פרשת עקב [פרק ח]
נסיון האמונה בהשגחת ה' בגלות ובארץ ישראל
תלוי בלימוד, תפילה, וברכות
העמק דבר
כל המצווה אשר אנכי מצווך,
היום תשמרון לעשות,
למען תחיון ורביתם,
ובאתם וירשתם את הארץ, אשר נשבע ה' לאבותיכם"
בפס' זה רואה הנציב את המבוא לפרשייה כולה העוסקת לדבריו בהכנת עם ישראל ע׳י שמירת כל המצוות למציאותם בגלות כדי שבכך יוכלו לנחול את הארץ,
הלימוד בכניסה לארץ אף שעדיין אינו בזמן היכולת לעשות את כל המצוות יש לו ערך משמעותי, ומהווה מקור לחיים רוחניים כאילו שאתם כבר חיים בארץ ישראל, בכוחו להרבות ריבוי איכותי בחכמה ובדעת ומתוך כך תירשו את הארץ,
מה יש לזכור ומה תכלית הזכרון?
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה אלקיך זה ארבעים שנה"
מתוך כך יש לזכור את ההליכה במדבר ארבעים שנה אף שהיתה גזירה קשה לעם ישראל היה לה ערך של הכנה לימי הגלות "וידעתם את תנואתי" את כוונתי בכך, שאינה לחינם,
ותכליתה "למען ענותך לנסותך, לדעת את אשר בלבבך"
המסעות שבהם הלכת ממקום למקום הם סימן שזהו ייעודך כחלק מתהליך ארוך, וכפי שפירשו חז''ל את הפסוק [ישעיה י, ל] "צהלי קולך בת גלים" מהו בת גלים? "בת גלוותא", בת הגלות, הגלות היא חלק מתהליך ההתגבשות של עם ישראל כאומה, כדי שתהיו מורגלים בגלות ובהליכה ממקום למקום, לכך באה ההליכה במדבר,
תפקיד הנסיון ע''פ המדרש בראשית רבה נה: בשלושה היבטים, כהכאת הפשתן לצרפו, הקשת הקדירה הטובה, וכמשא הסוס הטוב, וכאן תפקיד הנסיון כהכאתה קדירה הטובה, כדי לבודקה, לדעת את אשר בלבבך האם תשמור את מצוות ה' גם כאשר אין להם תכלית מעשית אלא לימוד בלבד, ועדיין לא הגיע הזמן לקיימן,
וכיון שידענו ע''פ הגמ' בע׳ז [ה, ב] שאין אדם עומד על דעת רבו רק לאחר ארבעים שנה מכאן שיש לכם את הכח והיכולת לעמוד בכך הגם שיקח זמן, אני מכין אתכם לימי הגלות ימים שבהם לא תוכלו לחיות חיי מעשה שלמים, אך הלימוד יהיה בהתאם לחיים העתידיים בארץ ישראל. ועוד נסיון
"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך"
מעבר לנסיון הלימוד בא נסיון הפרנסה, במהותו מדובר בנסיון של פרנסה שאינה גלוייה ואינה תלוייה באדם ובמעשיו, אלא האדם יושב מצפה וממתין מה ילד יום, בכך רוצה ה' להרגילם ש״לא על הלחם לבדו יחיה האדם'' כי אם ''על כל מוצא פי ה יחיה האדם'', גם בגלות יורגלו בכך כשלא תהיה תקווה למצוא פרנסה יצפו למוצא פי ה' ומתוך כך תתחזק האמונה בליבם, שגם מה שנראה לעין ואף תלוי במעשיהם שורשו הוא רק במוצא פי ה', זה כוחם וזו עצמת האמונה היותר גדולה, להאמים כשאין הסבר ואין אופק,
עוד כוונה יש בכך שהרי בארץ ישראל הפרנסה היא בזכות הקרבנות לכן נקראים הקרבנות בפסוק 'לחם' "את קרבני לחמי לאישי", ובגלות הרי אין הקרבת קרבנות מה שאומר שישראל עלולים לאבד תקווה להתפרנס, לכן כפי שהמן היה לחם שמים ולא הקריבו ממנו קרבנות במשכן בניגוד לביכורים וקרבנות שמהם מקריבים בבית המקדש בארץ ישראל, והם הוו מקור פרנסת ישראל והברכה בארץ, במדבר זה לא היה, זה בא לחזק את האמונה בה' כך שאף הקרבנות אינם המקור ןשורש פרנסתם אלא מוצא פי ה'.
ומהו מוצא פי ה'?
ראשית לימוד התורה, הוא נחשב כהקרבת קרבנות, כמבואר בשאילתות "משה תיקן לישראל שילמדו הלכות חג בחג", מכאן למד בעל השאילתות[ניצבים קסא] שכשעם ישראל לאחר חטא המרגלים היו נזופים ולא הקריבו קרבנות ציבור במשכן, תיקן להם משה שיאמרו את סדר ההקרבה הכתוב בתורה ובכך ייחשב להם כאילו הקריבו, וכפי שאמר ה' לאברהם יאמרו לפני סדר קרבנות וייחשב להם כאילו הקריבום, [תענית לה ע׳ב],
בנוסף נכלל ב״מוצא פי ה', התפילה שמוצאה בפה, כמבואר בתנחומא [כי תבוא א] כשראה משה שלעתיד קרבנות בטלים תיקן לעם ישראל שלוש תפילות,
גם ברכות הנהנין בכלל זה כפי שאומרת הגמרא בברכות לה ע׳ב, שמי שאינו מברך על כל מין ומין מהפירות גוזל לקב''ה ולכנסת ישראל את שפע הברכה, משום שברכת הנהנין היא הצינור שדרכו הקב׳ה משפיע על עם ישראל, וחבר לירבעם בן נבט שמנע מעם ישראל הקרבת קרבנות שבזכותם התפרנסו ישראל,
וכפי שפירש הנציב על הפסוק: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", [שמות כא]בעצם לימוד התורה יש הזכרת השם שכל התורה שמותיו של הקב׳ה, ומתוך כך מתרחבת הברכה,
ועוד ''שמלתך לא בלתה מעליך…'', בגלות הגם שאין את הגידולים לצורך מלבושי כבוד כגון פשתן, יהיו לך בנוסף פרנסה מלבושי כבוד, כפי שהיה במדבר''וידעת היום עם לבבך'' הידיעה שאתה יודע היום כשיש לך במדבר את כל מה שאדם צורך מתוך מוצא פי ה', ידיעה זו תהיה מושרשת בלבבך כך שלא יהיו לך ספיקות ולא תצטרך לחקירה שכלית כדי להשתכנע בכך,
תכלית הייסורים חינוך,
''כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך'' אב המייסר את בנו כדי לחנכו ולהרגילו ולא כדי להעניש או ח''ו או לנקום בו על מעשיו, מכין האב לבנו תרופה לפני המכה הכואבת כדי להרגילו בכך כשתגיע המכה, כך במדבר הקב׳ה מכין לעם ישראל תרופה בצורת ברכה במדבר כדי להכינם למציאות הגלות שתבוא בהמשך,
לכן ''ושמרת את מצוות ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו וליראה אותו'',
שמירת המצוות ולימודן אף שאינן למעשה מועילות להכיר מהן את דרכי ה', כפי שהסביר הרמבם בסוף הלכות צרעת, ובהלכ' מעילה, יש בהן לימוד על דרכיו של הקב''ה הגם שאינן נוהגות עתה,
ןמדוע נסמכה ישיבת ארץ ישראל לכאן?
כדי ללמד שאף כשאנו בארץ ישראל שזהו הזמן הזמן הראוי לברכה ע׳י הקרבנות, עיקר הברכה היא בזכות הלימוד הברכות והתפילות וכ''ש בזמן הגלות, כדי שנדע שבזה מקור חיותן של ישראל, ולכן הובא הציווי על ברכת המזון, כדי להמשיך את ברכת הארץ בפה ע׳י ברכת המזון גם בארץ ישראל, נכון הוא שלא ברכנו על הארץ לפני שנכנסנו לארץ שהרי יהושוע תיקן את ברכת הארץ בכ׳ז לאחר שנכנסנו לארץ נברך ברכת המזון אף לאחר שנעזבנה,
"השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך"
לאחר שיתיישבו עם ישראל בארץ ישראל עלולים הם לשכוח את מקור חיותם השי''ת, משום שישבו בארץ ישראל בבתים טובים ועלולים לשכוח שה' הוא המביאם ומכלכלם בארץ ישראל, אלא שבתחילת הפרשה הזהיר משכחת ה' בגלות ע''י הסתרת הקב''ה מהם צווה על הבטחון בה' על אף היותם בגלות,
ואילו כאן ציווה על המשך הבטחון בה' גם כשיהיו בארץ ויהיה להם חיים טובים פרנסה וברכה מרובה שלא ישכחו את ה', וכפי שהסביר הנציב בויקרא [כג, מב] שמצוות ישיבה בסוכה נועדה לשתי תכליות הללו, האחת הבטחון בה' ביציאה לגלות [יציאה מדירת קבע לדירת עראי] ועוד לזכור שה' משגיח ושומר על עם ישראל תמיד כמו במדבר,
"פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת…ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך ממצרים…המוליכך במדבר נחש שרף ועקרב…המוציא לך מים …המאכילך מן במדבר…ואמרת בלבבך כוחי ועצם ידי…וזכרת כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל…"
פסוקים האחרונים בפרשייה מפרטת התורה כמין תיאור מפורט את השגחת ה' על עם ישראל במדבר, כדי להוכיח עד כמה האדם מושגח בהשגחה פרטית בכל מקום ובכל זמן כל יום כל היום וכל רגע, התחילה התורה ב״השמר לך לבלתי שמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו "כדי ללמד על יחסי הגולמין שבין שמירת מצוות ה וקיומן לבין השגחת ה', ומי שאינו שומר מצוותיו וחוקיו ומשפטיו כולם המובנות ושאינן מובנות לא מושגח ע׳י ה', לעומת המאמין בהשגחת ה' בהכרח שומר הוא את כל מצוותיו, מצד הזדהותו עם השגחת ה, ומביא ראיה מהתוספתא ברכות[פ׳ד] שמי שאינו מאמין בהשגחת ה' שהוא זן ומפרנס ואינו מברך הרי הוא מועל בה', עד שיותרו לו כל המצוות, ולמדו זאת מסמיכות הפסוקים בפרשייה זו "השמר לך לבלתי שמור מצוותיו…ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך" וע''פ זה הוסיפו חזל את ברכת הנהנין שלפני האכילה,
הפירוט מלמד שרצון ה' להשגיח עלינו בכל זמן ובכל מצב ובכל מקום הוא ביוזמתו של הקב׳ה, ע׳כ כתוב: "המוליכך במדבר נחש שרף ועקרב" מיוזמתו כדי להשגיח עליו בפרטות, ובמקום שאין מים כלל במדבר,
"למען ענותך ולמען נסותך", כנסיון הפשתן להשביחך בבטחון בה', ואם תחשוב שה' נותן לך כח לעשות חיל ובמה שאין לך כח אין זה תלוי יותר בו, אל תאמר כך בלבבך, כי מחשבה כזו היא כמו מחשבת ע''ז, הקב''ה משגיח בכל רגע ושכחת ה' אסורה אף ברגעים שבהם כביכול נראה שאין תשועה, הקב''ה מושיע ומשגיח על עמו, כדי להקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך.
בןציון עמר שבות רחל ת''ו
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה