התקנה
אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו: עטרות ודיבן, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי. תנא ליה חייא בר רב מדפתי: כתיב ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, וכי בתשעה מתענין? והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. סבר לאקדומינהו, אמר ליה ההוא סבא, תנינא: ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה: אשלימו פרשיותייכו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום.
אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום.
טעם התקנה
חייבו חז״ל ]ברכות ח ע״א[ על כל אדם מישראל שישלים הפרשה בכל שבוע עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, כדי שיהא בקי בתורה.
ואחת מן המצוות והיא עיקר ויסוד שכולן נשענות עליו היא מצות לימוד התורה, כי בלימוד ידע האדם המצוות ויקיים אותן. ועל כן קבעו לנו חכמינו זכרונם לברכה ]ב״ק דף פ״ב ע״א[ לקרות חלק אחד מספר התורה במקום קיבוץ העם שהוא בית הכנסת, לעורר לב האדם על דברי התורה והמצוות, בכל שבוע ושבוע עד שיגמרו כל הספר. ולפי מה ששמענו רוב ישראל נוהגים היום לקרותו כולו בשנה אחת. ועוד חייבונו חכמינו זכרונם לברכה לקרותו כל אחד ואחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ, וזהו אמרם זכרונם לברכה ]ברכות דף ח' ע״א[ לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו.
מי שמשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום אף על פי ששמע קריאת התורה מפי הקוראים חייב להשלים פרשיותיו בביתו כדי שיתן לבו ודעתו לקריאת התורה.
מה שכתב הרב ״בכל שבוע ושבוע״, כתב משום ההיא דאמרינן: תאנא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר, אלא כל סדר בשבתו, כל זה כדי שלא תהיה קריאתו עראי ובלא הבנה, כי בהצטרכו לקרא שני סדרים או שלשה ביחד – יקצר בקריאתם ובהבנת פירושם.
שאלה: הא דאמרינן לעולם לשלים אדם פרשיות עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום מי מחייב נמי להשלים בכל יום טוב פרשיות שקורין שחרית ומוסף. ובשבתות של ארבעה פרשיות ג״כ אותן הפרשיות שמוסיפין לקרות או לאו.
תשובה: יראה שלא נהגו להשלימו ואין בידי טעם וראייה כל כך… אמנם נראה קצת ראייה מהא דכתב בהגה״ה במיימוני בשם רבינו שמחה ז״ל וז״ל אף על פי שעיקר מצוה כל פרשה ופרשה עם הצבור אם לא עשה כן ישלים כולם בשמיני עצרת שבו גומרים הצבור ובלבד שלא יקדים ולא יאחר יום אחד מן הצבור ע״כ. מהכא נראה מדקבע היום שבו גומרים הצבור חמשה חומשי תורה בכל שנה משמע דעיקר חיוב דאצריכו רבנן להשלים פרשיות עם הצבור היינו כדי שכל אחד מישראל יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה כמו שעושין הצבור מש״ה צריך לסיים ממש באותו היום שמסיימין בו הצבור דאע״פ שלא קרא כל השנה עמהן אחר גמר מצות אזלינן בכוליה דוכתא. וכן משמע מלשון הרמב״ן /הרמב״ם/ דטעמא הכי הוא דכתב וז״ל דאע״פ שכל אדם שומע כל התורה בכל שנה בצבור חייב לקרותו לעצמו כל שבוע ושבוע סדר של אותו שבת וכיון דטעמא דהשלמה הכי הוא נראה דלא אצריכו רבנן אלא שישלים פרשיות של כל התורה רק פעם אחד בשנה וא״כ לא צריכינן להשלים פרשיות של יום טוב ושל ארבע פרשיות ומוספין אחרים דהשלימו כל אחת בשבתו.
אמנם נראים הדברים דלפי פירוש רבינו חננאל דפליג על רבינו שמחה כדאיתא בהגה״ה התם ולא מפרש ההיא דרב ביבי בר אביי בפרשיות דכולה שתא בהך סברא פליגי דלההיא גירסא ופי' אין טעם השלמה בשביל שיסיים התורה בכל שנה כדפרש״י אלא אפשר כדי שיהא רגיל במה שהצבור קורין וא״כ היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב ומוספין לפי טעם זה ומ״מ אפי' אי הכי הוא מתיישב המנהג לדעת אינך גאונים וקרוב בעיני שלא נהגו רבותינו להשלים.
א״צ לקרות פרשת יום טוב.
הנה נודע מדברי רבינו האר״י ז״ל, דההכנות של השבת יש במחשבה, ויש בדיבור, ויש במעשה… גם צריך עוד הכנה בדיבור ביום הששי בעצמו, לקרות הפרשה כולה שנים מקרא ואחד תרגום.
תרגום או רש״י?
ואני דנתי לפני רבותי שהפירוש מועיל יותר מן התרגום והודו לי רבותי ולא נראה לרבינו יצחק וכן ]אמר[ רב עמרם שהשיב רב נטרונאי דוקא תרגום שזכה לינתן בסיני כדמשמע פרק קמא דמגילה )ג, א( )ע״ש בתד״ה שנים(.
אם למד הפרשה בפירוש רש״י חשוב כמו תרגום, וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש״י.
מה שסיים הש״ע וכתב, דירא שמים יקרא תרגום וגם כן רש״י, ק״ק, דבשלמא פירוש רש״י לחוד לא סגי, הטעם הוא כדי לחוש לסברת רב עמרם ]סדר רב עמרם ח״ב סימן ל״א[ ורב נטרונאי ז״ל שכתבו שהתרגום זכה מפני שניתן בסיני, אבל אם יאמר התרגום לבד הרי יוצא י״ח לכ״ע, שהרי אפילו להסוברים דפרש״י חשיב כמו תרגום, מודו דכ״ש תרגום לחודיה.
וי״ל דחשש לסברת הסמ״ג ]עשין י״ט דף ק״ג ע״ג[, הביאו מרן וז״ל: ואני דנתי לפני רבותי שהפירוש מועיל יותר מהתרגום, והודו לי. ע״כ. ור״ל שהגמרא דנקט ואחד תרגום, היינו לדידהו שהיו מבינין התרגום כהלכתו, אבל לדידן דהרבה מקומות בתרגום שהם סתומים, הלא תראה בפרשת ויחי בברכת השבטים, וכן בברכת בלעם בפרשת בלק כמה נצטער רש״י לפרש דברי התרגום. וכן הרמב״ן ז״ל בפירוש התורה בכמה מקומות. וכ״ש אנן יתמי דלא תיסגי לן בתרגום וצריכינן לפירש״י. וכן מוכח בהלבוש ]ס״ב[.
והנה בשו״ע סי' רפ״ה פסק דירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש״י כיע״ש. ואנכי לא ידעתי מי פטרם לכמה מתופסי התורה דהם לא יצאו מכלל יראי שמים, ואמאי אין נזהרין ללמוד גם פי' רש״י בין ערב שבת וליל שבת ויומו, ואפילו שלא יגמרו יכולין להשלים באמצע שבוע. וכיון שהוא דינא דש״ע, ראוי להם לקיים הדבר, ובמקום שילמדו בענין אחר ילמדו כל הפרשה מפירוש רש״י, ומי שחשקו לחדש חידושי תורה יראה כמה תועלת נמשך בהגיע לפרק הקורא בפרש״י מידי שבוע בשבוע. וישים אל לבו דרש״י התענה תרי״ג תעניות כדי לפרש פירוש זה, ויש בו רזין עילאין וסודות עמוקים כמ״ש בככר לאדן דף ר״ח ע״א יע״ש, ובודאי זכות בעי להיות לומד בפירושיו הקדושים והטהורים.
הדרכות בקיומה
והטוב בעיניך שאתה קורא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בריהטא כחותה על הגחלים לפרוק עול מעליך? ! והלא יש לך לזכור מאמר רשב״א: אל תעש תפלתך קבע וכו'. אבל צריך לקרות הפרשה בנחת, ולהרגיש בספקותיה ולתרץ אותם, ומה שלא תוכל לתרץ – עיין במפרשים.
וכשקורא שנים מקרא ואחד תרגום, ישים לבו ועיניו להתבונן במה שקורא. הן במצות התורה, הן במדות, הן בדרכי מוסר, הן בכל תועלת אשר יוכל להוציא מכל ענין וענין. ויקרא, כדי ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. וראוי להתבונן תמיד בשלש אלה, חוט המשולש לא ינתק. דהיינו, ׳נר מצוה׳ - תרי״ג מצות, ׳ותורה אור׳ - דהיינו להיות חכם ומבין באיזה סודות התורה, ׳ודרך חיים תוכחת מוסר׳ - היינו המוסרים והמדות והתועליות, כל אחד ימצא בשכלו, ויתבונן כפי רוחב דעתו.
טוב להוסיף לקריאת ״שניים מקרא ואחד תרגום״ ופירוש רש״י לימוד של מפרש נוסף ובכל שנה להוסיף מפרש, לדוגמא: בשנה הראשונה יקרא שמו״ת ופירוש רש״י ויוסיף את פירושו של ה״אבן עזרא״. בשנה שאחריה יקרא שמו״ת ופירוש רש״י ויוסיף הפירוש של ה״ספורנו״, וכן על זה הדרך.
הטעם לסדר הקריאה
שנים מקרא, שיהיה שגור הלשון הקדש בפיו, ואחד תרגום כדי שיבינו אותו, כי כל העם היו מדברים בשפת כנען, שהוא לשון סורסי והוא תרגום.
שנים מקרא להודיע חשיבותו ואחד תרגום להודיע הפירוש.
ויש לשאול למה שנים מקרא ואחד תרגום. וי״ל כי מצינו שהתורה נתנה בהר סיני ונשנית באוהל מועד ונשתלשה בערבות מואב, ובערבות מואב היה ביאור התורה כדכתיב הואיל משה באר את התורה, פי' רש״י ז״ל בשבעים לשון. לפיכך שנים מקרא, ואחד תרגום שהוא ביאור התורה, כי אין צריך שבעים לשון רק כל אחד לפי לשונו, ולשון ישראל ההמון היה תרגום, ולפיכך צריך שנים מקרא ואחד תרגום.
סדר הקריאה
ובענין הקריאה יש דעות בזה בין אחרוני' י״א שיקרא כל פסוק ב״פ ותרגום עליו וי״א שיקרא כל פרשה ב״פ ואח״כ התרגום היינו שיקרא כל פרשה פתוחה או סתומה ב״פ ואח״כ התרגום ובמ״א ובשע״ת מצדדים כדעה ראשונה ובספר מעשה רב איתא שהגר״א נהג לומר התרגום אחר כל פרשה פתוחה או סתומה או אחר מקום שנראה יותר הפסק ענין ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.
ויש שמשלימין כל הסדרא שני פעמים מקרא ופעם השלישית תרגום.
מי שאין בידו תרגום רק החומש לבד יש לו יקרא שני פעמים מקרא ואח״כ כשיזדמן לו תרגום יאמר. לא יקרא פסוק המאוחר קודם המוקדם אלא יקרא כסדר. לא יקרא התרגום תחלה ואח״כ מקרא אלא יקרא לכתחלה שנים מקרא מקודם ואח״כ תרגום. אם אפשר לו שלא יפסיק בשמו״ת על שום דבר הוא טוב ויפה מאד וכן ראיתי מהמדקדקים עושין כן וכן ראוי לבעל נפש לעשות ]שכנה״ג בשם סדר היום וכ״כ ש״א[.
וכתבו חכמי המקובלים שלא להפסיק בקריאת שמו״ת בשום דבר רק יקרא הכל בפעם אחת במעמד אחד ויש טעם נכון וכמוס בדבר זה. עו״ת או' ב' א״ר או' ב'. מיהו אם הוא צמא למים הרבה מותר להפסיק בתוך הפרשה לשתות ולברך תחלה וסוף. לב חיים ח״ג סי' כ״ג. ועוד עיין לקמן או' ל״ב. ולא יקרא פסוק מאוחר קודם המוקדם אלא כסדר. א״ר סוף או' א'. וא״כ אם טעה ודילג פסוק אחר וקרא איזה פסוקים ואח״כ נזכר צריך לחזור ולקרות פסוק המדולג וגם מה שקרא אחריו כדי שיהיו כסדר.
אחר שגמר כל הפ' שמו״ת יקרא פסוק אחרון פ״ג מקרא לבד כדי להשלים במקרא. כ״כ במ״א סק״ח בשם האר״י ז״ל וכ״כ השל״ה דקל״א ע״א משם מהרמ״ק ז״ל… והרב חיד״א במו״ב סי' ד' או' קל״א כתב דיקראנו ב״פ. פתה״ד או' ז'.
)ב( שנים מקרא - אבל לא יקרא אחד מקרא ואחד תרגום ויכוין לשמוע מהש״ץ אלא צריך לקרות ב״פ מקרא חוץ ממה ששמע מהש״ץ אם לא שקרא אז ג״כ בפיו וע' במ״א סק״ח שכ' בשם לחם חמודות דבדיעבד יוצא פ״א במה ששמע מהש״ץ ויש אחרונים שמחמירין אפי' דיעבד.
פסוקים שאין תרגום עליהם
ואפילו עטרות ודיבון - שאין בו תרגום.
ואפילו עטרות ודיבון וכו' - פי' רש״י אפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ״מ תרגום ירושלמי. היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל. ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אף על גב שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג' פעמים העברי מ״מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום.
נראה דמשום הכי נקט האי קרא לאשמעינן דאפי' עטרות ודיבון שאין לו תרגום אונקלוס אלא תרגום ירושלמי שזהו מכללתא ומלבשתא צריך לומר אותו התרגום שיש לו והפסוקים אחרים שאין להם לא תרגום אונקלוס ולא תרגום ירושלמי אפשר שדי בשיאמר אותם שתי פעמים ואפשר שצריך לומר אותם שלש פעמים.
אפילו עטרות ודיבון פרש״י שאין בו תרגום. וקשה דהוה מצי למימר אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בהן ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש ספרים שכתוב בהן תרגום וגם בירושלמי הוא מתורגם. להך פירושא הא דנקט עטרות ודיבון אף על פי שאין צורך כל כך בתרגום. אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהם אין צריך לקרות שלש פעמים. מכל מקום נהגו להחמיר כפירש״י.
ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור.
אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבן. )במדבר לב, ג(.
)ג( ודיבן - ר״ל אף על פי שאין בו תרגום וה״ה ראובן ושמעון וכי״ב צריך לקרותו ג״פ ויש מחמירין דבעטרות ודיבן שיש בו תרגום ירושלמי צריך לקרות שם התרגום.
נספח – מי חייב בתקנה?
לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור ב' מקרא ואחד תרגום. נ״ל דביחיד הדר בכרך מיירי שאין לו עשרה לקרות בתורה, שצריך לכוין השעה שקורין הציבור בפרשה בבהכ״נ ויקרא גם הוא ביחיד, שכן היה מנהגם כדתנן שנים מקרא כנגד שנים הקורין בב״ה ואחד תרגום כנגד המתרגם בב״ה, ]מגילה כ״ג ב[ הקורא בתורה לא יפחות לקרות פחות מג' פסוקים ולא יקרא למתרגם יותר מפסוק אחד, דאם כמו שפירשו רבותיי דבקריאת הפרשה בבוקר בשבת מיירי כמו שאנו רגילין, לימא לעולם יקרא אדם הפרשה בשבת שנים מקרא וכו', עם הציבור למה לי, אלא ודאי עם הציבור ממש כדפרישית, ועוד שנים מקרא וכו' למה לי הלא ישמעו בב״ה ויצאו ידי חובתן. ואעפ״כ מנהגינו מנהג גמור, דזימנין דלא מצי מכוין דעתיה בב״ה לכל הפרשה ויצא בקריאה שקרא כבר.
ותימה מהא דאיתא במדרש ג' דברים צוה רבי את בניו וכו', ומסתמא רבי בכל ענין צוה, ולא על דעת רק כשיהיו ביחיד בלא י'. ועוד מהא דרב ביבי בר אביי דסבר לאשלומינהו לכולהו במעלי יומי דכפורי, ומסתמא בציבור הוה. וכ״ש לפר״ח שפירש לכל פרשה דכלה, פי' ד' פרשיות של אלול מפני טרדת הדרשה, וא״כ היו שם רבים ואפילו הכי לא נפטר מלהשלים פרשיות, ע״כ.
וכן דעת הפוסקים שסתמו דבריהם וכן כתב שם הרמב״ם )הכ״ה( בהדיא וז״ל אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בציבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום.
אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו עטרות ודיבן.
וכבר הוקבעה הלכה זו בכל תפוצות ישראל ועל דרך האמת יש טעם בעיקר וראוי ליזהר בה מאד.
)ב( שנים מקרא - אבל לא יקרא אחד מקרא ואחד תרגום ויכוין לשמוע מהש״ץ אלא צריך לקרות ב״פ מקרא חוץ ממה ששמע מהש״ץ אם לא שקרא אז ג״כ בפיו וע' במ״א סק״ח שכ' בשם לחם חמודות דבדיעבד יוצא פ״א במה ששמע מהש״ץ ויש אחרונים שמחמירין אפי'
נשלח על ידי: רעות שבתאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
