו מכאן ללמוד ואין

תלתא מדכתיב קיז:) דף (שבת דילפי' התם דשאני שבת מן גבי היום

פת, במקום שהוא כדפריש בפירות נפיק לא להשוותם באנו 'ואפי'

סוכה גבי מהני. דלא

20 אומרים ויש ד״ה [ה] אות רצא סימן חיים אורח יוסף. בית

אומרים שיש ואיכא) ד״ה (מד. כתבי כל בפרק הר״ן כתב כן תרגימא. במיני שלישית סעודה להשלים שיכול אומרים ויש

צרפת רבני בשם ברכת) ד״ה לו: (ברכות שאכלו שלשה בפרק יונה ה״ר כתב וכן כז.) (סוכה הישן מפרק, איה ר ושהביאו כן וכן ראייתם דחו מיני) ד״ה תוס' (עט: דיומא בתרא ובפרק יג) (סו״ס הישן בפרק והרא״ש במיני) ד״ה כז. (סוכה והתוספות

כתב וסמ״ג הכריע, ולא הסברות שתי כתב (שם) כתבי כל בפרק והמרדכי ו), (אות ל' בפרק (מיימוניות) הגהות כתבו

פת צריך סעודות שלש דבכל ע״ד) קט (עשין, כ״ז: בסימן תרגימא במיני ד״ה כז. (סוכה הישן בפרק רש״י פירש וכן פירות שהם (שם) כתבי כל בפרק הר״ן כתב תרגימא. ,)ומיני

בשר כמו שהם (שם) דיומא בתרא ובפרק שם כתבו התוספות אבל וכתבו הפת. את בהם שמלפתים דברים וכיוצא ודגים

נמי מהני דלא נפיק לא רי בפי מקום מכל סוכה גבי כמו תרגימא במיני סעודות בשלש דנפיק אמרינן הוה אי ואפילו עוד

. בסוכהה מברך מא תרגי מיני לפניו הביאו תניא ה״ד) פ״ד (ברכות מברכין כיצד פרק דבתוספתא (שם) הישן בפרק הרא״ש עוד וכתב וגבינה מבשר יותר חשוב שהוא ואפשר מינים מחמשת שעשוי מאכל היינו תרגימא דמיני ומשמע מזונות מיני בורא עליו

כתבו וכן עכ״ל. (שם. ל' בפרק (מיימוניות) )הגהות בתוספתא כן דמשמע משום זה על. פירוש רבינו וסמך

דבסעודה כתב (שם) שאכלו שלשה בפרק יונה ה״ר גם ו פירות הם תרגימא דמיני כתב (שם) א' בחלק ירוחם ורבינו

פירות. באכילת נפטר שלישית מקפיד יהודה וה״ר פירות במיני שלישית סעודה להשלים נוהג יהודה ב״ר ר״י שהיה צג) (סי' הלקט בשבלי כתוב וכן

עכ״ל. מינים. שבעת של פירות במיני

21 ה סעיף רצא סימן שבת הלכות חיים אורח ערוך. שולחן

בדברים לעשותה שיכול וי״א דגן; מיני מחמשת מאחד העשוי מאכל בכל לעשותה שיכול וי״א בפת; לעשותה יך צר שצריך עיקר, ראשונה וסברא לעשותה. יכול בפירות דאפילו וי״א בפירות; לא אבל ודגים, כבשר הפת בהם שמלפתים

פת לאכול לו שא״א במקום או ביותר, הגה: שבע הוא אא״כ בפת. לעשותה פת לאכול לו שאסור בשבת להיות שחל פסח בערב כגון

ה״פ פסח.)(מהרי״ל בהלכות כדלקמן מנחה לאחר

והחל רצה השוכח שלישית בסעודה צנו

22 ב עמוד מט דף ברכות מסכת בבלי. תלמוד

בתפלה- חדש ראש של יר הזכ ולא טעה שמואל: אמר נחמן רב אמר עמרם רב אמר אבין בר אידי רב אמר אותו, מחזירין

המזון- בברכת המזון- ברכת שנא ומאי תפלה שנא מאי עמרם: לרב אבין רב ליה אמר אותו. מחזירין? אין אף ליה: אמר

היא- דחובה תפלה אנן, נחזי אלא לי, שמיע לא שמואל דמר מיניה לי: ואמר נחמן, לרב ושאילתיה לי, קשיא לדידי

אכיל- לא בעי אי אכיל בעי דאי מזונא, ברכת; אותו מחזירין אותו- מחזירין. אין דלא טובים וימים שבתות מעתה, אלא

הדר- טעי דאי נמי הכי אכיל, דלא! סגי טעה- רב: אמר שילא רבי דאמר אין, ליה: אמר לראש. חוזר

23. טו קפח סימן המזון וברכת סעודה, הפת, בציעת הלכות חיים אורח ר

אם צ״ע שבת של ג' ובסעודה ז״ל יחיאל ה״ר אחי וכתב אותו. מחזירין ודאי פת בלא תרגימא במיני שיוצא דאמר לר״ת

לר״ח. דדמי פת, אכל אם אפילו אותו מחזירין אין שהוא מן גבי היום דכתיב מג״פ דילפינן פת שצריך המפרשים ולדברי

ע״כ. אותו. מחזירין לדידהו פת במקום

24. סימן חיים אורח ערוך שולחן - ו סע׳י קפח ח

ו. סעיף שבת… של הזכיר ולא טעה בהמ״ז לראש לחזור צריך והמטיב, הטוב שהתחיל עד נזכר לא. אם

ז. סעיף בלילה… בין ביום בין ר״ח, של בה הזכיר ולא טעה אם מפני חוזר אינו והמטיב, הטוב שהתחיל עד נזכר לא אם

כר״ח. דינו וחוה״מ בהמ״ז; לברך שיתחייב כדי פת לאכול חייב שאינו

כר״ח. דינה בשבת שלישית ח, סעודה. סעיף

25 קפח סימן חיים אורח. ב״ח

שלישית סעודה (ס״ח) ערוך בשלחן פסק דכאן להקשות איכא וכו'. שבת של שית שלי ובסעודה יחיאל ה״ר אחי וכתב שלישית. בסעודה פת צריך ואין תרגימא במיני דיוצא תם כרבינו עיקר דתופס אלמא חודש כראש דינה בשבת ולקמן

ל צריך שלישית דסעודה הראשונה כסברא דהעיקר ומסיק הדיעות כל הביא (ס״ה) ערוך בשלחן רצ״א בסימן בפת? עשותה

להקל ברכה דספק לחומרא אותו מחזירין אין ג״כ המזון בברכת חזרה ולענין בפת לעשותה דצריך לחומרא דאזלינן וי״ל

לברך לא ש תשא. לא על עובר הוא דשמא

26. השאלה (ו) ד״ה כח סימן חיים אורח ו- חלק אומר יביע שו״ת

רצה לומר כח שש מי אודות והאחרונה, השלישית, השאלה או לחזור צריך אם שבת, של שלישית בסעודה והחליצנו

פת חיוב יש ם א הראשונים נחלקו הנה כי אשיב, לזאת לא.

ג״כ… שלישית בסעודה פסקו ס״ה) רצא (סי' וש״ע והטור רצה הזכרת דין והנה שלישית. בסעודה פת דבעינן הנ״ל במחלוקת תלוי שלישית בסעודה לעיכובא, והחליצנו

רצה אמר א ול טעה אם פת, המצריכים דברי שלפי ראשונה סעודה כדין לחזור, צריך בבהמ״ז והחליצנו במיני או בפירות שיוצאים האומרים לפ״ד אבל ושניה, וכמ״ש והחליצנו, רצה בשביל לחזור א״צ תרגימא,

האו״ז סק פ וכן ר). (סי' ח״א זרוע ובאור (מט:) בברכות

חוזר שאינו מה״ט. להלכה חוזר אם ר״י פק שנסת כ' מט:) (ברכות והמרדכי והתוס' במיני להשלימן שיכול לר״ת דס״ל כיון ג' בסעודה יחיאל ר' אחיו בשם קפ״ח) (בס״ס הטור וכ״כ. תרגימא. סעודה שדין ס״ח) קפח (סי' הש״ע מרן ופסק ע״ש.

שלישית חוזר שאינו חודש ראש כדין. בשבת חוזר שאינו הש״ע פסק שכאן להקשות ויש שם, הב״ח, וכ'

עיקר דתופס אלמא ואילו תרגימא, במיני שיוצא כר״ת

דסעודה כמ״ד קר שהעי מסיק רצא) (סי' בש״ע לקמן

פת צריכה. שלישית לחזור ולענין לחומרא, אזלינן בפת לעשותה דלענין וי״ל שלא להקל ברכות דספק לחומרא, להחזירו, אין בבהמ״ז המג״א וכ״כ ע״כ. תשא. לא על עובר הוא דשמא לברך,

אחרונים ושא. ר והגר״ז והגר״א פסק כ) אות חקת (פר' חי איש בן בספר הגרי״ח, אולם שלישית סעודה של בבהמ״ז שבת הזכיר ולא טעה שאם שיש פי על ואף להורות, ראוי ושכן בהמ״ז, לראש חוזר ברכות דספק מחייבת הדין ושורת בפוסקים, מחלוקת בזה סעודה בין בחיוב הפרש אין הסוד שע״פ כיון מ״מ להקל,

ל ג' בח הם ושוים שבת, סעודות שאר מורינן אורויי בן, יו

ע״כ. שחוזר. כ מ) (סי' בתשובה מפאנו הרמ״ע שגם פי על אף 'והנה כבר מ״מ ע״ש. הסוד. ע״פ עיקר היא שלישית דסעודה אות כה סי' (חאו״ח ח״ב אומר יביע בשו״ת בס״ד הארכתי במקום גם חל להקל ברכות דספק שהכלל והלאה) יב

שהמקובלים הסוד ע״פ לברך שיש. ס״ל

27 אליה מרדכי. הרב מאמר ו, הלכה כב פרק שבת מרדכי

והחליצנו– "רצה הזכיר ולא "שכח לכל ושנייה ראשונה בסעודה לעיל שנתבאר [כפי מתחילה המזון" "ברכת לומר ]חוזר

. הדעות שלישית סעודה לגבי אמנם, ערוך– השולחן בעל מרן לדעת הפוסקים, נחלקו חכמי לדעת אולם, ולברך לחזור צריך לא

ולברך. לחזור צריך חי– איש הבן בעל עוזנו וגאון הקבלה המזון– "ברכת ברך לא ועדיין שאכל אדם שם יש אם כן, "ועל חובה ידי ויוציאנו יברך שאכל שחברו הוא ביותר. הטוב

המזון– "ברכת חובת ידי להוציאו "שיכול אדם שם אין יברך ברכה, בלי ידיו שיטול טוב החמה, שקעה לא עדיין אם

[ שנית המזון ברכת ויברך ויחזור לחם כזית ויאכל המוציא בבא״ח נתבאר מ״מ כי ( שחרית שאחר אחרת בסעודה טעה שאם ) כ חוקת

הזכי ולא המזון וברכת המוציא בה שברך דה (בסעו המזון בברכת "רצה" ויאמר לחם, שוב ויאכל ידיים שוב יטול אם וא״כ חוזר, אינו שלכו״ע רצה, בה ר

לכו״ע] חובה ידי יצא )שלישית– חוזר אינו לכו״ע רצה לומר ושכח בלילה סעודתו סיים אם מיהו. .

ז האור מבעל חידוש רוע – הפשוטה להלכה [בניגוד שלישית בסעודה המקלים על ולימוד]זכות

28. נב סימן שבת הלכות ב- חלק זרוע אור ספר

דמתני דמחוורתא אוקימנא דהא כרבנן לן וקיימא ארבע אומר חדקא ר' שלש בשבת לאכול אדם חייב סעודות כמה 'ת״ר

אחת בשבת סעודות ג' לאכול אדם חייב זצ״ל מיימן משה ר' הרב כתב וכן המקצועות בספר פסק וכן חדקא כרבי דלא הצדקה מן המתפרנס עני אפי' כלל מהן יפחות שלא אילו סעודות בשלש להזהר וצריך במנחה ואחת שחרית ואחת ערבית סעודה כל לקבוע וצריך סעודות מג' פטור מתענה או שתייה מרוב או אכילה מרוב חולה הי' ואם סעודות ג' סועד

הוא דמידי סעודות בג' חייב אינו רעב הי' לא אם וכן עכ״ל. טובים בימים וכן רות ככ שתי על ולבצוע היין על משלשתן דארשב״ל החולץ דפ' כההיא אכילה מקריא לא ביו״כ ואפי' עונג זה אין ואוכל שבע שהוא וכיון עונג משום אלא טעמא

עונג… כאן ואין היא אכילה דלאו אלמא תעונה מלא פטור ביוה״כ גסה אכילה האוכל

ל חוששים היו שלא זצ״ל אפרים ור' תם רבינו נוהג הי' וכן הטעם מזה רעבים היו שלא בזמן אכול לה״ר ר״ת השיב ותו

תרגימא, במיני ישלימם ע״ע להחמיר שהרוצה מסימפונט הראשון טוב יום בלילי אכל שלא מי רא״א הישן פ' כדתנן אלא אכיל קא דיומא סעודתא הא בריפתא משלים אילימא במאי משלים בגמ' ואמר כו' האחרון טוב יום בלילי משלים

בערוך פי' תרגימא. מיני ב ישלים כסנין. מיני

29 רצא סימן שבת הלכות חיים אורח. טור

הרמב״ם וכ״כ עצמו לצער חייב אינו לאכול כלל לו אפשר אי אם ומיהו בכביצה אותה לקיים יכול הרבה שבע הוא אם ואף

הבקר בסעודת בטנו ימלא שלא בראשו עיניו והחכם סעודות מג' פטור מתענה שהוא או אכילה מרוב חולה הוא ואם ז״ל ג. לסעודה מקום ליתן 'כדי

30 יג סימן טז חלק אליעזר ציץ. שו״ת

בשבת שלישית סעודה אכילת מצות חיוב. אודות

מרדכי מוהר״ר כש״ת וכו' הגה״צ הרב סגולה מיחדי היקר מחו' לכבוד תובב״א. יה״ק ע ירושלים תשמ״ג. אייר י״ב ב״ה. שאול גבעת כולל ראש שליט״א. צוקרמן נזהרים אינם אדם בני שהרבה זה על לדבר מקור איזה יש אם ששאלני מה על לו לכתוב שהבטחתיו מה בזה לקיים הנני

הסעודה חיוב הרי בשבת. שלישית סעודה מצות לקיים אחד מקרא וכולם סעודות הב' מחיוב פחות לא היא שלישית

. למדום בזה נזהרים היו לא התלמוד בזמן שכבר ע״ב קי״ח ד' בשבת בגמ' מוכח הג' הסעודה בקיום נזהרים שלא זה דבר והנה, א)

ולכן בזה רים נזה היו כולם שלא מזה ומשמע בשבת" סעודות "שלש מאוכלי חלקי יהא שאומר: יוסי ר' של מלשונו והוא לי תיתי שאמר: שם נחמן רב של מלשונו גם משמע וכן אוכלים, שכן מאותם יהא שחלקו וביקש זה על דגש ר״י שם נזהרים היו כולם שלא משמע בשבת ג״ס שמקיים ע״ז שכרו שישולם בלבבו התברך ר״נ ואם בשבת. סעודות ג' דקיימית

בזה נזהר כן שהוא התפאר ולכן. בזה

שמביאים שמא, ד״ה ע״ב ב' ד' בכורות בתוס' בכזאת בהדיא מצינו כי קלושים, דקדוקים המה הנז' הדקדוקים ש תימא ולא ג דקיימית לי תיתי דמדאמר הנז', ר״נ מדברי כן לדקדק ושכתב סעודות משלש נזהרים היו שלא שכתב ר״ת בשם 'בכזה

ע״ש בהם נזהרים היו לא שכולן משמע. סעודו'

לי "תיתי בלשון שבת בגמ' בזה דכתיב דמכיון לפרש שכותב מצוה, וכן ד״ה ט״ו סי' חו״מ בטור "הב״ח ל מצינו כן על יתר דאיתא לי התיתי דכל ע״ב סי' בתשובותיו המהרש״ל גם בפשיטות ס״ל והכי בלבד, חסידות מדת משום רק אמנם הוא

שם עיין חסידות ממידת הוא הנז'. בשבת

… זרוע אור בספר שראיתי מה עפ״י זכות ללמוד יש עוד ב) ה״ט שבת מה' ל' בפרק הרמב״ם ע״ד שמוסיף נ״ב סי' שבת ה' ובנימוק סעודות, בג' חייב אינו ג״כ רעב היה לא אם הדין דהוא וכותב, אכילה מרוב חולה היה באם מלאכול שפוטר

תם רבינו גם נוהגים היו דכן רב, מעשה ע״ז ומספר עונג, זה אין ואוכל שבע שהוא וכיון עונג משום אלא טעמא הוא דמידי

זה שנתפשט גם הוא דמזה י״ל וא״כ שם עיין הטעם מזה רעבים היו שלא בזמן לאכול חוששים היו שלא זצ״ל אפרים, ור' מריבוי המה שבעים כי רעבים, שאינם בפיהם מענה כי שלישית, סעודה מצות לקיים נזהרים אינן ההמון מן שהרבה הדבר

אצלם נשאר שלא עד שחרית סעודת של האכילה. שלישית סעודה לאכילת מקום להלכה אבל בזה. נזהרים שאינם לאלה זכות לימוד למצוא כדי ורק כת״ר של מבוקשו למלאות כדי האמור כל כתבתי ג) בלשון שכתוב ה״ט שבת מה' ל' בפרק והרמב״ם ע״ב קי״ז ד' בשבת הגמ' לשון משמעות כפשטות בזה העיקר למעשה

בשב סעודות שלש לאכול אדם דחייב ת…

מהרב מעניינת שאלה אפריים בות

31 פג ד, אפריים. רבבות

לחשוב אולי צריכים האם וכדומה בצהרים בשכת מזונות אוכלים אם הדין איך העירני שליט״א קליימן מאיר ר' הרב ידידי

עכ״ל. בפת. מצוה יותר כי אח״כ פת של סעודות הג' קיום יפסיד לא אם כי סעודות, ג' בזה לצאת שלא

שליט פישר משה ר' הרה״ג וידידי וז״ל: זה בענין דעתו חיוה "א

מן המצוה יפסיד שלא כדי סעודות השלש חובת בזה לצאת שלא לכוין צריך אי ש״ק יום בצהרי מזונות מיני האוכל בענין

בפת. ג' סעודה קיום של המובחר אחד אתרוגים שני לו שיש מי בענין המפורסמים מבריסק הגר״ח בדברי תלוי זה לכאורה

יוצא אם כי המהודר המורכב את שיקח הגר״ח ואמר לראשונה יקח איזה מהודר ואינו מורכב ינו א והשני ומהודר מורכב ההידור יתרת אח״כ שייך ולא חובתו ידי יצא כבר בראשונה מורכב שאינו יקח ואם הידור מצות גם לו יש הרי במורכב גם

חובתו. ידי יצא כבר שהרי

ה הרמב״ם על ישראל אבן שליט״א אחי של בספרו וגם מהדרין 'ענין ב חנוכה ה' הרמב״ם על הגרי״ז בחידושי נא ועיין המילה. את מעכבים שאינם ציצין כענין הלוי בבית וגם חנוכה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת עקב

פרשת עקב [פרק ח]

נסיון האמונה בהשגחת ה' בגלות ובארץ ישראל

תלוי בלימוד, תפילה, וברכות

העמק דבר

כל המצווה אשר אנכי מצווך,

היום תשמרון לעשות,

למען תחיון ורביתם,

ובאתם וירשתם את הארץ, אשר נשבע ה' לאבותיכם"

בפס' זה רואה הנציב את המבוא לפרשייה כולה העוסקת לדבריו בהכנת עם ישראל ע׳י שמירת כל המצוות למציאותם בגלות כדי שבכך יוכלו לנחול את הארץ,

הלימוד בכניסה לארץ אף שעדיין אינו בזמן היכולת לעשות את כל המצוות יש לו ערך משמעותי, ומהווה מקור לחיים רוחניים כאילו שאתם כבר חיים בארץ ישראל, בכוחו להרבות ריבוי איכותי בחכמה ובדעת ומתוך כך תירשו את הארץ,

מה יש לזכור ומה תכלית הזכרון?

"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה אלקיך זה ארבעים שנה"

מתוך כך יש לזכור את ההליכה במדבר ארבעים שנה אף שהיתה גזירה קשה לעם ישראל היה לה ערך של הכנה לימי הגלות "וידעתם את תנואתי" את כוונתי בכך, שאינה לחינם,

ותכליתה "למען ענותך לנסותך, לדעת את אשר בלבבך"

המסעות שבהם הלכת ממקום למקום הם סימן שזהו ייעודך כחלק מתהליך ארוך, וכפי שפירשו חז''ל את הפסוק [ישעיה י, ל] "צהלי קולך בת גלים" מהו בת גלים? "בת גלוותא", בת הגלות, הגלות היא חלק מתהליך ההתגבשות של עם ישראל כאומה, כדי שתהיו מורגלים בגלות ובהליכה ממקום למקום, לכך באה ההליכה במדבר,

תפקיד הנסיון ע''פ המדרש בראשית רבה נה: בשלושה היבטים, כהכאת הפשתן לצרפו, הקשת הקדירה הטובה, וכמשא הסוס הטוב, וכאן תפקיד הנסיון כהכאתה קדירה הטובה, כדי לבודקה, לדעת את אשר בלבבך האם תשמור את מצוות ה' גם כאשר אין להם תכלית מעשית אלא לימוד בלבד, ועדיין לא הגיע הזמן לקיימן,

וכיון שידענו ע''פ הגמ' בע׳ז [ה, ב] שאין אדם עומד על דעת רבו רק לאחר ארבעים שנה מכאן שיש לכם את הכח והיכולת לעמוד בכך הגם שיקח זמן, אני מכין אתכם לימי הגלות ימים שבהם לא תוכלו לחיות חיי מעשה שלמים, אך הלימוד יהיה בהתאם לחיים העתידיים בארץ ישראל. ועוד נסיון

"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך"

מעבר לנסיון הלימוד בא נסיון הפרנסה, במהותו מדובר בנסיון של פרנסה שאינה גלוייה ואינה תלוייה באדם ובמעשיו, אלא האדם יושב מצפה וממתין מה ילד יום, בכך רוצה ה' להרגילם ש״לא על הלחם לבדו יחיה האדם'' כי אם ''על כל מוצא פי ה יחיה האדם'', גם בגלות יורגלו בכך כשלא תהיה תקווה למצוא פרנסה יצפו למוצא פי ה' ומתוך כך תתחזק האמונה בליבם, שגם מה שנראה לעין ואף תלוי במעשיהם שורשו הוא רק במוצא פי ה', זה כוחם וזו עצמת האמונה היותר גדולה, להאמים כשאין הסבר ואין אופק,

עוד כוונה יש בכך שהרי בארץ ישראל הפרנסה היא בזכות הקרבנות לכן נקראים הקרבנות בפסוק 'לחם' "את קרבני לחמי לאישי", ובגלות הרי אין הקרבת קרבנות מה שאומר שישראל עלולים לאבד תקווה להתפרנס, לכן כפי שהמן היה לחם שמים ולא הקריבו ממנו קרבנות במשכן בניגוד לביכורים וקרבנות שמהם מקריבים בבית המקדש בארץ ישראל, והם הוו מקור פרנסת ישראל והברכה בארץ, במדבר זה לא היה, זה בא לחזק את האמונה בה' כך שאף הקרבנות אינם המקור ןשורש פרנסתם אלא מוצא פי ה'.

ומהו מוצא פי ה'?

ראשית לימוד התורה, הוא נחשב כהקרבת קרבנות, כמבואר בשאילתות "משה תיקן לישראל שילמדו הלכות חג בחג", מכאן למד בעל השאילתות[ניצבים קסא] שכשעם ישראל לאחר חטא המרגלים היו נזופים ולא הקריבו קרבנות ציבור במשכן, תיקן להם משה שיאמרו את סדר ההקרבה הכתוב בתורה ובכך ייחשב להם כאילו הקריבו, וכפי שאמר ה' לאברהם יאמרו לפני סדר קרבנות וייחשב להם כאילו הקריבום, [תענית לה ע׳ב],

בנוסף נכלל ב״מוצא פי ה', התפילה שמוצאה בפה, כמבואר בתנחומא [כי תבוא א] כשראה משה שלעתיד קרבנות בטלים תיקן לעם ישראל שלוש תפילות,

גם ברכות הנהנין בכלל זה כפי שאומרת הגמרא בברכות לה ע׳ב, שמי שאינו מברך על כל מין ומין מהפירות גוזל לקב''ה ולכנסת ישראל את שפע הברכה, משום שברכת הנהנין היא הצינור שדרכו הקב׳ה משפיע על עם ישראל, וחבר לירבעם בן נבט שמנע מעם ישראל הקרבת קרבנות שבזכותם התפרנסו ישראל,

וכפי שפירש הנציב על הפסוק: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", [שמות כא]בעצם לימוד התורה יש הזכרת השם שכל התורה שמותיו של הקב׳ה, ומתוך כך מתרחבת הברכה,

ועוד ''שמלתך לא בלתה מעליך…'', בגלות הגם שאין את הגידולים לצורך מלבושי כבוד כגון פשתן, יהיו לך בנוסף פרנסה מלבושי כבוד, כפי שהיה במדבר''וידעת היום עם לבבך'' הידיעה שאתה יודע היום כשיש לך במדבר את כל מה שאדם צורך מתוך מוצא פי ה', ידיעה זו תהיה מושרשת בלבבך כך שלא יהיו לך ספיקות ולא תצטרך לחקירה שכלית כדי להשתכנע בכך,

תכלית הייסורים חינוך,

''כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך'' אב המייסר את בנו כדי לחנכו ולהרגילו ולא כדי להעניש או ח''ו או לנקום בו על מעשיו, מכין האב לבנו תרופה לפני המכה הכואבת כדי להרגילו בכך כשתגיע המכה, כך במדבר הקב׳ה מכין לעם ישראל תרופה בצורת ברכה במדבר כדי להכינם למציאות הגלות שתבוא בהמשך,

לכן ''ושמרת את מצוות ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו וליראה אותו'',

שמירת המצוות ולימודן אף שאינן למעשה מועילות להכיר מהן את דרכי ה', כפי שהסביר הרמבם בסוף הלכות צרעת, ובהלכ' מעילה, יש בהן לימוד על דרכיו של הקב''ה הגם שאינן נוהגות עתה,

ןמדוע נסמכה ישיבת ארץ ישראל לכאן?

כדי ללמד שאף כשאנו בארץ ישראל שזהו הזמן הזמן הראוי לברכה ע׳י הקרבנות, עיקר הברכה היא בזכות הלימוד הברכות והתפילות וכ''ש בזמן הגלות, כדי שנדע שבזה מקור חיותן של ישראל, ולכן הובא הציווי על ברכת המזון, כדי להמשיך את ברכת הארץ בפה ע׳י ברכת המזון גם בארץ ישראל, נכון הוא שלא ברכנו על הארץ לפני שנכנסנו לארץ שהרי יהושוע תיקן את ברכת הארץ בכ׳ז לאחר שנכנסנו לארץ נברך ברכת המזון אף לאחר שנעזבנה,

"השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך"

לאחר שיתיישבו עם ישראל בארץ ישראל עלולים הם לשכוח את מקור חיותם השי''ת, משום שישבו בארץ ישראל בבתים טובים ועלולים לשכוח שה' הוא המביאם ומכלכלם בארץ ישראל, אלא שבתחילת הפרשה הזהיר משכחת ה' בגלות ע''י הסתרת הקב''ה מהם צווה על הבטחון בה' על אף היותם בגלות,

ואילו כאן ציווה על המשך הבטחון בה' גם כשיהיו בארץ ויהיה להם חיים טובים פרנסה וברכה מרובה שלא ישכחו את ה', וכפי שהסביר הנציב בויקרא [כג, מב] שמצוות ישיבה בסוכה נועדה לשתי תכליות הללו, האחת הבטחון בה' ביציאה לגלות [יציאה מדירת קבע לדירת עראי] ועוד לזכור שה' משגיח ושומר על עם ישראל תמיד כמו במדבר,

"פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת…ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך ממצרים…המוליכך במדבר נחש שרף ועקרב…המוציא לך מים …המאכילך מן במדבר…ואמרת בלבבך כוחי ועצם ידי…וזכרת כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל…"

פסוקים האחרונים בפרשייה מפרטת התורה כמין תיאור מפורט את השגחת ה' על עם ישראל במדבר, כדי להוכיח עד כמה האדם מושגח בהשגחה פרטית בכל מקום ובכל זמן כל יום כל היום וכל רגע, התחילה התורה ב״השמר לך לבלתי שמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו "כדי ללמד על יחסי הגולמין שבין שמירת מצוות ה וקיומן לבין השגחת ה', ומי שאינו שומר מצוותיו וחוקיו ומשפטיו כולם המובנות ושאינן מובנות לא מושגח ע׳י ה', לעומת המאמין בהשגחת ה' בהכרח שומר הוא את כל מצוותיו, מצד הזדהותו עם השגחת ה, ומביא ראיה מהתוספתא ברכות[פ׳ד] שמי שאינו מאמין בהשגחת ה' שהוא זן ומפרנס ואינו מברך הרי הוא מועל בה', עד שיותרו לו כל המצוות, ולמדו זאת מסמיכות הפסוקים בפרשייה זו "השמר לך לבלתי שמור מצוותיו…ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך" וע''פ זה הוסיפו חזל את ברכת הנהנין שלפני האכילה,

הפירוט מלמד שרצון ה' להשגיח עלינו בכל זמן ובכל מצב ובכל מקום הוא ביוזמתו של הקב׳ה, ע׳כ כתוב: "המוליכך במדבר נחש שרף ועקרב" מיוזמתו כדי להשגיח עליו בפרטות, ובמקום שאין מים כלל במדבר,

"למען ענותך ולמען נסותך", כנסיון הפשתן להשביחך בבטחון בה', ואם תחשוב שה' נותן לך כח לעשות חיל ובמה שאין לך כח אין זה תלוי יותר בו, אל תאמר כך בלבבך, כי מחשבה כזו היא כמו מחשבת ע''ז, הקב''ה משגיח בכל רגע ושכחת ה' אסורה אף ברגעים שבהם כביכול נראה שאין תשועה, הקב''ה מושיע ומשגיח על עמו, כדי להקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך.

בןציון עמר שבות רחל ת''ו

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שבת פרשת עקב 1

וישמעאל אברהם של מותם את התורה מציינת הפרשה בסוף אישה, לו. מוצא במיל לשתות לו שתתן ממנה מבקש אליעזר כאשר רבקה של מעשיה את מתארת התורה

סיפור מעלת לשבת- הנתינה

"חד ב שבת״י

עלו אב כ״ג יעקב ין | ע השבת-מושב ן | התשפ״ב אלול מברכין עקב- פרשת

בס״ד

ה רה– תו דבר ל איי רב קנטרוביץ- מ רב ה ושב

משה ל. ישרא לארץ הכניסה ערב משה בדברי לעסוק הממשיכה עקב פרשת את נקרא השבת

ישר ארץ את מתאר (דברי הבאים בפסוקים אל ז- ח, ם טֹובָה אֶל־אֶרֶץ מְבִּיאֲָך אֱֹלקיָך ה' "כִּי י):

נ אֶרֶץ חִּטָהּושְעֹרָה אֶרֶץ בִּקְעָהּובָהָר: ב יֹצְאִּים עֲיָנֹתּותְהֹמֹת מָיִּם חֲלֵי וְרִּּמֹון וְגֶפֶןּותְאֵנָה

אֲבָנֶיה אֲשֶר אֶרֶץ בָּה כֹל ר לָא־תֶחְס לֶחֶם ל־בָּה בְמִּסְכֵנֻתֹתֹאכ לֹא שֶר א אֶרֶץ שֶמֶןּודְבָש: ֲאֶרֶץ־זֵית

אֲשֶר טֹבָה ה ל־הָאָרֶץ ע אֱֹלקיָך אֶת־ה' כְתָ וְשָבָעְתָּובֵר לְתָ וְאָכ נְחֹשֶת: חְצֹב ת הָ רְזֶלּומֵהֲרָרֶי ב

ן־לְָך "נָת המינים בשבעת ברוכה גשמי, בשפע מליאה, ץ אר ישראל, ארץ של טובתה את מתאר משה

דבר בה חסר. לא ש ארץ מאיפה זוכר אינו שהוא ה' ושכחת וה גאו לידי לבוא יכול אדם בארץ, שיש הגשמי השפע מתוך

יא- ח (דברים התורה אומרת וכך השפע. כל לו הגיע אֱֹלהֶיָך אֶת־ה' ח פֶן־תִּשְכ לְָך "הִּשָמֶר יח):

טֹבִּים ם וְשָבָעְתָּובָתִּי ל פֶן־תֹאכ הּיֹום: מְצּוְָך אָנֹכִּי אֲשֶר וְחֻקֹתָיו מִּצְֹותָיוּומִּשְפָטָיו שְמֹר לְבִּלְתִּי חְת וְשָכ לְבָבֶָך וְרָם יִּרְבֶה: אֲשֶר־לְָך וְכֹל יִּרְבֶה־לְָך וְזָהָב וְכֶסֶף יִּרְבְיֻן וְצֹאנְָך וְיָשָבְתָה: ּובְקָרְָך ָתִּבְנֶה

לִּי עָשָה יָדִּי צֶם וְע כֹחִּי בִּלְבָבֶָך רְתָ וְאָמ עֲבָדִּים… מִּבֵית יִּם מִּצְר מֵאֶרֶץ הּמֹוצִּיאֲָך אֱֹלהֶיָך ה' ֹאֶת

אֶת- רְתָ וְזָכ זֶה: ה יִּל ח אֶת־ה אֶת־בְרִּיתֹו הָקִּים ן ע לְמ חָיִּל עֲשֹות ל כֹח לְָך נֹתֵן ה הּוא כִּי אֱֹלהֶיָך ה'

זֶה ה כּיֹום אֲבֹתֶיָך ל ע "ר־נִּשְב ֶאֲש ולהגיד תגאות לה יתחיל שאדם הגשמי, השפע ריבוי עקב ה', משכחת אותנו מזהירה התורה

ידי- ועוצם שכוחי ועזרת דשמיא הסייעתא ולא עושר לי שיש גרמו שלי והכשרון השכל כלומר

לע כוח לך הנותן הוא שהשם תזכור התורה: אומרת זה כנגד ה'. חיל- שות שלך ההצלחה כל

הזו- התובנה את מבין האדם כאשר בהצלחתך. החפץ עולם של ריבונו בגלל היא ערך יש

שיעשה כדי העושר את לו נותן ה' אלא שלו אינו שהכסף יודע הוא שכן שלו, כסים ולנ לעושר וראויים טובים דברים. אתו וְׂאָמַּרְׂתִי וְׂכִחַּשְׂתִי אֶּשְׂבַּע פֶּן: שר העו" ניסיון על ט) (ל, משלי בספר המלך שלמה בדברי נסיים

אשבע- 'פן רש״י: ומפרש י", אֱֹלה שֵם שְתִּי וְתָפ בְתִּי וְגָנ הָּופֶן־אִּּוָרֵש 'מִי וכחשתי עושר מתוך

ה- מי ואמרתי הכחשה: ומהו גאוה מרוב 'בהקב״ה אלהים אין 'כלומר

חיל לעשות כח לנו נותן עולם של שר. יבונו ולדעת השפע, כל על לה' להודות תמיד שנזכה

ת הלכו השבוע (פרשת וברכת" ו)שבעת "ואכלת המזון- ברכת

1. כוונה צריכות מצוות שהרי התורה, מן מצוה חובת ידי. את לצ יכוין שיברך קודם חובה ידי לצאת האדם דעת שמסתמא. יצא, במפורש כן כיוון לא ואם

2. שיש שכן וכל בשהייה, לא ואף בדיבור, המזון ברכת באמצע להפסיק שלא להזהר יש

ואף המזון. ברכת כל את לסיים שיכל שיעור ולשהות בטלה שיחה לדבר שלא ליזהר

מקום ומכל לצורך, שלא בטלים דברים לדבר שלא להזהר ונכון טוב הרחמן מצע בא מצד אלא אינה שאמירתו כיון הרחמן, באמצע לצורך לדבר יסור א אין הדין מעיקר שמותר ופשוט הרחמן. באמצע גם לדבר לו אין הכוס, על מברך אם אולם המנהג.

הרחמן באמצע אמנים ושאר ולקדושה לקדיש. לענות

3. כמו המזון, ברכת כל את בעצמו יברך בסעודה, מהמסובים ואחד אחד שכל ונכון טוב מהמברך- שמיעתו על יסמוך ולא ערוך, השלחן מרן שכתב ברכות שהם שכיון המזמן.

לא ארוכות לכתח סומכים המנהג וכן מהמברך. שמיעה על. לה י

4. לו ן אי וברכו, קדושה או קדיש ושמע שלש, מעין ברכה או המזון ברכת המברך

באמצע ולענות, להפסיק בברכה אבל עשרה''. ''שמונה בתפלת העומד כדין שדינם האוחז כדין ולקדושה, לקדיש לענות יפסיק והמטיב'' ''הטוב ברכת שהיא רביעית

וברכותיה שמע. בקריאת

5. אכל אם ובין עומד, כשהוא אכל אם בין המזון, ברכת שמברך בעת לשבת צריך

בע יסב ולא יושב. כשהוא להלך ואסור באימה. ישב א אל גאוה, דרך שהוא שמברך, ת שלש מעין בברכה הדין והוא ולברך. להלך אין והמטיב הטוב בברכת ואף ולברך,

מיושב לאומרה. שצריך

6. והש הצלחות את לסדר אין ולכן במלאכתו, ולעסוק המזון ברכת לברך אסור לחן ו

בברכה גם בזה להחמיר וצריך המזון. ברכת שמברך בעת יבואו שלא כדי רביעית,

זו בברכה. לזלזל

הזמני לוח: ם

כנ: ת54 השב יסת 18:

השבת20: 04: צאת

מ השירים שיר, נחה רשה ד

שב קבלת וערב: ית ת, 18: 55

שחרי ש ת ל: שבת00 8:

יתקיים לא לילדים: שיעור

של מנחה: שבת 18: 30

ער בי 0 מוצ״ש: של ת 19: 5

ל חו יום תפילות זמני

: ת5: 30 שחרי, : 00 8, 8: 30

5 מנ: חה 0: 9 ערב 1 ית: 40 19:

: ת לרפוא וד ד דביר חתון, בן אק םר

בן אתי חנ נעימ ה, ב ה ת נעימה חתון,

יע חנה, בת ב קב, אסתר ן בת רחמה

מרי בת רבקה קרן, חנה, ם בת ליהי

שולמ, ת י רחמים ולו, ל ןב אורי

בן ניאל ד רפא נוע, ה, י האנ בן ל

רבק בת אסתר, מרסל בן בועז ה,

בת נעימה מתתיהו, בן, משה חתון

בן אהרון ורה מדלן בן עזרא,

חדשות הקהילה:

1 חודש ראש את נברך השבת.

. וראשון שבת בימים שיחול אלול

רחמים ה בחודש שנזכה

והסליחות, רחמים להרבה

סליחה. וטהרה

2. הש בוע יתקיימו3 מניינים

לת: ת5: 30 שחרי פילת, 8: 00,

8: 30 להשתתף מן מוז הציבור.

ת ולקח. חלק

בעלון מידע לפרסם שרוצה מי 3. ן מוזמ הציבור וידיעת לתועלת אייל- לרב לפנות 0548170070.

ל מזל בן ה מש נשמת: עילוי

( )גבריאל גברי, מי סי בן אל

,) (רביבו, ותי בן ר עופר קה בר

בת ה חי בן משה נזימה, , איטו

מ מזל בן, מאיר, סמרה בת דלן

בת נעימ בת שבע, ה בן אליהו

מרים מ, סעדה בת זל בן אברהם,

בת נרקיס, ג׳יה גור עזיזה ה חננ,

רוזה בת חנה בן חיים, בן חנניה,

. סוליקא

התנור את ששבר אב ה לשבת- סיפור

הכנסת בבית בוקר באותו הקדיש אומרי אל זצ" הרידב״ז הקשיש- הרב גם הצטרף בצפת, הגדול למתפללים וגרם ל, הכנסת בית בראש מקומו אל חזר לא הקדיש אמירת את הרב כשסיים הרב. של אביו של היארצייט חל היום כי, להזכר

והח הקיר על הרב נשען דקות מספר ולאחר מהורהר, עומד נשאר אלא הרב אל ש ניג ביתו מבני אחד חרישי. בכי לבכות ל

הרידב" עליו? לבכות כעת נזכר ולמה רבות שנים עברו אביו פטירת מאז הרי בוכה, הוא מדוע ושאלו עיניו את הרים ז

" לספר: והחל בקושי התפרנס אבי לאכול. מה היה ובקושי לחלוטין ריק היה ביתנו ביותר, ענייה משפחה היינו בילדותי

ובצ הם מכל, יותר הורי הקפידו אחד דבר על אולם הרבים. הילדים וחינוך ידול בג קשה עבדה ואימי תנורים מייצור מצום בתורה. לגדול שאזכה מנת על עבורי ביותר הטוב המלמד את שכרו והיות האחרונים החודשים בשלושת משכורתו את קיבל שלא כך על קובל הוא בו מהמלמד, פתק להורי הבאתי אחד, יום

שעליו קטנים בילדים מטופל והוא מקדמה בתוספת החוב, את מיידי באופן יקבל לא אם כי להודיע הוא נאלץ לפרנסם,

המלאכה ובבית למכירה, דבר נותר לא בבית שכן עצות אובדי היו הורי אחר. בילד להחליפני ייאלץ הקרובים לחודשים

למכיר תנורים לבניית גלם חומרי נותרו לא אבי של הודיע שאבי עד דאגה, ב מרו הלילה אותו ישנו לא ואימי אבי ה.

פיתרון- מצא כי בשמחה היססה לא אימי למכירה. תנור ממנו ויבנה המשפחה של התנור את שיפרק לאימי הציע הוא כשבכיסי ומאושר שמח למלמד הלכתי למחרת ונמכר. פורק התנור לילה באותו ועוד המיידית, הסכמתה את ונתנה לרגע

הבא בלילה אולם לו. המגיע התשלום כל במיוחד נסבל, בלתי היה בבית הקור המחיר, הוא גדול כמה עד התברר לא שאיש לכך גרמה הורי פני על ששרתה העצומה השמחה אולם להתכסות. במה היה בקושי כי בעובדה בהתחשב

תנור. ללא הנורא האירופאי בקור עברנו שלם חורף וכך התלונן,

כשבאתי ר הבוק והנה שמא לתפילה לצאת המבוגר בגילי ופחדתי מקפיא, היה הקור, שוטף גשם ירד לתפילה, לצאת אולם בבית. להתפלל להישאר שהחלטתי עז כך כל היה הקור אך אבי, של פטירתו יום הוא היום כי זכרתי אומנם אחלה.

עד עבורי, שלם חורף אדיר קור שסבלו הורי של נפשם במסירות נזכרתי אז הקור שבגלל המחשבה עצם על שהתביישתי וכמה ילדם, עבור לעשות מוכנים הורים כמה עד המחשבה על עכשיו, בכיתי כך ועל אבי. על קדיש לומר מללכת נמנע אני

הורים. כיבוד מצות ולקיים כגמולם, להם להחזיר כדי לעשות מוכן הוא מעט

לפ בית האלף סדר לפי לאש ות ל כל עקב רש ת המשפחה

. א עֵגֶל- יי לָעִשָת בִּגְל הקב״ה ס כָע י מ ל ִּע כ פָסּוק / ט' )'ק (פֶר זָהָב? ֶה

. ב רֶץ הָא ש תֶכֶת ֶמ ע" ב:)שֶפ בָּהְ(=שֶתִּהְיֶה הִּתְבָרְכָה אֲבָנֶיה_ אֲשֶר ָאֶרֶץ." __ ( 'ח/ )'ט

. ג מ ִּאֶת מְצ חְנּו אֲנ י וּ לֶאֱה ּוִּים י״ט )ק פ יָסּו 'ק / (ֶפֶר? ּומּדּוע? ב ֹו

. ד בְקֹול ע נִּשְמ אִּם א-יִּשְרָאֵל, בֶרֶץ ע בְשֶפ שֶתִּהְיֶה תְבּואָה ה שֶל מֵהּסּוגִּים חְד ֵא: הקב״ה" ____ פְת ָוְאָס וְתִּירשְָך

)י״ד פָסּוק י״א / ק (ֶפֶר וְיִּצְהָרֶָך".

. ה " א-יִּשְרָאֵל: בֶרֶץ מֵהֶם רְבֵה יֵשְה אֶרֶץ____ ּובְקָע / י״א ק (ֶפֶר תֹו" )י״א פָסּוק

. ו פָסּוק מֵאֵיזֶה, פָרָשָה ב בִּרְכ וָת מִּצְו אֶת לֹומְדִּים ת- בְבִּרְכ? הּמָזֹון ( ) פָסּוק׳י 'ח / ק ֶפֶר, ת-הּמָזֹון

. ז מַּתֶּכֶּת, אֵיז ֹו יִּהְיֶה אִּם לָנּו חְנּו, אָנ מֵּמָהנ רְבֵה ִּה ִּעָלּול לִּשְכ ים י״ג פָסּוק / )ח' ק (ֶפֶר הקב״ה אֶת ֹו? ח

. ח מ ִּבְאֵילּו י שִּהקב״ה מְתֹאָר יֶלִּים בְנֵי- ל ע ס כְע ב יְע הֵם אְם ִּיִּשְרָאֵל, עֲבֹודָה- דּו י״ז פָסּוק / )י״א ק? זָרָהֶפֶר (

מְכּו ד כֵיצ. ט אֶרֶץ- נָה יִּשְרָאֵל ב (לְמָשָל פָרָשָהְ? ב פְׂעָמִים אַּרְׂבַּע י פָס)'ּוק / ח' פֶרֶק

. י אֲש הָרִּאשֹון גֶשֶם ה נִּקְרָא ד ֶכֵיצ נִּשְמ אִּם נֹו, בִּזְמ יֵרֵד ר י דְבֵר אֶת ֹוִּר י״ד פָסּוק / )י״א ק? הקב״הֶפֶר (

. כ אֲו ג רְאֶה שֶּמ מִּשְפָט ָאֵיזֶה שֶּיִּת חְר רָלְא לֹומ אָסּור, בְנ״י ד מִּצ וֵה בְנֵי- שְבּו י א- בֶרֶץ ְיִּשְרָאֵל )י״ז? יִּשְרָאֵל/'ח (

. ל הָאָדָם" יִּחְיֶה עָלָיו״לְבּדֹו לֹא מָה ל ע כָל ל "ע, אֶלָא פִּי מֹוצָא 'ה הָאָדָם" יִּחְיֶה / 'ח ק (ֶפֶר? )'ג פָסּוק

. מ לֶחֶםֻהּמְי ה נִּקְרָא ד כֵיצ אֹותֹו חָד ו בְנֵי- אָכְלּו ק בּמִּדְבָרֶפֶר? יִּשְרָאֵל ( פָסּוק / ח' )ט״ז

. נ ח לֲצֹו יִּהְיֶה אֶפְשָר תֶכֶת מ אֵיזֹו שֶבְאֶרֶץ- מֵהֶהָרִּים ב ט פָסּוק / )'ח' ק? יִּשְרָאֵלֶפֶר (

בְנ" ל ע חֲמִּים קֵשֵר שֶב רִּי ח לְמֹשֶהָלְא הקב״ה עָנָה מָה, רש״י פֵרּוש לְפִּי. ס ר ח לְא י חֵטְא- 'ט/? הָעֵגֶל ( )י״ח

. ע מ ִּאֵיזֹו?'תִּב ז 'בְכּו אֹו ל' 'בִּגְל הּוא שִּלָּה פֵרּוש ה בָפֶרָשָה, לָה י בְנֵי- שֶּמְקּיְמִּים תֹורָה ה זְכּות וְהּמִּשְפָטִּים יִּשְרָאֵל

הקב״ה שֹומְרִּים, חְנּו שֶאֲנ. אֹותָנּו( יְבָרְֵך י״ב פָסּוק / )ז' ק ֶפֶר

נִּשְמ אִּם הקב״ה, יְבָרְֵך מָה אֶת. פ וֹ י״ג פָסּוק / )ז' ק הּמִּצְוֹותֶפֶר אֶת? ֹורָהּונְקּיֵם ת( ה אֶת ר

לִּכְב לִּבְנֵי-יִּשְרָאֵל שֶתְסּיֵע הקב״ה ח יִּשְל חָיָה אֵיזֹו. צ כ )'פָסּוק 'ז / ק הָאָרֶץֶפֶר אֶת? ש ֹו(

רש״י פֵרּוש לְפִּי. ק בְאֵילּוּמִּצְוֹות, לְזֵל לְז עָלּול הָאָדָם לִּש ְוְלֹא י״ב פָסּוק / )ז' ק אֹותָןֶפֶר? ר ֹומ(

בְנ" אֵצֶל לִּהְיֹות שֶעֲלּולָה אֲוָה ג ה אֶת הֵמְצּיֵן פָרָשָה ב טּוי ִּיב. ר י, בָאָרֶץ לָהֶם יִּהְיֶה אֲשֶר כ ב. ר רְכּוש )(ח'/י״ד

אֶרֶץ- אֲשֶר מֵהּדְבָרִּים. ש ח פָסּוק / )'ח' ק ֶפֶר עְלָה, לְמ תְמּונָה ב. רָשָה בְפ( הּמֹופִּיעָים בָהֶם, הִּתְבָרְכָה ִּיִּשְרָאֵל

מְכּו ד כֵיצ. ת 'עֲבֹודָה- נָה ק פָרָשָהֶפֶר ב? זָרָה' ( כ" פָסּוק / ז' )ו

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות