יום חמישי, 25 בפברואר 2016

זה סיני - מאמרו של הרב סולובייצ'יק ערוך עם כותרות

בס״ד סִינַי זֶה

בתמ שניתנה הרצאה - ארה״ב של הרבנים לועידת תשל״ה וז

ד יוסף הרב זצ״ל סולובייצ׳יק ב

הקדמה אתם לב, בכאב זאת עושה אני לי, האמינו חובה. למלא עלי לא מעולם מישהו, על ביקורת הבעתי לא מעולם אותי, מכירים שופט או כבורר עצמי את העמדתי לא מעולם מישהו. תקפתי כל כלו היום אבל הביעו, אדם שבני דעות מגנה או המסכים

הבאה ההצהרה את למסור שחובתי מרגיש אני: הקיצין.

סיני של והרצון סיני של להיגיון התבטלות

ראשית, את האינסוף בפני מבטלים אנו הה י מה, היומיומי גיון האיש של "ההגיון או הביזנסמן", של "ההגיון מכנה שאני

"האוטיליטרי ע״פ האדם מעשי של מוסריותם את המודדת פילוסופית (=שיטה

ואנו אדם לבני גורמים שהם והאושר התועלת )מידת את סייג ללא מקבלים

. שנית סיני של ההגיון וד המא היומיומי הרצון את מבטלים אנו,

סייג ללא מקבלים ואנו טחי, ש המאוד (תועלתני), אוטיליטרי

אחר, רצון סיני. . של הרצון.

שמים" מלכות "עול בלשון משתמשים תמיד שחז״ל מעניין, " עול שמים."מלכות מלכות קבלת אומרים אם שמים'? מלכות ''קבלת לא למה מתאים שזה בגלל נוחיות, בגלל אותה מקבל הנך אז שמים כלומר עול, בלשון השתמשו תמיד שחז״ל הסיבה זו לרצונותיך. מאד לעיתים היא שמים מלכות שקבלת בעובדה להתחשב בלי

כבד. . עול אלא נוחה. לא

התורה של במתודולוגיה לאמת החתירה

לחתור עלינו, ראשית לאמת תורה בתלמוד אכן לאמת. ורק הלכתית תורנית והבנה חשיבה בדרך רק להשגה האמת ניתנת והנמסרת למשה הנתונה המתודה פי על מבפנים, ייחודית, אל בהצטרפות רק להגלות ניתנת האמת לדור. מדור הלאה

לומר האחרונים. : ולי גד ראשונים, חז״ל, המסורה חכמי שורות לו היה לא מוילנא ושהגאון ידע, לא שהרשב״א דבר "המצאתי לחלוטין שהיא התורה לפרשנות גישה המצאתי ממנו; מושג עליך המסורה, חכמי לשורות להצטרף כדי מגוחך. זה חדשה"

שאולים הסברים ע״י התורה חוקי את להסביר מלנסות להמנע

מבחוץ עפ״י תורה של ומשפטים ם חוקי להעריך לשפוט, אין. חילונית ערכים שיטת של מידה. אמות

רגשית כניעה

שנית רגשית להיכנע לנו אסור, נחותים להרגיש לנו, אסור הקסם בפני נכנע נחיתות מתסביך הסובל נחיתות. תסביך לפתח

אידיאולוגית… או פוליטית מודרנית סיסמה של החולף, לדעתי

בפני ולא המודרנית האשה בפני לא להתנצל זקוקה היהדות אין גאים להיות עלינו הדתי. הסובייקטיביזם של מודרניים נציגים

שלנו. במסורת

חולפים לערכים כניעה

הנורמה את להתאים לנסות שאין לומר צורך אין, שלישית הנצחית ההלכתית נירוטית חברה של חולפים לערכים (=בעלת

חולנית, עצבנות, חמורים נפשיים בתסביכים שמקורן מהפרעות)באישיות סובלת שלנו החברה היא כזו. ואכן

ישראל גדולי הערצת

לתלמוד זהה אקט שהינה שמים מלכות עול קבלת, רביעית דבריהם את ולהעריץ ואהבה כבוד לרחוש מאתנו דורשת תורה

של או אמוראים תנאים, אלה שיהיו בין. המסורה חכמי

ראשונים- אחראית בלתי התבטאות ופית. הס הסמכות הם פ״ג תשובה (הלכות הרמב״ם כותב וכך בכפירה. גובלת חז״ל, כלפי

)ה״ח מגידיה המכחיש ו תושבע״פ והיא בפירושה הכופר "וכן:

ובייתוס. צדוק כגון. . בתורה." כופר

חז״ל של החזקות גם אלא ההלכות, רק לא חשוב: מאוד דבר להוסיף לי הרשו

ניתנות לא התורה, בדיני פיהם על לדון הנהיגו שחז״ל החזקות כי בחזקות, גם אלא בהלכות רק לא יד, תשלחו אל לערעור. התנהגות תבניות על נשענות אינן חז״ל דיברו עליהן החזקות אונטולוגיים עקרונות על אלא משתנות, חולפות, פסיכולוגיות

ההוויות… ש)ל במהות הדן המטפיסיקה של חלק (אונטולוגיה=אותו קבועים רבות שהלכות חזקות מחדש להעריך או לשנות תתחילו אם אולי להתפלסף במקום היהדות. את תחריבו עליהן מתבססות

גפרור ניקח פשוט ישראל בית את ונשרוף בעיות יהיו לא! אז

הרפובליקנית המפלגה ועידת משל ועידת או הרפובליקנית המפלגה ועידת לדמיין יכול איני ראוי 'האם סימפוזיון: מתקיים בהן הדמוקרטית, המפלגה מערכת ישנה בארה״ב'. הדמוקרטיה את יחליף שהקומוניזם שאפשרי דיון יש מהות. של הגדרות העמדת של מיקדמית בוועידה כזה דיון אבל בהגדרה. האמריקאי, לעם ומותר

יהווה האמריקאית נית הרפובליק לדבר. הגדרתה לעצם סתירה על כלדון אוילי כך כל לפחות זה חז״ל של הלכות שינוי על של שיטות על לדון זה הרפובליקנית. המפלגה בועידת קומוניזם

והתאבדות עצמי. הרס

המודרניים בחיים המורכבות אני יודע מורכבים. מאד הם המודרניים שהחיים לכך ער אני

בעיותיכם, את רבות בעיות עומדים אנו אלי. מועברות שלכם

מחרידות- בעיות מול כלכליות פוליטיות, תרבותיות, , חברתיות, מרגישים בכלל. החברה של ובעיות בקהילה; במשפחה, בעיות

במהירות נע שהוא הזרם, נגד אנו שוחים כאילו לפעמים אנו בו. . מתקדמים שאנו לזה מנוגד לכוון אחר כח. באמצעות ההמון אם אך אדיר, אתגר מול עומדים אנו אותנו. נטש הגדול ברובו או רפורמיסטית בפילוסופיה מונח שהפתרון חושבים אתם

מרה טעות טועים אתם ההלכה של חיצונית. בפרשנות

הממזר בעיית התבטלות - הממזר מעמד למשל לפותרן. ניתן לא רבות ת שבעיו מאליו ברור

- ראש ולא הראשי הרב לא לאל, זאת לשים יכול לא איש ממזר יבא "לא בחומש: פסוק זה לביטול. ניתן לא זה הגולה. "ראיתי כך: על אמר המדרש כבר טרגי. מאד זה השם". בקהל

העשוקים דמעת "את מציאות זו, אבל א פסקה ד' פרשה רבה )'(קהלת דיסידנטים ליהודים נאמר אנחנו אם דתית. מציאות (=מתנגדים

לא שאנחנו יגידו הם בעיניהם; חן נמצא לא עמדתנו" "זו: )להלכה תנסו אם אך אותנו. יעריכו הם אבל אכזריים; שאנו גמישים;

פעולה- איתם לשתף מתוך יועלו הלכתיים סרק רעיונות אם גם

תקבל לא שלנו המחנה את תפסידו ספק ללא אך ם, אהבת את ו

עול ת קבל זאת משה. תורת זאת לעשות? נוכל מה. הערכתם נכנעים! אנחנו שמים. מלכות

התורה למען מסירות לחיי הדרישה הקרבה חיי הרואית, גבורה חיי לחיות ליהודי קוראת התורה טרגי כמה משנה ולא איש לאשת להתיר נוכל לא נפש. מסירות

המקרה יהיה לכהן להתיר נוכל לא גט. בלי מחדש להינשא זאת יודע אני טרגיים. מאוד הם המקרים ולעתם גיורת. לשאת

האישי. מנסיוני

וכהן גיורת לא היא צדק. גיורת שנעשתה גויה נערה של מקרה לפני בא פגשה היא (אח״כ) במישהו. עיניה שנתנה בגלל לעמנו הצטרפה

היא ביהדות. ידע כל לו היה א ול חילוני מרקע שבא יהודי בחור על להתחקות ביקש הוא השתדכו. והם ליהדות, אותו קירבה סמל וראה סבו, קבור בו עלמין בבית ביקר לכן אבותיו עקבות והאצבעות כשהבהונות אצבעות, עשר המצבה: אבן על מוזר הוא להתעניין התחיל הוא משולש. כמעט יוצרים הקדמיות

כהן שהוא. ה וגיל מיסטי סמל שזה חשב בגיורת! אסור כהן ההלכה: זאת לעשות? נוכל מה נכנעים אנחנו

העליון-על- לרצון לעד שמו ית'. כל לצרכים נענית אינה לבעיות, רגישה איננה שההלכה לומר אך של גם לצרכים נענית ההלכה מוחלט. שקר זהו אנשים, של היא שלה. המסלול את יש להלכה אך היחיד, של וגם הקהילה

במהירות נעה היענות של תבניות לה יש מת, מסוי קבועה משלה ועקרונות קריטריונים לה יש משלה, . לאתגרים

אחר משהו זה להקל הכוח (סולובייצ׳יק חיים שר' לי האמינו רבני. בית של נצר, אני סבו אבל מיקל. להיות כחו בכל לנסות רגיל היה המאמר) כותב של הגבול לקו מגיע כשאתה חיים. ר' של לקולות גם גבולות ישנם שמו ית' כל על העליון לרצון נכנע "אני הוא: לומר שתוכל כל

האשה של בסבלה השתתפתי בלבי, עצב כש נצחים."לנצח איבדה היא ואז היהדות, לחיק לחזרתו הכלי שהיתה האומללה

לדרכה והלכה קמה, . אותו.

כ התורה עצמית דיסציפלינה לאלה מוגחך. זה ליצלן, רחמנא מאובן, כעל ההלכה על לדבר

דיסציפלינה מהוה היא הלכה הלומדים, (=שיטה מדעי )מקצוע, חיה חידושים אבל לשינויים, מתנגדים אנחנו לאדם. שניתנה דינמית, המערכת בתוך הם החידושים ההלכה. מהות עצם בוודאי הם היסטוריזציה פסיכולוגיזציה, לעשות יכול אינך החוץ. מן ולא זרות הן אלה ההלכה. של רציונליזציה או ההלכה, , של

החוץ מן. מיובאות של פסיכולוגיזציה לעשות תוכל האם הלכה, רק ולא יכול אוקלידס. של הגיאומטריה את לדוגמא ניקח המתמטיקה? ששני אמר אוקלידס למה פסיכולוגיים הסברים הרבה לתת אני החוק את ישנה זה האם כן, יהיה ולו נפגשים. לא מקבילים מאת שהיא לתורה מגיע כשזה עולם! של רבונו המתמטי?

והמוסר ההיסטוריה, הפסיכולוגיה, של הכלים כל, הקב״ה של סמכותה עצם את לקעקע כדי מגוייסים האוטיליטרי חלק ולקחת מקורי, יצירתי, להיות מוזמן האנושי היצור ההלכה!

מלבב- במחקר אי על להתלונן במקום מבחוץ ולא. מבפנים האינסופיים מרחביה את ונחקור הבה ההלכה, של, הגמישות

נתענג גואלת ממשות התורה בתלמוד ונמצא תורה, תלמוד על

ומלבבת. מטהרת

כביטוי קרח ל- Common sense גדולה רלוונטיות יש משה עם קרח של המחלוקת לסיפור השתקפות הן עכשיו שומעים שאנו התלונות, מן הרבה לזמננו. ההלכה לימוד קרח… תלונות של הד אלא אינן ובעצם

קרח, טען ופרשנותה, פעולות אקזוטריות, פעולות הן בר- אדם כל שבהן דמוקרטיות, טענתו להשתתף. מורשה דעת הבלעדי והפרשן הבלעדית ההלכתית הסמכות להיותו משה של של ההשלכה שתסמוך. מה על לה אין קרח, טען ההלכה, של

רצה… שקרח מה ברורה. זו דמוקרטית פילוסופיה ש׳כלי הוא

יהיה התורה של הפרשנות' Common sense האמפירית הדעת,

היום- רק לקנותו ניתן אשר הממשיג, האזוטרי ההגיון לא יומית,

ובמאמץ ובאימון בשקדנות לימוד ידי …על

פה שבעל התורה של המתודולוגיה

לפי בחינתCommon sense ההדיוטית המעשית הגישה, של

אם צודקת. כן גם היתה משה של פסיקתו נגד קרח של טענתו

פתיל- תחויב תכלת שכולה טלית למה מספיק, אחד תכלת שתי קביעת ידי על מזוזה מצות לקיים אפשר אם בציצית? את תפטור לא רבים ספרים של נוכחותם מדוע לדלת, פרשיות אופנתית מגמה זוהי בסיסי, באופן במזוזה? הצורך מן הבית אורתודוקסיות בקהילות יהודיות, בקהילות עכשיו, שקיימת

ל הכניסCommon sense פרשנות. ככלי

תורה-שבעל- מכל-מקום, עם מזוהה להיות ניתנת לא פה

Common sense של מתודולוגיה לה יש 'חכמה זוהי 'דעת'. עם!',

יש ניתוח; של נבדלת צורה לה יש יחודית; גישה לה יש; עצמה לעצמה. . נבדלת 'סכמה' משלה, קטגוריות. לה

המינים בין השוויון תורה- נגד ולתלונות האשה'? לשחרור ל׳תנועה מודעים אתם

שבעל- האשה את מקפחת שהיא שלנו, ההלכה נגד, פה יש ואז שומע. שאני מה זה בהלכה? לאיש שווה אינה שהאשה

'שחרור של גבירות ה כמ לפייס בכדי להיכנע המוכנים רבנים כל היטב, חומש ויודע חומש, שלמד מי כל בסיסי באופן האשה'.

הינה זו שהאשמה יודע גמרא, שלמד מי הוצאת- מוחלטת. דיבה "בצלם אדם יצר שאלוקים אומר ב׳בראשית' שהחומש כיון נתון הוא השוויון אז אותם", ברא ונקבה זכר אותו ברא, אלוקים

אינכם אלוקים בצלם נבראו דמויות שתי אם מאליו מובן. זה השני על עולה שאחד לומר. יכולים

אם לעדות? פסולה אשה 'ולמה ואומרים: באים תמיד אנשים sense שלCommon קרח, של במונחים מדובר טובה טענה זו. אז אישה מזמין אינני לעדות, שכשר 'עד' עוד מחפש אני בחתונות קראתי שלא על עלי מתרגזת שהיא וכנראה הקידושין על להעיד

י היית לא אותו גם בחתונה נוכח היה המשיח מלך אם אבל לה. שכל תאמרו האם עדות! מלהעיד נפסל הוא גם כי מזמין

המשיח על! ? מלך הם עולים היהודים דוד או המשיח, מלך להעיד פסולים הם בעצמו, רבנו משה או המלך שלמה או המלך מסקנה מכך גוזרים הייתם האם לעשות? ! אפשר מה, עדות פועל אתה אם הארץ? ! ועם עצים מחוטב פחותים ומשה שדוד

בקט גוריות שלCommon sense שכן! ודאי זה האם אשה, סופרים איננו ל׳מנין': בקשר גם נכון הזה הדבר הגדולה המורה שכן מאד מוזר זה הרי נחותה? שהאשה אומר

היא לתפילה הנוגע בכל ביותר שאלמלא אומרת הגמרא. אשה

אם- להתפלל. יכולנו לא חנה מכל הגדולה המורה היא חנה כן,

האם למנין. להצטרף יכולה לא עצמה חנה אך ה, התפיל בנושא עם- איזשהו לעומת נחותה שחנה אומר זה בין שנמנה הארץ

sense שלCommon בקטגוריות לא! בכלל העשרה? אך כן. אינה שהאשה העובדה מדויקות מקוריות הלכתיות בקטגוריות אין בהחלט העדה, מן כחלק כתשיעי, או כעשירי להמנות יכולה

ואשה איש בין שוויון של האקסיולוגית לשאלה …שר ק שום לה

הליברלית הגישה של הפילוסופיה משמעות בעלת 'הלכה על מדברים אנשים שומע אני,'כאשר

ק 'הפשרת הם למה יודע אני אמפירית', 'הלכה ההלכה', פאון י שהיה מה בדיוק במוחם להם יש שלהם. הז׳רגון בכל מתכוונים בעיית עם משה אל נגשו הם כאשר וחסידיו קרח של בדעתם

'הגיון- של פרשנות גישת רצו הם תכלת. שכולה הטלית 'בריא הכשרה לקבל ללמוד, סבלנות להם היתה לא פשוט להלכה.

נכונה ההלכה של המיוחדים ובהגיון במתודולוגיה. ולהתמחות קרח ועדת ניצח, משה כמובן הלמדנות. מוסד נגד מרדו הם

אמת. ותורתו אמת "משה לבסוף: הו״דתה. .


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום ראשון, 7 בפברואר 2016

אין בין אדר ראשון לשני דף מקורות להדפסה גרעין תשעו'

בס״ד

שיעור שהעברתי גם בקרית שמואל בשנת תשפב' (בגרעין העברתי בשנת תשעו' ולא חזרתי בשנת תשפב')

בשנה מעוברת מעברים את חודש אדר ועושים ב' אדרים. יש לדון מה היחס בין שני החודשים. שאלה זאת מתבטאת בדברים הקשורים לפורים ודברים שקשורים סתם לשאלה הכללית מהו חודש אדר האמיתי.

בגמרא נאמר שאת קריאת המגילה וכן את מתנות לאביונים עושים באדר השני. ואומנם נאמר בגמרא שגם באדר ראשון בפורים קטן אסור להספיד ואסור להתענות וכן לא אומרים תחנון. וטעם הדבר הסבירו האחרונים משום שגם אדר ראשון יש לו איזה קשר לפורים. אלא שרק את רוב המצוות המעשיות עושים באדר השני. לפי הסבר זה עניין השמחה אפשר שמתחיל כבר מאדר ראשון.

לגבי מי שנודר או כותב בשטר אדר נחלקו בגמ' מה העיקר כשכתב סתם אדר האם נפרש שזה אדר ראשון או שני. להלכה פסק השולחן ערוך כשכותב סתם אדר וכן שנודר עד אדר כוונתו לאדר ראשון. (ואומנם דין זה טעמו משום שזה צורת דיבור של האנשים בעולם)

מי שנולד בשנה רגילה ונהיה בר מצוה בשנה מעוברת יעשה את הבר מצוה באדר ב'. כיון שצריך להשלים יג' שנים מלאות. וזה מסתיים רק באדר ב'. אומנם מי שנולד באדר ראשון ובר מצוה שלו גם בשנה מעוברת יעשה בר מצוה באדר ראשון.

לגבי עשיית יום השנה לזכר קרובים שנפטרו אם נפטרו בשנה מעוברת יעשה את יום הזכרון ביום הפטירה אם נפטרו באדר ראשון יעשה בראשון ואם בשני יעשה בשני. אבל אם נפטרו בשנה רגילה את יום הזכרון יעשה לפי מנהג הספרדים באדר שני. ולמנהג האשכנזים יעשה באדר ראשון ויש מהאשכנזים שמחמירים לעשות פעמיים בשני האדרים.

מי שנפטר בשנה לפני השנה המעוברת את יום הזכרון הראשון יעשה במלאת יב' חודש ולכן אם נפטר שנה לפני באדר יעשה בשנה הראשונה את יום הזכרון באדר א'.

בס״ד

אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא …

דינים הקשורים לפורים- עי' בגמ' מה המסקנה של הגמ'?

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד ב

משנה. קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר שני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים.

גמרא. הא לענין סדר פרשיות - זה וזה שוין. מני מתניתין? לא תנא קמא, ולא רבי אליעזר ברבי יוסי, ולא רבן שמעון בן גמליאל. דתניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה. - רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא! - אמר רב פפא: סדר פרשיות איכא בינייהו. דתנא קמא סבר: לכתחילה בשני, ואי עבוד בראשון - עבוד, בר ממקרא מגילה דאף על גב דקרו בראשון קרו בשני, ורבי אליעזר ברבי יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אי קרו בראשון - קרו בשני. מני? … לעולם תנא קמא, ותנא מקרא מגילה והוא הדין מתנות לאביונים, דהא בהא תליא. ואי בעית אימא: לעולם רבן שמעון בן גמליאל היא, ומתניתין חסורי מיחסרא, והכי קתני: אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות, הא לענין הספד ותענית - זה וזה שוין. ואילו סדר פרשיות לא מיירי. אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: בכל שנה ושנה. רבי אליעזר ברבי יוסי סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט - אף כאן אדר הסמוך לשבט, ורבן שמעון בן גמליאל סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן - אף כאן אדר הסמוך לניסן. בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי - מסתבר טעמא, דאין מעבירין על המצות, אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? - אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף. רבי אלעזר אמר: טעמא דרבן שמעון בן גמליאל מהכא, דכתיב לקים את אגרת הפרים הזאת השנית.

הספד ותענית- לפי הגמ' מגילה משמע שלעניין הספד ותענית שניהם שווים. וצ״ע מה הטעם?

רא״ש מסכת מגילה פרק א סימן ז

מתני' קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. נראה לומר דסיפא ארישא קיימא היכא דקרא המגילה בארבעה עשר ונתעברה השנה אז אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים דאע״פ דעשאו בראשון צריכין לחזור ולעשותן בשני אבל כל שאר דברים שעשאום בראשון ושוב נתעברה השנה אין צריכין לחזור ולעשותן בשני [והיכא] דנתעברה השנה קודם אדר ראשון אז הוי אדר הראשון כמו שבט ואהא קאמר גמרא הא לענין פרשיות זה וזה שוין כלומר שאם קראו באדר הראשון כל ארבעה הפרשיות ושוב ראו שיש צורך לעבר השנה אין צריך לעשותן בשני אבל לא מסתבר כלל שבכל השנים המעוברות יקראו הפרשיות בשני אדרים. ושוין בהספד ותענית שאסורים בזה ובזה פי' אם קראו המגילה בארבעה עשר ובו ביום עברו השנה אסור בהספד ותענית אבל בשאר שנה מעוברת נראה לי שמותר בהספד ותענית *כך נראה לי לפרש השיטה:

שפת אמת מסכת מגילה דף ו עמוד ב

שם בגמ' ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה, וקשה … למה אסור בהספד בשניהם, בפרט למ״ש התוס' דשמחה אינו נוהג רק בשני ודאי קשה למה אסורין בהספד, והי' אפ״ל דנאסר מכח מגילת תענית ונאמר דכל הימים האמורים במג״ת באדר נוהגין בשניהם, … ואף דלפ״ז י״ל דכל הברייתא מיירי קודם שבטלה מג״ת מ״מ י״ל נמי דכיון דבפורים לא בטלה גם בראשון לא בטלה, … או י״ל הטעם דזו״ז שוין דהא בסמוך אמרי' ושניהם מקרא א' דרשו בכל שנה כו' מ״ס אין מעבירין על המצות ומ״ס מסמך גאולה לגאולה עדיף וקשה א״כ למה יליף מבכל שנה יאמר כל א' טעם שלו, ע״כ י״ל דמסברא הי' ראוי לומר דנוהג בשניהם רק דמכל שנה מוכח דא״צ לקרות אלא בחודש א' כמו בשנים פשוטין, וממילא כיון דבעי קרא ע״ז מוכח דעיקר הנס והשמחה הי' שייך בשניהם אלא דרצו להשוות היו״ט בכל השנים ממילא עכ״פ בהספד ותענית אסורין בשניהם:

משתה ושמחה- יש לדון האם שמחה היא קשורה למצוות היום או קשורה לאיסור הספד? עי' בתוס'. ובשו״ע תרצז' א'.

תוספות מסכת מגילה דף ו עמוד ב

ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין נמי משמע כן מדקאמר אלא מקרא מגילה בלבד ומתנות עניים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין ולא נהירא דהא אמרינן בגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין מכלל דשמחה ומשתה ליכא דע״כ לא תליא הא בהא דאי תליא הא בהא לאשמעינן דמשתה ושמחה נהגו בהו וממילא נאסר בהספד … וכן הלכה שאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצז סעיף א

יום י״ד וט״ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה, ואסור בהספד ותענית; אבל שאר דברים אין נוהגים בהם; וי״א דאף בהספד ותענית מותרים. הגה: והמנהג כסברא הראשונה. י״א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי״ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי״ף) ואין נוהגין כן, מ״מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד.

לשאר עניינים- תלוי בעצם השאלה מה האדר האמיתי? עי' בירושלמי, וע״ע בגמ' נדרים. ובתומים.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מגילה פרק א

אדר אדר הראשון תוספת אדר השני תוספת מה ביניהון ר' שמואל בר רב יצחק אמר שני כבשי עצרת ביניהון נולד בחמשה עשר באדר בשנה שאינה מעוברת ונכנס לשנה שהיא מעוברת אין תימר אדר הראשון תוספת שנה ארוכה היא אין תימר אדר השני תוספת אין לו אלא עד חמשה עשר באדר הראשון

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סג עמוד א

מתני'. קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה - אסור בה ובעיבורה; עד ראש אדר - עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר - עד סוף אדר הראשון. גמ'. אלמא סתמא דאדר דקאמר - ראשון הוא; לימא, מתני' רבי יהודה היא! דתניא: אדר הראשון - כותב אדר הראשון, אדר שני - כותב אדר סתם, דברי ר״מ; ר' יהודה אומר: אדר הראשון - כותב סתם, אדר שני - כותב תיניין! אמר אביי: אפילו תימא ר״מ, הא דידע דמעברא שתא, הא דלא ידע; והתניא: עד ר״ח אדר - עד ר״ח אדר הראשון, אם היתה שנה מעוברת - עד ר״ח אדר השני; מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן, שמע מינה: הא דפשיטא ליה דמעברא שתא, הא דלא ידע.

תומים סימן מג

… ואפשר לומר דקשיא ליה למחבר איך אמרינן דאדר ראשון כותבים אדר ראשון, אם כן הא דקי״ל בעדיות (פ״ז מ״ז) דמעברין שנה כל אדר עד ר״ח ניסן, אם כן בשטרי מקח וממכר דקי״ל (לעיל סעי' יג) מאוחרים פסולים … אם כן הם שכתבו בכ״ח באדר ולא ידעו שנתעברה השנה ועל כן כתבו אדר סתם, ואחר כך בכ״ט נתעברה השנה והמוכר חזר ולקחה ביו״ד באדר שני ממנו … ודוחק לומר דהאי קלא אית לו דב״ד עברו השנה בסוף אדר, … ולכן סבירא ליה להב״י דכך הפירוש כל זמן שהם כותבים השטר בשני אדרים, הואיל לפרקים יודעים מעיבור ולפרקים אינם יודעים, כדי שלא לחלוק בלשון הכתיבה וגם דלא ליפוק מיניה קלקלה, לעולם כותבין אדר ראשון סתם ואדר שני אדר תנין, ותו ליכא חשש כלל, רק מה שכותבין מניסן ואילך על אדר דיני ממונות זה עשה בירח אדר כך וכך וכדומה כשמזכירים אז אדר, כיון דאז ודאי ידעו מן קביעות העיבור אז כותבים אדר ראשון לר' מאיר ראשון ולר' יהודה אדר סתם, וזהו דאמרינן (נדרים שם) הא דידע בעבורי דשתא והא דלא ידע וכו', פירושו בזמן דהכל יודעים שהוא מניסן ואילך, והא דלא ידע וכו' פירושו עד ניסן דיש שנים דידוע העיבור ושנים שאינו ידוע, ואין לחלוק בין כתיבה לכתיבה ולא נפק מיניה תקלה כלל וא״ש, דכאן מיירי דכותבין באדר אז לכו״ע אדר ראשון סתם ושני אדר תנין ואין בזה פקפוקים.

בר מצוה- מה הדין שנולד בשנה רגילה ובר מצוה במעוברת ומה הדין ששניהם במעוברת. עי' בגמ' ערכין ושו״ע סי' נה' י'. ועי' בשו״ת מהר״י מינץ, ובמג״א.

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף לא עמוד ב

אמר רבי אבא בר ממל: מכר שני בתי ערי חומה, אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני, זה שמכר לו באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, זה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון, לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. מתקיף לה רבינא, ולימא ליה: אנא קדים שחין נורא מקמא דידך! משום דאמר ליה: את נחית לעיבורא. וא״ר אבא בר ממל: נולדו לו שני טלאים, …

שו״ת מהר״י מינץ סימן ט

וכן זה נראה לי דבר פשוט אם אחד נולד באדר ראשון ואח' באדר שני ובשנת שלש עשרה יהיה גם כן עיבור אז ודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר הראשון והשני בשני ואמרי' סוף דינא כתחל' דינא והאי בדידיה והאי בדידיה ולא אמרינן שגם לראשון נתעברה השנה וחדש אחרון עולה לכאן ולכאן כלומר לזה ולזה אלא אמרינן מי שנולד בחדש העיבור נתמלאה סאתו ושנתו בחדש העיבור ומי שנולד בחדש הפשוט נתמל' סאתו ושנתו בחדש הפשוט. ולעניין שאילתין נ״ל דיהי' בר מצוה באדר השני דנתעברה השנה נתעברה לו ויהיו לו ה' עיבורין בי״ג שנים. כי נמצא בתשובה וז״ל על עסק הנער שהגיע לי״ג שנה אם חדש העיבור בכלל נ״ל דודאי אינו מן המניין מדאמ' בירושלמי דמהירות סימנין ואיחור סימנין ושלשה שנים של בתולה תלויה /תלוים/ בעיבור החדש של השנה שנא' אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי פירו' גומר ומסכים עם ב״ד של מטה בעיבורם ואם עברו השנה בתוליה חוזרין. וה״ה לתפלה ולסימני גדלו' ונערות ולי״ג שנים חדש העיבור בכלל … זה אינו סתירה על נדון דידן דהתם בתנאם ובדבור תליא מילת' מה שאין כן בנדון דידן …

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נה סעיף י

אם נער אחד נולד בכ״ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י״ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ״ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ״ט לאדר בשנת י״ג להיות בן י״ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י״ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י״ג. הגה: ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני (מהר״י מינץ)

מגן אברהם סימן נה ס״ק י

ושנת י״ג אינה מעוברת - משמע דאם שנת י״ג מעובר' אותו שנולד באדר ראשון נעשה בן י״ג באדר ראשון וכ״כ בלבוש סי' תרפ״ה וצ״ע דהא מי שנולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני כמ״ש בהג״ה וא״כ גם זה אף על פי שנולד בשנת העיבור מ״מ אשתקד היתה שנה פשוט' ונעש' בן י״ב באדר סתם א״כ לא מלאו לו י״ג עד שנת אדר השני …

שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן יד

… אבל במהר״י מינץ פשיטא ליה מסברא דסוף דינא כתחלת דינא … והסכימו עמו כל גדולי האחרונים … ואולי י״ל טעמו … דהרי זה כשנולד באדר הראשון היו דנים אותו לפי אותו החדש, לכשמלאו לו שלשים יום מאותו החדש היו דנים אותו לבר קיימא הן לענין בכור הן לענין אבילות או ההורגו, וכתיב מבן חדש תפדה דמזה ילפינן דלאחר חדש יצא מספיקות הנ״ל ולא אמרינן דבאדר בעי' ב' החדשים כי החדש הראשון לא יחשב בכלל חדש דקרא, זה לא יעלה על הדעת לאמור כן, וכיון שכבר החלטנו לגבי האי ילד דשלשים יום דאדר הראשון לחדש יחשב לו ע״כ בפגוע בשנת י״ג לדון על החדש אי אפשר לאחוז החבל בתרין ראשין, אף על גב דהעיבורים שבנתיים לא חשבנו לו לפי שלא היינו דנים עליהם בפרוטרוט אבל החדש של שנת י״ג שאנו דנים עליו ע״כ אמרינן סוף דינא כתחלת דינא ונגמר שעתו בזמן ההוא, …

ראיה נגד המגן אברהם- בשו״ת מעיל צדקה (סי' כ״א) הביא ראי' דלא כהמג״א דאיתא בילקוט ריש יהושע בשם המכילתא: ר״א המודעי אומר ע' יום אכלו בני ישראל את המן, כיצד בז' באדר ראשון מת משה ושנת עיבור הי'. ר״י אומר מ' יום אכלו את המן כיצד בז' באדר מת עד ט״ז בניסן. והרי מרע״ה מת בהיותו בן ק״כ מיום אל יום כמ״ש שבז' באדר נולד ובז' באדר מת. והרי להמג״א בין אם נולד בשנה פשוטה בין אם נולד בשנה מעוברת אינו נעשה ב״מ רק באדר שני, וא״כ למה מת משה באדר ראשון, ומוכח עכ״פ שאם נולד באדר ראשון נעשה ב״מ באדר ראשון.

תענית יא״צ- עי' בשו״ע סי' תקסח' ז'. ושם בגר״א. ובשו״ת חת״ס.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסח סעיף ז

כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי״ל ומהר״י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת״ה סימן רצ״ה /רצ״ד/); וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר״י בשם מהר״י מולין).

ביאור הגר״א אורח חיים סימן תקסח סעיף ז

כשאירע כו'. כמו בנדרים וידע שהשנה מעוברת. … והוא כשיטת הרמב״ם שפסק כר״מ בנדרים … אבל כל הפוסקים חלקו עליו וכמ״ש הרא״ש והר״ן שם דהלכה כר' יהודה וכן פסק בש״ע שם … אבל כל ראיותיהן אינן נראין לי … אבל כאן העיקר להתענות בשניהם דלרשב״ג ל״פ את״ק במגילה ו' ב' אלא בסדר פרשיות אבל בשאר מודה לת״ק שכל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון וכ״ה במגילת תענית … בשניהם. כן הוא עיקר מדינא כנ״ל:

שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן יד

עד כאן דברנו מבר מצוה, והנה בסוף התשובה ההיא כתב דלענין יא״צ דעת מהרי״ו להתענות בשני והוא ז״ל כתב שלא ידע מתחלה דעת מהרי״ו והיה מורה ובא להתענות בראשון דכיון דשלמו למת יב״ח וכי מפני שנת עבור השנה יהיה זה נתון בדין חדש יותר, לעות אדם בריבו ה' לא ראה, אלא יא״צ שלו בראשון וכן לעולם, ואי משום אקדומי פורענותא לא מקדימי הכא כיון דמשום כפרה ותשובה הוא לא שייך אקדומי פורענותא, ומ״מ עכשיו שראה דברי מהרי״ו הוא אומר לשואלים יש פלוגתא בזה והם יבררו כרצונם ע״ש. הנה מ״ש היכא דלכפרה אתי לא שייך אקדומי פורענותא לא מקדמי, לא ראה דברי הרמב״ם רפ״ה מהל' תענית שכתב כל ד' תעניתים אינם אלא לתשובה וכפרה לקיים והתודו את עונם ואת עון אבותם ואפ״ה מאחרים ולא מקדימים משום אקדומי פורענותא לא מקדמי כמבואר פ״ק דמגלה [ה' ע״א], ומ״ש לעות אדם בריבו ה' לא צוה, לכאורה צריך לומר דס״ל דוקא גבי הטבעיי שייך לומר לאל גומר עלי אבל לא במשפט ה', … ועוד אני אומר הרי הגאון ז״ל כתב וכן לעולם פירוש לעולם כשיארע יא״צ של זה בעיבור יתענה בראשון מטעם הנ״ל שלא לעות בריבו, וצריך להסביר עפ״י המקובל כשם שמשפט רשעים בגיהנם יב״ח כן כל הצדיקים הזוכים לחזות בנועם ה' מ״מ משתנה ומתעלה ממדרגה למדרגה למעלה מהראשונה ויושב גם שם יב״ח, ושוב ביא״צ מעיינים בדינו ומתעלה וכן לעולם, ע״כ כתב הגאון וכן לעולם לא יעותו בריבו …

עשיית סעודה לנס- עי' במשנ״ב בסי' תקפו' ותרצז.

משנה ברורה סימן תרפו סק״ח

יכולים בני עיר לתקן בהסכמה ובחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים ביום שנעשה בו נס ומי שנעשה לו נס באדר ונדר לעשות פורים כשיבוא שנת העיבור צריך לעשות הפורים באדר שני אם לא שנעשה לו הנס בשנת העיבור באדר ראשון:

משנה ברורה סימן תרצז סק״ב

מי שאירע לו נס באדר וקבל ע״ע לעשות תמיד יום משתה ושמחה אם אירע בשנה פשוטה עושה בראשון ואם אירע במעוברת בשני יעשה בשני. ואותה סעודה שעושין בשביל הנס היא סעודת מצוה דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ד' הוא סעודת מצוה:

בירושלמי מנמקים הטעם לחגיגת פורים בשני משום שהנס היה בשנה מעוברת בשני. ("אותה שנה היתה מעוברת")

לסיכום הגמ' מגילה: - הלכה כרשב״ג ולכן הכל עושים באדר ב' בין ד' פרשיות בין קריאת מגילה ומתנות, ועדיין יש לשאול האם הטעם של גאולה לגאולה או הטעם של אגרת השנית הוא מכויח על החודש או מוכיח על יסוד פרטי.

הרא״ש לשי' באמת יש הכרעה ברורה לגבי חגיגות פורים יש רק תאריך אחד והשפ״א בתי' א' כ' משום מגילת תענית. אבל בהמשך מביא שמצד עיקר השמחה יש בשניהם, אלא שלעניין מצוות היום הכריעו הכרעה ברורה.

הלכה- בעניין שטרות ונדרים הרמב״ם הכריע כר״מ שאדר שני עיקר. אבל השו״ע רמ״א ורוב הראשונים הכריעו כמו ר״י ולכן אדר ראשון הוא העיקר. ואומנם לעניין שטרות ונדרים זה לא הוכחה לענייננו. (הכרעת השו״ע בעניין נדרים עי' בדבריו יו״ד רכ' ח', שבסתם כ' כמו הרא״ש, וכן לעניין שטרות כ״כ בחו״מ מג' כח')

נולד באדר א' ובר מצוה במעוברת- עי' בקושיית המג״א אבל חלקו עליו ויש לעי' בסברא. וי״ל שעדיין אם זה תוספת זה לא אומר שאין תוקף אלא זה תוקף חלש. ודוחק. ואולי י״ל שלעניין בר מצוה מה שחשוב הוא הגדרת יום ההולדת וסו״ס עברו עליו יג' ימי הולדת ודוחק.

הסוגיות- בגמ' מגילה (ו:) שם נאמר במשנה אין בין בפשטות נר' פשט המילים שמהות החודש היא אותו דבר. אבל בעיון בגמ' נר' שדברי רשב״ג הם קיצונים משמע שאת העניין הדתי צריך לעשות באדר שני. (ואפי' שם מדברים על דיעבד לא יצא) ואומנם לגבי הספד נאמר בגמ' ששניהם שווים וצ״ב כיצד יתכן הספד בשניהם. כיצד נעשה השילוב הזה?

להביא דיון זה בהמשך- ועי' ברא״ש הוא התקשה בגמ' למה אסור בהספד הרי הכריעו שהעיקר זה השני. ובאמת הרא״ש הכריע שאם ידעו מראש שיש עיבור. ממילא הראשון הוא שבט גמור. לעומת זאת לפי המרדכי באמת זה משום מגילת תענית אבל יש ראשונים שנקטו לגמרי שבאמת יש איזה מהות באדר הראשון שדומה לאדר שני.

סתם אדר- בגמ' נדרים סג.

מה האדר העיקרי- הירושלמי שואל זאת והביא נפק״מ לגבי כבשי שיש להם גיל ברור מתי חוגגים. ומביא הירושלמי ראיה …

משנכנס אדר- בשאילת יעב״ץ (ח״ח פח) מדייק מרש״י שכ' הטעם משום ימי פורים וניסן משמע שהטעם לשמחה המיוחדת דווקא הרצף של ימי השמחה ולכן שנה מעוברת ירבו בשמחה דווקא באדר ב'.

חשוקי חמד מגילה דף ו עמוד ב

האם מרבים בשמחה גם באדר ראשון

שאלה. נאמר במסכת תענית (דף כט ע״א) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, ויש להסתפק בשנה מעוברת אם דין זה הוא גם באדר ראשון, או רק באדר שני?

תשובה. כתב המשנ״ב (סימן תרצז סק״א) שמי שטעה באדר ראשון ואמר בפורים קטן בשמונה עשרה על הנסים, אין מחזירין אותו, והטעם כתב השער הציון (סק״ב) דמדינא היה ראוי לעשות פורים באדר ראשון כמש״כ הפוסקים, אלא שמסמך גאולה לגאולה עדיף, א״כ הוי מענין המאורע. [הגאון מרן בעל הקהלות יעקב זצ״ל נשאל אם מותר לאבל לעבור לפני התיבה בפורים קטן, וענה במושכל ראשון שאסור, כיון שאין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים בלבד, אולם אח״כ אמר שבפורים אסור רק משום השמחה יתירה, אבל בפורים קטן מותר].

והגר״ש דבליצקי שליט״א אמר שתלוי בב' השיטות ברמ״א (סימן תרצז) אם יש דין של שמחה בפורים קטן, שי״א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי״ד שבאדר ראשון, וכתב הרמ״א ואין נוהגין כן, מ״מ ירבה קצת בסעודה.

ודעת מו״ח מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א נוטה שמרבים בשמחה הכוונה לאדר שני, וכן משמע בשו״ת חתם סופר (סימן קסג) שכתב מי שנעשה לו נס באדר, יעשה ההודיה באדר השני, דלא שייך אין מעבירין על המצות, דהשתא דעשו אנשי כנסת הגדולה השני לעיקר לענין נס משום מסמך גאולה לגאולה, א״כ הראשון הוא שבט, ולא שייך אין מעבירין על המצות דעדיין לא הגיע זמנו, והש״ס במגילה דף ו ע״ב דקאמר אין מעבירין על המצות, היינו על אנשי כנסת הגדולה גופייהו דהיה להם לתקן בראשון משום אין מעבירין, אבל השתא דתקנו בשני משום גאולה לגאולה, שוב נעשה הראשון שבט לענינים אלו והשני הוא אדר.

אולם נראה דלענין שמחה מודה החת״ס שיש גם באדר ראשון, דכתב (בתשובה הנ״ל): בדרוש אגדה אמרתי דשנת הנס היה ראוי להתעבר על פי חשבון, ונתכוון המן לגזור שמד בחדש אדר הראשון, כדכתיב בחדש שנים עשר ולא בי״ג כדי שלא יגין זכות משה רבינו ע״ה, שחדשו של מרע״ה הוא בשני, כמ״ש היעב״ץ בסידור שלו (שער הדגים), ומ״מ המן שמח שמחה גדולה שעכ״פ שם אדר הורע מזלייהו של ישראל, אבל עכ״פ לא רצה לעשותו בחדשו ממש שלא יגין זכותו, אי נמי משום שהיו המילואים בכ״ג אדר הסמוך לניסן שבאחד בניסן הוקם המשכן, ובאדר שלפניו היו מילואים, והיה ירא שיהיה זכות לישראל בו, וכשגברו מרדכי ואסתר לא עיברו אותו השנה כדי שיארע חדש המלחמה בחדשו של מרע״ה, ועל כן הוצרכו לעבר שנה האחרת ועשו ימי שמחה בשני ואסרו הספד בראשון כי שניהם גורמים, אמנם העיקר בשני משום מסמך גאולה לגאולה וק״ל. [וכעין זה כתב היערות דבש (ח״ב דרוש ב ד״ה אבל הענין כך)].

אלא שבירושלמי במגילה (פ״א ה״ה) איתא רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה אותה השנה היתה מעוברת, מה טעמא מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר. והראיה דכתיב בחודש שנים עשר, פירוש מכלל דאיכא שלש עשר, ודברי הירושלמי כפשוטו צע״ג, [יעוין בפני משה וקרבן עדה שכוונת הירושלמי שהפורים היה בחודש י״ג, והכוונה בחודש שנים עשר שהיה ראוי לעשותו שנים עשר, אלא שהוא חודש אדר שנעשה בחודש שלאחר מכן, בחודש הי״ג]. א״כ נעשה הנס באדר הראשון, ובהא כו״ע מודים דיש לעשות באדר הראשון, ומ״ט קבעוהו אנשי כנסת הגדולה באדר השני, ואי משום מסמך גאולה לגאולה אטו מי שנעשה לו נס בשבט, יעשה לו יום טוב סמוך לניסן משום מסמך גאולה לגאולה, אע״כ כנ״ל דהירושלמי לא אמר אלא באותה שעה שהפיל פור לחדש שנים עשר אז היתה שנה מעוברת, פירוש שהיה מובן שראוי להתעבר וזה ידעינן מדכתיב מחדש לחדש שנים עשר, אך מדכתיב השנית דמבואר מזה שתקנו לעשות פורים בשני, שמע מינה שנמלכו בית דין ולא עברוהו להאי שתא, ונעשה נס בסתם אדר קבעוהו בשני משום מסמך גאולה לגאולה וכנ״ל, ע״כ.

ולכאורה משמע בחת״ס שיש להוסיף שמחה גם באדר ראשון, כי שניהם גורמים, ויעוין בשו״ת חתם סופר (חו״מ סימן כ) שחתם תשובתו, יום ג' שנכפל בו כי טוב א' דר״ח אדר ראשון שמרבים בו שמחה, לסדר ושכנתי בתוכם תקפ״ט לפ״ק.

לסיכום: לשיטת החת״ס אולי מרבים בשמחה גם באדר ראשון, וצ״ע.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ריבית לגוי ושמירת הזהות היהודית בפרשת ראה

פָּרָשַׁת רְאֵה- אוריאל דוד שלומי מִצְוַת ״אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ״ – שְׁמִירָה עַל הַזְּהוּת הַיְּהוּדִית 1. הַיַּחַס לְאַחֵינוּ ב...