השם שלך בתורה - ��בניין עולם פנימי1

עין אי״ה, שבת ג, א (מא ע״א)

רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל. דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיהו כז, כב): ״בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ״. אמר: איזיל ואשמע מיניה מילתא, ואיתי ואיסק.

(1) בנפש האדם ישנן אמתויות כאלה שהן נקנות לו דווקא על ידי לימוד ועיון, וישנן גם כן אמתויות שהן נעוצות בעומק הנפש, שהן נעלות מעל כל לימוד וכל הוראה.

(2) כל היחש הגדול שיש בין הרב אל התלמיד, הוא מוקף בגדר אותם הלימודים שמקורם הוא הלימוד והשינון, אבל אותם הלימודים שהם נקבעים בלבו ונפשו של אדם מצד טבע הנפש האלהית, שיש בהם מעין קדושתו של אברהם אבינו ע״ה שלא היה לו רב, ועשה הקב״ה את כליותיו כשני רבנים והיו מלמדות אותו חכמה. כשבא האדם למידה זו, ובמקצוע הפרטי, שזה הכח הגדול שבנפש משתמש בו, הוא מוצא את עצמו נאזר בגבורת האמת, ועומד אז גבוה מכל השפעה של כל רב ומורה, כי נפשו מאירה באור אלהי, דיהיב חכמה לחכימין.

(3) אמנם גם אז חובה מוטלת על האיש הגדול, שלא לשכוח שיכול להיות שהאמת הזאת, הנשגבת כבר מכל יחש של השפעה לימודית, היא רק ראויה לו לעצמו. והדרך הכוללת שבה צריכים לדרוך רוב באי עולם, היא דרך ההשפעה וההוראה, שהיא לעולם צריכה להיות מקושרת ביחש הנשגב שבין רב לתלמיד, ובאמיתת ההכנעה של האחרון אל הראשון.

(4) על כן, גם בעת להבת התשוקה הקדושה והעליונה של קדוש עליון זה לארץ ישראל, אשר אמנם מצא נפשו כבר עומדת בעניין זה על ראש פסגת הכרעת הקדושה הפנימית אשר בחדרי לבבו, וקול אלהים הקורא אליו בכח ביד ד' אשר עליו חזקה, מוצא אותו נשגב ונעלה מכל קישור לימוד והדרכה אשר בהם נקשר התלמיד אל הרב. על כן לעלות לארעא דישראל הוסכם אצלו, אפילו להיפוך מדעת רבו, רב יהודה.

אבל בכל זאת לא השיח רגע דעתו מהוראת הכבוד הדרושה להיות לעולם יסודו של עולם, בכל הדורות ובכל הזמנים, בכל האישים ובכל העניינים. על כן סיבב פני הדבר שיהיה ניכר כמה מכבד הוא את הדעה הגדולה של רבו, וכמה נזהר הוא מעבור על דבריו, עד שגם במקום של יסוד הנטייה העליונה שבעליונות, שהייתה לו למרכז חייו הזמניים והנצחיים, היא עלייתו לארץ ישראל, רק אשתמיט מיניה, כדי שלא יוחש כי עושה הוא בשאט נפש למרות רוחו של הרב, שבודאי יש גם לדעתו הגדולה מקום, וכמובן מקום יותר כללי מדעתו הפרטית של התלמיד, שהיא תופסת את כל לבו ונפשו.

על כן, הוה משתמיט מיניה דרב יהודה, כדי שלא ייפגש במשעול צר של גזירה פרטית עליו בייחוד, משום דבעי למיסק לארעא דישראל. וזה החפץ העליון הרימו מעל לכל חובה כוללת, על כן חפץ היה שתישאר מחאתו של רב יהודה כללית, ולא תסב עליו בדיוק וייחוד, בהיותו מוצא את עצמו בנידון זה יוצא מן הכלל ומתעלה עליו, ״באהבתה תשגה תמיד״.

שמונה קבצים ז, קפב (אורות הקודש ח״ג, צו)

העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד. כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי, זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר.

ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אוזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה.

ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה.

שמונה קבצים ד, ו

כל אדם צריך לדעת שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם הזה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבנינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל.

חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. גדולה-ענותנית זו מאשרת היא את האדם, ומביאתו לשלימות העליונה העומדת ומחכה לו. ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחדה שלו, ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה. מהאות המיוחדת שלו בתורה יצא לו עזו ואורו.

שמונה קבצים ח, ריג

כששוכחים את הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד מעלה מעלה בקדושה ובטהרה.

---

נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

למה סבא רבא שלי לא זכה להגיע לירושלים?

צפייה ביוטיוב

ערוץ: חייא בן חמו

---

נשלח על ידי: חייא
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

עקב - עליה לארץ

פרשת עקב – קליטת עולים חדשים / הרב שוחן

כשחזרה לביקור בארץ ישראל, אמרה אחת לבעלה: ״רבותיי, באמת צריך להודות – אין בשוויץ כמו בארץ! ״ וכשאתה שומע את זה, הלב נחמץ. ישראל היא לא היפה מכל הארצות.

אין כפסוקים מופלאים שהתורה משבחת עוד ועוד את ארץ ישראל, כדוגמת הפסוקים המופיעים בפרשתנו: ״כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש… לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ״

אבל עם כל הכבוד, בתכל׳ס – לא האגמים של שוויץ, ולא הדולמיטים באיטליה. כל מי שעיניו בראשו יעיד שנופי חו״ל יפים, וגם ארץ ישראל שלי פורחת ויפה – אבל ספק שיש יפות ממנה.

התשובה לתמיהה הזאת נמצאת ממש בפסוק הבא, יתרון רוחני שמיוחד לארץ ישראל: ״ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. ״ אין לנו משאבי טבע אדירים, אנחנו לא תלויים בטבע – אלא במה שמעבר לטבע. ארץ שיש בה האפשרות לחיות את חיי התורה והרוח במלאה, כדברי הכוזרי – אדמת הנבואה. כמו שמביא הרבי מליובאוויטש את הפסוק בירמיה: ״אֶרֶץ אֶרֶץ אֶרֶץ שִׁמְעִׁי דְבַר ה׳״ – זו הארץ שמאפשרת לשמוע את דבר ה׳ אלינו.

מסופר על הרבי מקוצק, שקרא את דברי רש״י המפורסמים בפרשת ״והיה עקב תשמעון״: ״מצוות קלות שאדם דש בעקביו. ״ פניו של הרבי מקוצק החמיצו ואמר: ״וכי יש דבר כזה מצוות קלות? וכי דעת שיש יהודי שיזלזל בכלשהם מצוות? ״ אלא – לאדם שגר בארץ ישראל, יש מצווה שקלה לביצוע: עצם הליכתו בארץ ישראל, כדי תוך ד׳ אמות בארץ ישראל מקיימה. וזו הכוונה ״דש בעקביו״ – הרי זו מצווה גדולה, ההליכה בארץ ישראל, אפילו לצורך עסקיו ועניני היום-יום. רק מי שנולד וגדל כאן חושב שהיא מובנת מאליה.

אבל בשביל מי שנולד וגדל בחו״ל – העלייה לארץ היא מצווה כבדה, קשה בכתב ומסו.

כאן נכנסת לתמונה קהילת אורות נחלים. עוד שנה, בדיוק בקיץ הבא, נקבל משפחות חדשות המצטרפות לקהילתנו – כ-10 משפחות. העלייה משם היא צו השעה: האנטישמיות העולה, מכת ההתבוללות שלא פוסחת על אף אחד. יש בדיחה עצובה שמספרים: כשעלו היהודים ממרוקו לצרפת, התהדרו כולם שיש להם סבא שהיה רב. כיום כל משפחה יכולה לומר: יש לנו דוד שהתחתן עם גויה. הפסוק בתחילת הפרשה: ״וְלֹא תִׁתְחַתֵּן בָם, בִׁתְּךָ לֹא תִׁתֵּן לִׁבְנוֹ וּבִׁתּוֹ לֹא תִׁקַח לִׁבְנֶךָ״ – בצרפת זה נשמע נוסטלגיה, בארץ זה אקטואלי. אסור לנו לשכוח את אחינו שבגולה: ״הֲתִׁשְכַח אִׁשָּה… וְאָנֹכִׁי לֹא אֶשְכָחֵּך. ״

אז איך זה קורה? דרך עמותה בשם ״שלום״, העוסקת כבר מעל 40 שנה בהעלאת יהודים מצרפת, בשיתוף פעולה עם הרב יהושע, הרב אבינר, הרב קרמן וצוות. המשפחות שנבחרו ילוו לאורך הדרך: סמינרים והכנה, סיורי שטח, היכרות מקדימה עם הקהילה – והכל בשיתוף פעולה.

אכן הארץ טובה, ״אֶרֶץ טוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִׁיאֲךָ״ – אבל אנחנו נקרא ״מחר״. ארץ ישראל נקנית בייסורים, וה׳ זקוק לשליחים. בוודאי יש אתגרים: קשיים מצד העולים החדשים – שפה, מצב ביטחוני, חינוך, הרגלים, כלכליים ועוד. זאת המשימה שלנו, בעזרת השם.

חשובה היא הדרך – ״וזכרת את כל הדרך״. לא מספיק לעלות לארץ, המיזם הזה מעלה קבוצות של עולים להיטמע בתוך קהילה תורנית בהתאמה מדוייקת. מהדהדים לנו דברי הרשב״ם בפרשה: ״כי הארץ הזאת טובה מכל הארצות, ורעה לשומרים ללא מצוות. ״

מעבר לקיום חזון ישעיהו בהפטרתנו: ״הִׁנֵּה אֶשָּׁא אֶל גּוֹיִׁם יָדִׁי וְאֶל עַמִׁים אָרִׁים נִׁסִׁי וְהֵּבִׁיאוּ בָנַיִׁךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִׁךְ עַל כָּתֵּף תִׁנָשֶאנָה״ – אנחנו מצילים אותם ואת זרעם אחריהם גם מבחינה רוחנית, ואולי אפילו פיזית. לעצמנו שמנו מטרה להיות מגדל אור של תורה בעם ישראל. ״כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָּאוּ לָךְ״ – והנה השנה, האור הזה מגיע עד צרפת.

נעשה ונצליח בשם ה׳!

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

משמעותה התורנית וההלכתית של מדינת ישראל 2 - מצוות ישוב ארץ ישראל - שיטת בעלי התוספות החולקים לכאורה על הרמבן - דף מקורות

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור2 │ עמוד1

הרמב״ן על לכאורה החולקים התוספות בעלי שיטת

א- חלק שיטת כתובות שבתוס' חיים רבנו

דבריו על והאחרונים הראשונים ותגובת חיים רבנו שיטת הצגת

1 ב עמוד קי דף כתובות.

לעלות- שלא אומרת והיא לעלות, אומר הוא ת״ר: לעלות אותה, כופין

לאו- ואם לעלות- שלא אומר והוא לעלות, אומרת היא כתובה, בלא תצא

או- ל ואם לעלות, אותו כופין והוא לצאת, אומרת היא כתובה. ויתן יוציא

לצאת- שלא אומר לאו- ואם לצאת, שלא אותה כופין כתובה בלא; תצא

לצאת- שלא אומרת והיא לצאת, אומר הוא ואם לצאת, שלא אותו כופין

לאו- כתובה ויתן. יוציא

2. תוספות שם

כו- לעלות אומר 'הוא הזה בזמן נוהג אינו

דאיכא דרכ סכנת ים. אומר והיה חיים רבינו

בא״י לדור מצוה אינו דעכשיו מצות כמה יש כי יכולין אנו דאין עונשין וכמה בארץ התלויות

עליהם. ולעמוד בהם ליזהר

3 רע סימן זאב בנימין שו״ת.

בדיבור שם התוספות כתבו

אינו כו אומר הוא 'המתחיל

סכנת דאיכא הזה בזמן נוהג חיים רבי אומר והיה דרכים

בא״י לדור מצוה אינו דעכשיו כי בארץ התלוים מצות כמה יש יכולין אנו דאין עונשין וכמה עליהם ולעמוד בהם ליזהר

עכ״ל.

לע״ד אומר אני מקום ומכל הוא ומעלה גדול דשבח וכ״ש בא״י הדרים לאותם

לתועלת הקודש עיר לירושלי': ע״ה ולתועלת זה עולם

- זה עולם תועלת מאי היינו הדר כל אלעזר רבי דאמר ובל שנ' עון בלא שרוי בא״י היושב העם חליתי שכן יאמר שילהי כדאיתא עון נשוא בה ופירש״י גזרות דייני שני פ' לי צר לומר יתרעם אל כלומר

עון. נשואי כולם כי

רב דאמר היינו ע״ה ותועלת

התם ענן בא״י הקבור כל כתיב המזבח תחת קבור כאלו לי תעשה אדמה מזבח הכא עמו אדמתו וכפר התם וכתיב אבהו רבי התם אמר וכן מובטח שבא״י שפחה אפילו וכן הבא עולם בת שהיא לה אמר אבא בר ירימיה רבי אמר ארבע המהלך כל יוחנן רבי שהוא לו מובטח בא״י אמות היו שהחכמים ומצינו ה״ה בן

ישראל ארץ אבני נשקין מ כתובו. שילהי 'כדאיתא

4 הקו״ף אות האותיות שער של״ה.

לדבר זכר בארץ, נוהג המקום, קדושת בגן ה' ויניחהו קודש, שהיה אדם בבריאת באומה ונתקן עדן מגן וגורש וכשקלקל עדן,

נתן התורה ידי על אדם הנקראים, ישראלית מעין מקודשת שהיא הקדושה ארץ להם

… עדן גן קדושת מכל בחורבנה, עתה ואף ה אשר ארץ והיא בקדושתה, היא 'מקום

אותה. . . דורש

ב כתובות)(קי בסוף תנן כן ועל מעלין הכל מעלין הכל מוציאין, הכל ואין ישראל לארץ

ובגמרא)(שם מוציאין. הכל ואין לירושלים תנו שלא אומרת והיא לעלות אומר הוא רבנן,

תצא לאו ואם ת, לעלו אותה כופין לעלות, אומר והוא לעלות אומרת היא כתובה. בלא לאו ואם לעלות, אותו כופין לעלות, שלא סימן העזר אבן ובטור כתובה. ויתן יוציא בזמן כן גם הם הדינין אלו דכל כתב, ע״ה

מדפיו ע״ב ס״ה מהרי״ף)(כתובות נראה וכן הזה.

י״ח סי' פי״ג והרא״ש,)(שם הדינים אלו. שהביאו

הוא ד״ה ב קי (כתובות התוספות שאמרו מה עתה, ומ

)אומר מצוה אין דעכשיו חיים רבי הרב, בשם

התלויות מצות כמה יש כי, ישראל בארץ לדור בהן ליזהר יכולין אנו דאין עונשין, וכמה בארץ,

עליהם. ולעמוד

יחיד. דברי הם חיים רבינו דברי

(הושע נאמר זה דעל, טעמיה מסתברא לא וגם

, יד)י בם יכשלו ופשעים בם ילכו,''וצדקים מה מקיים ואינו ישראל בארץ שדר מי דודאי המקדש אבל פושע, הוא אז לקיים שמחויב ומעשרות תרומות לענין ומקיים, עצמו

אשריו אז מחויב, אשר מה כפי ושבי. עית

זה בהן, ליזהר יכולין אנו דאין שאמר ומה

יכולין אין דלמה אצלי. מובן אין הדבר להשגיח אין כן על המונע. הוא ומי ליזהר,

אלו. בדבריו

5 ב קי, כתובות המהרי״ט חדושי.

התוס: כת' לעלות אומר 'הוא ר אומר 'והיה

חיים בא״י לדור מצוה אינו דעכשיו כמה יש כי אנו שאין עונשין וכמה בארץ התלוית מצות

בהם. להזהר יכולין מצות כמה איכא דהא הוא תימא ודבר

כגון בהם להתחייב ירצה אם יימן לק שיכול ועוללות ופרט ומעשרות ופיאה שכחה לקט נמי איתנהו וערלה כלאים כגון ועונשין יזהר לא ולמה מד״ס והכלאי' הערל' בח״ל

בא״י. בהם

קנין אין דס״ל שביעית פירות על אמר ואולי

שביעית. מידי להפקיע בא״י לעכו״ם

ו מקר ספחים לאו דמ״מ לחוש אין בזה ואף ז״ל הרמב״ם כדכתב זורעם שהעכו״ם כיון

שביעית. בקדושת ולאוכלם

שמים ירא איסו' דקדוקי כמה שיש אעפ״י

בהם. ויזהר כלם את יצא

שפסק שמשון רבינו על סמכו הביעור ולענין ואחד עניים ואחד מהני ג' בפני דבהפקר

הביעו, אחר אוכלים 'עשירים כתב וכן

הראב״ד.

תב לקנות יכולים ועוד דשכיחא, מח״ל ואה מיד לצאת שביעית ערב של מתבואה או

ספק.

היא התורה מן מצוה א״י דישיבת ועוד וירישתם המצות במנין ז״ל הרמב״ן מנאה ואמרי הזה בזמן אפי' בה וישבתם 'אותה ומתי וכו' בא״י אמות ד' המהלך 'לקמן קבור כאלו בא״י והקבור חיים אינם שבח״ל

ד׳אמרי. טובא ומילי המזבח תחת

קיימא, בקדושתה ואכתי דבכל רווחת הלכה

דחש ולית לעלות כופין סכנה בו שאין מקום

ז״ל, חיים דרבי להא הרא״ש ובתוספו'

ליתיה:

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור2 │ עמוד2

ללשונו בתוס' חיים רבנו לשון שבין פער מה וראיה התוס– מיסוד אינה בתוס' חיים רבנו 'דעת במרדכי

6 שיג רמז דייני שני פרק מרדכי הגהות כתובות מסכת מרדכי.

כו לעלות אומר 'הוא דהני בתשובה כהן חיים רבינו כתב יכול אינו משובשים שהדרכים עכשיו אבל בדרכים שלום שהיה בימיהם מילי

בעי ערבא ערבך וממון מגוף ערבים לה יעמיד אם ואפילו ולסטים חיות גדודי למקום להוליכה חפץ כמו ליה דהוה: לכופה

7. כח סימן דעה יורה ב- חלק מהרי״ט שו״ת

יצ״ו יצחק הר' לו יקראו אשר שמו זה ה הלז האיש שאל שאול ללכת זכר אשתו תלד אם ונדר בשפתים בטא שנתים זה כי

אסתייעא לא שעברה ובשנה זכר אשתו וילדה ישראל לארץ

… מלתא ליה כי נדרו על לישאל יוכל אם פינו את לשאול ובא נדיבי שערים פתחי על לדפוק ויצטרך הפזור די משגת ידו אין

ע״כ אשר גליו ומשאון הים מגאון אחזתהו רעדה כי וגם עמים מרפא חכמים לשון נפשו. בקשה

אלא עליהם נשאלין אין הקדש נדרי שאמרו אעפ״י איברא

ששאלת וז״ל י״ב כלל סוף בתשובה הרא״ש כתב הרי מדוחק

לשאר כמו התרה נדר לאותו שיש דע לא״י ללכת שנדר בענין

יו ג' לפני ילך ונתחרט נדר ואם נדרים לו. ויתירו נדרים בטיב דעים

של שטעמו אומר היה ז״ל סאגיש שלמה מהר״ר הרב ומורי בתשובה שהובא חיים הר' לשיטת דאזיל משום הרא״ש

דעכשיו כתובות בשלהי מצוה אין מצות כמה יש כי בא״י לדור

בהם ליזהר יכולים אנו שאין עונשי' וכמה בארץ התלויות 'ולפי

כש התרה הזה לנדר שיש אמר נדרים. אר

הרא״ש, סמך דעלה יתכן ולא - התוס מיסוד שאינה 'ונ״ל בהלכות. לא וגם בתוספותיו הביאה לא ז״ל הרא״ש שהרי לעלות האיש את כופין דאין דירושלמי ההוא הביא ואדרבה ומשנתינו הזה בזמן דאיירי מאיר רבי' שפיר' האשה אחר

. הבית בזמן האיש את כופה נמי דהאשה בזמן דאף ומסתמא

האשה. את כופה האיש הזה

ישיבתה ומצות ישראל ארץ קדושת משום הטעם דעיקר ועוד

ז״ל הרמב״ן כמ״ש בחרבנה הזה בזמן אפי' הוא המצות בפ' עד דספרי עובדא ומייתי בה וישבתם אותה דוירשתם מקרא

המצו, כל כנגד שקול' א״י 'שישיבת המצות קיום משום ואי

עבידתה מאי אשה בה התלויו' את כופה שתהא אלו במצות ואם אב כבוד לענין דקידושין בפ״ק אמרו הרי לעלות האיש מפני לעשו' בידו ספק אין אשה לעשות בידו ספק יש איש התלויות מצות וכ״ש מצות לשאר וכ״ש עליה אחרים שרשות דמחייב הוא ואיהו בעלה קנה אשה שקנתה מה דכל בארץ

ולמה היא ולא בקרקע התלויות במצות לעלות בעל' את תכוף

. לא״י

עבד לאיתויי דאמרי' בארץ התלויות במצות שייך מה עבד ותו

ישיבת משום וזיל הכא זבניה ליה דאמרי' לארץ מח״ל שברח

ישראל. ארץ

ז״ל הרמב״ם ופרשו עבדים לאיתויי מעלין הכל נמי ואמרי' את שכופ' לא״י לעלות שאמר כנעני בעבד עבדי' מה' ח' בפ'

ז״ל הראב״ד בשם כתבו וכן עמו לעלו. ת רבו

אנו שאין עונשין וכמה התליות מצות כמה שיש שאמר ומה

- בהם להזהר יכולי' לו לקנות שירצ' שמי הם תימה דברי וכיוצ ופא' שכחה לקט כגון מ״ע כל לקיי' יכול בא״י 'קרקע

ידו. על מעכב ומי בהם יזהר נמי ל״ת ומצו' בהם

הלכה הערלה כדתנן בח״ל מי נ איתנהו וערלה דכלאים ועוד

מד״ס. והכלאים

כל מינה שתקי הוו לא חיים דהר' מילי להני איתניהו ואי

ז״ל. ואחרונים ראשונים הפוסקים. .

לנו מי כי התוס' מיסוד אינן חיים הר' שדברי למד אתה ומכאן

ז״ל. והרא״ש ממהר״ם התוס' בדברי בקי

רבינו כת' ה הז כלשון מרדכי בהגהות שמצאתי עיני את והאיר עכשיו אבל שלום שהיה בימיהם דה״מ בתשובה כהן חיים חפץ כמו דהו״ל לכופה יכול אינו משובשים שהדרכים לה יעמיד אם ואפי' ולסטים חיה גדודי למקום להוליכה הר שתשובת הרי ע״כ צריך ערבא ערביך לממון מגוף 'ערבים

' בתו ומ״ש הדרכי' סכנת מטעם אלא באה לא ז״ל כהן חיים היא דסמכא ולאו היא תלמיד הגהת בא״י לדור מצוה דאין

. כלל

זה נדר שהשוה זו בתשובה הרא״ש של שטעמו לי ומשמע בו אין לעלות שנדר זה דנדר משום היינו הרשות נדרי כשאר שמה והדיר' בישיבה אלא בעליה המצוה עיקר שאין מצוה

ר לחזו ע״ד לראותה שעולה מי אבל ז״ל הרמב״ן שהביא כמו

מפורסמת מצוה בזה מצינו. לא

אמות ד' המהלך כל שאמרו ממה לו הוא שזכות תימא ואפי' להולכים ורוח דכתי' הבא העולם בן שהוא לו מובטח בא״י

ליכא… עשה מצות מ״מ בה זה שנדר ז״ל הרא״ש כתב לכך בנדון הטעם והוא בשאלה ואיתיה הרשות נדרי כשאר הוא

. שלפנינו

8. מבי״ט שו״ת רמה סימן א ]חלק מהרי״ט של אביו (המבי״ט) טיראני יוסף בן [משה

וירגה… ן' שמואל ה״ר החכם כתב קאמרה ומתני' לעלות רוצה שאינה כיון עבידת' מאי כתובה תשיבני ואל עוד: כתב בלא תצא וכיון משובשי' שהדרכים בזמננו לא בעולם שלום שהיה בזמן שהוא ז״ל חיי' רבי' בשם כתובו' סוף המרדכי כתב שכבר כתובה בזמנו אלא כתב לא ג״כ חיי' רבי' שכתי דמה בצדו תשובתו דעדין אומ' ואני הנז' בחיוי שנתחיי' כל לישא מותר הזה האיש שכן

כמו הצמר בספינת ים דרך מתורגמה לבא זה בזמננו אבל לא״י ים דרך המקומו' אותם כל מ לבא משובשים הדרכים שהיו דכופי… דמתני' דינא והוי משובש דרך נקרא אינו ג״כ יבשה ודרך לבא שנה בכל 'שרגילי'

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור2 │ עמוד3

9 כו סימן צדקה מעיל שו״ת.

צאנו מ והנה בזה״ז זאת בעליה מצוה יש אם נבאר בתחילה אותה דוירשתם מקרא המצות בכלל זאת מצוה מנה הרמב״ן ת״ה בעל חזי ופוק המצות כל נגד שקול' הי' וכי בה וישבתם הכוזר בספר בו כל בספר וגם פ״ח סי' בה הפליג שלו בפסקים

שמה לנסוע מאוד. הפציר

שבזה״ז כתבו כהן ר״ח בשם בכתוב' התוס' איברא מצוה אין

וכמה לקיימן שא״א בארץ התלוי' רבי' מצות יש כי בא״י לדור

עליהם, ולעמוד בהן להזהר יכולין שאין עונשין שבזמן כתבו ועוד

לעלות לכוף הדין אין דרכים סכנות דאיכא. ע״כ

יו״ד חלק בתשוב' הרי״ט הרב כת' כבר הר״ח בשם מ״ש והנה

כ "סי' ע״ש כתבו טועה תלמיד דאיזה הוכיח שכלו בנעים ח זה

כלל. הוא דסמכי' ולא המצוה בשביל הטעם ובחידושיו

המצוו שמה לקיים אין זה מה דעל בזה ביאור הרחיב 'לכתוב' לקיימן ויצער שיסבל מי פשיטא לקיימם עליהם כבד כי ואם

עמו. הדין כי שם ויעויין בזה שכרו יכפול כי פשיטא

וכ״כ ע״ש. תלמיד איזה הגהת שהוא משפט נתיב' בעל

ו המצוות, לקיום שוים הזמנים וכל הזמנים נשתנה לא א״כ מצות רמ״ח ובכלל בזה״ז אפי' פרטית מצוו' הי' אם מכ״ש זמנית שהמצוות חלילה עולמות ביטול לה שאין יחשב עשה

אלו, דברים מקומות בכמה הוכחנו כאשר הפוסקים וכל הפוסקים כל שכתבו עמו שתעלה האשה שכופין מחזיקים

דכתוב, דמתני'' כפשטא מהרי״ט בתשוב' האחרונים מן וגם דר״ח הא ס״ל דלא וודאי הא א״כ לב בן ומהר״י והרשד״ם

כהן…

טועה בתלמיד שתדובר לומר שאין טוען החיד״א

11 נב סי' לחיד״א אומץ יסוף שו״ת.

ו להתייר הוית חזה אכו סימן בי״ד ז״ל מהרימ״ט הרב הגדול

כ״ח שטעם אומר היה ז״ל סאגיס מהר״ש הרב דרבו כתב בשילהי בתוס' שהובא חיים ה״ר לשיטת דאזיל משום הרא״ש

התלויות מצות כמה יש כי בא״י לדור מצוה אין דעכשו כתובות

בהם׳וכו. ליזהר יכולים אנו שאין עונשים וכמה בארץ

הרב כתב זה ועל הרא״ש, סמיך דעלה יתכן דלא מהרימ״ט

התוס, מיסוד 'שאינו ולא בתוספותיו הביאה לא שהרא״ש

בה … לכותיו לדור מצוה דאין בתוספות דמ״ש בזה והאריך

. דבריו תורף זהו כלל. דסמכא ולאו היא תלמיד הגהת

חיים ה״ר דברי הביא לא מהראשונים אחד דשום ואיברא

בספר וגם התוס, שכתבו 'הללו דברי להביא שרגיל האגודה

אבל זו. לסברא לה קרו דנדחה מוכח דמזה - הביאם לא התוס' כתוב תוס' דבפסקי קשה. דבר הוא תלמיד הגהת שהוא לומר

וז״ל ישראל בארץ לדור עכשיו מצוה דאין אמר חיים הר״ר. עכ״ל

התוס פסקי חיבר מהראשונים דאחד הרוב.'ועל

חיים ה״ר סברת הביא, ע״ה סימן א״ה משה בדרכי מור״ם גם ח״ג מהרח״ש הרב וגם מ״א סימן ח״ג מהריב״ל הרב וגם חלוקים שהפוסקים וכתבו חיים ה״ר סברת הביאו מ״א סימן

עליו. ולא חיים ה״ר סברת הביא ה' סימן מהריט״ץ הרב. וגם

ח״ו. תלמיד דברי שהם לומר דעתם על עלה

א יישובים שבמרדכי חיים רבנו ללשון שבתוס' חיים רבנו לשון בין לסתירה חרים

11 לד סי' שלמה, לב שו״ת.

לא חיים, רבנו בסברת ובפרט מכל דחויה שהיא אזכרנה, בדבר הוא אדון ולא הפוסקים. מהרמב״ן גדוך לנו ומי, זה. מדוע ז״ל הרמב״ם על והשיב

ישיבת מצות ה במניין הבין לא ר וגם בספרו. יעוי״ש א״י, ו בנ בו שחזר נראה עצמו, חיים בשמו מרדכי פסקי כתב, שהרי שהביא כמו התוס' טעם ואע״פ העוסק. החה״ש לבד חיים רבנו מביא, שבתוס' שכל ידוע הכהן, ר״ח ובמרדכי רבינו הוא בתוס' שנזכר ר״ח בו שחזר [ו]נראה הכהן, חיים

וכך תו חוב כך כי אלה, מדבריו

לו. יפה

12 צד סימן ב חלק שיש אבני שו״ת.

הא ואלמלא איתמר חבירתה מכלל חדא התוספות שהביאו טעמי שהתרי בעיני נכון והנראה

הא. קיימא לא

ס״ד דאיכא בזה״ז נוהג זה דין דאין תחילה כתבו שהתוספות והוא דרכים ][=סכנת וקשיא

מגינה. ואגוני רע דבר ידע לא מצוה שומר קי״ל הרי הוי מאי ס״ד חשש איכא ואי ליהו ולכן

כתבו לדור מצוה אין דעכשיו ר״ח ואומר דאין דהאי ומשום לסכנה לחוש יש מצוה דליכא וכיון

וכו ליזהר יכולים דאין בזה״ז הוא לדור 'מצוה דוקא הוא בו התלוי ס״ד דחשש טעמא גם א״כ

מצוה. דאין בזה״ז

כתבו שהתוספות לומר ואין רע דבר ידע לא מצוה שומר ה מצו ויש ליזהר דיכולים בזמן אבל כתובות סוף בהגהות בהמרדכי מבואר שהרי זו שנה לא זו ששנה ומי חלוקות סברות ב' כתב לעלות אומר הוא וז״ל עצמו חיים רבי דברי הם סתם התוס' שהביאו דס״ד קמא דטעמ'

משובשים שהדרכים שו עכ אבל בדרכים שלם שהיה בימיהם דה״מ בתשובה כהן חיים ר' לה יעמיד אם ואף ולסטים חיה גדודי למקום להוליכה חפץ כמו דהו״ל להוליכה יכול אינו טפי עדיף וא״כ אמרן א' רועה וסיפא דרישא הרי עכ״ל, בעי ערבא ערבך וממון מגוף ערבים איכא מצוה דליכא וכיון לדור מצוה דאין דסובר אזיל ולטעמיה הוא טעמא דחד למימר

לסכנה חיישינן ולא דינא להאי ליתיה לדור מצוה דקי״ל דלדידן מינה ונפקא לס״ד חש למי ודוק המרדכי לשון לישב יש וכן רע, דבר ידע לא מצוה דשומר. משום

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור2 │ עמוד4

ר כוונת שאין הטוענים מעלת עצם לשלול חיים בנו ישיבת מצוות ישראל ארץ

13 נב סי' לחיד״א אומץ יוסף שו״ת.

להשיב שהרבה לעיל שכתבתי מהרימ״ט לדברי הדרן שאין דעכשו בתוספות שכתבו חיים ה״ר דברי על מצות דהרי וכו' מצות כמה דיש בא״י לדור מצוה מצות כמה דיש ומ״ש בחרבנה אפילו א״י ישיבת

הן תימה. דברי

עוד הן מצוה דיש סבר חיים ה״ר דגם לומר ואפשר

בא״י. לדור היום

חזר המצות לקיים יכולים שאין דמכח כונתו אך לדור ניחא דטפי בא״י לדור מצוה יש לא כאלו הדבר

א״י מצות ביטול על יענש ושלא. בח״ל

וכו קרקע יקנה ואם המצות לקיים דיכול תמה.'ואשר

קנין יש אם לוגתא פ דאיכא חיים ה״ר דכונת אפשר פלוגתא איכא גם ומעשרות. מתרומות להפקיע לגוי להפקיע לגוי קנין יש אם גם שמיטה. היא שנה באיזו וזמן הפירות מכל ביעור צריך ובשביעית משביעית. ליזהר מאד קשה דבר והוא בזמנו א' לכל הביעור

דמיה דתופסת ושביעית ביעור. בדיני

היו וכבר הרמב״ם רת סב על סמכינן בדידן דאנן אלא יעשר שלא בחרם לגזור והוצרכו מפקפקים חסידים ריש משנה בכסף מרן כמ״ש הגוי מן הלקוח אדם סברת על סומכין אנו ביעור לענין גם תרומות. הלכות סימן יוסף בברכי בעניי אני כמ״ש והרדב״ז מרן

/י יו״ד אות. /'של״א

ארץ ב ישראל רבני רוב דנתוועדו נתבאר ט' אות ושם כהרמב״ם שינהגו השמיטה שנת על והסכימו. ובח״ל

לחוש ואין רבנים עפ״י הנז' המנהגים נקבעו. ועתה והיו בספק הענינים כל היו עדיין חיים ה״ר בזמן אבל והן ומעשרות בתרומות הן בא״י הדרים נכשלים וכיוצא ביעור לנהוג יש אם והן שנה באיזו בשמיטה

גדולה תקלה. והיתה

מהר״ש הגדול הרב פירוש ראיתי בילדותי כי ונהירנא זרעים מסדר ירושלמי על ספרד מיוצאי ז״ל שרילייו ונכשלים בא״י לדור שבאים כתב ובהקדמתו כ״י חיבור חיבר ולכן יבינו ולא ידעו לא כי א״י במצות בארץ התלויות מצות לבאר זרעים מסדר ירושלמי על

ולעשות. לשמור

היו עדיין כי דיבר בזמנו ם חיי רבינו דברי שכן ומאחר דאין סובר היה ז״ל דהוא ואפשר הנז'. הספיקות כל בשביעית וחייבין מתרומות להפקיע לגוי קנין

לקיים קשה דבר והוא. ובביעור

וקבעו עם ראשי בהתאסף הדברים נתישבו עתה אבל

שנאמר כמו. הלכות

14 רי סימן יאיר חוות שו״ת.

נושא כבוד מפני נמרץ קיצור ב שאומר מה ורתת ברעד אומר והנני

הדרוש, קודש לימוד עלי דדמיא לקולי המקשיבים אזני למשל ואטה

קודש- לאדמת לנסיעה הזה הקדשים ארץ זכה לא ואהרן דמשה דוכתי

לשבתו, מכון והיא אותה דורש אלהינו ה' אשר לנעלמת נבא ולא

ר בספ (עי' המקובלים וכל הזוהר מפי הוא ידוע כי מעלתה, בקדושת כתובות מס' סוף בגמ' רז״ל מדברי וידוע בגלוי רק נ״נ הארץ) טוב ע״י רק חיים מתי' ואין אלוה לו ואין בטהרה עע״ז כאלו זולתה שהדר

עה״ב, בן הוא בא״י ד״א והמהלך בא״י שפחה ואפילו מחילות גלגול

א״י, כתורת תורה ואין א״י כחכמת חכמה אין ובמדרש אוירא ואמרו

חד מחכים דא״י המשחית. מלאך ע״י מתים ואינם וכו' מינן 'עי ספר

פ״ה. אבי״ע שער רמונים פרדס שם הנוהגין תילי' תילי מצות בה ויש

בח״ל. ולא שלימות בה ולקנות בה לישב שזוכה מי אשרי ספק ובלי

ובמצות. בתורה

וז״ל: נמרץ בקוצר ע״ב ק״י הנ״ל גמ' התוס' מ״ש ראינו ומ״מ והיה

דעכשיו חיים ר' אומר מצוה אינו בארץ התלויות מצות כמה יש כי בא״י לדור

עליהם. ולעמוד להיזהר יכולים אנו שאין עונשין וכמה מ״ש על שם עוד

הוא עכ״ל. דרכים סכנת דאיכא הזה בזמן נוהג אינו וכו' לעלות אומר

שם וכתבו ע״ה סי' בא״ה ב״י ה הביאו הרשב״ץ בן הר״ש כתב ובכה״ג

. בש״ע

בבואו משלו להסתפק שיכול יכולת בעל אינו שאם ספר ב ראיתי עוד ולקיים ללמוד יוכל לא חסרונו ע״י פן חוצה שישאר יותר טוב לשם

קונו. דעת ועל דעתו על יעבירו עניותו וחלילה ה' מצות זכר ובכה״ג

בשל״ה. הגאון החסיד הרב

לא פן לחוש ויש המזג ורפיון כח ותש וענוג רך אדם הוא אם וכ״ש

וחורף קיץ מופלג וחום חזק קור הזה הרחוק דרך עינוי סבול ל יוכל סכנות שיש בימים הן פנים כמה על שיש התוס' שזכרו דרכי' וסכנת רצחנים ועקרב שרף נחש סכנת שיש במדברות הן ים ומשברי רוחות ניכר כבושה דרך אין הרוב על (כי הישר הדרך מן והנבוכה וליסטים

כמה יש שנמצא מעט ועל ונודע נדע לא רוח לכל מתפלשים דרכים לפניו אין באם מבוקשו) למקום ילך בה איש לפני הישר דרך איזה

הנזכרים. נזקי' מכל מעולה ושמירה בקי תייר

אל ומקומו מזה למנוע טוב הנ״ל מחששות חשש שום יש דאם וודאי ה ליראי הצפון טוב לרב ויזכה כחו בכל ובמצות בתורה ויתעסק 'ינח

שכבוד ות״ח וחסידים גדולים אלפים אלפי כמה כמו ו שמ וחושבי מאה וכהם כהם א״י מבני מרובים ודור דור בכל והמה בח״ל מנוחתם

פעמים- לבהלה ויגעו לריק שילדו. חלילה

למעלה הגבה זו חכמה ממעלת ח״ו ימעט או יכחיש ומי מי ה״נ

"ל ור כבזוהר לה וירית לה לדזכי בתנאי שיעור ובלי ערך בלי למעלה מרבו ג״כ שקיבלה מקובל מפי ללמדה זכה גם קדושה נשמה שירית מל״ח ספר הביאו פי״ג עבודה חלק עה״ק בעל זכרו הראב״ד על כמ״ש

ורבבה. . אלף מני אחד רק לזה יזכה ולא ע״א. . דט״ו

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור2 │ עמוד5

התרומה בעל שיטת ב– חלק יצחק ב״ר ברוך רבנו מגרמיזה

15 הל התרומה. א״י '

אחשה לא ציון למען אשקוט לא ירושלם ולמען ויבא צדקה כנגה יצא עד והקדושים לנו צדק מורה ארץ שוכני עולם גאוני ויציצו ויקיצו יעורו אשר הדרך לנו להורות ויאירו

בה. נלך אשר כי אמת ואשריו ישראל ארץ חביבה

הדר איש בה אפי 'כי יכניה מתוכה ליוצאים עמהם הביאו וגלותו ישראל ארץ ועפר אבנים בבבל הכנסת בית ועשו לקיים ויתיב דשף כנשתא את עבדיך רצו כי שנא' מה וכן יחננו. ועפרה אבניה לנעמן אלישע שנתן מצינו אדמה פרדים צמד משא לארץ. בחוצה למזבח ר אמרי' כתובות 'ובסוף

ר 'עכו. ד כיפי מנשק אבא מגנדר אבא בר חייא עבדיך רצו כי שנ' בעפרא

וכל יחננו ועפר' אבניה. את מצות מקיים בה הדר שכן להיות זוכה בה התלויין

של. הקב״ה במחיצתו התנאים בימי מיבעיא ולא להפריש יכולים שהם תרו״מ ואפילו בטהרה להם שהיה חורבן לאחר שנעשית הפרה מן אפר

לו אפי …אלא הבית בפני הרבה שהיו האמוראי' להן היה חורבן אחר דורות

… פרה אפר בסוף ואפילו פסקה דמסתמא האמוראים ישראל לבני הזאה להם לארץ עולין היו הכי אפילו

ישראל חבתן מפני

ומפרישין תרו״מ…

הכי חייב אפילו אינו אבל מדרבנן אם כי במעשר

הלכתא דהכי התורה מן לא קדש ראשונה 'דקדושה

קדשה. לעת״ל ולא עת' לש

16. עמ335 יעקב נחלת 'ספר - 336

ללמוד ניתן התוספות בעלי שיטת על ישראל ארץ הלכות התרומה מספר במצוות רק העוסק זה הלכה ספר הקדום הספר הוא בארץ התלויות ונמצא זה בנושא שנכתב ביותר והשלם מגרמייזא ברוך רבי היה מחברו בידינו

הר״י של המובהקים מתלמידיו מבעלי

לספר… הפתיחה להלן התוספות התרומה בעל של מדבריו המסקנות

הן: ישראל בארץ והדירה העלייה התלויות המצוות קיום היא סיבתם שהתנאים להסביר האריך לכן בארץ ומעשרות תרומות הפרישו והאמוראים

בטהרה. תקופת מסוף לדבריו לארץ עולין היו ימינו עד האמוראים

ח ישראל״מפני יבתן" המצוות של

ומפרי בארץ התלויות תרומות ן שי שהיו מה שכל למרות ומעשרות

טמא. היה מפרישין מדרבנן חיובן בארץ התלויות מצוות שמצות לשיטתו ממילא הזה בזמן המצוות משום היא ישראל ארץ ישיבת מצות שכיום יוצא בארץ התלויות רק היא אף ישראל ארץ ישיבת

מדרבנן. מצות' ההלכתי המונח ארץ ישיבת

ישראל' או' אינו ישראל' ארץ יישוב

בדבריו. מופיע הוא זאת לעומת

ם׳חביבות' בביטויי משתמש ו' כו -

מצווה. ולא מעלה שמשמעותם כמו אחריו שחיו נוספים ראשונים גם

אלה. במונחים משתמשים הריטב״א כאמור היא התרומה ספר שיטת אמצעי היא ישראל ארץ ישיבת שמצות

לקי בארץ. התלויות המצוות ום שלמרות בשיטתו לבאר נראה אך ישיבת מצות של ההלכתי שתוקפה המצוות מקיום נובע ישראל ארץ הוא חיובן הזה ובזמן בארץ התלויות במצווה יש מקום מכל בלבד מדרבנן הקרוב מקודש במקום לדור נוסף רובד בארץ שגרו האבות כמו לשכינה

כל יך צר לכן שנכבשה, לפני ישראל את ולקיים ישראל לארץ לעלות אדם שחיובן אפילו בה התלויות המצוות זוכה הוא בכך כי מדרבנן רק הוא

הקב״ה. של במחיצתו להיות הסיבה זו

וחביבות. זכות במונחים שהשתמש

17 התרומה. המו״ל הקדמת לונדון- כת״י

לארץ רבנו של יחסו על ההקדמה מתוך ללמוד שרצו יש

ולמעלתה, ישראל בין ולהתאים להשוות להקביל ורצו שמעלתה האומר כהן חיים רבנו של גישתו לבין גישתו

בארץ. התלויות מצוות מקיום נגזרת ישראל ארץ של הם

" א. ההקדמ: ה מתוך משפטים בשני נתלים בסוף ואפילו אפילו ישראל לבני הזאה להם פסקה דמסתמא האמוראים

תרומות ומפרישין חבתן מפני ישראל לארץ עולין היו הכי

ומעשרות." חבתן מפני ישראל לארץ עולים שהיו משמע

בארץ. התלויות המצוות של

ב. רבנו" כותב אחר במקום מצות מקיים בה הדר שכן וכל מיבעיא ולא הקב״ה של במחיצתו להיות זוכה בה התלויין ומעשרות תרומות להפריש יכולים שהם התנאים בימי

" בטהרה בה הדר מעלת בין נטגראלי אי קשר שיש משמע - בארץ. התלויות מצוות את מקיים שהוא העובדה לבין

רבנו, בתורת והעיסוק העיון לאחר והן המעמיק העיון הן

- ישראל ארץ הלכות נוסח של כה״י בדיקת לנו נראה

כהן. חיים ר' של משיטתו היא שונה רבנו של ששיטתו

הוכחות: כמה ולכך

של יד כתבי שמונה בדקנו א. שני וביניהם התרומה ספר

- ביותר הקדומים כה״י הוא" הנוסח ובכולם מפני חיבתה"

ולא" מפני חיבתן." עפ״י במהדורתנו שמובא הנוסח להלן

לונדון" כ״י חיבתה מפני ישר' לארץ עולין היו הכי ואפי'

ומעשרות." תרומות ומפרישין עולין היו כלומר מפני המצוות של חיבתן מפני ולא ישראל ארץ של חיבתה

בארץ. התלויות

ב. הדפוס בין שוני יש לעיל שהובא השני הציטוט לגבי גם

בכה״י. שמצאנו מה לבין כתוב שבדקנו היד כתבי בכל

" בה התלויות מצות ומקיים בה "הדר - שני יש לאמור

ישראל, בארץ לדור האחד דברים, את לקיים השני והדבר

בשני. בהכרח תלוי האחד ואין - בארץ התלויות המצוות ברוך" ר' כותב א' בפיסקה ועוד זאת ארץ חביבה כי אמת ארץ של וקדושתה חיבתה מצד בה' הדר ואשרי ישר' ומאבניה מעפרה אתם הביאו לגלות כשיצאו ולכן ישראל

דעכו." כיפי מנשק הוה אבא ור' א״י של הוא ב' ובפסקה

מצות ומקיים בה הדר שכן וכל לעיל באנו שה כותב״כפי לה זוכה בה התלויות הקבה" של במחיצתו יות מה" כל

שכן" מקיים שגם למי לו נודעת יתירה שמעלה למדים אנו

בארץ. התלויות המצוות את

ג. צרפת את עזב אלא בדרשות הסתפק לא ברוך רבינו

ישראל, ארץ לכיוון בדרכו והתחיל הגיע שאף וייתכן

יש לארץ ראל. בתקנות המופיעות ברורות עדויות לכך יש

קאנדיה. קהילת. . הולך ברוך רבינו אם תמהים ואנו תלויה ישראל ארץ ישוב שמצוות כהן חיים ר' של בשיטתו גם להסיק צריך הוא היה בארץ התלויות המצוות בקיום

- חיים ר' הגיע שאליה המתבקשת המסקנה את אין לאמור

לארץ, לעלות טעם בפרט דרכים. סכנת כשיש מתכוון ברוך שרבינו מכך ההפך מוצאים אנו כאמור אך

ישראל. לארץ עולה אף ואולי לעלות,

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור2 │ עמוד6

מרוטנברג מהר״ם שיטת ג- חלק

ותי והירושלמי הבבלי בין סתירה ברא״ש שהובא כפי מרוטנברג מהר״ם '

18 ירושלמי. כתובות יא יג,

אותה כופין רוצה אינה והיא ישראל לארץ לעלות רוצה הוא הוא לעלות אותו כופין אין רוצה אינו והוא רוצה היא לעלות

כופין רוצה אינה והיא לירושלם לעלות רוצה היא לעלות אותה

לעלות אותו כופין אין רוצה אינו והוא לעלות רוצה

19. רא״ש יז יג, כתובות

כופין אין דקאמר דידן אגמרא דפליג דירושלמי וההיא

פירש ולירושלים ישראל רץ לא האשה אחר לעלות האיש

מאיר רבינו נישנית ומשנתינו הזה בזמן דאיירי הבית. בזמן

וש הטור קושיית ל העקרוניים המהלכים ל וש י מהר״ם שי' ישב

21 עה סימן כתובות הלכות העזר אבן טור.

… שכופין דקתני ומתני' הזה בזמן איירי דירוש' מאיר ה״ר וכתב איירי לעלות אותו מספיק זה תירוץ ואין הבית. בזמן איירי דאי

אותה. כופין למה הזה בזמן דמתני. כסתמא הבית לזמן הזה בזמן בין חילוק שאין נראה 'אלא

21. הגר״א באור יז ס״ק שם

איירי דתוספתא הר״מ ממ״ש

בזה״ז… על מצוה דאין נ״ל והטעם דמשום בא״י לדור עתה האשה האיש דוקא שם הנהוגות מצות משא״כ לקיים לטרוח עליו מצוה

בה״מ. בזמן

22 מב סימן י חלק אליעזר ציץ שו״ת.

היא… ז״ל הגר״א רבנו דכוונת ויתכן המצות לקיים לטרוח עליו מצוה האיש דוקא דלכן

האיש את כופה שתהא אלו במצות עבידתה מאי דאשה מפני: האשה ולא שם הנהוגות

אין אשה לעשות בידו סיפק איש או״א כיבוד לענין דקדושין פ״ק אמרו הרי לעלות התלויות מצות וכ״ש מצות, לשאר וכ״ש עליה, אחרים שרשות מפני לעשות בידה סיפק ולא בקרקע התלויות במצות דמחייב הוא ואיהו בעלה קנה אשה שקנתה מה דכל בארץ

בעלה את תכוף ולמה היא, ע״ש ישראל. לארץ. לעלות

23. דרישה שם

… דלאשה וחילק הזה בזמן דאיירי דאמר דמהר״ם ונראה לעלות מצוה הוא הזה בזמן דגם דס״ל משום לאיש ולא כופין

קיים. המקדש שבית בזמן כמו מצוה כ״כ שאינו אלא

שב״ה בזמן מיירי דברייתא דכתב דמהר״ם לישנא דייק והכי

ישראל. . מבארץ בירושלים לדור טפי המצוה הוי דאז קיים. ואם

וכו, טפי המצוה הוי דקאמר׳דאז זה מהו קשה כן צ״ל ע״כ אלא

וע״ז ובא״י בירושלים לדור גדולה המצוה הוי דאז דכוונתו הזה בזמן מיירי והירושלמי וכתב. מסיק שבזמן מר לו ורצה

גדולה, כך כל המצוה אין הזה איכא מצוה מקום מכל אבל

לכפות כח בהאשה אין גדולה כך כל המצוה שאין כיון אלא

לעלות, האיש האשה לכפות כח יש באיש מקום מכל אבל

מכחה… כחו דיפה

או ליה סבירא עלמא דכולי לומר נטעה שלא כדי זה וכתבתי

מהר״ם לפחות ישראל לארץ לעלות הזה בזמן כלל מצוה דאין ע״ש. בכתובות התוספות בשמו שכתבו חיים רבי וכדעת. .

דאדרבא בררתי ומ״ה הכי. ליה סבירא לא והרא״ש מהר״ם

אלא כך, כל גדולה מצוה בו דאין ליה סבירא דמהר״ם ורבינו

הבית: כבזמן מצוה דיש ליה סבירא

24. ב״ח שם

וכו מספיק זה תירוץ ואין וכו' לעלות רוצה הוא.'ירושלמי

דמספיק, ולפעד״נ דוחק היה שלא הבית דבזמן אבל אותה שכופין שם לעלות אותו כופין מזונות דכופין הוא אותה מזונות דוחק דאיכא הזה בזמן ולפרנסה לזונה הבעל על מוטל מזונותיה חיוב שהרי

כיון אותו פין כו אין אבל אחריו שתלך מקום בכל לא ושמא מזונות דוחק איכא עכשיו לומר דיכול הבעל כח יפה זו דבטענה ומזונות פרנסה לשם אשיג

סימן קרימונה )(דפוס מהר״ם בתשובת וכ״כ האשה מכח

דהוא היכא הכי ואפילו הזה בזמן דירושלמי וההיא קצ״ט

לאו ואם לעלות אותה כופין רוצה אינה והיא לעלות אומר

שלא תצא וכו האשה מכח האיש כח יפה דבזה 'בכתובה

דפרישית מטעמא והיינו: עכ״ל

25 קצט מהר״ם שו״ת.

אשתו ולאה ישראל, לארץ לעלות האומר ראובן על שאלתם אשר

לעלות שלא. אומרת בתרא בפרק אמרי[נן] דבהא ידעתם הלא

ב דכתובות][קי, בכתובה שלא. תצא באין אדם בני שיש ראיתי כי ועל מילי הני דכתובות דההוא [ואומרים הזה בזמן בין הבית בזמן בין לחלק

בזה. לחלק דאין לבאר אני, צריך לא עכשיו אבל הבית ]בזמן

רוצה הוא הי״א ][פי״ג כתובות מסכת בשילהי בירושלמי אמרינן דהא

רוצה אינה והיא ישראל לארץ לעלות רוצה היא, לעלות אותה כופין

רוצה אינו והוא אותו כופין. אין לן וקשיא בתרא בפרק והתניא

שמעכב מהן איזה אותה או אותו או תרוויהו דכופין. דכתובות אלא

דכתובות דברייתא נ״ל וההיא, אדמתן על שרויין שישראל בזמן

, הזה בזמן דירושלמי אינה והיא לעלות אומר דהוא היכא הכי ואפילו

דכופין [קאמר] רוצה דבזה בכתובה, שלא תצא לאו ואם לעלות אותה

האשה. מכח האיש כח יפה

26. שו״ת רלד חת״ס

האיש כח דיפה כר״ת דלא מיני' ראי' רק ומייתי הירושלמי דה״פ אלא כהירושלמי לדינא הכי ס״ל לא גופיה דהר״מ ואפשר

מהאשה, בא״י מצוה דאיכא בהא אבל בכך. מחלק לא דילן שבש״ס כיון ס״ל לא בזה״ז מח״ל

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

משמעותה התורנית של מדינת ישראל. שיעור 1 - מצוות יישוב ארץ ישראל במשנת הרמבן – ברמת הפרט והציבור

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1

והציבור הפרט ברמת – הרמב״ן במשנת ישראל ארץ יישוב מצוות

"הרמב וייש כיבוש מצוות את מונה ן המצוות במניין ישראל ארץ וב

1 נ-נג פסוק לג פרק במדבר.

)(נ לֵּאמֹר יְרֵּחוֹ יַרְדֵּן עַל מוֹאָב בְעַרְבֹת מֹשֶה אֶל ה': וַיְדַבֵּר )(נא יִשְרָאֵּל בְנֵּי אֶל דַבֵּר

אֲלֵּהֶם וְאָמַרְתָ כְנָעַן אֶרֶץ אֶל הַיַרְדֵּן אֶת עֹבְרִים אַתֶם: כִי )(נב יֹשְבֵּי כָל אֶת וְהוֹרַשְתֶם בָמוֹתָם כָל וְאֵּת תְאַבֵּדו מַסֵּכֹתָם צַלְמֵּי כָל וְאֵּת מַשְכִיֹתָם כָל אֵּת וְאִבַדְתֶם מִפְנֵּיכֶם הָאָרֶץ

תַשְמִידו: )(נג אֹתָה לָרֶשֶת הָאָרֶץ אֶת נָתַתִי לָכֶם כִי בָה וִישַבְתֶם אָרֶץ ה: אֶת ָוְהוֹרַשְתֶם

2 נג פסוק לג פרק במדבר רש״י.

הארץ- את והורשתם אותה והורשתם

בה וישבתם ואז, מיושביה תוכלו

בה, להתקיים תוכלו לא לאו ואם

בה: להתקיים

3. במדבר רמב״ן נג פסוק לג פרק

אתה- לרשת הארץ את נתתי לכם כי בה וישבתם הארץ את והורשתם בארץ שישבו אותם יצוה היא, עשה מצות זו דעתי על וזולתן אשור ארץ או שנער ארץ ולכבוש ללכת דעתם על יעלה ואלו ה'. בנחלת ימאסו ולא להם, נתנה הוא כי אותה ויירשו

ב קי רבותינו)(כתובות שהפליגו מה ו ה'. מצות על יעברו שם, ולהתישב וידונו ממנה, לצאת ושאסור ישראל בארץ הישיבה במצות מצות היא הזה הכתוב כי הזו, במצוה נצטווינו בכאן האיש, וכן ישראל, לארץ בעלה עם לעלות רוצה שאינה האשה כמורדת

. עשה ח א הארץ)(דברים את ורשו באו רבים, במקומות הזו המצוה ויחזיר אותה והורשתם הארץ, את והורשתם פירש, רש״י ל אב. העיקר הוא שפירשנו ומה בה, להתקיים תוכלו לא לאו ואם בה, להתקיים תוכלו בה, וישבתם אז: מיושביה,

4 ד מצוה העשין שכחת לרמב״ם המצוות לספר הרמב״ן השגות.

שנצטוינו רביעית מצוה יתברך האל נתן אשר הארץ לרשת ביד נעזבה ולא וליעקב ליצחק לאברהם לאבותינו ויתעלה

לשממה או האומות מן. זולתינו

" לג להם)(מסעי אמרו והוא כי בה וישבתם הארץ את והורשתם

הארץ". את והתנחלתם אותה לרשת הארץ את נתתי לכם

' יתב כאמרו אחרים במקומות זו במצוה העניין כזה ונכפל

לאבותיכם". נשבעתי אשר הארץ את ורשו א״באו )(דברי'

שאמר כמו ומצריה בגבוליה כולה זו במצוה להם אותה ופרט

" ובנגב ובשפלה בהר בערבה שכניו כל ואל האמורי הר ובואו

הים" ובחוף - 'וגו מקום ממנה יניחו. שלא

" המרגלים)(שם בענין ית' אמרו מצוה שזו והראיה רש עלה

תחת". ואל תירא אל לך אלהיך י״י דבר כאשר

" ט עוד)(עקב ואמר עלו לאמר ברנע מקדש אתכם י״י ובשלוח

לכם." נתתי אשר הארץ את ורשו

כתוב" הזה במאמר לעלות אבו לא וכאשר י״י פי את ותמרו

" בקולו שמעתם ולא לו האמנתם ולא אלהיכם - הוראה

ין קור שהחכמים היא וזו והבטחה יעוד לא מצוה. שהיתה

מצוה". "מלחמת מ״ו פ״ח אותה)(סוטה (מד סוטה בגמר אמרו וכך

לחמת מ חובה הכל דברי לכבש יהושע מלחמת יהודה רב אמר )ב:

רשות הכל דברי להרווחה. דוד: יד יז ספרי)(שופטי' ולשון וירשתה

תשב. שתירש בזכות - בה וישבת המצוה היא הזאת המצוה כי ותאמר תשתבש ואל במלחמת

שנ לאבדם שנצטוו עממים 'שבע' תחרימם" "החרם שופטי)' (ס״פ. בהלחמם ההם האומות להרוג נצטוינו שאנו כן. הדבר אין

ידועים- בתנאים ונעזבם עמהם נשלים להשלים רצו ואם עמנו האומות מן זולתם ביד ולא בידם אותה נניח לא הארץ אבל

הדורות מן. בדור

(דב״ר כמאמרם להם, והלכו מפנינו ם הה האומות ברחו אם וכן

ארץ הוא וך בר הקדוש להם ונתן לו, והלך פנה הגרגשי )'שופטי

כבוש ול בארץ לבוא אנחנו נצטוינו - אפריקי זו כארצם טובה שבטינו בה ולהושיב. המדינות

כן אחר רצו אם הנזכרים העממים את הכריתנו אחרי וכן

את או שנער ץ אר את להם ולכבוש הארץ את לעזוב שבטינו שנצטוינו אין. רש אינם המקומות מן וזולתם אשור ארץ

ובישיבתה. בכיבושה

" לכבש יהושע וממאמרם״מלחמת - היא הזו המצוה כי תבין

. בכבוש עקב: בספרי)(ס״פ אמרו וכן כף תדרוך אשר המקום כל

- וכו כאשר נתתיו לכם בו 'רגלכם שתכבשו המקום כל להם אמר לכבוש בידם רשות או שלכם הוא הרי האלו המקומות מן חוץ גדולים גוים וירישתם לומר תלמוד א״י יכבשו שלא עד לארץ חוצה

וכו. אשר המקום כל כך ואחר וע׳צומים: ואמרו צובה וארם נהרים ארם דויד כיבש מה מפני תאמר ואם

שם נוהגות מצות ואין אמרו: , התורה כתורה שלא שה ע דוד

לא והוא לארץ חוצה לכבש רשאין תהיו א״י משתכבשו אמרה

הדורות. בכל בכיבוש נצטוינו הרי כן. עשה

ארץ דירת והיא בה מפליגין שהחכמים המצוה כי אני ואומר

ה״ד: פ״ה בהר שאמרו)(ת״כ עד ישראל בחוצה ודר ממנה היוצא שכל

היום גרשוני כי ר שנאמ זרה עבודה כעובד בעיניך יהא לארץ אחרים. אלהים עבוד לך לאמר י״י בנחלת מהסתפח עשה ממצות הוא הכל בה שאמרו גדולות הפלגות זה וזולת

בה ולשבת הארץ לרשת שנצטוינו. הזה

ואפילו ממנו יחיד כל מתחייב לדורות עשה מצות היא כן אם

הרבה במקומות בתלמוד כידוע בזמן. גלות

: כט יב ספרי)(ראה ולשון בן מתיה ור' בתירה בן יהודה ברבי מעשה

לארץ חוצה יוצאין שהיו נתן ור' יהושע ר' אחי בן חנניה ור' חרש וזלגו עיניהם את וזקפו ישראל ארץ את וזכרו לפלטיה והגיעו בה וישבת וירשתה הזה המקרא וקראו בגדיהם וקרעו דמעותיהן

מצות ה כל כנגד שקולה ישראל ארץ ישיבת אמרו לעשות ושמרת

: שבתורה

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1

ו – הדורות מתקנת כחלק הגלות בזמן הארץ יישוב מצוות הרמב״ן שיטת בשיטתו הראשונים לשונות

5 ב עמוד ח דף גיטין מסכת בבלי תלמוד.

רב אמר? הילכתא למאי ירושלי'; בפרוארי כקונה בסוריא- שדה והקונה

כדאמר ס״ד? בשבת בשבת. ואפילו אונו עליו שכותבין לומר, ששת:

ואף ועושה; כוכבים לעובד אומר ה״נ ועושה, כוכבים לעובד אומר רבא:

רבנן גזור לא א״י ישוב משום שבות, כוכבים לעובד דאמירה גב. על

6. תוספות שם

משום שבות כוכבים לעובד דאמירה גב על אף

לא ישראל ארץ ישוב רבנן- גזרו משום אבל

לעובד אמירה מתירין היינו לא אחרת מצוה

דאורייתא. במלאכה כוכבים

7 ב עמוד קל דף שבת מסכת הרמב״ן חדושי.

מביאין אין כך רה״ר דרך אותו מביאין שאין כשם דתניא הא

ה״מ מילה, דמידחיא לומר וקרפיפות, חצרות ת גגו דרך אותו

לדעת וקרפיפות גגות דרך מביאו גוי איכא אבל גוי בדליכא

ז״ל הגאונים דעת, ולפי ז״ל אלפסי רבינו רה״ר דרך אפי'

דלית שבות גוי ל דאמירה דכיון בתחלה איזמל לעשות ואפי'

שרי. . הוא מעשה. ביה

שהכריעו ז״ל הצרפתים לרבותינו וראיתי כדבריו מההיא

אחרינא ינוקא בההוא א') ס״ח (עירובין התם דאתמר

צריכה אי לאימיה לישיילוה רבא להו אמר חמימיה דאשתפוך

לגוי אמרינן לא צריכה לא אי אלמא אימיה, אגב גוי ליחם

מילה… ומדחייא לינוקא ליה דליחום

דבריו על משיבין ויש עיר הלוקח ב') פ' (ב״ק דאמרינן ממאי

בא״י לגוי דאמירה גב על ואף בשבת אפי' אונו עליו כותבין

הכא שבות - רבנן ביה גזרו לא א״י יישוב משום אלמא

גזרו לא מצוה במקום גמורה ה מלאכ לעשות אפי' לגוי אמירה

רבנן.

- מידי ולא קשיא לא ולדידן דהתם ישראל כל ל ותועלת מצוה

קדושה. ארץ תחרב שלא הוא

שכרה מתן יודעין אנו ואין בזו זו צות מ שוקלין אנו שאין ועוד

שמצינו כמו, זו אף נתיר זו שהתירו כמו שנאמר כדי מצוה של

היתר לו מצינו ולא מת גבי ישראל ע״י עצמה שבות שהתירו

בתורה מפורשת יותר שבה עשה שמצות פי על אף למילה

שאמרו מקומות במקצת מצינו וכן בריתות, י״ג עליה ונכרתו

דצינור ההיא כי עצמה בשבות רבנן גזרו א ל פסידא במקום

כל מתירין אנו אין מקומות ובשאר א') (ס' כתובות דבמסכת

פסידא משום שבות לזו. דומה זו הללו בדברים אומרים ואין

8 ב עמוד לב דף השנה ראש מסכת הריטב״א חדושי.

במקום אפילו תורה במלאכת לגוי אמירה דחי [ד]לא מינה שמע מיהו

ב פ' שאמרו)'(ב״ק ומה לי, אחים זיל ליה אמר לא דהא מצוה בלוקח

על אף גוי ידי על בשבת אפילו אונו עליו שכותבין ישראל בארץ קרקע

לשעתה מצוה שאינה ישראל ארץ ישוב שאני מלאכה [ש]הכתיבה, פי

קדושה ארץ תשתקע שלא ישראל לכל תועלת היא ו לעולם קיימת אלא

ב בגיטין.)'(מ״ז כדאיתא מקומות בהרבה לזה שחששו וכמו, ערלים ביד

9 שפז סימן הריב״ש שו״ת.

… לדחותה יש אונו, עליו מכותבין שהביאו והראיה

ישוב שאני ישראל ארץ אלא לשעתה מצוה שאינה

ישראל לכל ותועלת ומצוה לעולם. המתקיימת מצוה

. ואפשר כותים ביד קדושה ארץ תשתקע שלא

שלפיכך שאין לומר זו מצוה בגמרא להם יחדו

דומה זו במצות אומרין ואין המצות בשאר כן מתירין

מצות… של שכרן מתן יודעין אנו שאין לזו.

הרא״ש בן יהודה מרבי הערה

11 צא סימן יהודה זכרון שו״ת.

רבים פקוח ולא נפשות סכנת בדבר ואין חכירותיהם בשביל או צרכיהם בשבת לכתוב לישמעאלים או לע״א המצוים אותם ועל

לומר נ״מ למאי ירושלים בפרוורות כקונה בסוריא שדה הקונה דגיטין בפ״ק אמרינן שהרי שבת וחלול אסור שזהו פשיטא

על ואף לכתוב לע״א אומר ה״נ ועושה לע״א אומר רבא כדאמר ס״ד בשבת בגמרא ומקשינן בשבת ואפילו אונו עליו שכותבין

רבנן בי' גזרו לא ישראל דארץ ישוב משום שבות לע״א דאמירה פי משום דוקא משמע אחרת מצוה בשביל אפי' אבל א״י ישוב

דאלת ועושה לגוי אומרים אין "ה הוא פשיטא שהרי בכלל א״י ישוב ויהי' ועושה לע״א לומר התירו מצוה משום אמר לא למה

א״י יישוב פרט למה א״כ מא״י נכרי לגרש שמצוה להאריך צריך ואיני הרשות לדבר וכ״ש מצוה לדבר אפי' אחר לדבר אבל

שה בראיות פשוט. הוא זה רי

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1

הריב״ש עם ורשב״ש תשב״ץ מחלוקת

11 כא סימן א חלק תשב״ץ שו״ת.

לא דילמא לא״י עלייה משום האי כולי דמקילין הא לך ומנא וא״ת

אבל בה וכיוצא כלה להכנסת כגון אחרת למצוה אלא הכי אמרינן

האי כולי מקילין לא דילמא לא."י בעלייה

אחרת, ממצוה לא״י בעלייה מקילין טפי דאדרבה היא לא שהרי

ימול השמיני וביום דכתיב אצלה לדחות שבת נתנה בזמנה מילה

אמירה ז״ל והרמב״ם הרי״אף אסרו ואפ״ה בשבת ואפי' ערלתו בשר

משום בשבת אזמלא כגון דאורייתא מלאכה בו שיש בדבר לגוי

מכשיריה- אפי לעכו״ם אמירה התירו א״י יישוב משום 'ואלו

דאוריי, 'במלאכ' ע״ב דגטין)(ח' בפ״ק דגרסי' שדה הקונה דאמרינן

כקונה בסוריא שמיה יחיד דכיבוש דקסבר משום ירושלים בפרוארי

אונו עליו שכותבין לומר ששת א״ר הלכתא למאי ואמרי כבוש.

כדאמר ס״ד בשבת אפילו אומר נמי הכא ועושה לעכו״ם אומר רבא

ועושה. לעכו״ם

גזרו לא א״י יישוב משום הכא שבות לעכו״ם דאמירה גב על ואף

רבנן… קרקע, שם לקנות אלא בא״י, הוא שכבר פי על ואף והיישוב

שבת דוחה אינו עצמו אילנות ליטע או דירה לו לבנות רצה שאם

מזוזה לקבוע או ע״ב )(ק״א השואל בפרק כדאיתא א״י יישוב משום

א ישוב דמשום התכלת בפ' מרי' לקבוע חייב יום ל' תוך דאפי' ע״א )(מ״ד

שבת- דוחה אינו ודאי שהיא בכתיבה דאמירה שבו' שריה ואפ״ה

דאורי, 'מלאכ' הוא שעדיין לא״י עליה משום להתיר לנו שיש כ״ש

בה קרקע מקניית גדול יותר מצוה שהיא אליה לעלו' ורוצה לה חוצה

אלוה לו שאין כמי דומה לארץ בחוצה הדר כי שם שהוא למי 'ואפי

כופין משם אשתו להוציא רוצה ואם אסור אשה לישא משם לצאת

לח״ל עבדו והמוכר ע״ב )(ק״י דכתובות בתרא בפ' כדאי' לגרש אותו

המצות. מן מפקיעו שהוא לפי קנסא שהוא לחירות יצא

שקנה מה דכל קרקע לו שאין י בא יישוב הזה לעבד שאין "אעפ״י

ע״ב. השולח)(מ״ג בפ' כדאיתא לרבו ליה קנסינן אפ״ה רבו קנה עבד

מצות, בשאר מותר שהוא מה זו בעליי' שנתיר הוא דין וא״כ אעפ״י

אצלם, לידחות שבת ניתנה שלא אפילו מצוה שבאותה כמילה

שאסור, ז״ל הרמב״ן אומר שבות אלא מלאכה בו שאין בדבר אמירה

ד אצלה, לדחות שבת שניתנה מילה במכשירי אלא הכי שרינן לא

אונו ככתיבת דאורייתא דמלאכה אמירה אפילו שרי א״י וביישוב

- וכדפרישית היישוב מן טפי דחמירא בעלייה שנתיר כ״ש, שהוא מה

והפלגה כפרישה אצלן ת לידחו שבת ניתנה שלא מצות בשאר מותר

בע״ש… אפילו

שהוא בדבר ואפי' מצינו. לא לא״י לעלות כדי בשבת לצאת ומ״מ

אותו עושה עצמו שהוא שבות חמיר דטפי למימר דאיכא שבות.

במלאכה ואפי' לעכו״ם דאמירה משבות לתחום חוץ ויציאה ברכיבה

דאורייתא…

12 רפח סימן ג חלק תשב״ץ שו״ת.

ונכנס ישראל לארץ העולה שאלת. מוסתגאניס

עם וחמורות קלות מתכפרים עונותיו כל אם לתחומה

אם בדרך ומת ישראל לארץ עולה שהי' מי וכן התשוב'

לא או בא״י דר כאלו רצויה: כוונתו

אות מנה וכבר גדולה מצוה בא״י 'הדירה תשובה

מצות תרי״ג מכלל ז״ל הרמב״ן שקול אמרו 'ובספרי

וישבתם וירשתם שנאמר המצות כל ד כנג א״י ישיבת

ק״י (כתובו' ואמרו רז״ל הפליגו וכבר לעשות ושמרת בה

)ע״ב לתת שנא' אלוה לו שיש למי דומה בא״י הדר שכל

בא״י הדר וכל אלהיכם. ה' אני כי כנען ארץ את להם

העם חליתי שכן יאמר ובל שנאמר עון בלא שרוי

עון)(שם נשוא בה היושב קבור כאלו בא״י הקבור וכל

וכפר התם וכתיב אדמה מזבח הכא כתיב המזבח תחת

עמו.)(שם אדמתו ישראל)(שם וחכמי בעצמם מסכנים היו

לא״י ליכנס כדי נהרות לעבור דלא דוכתא אומרים והיו

מנשקים והיו לי' דזכינא יימר מי ואהרן משה לי' זכו

את עבדיך רצו כי שנא' בעפר ומתגלגלים האבנים

החיים בארץ צבי ונקראת יחוננו פרה ע ואת אבניה

בח״ל שהמתים מחילות גלגול צער בלא חיים למיתתה

להם עושה שהקב״ה מחילות גלגול צער להם יש

ומשם א״י עד משם ומתגלגלי' בקרקע מחילו'

ואין הארץ כעשב מעיר ויציצו שנאמר ועול' מבצבצים

בה. בחרתי אשר והעיר שנא' ירושלים אלא עיר

תורה ללמוד אלא לח״ל ישראל מארץ צאת ל מותר ואין

אב כבוד מפני או שילמדנו מי בא״י מוצא אינו אם

תשוב בעל שהוא מי כי שאלתכם תתברר זה 'מכל. ואם

היות עם לא״י לעלות ורוצה שבידו מעונות ומתחרט

לו מוספת היא לא״י העלייה מכפרת היא שהתשוב'

ימיו. כל החטא מן ומצילתו זכות

נחשב אם מצותו השלים ולא נאנס ם א ששאלתם ומה

ממסכת בפ״א אחז״ל כבר מצותו שהשלי' כמו זכות לו

מצרפה הוא ברוך הקדוש טובה מחשבה ע״א )(מ' קדושין

ויקשב רעהו אל איש ה' יראי נדברו אז שנאמר למעשה

שמו ולחושבי ה' ליראי זכרון בספר ויכתב וישמע ה'

מעלה אה עש ולא מצו' לעשות חשב אפי' אסי רב אמר

כונתו על אותו יעזור והמקום עשאה כאלו הכתוב עליו

לעלות ממנו כשנפרד החבר אל הכוזר מלך שאמר כמו

לא״י:

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1

13 קא סימן הריב״ש שו״ת.

חפץ הייתי יותר דוראן רבי לי שעשה למה היות עם אעשה לא זה כל עם צדקו חפצתי מאשר דכאו

פסכתר עליו ולכפות ההיתר להעלים פלסתר. י תורת לי זה אני השבתי וכן הורה. כדין שהורה מה כי זה על ששאלני כהן יהודה לאב שנים משמנה יותר אורחת עם בשיירא לצאת מותר אם מתלמסאן. יודעין והכל והנורא הגדול במדבר ישמעאלים וללכת לרכוב בפרהסיא שבת לחלל שצריכין

במדבר שם לעכב יוכלו לא הסכנה מפני כי בשיירא זה דבר תשובתי לשון וזה לו השבתי ואני לבדם. אבל למדנו לא ז״ל והרמב״ם הריא״ף מתורת

למדנו. . ז״ל הלוי הר״ז. מתורת

ספק אין בע״ש אפי' מותר מצוה שלדבר ואחרי

היא מצוה ישראל לארץ. שהעליה בפ אמרו 'ורז״ל

גזירות): (קי דייני שני וכן כו'. לארץ בחוצה שהדר מובטח ישראל בארץ אמות ד' המהלך כל שם אמרו

העה״ב. . בן שהוא. לו

הישיבה אם כי מצוה העליה שאין לומר אין וכן במצו עוסק נקרא להתישב דעת על העולה,'שהרי

דחולין)(ז בפ״ק רז״ל כמ״ש נהרא דגינאי במעשה לו אמר לפסחא חטי דרי דהוה גברא ההוא הוה

עסיק קא דבמצוה להא. י נמי חלו'

לשמוע או רבו פני להקביל להולך ביוה״כ התיר וכן לאכול להולך וכן צוארו. עד במים לעבור דרשה לביתו לחזור שלא התירו חמיו בבית ארוסין סעודת

הולך ואם מט,)(פסחים בלבו מבטלו אלא החמץ לבער פי על אף אלו שבכל הנה מיד, יחזור הרשות לדבר

לעשו שהולך כיון מ״מ המצוה 'ר עיק ההליכה שאין

ה לעלות בהולך וכ״ה, במצוה עוסק נקרא מצו'

. לא״י. .

שדה מהקונה ק״ו ועשה ההוא המשיב שכתב ומה שבות והתירו בשבת ואפי' אונו עליו שכותבין בא״י א״י ישוב משום דאורייתא במלאכה לכותי דאמירה קלה מצוה דבר שם שהוא קרקע שהקונה ואמר

. בזה נכונה דבר לא העליה לגבי הקונה דאדרבה

העליה מן גדולה מצוה היא הכותי מן. שדה

נתיר ולא לבד ולעצמו לשעת' מצוה היא עליה ה כי לכותי דאמירה בין בידי' דמעשה בין שבות בה מצוה אינה א״י ישוב אבל דאורייתא. במלאכה ומצו היא לעול' המתקיימ' מצוה אלא 'לשעת'

ביד קדוש' ארץ שתקע ת שלא לכ״י היא ותועל' זה וכ״כ, מצות לשאר ממנה למדין ואין טמאים

ז״ל. להרמב״ן

14 א סימן הרשב״ש שו״ת.

הכל ואין ישראל לארץ מעלין הכל דכתובות, בתרא בפרק שנינו ואחד נשים אחד מוציאין הכל ואין לירושלים מעלין הכל מוציאין,

אנשים…

שרש לנו יצא ומהיכן ם, נשי ואחד אנשים אחד כופין למה לעיין וצריך

הזה. הדין

מקרא לן ונפקא היא מצוה ישראל ארץ דישיבת משום הוא שהטעם ונ״ל הרמב״ן ג״כ כתב וכן בה. וישבתם אותה וירשתם ישראל בארץ דכתיב בספר וגם מסעי, ואלה בפרשת התורה בחידושי הבא העולם לחיי זכרונו

למנות ברכה ל זכרונו הוא שהסכים רביעית במצות שלו המצוות שמנה ממה הוא שסלק אותן מחמת עשה מצות רמ״ח מנין להשלים צריך איני זה על ראיות להביא והאריך שלו, המצות בספר ז״ל הרמב״ם

כאן. לכותבן

וכן אלוה, לו שאין כמי בח״ל הדר כל שאמרו זה כי כתב דבריו ובסוף

, זו מצוה מטעם שם, שנאמרו הפלגות אותם כל עמו והסכים מצוה ן במני

שלו הרקיע זוהר בספר ז״ל מהרשב״ץ א״א. זו

מצוה הארץ ישיבת מ״מ דאורייתא, מצוה אותה מונה שאינו למי ואפילו כופין למה שאל״כ מדרבנן, להו הויא התורה מן לדעתם אינה ואם, היא, לא שאם הישיבה, צורך שהיא מפני הזו, העליה בדין החמירו כן ומפני

ישב לא. יעלה

אמרו וכן שאמרו מה מהם דישראל, דארעא ישובא משום דברים כמה

. . א״י ישוב משום מיד בה חייב דמזוזה התכלת. בפרק דגיטין ובפ״ק בשבת אפילו אונו עליו כותבין בא״י בית הלוקח אמרינן מרובה. ובפרק משום שבות, לגוי דאמירה דאע״ג התם ואמרינן שטרו. אונו ופירוש

נחמני בר שמואל א״ר מרובה בפרק נמי מרינן וא רבנן. גזרו לא א״י ישוב מפני רוחותיה מד' דרך לו ליקח אותו כופין בא״י עיר הלוקח יונתן א״ר

א״י, ישוב ו שכנים. מהלכות בפ״ו ז״ל הר״מ כתבה

העליה וגם מצוה ג״כ ושישובה עצמה, בפני מ״ע בא״י. שהישיבה

ישיבה ה השגת סיבת היא ועליה הדירה, שהיא הישיבה היא והעיקר

הישיבה. קיום צורך הוא והישוב

הישיבה הוא, הא' הם דברים ושלש בעצמה המצוה, והיא, סבות ב' ולה סבה שהיא העליה והיא סאבא״ה ערב ובלשון מקדימה סבה נקראת הא'

לישיבה… קודמת

זמן שכל והיא, לחק״ה, או ואצל״ה ערבי ובלשון מגעת סבה תקרא והב'

קיים… ההוא הדבר נמצאת ההיא שהסיבה

הדירה שהיא הישיבה היא עצמה המצוה כי ובישוב, בעלייה הדבר, וכן לו תקדם לא אם לא״י חוץ שהוא שמי העליה, היא הקודמת וסבה

העליה וקניית ופרדסים גנות נטיעת כמו הוא והישוב לארץ, יכנס לא לאדם שיהיה ואפשר הישיבה, תמצא ומדור מזון שימצא זמן שכל בתים, כן על שם, דר אינו והוא הישוב, סיבת והם ובתים, ופרדסים גנות שם בענין וישוב ישיבה שאין הענין מדרך יראה וכן הישיבה, אינו הישוב

אלא המצוה סבות שתיהן והעליה שהישוב אומר אני כן על אחד. הישיבה אלא המצוה ואין מגעת והאחרת מקדמת. שהאחת

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1

הרקיע בזהר הרשב״ץ מדברי הערה

15. שונות מהדורות בזה (יש עט עשה מצוות לרשב״ץ הרקיע )זהר

… במנין נכנסת עשה מצות שהיא ז״ל הרמב״ן וכתב המצות רשות לנו ואין. הארץ לרשת לזה ראיה והביא. האומות ביד להניחה ה פי את ותמרו כתיב אבו לא וכאשר לכם נתתי אשר הארץ את ורשו עלו וכתיב לך. אלהיך ה' דבר כאשר רש עלה 'מאמרו

מלחמת חובה. הכל רי דב לכבוש יהושע במלחמת ב') (מ״ד סוטה בגמ' ואמרינן בקולו. שמעתם ולא לו האמנתם ולא אלהיכם

תשב שתירש בזכות בה וישבתה וירשתה ספרי ולשון רשות הכל דברי להרוחה. דוד כמאמרם הארץ את שיניחו לאחר או אבודם לאחר אף הארץ את לירש אלא עממין השבעה לאבד זו המצוה שאין הרז״ל ואמר

המקומות מן חוץ שתכבשו המקומות כל להם אמר תתיו נ לכם בו רגלכם כף תדרוך אשר מקום כל בספרי אמר וכן פנה: גרגשי ז״ל

כל כן ואחר מכם ועצומים גדולים גוים וירשתם לומר תלמוד ישראל ארץ יכבשו שלא עד ח״ל לכבוש בידם רשות או שלכם הן הרי האלו

זרה, עבודה כעובד שהוא לארץ חוצה בהדר ז״ל החכמים הפליגו היא מצוה שזו ולפי כו. 'מקום בה וישבת וירשתה בספרי ואמר

המצות כל כנגד שקולה ישראל ארץ ישיבת. אמר

הרמב״ן לשון להבנת נוספת הצעה

16. ויקרא רמב״ן טז כו,

בגאולה יבטיחו דברים ואלה יותר שלמה הבטחה העתידה מה וכן דניאל. חזיונות מכל

בכאן שאמר לב ) (בפסוק היא אויביכם, עליה ושממו בכל מבשרת טובה בשורה את מקבלת ארצנו שאין הגליות גדולה ראיה זו וגם אויבינו, בכל תמצא לא כי לנו, והבטחה טובה היא אשר ארץ הישוב נושבת היתה ואשר ורחבה כי כמוה, חרבה והיא מעולם קבלה לא ממנה יצאנו מאז

משתדלים וכולם ולשון, אומה

ידם לאל ואין: להושיבה

17. בחיי רבינו לב כו, ויקרא

לאויביכם תהיה שממה אויביכם. עליה ושממו היא טובה ובשורה רוח, נחת בה ימצאו שלא כהנים בתורת רז״ל דרשו וכן: לישראל, יהו שלא לישראל, טובה מדה זו ח) ו, (ספרא עכשיו מארצנו וגלינו הואיל אומרים: ישראל

רוח נחת עליה, אים ומוצ באים האויבים היושבים אויביכם עליה "ושממו שנאמר: ימצאו לא אחריכם הבאים האויבים אף בה", שאף אמר ומזה כאן. עד רוח, נחת בה יבנו שלא עליה שממה ינהגו בה היושבים ישתדלו האומות וכל ומגדל, חומה עליה גדול סימן בזה ויש כח, להם ואין לבנותה

אומה בלה ק לא שחרבה שמיום לישראל אפרוחיה שישובו עד תקבל ולא ולשון,

. לתוכה

18 לבנו הרמב״ן אגרת.

ט ביום עה״ק לירושלים בשלום 'ובאתי עד בה ועמדתי כ״ז, אלפים ה' אלול לחברון מועדות ופני יוהכ״פ, מחרת ומה וכו'. הקדושים אבותינו קברות עיר וגדול העזובה רבה כי הארץ בענין אגיד

: דבר של כללו השממון, המקודש כל

חריבה וירושלים, מחבירו חרב מחבירו הגליל מן יהודה וארץ הכל, מן, יותר שבאו מעת כי בתוכה, ישראל ואין שנהרגו ומהם משם, ברחו התתרים שקונים צבעים אחים שני ורק בחרבם, מנין עד יאספו אליהם המושל, מן, צבע והנה וי״ט, בשבתות בביתם ומתפללים

ולקחנוהו חרב בית נו ומצא אותם זירזנו

לביהכ״נ

הרשב״א דברי פי על הערה

19 רמח סימן א חלק הרשב״א שו״ת.

לזו מזו למדים ואין /דומים/ אחדים והגזרות האיסורין כל. שלא

מקילין פעמים דרבנן הזו שהשבות לך ותדע מצוה במקום בו

ומכתיב בערכאות שמעלם. ישראל בארץ קרקע לקנות כגון מועטת סכנה בו שאין חולי במקום וכן ישראל. ארץ ישוב משום בשבת החמירו ופעמים שבות. משום בו שיש לגוי אמירה התירו

והזאה כאזמל כרת בה שיש מצוה במקום אפילו. והעמידוהו

21 קכז סימן לרמב״ן המיוחסות הרשב״א שו״ת.

בין בשבת בין טוב ביום בין שוין השבותים כל שלא

מצוה משום וביו״ט בשבת התירו שבותים דהרבה בחולי.

בעלמא וכותב גוי של בערכאות ם וכיוצא א״י ישוב משום כרחך ועל כרת. במקום דבריהם שמעמידים ופעמים בזה. שאמרו במקום אלא משבות שבות להתיר למדים אנו אין

מתירין, להתיר מתירין אין אמרו שלא. ובמקום

21 קלד סימן א חלק הרשב״א שו״ת.

שאלת אלוה לו שאין כמי לארץ בחוצה הדר כל שאמרו. מה

תשובה אלהי נקרא יתברך והוא ה'. בנחלת מהסתפח היום גרשוני כי כ״ו א' דכתיב)(שמואל ה' נחלת נקראת ישראל שארץ לפי הארץ

י״ז ב בכותיים)(מלכים כדכתיב מעלה לשרי ולא לו ומיוחדת הארץ נכר אלהי לע״ז קרא כן ועל הארץ. אלהי משפט את ידעו לא. כי

בארץ אלא כלל נוהגות אין מצות כמה כי עד הן בארץ כולן התורה מצות בה. ועיקר אלהיך ה' עיני. תמיד יא )(דברים וכתיב כמו

כ״ז דכתי)(בראשית הברכות את לו ונתן מדעתו שלא יעקב את יצחק כשבירך כן 'ועל ל״א.)(ירמיה ציונים לך הציבי במדרש שאמרו ויתן

אמרו(שם) והוא לעשו ליתנה יכול היה ולא הארץ. ירושת שהיא אברהם בברכת יעקב זכה מיד וגו' השמים מטל האלהים לך ולך

בני אעשה מה. איפוא

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1

22. תוספות א יג, ע״ז

אשה- ולישא תורה ללמוד קיא פ״ב). (דף בכתובות אמר לחזור דעתו אין דאילו לא״י לחזור ודעתו פירוש עובדת נשא זה של אחיו

בהנך ודוקא לארץ. לחוצה אחריו ירד וזה שהרגו המקום ברוך ומת כוכבים תורה תלמוד שגדול תורה ללמוד חשובות שהן מצות

לא, מצות לשאר אבל - בראה תהו לא מה דכתיב)(ישעיה נמי ואשה מעשה לידי שמביא כז. דמגילה). (דף פ״ד משמע והכי אבל

חשובות שהם מצות לשאר וכ״ש דקילי הנך מפורש אחא דרב. בשאלתות

ב המחלוקת הציץ ומסקנת מקוטנא יהושע הג״ר שיטת המדינה תקומת עם אליעזר

23 סו סימן דעה יורה מלכו ישועות שו״ת.

ה "ב תרנ״א מצורע עש״ק יום שבת ניסן, [=י'

]הגדול יעלה לגאולה סמוך קוטנא. פה לפ״ק קדישא בוצינא הגדול הרב כבוד מעלה, מעלה

כש״ת תרשישים מגזע בקאצק נר״י ישראל מו״ה

ירושלים שלום ספר ]"ס בעמכ = [ יצ״ו…

למ״ע זאת שחשב הרמב״ן דעת לפי גם אמנם והישיבה הירושה אלא אינו המצוה בעיקר מ״מ תחת שתהי' א״י לכבוש שלו בתוך העושה כאדם

עתה של ריקנית ביאה על לא ירושתינו וכבר כי מצה אכילת של למ״ע האחרונים המשילו

המצוה עיקר לשם החיטים ולקיחת האכילה, היא

מ״מ ו מצוה, גמר אינם והאפי' והלישה מצוה לאיש גומל נאמר זה ועל היא, גדולה מצוה בודאי מקבל מצוה של הפעולה על גם כמפעלו, חסד של הדרך על גם דרך תמימי אשרי ונאמר שכר, מצוה שהיא ספק ואין שלימות בו יש מצוה עושי

את הוא הקיבוץ כי גדולה ונאמר, דגאולה חלתא ס״ד דף ביבמות ועיין לנקבציו עליו אקבץ עוד

שורה השכינה שאין מישראל. רבבות משתי פחות

באנשים הן הגדולה התשוקה שראינו עתה ובפרט קרוב בלבותם בישרים הן בבינונים הן ערך פחותי שהוא חלקו אשרי הגאולה רוח שנתנוצץ לודאי

רבים… ממזכה

הבע״ל החג בברכת מברכו ו הדוש״ת ידידו קוטנא חופ״ק יהושע. ישראל

24. ד א, תורה של מאהלה שו״ת

ס״ו סי' מלכו)(יו״ד "ישועות "בשו״ת ": נכתב בעיקר הרמב״ן דעת לפי …גם

א״י לכבוש שלו, בתוך העושה כאדם והישיבה הירושה אלא אינו המצוה

האחרונים לו המשי וכבר עתה. של ריקנית ביאה על לא ירושתנו, תחת שתהיה החיטים ולקיחת האכילה, היא המצוה עיקר כי מצה, אכילת של עשה למצוות

. מצוה לשם היא גדולה מצוה בוודאי ומ״מ מצוה… גמר אינם והאפיה …והלישה

דגאולה." אתחלתא הוא הקיבוץ …כי

בריבונות אלא אינה הארץ ישיבת מצוות שכל ממנו להסיק שרצו יש

אלא מצוה, אינה מדינית, ריבונות ע״י שלא הארץ ת דיר ואילו מדינית,

"נקודה43 צוקרמן, יהושע הרב של מאמרו "(עיין מצוה הכשר תשמ״ב אייר.),

את כלל מזכיר אינו מלכו הישועות מוכרחת. אינה זו שמסקנה אלא העושה "אדם לבין ריקנית" "ביאה בין אלא לציבור, יחיד בין ההבחנה

במדיניותה מוגבלת תהיה ריבונית מדינה שבו מצב וייתכן שלו". בתוך על ריבונותנו (כגון: רוחה על כעולה לעשות תוכל ולא זרות מעצמות ע״י ואיש שלו כבתוך בנחלתו עושה יחיד שבו מצב יתכן ומאידך הבית…), הר

יאמר לא שני בית בימי כגון תעשה, מה. לו

השלטון בימי יו, בימ מסוימת לסיטואציה התכוון מלכו שהישועות מסתבר שהביאה וקניה, בניה על חמורות והגבלות השפלה בתנאי התורכי, לסיטואציות מסקנות מדבריו להסיק ואין ריקנית", ל״ביאה נחשבה ואין מאוד, מוקשית לציבור יחיד בין שההבחנה להלן נוכיח ועוד אחרות.

ה הרב יש ריבונית שלמדינה ספק אין כי אם בדבריו. זו הבחנה להעמיס

הידור ביתר בה מתקיימת הארץ יי. שוב מצוות ולכן סמכות, יותר

הישועות- ועוד, יש בשלמותה, מצוה לקיים אפשר אי שאם מחדש מלכו "גומל נאמר זה ועל מצוה, הכשר אפילו שאפשר, מה כל לקיים מצוה יש למצוה הדרך שגם דרך", תמימי "אשרי ונאמר כמפעלו" חסד לאיש

מסוימת. עי״ש שלמות. בה

25. יב פרק המשפטים אורחות קונ' מח- סימן ז חלק אליעזר ציץ שו״ת

המדינה קום עם בארץ וההתנחלות הכללית העלייה חובת התחדשות

לברר זה: מאמרנו של העיקרית למגמתנו מגיעים אנו בזה

לארץ- העלייה שחובת ההלכה, פי על ולהוכיח ישראל המדינה קום עם כלל נפגמה לא בה וההתיישבות ומצוותה היא להיפך: משטחה. וניכר מסויים בחלק הרבונות והשגת בגולה היושב מישראל ואחד אחד כל ועל בערכה עוד גדלה

הטועים מדעת ולהוציא קיומה, בחובת תר י חיוב נתוסף הארץ על הרבונות השגת עם העלייה מצוות דבר המקשרים

דעה- כך מתוך וחושבים קום קודם בעיקר זה שהיה מוטעית, רוב לידי ולהגיע היהודית האוכלסייה להרבות כדי המדינה הגענו שכבר ומכיון בבעלות כך ידי על ולזכות תושבים

לחיות המבוקשת למטרה ממשל עם קדשנו בארץ עצמאי כעם העלייה חובת בהרבה הוקלה ממנה, בחלק אפילו עצמי,

. ומצוותה ועיקר כלל קשורה אינה העלייה מצוות בע״ה שנוכיח כמו כי והיא בהחלט עצמאית היא אלא אחרות, מטרות בהשגת

כשלעצמה. מטרה לשתיים מתחלקת בארץ וההתאחדות העלייה: מצוות

לבוא במרוכז ישראל עם על כללית חובה ת, כללי מצווה (א) בארץ הנמצא שקהל קדוש, עם בה להוות בארץ, ולהתנחל

לשמו הראוי קהל הנקרא. הוא

ישראל│ מדינת של התורנית במשמעותה שיעורים סדרת טבדי– בנימין הרב שיעור1

באשר מישראל אדם כל על פרטית חובה פרטית, מצווה (ב)

בה ולהיאחז ציונה לעלות לקום שם. הוא הארץ מן גלותנו מקדשנו, חורבן עם נפסקה הכללית המצווה

וניט מבית- הכבוד ול אלא זאת ולא פקידה. שעת עד חיינו בכתובות כדאיתא בחומה, לעלות שלא כך, על שהושבענו אדם כל על הפרטית המצוה רק איפוא ונשארה א' קי״א, סי א״י בה' השלחן פאת בעל מסביר וכך נפרד. כגוף 'מישראל הזה החל בגלות ישראל לכל כללית מצוה אינה אמנם ג': , א',

שם לדור יחיד כל על. וה מצ אלא על לעמוד כבר ביכלתנו כשלעצמם האמורים הדברים מתוך

המדינה. קום מאז ומצוותה העלייה חובת לכפילות המבחן יעלו שלא פירושה: בחומה, יעלו שלא השבועה עניין הרי כי ואם קי״א/. /דף שם בכתובות רש״י ובפירוש חזקה ביד יחד

הגדולה בפקידה, פוקדנו שפקוד קודם אלא זה היה לא כן בפני להתפרש יכולה היתה גדולה כללית עלייה שאז וכמו חזקה, ביד בחומה עלייה כעין עלינו ההמונים המושלים

בחוקי- מוגבלים היינו שבאמת יפה עוד לנו וזכורים חנק,

לאודים- המאנדאט בימי שאירעו הטראגיים המאורעות

בחומה שעולים לממונים דומה כשהיה, מוצלים מאז אבל קדשו בארץ ושארית שם לנו ליתן לטובה ד' אותנו, פקד המאוחדות העולם אומות בלב ונתן בה, אדונים, להיות ושערי מארצנו בחלק הגזילה לנו להשיב בשעתו, כלכורש בלא יהודי כל לפני יסגרו ולא ולילה יום לרווחה נפתחו הארץ

בזרועות מתקבלים וכולם צמצום שום ובלא הגבלה כל על יותר ממילא חל לא הרי כן אם נפשית, ובשמחה פתוחות

דבר- כללית עלייה תקפה ופג בחומה יעלו שלא, השבועה, בחומה כעלייה אחד שום בעיני מתפרש לא כבר שזה. כיון לאומית הבין ההכרעה כוח שבידם העמים רוב להיפך:

כך- על טובה בעין מביטים ונימוקים בחינות מכמה זאת ותהא

משלהם לפרשם- שאין כבנים כטבעי, הדבר את ורואים

מלדתם. חיק אל השבים בית כל על הכללי החיוב גם העלייה במצוות נתחדשה כן ואם לקום בתפוצות שם אי הנמצא יהודי קיבוץ כל ועל ישראל

. חמדתנו בארץ ולהתנחל ולבוא במרוכז

בארץ רבונות בהשגת מותנית אינה וההתישבות העליה חובת

הוצא נכבש, כבר שבידינו שהחלק שמכיון שבים החו ישנם לעלות חיוב יותר אין הבלעדית, ברשותנו והוא העכו״ם מיד

ולהתיישב רגלינו. תחת כבר הוא כך שבין, כיון בו בארץ להיאחז כדי העלייה מצות כי בידם, גדולה טעות אבל נפרדות מצוות שתי והן הכיבוש למצות כלל מגע לה, אין

גם במיוחד נצטווינו כך הכיבוש, על בתורה שנצטוינו וכשם מסעי" בפ' ככתוב ההתיישבות, על הארץ את והורשתם

בה" וישבתם והורשתם מצוות באה בתחילה כלומר: וגו', כך ואחר בידו הארץ לעזוב ולא לפנינו אשר הגוי את לגרש לבוא אלא שוממה, להשאירה לא וישבתם, מצוות באה

אבלה חלקה שום תשאר שלא ת, וזווי פנה בכל בה ולהתיישב דזו שם התורה על הרמב״ן וכפירוש יושב, מאין: ושוממה

נתנה הוא כי אותה וירשו בארץ שישבו אותם יצוה עשה מצות

ולכבוש ללכת דעתם על יעלה ואלו ה', בנחלת ימאסו ולא להם

ה מצות על יעברו שם ולהתישב וזולתן אשור ארץ או שנער.'ארץ

להתיישב וללכת ד' בנחלת ימאסו שלא ה, בז הרמב״ן וכוונת כי לפניהם, תכבש כבר שהארץ אחר אפילו גם אחרת בארץ וכך ד'. בנחלת מאיסה נקרא אחר במקום הישיבה קביעת עצם העשין במניין ברמב״ן ביאור ביתר מפורשים הדברים באו

האל נתן אשר הארץ לרשת שנצטווינו: שכותב ד', עשה שלו

זולתנו ביד נעזבה ולא וליעקב ליצחק רהם לאב לאבותינו יתעלה הארץ את והורשתם להם אומרו והוא לשממה או האומות מן את והתנחלתם אותה לרשת הארץ את נתתי לכם כי בה וישבתם

לאבותיכם נשבעתי אשר. הארץ

ביד נעזבה שלא ראשית, כפול. בזה שהחיוב בפירוש, הרי עלינו מוטל זאת שנקיים חר א שגם ושנית, האומות. מן זולתנו בה. נאחז אלא שוממה, נעזבנה שלא נוסף, חיוב זה דבר לבאר להוסיף דבריו בהמשך הרמב״ן ממשיך וכך

ברחו אם וכן אנפי לתרי משתמעת שאינה ברורה, : בשפה

ולכבוש בארץ לבוא אנו נצטוינו וכו' להם והלכו מפנינו האומות

רצו אם העם ריתנו הכ אחרי וכן שבטנו, בה ולהושיב הערים מן וזולתן אשור ארץ או שנער ארץ להם ולכבוש לעזבה שבטנו

ובישיבתה בכיבושה שנצטוינו רשאין אינן. המקומות

מפורשים… דברים הרי

המדינה קום מאז והתיישבות לעלייה היחיד על מכופל חיוב

עלייה למצוות יתר חיוב חל הכללית המצוה של זאת מבחינה

מישראל ויחיד יחיד כל על גם המדינה קום אחר מ והתיישבות בגולה הנמצא היינו לשנים, מתחלק: והוא

- כללי עצמי חיוב. (ב) פרטי עצמו חיוב (א) בהיותו וזה חובת של הכללי המעמד בכך לחזק כדי בארץ להיאחז מצווה מן בזמן חלילה ותשקע תחזור שלא וההתיישבות האחיזה

זרים. י ביד שהיא דרך ובאיזו הזמנים בהמשך שמסביר ק״א), (סי' ריב״ש שו״ת מדברי דידי וחילי

אלא לשעתה, מצווה אינו ישראל ארץ שישוב תשובתו, דברי

ישראל לכל היא ותועלת ומצווה היא לעולם מתקיימת, מצווה לשאר ממנה למדין ואין טמאים בידי קדושה ארץ תשתקע שלא

. מצוות שפ״ז בס. י' גם זאת להסביר הריב״ש חוזר וכן רק לא יחיד כל על הארץ יישוב מצוות וחזקה שגדולה הרי

חיוב- גם כוללת בהיות גם אלא העצמי, החיוב מבחינת הכלל לתועלת לדאוג מחוייב מישראל אחד שכל ערבתי, ישראל לכל בכך תועלת מביא הוא שבהתיישבותו הישראלי, וגם זרים, בידי הארץ תשקע שלא מסייעת, יד בנתינת

בחיוב. ובהפראתה בהחייאתה יות, רחוקים עוד שהיינו בזמן גם התקופות, בכל הדבר כך ואם

עם- מלהוות על זה חיוב ומכופל שגדול כמה אחת על בארצו, החיוב מבחינת רק לא בארץ ולהתיישב לעלות ויחיד יחיד כל לדאוג הכללית, וערבותו חיובו מבחינת גם אלא בלבד, הפרטי שיפוצה יצירתה, בתהליך והמדינה האומה לתועלת

ולאמצה ולעודדה קדשה בארץ חזקה כאומה ממיותה וקו ובכל השטחים בכל ולהתפשט, להתרחב לרבות, לפרות

ד ברכנו אשר ככל.'המובנים

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות