פרשת בלק לדרשה

אלי מדברת הפרשה בס״ד אליהו בן שלמה הרב אליהו בן אלעזר הרב

פרשת בלק "תשפ ג

עמל וישראל יעקב

אָוֶן2 הִבִיט1 "לֹא בֹו מֶלְֶך עִּמֹוּותְּרּועַת ה״אֱֹלהָיו ', בְּיִשְּרָאֵל עָמָל רָאָה וְּלֹא בְּיַעֲקֹב3 כא כג, )(במדבר

מפאנו4 עזריה מנחם הרב פד אלם)(פרק יונת בספרו ": כותב וֶן א בִיט ה א ל בְּיַעֲקֹב, וְּל ֹא רָא ָה עָמ ָל - בְּיִשְּרָאֵל" יש

לאה5 המילה את פעמיים כאן לישראל ופעם ליעקב קשורה לאה פעם. ,

והסוד6 הרז תורת בעמקי קשורים קודשו שדברי ואף בספר שהסביר כפי הדברים, פשט את נסביר, יהודה מנחת

של בפרשתינו, ג׳זפאן יהודה הרב שהם פי על ואף יתברך, ה' לפני הם חביבים ישראל תימן: חכמי מגדולי שהיה חזרה הניצוצות ומעלים הם מתקנים בתשובה, חוזרים שהם ברגע לקליפות, קדושה של ניצוצות ומפזרים חוטאים,

למקומם7 התשובה עולם. היא לאה ובחינת,

בביאור הקדוש החיים אור של דבריו פי על הדברים ויומתקו עַּמְָּך הסלנג: בשפת שנקרא (מה העם המון שאפילו לפסוקינו: ו

– הפשוטים )האנשים בשם שמכונים " " יעקב – בשם שמכונים הצדיקים וגם רע, מלעשות: נשמרים " שום בהם אין ", ישראל

. פגם

החסיד הרב ה הז הפסוק נפלא8: ביאור הסביר הי״ו, גינזבורג יצחק הרב "( אָוֶן הִבִיט לֹא בְּיַעֲקֹב)…" בגימטריה2598 שווה.

פסוק עוד יש ששו בתורה בדיוק ה ו למספר יותר, ולא פחות לא, הזה חמש כל את שחותם הפסוק וזה חומשי ת: תורה

(דברים יִשְּרָאֵל" כָל לְּעֵינֵי מֹשֶה עָשָה אֲשֶר הַגָדֹול הַּמֹורָא הַחֲזָקָהּולְּכֹל הַיָד "ּולְּכֹל, לד )יב

ל הבטה בין ההבדל 1 ראייה ו למטה, שהוא ביעקב הבטה לשון שייך ולכן למטה, מלמעלה זה הבטה: ראייה לשון שייך ולכן למעלה, מלמטה זה

למעלה שהוא בישראל ראייה, וואלי דוד משה הרב יה, (שבטי רמה עמוד לפסוקינו, )בביאורו

מכן לאחר ההתבוננות זו וראייה הראשונית, הראיה זוהי שהבטה ביאר כאן הקדוש החיים. אור

עניין ל סימנים אה״ע ב חלק רצאבי יצחק עולת שו״ת א, אות יט קטן סעיף כא סימן עזר ה אבן הפוסקים באוצר עיין לראייה: הסתכלות בין ההבדל

רלד- שצד סימן לשמה תורה בשו״ת הטוב הרי״ח מרן בזה שכתב מה וראה ג, אות יג סימן או״ח ו חלק אומר יביע שו״ת רלה,

2 רש״י" לדעת: "אָוֶן " זרה עבודה, זה "עָמָל: הקדוש" החיים אור לדעת עמל נקראות הן לכן את. העבירות לסבול ה' שעמל עבירה, זה "אָוֶן זה

. להעבירו עמל שצריך פגם זה חטא״עָמָל ידי על שנוצר הרע כח של, רושם " מגדולי היה (הרב בפרשתינו זהב עדי בספרו דנגור עזרא הרב לדעת

, עירק חכמי שנה למאה קרוב )לפני המילים בתנ״ך לפעמים: אָוֶן ו- עָמָל פעמים ו ח ד, איוב וכן ד, י, תהילים וכן יא, נה, תהילים ורשע,)(כמו עון זה פירושם

שהם וצוקה צרה לשון וצוקה צרה לשון הוא הפירוש כאן וכן טז י, שופטים וכן כא, יב, משלי וכן ז, ה, איוב )(כמו:

פא תהילים במדרש 3: כתוב ביעק און הביט "לא אבא: בר' תנחומא רבי פתח ליצחק? ולא לאברהם ולא ליעקב להזכיר בלעם ראה,"מה ב אלא

הזכיר ש כיון ליעקב קטורה, ובני ישמעאל פסולת מאברהם שעמד ראה, ואלופיו עשו פסולת היה מיצחק אבל: " בו שכת כמה קודש כולו יעקב כל

" עשר שנים ישראל שבטי אלה כח מט, ,)(בראשית עמוד435 לפרשתינו, (בביאורו שכיר משנה הרב והקשה תשע״ה שנת ראם קרן מכון )במהדורת הלא

פסולת– בהם שיש ענפים גם טוב שהשורש כיון השורש, אחר הולך הכל הרב ותירץ יעקב? בבני גם פסולת הרבה יש: כעת באמת לא זה

מחדש ויפרחו יחזרו השורש, מלחלוחית שינקו כיון. פסולת,

מ- למעלה לפני חי הרב 4 400 משנה "כסף ספרו את מפאנו עזריה מנחם לרב נתן קארו יוסף רבי מרן באיטליה. המקובלים גדול היה "שנה, ,

הדפסתו על שיפקח

ה א ר א "ל 5 רחל בגימטריה זה הכולל, עם " העברי לב בעל זצ״ל שלזינגר יוסף עקיבא לרב ק, באות בפרשתינו יחיאל )(תורת ע״ה אבוחצירא יעקב ורבנו

: כתב בפרשתינו חותם פיתוחי בספרו " " ר אָה לֹא ו יַעֲקֹב ב וֶן א בִיט ה א ל – גימטריה תיבות ראשי ( ורחל 244 )

6 תשסט- עמודים בפרשתינו, גנזי בית ראה תשעא

7 בכח אנא של תיבות מראשי מ״ב)(היוצא שם ואומר: הרב ממשיך הפסוק בהמשך ונרמז ניצוצות, המעלה: הוא לְֶך מ "ּותְּרּועַת " בוֹ – ראשי כאן יש

תיבות כ״ו תיבות וסופי, מ״ב

8 עיני גל באתר ברשת תשע״ה)(מופיע שנת תמוז טו' שבע, בבאר הקדוש החיים אור בהילולת נאמרו גינזבורג הרב של דבריו

אלי מדברת הפרשה בס״ד אליהו בן שלמה הרב אליהו בן אלעזר הרב

עמוד יב דף (ברכות בגמרא כתוב אחר הולך "הכל )א, "החיתום כל את חותם האחרון הפסוק: דהיינו מגלה ובכך, התורה

את כל של הכוונה. התורה

הוא ההסבר עם כל של העינים את לתקן בא בתורה רבנו שמשה. ישראל הכלים שבירת היתה בעינים –

יהודי9. על טוב לא שמסתכלים

הפסוק אומר ה שה' לא על מסתכל רעים דברים אלא הוא ישראל של הטוב על רק " שלנו: הפסוק בְּיַעֲקֹב אָוֶן הִבִיט לֹא

בְּיִשְּרָאֵל" עָמָל רָאָה וְּלֹא

התורה מן עשה מצות לנו יש, הפסוק כדברי: , טובות" במידות ללכת " בדרכיו והלכת ט כח, )(דברים בכך ולהידמות

יתברך10 לה', לנו כדאי לאמץ את על חיובי באופן להסתכל הזה, המבט אחד כל של דבריו את ולזכור, מישראל אור

בביאורו הקדוש החיים מום עושה החטא "אין: לפסוקינו והדחה," רחיצה ידי על העובר לכלוך אלא, קבוע כדברי רבי

נחמן שיכולים מאמין אתה "אם: מברסלב שיכולים תאמין, לקלקל תורה תנינא מוהר״ן (ליקוטי "לתקן )קיב

יראת יש תמיד - כשחוטא יהודי היה מצאנז חיים רבי שחטא. על לב שברון לו יש כי בלבו, 'ה האם: אומר יהודי יש

שעושה בשמחה? עבירה שהוא מי השמעתם שעושה לפני יחוד לשם: אומר עבירה11?

כל לעיני משה עשה "אשר היא: כולה התורה וכל א״ק, של העינים באור היתה השבירה 9 המילה,"ישראל את לנו, לתקן תיקון לשון היא ""עשה

אור העינים

10 האומר בקצירת אכתוב וכאן בזה, הארכתי אחר: במקום המצוות בספר ברמב״ם נפסק כן ו יד. , דף סוטה קלג: , דף שבת מט, פיסקה עקב סיפרי

עשה מצות ח, " חסיד תהיה אתה אף חסיד נקרא ה' בדרכיו"…מה "והלכת אומרו והוא היכולת, כפי יתעלה בו להידמות "שציונו לשונו: . . וזו כתב וכן "והלכת שנאמר: והישרים, הטובים הדרכים והם הבינונים, אלו בדרכים ללכת אנו "ומצווים לשונו: וזו ה, הלכה דעות מהלכות א בפרק הרמב״ם

שם ו-ז בהלכה הרמב״ם בדברי עוד, ועיין "בדרכיו (ובעיון ד ס״ק קנו סימן ברורה במשנה להלכה הרמב״ם והובא, מצוה בספר ראה הרמב״ם בדברי

ברה קלד- עמודים א חלק המצוות לספר בהשגות רמב״ן ועיין במעלות ההסדר ישיבת ראש הי״ו ויצמן יהושוע הרב )הגאון היקר ידידנו של שניה, במהדורה קמז

הג והתשובה ד״ה א 'שורש לב מצוה עשה קום מצוות ספרו, גדולות)(בתחילת הלכות בעל שדעת שביאר "והלכת של עשה מצוות שיש הרמב״ם כדעת

ה– יג, לדברים לתורה הרמב״ן בביאור ועיין תלכו…, ה' אחרי התלמוד: מלשון זאת שלמד רק בדרכיו", כמצות בדרכיו" "והלכת מצוות את שמונה

' ה אחרי פה- פיסקה ראה בפרשת הספרי וביאר, ה יג, תלכו)(דברים אלוהיכם ה' "אחרי הפסוק: ביאור את הספרי כדברי הרמב״ן מבין אך "עשה,

ה של מידותיו אחר פירושו ה' שאחרי יד. בסוטה הגמרא כביאור )'(ולא הענן אחרי פירושו - ש הרמב״ן מבאר ולכן לדורות אותנו מלמד בדרכיו" "והלכת

לרמב״ן המיוחס המצוות במנין כי ביאור, צריכים קודשו ודברי נביאיו, פי על, ה' עצת אחרי לילך שיש שם עוד ועיין ג, תקכ עמוד ב חלק הרמב״ן (בכתבי

תקמז )בעמוד ע״ה( החיד״א ורבנו בדרכיו", "והלכת מדכתיב: לבוראו, הטובים בדרכיו אדם כל להדמות עשה שמצות כתב מערכת הגדולים שם בספרו

רמב״ן ערך קסב פיסקה מ אות )גדולים ועיין בירור, יך וצר בספריו, אחרים מקומות שסותר מאחר הרמב״ן, ידי מתחת יצא זה מצוות מנין אם מפקפק

א בפרק הרמב״ן של הקודש באגרת בדברי. עוד

, בדרכיו "והלכת של עשה מצות מקיים טובות במידות ההולך שאדם הרמב״ם כדעת סברו הראשונים שרוב "ודע, תריא החינוך)(מצוה ומהם:

כא ג, אבות במגן גם הרקיע)(וראה בזוהר הרשב״ץ אזהרותיו גבירול)(בתחילת אבן שלמה רבי לאבות בביאורו וכן יז, סימן ג שער תשובה (שערי יונה רבנו

יח )א, מ- למעלה לפני בספרד הראשונים מגדולי היה מגירונה, שמואל הרב מועד(של אוהל 650 תחילת שלישי (מאמר העיקרים ספר ז דרך ה )שער, שנה

( הרמב״ם בן אברהם רבי, שו״ת כט פרק וסוף כז )פרק הקמ, כד קז וסימן סג, )סימן בחיי לרבנו ח ענווה ערך )(סוף נחלת בשו״ת בזה שכתב מה וראה

ב פירקו ושנה הלוי, אסי הרב של א סימן א חלק הלוי א– סעיף המידות שער א חלק המידות ערוך שולחן ב הרחבה פוסקים עשרות עוד שם והביא

שסבירא ואחרונים ראשונים כד להו הרמב״ם עת ב עוד ועיין, יח אות ט פרק חרדים ספר, עח סימן יו״ד חלק מהרשד״ם ובשו״ת, לב בשו״ת גם ועיין

טז- סימנים א חלק אהרן)(בוארון יז

למצוות (בדבריו פערלא הרב דרכו נאמן מפרשו יד על הרס״ג של דרכו ונתבארה שלו, עשין במנין בדרכיו" "והלכת מצוות את הביא לא שהרס״ג ודע

- ש סובר שהרס״ג משום קמד, עמוד יט עשין כמוך, לרעך ואהבת של )עשה כמוך לרעך "ואהבת מצוות בכלל זה בדרכיו" ""והלכת ברה במצוה (ועיין

אלו פערלא הרב בדברי שפילפל לעיל )שהובא

11 הפרשה עמוד בלק פרשת, לדורותיה 99, דוד לרב רדם צעיר בספר הוא וכן מהדורה, משתה אשר בשו״ת ועיין רנג, עמוד שניה ט חלק חנן

לדבר נוסע בדין ז סימן הדרך תפילת את יאמר האם, עבירה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

עשיית חוטים

ב״ה

החוטים מלאכות

ב משנה ז פרק שבת מסכת משנה

ב והפוצע חוטין שני והאורג נירין בתי שתי והעושה והמיסך 'והטווה והצובעו והמנפצו המלבנו הצמר את הגוזז

חוטין תפירות שתי לתפור ע״מ הקורע תפירות שתי והתופר והמתיר הקושר

ויקהל (פרשת א פסוק לה פרק שמות הירש )רש״ר

, הטווה השתי חוטי (מותח המיסך נירין בתי שתי העושה ), האריגה בנול החוטים,)(מערכת הפוצע האורג, (מפרק

)חוטים

הטווה

1. המלאכה שיעור

. . כפול הסיט רוחב כמלא והטווה. . ד משנה יג פרק שבת מסכת משנה

טו הלכה ט פרק שבת הלכות רמב״ם

הנטוה דבר מכל טפחים ארבעה אורך הטווה אחד חייב, את או הנוצה את או הפשתן את או הצמר את הטווה

בהן. כיוצא כל וכן הגידין את או השער את העושה דבר שילבד והוא וחייב, טווה תולדת זה הרי הלבד בינוני בעובי טפחים ארבעה אורך ממנו לטוות. שאפשר

הראב״ד השגת

הלבד את העושה טויה מכיר איני א״א טווה. תולדת זה הרי ומנופץ מלובן הצמר לוקח שהוא לפי הלבדין בעשיית עבה שנעשה עד מוך על מוך ונותן בגד גבי על ושוטחו שמתחבר עד ומהדקו הבגד עם וכורכו במים ומטפיחו טויה לו קורא החבור זה ואם מאיליו, הלבד ונעשה ומתקשה

שהוא יותר ונראה יודע, איני בונה תולדת שהוא כמגבן בנות שעושות קליעות ואורך כרוחב ואולי יודע איני ושיעורו

מצחיהם על. העניים

2 הטוויה– דרכי. לבד עשיית שזירה, ביד/בכלי,

יא ס״ק שמד סימן ברורה משנה

… והמיסך והטוה המנפץ דהיינו בשו״ע פה נזכרו שלא מלאכות אבות איזה עוד כ״א פה להעתיק כ״א לנו נשאר ולא

לאחת… אחת. ונבארם חוטין שני והפוצע חוטין שני והאורג נירין בתי שתי והעושה שערות או נוצה או פשתן או הצמר את הטוה אחד חייב הנטוה דבר מכל טפחים ד' אורך הטוה ב) כיוצא כל וכן גידין או

אלא רעדי״ל] שפי״ן שקורין [כמו בכלי דוקא ולאו בזה טוה אם אפילו הנשים שטוין כמו לטוות הדרך [שכך בידים

שפינדי על "בידים משום חייב ג״כ ] איינגידריי״ט [שקורין אותם ושוזר חוטין והלוקח טוו. בידיה הוא מלא ומקרא ל]

וחייב טוה תולדת ה״ז פילשצי״ן] או [קאפעלושי״ן שקורין מה דהיינו הלבדין העושה וכן. טווה

חבלים/ שזירת (דין המלאכה הגדרות 3. גדילת פתילה/ באוכלין טוייה אחרונים )מח'

קא סימן א חלק הלוי שבט שו״ת הטווה מלאכת

- א כיו״ב, ובירושלמי כל וכן וכו' הפשתן את או הצמר את הטווה אחד הט״ו, פ״ט הרמב״ם, לשון חבלין דעביד מאן

, טויה מעין ושזירה חבלים דעשיית מבואר טווה משום חייב (משזר) מומזר דעביד, מאן דפותל כ' ח' הל' פ״י וברמב״ם

, קושר משום חייב חבלים … … לחוד חבלים ועשיית ופותל לחוד, קולע דמלאכת מאד דפשוט סתירה, שום משם אין דבאמת זה להבין זכינו, ולא

וכיו״ב לתפירה או לאריגה להכשירו החוט תקון טויה, היינו משא״כ השער חוטי תקון דהיא פוקסת של ההו״א, והיינו

וכן להחבל, עתה שעושה היינו חבל, דעביד מאן האי ושלמי ביר דקאמר והיינו ע״ב, צ״ד דף סוף רש״י לשון היטב עיין שם עיין להלכה טווה משום חייב דשוזר דינא האי מביא הרקח וכן הרקח), (כגי' משזר דעביד מאן. האי פ מספרי ואמר ד״ה ע״ב ד' יבמות תוס' כמש״כ שזירה ענין שהוא אף קושר משום חבלים בפתילת כ' דהרמב״ם 'ואף

תכלת פתיל שלח דלא קושר משום לחייבו נדע לא שאנחנו מה הרמב״ם רבינו של עינו וראה ידע הנה ושזור, טווי חוט נקרא להיות שצריך מה ושזירתו בתחלה החבל עשיית דודאי שניהם לקיים אפשר אולי מ״מ ירושלמי, כהאי

קושר מלאכת מענין זה בל ח עוד עמו ששוזר ע״י עוד ומחזקו שמעבו גמור חבל אבל טווה, מלאכת מענין זה וחבל,

צ״ע עדיין זה ובפרט מתיר מלאכת. והתרתו

- ב בענעט להגר״מ אבות מגן בס' וראיתי כלי, תקון משום הראשונים וכ' הפתילה, את גודלין אין ע״ב ל״ב ביצה עיין

טווה משום חבל ושזירת דגדול טווה משום לומר דהו״ל דהה״ד כ', זצ״ל הציון ובשער נ״ב אות תקי״ד סימן במ״ב

לאריגה וחבל חוט בתורת בו להשתמש חבל במכשיר אלא שייך לא טווה דענין לומר אפשר ולענ״ד ע״ש. בזה, ג״כ העיר ואפילו הציון, בשער וע״ש, להדלקה בו להשתמש כלי הכשרת רק דהוא פתילה גדול משא״כ וכיו״ב, ולקשירה לתפירה

לפי דהוא צ״ה צ״ד בשבת הגודלת כמו גודלין, פתילה גבי בכ״מ נקטו לחנם לא ו זאת, סברא שייך הפתילה בשוזר

בונה ענין. המסקנא

- ד בעושה אני מסופק מבצק חוטים טווה משום בו יש אי שבת של בחלות לעשות שרגילים כמו אוכלים לארוג, וכיו״ב

לחלק ויש חוט, כמין בצק מאותו עושה בא״ד וכו' טווה ד״ה ע״ב צ״ד שבת רש״י. ועיין

שמד סימן אחרונה משנה

פתילה הגודל ודין טווה מלאכת גדר טֹוֶׁה מִּׁשּום חַיָב כֵן גַם אַיינְגִידְרֵיי״ט] [ׁשֶּׁקֹורִין אֹותָם וְׁשֹוזֵר חּוטִין וְהַּלֹוקֵחַ שם]. [הוספות

לה טוב יום הל' בשו״ע (ט) שהטעם המאירי בשם לו המשנ״ב והביא אותה, מהבהבין ולא הפתילה את גודלין שאין נאמר

השעה״צ והקשה כלי. תיקון משום לז בגדילת טוויה שיעור אין כלל שבדרך כיון ותירץ טווה, מטעם יאסר לא מדוע

בשו״ת אמנם הפתילה. שענין כתב לח הלוי שבט וחבל חוט בתורת בו להשתמש חבל במכשיר אלא שייך אינו טווה

להדלקה בו להשתמש כלי הכשרת רק שהיא פתילה בגדילת כן שאין מה וכיו״ב, ולקשירה לתפירה. לאריגה

באוכלים טוויה

כדי פניה על בצק כמין ששטחה השני בלשון רש״י וביאר טווה, משום חייבת שפוקסת אמרו בגמ '(יא) ידו על, להאדימן

הלוי שבט ובשו״ת חוט. כמיו ממנו שעושה הוא שבו הטוייה וענין לעשות שרגילים כמו וכיו״ב מבצק חוטים בעושה דן

טווה משום בו יש האם שבת, של. בחלות מה הגרנ״ק ודעת איסור בכך. שאין

לה ס״ט תקיד סי'. .

לו סקמ״ג. .

לז סקנ״ב. .

לח קא סי' ח״א. .

מב ב (צד שבת.).

מג טווה וד״ה הפוקסת וכן ד״ה. .

מד שם. .

מה י עמ' טווה מלאכת (ח״ד המלאכות תורת.).

ו המיסך הנירין

1. בתנ״ך מיסך

טז פרק שופטים (יג בַמֶֶּׁ֖ה הַגִִּ֣ידָהּלִִ֔י כְזָבִִ֔ים אֵלַי֙ וַתְדַבֵַ֤ר בִי֙ הֵתַַ֤לְתָ עַד־הֵָ֜נָה אֶׁל־ׁשִמְׁשֹׁ֗ון דְלִילָָ֜ה וַתֹּ֨אמֶׁר ) אִם־תַאַרְגִׁ֗י אֵלִֶׁ֔יהָ וַיִּ֣אמֶׁר תֵאָסֵֵ֑ר

וַת בַיָתִֵ֔ד וַתִתְקַע֙ עִם־הַמַסָָּֽכֶׁת: (יד) אׁשִֶּ֖י ר מַחְלְפֹ֥ות אֶׁת־ִּׁ֣שֶֶׁׁ֛בַע וְאֶׁת־ הָאֶֶּׁ֖רֶׁג אֶׁת־הַיְתַ֥ד וַיִסֶַׁ֛ע מִּׁשְנָתִֹ֔ו וַיִיקַץ֙ עָלֶֶּׁ֖יָךׁשִמְׁשֵֹ֑ון פְלִׁשְתִ֥ים אֵלִָ֔יו אמֶׁר

: הַמַסָָּֽכֶׁת

- יונתן תרגום דְמַׁשְתֵיתָא: אַכְסְנָא

- ציון מצודת המסכת- וערוך מסודר כשהוא השתי הוא

והמסדר המסכ' בנפש בנגעי' ובמשנה ריג הא יתד על נירין בתי שתי והעושה והמיסך כמו מיסך יקרא השתי

ע״ג:)(שבת

והתולדות המלאכות הגדרת 2.

מברטנורא עובדיה ר'

. המיסך בלע״ז: אורדי״ר נירין. בתי ניר הבית בתוך חוטין שני: שנותן

ב משנה ז פרק שבת מסכת לרמב״ם המשנה פירוש

נירין, ובתי השתי כלומר המסכה את המותח. , המיסך ובהם האריגה ממיני והוא בזה זה המשולבים חוטים הם

האורגים אצל ובצורתם בשמם ידועים והם "אלניר" ושמו האורג, . אורג

ק״ד צ״ח- סימנים שבת הלכ' חיים ארחות נירין בתי העושה משום סבכה עשה או בחבלים מטה סרג או סל או כברה או נפה והעושה בלעז. ליצי״ש חייב

נירין בתי משום חייב. דבר

המיסך וכמה מיסך תולדת ויתפרדו שיתקנם כדי החוטים על והמכה מלאכו' מאבות והוא חייב. בלעז אורד״יר

. ות אצבע ב' רחב משתקן שיעורו

3. ההלכה פסיקת

ט פרק שבת הלכות רמב״ם

טז הלכה נירין בתי שני העושה, חייב או סל או כברה או נפה העושה הרי בחבלים מטה שסרג או סבכה ומשיעשה נירין עושה תולדת זה חייב אלו מכל כאחד בתים, שני בדבר בתים שני העושה כל וכן כגון בתים בתים אותו שעושין

חייב. אלו

יז הלכה

דרך החוטין שמותחין אורגין ה וברחבה היריעה באורך תחלה מכאן וזה מכאן זה אוחזין ושנים

החוטין על בשבט שובט ואחד עד זה בצד זה אותן ומתקן ערב בלא שתי כולה, שתעשה האורגין כדרך החוטין ומתיחת המותח וזה המסכה הנסכת היא אותה וכשכופלין מיסך, נקרא בשתי הערב להכניס ומתחיל

אורג. נקרא

יח הלכה

ה מיסך מאבות מלאכה והיא חייב עד החוטין על והשובט מלאכות, תולדת זה הרי ויתקנם שיפרקו משיתקן שיעורו וכמה מיסך, שני האורג וכן אצבעות, שתי רוחב חייב אצבעות שתי ברוחב, חוטין

שהיה בין בתחלה שארגן בין הארוג על וארג ארוג הבגד מקצת חוט ארג ואם חוטין, שני שיעורו

ארג חייב, הבגד בו השלים ו אחד ברוחב חוטין שני היריעה בשפת זה למה הא חייב, נירין בתי שלשה ברוחב קטן צלצול לאורג דומה

נירין בתי. שלשה

יא ס״ק שמד סימן ברורה משנה

ובפי״ג דשבת פ״ז בתוי״ט [ועיין חייב נירין בתי שתי העושה ג) נפה העושה בזה]. שהאריכו ישראל ובתפארת בנירין ד״ה

דבר, ובכל בקש וה״ה בחבלים מטה שארג או סבכה או סל או כברה או חייב בתים שני ומשיעשה נירין עושה תולדת ה״ז כתיקונו בהן השתי ומעמיד מלמעלה ואחד מלמטה בשתי אחד חוט ומרכיב שמשרשר אלא ממש נירין לאו דהנך. ופירש״י

על בשבט שובט ואחד מכאן וזה מכאן זה אוחזין ושנים וברחבה היריעה באורך תחלה החוטין שמותחין האורגין דרך ד)

וכשכופלין מיסך נקרא האורגין כדרך החוטין ומתיחת ערב או שתי כולה שתעשה עד זה בצד זה אותם ומתקן החוטין

נקרא. אורג בערב השתי להכניס ומתחיל אותה

חי המיסך ה) מיסך, תולדת ה״ז ויתקנם שיתפרקו עד החוטין על והשובט יב האריגה בעת ומפרידן החוטין את והמדקדק

אורג תולדת. ה״ז

4. האריגה למלאכת כהכשר דווקא החיוב

שבת מלאכות יוסף) (האיר איגר עקיבא רבינו משנת לז סימן

( על רק לא שחייב מפורש במ״ב הרי לשאול, ניתן וכו מיטה על גם אלא לאריגה.', הכנה הוא שהחיוב לומר וניתן

מדבריו לדייק ואפשר חדשה. יצירה יש אם דווקא שאומר אך חוטים. יבוש של דוגמה שמביא וכן הוא". כלום "לאו

הוא האיסור כן אם אסור יהיה מיטה, לסרג כמו חדשה יצירה יוצר זה. אם. כלי תיקון או מיסך או

הרי זה, לפי מעכב, (ולא הציצית חוטי את להפריד שצריך בשו״ע, מובא אם ש חשש יש. וכדומה תפילה מכך )סיד יפ עשייה צריכה עדיין הציצית אם אך כמובן. קשר מתיר לא הוא אם איסור בכך אין בשבת, ציציותיו מפריד אדם, אם

את להפריד לו אסור יא), (סימן וכריכה הראשון הקשר עם רק ולובשה אותם לארוג מתכון הוא שהרי, הציציות

. מסך) מלאכת בכך שיהיה וייתכן, בהמשך

5 המלאכות מהות.

ויקהל (פרשת א פסוק לה פרק שמות הירש )רש״ר

מתברר הרי האלה, המלאכות בסוגי נתבונן אם המביאות פעולות כלומר יצרניות, פעולות שכולן

מסוים בדבר ממשי שינוי מרשות מהוצאה (חוץ

.)לרשות שלטון מתגלה זה שינוי של מכוונת ביצירה זו מיצירה וההימנעות גשמי, דבר כל על האדם ההשתעבדות את לגלות אפוא, עשויה, השבת ביום

שהאדם היחיד, ו האחד והריבון הבורא עול תחת

לו הכפוף שלו וואסאל אלא אינו בעולמו השורר חיות וציד הארץ פירות לקט אפילו אותו. והעובד עצמם ובחיה בפרי שינוי מביאים אינם כי אם, בר, אל וחופשי טבעי ממצב המעבר היא תוצאתם הרי הוא זה ודבר האדם, של וחזקתו שלטונו תחום

כפי אכה, המל מושג של ומשמעותו מהותו עיקר

. שהסברנו

והפו האורג צע

( האריגה כלי 1. יתד )(דלילה מנור, , )(גולית ארג ) )(איוב

ז פסוק יז פרק א שמואל

)(ז כִמְנֹור חֲנִיתֹ֙ו וְעׁ֗ץ ִֵּ֣<<וחץ>> חֲנִית וְלַהִ֔בֶׁת אִִ֔רְגִֶּׁ֣ים ָּֽ: יו לְפָנ לְָָּֽך ה הַצִנֵ֥ה שֶָּ֖א וְנ בַרְזֵ֥ל ֹוׁשֵׁש֥־מֵאִֶֹּ֖ותׁשְקָלֵֶׁ֑ים

יז פרק א שמואל אנך חומת

חניתו. . ועץ וקרינן חניתו וחץ כתיב דסוטה פ״ח אמרו ופריך

ולא שכתב השבחים יכתוב ולא כלל לפרסמיה ולא חץ יכתוב

שבטח דדוד שבחיה להודיע ומשני כלל וזהו בכתיבה אפילו

כזה ברשע ונלחם: בה'

ז פסוק יז פרק א שמואל דוד מצודת

)(ז חניתו- ועץ כמנור עבה שהיתה יד הבית הוא

: אורגים

2 שיעור הפעולה, (צורת אורג במלאכת. גדרים תו)לדות,

יו״ט תוס' עיין כאן, דווקא )נתה נש ומדוע הזו, המשנה סדר על א) עמוד קה דף שבת מסכת בבלי תלמוד

אומר אליעזר רבי: משנה. האורג בסוף בין חילה בת בין אומרים: וחכמים חייב. האריג- על ואחת בתחילה, חוטין שלשה

- על והקורע תפירות שתי והתופר חייב, ובסל בכברה בנפה, בקירוס, בנירין נירין בתי שתי העושה חוטין. שני שיעורו

תפירות שתי לתפור. מנת

ט פרק שבת הלכות רמב״ם

יז הלכה האורגין דרך החוטין שמותחין

ברחבה ו היריעה באורך תחלה מכאן וזה מכאן זה אוחזין ושנים החוטין על בשבט שובט ואחד עד זה בצד זה אותן ומתקן ערב בלא שתי כולה, שתעשה האורגין כדרך החוטין ומתיחת המותח וזה המסכה הנסכת היא

אותה וכשכופלין מיסך, נקרא בשתי הערב להכניס ומתחיל

אורג. נקרא

יח הלכה חייב… המיסך שני האורג וכן

חוטין חייב אצבעות שתי, ברוחב שהיה בין בתחלה שארגן בין הארוג על וארג ארוג הבגד מקצת

חוט ארג ואם חוטין שני, שיעורו חייב הבגד בו והשלים, אחד ארג ברוחב חוטין שני היריעה בשפת זה למה הא חייב, נירין בתי שלשה ברוחב קטן צלצול לאורג דומה

נירין בתי. שלשה

יט הלכה המדקדק ומפרידן החוטין את אורג תולדת זה הרי האריגה, בעת

וכן הקולע זה הרי הנימין את משיעשה ושיעורו אורג תולדת

אצבעות שתי באורך. קליעה

3 אורג שייך. במה

יא ס״ק שמד סימן ברורה משנה

או בבגד האורג אחד ו) בקנים חלונות שעושין או עץ מחתיכת או עליו לסכך שעושין כמו בשערות דבר בכל או

וחייב אורג תולדת ה״ז דבר וכל ושערות נימין והקולע. חייב.

סופה אין וגם בראש במחובר אריגה דרך דאין רג כאו אינו במחובר ראש שערות הקולע אבל בתלוש וה״מ

להתקיים במ״ב ע״ש סכ״ו ש״ג בסימן וכדלעיל קליעתו להתיר או לקלוע בזה יש איסור עכ״פ. אבל

כו סעיף שג סימן שבת הלכות חיים אורח ערוך שולחן

שערה לחלוק יכולה אבל קליעתה, להתיר ולא בשבת, שערה האשה לקלוע. אסור השייטי״ל לעשות דהיינו שערה, לחלוק אוסרים ויש הגה:

להקל נהגו בעלמא באצבע אבל כ. לי, ע״י לעשות לאסור נהגו וכן וא״ז). (רש״י

כו סעיף שג סימן שבת הלכות חיים אורח ערוך שולחן על ברורה משנה

)(פב - לקלוע לחוה הוא ברוך הקדוש שקילעה מלמד הצלע את אלהים ה' ויבן הפסוק על [וכדדרשינן לבנין דדמי משום מדרבנן

אורג משום חייב בתלוש נימין הקולע אבל בניתא ]לעיתא לק קורין הים בכרכי ושכן האדם אל והביאה בשער והכא הרמב״ם כמ״ש

כ״ז והנה התוספות בשם וש״א [מ״א לסתירה שעומדת להתקיים סופה דאין ועוד בראשו מחובר דהוא משום אריגה חשיב. ]לא

מש עכ״פ אסור בונה משום בזה דאין אף פארוק] [שקורין נכרית פאה שער והקולעת במחובר אורג ום סופה דאין נימא אם דאף

לנו ישמעו שלא במקום למחות כדאי דאין נראה ומ״מ אסור מיהו מדרבנן עכ״פ: להתקיים - קליעתה להתיר ולא )(פג לסותר: דדמי

- שערה לחלוק אוסרין ויש )(פד הוא רישא פסיק ולאו לזה מתכוונת דאינה כיון ס״ל דמקלת ראשונה והדעה תלישה חשש: משום

4. פוצע מלאכת גדרי

כ הלכה ט פרק שבת הלכות רמב״ם

את המפריד הוא ובוצע חייב, חוטין שני ע הבוצ שהעביר או השתי מן הערב שהוציא בין הארוג,

שלא והוא וחייב בוצע זה הרי הערב מעל, השתי

לתקן יתכוין אלא מקלקל יהא אלו שעושין כדרך ואחר שבוצעין ביותר הקלים הבגדים את שמאחין שיעשו עד שבצעו חוטין ואורגין וחוזרין מאחין כך

את והסותר אחד, הקרעים שני או בגדים ה שני כשיעור ושיעורו בוצע תולדת זה הרי לתקן הקליעה

. הבוצע

הראב״ד השגת

את המפריד הוא ובוצע חייב חוטין שני הבוצע לתפור ע״מ לקורע נוטה הפירוש זה א״א האריג. מקובלים ואנו עג) (שבת במשנה שנוי הוא וכבר

חוטין שני, שחותך חתוך לשון והוא פוצע כמו בוצע מן הארוג את חותך אריגתו שהשלים אחר שני אלא ממנו חתך לא ואפילו שבמסכת המשוייר

זו בחתיכה חייב. חוטין

יא ס״ק שמד סימן ברורה משנה

להיפוך, או הערב מן השתי שמוציא לרמב״ם חוטין שני הפוצע ז) מן האריגה אחר חוטין שני שחתך ולראב״ד

ולוקחין המכה על ליתן קנייטי״ן] [שקורין מפורדין חוטין כשצריכין הר ליז ישראל רופאי וצריכין חייב. המסכת תורת והזכרו והח״א מהרמב״ם מלוקט [כ״ז דאורייתא מלאכה והוי החוטין ומפרידין פשתן בגד חתיכת

: ]משה

5 ל. דוגמאות ק (קויישקל, בימינו איסורים יעת ר קליע גפן, וצמר חוטין שיער ת וכדומה )פאה

שמד סימן חיים אורח תשובות פסקי

 קוישיק״ל עשיית זה. . ובכלל הערה102 ש״ב סימן לעיל עוד ועיין אורג, משום שאסור ויו״ט בשבת לולב מעלי

'אורג.'מענין

 להוציא כ״ג אות ש״מ ובסימן כפתור, נפילת לאחר תלויים שנשארו חוטין להוציא לענין כ״ג אות ש״מ סימן עיין

ן עיי פוצע- משום האוסרים יש גפן צמר קריעת וכן פוצע, משום בו יש ובאריג בבד בתחבושת התלויים חוטין

ל״ה אות. שם

 49 להזהירם ויש וכדומה, מניפה כעין בזה זה אותם וקולעים שלגונים של מקלות לוקחים שילדים מה זה ובכלל.

ביום בו עוד אותו כשמפרקים להתיר יש אם וישל״ע 'אורג'. איסור בכלל הוא כי כך. על

 שג סימן הערות תשובות פסקי

102 בשיער לבונה, דדמי משום איסורו קליעה לעשות מחובר שבשיער בעוד כי האיסור, בטעם הבדל יש כי אם.

ובשעה״צ במשנ״ב וכמבואר ל׳פוצע', דדמי איסור משום בו יש 'קליעה' ובסתירת, משום''אורג איסורו תלוש

משום 'אורג' משום ליכא מחובר ובשיער תלוש), בשער וסותר בונה איסור אין אכן מדוע צ״ע יין עד (אך הכא ו (אות שד״מ סימן בסוף המשנ״ב וכדביאר לגוף, במחובר אריגה דרך.)'שאין

6 בבגד חוט מתיחת.

קכד קכג- אות שמ סימן אחרונה משנה

תפירה של חוט וכדין למותחו, אין וכדו', במסמר נתקע שהבגד ידי על שהתכווץ חוט שגם ויש. שכתבו תקסו הערה

המלאכות תורת. תקסו כלל מלאכה זו אין לבישתו ידי על נמתח שאם כתב אך הגרנ״ק, בשם כו) עמ' (אורג

רישיה פסיק שהוא. אף

7. סלסול ה פאות

שג סימן אחרונה משנה

אלא ואינו שבת, מלפני מסולסלות קצת שהם משום בשבת פיאותיהם שמסלסלים אותם על זכות ללמד יש מקום ומכל

שבת. מערב העשוי עראי אוהל על קצת להוסיף שמותר למה קצת ודומה סלסולן, על קצת מוסיף

שחילק ויש סלסול לבין אוסרים, שיש כתב והרמ״א התיר שהשו״ע שערה כחולקת אלא נחשב שאינו קל סלסול בין קנא אסור עלמא שלכולי האומנים כדרך. הנעשה

קנא סקט״ו סוף לו פרק ב חלק שני ח. וט.

סח סימן ו חלק הלכות משנה שו״ת בשבת מותר אם השערות סלסול

אסו מחדש, סלסול מותרת סלסול הוספת ר

. . מדרך כבר פאותיהם המסלסלים האנשים דאותם שידוע בסלסולן השערות עומדות וכמעט סלסול לקבל פאותיהם

מע״ש איסור בכלל זה אין סלסול שמוסיפין ומה וכ״ש ספר בשם כתוב מצאתי וכן כלל בנין שום בזה דליכא

על זכות שמלמד פ״א ס״ק סו בבדה״ש קמ״ו סי' קצוה״ש למה קצת דומה שהוא פאותיהם המסלסלים האנשים ספר לי ואין מע״ש העשוי ארעי אהל על להוסיף שמותר

והפאות המרחץ לבית הנכנס זה ולפי אחריו לעיין, הנ״ל עושה דהרי משום לסלסל אז אסור הי' לגמרי מתפשטים

. . כמובן מוסיף הוי ולא מחדש. הסלסול

קליעה ולא אסיפה הוא סלסול ואי אריגה דרך לא, מתקיים נו הוא דרבנן שערות דקליעת דכיון נראה לדידן ומעתה

ולכן הכ״ו "ש מה פכ״ב הרמב״ם וכמ״ש כחכמים דקיי״ל בנין מלאכת איכא דעכ״פ האשה שער קליעת דוקא נראה

אותם קולע דאינו הראש פיאות סלסול אבל כאורג ונראה ביד אותם מאסף אלא הוי לא נמי בעצמו דקולע כיון וא״כ דרך הוי דלא כיון כלל גזרו דלא אפשר כה״ג דרבנן אלא

בכך אריגה ראיתי דכן, להתקיים עומד אינו באמת וגם על ושעה שעה בכל ממשמשין הפאות שמסלסלין אותם כעין אלא הוי דלא נראה ולכן מסולסלים שיהיו פאותיהם ולכן דמותר. באצבע השייטל לעשות הרמ״א דכתב הא

זה מצד פאותיהם שעושין באותן לגעור אין. לפענ״ד

א הפיאות הידוק ור ס

כמו הראש על הפאות להדוק שנוהגין אותן דמ״מ אלא כעין להדקם הרבה שנוהגין כל וקולע היטב הדק קשר

אסור לפענ״ד ודאי הא יחד השערות בשבת כן לעשות

… בונה גזירת בכלל דהו״ל

ל יתלוש מא ש לכתחילה שמחמיר נראה מעשה, אחר מטעם הנ״ל בכל להחמיר יש דין מן ובר כתבו שהרי עסקניות וידים ליתלש שעלול הזקן דבשער ז״ל האחרונים בשבת כלל לזקנו ידיו יושיט שלא מאד ליזהר שיש הם

וחייב בש״ע במ״ש ט' אות ש״מ סי' א״ח החיים כף ועיין ליזהר יש ולכן וז״ל חי איש בשם הביא שערות שתי על וכן שער יתלש שמא שם יתעסק ולא בזקן הרבה יחכך שלא הרבה יחככו לא בראשם הרבה שערות להם שיש הנשים וז״ל הביא י' ובאות שערות יתלשו דודאי שלהן בצפרנים בשבת בזקנו ידו שם דבשגגה זיע״א האר״י מעשה וידוע

הוציאה ולא שכל כתב חיים מחנה בשו״ת וגם מוצש״ק עד או ראשו בשער יגע שלא כפותים ידיו היו כמעט השבת ד״ח בעל מצאנז אדמו״ר הגה״ק בשם שמעתי וכן זקנו ולכאן ולכאן לכאן ומושך הראש בפאות המסלסל וכ״ש שלא רישא פסיק הו״ל כמעט בהם עוסק היום כל כמעט

חיוב לידי יבא וח״ו היום כל במשך מהשערות יתלוש שלא בשבת במקוה ההולכין להזהיר יש וגם חטאת משום איסור יש דאז עליהם מקוה המי בעוד יסלסלו

זה מטעם עדיף תעשה ואל שב ודאי ולכן שערות סחיטת

. כנלפענ״ד

בב״א צדקנו משיח בביאת שלמה לגאולה נזכה ובזכותו ודקדוקיה בפרטיה כהלכתה שבת משומרי להיות יעזרינו והשי״ת

ונפש בלב וש״ת. דושה״ט הקטן מנשה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת בלק

פרשת בלק / עמר בן ציון

יקר הכלי בדברי עיון

״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל״

מכך שמברכותיו של בלעם ניכר שרצה לקלל, מסיק הכלי יקר מה היה כל נבואותיו של בלעם, ושוברו בצידו. בבחינת ״שטר בליבו״, מפיו שיצאה הברכה מעין לקלל שרצה ניכר, וכיון שראה ״כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל״, נדם פיו מלחקור אחר פשעיהם. והפסיק לברך. וכך חשב בלעם בתחילת נבואותיו.

בהמשך נאמר: ״ויעלהו בעל במות קצה משם וירא״ [כב, מא], ״אפס קצהו תראה וכולו לא תראה״ [כג, יג]. מכאן שבראיית הקצה הראשון ראה כולו, ומה התחדש לבלעם בהמשך?

מהו אותו קצה שראה בלעם? בתחילת ראייתו הציץ בשורשי העם, באבות, שבהם כלולים בנים — עם ישראל. שמא ימצא שם עוון בשורשיהם, ואחר שלא מצא פסול בשורשיהם, חזר לראות בענפים, המשולים לתולדות. ואחר שלא מצא עוון בבנים, אלא מכך ״וירא את ישראל שוכן לשבטיו״ בתכלית השלימות, אמר: אכניס בהם עין הרע השולטת בדבר שלם. וכפי שכתוב במשלי [כז, יד]: ״מברך רעהו בקול גדול בקר השכם לו תחשב קללה״, משום שמברכו בפומבי שולטת בו עין הרע. היא הקנאה.

״ויעלהו בעל במות״

בתחילה תר אחר עוון ע״ז שבהם, אחר עבודת הבעל. ״מתחילה עובדי ע״ז היו אבותינו, תרח אבי אברהם״, ובעוון ע״ז נאמר: ״פוקד עוון אבות על בנים״. לכן חיפש בשורשם — הוא קצה העם הכולל את הבנים. אך טעה, וכמעט שהטעה את בלק, משום שראש צורים אינו תרח אבי אברהם, אלא אברהם אבינו. ״הביטו אל צור חוצבתם, הביטו אל אברהם אביכם״. אברהם אבינו שנתבודד מכל אומה מזמן, ״הן עם לבדד ישכון״, ואין לו יחס מספרי עם הגויים, ״ובגויים לא יתחשב״. אלא אברהם אבינו הוא מספר, עיקר, ועצמו בפני עצמו. וכל האומות בארבע רוחות העולם תלויים בו, וגם כשהם כחול הים אינם תלויים בחשבון. מכאן שתרח אינו בחשבון, וממנו לא מתחיל השורש.

״ויקחהו שדה צופים״

לאחר שלא מצא שמץ פסול בשורשיהם, הביט בענפים, בתולדות, וראה את חטא העגל. שדה צופים — לשון הבטה, שייך רק בבנים ולא באבות. ומשם ראה את המוקצים שבעם שהשתתפו בחטא, שכי שבט לוי לא השתתף בחטא העגל. אמר: ״אקחך אל מקום אשר תראנו משם״ — לשון הבטה, לשון גילוי. כפי שאמר משה: ״וירא משה את העם כי פרוע הוא״, רש״י: ״מגולה״. הדגשת ההבטה של בלעם מלמדת על ראייה גלויה, גילוי. בלעם ראה את גילוי חטא העגל.

ובזה טעה בלעם, ואמר: ״לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם לא הקב״ה מתנחם״. מדוע כתוב: ״וינחם ה׳ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו״? מכאן שגם הרצון לכלותם היה דרך גוזמא, ולא למעשה. אך על הערב רב דיבר ה׳ עליהם, רש״י פירש: ״שדנם בד׳ מיתות״. אך על ישראל: ״אמר ולא יעשה ודיבר ולא ישיבנה״.

לכן אמר בלעם לבלק: ״לא הביט אוון ביעקב״ — כשחטאו ישראל בעגל, ״האני אביט״? לא. הגמרא אומרת [סנהדרין סג] על הוואו של ״אלה אלקיך ישראל אשר העלוך ממצרים״ — ששיתפו שם שמים איתם, והודו שה׳ הוא האלקים. וזה שאמר: ״ה׳ אלקיו עמו״, ״העלוך״ — שאמרו ישראל שה׳ ע״י השי״ת, ״ותרועת מלך בו״ — מלך על כל הארץ. ומסר לו ההנהגה, והעגל שנתמנה ע״י למלך ולא אלהים ממש, ולא כפרו בה׳ לגמרי. ובלעם ראה שה׳ אלקיו עמו ותרועת מלך עולם נשארה בו.

והוסיף בלעם: ״כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל״ — ובעם ישראל אין ודאי קסמים וכישופים ע״י כישוף. א״כ, במה יודע לישראל דבר ה׳? על זה אמר בלעם: ״כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל״ — לעם ישראל יש את הקודים לדעת מהו דבר ה׳ ומה רצונו, ״ומבני יששכר יודעי בינה לחשוביהם״.

״ויקח בלק את בלעם ראש הפעור״

לאחר בעל במות ושדה צופים, מעתה הולכים בלק ובלעם למקום שלישי. בלעם ראה שלא הצליח למצוא בהם דופי לא בשורשים ולא בענפים, והם בתכלית השלימות. ביקש להכניס בהם הרע עין ע״י שיפער את פיו בקול גדול ויספר את מעשיהם, וכך יתקנאו בהם האומות ותחול עליהם הקללה.

״כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל״, ולכן הפסיק ללכת לקראת נחשים כפעם בפעם, ולנחש מה קורותם ומה פשעיהם הנעשים בעטיו של נחש הקדמוני. ״וישת אל המדבר פניו״, לכן בזכות הענווה של עם ישראל המדבר, כפי שאמר הפסוק: ״מי זאת עולה מן המדבר״ — המשולה למדבר, שהכל דשין עליו. ומיד כשבא לספר שבחו של עם ישראל כדי להכניס בהם הרע עין, כינה את עצמו כאן דווקא ״שתום העין״ — בלעם.

והוסיף בלעם ואמר: ״נאום שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה״. כי מי שאינו רואה דברים מתפתחים בו חושים שכליים, והוא רואה דברים שכליים, כי הראות הגופית אינה מבלבלת אותו. הוא נפל, ומעיניו הגשמיות מעב, והופך לגילוי עיניים שכליות. כפי שאומר הפסוק: ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן״ — כשחוש הראיה מוקהה, חוש השמע מתחזק, ״בעבור ישמע העם״.

ומתוך כך התנבא: ״מה טובו אהליך יעקב״ — כשאינם מסתכלים זה לפתח חבירו, אינם מקימים הרע עין זל״ז. אלא נמשלו לנחלים ״כנחלים נטיו״ — ששם מצויים זה לזה, לכן אינם ניזוקים מעין הרע. ״כגנות עלי נהר״ — כך ישיבתם באהליהם, שנמשלו לבתי כנסיות ובתי מדרש, ועוסקים בתורתן. ואין עין הרע שולטת בהם כדגים, כי זה אינו בראש ובראשונה, ותורתן מכרזת עליהם ברחובות.

״כארזים עלי מים״

נאמר בגמרא [סנהדרין קה, ע״ב]: ״גדולה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכתו של בלעם, שבלעם קיללם בקנה ובלעם בארז״. בלעם ניסה לקלל ע״י שהמשילם לארז רם ונישא, כדי שתשלוט בהם הרע עין. אך הקב״ה שם בפיו ״עלי מים״ — כדי לאמר שרובו של ארז מכוסה במים, והברכה היא בצניעות עם ישראל ולא בגילויו. לעומת אחיה השילוני שברכם בקנה שמשפיל את עצמו במשב רוח, ועל הענווה של עם ישראל להורות שכותבים ס״ת.

כשראה שאינו יכול לברכם בקול גדול כדי שתשלוט בהם הרע עין, אמר: ״לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך״ — לקלל את עם ישראל, זה לא למועד, כאומר: עוד חזון למועד, לימים האחרונים.

למדנו מדברי הכלי יקר

הברכה מתוך ברכותיו היתה את ה׳ שם בפיו, אך כוונתו של בלעם לא היתה תמימים. ובנוסף לברכם בקול גדול למען ישלוט בהם הרע עין ופשעיהם.

שבת שלום

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

עלון בלק 9

18: 54

מאוהבי הצילני

בן בלעם אתו ענה ומה מואב מלך בלק יעץ מה נא זכר עמי בהפטרה אותנו מזהיר מיכה הנביא הרשע. בלעם על לומדים אנו השבוע: בפרשת "

ודור דור ובכל לישראל, קמו רבים אויבים בלעם? מעשה את דווקא לנו ולהזכיר לצוות מיכה הנביא ראה מה להבין, יש ולכאורה ". בעור בלעם את ופוגשים שה הפר את לקרוא ניגשים אנו כאשר מתעצמת זו שאלה מיוחדת? זיכרון במצוות בלעם 'זכה' ומדוע לכלותנו, עלינו עומדים בפה כך להכריז נדע שכולנו הלואי אלוקי". ה' פי את לעבור אוכל לא וזהב כסף ביתו מלוא בלק לי יתן "אם גדולה. שמים יראת בה שיש כדמות

ה פי את להמרות נסכים לא שבעולם הון כל שתמורת!'מלא,

אמרו אשר חז״ל דברי את נזכיר דמותו, להבנת פתח לפתוח: כדי של כוונתם אין אם גם. הארמי לבן הוא רשעתיים, כושן הוא בעור, "הו״א אליעזר את בשמחה מקבל הוא טוב. אדם היה לכאורה לבן גם ביניהם. משווה קו שיש אותנו מלמדים שהם בודאי לבן, הוא עצמו שבעור חז״ל

מאוד באמירה פותחים אנו פסח של ההגדה את הפלא, למרבה זאת, בכל אך לפרנסתו. דואג ואף יעקב עם בנותיו את מחתן כראוי, ומארחו

: קשה " בפתח בחר ההגדה בעל!". הכל את לעקור ביקש לבן ואילו הזכרים על אלא גזר לא פרעה שאילו לעשות? הארמי לבן ביקש מה ולמד צא למה זאת וכל מעשיו. לעו? מת כקטנים הסדר, ליל של הנושא שהוא פרעה, של מעשיו את ולהציג לבן, את דווקא לנו להזכיר דבריו

אשר שמים, ויראי אוהבים כידידים, חוץ כלפי עצמם את להציג יודעים שהם הוא, שלהם המשותף המכנה יתרו, ובין לבן שבין היא, התשובה

את להזכיר נתחיל ש לפני ההגדה, בעל לנו אומר לנו. להרע כיצד הוא אותם שמניע מה כל בפועל אך ישראל, נגד או ה' רצון נגד יעשו לא בוודאי

המראים הנסתרים, מאויבינו יותר, ועוד, גם אלא להיזהר, עלינו הגלויים מאויבינו רק שלא לדורות וללמוד לדעת עלינו פרעה, של, מעשיו

למה ה'! ברוך בוא לו: ואמר בחום אליו חייך בכך הצליח ומשלא ממונו, את וליטול אליעזר את להרוג תכנן המדרש, לפי לבן, כאוהבים. עצמם מבין כאשר אפשרית. דרך בכל אותו מרמה כמובן ואח״כ חינם?" ועבדתני אתה אחי "הכי לו אמר בתחילה יעקב: עם נהג וכך בחוץ…". תעמוד

ם ובשירי בשמחה ואשלחך לי, ולא-הגדת אותי; ותגנוב לברוח, נחבאת "למה המתפלא האוהב', 'הסבא לבן, מגיע ובורח, המצב את היטב יעקב

ובכינור."בתוף

של בקללתם חפץ ה' שאין מבין שאינו כאילו ישראל. עם את לקלל רצונו כל בפנימיותו אך שמים, יראת של אמירות מביע בצביעותו, בלעם, גם

לך– לי רוצה שאדם 'בדרך של בהנהגה איתו הולך אשר ה', את בתמימות ושואל ממשיך מבין', 'איננו האתון ממעשה הרמז את ואף ישראל, ע״י בשיטים ישראל את להחטיא לבלק עצה נותן לקלל, מצליח הוא שאין להבין בלעם משנוכח לברכות. קללותיו את והופך אותו', מוליכין בה המשפט את להם שיאמרו עד ישראל, בני עם ידידות קשרי לפתח מואב בנות על כיצד מדויקת הדרכה בלעם נתן המדרש, לפי ושם, מואב. בנות

"ל אנ מה אותנו? ! שונאים ואתם אתכם, אוהבין ו ביותר החמורות לתועבות אותם יפתו כך ומתוך.",

הדו- את מסמלים ובלעם, לבן לנו ודאגתם חיבוקם פיהם, ע״י אך ישראל, על חרב הרימו לא לעולם שניהם אלינו. ביחסם והצביעות פרצופיות

מכך– פחות לא אך הגלויים, ישראל משונאי להיזהר לדעת ם צריכי אנו היום גם הרשע. מפרעה פחות לא לנו, להרע זממו – ישראל. מידידי מסוכן נשק כלי היא הידידות גם ושלום. צדק של ערכים ומהם מלחמה, מוסר מהו ללמדנו ומתיימרים בטובתנו, רק שרוצים ידידים. אותם

מהם– להיבדל ולא העמים אל אותנו לקרב בלעם של עצתו גם השקטה 'השואה ההתבולות, סכנת עם הזה, היום,'עצם עד בעכרינו עומדת

בעור. בן בלעם אתו ענה ומה מואב מלך בלק יעץ מה נא זכר הנביא דברי את ונפנים נא נזכור בדורנו. חווים אנו: אותה

20: 33

באש שרופה שאלי

חיפש הוא רב זמן במשך והשתמד. נּודה פה, שבעל ובתורה רבותיו בדברי כפר מפריז, יחיאל י רב של תלמידו שהיה דנין, ניקולס השיג לאומות, ובשנאה בנצרות כפירה בדברי מלא התלמוד כי התריע שבו לאפיפיור, מכתבו היהודית. בקהילה לנקום הדרך את

נציגי בפני הטיח הוא הבבלי. לתלמוד פומבי שפט מ התשיעי, לואי צרפת, מלך ערך האפיפיור בהוראת מטרתו. את רבה במידה להיאסר דינו שאחת כפירה בספר מדובר כי האשמה את מקוצי, משה ורבי יחיאל רבי ובראשם. היהודים,

ה”ד בתמוז ט’ חוקת, פרשת ערב שישי, ביום מראש. שנקבעה הדין הכרעת את כמובן, שינו, לא היהודים נציגי של הנגד טענות

( 17. 6. 1244,) ומאתיים מאלף ביותר מלאים קרונות וארבעה עשרים נוטרדם, מכנסיית הרחק לא פריז, של המרכזית לכיכר נאספו

את למעשה וסימלה צרפת, יהדות של הרוחניים אוצרותיה את שכילתה האש בערה יממות שתי והמדרשים. התלמוד של יד כתבי

זו במדינה והישיבות התורה עולם של. שקיעתו

באב בתשעה אשכנז בקהילות היום עד הנאמרת באש”, שרופה “שאלי קינתו את מרוטנברג המהר”ם כתב. ת, הלהבו לנוכח בלבבות. נותרה התורה אש, בערו הספרים

פרשת קודש שבת ערב עלון. תמוז, י״א בלק 'מס424

פְּעֹור פרופסור

בלעם נוכח שכאשר מסופר בפרשתנו את להכשיל בלק ל ויעץ אחרת, לדרך עבר בקללותיו, ישראל את לנצח מצליח איננו כי להבין

ה שכן בזנות, ישראל הן– ב לפגוע ומשיצליח יעקב', אוהליך טובו 'מה ישראל, של הרוחני הכח יסוד הן המשפחה וטהרת צניעות הרי

בעל של והמאוסה השפלה זרה לעבודה אותם דירדרה שאף בזנות, ישראל ונכשלו התקיימה, עצתו אכן בישראל. לפגוע שיוכלו

. פעור

פעור בעל של המשיכה סוד מה מאוס? כדבר נחשבת היתה זרה עבודה עובדי בקרב שאף זו, שפלה זרה לעבודה ישראל נפלו? כיצד

מה כל עושים לא ומתי. למה כמה, אסור, ומה מותר מה חוקים, לו שיש הוא דתי פולחן לכל המשותף כי חרל״פ הרב מסביר מגבוה. לי ונקבע המוכתב, והסדר החוק לפי אלא שרוצים,

בעל של זרה בעבודה לקחו הזו הנטייה ואת הגבלה, או חוק לשום כפוף להיות לא מוסכמה, כל לשבור נטייה קיימת באדם אבל

בלי ולחרות לחופש סגדו פעור בבעל אחד. ומאף דבר משום להתבייש צריך לא אתה מותר. הכל כאן לאידאולוגיה. ו והפכ פעור שאני במה גאה אני ראוי. ומה מכובד מה לי תגיד לא אתה, גבולות. שלי, ב׳אמת' לעין בושה בלי זאת ואעשה צרכיי, בהטלת ואף

. כל

חוקים– של עול כל ביטול המוחלט, לחופש הסגידה אך הגדולה, כנסת י אנש מזמן בטל בר כ זרה דעבודה יצרא אמנם, לצערנו

במילים אותה ואומרים ובעניבה, בחליפה אותה מלבישים הזו, המאוסה הנטייה את מכסים שלפעמים אלא קיים. עדיין

'גבוהה להשכלה במוסדות פרופסורים אותה משמיעים ואף וגבוהות, .'מלומדות להתבלבל אסור: אך מכוסה זו נטייה כאשר גם

סירחון אותו הוא והסירחון פעור. בעל בדיוק זה מאחוריה שעומד מה כל גבוהות, ובמילים נימוסים. בצעיפי

אין נתבלבל: שלא לנו, ולהזכיר להשמיענו כדי פעור, בית מול נקבר שהוא יודעים כן אנו אך נודע, לא משה של קבורתו מקום אמנם

משה תורת או פעו. ר, בעל או אחרת: דרך

הלכות גילוח הזקן

בכל בתער הזקן את לגלח אסור לסנטר– מתחת בגרון כולל כולו, זקן ה הגרוגרת של הפיקה מקום. עד

השימוש לגבי דווקא הוא שהאיסור כתוב לא בתורה (שהרי במכונה להשתמש מותר בכלל אם בהלכה גדול דיון יש, גילוח במכונת גילוח באמצעות הזקן את שמשחית דבר בכל אלא.)בתער,

למעשה: הלכה ביותר הטוב זקן לפחות להשאיר בלבד תספורת במכונת ישתמש הזקן לקצר שרוצה מי ר, ו קצ גילוח במכונת. ולא

. חלק נשאר העור אם אפילו איסור– חשש מכל ינצל ובזה, השיער את המסירה משחה ידי על כן שיעשה ראוי זאת בכל מי, שמתגלח שדינו חפץ יד על אותם שהסיר נמצא נשרו, שלא שערות ונשארו שבמידה משום חד, חפץ ידי על המשחה את לגרד לא להקפיד יש (רק

)כתער, וח גיל במכונת ומשתמש במידה מדובר ש כלומר ), הנ״ל (מהרשימה צומת מכון ידי על המאושר גילוח מכונת דגם לקנות להקפיד חייב להבים שני ידי על נעשה שהחיתוך ונמצא הרשת, בעזרת חותכת שהסכין (דהיינו מספריים בצורת חיתוך ידי על הפועלת.)במכונה

מלהדק להימנע אוי ר מאושר מדגם במכונה משתמש כאשר גם כן, , כמו לעור המכונה. את

19: 31

חול בימי תפילות זמני

06: 10. (קרבנות) שחרית -

30 19: -. מנחה

20: 10 -. ערבית

שישי יום

19: 00 - וערבית שבת קבלת השירים, שיר. מנחה,

שבת יום

07: 30 שחרית. –

13: 15 – גדולה. מנחה

17: 45 ש שיעור - י הרב ל לתלמידי אברהם תלמידי בין מה בנושא רט, קב ע'

בלעם.'

18: 45 - חמו אלדד ר' מפי תורה דברי עם שלישית וסעודה. מנחה

20: 20, שבת למוצאי מזמורים -. הלבנה וברכת ערבית תפילת

ודה מסע בן הכהן יעקב

שרביט זוהרה בר מרם ע מחה בר דהן אליהו

מכלוף קסלסי רחל בר אזולאי אסתר בר יחיאל יולזרי אסתר בר אליעזר

מויאל מרים בר יחיא ארביב זמדורה בר עמוס עבדלחאק חביבה בר מכלוף

קלרה בר בסט בן שלמה

מימון ליזה בן יצחק

דהן סולטנה בת קמי

זוהרה בר וזן ס טובול סימון בן זוהרה בת אליס סימון בן אליס בת יהודית

עבדלחאק אסתר בת תמר

אביכזר חנה בת סעידה

סעדון בן מזל מסעודה ישי בן מיכל בת אפרת יפעת

רוחמה בת שלוש בן שמחה

חנה בת מזל

הגשם ירד מי בזכות בצורת שנת יש כאשר המסורת, לפי רב. זמן גשמים ירדו לא בה אחת לעיר פעם הגיע התלמוד, מן המפורסם האמורא רב,

. גשם שיוריד העולם לבורא בתחנונים להעתיר כדי הכנסת בית אל מתכנסת הקהילה וכל צום יום הרבנים קובעים

כפי וצמו הקהילה חברי כל שמעו. מלהופיע בושש הגשם אבל שתו. ולא אכלו לא רב, שקבע

. לילדים תורה המלמד כמורה לפרנסתו שעבד פשוט יהודי נבחר וכחזן משותפת, לתפילה כולם התכנסו

. חזקה רוח לנשב פתאום החלה הרוח!" "משיב למילים בתפילה החזן כשהגיע

. גשם לרדת החל הגשם!" "מוריד ואמר המשיך כשהוא

אתה אותם הטובים המעשים "מהם לדעת. ביקש הוא שלך?" הסוד "מה התפילה. לאחר המורה עם לדבר ביקש המופתע רב? לתפילותיך האלוקים שמע בזכותם מקיים,

" ממנו גובה ולא לכיתתי אותו מקבל אני עניים, בן תלמיד אליי מגיע "וכאשר בפשטות. המורה השיב תורה" ילדים מלמד אני

לימוד" שכר עבורי, . יחס. לאותו זוכים העשירים ובני העניים בני

תלמיד רואה שאני פעם ובכל בדגים, מלאה בריכה בבית לי יש תורה. ילמדו שלי שהתלמידים כוחי בכל משתדל אני לכך, בנוסף

בדגים אותו משחד אני בלימודיו, מתרשל." אלינו מצטרף שהוא עד

מידי. באופן נענתה שתפילתו זכה הוא פשוט, מורה אותו של התורה ולימוד החסד מעשי בזכות כי רב הבין

) תענית מסכת (ע״פ

" יעקב אוהליך טובו "מה

בעיון התורה בלימוד חשקה שנפשם לבחורים ישיבה השואה, שלפני בליטא ישראל מגדולי וסרמן, אלחנן רבי הקים. בברנוביץ'

תרומות שירימו נדיבים דלתי על להתדפק צא יו אלחנן רבי היה שתיים ולא אחת ולא מאוד עד גרוע היה בישיבה הכספי המצב

הבחורים. של מחייתם למען כסף

השנייה העולמית המלחמה פרצה האונייה על בשהותו הישיבה, למען יְהּודֶיהָ את להתרים כדי לארה״ב יצא אף הפעמים. באחת

נעקד לליטא. ושב הספינה את נוטש א ל שקברניט הודיע אלחנן רבי אבל חייו. את לסכן ולא בארה״ב להישאר בו הפצירו מקורביו

תש״א. תמוז בי״א התשיעי" "הפורט במבצר ה' קידוש על

יום זה שהיה מכיון הישיבה. למען להתרימו פרנק פייבל שרגא ר' הנודע הגביר של ביתו אל וסרמן אלחנן רבי הגיע בסיפורנו,

מהדלת להיכנס החליט ולכן נאים בשטיחים המרובד הגביר של ביתו את הבוציות במגפיו ללכלך אלחנן רבי חשש גשום,

רגילה הינה הרצפה שם המטבח, כניסת האחורית, רב. קושי בלא מים עם לנקות וניתן

בוכה הוא מדוע אלחנן לרבי הסביר לא הוא בבכי. פרץ ופשוט שם עומד הישיבה ראש את לראות נחרד הדלת את שפתח. הגביר

הראשית לכניסה יחזור עקביו. על ייסוב הישיבה שראש בקשה של לשון בכל מבקש "אני בהכנעה: ביקש נשנק בקול זאת תחת

הבית". לסלון גדול בכבוד אכניסו ומשם

המגפיים! עם פנים: לשתי משתמעת שאינה בצורה הגביר הבהיר הלכלוך, על שחס אלחנן רבי של המהססות פניו למראה

ראש של נקישתו נשמעה ומשאך הדלת מאחורי פייבל שרגא ר' עמד שם הראשית, הכניסה לדלת שב עקביו, על סב אלחנן רבי

הישיבה– בהדרת בפניו פתח הטרקלין. את כבוד

מהמעמד נבוך וכולו השטיחים את הכתימו מגפיו הספות, על נטף במים הספוג מעילו מקומו, על התיישב הישיבה שראש. לאחר

להסביר: והחל פייבל שרגא ר' התיישב

" תלמיד בעל עם להתחתן תשאפנה בנותיי ששלוש עז רצוני אבל תורה, שילמדו לבנים זכיתי לא לי. בנות ששלוש לך ידוע רבי,

בארמוני. כנסיכות חיות והן הדחק, מתוך באים תורה- שחיי אלא תורה. של באהלה עצמו שממית חכם

" בדחקות כרוך הדבר אם גם הכל, לעשות שווה למענו תורה. הינו בעולם ביותר החשוב שהדבר בהן להחדיר ימי כל. השתדלתי

הגביר התורה". ללימוד ישווה לא שבעולם הון כל שכן האחורית- המטבח דלת דרך היום כשנכנסתם "רבי, אוויר, ושאף נעצר

בסכנה! עמד בנותיי חינוך

" עולה לא התורה שכבוד בטעות מסיקות היו הן השטיחים, את ללכלך לא כדי המטבח מדלת נכנס הרבי את רואות הן חלילה אם

מלוכלכות מגפיים עם שתיכנסו במפגיע דרשתי לכן כזה. גע ר של אחת חוויה עם יתמודד לא שלי החינוך כל יקר… שטיח על בערכו

מים. נוטף ומעיל

" מתורתנו יותר חשוב שאין יפנימו בנותיי "אם נוצצות, כשעיניו הגביר סיים מזה", שיצא הכספי והנזק הלכלוך הוא כדאי

וכבודה!" הקדושה

איסר רבי ישראל: מגדולי היו מחתניו ושניים פרנק פייבל שרגא ר' זכה אפשטיין. מרדכי משה ורבי מלצר זלמן

? . . עימם או איתם

בלעם אל ויבואו וידברו אלקים 'אליי…ויאמר ה ידבר כאשר דבר אתכם והשבתי הלילה פה לינו אליהם ויאמר בלק. דברי אליו

העם את תאור לא עימהם. תלך לא בלעם אל כשורה? שלא נהג והיכן בלעם של חטאו בעצם מהו השאלה נשאלת הוא. ברוך כי

" ה ידבר כאשר דבר אתכם והשבתי הלילה פה "לינו מיד להם, ענה בלק הצעת עם לבלעם בלק שרי כשבאו בתחילה שהרי וכאשר

כאשר. גם להצעתם סירב 'הוא העם את תאר לא עמהם תלך 'לא לו 'אמר ה להם השיב י יה השנ בפעם שבו שאינה בלשון

משתמעת "אם לו 'שאמר ה פי למוצא המתין "ושוב ה פי את לעבר אוכל לא וזהב כסף ביתו מלא בלק לי יתן "אם פנים לשתי

האנשים באו לך לקרא " אתם לך קום לו' לשטן 'בדרך ה 'מלאך ניצב 'ומדוע הוא הולך 'כי אלוהים אף חרה מדוע "כ. א עשה וכך

למנוע במטרה מטרת: אם היא לשאול שיש נוספת שאלה? ההליכה את ממנו ממנו למנוע בכדי הי י תה המלאך א" ההליכה את כ

לבסוף מדוע עם "לך המלאך לו אישר " האנשים?

על עונה לכאורה רש״י במילים זו שאלה, ,'כלומר אותו מוליכין לילך רוצה שאדם: בדרך ' למרות ללכת בלעם התעקש שכ״כ כיון

המלאך אזהרת לכן ללכת לו אישרו תשובה ולכאורה בה. לטעות שרצה בדרך זו יל עשויה שהרי הקודמת הקושיא את גם ישב

בפעם 'ואילו עמהם תלך 'לא לו נאמר בראשונה באה כשהמשלחת השנ לשינוי ההסבר 'ולכאורה אתם לך 'קום לו נאמר י יה

בעצם 'וזה אותו מוליכין לילך רוצה שאדם 'בדרך במאמר טמון ההוראה היה יהיה כן שאם אלא ולקלל. ללכת שהשתוקק חטאו

הזה והטעם המאמר את י רש" הזכיר לא מדוע קשה הפעם על כבר השנ שדיבר י יה ' ה? עם

פירושם 'כי 'את 'למילה 'עם המילה בין להבחין! יש אחת מילה של לשוני דקדוק ע״פ זאת מיישב זצ״ל מווילנא הגאון ומשמעותם ' בתורה נאמר. כאשר לחלוטין שונה להליכה היא 'המשמעות איתם לך 'קום 'או האנשים את לך לאו אך בלבד בצוות

" האנשים עם "לך נאמר כאשר, אך זהה למטרה דוקא אחד כאיש אחת בעצה איתם שהולך "משמע בלק שרי עם בלעם "וילך או

לפי אחד. בלב 'שענה ה פי את, שאל לקלל בהצעה האנשים אליו כשבאו בתחילה השאלות. את להסביר ניתן זה תלך "לא לו

בצורה השניה בפעם אליו באו אלו. לכן קללה 'לצורך 'עמהם תלך, אל "כלומר העם את תאר,'לא עמהם מח ו "י ע לו והציעו כמת

" ונכבדים שרים נא אל, "כלומר אעשה אלי תאמר אשר וכל מאד אכבדך כבד 'כי 'אלי מהלך תמנע 'והוא 'איתם שיבוא צריך לא

וע״כ לקלל שישתכנע היא שהמטרה לו הבהירו אמנם! הם שיבוא, העיקר לקלל להתחייב, , כמובן לו אכפת שלא מיד להם השיב

לא הוא לקלל אבל וזהב וכסף כבוד ולקבל ללכת 'אם גם כי יוכל בלק לי יתן."ולכן 'ה פי את לעבר אוכל לא וזהב כסף ביתו מלא

"אם "ה הקב לו הורה השניה בפעם אדבר אשר הדבר את 'ואך 'אתם לך קום האנשים באו לך לקרא, לך "כלומר תעשה אתו אליך

עליו וציווה קללה 'למטרת 'עמהם לא 'אך 'איתם אשר את רק שיאמר אבל ה.' אליו יאמר בבקר בלעם 'ויקם והנה בבוקר למחרת

ויחבש 'אלא ה כציווי פעל לא!'בלעם מואב שרי עם וילך אתנו את פלא לא, לכן לקלל במטרה מואב 'שרי 'עם בהתלהבות הלך

הוא אם המלאך את בלעם שאל כאשר.'אמנם הוא הולך כי אלהים אף 'ויחר כי איפוה," 'האנשים 'עם "לך לו ענה לחזור חייב

, "כלומר תדבר אתו אליך אדבר אשר הדבר, את "אפס אך בעצתם עמם, לך היינו מלאך אלא לקלל תוכל לא תרצה אם גם רע

ללכת המלאך לו אישר מדוע רש״י התקשה וע״כ אמן. יענה כרחו בעל משיב, וע״כ קללה לצורך לילך רוצה שאדם 'בדרך רש״י

לעיל.'כי אותו מול י כין אף לו אושר כעת אבל כבוד לצורך סתם ללכת לו הותר. קללה לצורך

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מינוי רבנים ודיינים

רבנים חכמי ספרד ותפיסתם של פינוי

(הרב יצחק ניסים 1895-1981) ספר ״לדור ולדורות״, הראשון לציון,

הרב יוסף משאש (1892-1974) הרבה הראשי לתלמסאן, (ורבה באלג׳יר) עיר

ספר נחלת אבות או ספר אבות קיתבים, על פר המכצר של חיפה,

רבי שלום משאש (1909-2003) רבה של מרוקו, ראב״ד,

ספר ״שמ״ש ומגן״ ח״ד ע״ש ירושלים,

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

רבי אברהם אבן עזרא

עזרא אבן אברהם רבי

1. כז יד, שמות ראב״ע רבותו ועת ברדתו. הים מיעוט עת ידע משה כי שאמר הכלבי חוי עצמות ישתחקו מנהג ידע לא ופרעה כמשפטו. המים במיעוט עמו העביר והוא בהמשכו. בעלותו חומות וישארו מקום ייבש לא ברדתו הים מנהג כי שגעון דברי ואלה טבע. כן על הים.

הכל כי ומשמאלו מימינו מים עלותו ותחלת הים רדת סוף יתברר לא כי ועוד ייבש.

וחילו פרעה שטבע עד לעבור ישראל השלימו לא ועוד שעות. אחר. רק.

2. הַשָּׁמַיִם מִן רַע / סְפָרַד עַל / רַד יָאֲהָּה אֶלִיסַאנָה עִיר עַל / כַיְעֵנִי / עֵינִי! בְכֹות מָיִם יֹרְדָה / עֵינִי. עֵינִי שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנִים / אֶלֶף עַד / חֵלֶף בְאֵין שָׁכָנָה הַגּוֹלָה / שָׁם בָּדָד / אָשֵׁם בְּאֵין יוֹמָּה / וּבָא

כְּאַלְמָנָה הָיְתָה וְגַם / עַמָּה, נָוְד גַּלְמוּד כְּמוֹ / וְהַתַּלְמוּד נִטְמָנָה וְהַמִּשְׁנָה / מִקְרָא וְאֵין / בְּאֵין תּוֹרָה

/ לְבֵית / וּתְהִלָּה מְקוֹם תְּפִלָּה וְאָנָה אָנֶה מְקוֹם / עוֹרְגִים וְגַם / הוֹרְגִים וְיֵשׁ פָּנָה. הוֹדוֹ כָּל. כִּי רֹאשִׁי יִתֵּן / מִי לֵאמֹר: / דֳּמִי לִי וְאֵין קִינָה תָּמִיד / וּבְפִי אַכֶּה וְכַף / אֶבְכֶּה לְזֹאת נִתְכָּנָה. תִּפְלָה

מָיִם – אִשְׁבִּילְיָה עַל גּוֹלַת / אֶצְרַח / וּמַר אֶקְרַח רֹאשׁ בַּשִּׁבְיָה / וּבְנֵיהֶם חֲלָלִים הֵם / אֲצִילִים. עַל

נָכְרִיָּה לְדָת נִמְסְרוּ / מְעֻדָּנוֹת / בָּנוֹת וְעַל – שְׁאִיָּה כַיָּם וַתְּהִי / קֹורְטְבָה עִיר / עֻזְבָה? אֵיְך וְשָׁם

אַלְמְרִיָּה בְּגַיְאֶן גַּם / יְחִידִי גַּם / יְהוּדִי וְאֵין וְצִיָּה. בְּרָעָב מֵתוּ / וַעֲצוּמִים / חֲכָמִים וְעִיר / וּמַיֹּורְקָה

טְרִיָּה מַכָּה הֻכּוּ / הַשְּׁרִידִים / וְהַיְּהוּדִים מִחְיָה שָׁם נִשְׁאַר לֹא / מָאלְקָה / וּמַר אֶסְפְּדָה לְזֹאת

בְּתוּגוֹתַי / לְשַׁאֲגוֹתַי נִהְיָה נְהִי עוֹד וְאֶנְהֶה / אֶלְמְדָה מַיִם כְּמוֹ וְיִמָּאֲסוּ.

3. הקדמה לפירושו לתורה:

והוא דרש דרך על התנ״ך שפירש ז״ל שלמה כרב ושורש עיקר דרש כל שמו הבאים ורות והד אלא פשט בספריו ואין הספרים אלה על מבטחם שמו דורנו וחכמי פשט דרך על הוא כי חושב.

אלף מיני אחד. מאושר תומכיו וכל יכשר הדעת ובעיני נקשר הדקדוק ובעבותות השר לאברהם הישר ספר זה.

4. בחכמות היוונים ונקמות, במלחמות האדומים ועגבים, באהבים שיריהם ״הישמעאלים״ צבאות לה׳ ותשבחות בשירות והישראלים וחידות, במשלים ההודים ומזימות.

5. השר לבית: אשכים

הַשָּׁר לְבֵית אַשְׁכִּים רָכַב כְּבָר! אוֹמְרִים: עֶרֶב לְעֵת אָבֹא שָׁכַב כְּבָר! אוֹמְרִים:

מִשְׁכָּב יַעֲלֶה אוֹ מֶרְכָּב, יַעֲלֶה אוֹ כּוֹכָב בְּלִי נוֹלַד עָנִי, לְאִישׁ! אוֹיָה

6. אגרת השבת:

וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּעַת אֲלָפִים תְּשַׁע וּמְאוֹת וְתֵשַׁע עֶשְׂרֵה בְּאַרְבָּעָה בְּלֵיל הַשַּׁבָּת בְּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַאֲנִי אַבְרָהָם הַסְּפָרַדִּי אִבְן עֶזְרָא הָיִיתִי בְּעִיר אַחַת מֵעָרֵי הָאִי הַנִּקְרָא קְצֵה הָאָרֶץ בַּגְּבוּל הַשְּׁבִיעִי מִגְּבוּלוֹת הָאָרֶץ הַנּוֹשֶׁבֶת, וַאֲנִי יָשֵׁן וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִי, וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם לְחֹדֶשׁ טֵבֵת עֶשֶׂר.

וְהִנֵּה עוֹמֵד לְנֶגְדִּי כְּמַרְאֵה גֶּבֶר וּבְיָדוֹ אִגֶּרֶת חֲתוּמָה, וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי קַח אֶת הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת שֶׁשָּׁלְחָה הַשַּׁבָּת אֵלֶיךָ. וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה׳ וָאֲבָרֵךְ אֶת ה׳ אֲשֶׁר נְתָנָהּ לָנוּ, כִּבְּדַנִי הַכָּבוֹד הַזֶּה, וָאֶתְפְּשֵׂנָּה בִּשְׁתֵּי יָדַי. וָאֶקְרָאֶנָּה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק, אַךְ בִּקְרֹא הַטּוּרִים הָאַחֲרוֹנִים נָטְפוּ יָדַי, וְלִבִּי חַם בְּקִרְבִּי וְכִמְעַט תֵּצֵא נַפְשִׁי.

וָאֶשְׁאַל אֶת הָעוֹמֵד לְנֶגְדִּי: מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי? כִּי מֵהַיּוֹם שֶׁיָּדַעְתִּי אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר בְּרָאָנוּ, אָהַבְתִּי אֶת הַשַּׁבָּת לְעוֹלָם, וּלְמַדְתִּי מִצְוֹתָיו בְּכָל לֵב, וּבְטֶרֶם בּוֹאָהּ הָיִיתִי יוֹצֵא לִקְרָאתָהּ, וּמִי בְּכָל עֲבָדֶיהָ נֶאֱמָן כָּמוֹנִי? וּמַדּוּעַ שָׁלְחָה אֵלַי זֹאת, וּמְשַׁלְּחָהּ בְּצֵאתָהּ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁירִים?

וְזֹאת הִיא הָאִגֶּרֶת:

אֲנִי שַׁבָּת בַּת עֲטֶרֶת דָּת יְקָרִים בֵּין בָּנָיו וּבֵין הַשֵּׁם אוֹת אֲנִי. מֵאָז בְּיוֹם שַׁבָּת לֹא יָרַד מִן אֱלֹהִים כָּלָה כָּל מַעֲשָׂיו וּבִי.

נְקֵבוֹת גַּם זְכָרִים חִדּוּת אֲנִי אַדְמָה עַל לְחַיִּים עֹנֶג אֲנִי.

וְאָמָה עֶבֶד יִמְצְאוּ וְהַשְׁקֵט הָאֲבֵלִים בִּי יִתְאַבְּלוּ וְלֹא מִקְדָּשׁ הוּא בְּיֵינוֹ מַשְׂכִּיל וְכָל אִישׁ בְּיַד הֵם בְּהֵמוֹת כָּל יָנוּחוּן.

תְּבוּנָה שַׁעֲרֵי יִמְצְאוּ יוֹם בְּכָל יָמִים בְּכָל שְׁמַרְתִּיךָ מִן וְכֵן דֶּרֶךְ, מֵעֲשׂוֹת, מְכַבֵּד.

שְׁבִיעִי לֵיל לְחַלֵּל כָּתוּב וְשָׁם בְּךָ נִמְצְאָה שְׁגָגָה בְּזִקְנָתְךָ לְמַעַן.

אֱמוּנָה דֶּרֶךְ אִגְּרוֹת לְחַבֵּר.

נְעוּרִים מִימֵי מְאֹד שְׁמַרְתַּנִי סְפָרִים בֵּיתְךָ אֵלַי בָּאוּ אֲשֶׁר נְדָרִים תִּדֹּר וְלֹא תֶּחֱשֶׁה וְאֵיךְ.

הָעִבְרִים כָּל אֵלַי וְתִשְׁלָחֵם.

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי צִיר הַשַּׁבָּת: הַגֵּד הֻגַּד לָהּ אֵת אֲשֶׁר תַּלְמִידֶיךָ הֵבִיאוּ אֶתְמוֹל אֶל בֵּיתְךָ סְפָרִים, פֵּרוּשֵׁי הַתּוֹרָה, וְשָׁם כָּתוּ

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

בלק תשפג

מה טובו אהליך יעקב – מידת הסקרנות

בלק תשפ״ג

היזק ראייה

בבא בתרא דף ס עמוד א

מתני׳. לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון…

גמ׳. מנהני מילי? א״ר יוחנן, דאמר קרא: וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה.

רמב״ן בבא בתרא דף נט עמוד א

אם יש בו היזק ראיה לעולם אין לו חזקה, שכל דבר שיש בו היזק ראיה כגון חלונות וכל שכיוצא בהן אין לו חזקה דכקוטרא ובית הכסא דמו. כך השיב רבינו הגדול ז״ל בתשובותיו.

ומסתברא כותיה שאני אומר קוטרא ובית הכסא לפי שהן נזקין בגוף אין להם חזקה… והוא הדין וכל שכן בהיזק ראיה דנזקי אדם באדם הוא, אי משום עין רעה אי משום לישנא בישא אי משום צניעותא, ועוד מי ידע כמה מטי ליה דלמחול.

ועוד דאפילו מחל הניזק כיון דודאי אסור הוא למזיק להזיקו בראיה ולהסתכל בו לדעת ואין אדם יכול ליזהר בכך לעמוד כל היום בעצימת עינים, על כרחנו נאמר לזה סתום חלונך ואל תחטא תדיר…

שו״ת הרשב״א חלק ב סימן רסח

ומ״מ אם נהגו שלא להקפיד כלל על היזק ראיה שעל הבתים וחצרות מנהג בטעות הוא ואינו מנהג. שאין מחולה ההקפדה אלא בממונות שאדם רשאי ליתן את שלו או ליזוק בנכסיו. אבל אינו רשאי לפרוק גדרן של ישראל ושלא לנהוג בצניעות ובגורם להסתלק שכינה מלישראל הוא…

רמ״א חו״מ סימן קנד סעיף ג

י״א שצריך ליזהר אדם מלהסתכל בבית חבירו, עד שהוא נתפס כגנב בראייה ההיא כיון שאין לו טענה (נ״י פ׳ חזקת).

סמ״ע סימן קנד ס״ק יד

לכן נראה דמור״ם כתבו ללמדנו, דאף דאין כונת הרואה לראות ולהזיק בראיה ההיא, וגם אם אפילו אינו רואה לשם, מ״מ אסור לעמוד נגד בית חבירו להסתכל דרך שם, מפני שיהא נחשד בעיני הבריות שעומד שם כדי לראות. והשתא אתי שפיר דתלהו בנתפס כגנב וגם במה דסיים וכתב כיון דאין לו טענה, דכיון שלדעת בני אדם אין לו טענה למה עומד שם, אזי יחשדוהו שלראות נתכוין.

ט״ז חושן משפט סימן קנד

שם סעיף ג׳ בהג״ה. י״א שצריך ליזהר אדם כו׳. נ״ל פירושו, דכל כך הזהירו חכמים בעון זה שמסתכל בבית חבירו, עד שיהא נתפס כגנב בשביל זה כיון שאין לו טענה על זה למה הוא מסתכל. ומה שכתב עד שיהא נתפס, ר״ל כל כך הפליגו באזהרת דבר זה עד שבא לכלל דנתפס כגנב בשביל זה.

שולחן ערוך או״ח סימן קע סעיף ד

אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו, שלא לביישו.

סודו של אחר

שו״ת תורת חיים (מהרח״ש) חלק ג סימן מז

נדרשתי לאשר שאלוני על ראובן שהיה שולח כתב חתום עם חרמות עליו לזר לעיר אחרת, ובהגיע הרץ לאותה העיר בא לוי ונטל הכתב עם כתבים אחרים ופתחה וכבש הכתב ולא נתנו ליד מי שנשלח אליו, ושאלו ממני מה דינו.

ולזה אומר בקצרה דודאי ראוי לייסר ללוי, שכבר נודע והובא בספר הכלבו בסימן קי״ו מתקנות רבי׳ גרשון מאור הגולה עם חרמות קדמונים, ואחד מחרמות קדמונים שהובא שם שלא לראות בכתב ששולח אדם לחבירו בלא ידיעתו ובלא רשותו, וכן רגילים לכתוב באגרת ולזר נח״ש דרגמ״ה. ולפי הנראה מסתמא שלוי שעשה זה היה לשום תועלת המגיע לו מזה הפועל, והוה ליה דמשתמש משל חבירו בלי ידיעתו, ואפילו לדבר מצוה ובדרך שאלה אסור… כל שכן בנדון כזה שאדם כותב סודותיו באגרת שלו חתומה ואסר לזר והוא ג״כ חרם קדמונים, הגם שבעונותינו רבו המתפרצים לפתוח בסתר כתב של אחרים…

ולכן ראוי לעשות סייג ולגדור גדר ולייסר למי שעשה כזאת כפי הנראה לב״ד צורך לפי הענין, והנשארים ישמעו ויראו. ומה גם שהוגד אלי שהיה זה בעיר בלוגראדו יע״א והמפורסם אצלינו היות עיר נאמנה מלאתי משפט וצדק.

שו״ת הלכות קטנות ח״א סימן רעו

שאלה מה שנוהגין לכתוב ע״ג האגרות ופגי״ן אם יש בו ממש. תשובה בלאו הכי נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו.

ראיה שהושגה תוך כדי פגיעה בפרטיות

הרב שרמן, פד״ר חלק יד עמוד 289

מכל דברי המפרשים והפוסקים האמורים לעיל נראה ברור שיש איסור ע״פ ההלכה להאזנת סתר וכן יש צורך לגדור גדר ולייסר מי שעושה כן. ומנקודת ראות הלכתית זו יש לראות את החוק האזרחי האוסר על האזנת סתר. אולם הרחבת וחזוק האסור בחוק בכך שהמערכת השפוטית תמנע מראיות שנתקבלו בדרך של עבירת האזנת סתר ופגיעה בצנעת הפרט וכן שראיות אלו לא תהיינה קבילות בבית המשפט, צריכה בדיקה לאור מקורות ההלכה.

למרות שפגיעה בצנעת הפרט נקבעת ע״י ההלכה למעשה עבירה ואסור, אין לקבוע שהנוצר מעבירה זו כנדון דנן קלטת מהאזנת סתר, נתיחס אליו ״כיוצא מהטמא, טמא״ ונשלול כל תוקף ממעשה הבא בעבירה.

הרב אליהו בקשי דורון, חוקרים פרטיים בהלכה ובמשפט הכללי, שערי צדק ח, 339 – 332

בנושא זה שמחתי על הפסיקה המחייבת את בתי הדין שלא לקבל האזנות סתר ומצלמות נסתרות כהוכחות, וזאת בעיקר כדי לחסוך מבתי הדין את הופעתם של החוקרים פרטיים והבעיות שנוצרות על ידם. זכו בתי הדין ומלאכתם נעשתה על ידי אחרים, נכון היה שהרבנים עצמם יאסרו את הראיות הפוגעות בפרט, משום שהאזנות סתר וצילום אדם בניגוד לרצונו, וכל פגיעה בפרטיות אסורה לא רק על פי החוק, ההלכה אוסרת כל פגיעה בזולת ואפילו היזק ראיה אסור…

ובכדי למנוע איסורים חמורים אלה, וכדי שלא יהא חוטא נשכר, נכון לאסור על החוקרים ולמנוע חוקרים להשתכר, ולסייע להם לעבור על איסורים חמורים, ונכון למנוע מהם להגיש את החומר שהושג על ידם כראיה לבתי הדין.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שיעור שבועי במשנת הרב קוק על סדר הפרשות - שיעור מספר 39 - בלק תשפג [בלעם ומידת הכעס]

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בלק 'פ טבדי בנימין הרב

הכעס ומידת בלעם נבואת

רוחנית איכות מלאים הגדולים– הרשעים

1 שעה / ב כרך / הראיה אגרות )

אותו ע״ד "הניר" בחוברת שכתבתי בנדון שאלתו וע״ד שנמצאו נפשית, והזרמה נפלא אישי כח לו שהי' האיש, ח״ו לספר באתי כאילו אותי וחשדו ע״ז שתמהו אנשים איזה

ע״ז נ. כרים שעשאוהו פושע-ישראל, אותו של בשבחו,

העמוק מאמרי את שיקרא מי וכל הדבר, כן שלא ידידי, ידע יוכל לא כאלה, רמים לענינים הראוי העיון באותו הנ״ל

שבח של ענין כאן שיש דעתו, על כל. ל להעלות

הוא הנפשית וההזרמה האישי הכח שעצם דברי, כה הלא כי

בהכשר: תלוי והוא טבעי, כח קודש ע״י אותו מכשירים אם

אליו ונמסרים בעינו, אותו עוזבים ואם מתעלה, הוא יון על שהוא, כמו ע״ז זוהמת לעמקי ידו על. נופלים

פנימיות סוד שזהו ויכיר, ידע החיים עץ טעם שטעם ומי נהפך החיצוניות את מחיה שכשהפנימיות וחצוניות,

מהפנימיות מלקבל עצמה את פונה וכשהחיצוניות לקדושה,

חוז וטומ. אה. . לתוהו הכל ר

ערכם את להקטין לא מעולם, ישראל חכמי של דרכם וזה כחם גודל את להראות כ״א הגדולים הרשעים של האישי וכן בטומאתם. בהשתקעם השחיתו, גדלם שבכל ולבאר,

ומנו- קם באוה״ע אבל קם, לא "בישראל בלעם: על נאמר

וההפוך. הרע מצד אלא ערך, גודל והיינו בלעם",

אבל הדעת, קטני את אלא תרעומת לידי דברי הביאו ולא מבחינים הם ד', בסוד העומדים תורה, גדולי אמתיים ת״ח שהם הנ״ל, בדברים שיש והתועלת האמת ערך את ב״ה

כמתי הס לד' לעשות עת שמשום עולם, רזי מכלל באמת

לכך. . צריכה השעה כי. לגלותם,

בלעם של לזעם האלוקי הזעם בין

2 א עמוד ז דף ברכות מסכת בבלי תלמוד )

? ו- זעמ וכמה יום. בכל זועם ואל דתניא: רגע- וכמה? רגע. ושמנה ושמנים מאות ושמנה אלפים ושמונת רבוא מחמשת אחד דעת השתא עליון. דעת ויודע ביה: דכתיב הרשע, מבלעם חוץ שעה, אותה לכוין יכולה בריה כל ואין רגע, היא וזו בשעה,

והיינו בה, כועס הוא ברוך הקדוש ש שעה אותה לכוין יודע שהיה מלמד, אלא: ידע? הוה עליון דעת ידע- הוה לא בהמתו להם אמר אלעזר: רבי אמר ה'? צדקות דעת למען מאי וגו'. מואב מלך בלק יעץ מה נא זכר עמי לישראל: נביא להו דאמר

כעסתי- שאלמלי הרשע, בלעם בימי כעסתי שלא עמכם עשיתי צדקות כמה דעו לישראל הוא ברוך: הקדוש נשתייר לא

שרי ישראל של משונאיהם שכל מלמד, ה', זעם לא אזעם ומה אל קבה לא אקב מה לבלק: בלעם ליה דקאמר והיינו; ופליט ד

זעמו- וכמה זעם. לא הימים? אותן רגע- וכמה? רגע. רתח דרגע לן ומנא כמימריה. רגע אבינא: רבי ואיתימא אבין רבי? אמר

זעם יעבר עד רגע כ. מעט חבי מהכא: אימא, בעית ואי ברצונו. חיים באפו רגע כי שנאמר: -

3 תר בלק ראיה שמועות ) פ״ט

הדין, על המבוססת העולם תכנית גילוי את שמחייבת היא

הזעם. נותר הרחמים מידת ע״י שהומתקה אחרי עתה וגם

רגע. זעמו באפו" כי״רגע ממנה

הגלויי העולם בהנהגת הזעם. עקבות את מגלים אנו ה לרגע

ישראל, על לקטרג לכוון בלעם ניסה זה העולם הנהגת מתוך

השוטף. וקיומו

הדין, למחשבת גם לכל, קדמה ישראל של שמחשבתן אלא

" – במשפט יסודם הרי והם לאלוהי משפט הוא לישראל חוק

יעקב." בחינת מצד הוא ישראל מצד העולם שקיום נמצא

מהדין. שלמעלה המשפט

שורש התורה" היא ישראל של קיומם ליעקב דבריו מגיד

" לישראל ומשפטיו חוקיו – לישראל, הסתומה לבחינה

המשפט. יסוד מתייחס העליונה

זו היתה לא התורה את מקבלים העולם אומות היו אם גם היו הם אז או לישראל המיוחדת הבחינה של קבלה

ישראל. תורת באמצעות שלא נח בני במצוות מתחייבים

המי הפן ב״דין," שיסודה התורה היא לגוים וחד בקיום

העולם, הנגלית, בהנהגה שעלתה כפי הבריאה במחשבת

ישראל. של מחשבתן לאחר

יותר- עמוק הוא והתורה ישראל בין הקשר זאת לעומת הוא

עלמא," וברא באורייתא העולם״אסתכל צורך " הששי יום

הששי" יום עד ועומדים תלויים כולם ו' הוא - המוכן סיון

תורה. למתן

הסמויה, ההנהגה שורש טמון העולם בצורך הבחירה

הסתומה. ישראל קדושת מקור כאן הכפויה,

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בלק 'פ טבדי בנימין הרב

" הארץ עין את כסה בלעם״הנה אל בלק כששלח - לו רמז

לאומות. ישראל שבין ליחס כל את וממלאים מכסים הם

העולם, של הרוחניים המקורות את לבנות הגוים יבקשו ואם

יסו על להסתמך ייאלצו הרי הרוחני עולמם ישראליים. דות

למשה המקביל ומעמדו בלעם של ונבואתו אישיותו אמנם

לגוים. רוחנית עצמאות לאפשר עשויים אפוא ביקש בלק וקרא הישראלית הרוחנית מהאפוטרופסות להשתחרר הנהגת זעם את עליהם לעורר ישראל את לקלל לבלעם

העולם, בהם, מהתלות להתנתק דרך לאומות ולסלול

הרוח… בעולם עצמאית

ור א מדרגת״יוצר באה בלעם של נבואתו מקור כל ברם

הכל" את ובורא שלום עושה חושך ובורא בכוח זה וכל

הטומאה. אחדות ומואב. עמון לבני לעזור בא זה בכוח העולם, קיום לשם שהתכוונו לוט מבנות הללו של מוצאם

הגלוייה, העולם הנהגת שורש הוא העולם קיום והרי זו

האומות. נחלת שהיא

לאפשר אלא נברא לא כולו שכל לזעם מקום יש זה ברובד

לעכו״ם. קיום מקום

בישראל. לפגוע בלעם חשב זה זעם בעזרת

נעוצה שהיא ישראל של מדרגתם את גילה הקב״ה אולם

לדין. ממעל לישראל המתייחדת העליונה, הסתומה, בהנהגה מגעת. איננה הזעם שפעולת מקום המשפט. במעלת יסודה

צדקת הרי הגלגל עד השטים מן קיטרוג של תקופה באותה

קיום מדרגת עלייה מחצבתם לשורש אל ישר את העלתה ד' העולם. צורך למדרגת העולם שהכל כשמתברר זו בדרגה

עליהם. לזעם מקום אין ישראל בשביל נברא

4 עח עמ' וישב ראיה שמועות )

דעת יודע שהוא רק התפאר בלעם תחתון, ודעת עליון דעת דעות, מיני שני שיש רבים, לשון ד', דעות אל הכתוב על בזוהר

את לכוון שידע השיג זה אדם שבן מה שבתחתוניות, תחתונה דרגה מ רק זאת היתה ז') (ברכות חז״ל דעת לפי ובאמת עליון, אל מהכתוב זאת ודרשו כועס, שהקב״ה דינים של השעה בכל זועם זעמו– "וכמה בגמרא ושאלו יום. המדרגה אבל רגע",

חסדים של כולה היא. העליונה

מוסרית תכלית ללא כעס בלעם–

5 פר / א ברכות / איה עין ) ז/א ברכות סט. / ראשון-מאימתי ק

ילכו פני שנאמר כעסו, בשעת לאדם לו מרצין שאין מנין של פנים שיעברו עד המתן למשה הקב״ה א״ל לך, והניחותי

לך ואניח. זעם אין ונפשו, האדם בטבע השי״ת שחקק המדות שכל הורנו, לנפש טובה שהיתה עד בהחלט, רעה שתהי' אחת בהם

כי נעדרת. בהיותה צריך רק לטוב, הכל פעל הטוב הפועל

וכמדתה כשעתה אחת בכל. שישתמש באופן מדאי, יותר הרעה, המדה אפי' לדחוק, שאין יצא מזה לתן ראוי המצומצם מקומה כ״א מקום. שום לה לתן שלא

לתקנה ולהשתדל. לה, , לאדם לו מרצין אין כעסו בשעת ע״כ ג״כ השלם שהאדם

וראוי להמצא, הכעס ת מד צריכה. ע״כ שיכעוס אפשר

מקום שום הכעס אל יהי' שלא לאמר, אבל, ד מי להרצות להאמר. ניתן לא זה להרע, בנפש נברא כח כאילו מורה המעולה הנקי שמעלת שכתב י״א, פ' במס״י החסיד (ודברי

לע״ד. צ״ע כלל, בו רושם מעולם הכעס יעשה שלא ). היא יסד המעלה להאדם הראוי השלמות מדת כפי, ומכוון כוחות שישנם הכללית, בהנהגתו ית' העליון המנהיג ואם באדם. הכעס כתכלית הבריאה בכלל דומה שתכליתם ראוי אבל וזכיות, צדיקים תפילת ע״י לכובשם שאפשר

טוב לתכלית נברא הכל ד' מעשה כי מקום, איזה להם. להניח פעולתם ויפעלו זעם, של פנים שיעברו עד המתן אמר ע״כ

ערך באיזה לך ואניח נמצאו, לריק לא כי. עכ״פ,

הוא המעולה האדם בהתעוררות לכעס הניתן המקום ובהיות מצד הכוללת בההנהגה ההנחה כן כמו המעט, מן מעט אינם קלקולים יתרון בלא כראוי מתנהגת בהיותה עצמה, "כי רגע, בערך מכונה וקטן, מועט חלק רק ג״כ היא טבעיים,

ה. יום כל אל וחסד באפו", רגע בכעסו להשתמש לו ראוי השלם האדם שבעולם, בנוהג והנה וכן במציאות. מעט שזהו מאד, לזה הראוי בזמן רק לאותו שהם להרע, המוכנים הכוחות העליונה, בההנהגה מן מעט הם באדם, הכעס יסוד נבנה שעליו עצמו התכלית הרמב״ם שהאריך כמו הטובות, וסיבות הכוחות נגד המעט

והמציאות המעט מן המעט הוא שהרע ח״ג במו״נ ע״ז הוא ההוא המועט שגם הוסיפו וחז״ל טוב. הוא בכללו

טוב לתכלית וקראוה״רגע" בה כועס. שהקב״ה בחכמתו ישתמש חסיד, הי' אם גדול, חכם שהוא מי והנה אם אמנם הטובים. הכוחות פעולות ולהרבות להיטיב איך

להרע בחכמתו יועיל רע, איותה שנפשו רשע איש יהי'

הרעים. הכוחות חוג ולהרחיב כ״א מוסרי, מתכלית המשולל הדעת דמות הוא הרשע ובלעם המציאות על ומשקיף יודע בהיותו הוא להרע, פונה כולו להרחיב השתדל להרע, בו שיש ההכנות ג״כ ויודע כולו,

בה. כועס שהקב״ה שעה אותה לכוין וזהו הרעים, הענינים

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בלק 'פ טבדי בנימין הרב

– יצרים לשאר כעס בין ההבדל ותפקידו הכעס של

6 ב עמוד קה דף שבת מסכת בבלי תלמוד )

והמשבר בחמתו, בגדיו המקרע נורי בן יוחנן רבי משום שאמר אגרא, בר חילפא משום אומר אלעזר בן שמעון רבי: והתניא,

בחמתו- מעותיו והמפזר בחמתו, כליו כך עשה לו אומר היום הרע, יצר של אומנתו שכך זרה; עבודה כעובד בעיניך יהא

קראה- מאי אבין: רבי אמר ועובד. והולך זרה עבודה עבוד לו שאומר עד כך. עשה לו אומר ולמחר ולא זר אל בך יהיה לא

א נכר, לאל תשתחוה אדם- של ו בגופ שיש זר אל יזהו הרע יצר זה אומר. הוי

- [ מצבייתא שליף יהודה דרב הא כי ביתיה אאינשי אימתא למירמא דקא. עביד צריכא, לא ויגורו כועס שהוא להראותם בחמתו הבגד, מן

מלפנ נכתמא תבר אבא רבי קטנים]. דגים של [ציר ארישא מוניני לאמתיה לה רמי ששת רב תבירי, מאני תבר יעקב בר אחא רב יו],

הכד]. [כיסוי

7 -ד ב / עשר שלשה פרק / ב שבת / איה עין )

לאל תשתחוה ולא זר אל בך יהיה "לא קרא, מאי אבין, א״ר יצה״ר זה אומר הוי אדם, של בגופו שיש זר אל איזהו. נכר", המאבדים דברים הן הרי הרעות המדות של הנטיות כל כי אם זאת בכל האדם, של ממעל, אלה חלק הנשמה, של הונה את אלא הטוב, והרבות חיוב לשם לכתחילה מבונים הן הרי

איננו יו לעינ הנראה ההוא הטוב אם לשקול, צריך שהאדם של החשבון שזהו ממנו, יותר הרבה רבה טובה ממנו מאבד

שכרה. כנגד מצוה הפסד

זר איננו אבל הוא מזיק כי אם שבה. ן, היצה״ר צד כן ועל

להרוס רק לבנות, לא הוא שתוכנו הכעס, יסוד כן שאין, מה אפילו ביסודו באמת זר הוא כן ועל ולכלות, לשבר להשחית,

האד של גופו כלפי ונשמתו. רוחו נפשו לגבי זר שהוא וק״ו ם,

של בגופו שהוא זר אל מ השמירה ידי על כי אמר, כן ועל

הטובה המדריגה לידי יבא הכעס, של יצה״ר שהוא, , אדם שאע״פ האחרות, התאוניות הנטיות כל לפני ג״כ יכנע שלא במעשיהם הם שמתנכרים הם, נכרים הלא אבל זרים שאינם

שבשמים. לאבינו

, זר אל בך יהי' של""לא זה, מפסוק לומדים הננו כן ל וע וההורס המכלה הכח זה ימצא לא גופך שבפנימיות, כלומר זו מעולה משמירה והתוצאה אדם. של לגופו גם הזר שהוא

, תהיה נכר. לאל תשתחוה שלא

הנכר שהאל היא הנכר, האל לעומת הזר האל של וההבלטה

הוא אלא ממש באיבודו צה רו ואינו אדם, של לגופו זר איננו אדם של שבגופו הזר והאל הדמיוני, וקיומו להנאתו, נוטה

. באפו נפשו ו״טורף הכל, את ולכלות להרס בא "הוא איזהו

. יצה״ר זה אומר הוי אדם, של בגופו שהוא זר אל

שרי ביתיה, אאינשי אימתא למרמא עביד. ואי

אל שהוא הנפש בפנימיות מונח בהיותו ארסי דבר הוא הכעס

אדם של שבגופו. הזר

טובה למטרה נעשות והן לכעס, דומות שהן, הפעולות אבל משום בהן יש ולהיפוך. הכעס של הקלקול משום בהן אין הדומה על מפ לעשות נזקק שהוא מאחר עצמית, הדרכה

על שולט הוא מקום ומכל הכעס, רתיחת מתוך היוצא למפעל הדרכה לשם רצויה למטרה הזה המפעל את גם ומנהיג רוחו,

אימתא למרמא עביד אי כן ועל משובח. הדבר הרי, מוסרית,

שרי. ביתיה, אאינשי

תבר יעקב בר אחא ב ר מצבייתא, שלף יהודה (י) דרב הא כי ארישא [י] (א) מונינ לאמתיה לה רמי ששת רב תבירי, , מני

[תבר1 מתבר אבא [י] ]רב הכעס שבתבערת כשם. נכתמא דבר איזה בעד כעס מינים: שלשה ישנם האסורה שעבר

דבר בעד כעס הבגדים, בקריעת שמתבלט ההוה המתבלט

, כעס כלים בשבירת העתיד דבר בעד המתבלט מעות בפיזור

- כן בשביל הכעס מחזה שבא בעת ההיתר, של הדרכים גם

הם ביתיה אאינשי אימתא למירמי הבייתית ההדרכה, טובת

המתבטא העבר, של הכעס נגד: אופנים בשלשה באים ג״כ

בגדים, בקריעת הדעת במשקל זה ועשה, מצבייתא שלף לא נובעת הפעולה אבל הכעס, תכונת כמו נראה שהמחזה

מתוך נבחרה כן שעל מוסרית, מטרה מתוך אלא פראי כעס

השחתה כאן תהי' שלא באופן בכוונה. הפעולה

שבירת הוא האסור בכעס שדוגמתו ההוה, של הכעס ונגד

, כלים תבירי. מני תבר יעקב בר אחא רב

דבר על כעס בשביל שהוא מעות, פיזור של הדוגמא ונגד

הרצון נגד שיעשה שרואה העתיד, והצדק הטוב נגד, , והמוסר

שמת לה רמי ששת רב ש אמר מעותיו, בפיזור באיסור בלט

דגים רש״י מפרש הדין נגמר ובס״פ, ארישא מוניני לאמתיה

, קטנים כאן. שפירש כמו קטנים דגים ציר לא לדמות ונכון למטרה וכשנעשה מעותיו, לפיזור הקטנים הדגים פיזור

באה שלא מאחר כעס, ה מדת איסור בכלל אינו טובה,

הנפשית התכונה למעמק. הריתחא

הכלי של הכיסוי את לו שבירר במה, נכתמא מתבר אבא רבי הזה המפעל עושה שהוא הראה עצמו, הכלי את שבר ולא את לפרוץ רשיון הכעס לאש נותן ואיננו שכל, של במשקל אימתא למרמא הרצויה, המטרה לפי רק והמוסר הדעת גבולי

טובים בדרך ילכו למען. ה, ביתי אאינשי

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בלק 'פ טבדי בנימין הרב

לכעוס ו הנצרך הכעס נצרך שאינו הכעס על

8 צח עמוד / א חלק / ראיה עולת )

מעלינו כעסך את רחמיך יכבשו. כן אבל. הקדושה בגבורתו המציאות את ומבסס, מקיים העולמים צדק הוא הלא האלהי הכעס

האלהי במקורה בעצמה, , תכונה ה זאת, זועמת איננה וגם מהרסת אינה משחיתה, איננה לרומם מפוארה גבורה היא מלאה כ״א

ולפארם. לשכללם להדרם המעשים, את

הקודש רחמי ששם הגבורה, של העליון השרש לעומת מהותם כוון של הרוממה, הקליטה לאותה הנפשות הוכנו לא וכאשר

ומכלה. ההורס החצוני בהזעם ונכשלות הן נפגשות אז ומתגברים ההומים הם, הם. .

9 קלד ג, קבצים שמונה )

הרתחני הכעס את לשנא צריכים אנחנו ומיושב, מתון אבל גדול, בכעס, . הוייתנו עומק בכל לשנא אנחנו צריכים הכעס את

והציבורי היחידי האדם, של הגד. ולים היתרונות כל את ופוסל הדעת, את המערבב

מפלגה או כתה איזו אנו כשרואים את למלא במה תוכן לה שאין דעת, לה שאין סימן, לנו הרי, בכעס דבריה את תמיד מדברת אחרים על כעסה של הארס את להטיל אותה ומכריח בא שהאיגואיזם אלא באמת, עצמה על כועסת והיא שבה, . הריקניות

היום. כל אותם מעטר ואמת וחסד תמיד, הם רצון מלאי והחסד, הצדק מרום עד שבאו העליונים, החכמים

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

צוואה ירושה על פי תורה - מקורות

צוואה וירושה על פי תורה

עקרונות חלוקת ירושה

שולחן ערוך חושן משפט סימן רעו, סעיף א

סדר נחלות כך: מי שמת, בנו יורשו. לא נמצא (לו) בן, רואים אם יש לבן זרע, בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות, עומד במקומו ויורש הכל, לא נמצא זרע לבן, אם יש לו בת תירשנו. לא נמצא לו בת, אם יש לה זרע, בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות, יורש הכל.

לא נמצא לה זרע, תחזור הירושה לאביו של מת. ואם אין אביו קיים, תחזור לזרעו שהם אחי המת. אם יש לו אח, יורש הכל. לא נמצא לו אח; אם הניח זרע עד סוף כל הדורות עומד במקומו לירש. לא נמצא לו אח ולא זרע ממנו, תחזור הירושה לאחות המת או לזרעה עד סוף כל הדורות.

לא נמצא לו אחות ולא זרע ממנה, תחזור הירושה לאבי אביו של מת. ואם אינו קיים, חוזר לזרעו שהם אחי אבי המת, אם יש לו אחים או לזרעם עד סוף כל הדורות. ואם אין אחים לאבי המת, ולא זרע מהם, חוזרת לאחות אבי המת או לזרעה עד סוף כל הדורות.

ואם אין אחות לאבי המת ולא זרע ממנה, חוזרת לאבי אבי אביו של מת. ואם אינו חי, מורישו לזרעו שהם אחי אבי אביו של מת או לזרעם עד סוף כל הדורות. לא נמצאו אחי אבי אביו של מת ולא זרעם, חוזרת לאחות אבי אביו של מת או לזרעה עד סוף כל הדורות. ועל זה הדרך נחלה ממשמשת למעלה עד ראובן.

הרב שלמה דיכובסקי, "הלכת השיתוף האם דינא דמלכותא?", תחומין יח

נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי הירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד תוך כדי נישול הבת והאשה.

האם מותר לכתוב צוואה

בבא בתרא דף קלג עמוד ב

מתני'. הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו - מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו; רשב״ג אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה - זכור לטוב. . ת''ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא וכ''ש מברא לברתא.

רשב״ם שם: . . חרון אף גורם להם שכועסין עליו דקא עקר נחלה דאורייתא.

רש״י בב״ק צד: אין רוח חכמה וחסידות בקרבו.

שולחן ערוך ורמ״א חושן משפט סימן רפב, סעיף א

כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים, אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות שלא להעיד בצואה שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה. הגה: מי שצוה לעשות בנכסיו הטוב שאפשר לעשות, יתנהו ליורשיו כי אין טוב מזה (מרדכי פרק מי שמת).

רמב״ם הלכות נחלות פרק ו הלכה יג

צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף.

רמב״ם הל' נחלות פרק ו הלכה א-ב

אֵין אָדָם יָכוֹל לְהוֹרִישׁ לְמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְיָרְשׁוֹ וְלֹא לַעֲקֹר הַיְרֻשָּׁה מִן הַיּוֹרֵשׁ אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה מָמוֹן הוּא. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּפָרָשַׁת נְחָלוֹת (במדבר כז-יא) 'וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט' לוֹמַר שֶׁחֻקָּה זוֹ לֹא נִשְׁתַּנָּה וְאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל בָּהּ. בֵּין שֶׁצִּוָּה וְהוּא בָּרִיא בֵּין שֶׁהָיָה שְׁכִיב מֵרַע בֵּין עַל פֶּה בֵּין בִּכְתָב אֵינוֹ מוֹעִיל. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹרִי לֹא יִטּל פִּי שְׁנַיִם. אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי לֹא יִירַשׁ עִם אֶחָיו. לֹא אָמַר כְּלוּם. אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת. בִּתִּי תִּירָשֵׁנִי בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן. לֹא אָמַר כְּלוּם.

קצות החושן סימן רפב ס״ק ב

שמעבירין בה הירושה. בתשב״ץ ח״ג סי' קמ״ז כתב ז״ל, ובטופסי שטרות לראשונים יש שיור ארבעה זוזי, וכתב גאון ז״ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו כמו שכתוב בספר עיטור סופרים דמתנת שכיב מרע עכ״ל.

שו״ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן קנא

יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו ע״ד עתיר נכסי א' שאין לו בנים ורוצה שטר צוואת בריא לעשות מרוב עשרו קרן קיימת לדברים טובים והמיעוט הנשאר ליורשיו אי שרי לת״ח להזדקק לזה כמבואר בש״ע ח״מ סי' רפ״ב דיש למנוע מזה. . מבואר מכל זה שאפי' להקדש רק קצת נכסיו אפי' לא הניח אחריו יוצאי חלציו מ״מ לא יזדקק שום ת״ח לזה לכאורה. .

ואולי כל הנאמרים אינו אלא בשכיב מרע שאין המתנה חל אלא בשעת מיתה ואז הנכסי' נופלי' לפני יורשים והוא בא להפקיע אבל מתנת בריא גוף מהיום ופרי לאחר מיתה לית לן בה. דבחיים יכול כל אדם לעשות בשלו מה שירצה. וסברא נכונה ליישב המנהג, אבל כתובות נ״ג תיובתי', מ״מ אם מניח ליורשיו עכ״פ מנה יפה יכול פר״מ להזדקק לזה.

שו״ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מט

אבל מכיון שחזינן מדברי התשב״ץ דאם משאיר לירושה ליכא איסור נראה שיש לסמוך עליו כשהשאיר ליורשין דבר חשוב ומסתבר לע״ד שיניח להיורשין חומש שזהו דבר חשוב ודאי לכל מוריש כפי שהוא, וד' חומשין האחרים יתן מהם השליש למוסדות התורה ושני שלישים לקרובים בני תורה.

שו״ת יביע אומר חלק ח - חושן משפט סימן י

נשאלתי באדם שיש לו שני בנים, האחד חכם שתורתו אומנותו, ובתורתו יהגה יומם ולילה, והאחר מחלל שבת בפרהסיא ובוזה דבר ה', האם רשאי האב לכתוב צוואה שבנו החכם יירש כל נכסיו, או שמא יש בזה איסור משום אעבורי אחסנתא. … ולכן נ״ל בנ״ד שמותר להעביר רוב ככל הנחלה לבנו החכם… סוף דבר הכל נשמע שמעיקר הדין אין כל חשש איסור בהעברת הנחלה מהבן שהוא מחלל שבת בפרהסיא ועובר על איסורי תורה, לטובת הבן החכם שתורתו אומנותו. ומ״מ החכם עיניו בראשו להתנהג במתינות לבל ידחה אבן אחר הנופל, אולי יש תקוה שיחזור למוטב, ושב ורפא לו.

שו״ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן נ

ולכן כיון שהשאיר לכל בן אלף דאלאר הוא ודאי דבר חשוב אף בזמננו יותר מד' זוזים שבזמן הגאון היה רשאי ליתן השאר אף שהוא סך היותר גדול אף אם היו בנין מעלי, ורוח חכמים נוחה מזה.

פתחי חושן ירושה ואישות, פרק ד הערה ט

ולמעשה לא מצאתי הכרעה בזה, ומ״מ נראה שתלוי בגודל הירושה בכללה (ומסברא נראה שאם יש לו נכסים הרבה ומשייר ליורשיו דולר אחד, או אפילו ד' זוזי ה״ז כחוכא ואיטלולא), וגם במצב היורשים אם הם עניים או עשירים, והדבר נתון לפי ראות עיני הדיין, ובשבט הלוי הנ״ל מדייק מדברי התשב״ץ שהמעביר נכסיו מיורשיו עניים, עובר גם משום עני המהפך בחררה ונקרא רשע. ונלענ״ד דכשאמרו שצריך לשייר ליורשים, היינו שצריך להשאיר שיהא בדרך ירושה דממילא כדין תורה, אבל כשמחלק כל נכסיו, אף על פי שנתן גם ליורשיו כשיעור השיור, סו״ס עקר דין ירושה.

ערוך השולחן חו״מ רפב

ונראה דאפילו גם מניח מעט לבניו לקיים נחלה דאורייתא ג״כ אין לעשות כן דרצון ה' יתברך הוא שהבנים יירשו אבותיהם ולא יתנום לאחרים. . ומ״מ אפשר לומר דבשארי יורשים אם רוצה להעביר כל נכסיו אין לעשות כן משום דקא עקר נחלה דאורייתא אבל אם רוצה להניח גם להיורשים חלק אין קפידא בזה ובבנים גם בזה יש קפידא וצריך ליתן להם כל אשר יש לו וחלק כחלק לכולם בשוה לבד מה שרוצה ליתן לצדקה עולמית לזכות נשמתו ולקרוביו העניים דזהו ודאי שראוי לעשיר לעשות כן וכן מנהג העולם אבל לאחרים לא יתן מנחלתו ועיקר עזבונו יתן לבניו.

אופני מתנה מחיים

בבא בתרא דף קלו עמוד א - פירות לאחר מיתה

הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו - האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב - מכורים עד שימות, מכר הבן - אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב.

רמב״ם הלכות זכיה ומתנה פרק יב הלכה יג, וכן שו״ע חו״מ רנז, א-ה

כותב נכסיו לבנו ולאחר מותו, הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות, לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהן נתונין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב, מת האב והניח פירות מחוברין לקרקע הרי הן של בן, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של יורשין, עבר האב ומכר מכורין עד שימות, וכשימות האב מוציא הבן מיד הלקוחות, ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם, היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של לוקח, עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב, מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואחר כך מת האב, כשימות האב קנה הלוקח, שאין לאב אלא פירות וקניין פירות אינו כקניין הגוף.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רנז סעיף א

הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, הרי הגוף של בן מזמן השטר, והפירות לאב עד שימות, לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהם נתונים לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהם ברשות האב.

בבא בתרא דף קלה עמוד ב - מהיום אם לא אחזור בי

תנו רבנן: איזה היא דייתיקי? כל שכתוב בה: דא תהא למיקם ולהיות; ואיזה היא מתנה? כל שכתוב בה: מהיום ולאחר מיתה. אלא מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה, מעכשיו לא הויא מתנה? אמר אביי, הכי קאמר: איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה? כל שכתוב בה: מהיום ולאחר מיתה.

תוספות מסכת בבא בתרא דף קלה עמוד ב, ד״ה כל

ומפרש רבינו תם מהיום ולאחר מיתה היינו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ומיירי כגון שפירש בפירוש מהיום אם לא יחזור עד לאחר מיתה…

שולחן ערוך חושן משפט סימן רנז סעיף ו-ז

מתנת בריא שכתוב בה: מהיום ולאחר מיתה, הרי היא כמתנת שכיב מרע שאינה קונה אלא לאחר מיתה, שמשמע דברים אלו שאע״פ שקנה הגוף מהיום ואינו יכול לחזור בו, אינו זוכה בו ואוכל פירות אלא לאחר מיתה.

כתב לו: מהיום אם לא אחזור בו עד לאחר מיתה, היא לגמרי כמתנת שכיב מרע ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מהגוף.

נכסים שקנה לאחר כתיבת צוואה

רמ״א חושן משפט סימן רנז סעיף ז - בדרך הודאה

ולכן בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחרי מותו שלא יריבו יורשיו אחריו, ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו בריא, צריך להקנות בקנין, ואפילו קנין אינו מהני אם רוצה ליתן להן דבר שאינו בידו אז, דאין אדם מקנה דבר שלא ברשותו, ואין מהני אלא דרך הודאה שמודה שחייב לכל אחד מהן כפי מה שירצה.

רמ״א חושן משפט נחלות סימן רפא, סעיף ז - שטר חצי זכר

הכותב לבתו שתקח לאחר מותו כחצי חלק זכר, דינו כירושה בעלמא ובעל חוב וכתובה קודמין למתנה זו וכן עשור נכסי הבת; וכל ימי חיי הנותן יכול למכור הנכסים, אף על פי שכתב לה: מהיום ולאחר מיתה, ואין הבת נוטלת אלא בנכסים שהיו לו בשעת נתינה, אבל לא אח״כ, דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם (מרדכי פ' יש נוחלין). מיהו נ״ל דמה שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר יפטור מן החוב, צריך ליתן לה בכל אשר לו, דעיקר הוא החוב. ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב, וכן המנהג.

עקרונות נוספים

רמ״א יו״ד הלכות צדקה סימן רמט סעיף א

וְאַל יְבַזְבֵּז אָדָם יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּמָרָא) וְדַוְקָא כָּל יְמֵי חַיָּיו, אֲבָל בִּשְׁעַת מוֹתוֹ יָכוֹל אָדָם לִתֵּן צְדָקָה כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה.

דרישות החוק

סעיף 35 לחוק הירושה תשכ״ה-1965

35.   הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה.

צוואה בין בני זוג

20.               בירור מפת הבעלות ע״פ ההלכה והחוק

שולחן ערוך חושן משפט סימן רמח, סעיף ג

נכסי לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני, מת ראשון קנה שני, מת שני קנה שלישי, מת שני בחיי ראשון, הנכסים של יורשי ראשון. ( וכן דין שלישי עם השני) (המגיד הנ״ל). אף על פי שאמרנו אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אסור לראשון למכור או ליתן גופו, אלא אוכל הפירות עד שימות, ויזכה השני.  ואם עבר האחד ומכר או נתן במתנה, אין השני מוציא מיד הלקוחות, שאין לשני לא מהגוף ולא מהפירות אלא הנשאר. וכל המשיא עצה לראשון למכור, נקרא רשע. ואפילו היו בהם עבדים והוציאם הראשון לחירות, או כלים ועשאם תכריכים למת, מעשיו קיימים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רמח, סעיף ז

אין כל דברים הללו אמורים אלא באומר: ואחריך לפלוני, ולא אמר: מהיום. אבל אם אמר ליה: ואחריך מהיום לפלוני, ומכר הראשון, השני מוציא מיד הלקוחות.

צוואה הדדית, סעיף 8א לחוק הירושה

8א.   (א)  בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).

(ב)  לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:

(1)   בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;

(2)   לאחר מות אחד מבני הזוג –

(א)   כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;

(ב)   לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש;

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יורה דעה ניתוחי מתים - בין צורך לקדושה

- לְמַעֲשִּׂיּות מַהּות בֵּין הר הרה״ר- בפסקי השוואתי עיון עוזיאל והבצמ״ח קוק אי״ה שמואל גבעת החושן' 'אבני קהילת רב אבוקרט, אבינדב הרב

לקדושה צורך בין - מתים: ניתוחי דעה יורה ו להיאמר ניתן ["לא יבינו ביניהם הישרים "כי או להיכתב" שכן מ]"כל

א- עוזיאל משפטי שו״ת כח דעה יורה להתלמד כדי מותו אחרי המת גוף את לנתח רבנן מתקנת או התורה מן אסור אם מידידי מאחד נשאלתי מספר ימים זה

ודיקנות בזהירות הנתוח היתר נמצא לא שאם ואמר דבריו את נמק השואל רפואתה. ואופן המחלה עצם את להכיר וכדי

נפש פקוח משום בזה ויש, הרפואה לחכמת המדרש בבתי יהודים לקבל ירצו שלא בפנינו רפואה חכמת דלתי את ננעול בדבר

שאבאר מטעמים להתיר לי נראה היה ולכאורה כמובן. לכל הנוגעת כללית שאלה לאמור: לשואלי השיבותי שבכ״ז אלא

ישראל תפוצות דעות מחלוקי תמלט לא הראשית הרבנות לפני תוגש כזו ששאלה מוטב ולכן מתירים, והללו אוסרים שהללו

שבדורנו. . ההוראה גדולי בכנוס הוראה תצא וממנה בירושלים

א. - ממון הפסד משום המת נתוח א. סעיף במקום או ממון הפסד דבמקום נלמד ין ודערכ דבתרא הסוגיות משני. . ולהלכה כשהוא אלא ניוול נקרא שלא מסתברא והכי לעכב רשאים היורשים ואין המת בנוול אסור שום אין נפשות פקוח ספק

זה אין נפש פקוח או ממון הנאת של הכרחי צורך לשם נעשה שזה כל אבל, אחרת לתועלת שלא או בזיון לשם נעשה

. . נוול נקרא שמנתחים ובנ״ד שהוא ודאי מסתברא אחרים אדם בני לרפאות כדי הרפואה מלאכת למוד לצורך המת את ללמוד כדי המתים גופות את לבדוק הוצרכו מומחים רופאים גם שהיו הראשונים רבותינו שכל ספק ואין גמור מותר

נוול לאסור חשו ולא. ולהתלמד

ב. - רפואי למוד לצרך המת נתוח כדי לנתחו רצו והרופאים בכיס מחלה מחמת שמת בחולה אל נש רי) יו״ד (מהד״ת הגנוב״י אחרי והגנוב״י סכנה. בו יהיה שלא הראוי הנתוח באופן אחרים בחולים מזה להתלמד כדי המכה שורש במופת לראות

. . דרבנן אסור אפילו או תורה אסור כזו קלה חששא משום דחינן שלא ודאי וכתב. . מסיק זה דין בעיקר בחכמה שפלפל

לאסור מסיק אלה. עמים ומט יזדמן שמא אלא חולה כאן שאין במ״ש דהנה לאסור מספיק טעם שום הנ״ל הטעמים בכל מצאתי שלא אומר אני, ולע״ד

אומר: אני ובודאי? מעלמא שקלת מציאות אטו לא ואם. המחלה באותה שחולים אדם בני וכמה כמה נמצאים שתמיד להכינם או רגע בכל לעשותם שאפשר וכו' סמנים לשחיקת כלל דמי ולא לנו. יודע היום או למחר זה, ברגע לנו ידוע

נעלמה זו ידיעה תהיה ותמיד לעולם יעשו לא שבו אסור משום זה בגוף הנתוח יעשו לא אם כזה במקרה אבל, מתמול,

נפשות כמה של מיתה לודאי וגורמת. , מעינינו

בסו״ד במ״ש ולם וא הפקר ישראל מתי ולעשות בהחלט להתיר שלא מספיק טעם שזה ודאי המתים כל ינתחו שא״כ

מהזדמנות ללמוד ורוצים סודם הרופאים ידעו שלא ידועה מחלה במקום אבל הרפואה, חכמת ללמוד שרוצה מי לכל

הרפואה חכמת ללמוד ישראל לרופאי אפשר שאי במקום ומכ״ש נתוח ידי על זאת סכנת ודאי יש שבזה נתוח ע״י לא אם

היתירה הזהירות עם המת את לנתח הוא גמור שמותר ודאי לרפואה, צריכים וכלם מהארץ, חולה יחדל שלא נפשות

. ראש וקלות בזיון בו לנהוג שלא

ג. של״ו סי' יו״ד והחת״ס)(בח' ושהנתוח המת ה ז של למחלתו דומה חולה לפנינו שיש במקום שאפילו וכתב הנוב״י ע״ד הוסיף

משום אסור אפי״ה נפשות, הצלת ספק בו יש א״כ עצמו. . במכר ואפילו בהנאה אסור ומת הנאה מקרי זה דלימוד ויפה

. הנאה אסור משום בלמוד דאין והוכיח יצ״ו יל״ג הרה״ג ע״ז השיג. מאד

ד. … ובאמת, ש אין רוצה שאינו ואומר צווח אם אפילו ממון הפסד או פקו״נ ספק יש אם העומד דבר לך שאין, לו ומעין

. נפשות. פקוח בפני

ה. חושש ואינו העולם בתקון ראשו מיקל הזה העם העמים יאמרו שלא ישראל כבוד דמשום יצ״ו הרה״ג מ״ש אולם דאין לי סבירא לא כלומר לי שמיע דלא אומר אני. המתים נוול דוחה האומה כבוד אולי החיים, צורכי הבריות, לתועלת

הבדילנו שבהם ומצותיו בתורתו הוא ישראל כבוד וכל זילי אאוגריהו שקרי סהדי אמרו דהכי ודומיא קלון א אל כבוד זה מסורתי ומנהג קלה מצוה אפילו נתיר העמים בעיני להתכבד שכדי הדעת על להעלות ואסור במצותיו וקדשנו העמים מכל

היהדות. . של והמצוה התורה כבוד חלול זהו הכבוד מפני לבטלם צריכים ושאנו תורה באסור מתבזים שאנו לומר אבל. זה דבר וישתקע וכדומה בנושנות מחזיק ונפרד נבדל עם שאנו העמים יאמרו שלא משום תורה, אסורי לעקור יד ונותן

יאמר. . ולא

ו. ביה דאית דתלוי דומיא שהוא דבר דכל העץ על נבלתו תלין דלא מלאו התורה מן אסור הוא המת שנוול שבררנו ואחרי בכבוד לזלזל רשאים הקרובים שאין מסתברא קרוביו או החיים כל בזיון משום הוא זה אסור שטעם ובררנו אסור. בזיון עצמו להציל אסור של נוסף אסור בזה שיש נאמר אם ומכ״ש זה רוחני בעלבון שנפגמים עדן נוחי גם בהם שיש משפחתם

ולומר דעתו לאמד רשות לנו שאין בודאי חברו בממון ליה ניחא לא זה ובכגון למת ליה ניחא זה. בכגון

ז. אומר אני הדבר בעיקר אולם חברו. . בממון עצמו מציל לדין שייכות שום כאן שאין

ח. . . - לכבודו המת הלנת ד. שמוטל אלא שבתורה הלאוין ככל ישראל לכל כולל זה שלאו לע״ד שכתבנו כמו הוא האמת

לו והקרובים היורשים על יותר בקבורתו. להתעסק להם ואפשר בכבודו וחיבים החלל אל קרובים. שהם עיקר ולעולם ממון לתועלת אלא בזיון של שאינה הלנה אבל למת, בזיון שהיא התרשלות מחמת הבאה הלנה או הנוול הוא האסור

. כלל נאסרה לא נפשות לפקוח. ומכ״ש

לדיננא תבנא כתבתי והנלע״ד שום מצינו לא נפש פקוח משום בו שיש אדם לכל גדולה לת תוע שבמקום מתברר האמור מכל

והתרחבות ובהתפתחות ברפואה פרק היודע וכל ודאי נפשות פקוח יש דידן ובנדון, להיתר ראיות יש ואדרבה לאסור טעם כדי החולים נתוח מרובה במדה שהתפתחו אלה בימינו וביותר בתועליותיה, רגע אף יסתפק לא ותועלתה הזאת החכמה

המחלה להכיר הרבה עוזר המת גוף שנתוח ובודאי מות לשערי הקרובים חולים וכמה כמה מתרפאים ושבזה רפואתם ל המת לגוף נוול ולא בזיון כאן אין החיים ותועלת נפש פקוח ובמקום והרפואה הנתוח ודרך האברים ביתר ורשמיה עצמה

ובהשבתו הראוי בכבוד הנעשה הכרחי צרך אלא נוול זה שאין ים יודע הלא והחיים ונוולו בבזיונו מרגיש עצמו המת שאין היות אחר באופן אפשר שאי א. דאמרן: מטעמי חברו בגוף עצמו מציל שהוא בזה לומר ואין הראוי בכבודו הנתוח אחרי לקבורה

בראיה. . ורק אך שנקנית הזאת החכמה ללמוד נוכל לא לעולם המתים נתוח כל נאסור, שאם, לעשות שאפשר תאמר ושמא

להכתב שכן ומכל ליאמר נתן לא ודאי זה הגויים, גופות נתוח ידי על זה נתוח חיי דכולהו בזיון משום הוא הנוול אסור שהרי ע״פ מוטל שיהא כלה הבריאה בכל ולמשול לרדות ובינה בשכל ומחונן אלקים בצלם הנברא אדם להשאיר הוא שבזיון כלומר

, . . סרחון ומלא מנוול, חוצות ובודאי המת ברצון לא תלוי זה ואין לא. או מיתה חייבי ובין לישראל גוי בין הבדל אין שבזה התורה מן אסור המת שנוול נאמר שאם הרי וצלמו. . גופו ונוול בזיון להתיר יכול אדם שום שאין יורשיו בהסכמת ולא עצמו

ודאי נפשות סכנת בו שיש ובמקום, לגמרי מאתנו נעדרת הרפואה חכמת תהיה ממילא מתים נתוח של אפשרות שום אין אין דדינא אעיקרא ב. אחר. . בענין להתרפא אפשר דאי כיון חברו, בממון עצמו מציל שזהו נאמר אם אפילו לעשותו דמותר

חברו בגוף עצמו מציל כאן בהכבוד המרגשת היא שבאדם החיונית נפש שה האמת הוא וכן שהוא. . , למי שייך אינו הגוף שהרי בגוף. הקשור החצוני בהכבוד ולא לנפשיות נוגע שזה לקלון שמו והזכרת בגנותו לדבר או מת של בשבחו הספד כגון. הרוחני

ט. הגוף. . כבוד או בנוול הרגשה שום עצמו למת שאין שבררנו אחרי הנמצאים לקרוביו שבזיון כלומר לקרוביו הוא דבזיון

במחיצ אדם. . לכל וה״ה בנולו לראות וקורבתו תו אותו והרואים קרוביו בזיון אלא עצמי בזיון זה שאין נלמוד. ומזה ולתועלת רבים לתועלת כשנעשה ומכ״ש מעיקרא בזיון הוי לא בזיון לשם שלא בנעשה אותו להרואים הוא שהבזיון וכיון

. החיים

י. - בהנאה שאסור בדבר למוד הנאת ה. אינו דלימוד ונלע״ד הנאה אסור משום אסור בזה יש אם לברר עוד לנו ונשאר

, . הנאה. חשוב אבל שאסור הוא למוד שכר בהרוחת שנהנה במקום שדוקא מזה ומוכח. הנאה. נקרא אינו עצמו הלימוד

וע יד הדבר דידן ובנדון אסור כזה ללימוד שכר שבנותן מכאן למדנו שעכ״פ א. טעמים: משני זו ראיה לדחות היה ואפשר פעולת (אנאטומיה) ואבריו הגוף הרכבת ללמוד הוא שצריך רפואה מתלמד סתם כל או זו מחלה ללמוד הרוצה שהרופא רפואתם ודרכי (פאטולוגיה) המחלה בסבת בהם הנעשים הלקויים (פזיולוגיה) בכלל הגוף כל על והשפעתה בפרט האברים

למ שהיתר לומר מקום שיש ב. הגון. . שכר לשלם הוא נכון ללמדו. . המלמד על דמצוה משום היינו המדרש וד ליהנות לאו

. . נתנו אני אומר אעפ״כ אולם הנאה. אסור משום הנתוח נאסור וא״כ הנאה נקרא הלמוד ואומנותי מדעי בלימוד משא״כ

. . הנאה נקרא זה אין הסתכלות ע״י בא שהוא כזה לימוד דכל לע״ד

נלע״ד ומדובר האמור כל יסוד על מסקנא: להתי עצמו מציל ולא נוול משום בזה ואין, רפואה למוד לשם המת גוף נתוח ר

לקרובים שכר תשלום שום ובלי לימוד לשם דוקא זה נתוח כשעושים אלא נוהג זה היתר ואין הנאה. אסור ולא חברו בממון

לעצמו אפילו או סחורה של מזה גדול ל נוו לך ואין זה הלמוד מבלעדי חמרית הנאה שום לקבל לקרוביו בהחלט אסור אבל. ובזיון נוול הוא מכירה ע״י הבא זה שנתוח לפי מותו אחר לנתוח גופו את למכור רשאי אינו בעצמו האדם ואפילו המת, בגוף

לקרוביו לומר צריך ואין לו, שומעים ואין חיי, דכולהו בזיון שהוא המת. לגוף

שנתוח צריך פקו״נ משום למוד לצורך המת לנתח שמותר במקום גם וצריך ראש, וקלות בזלזול ולא דהראוי בכבוד יעשה זה קבורה בלי קטן היותר אפילו חלק שום ממנו ישאר ושלא הראוי בכבוד קבורתו למקום המת יושב הנתוח שאחרי, להזהר

לפנות. שמותר במקום גם. שהרי למעשה ולא להלכה כתבתי זה את. .

א- כרך עוזיאל משפטי שו״ת כט דעה יורה

א. בעצמו שהמעשה בדבר משא״כ אסור כוון שלא אפילו ובזה בהמות מרעה כגון נוול בעצמו שהוא בזיון מעשה שאני. . ד המעשה שאין כיון בריאותם לצרך עצמם מנתחים מכובדים היות ואפילו החיים גם שהרי המתים, נתוח כגון נוול אינו

לצרך כשעושים לנתוח גם מת של בגופו נלמוד ומזה וול. . נ חשוב זה דאין משום מותר לנוול כוון לא וגם נוול מעשה עצמו

המת ונוול זלזול משום בו. אין

ב. אחרת. . ועוד זאת זה למוד להשיג אפשר שאי כיון ורפואתה, המחלה סבת הגוף, הרכבת למוד לשם המת בנתוח משא״כ,

שכן ומכל ומותר, זלזול, כאן אין המת נתוח ידי על אלא נפשות והצלת פקוח משום בזה שיש רואות שעינינו כמו ודאי

זה למוד מתוך המושגות שונות ורפואות נתוחים של. המצאות

ג. . . - ליורשיו המת קניני זה משום האם ליורשיו, בנחלה עוברים מותו אחרי לו שהגיעו המת שקניני בדעתו נניח אם שגם

יורשיו לקנין מת של גופו את לחשוב גדול היותר הנוול הוא זה ליורשיו, ודבר קנוי כן גם מת של שגופו? נאמר ובעלותם

. בע״ח של. כקנינים

ד. . . שהרי סכנה בו שיש לחולה שחזו משום בשבת סממנים שחיקת להתיר שהוא מי דעת על עלה לא שהרי דעתי לפי דק לא ודאי לרפואתו סממנים לו להכין בידינו ספוק יהא שלא כזה חולה יזדמן שמא ולחוש החולה כשיזדמן לעשותו אפשר

יועיל ושנתוחו ידועה מחלה בו שיש מת בנתוח אבל חיישינן, שלא ללמוד או כמותו שיחלו אלה לכל הרפואה דרך ללמדנו

הרפואה חכמת תרופה נמצא ולא זה למוד של אפשרות לעולם תהיה לא הנתוח נתיר לא אם היום גם החולים אלה לכל

בהם שימות ולא רחמנא אמר בהם וחי נאמר זה שכגון בודאי כזו, במחלה שיחלו אלה. ולכל

ה. תזדמן אולי לחפש צריך אינו ממון ובאבדת ממון דאבדת שכן מכל ילפינן גופו ת דאבד במ״ש דבריו תמוהים וביותר שכן כל מאי יודע ואיני אחריו. לחפש מחויבים אין החולה ממציאות יודעים כשאין הגוף באבדת נמי הכי לידו האבדה

אבל לחפש התורה חיבה לא ממון באבדת אדרבה ליא וכלפי זה הוא התורה חייבה כן הגוף באבדת ולהמציא לחפש

לאבדתם. תרופה

ו. מהנוטים לדרוש קורא בקול יצאו לא מדוע הזו החרדה כל מה וכותב נקלה על זה שבר לרפאות חושב הנז' הרה״ג

גופותיהם ימסרו מותם שאחרי שיצוו אחריהם פותרת זו עצה אין ולדידי ידם, על הרפואה חכמת ללמוד לאוניברסיטאות

איסור שיש נאמר שאם השאלה את. . מועלת צוואתו אין בזיון משום בדבר תעשה ואל בשב שהוא בדבר נאמר זה ואם

למת. בזיון בו יש אם לנתחו ועשה בקום לצואתו נשמע שלא שכן מכל בקבורתו להתעסק שלא לפנינו עומדת השאלה ובכן

אסור צד שום בזה שאין מתברר האמור ומכל מותר. או לנתח אסור אם תקפה. בכל

ז. . . ולדעתי ח״ו. תורה ותפוג הנפש בהשארת האמתית האמונה שתוחלש וכתב חכמים שערוה שלא חדש דבר וד ע לנו חדש

אדרבה הנפש השארת לו תהיה לא אבריו ונתרסקו מהגג שנפל שמי נאמר ואטו האמונה, תוחלש אלה בדבריו נצחיות או

מלפני שיצאה כשגגה לדעתי היא וזו, בדפוס לקבעו שכן ומכל במחשבה להעלות אסור זה ודבר טוב שכלו לעולם הנפש

. השליט

…

ח. . . - בהנאה שאסור בדבר הסתכלות נאמר אם ואפילו ומותר המת מגוף נהנה נקרא זה אין זה על שכר נוטלים אם אפילו, דבתרא ומסו' הנאה. חשובה מת של בגופו שמסתכל לומר סברא שום אין ודאי במסתכל הנאה חשיבא ודבור דאמירה

הנאה אסור משום ליה תיפוק נוול איסור כל דאל״כ הנאה חשובה אינה שההסתכלות מוכח למעלה כתבנו ש ודחולין שההסתכלות מכח ומזה טרפה. שהיה או היה שגדול להכירו כדי המת גוף בדיקת על שכר יתן אדם כל שודאי מת של בגופו

הנאה. בגדר חשובה אינה והילכך. צריך שהיה משום לאסור מקום אין ה הנא חשובה אינה ההסתכלות שמעשה כיון

שיוכל הוא ומי ליורשיו. ולא עצמו למת לא קנוי אינו מת של שגופו לעיל הוכחנו הלא זה ולבד. זו הסתכלות על שכר לתת ודאי וזה אחריה הנגררת ההסתכלות או הנתוח אפשרות של המניעה אי על הוא לשכר מקום יש ואם זה. על שכר לתבוע

הנאה חשיב שאינו מת של. בגופו יזהרו רק אם למוד לשם נעשה כשהוא המת נתוח לאסור הראשונים ופוסקים מתלמוד ראיה שום שאין מתברר ומהאמור

בכבודו ולקבורתו. למנוחתו גופו כל את ולהשיב ראש קלות בו לנהוג שלא

מכמני ג כ ר ה עוזיאל

תלח ה עוזיאל מכמני

קצט דעה) יורה (ענייני כהן דעת שו״ת אחד הוא המת שניוול מאחר לדעתי הרפואה. למוד של הנתוח בשביל הדרושים המתים בענין שאלתו אלי באה מכבר זה

הטבע מצד לא אסורות ממאכלות מוזהרים שאנו כמו הגוף, קדושת על אותנו צוה שהקב״ה, לישראל המיוחדים מהאיסורים קדוש גוי הש״ית שקראם לישראל, המיוחדת הקדושה מצד אלא הגוף, , של רק לות המאכ על מקפידים שאינם כשם והגויים

אנחנו ע״כ הרפואה, כמו טבעית מטרה איזה בשביל, יתנוול שלא הגוף על כ״כ להקפיד טעם שום להם אין ככה טבעי, באופן

מ מתים גויות מלא בכסף לקנות צריכים העולם אומות המדעית המטרה. בשביל כי, הגויים שנאת משום בזה לחוש ואין

מרובות צרות ע״ז וסובלת בעולם, אמת ד' ידיעת של הקודש אור את להביא שנבחרה זו, אומה שסו״ס יבינו, שבהם הישרים

היא שיעור, לאין מתים נקח אם גם עלילות להעליל יחדלו לא שבהם והמקולקלים, קדושה של פריבילגיה לאיזה ג״כ ראויה אלקים צלם מצד בא הוא ת המ ניוול איסור כי להועיל, יוכל לא בחייהם הגופים של והמסירה המכירה וענין לנתחם. מישראל

יתיר מי גבוה וחלק התורה, קדושת מצד בהירות ביותר לישראל מיוחד שהוא. שבאדם, מלפניו טובה בעצה יתקננו, והשי״ת

. . צדקנו גויים ויראו צוארנו, מעל הגויים עול ויסיר

***

ו כב א העזר אבן יצחק היכל שו״ת הנה כ״ג, לזה שרמז שלום ודרכי לאיבה בנוגע ואמנם ל להסביר אפשר העולם אומות אב יחסי בשום מכירה קדשנו דת שאין

במזונות תקיפה, ידינו היתה אם הנכרי, את מחייבים היינו שלא ישראלית שנשא בנכרי דנים היינו וכן, תערובות בנישואי

, הבנים, . . לדין שומע אינו שעכו״ם הכוונה ואין לתקנת לשמוע מחויב שאינו אלא לכופו תקיפה ידינו שאין משום תורה

חכמים, . . , של כחם כל כי מהתורה, נתחייבנו שלא מה עליהם להטיל בידינו כח שאין ברור נראה למקום אדם לבין בנוגע

נח לבני ולא נאמרו לישראל ואלו וגו' אביך ומשאל תסור דלא מלאוו הוא. חכמים

כשהוא כזה מקרה בכל אבל כאלה, ממקרים עמו את יציל הרחמן הנה הרחמים. ומרגש המוסרי מצד ייבו לח כ״ג שעורר ומה נעימות. . אי למנוע להשתדל יש ודאי ממנה, פורש אפילו בידינו רשות אין האב את לחייב התורה מן כללי דין לפסוק אבל,

פומבי מוסרי לחץ לעשות להתעות כזה לחץ שעלול ועוד לכשרים? הנחת מה כן שאם שש מבני יותר לקטנים בנוגע הלחץ, כענין

העם המון במדינות ביחוד גדולה, סכנה מזה ותצא הקדושה תורתנו עפ״י זיקה להם יש תערובות שנישואי חו״ש לחשוב

ישתקע דבר סוף בראשו עיניו והחכם הרבה, מהם ומושפעים הנכרים שכיניהם עם קרוב במגע שם עומדים שישראל. הנאורות

. יאמר ולא! הדבר

ב- עוזיאל משפטי שו״ת סא דעה יורה

א. גם נאמר זה שדין הר״ן וכתב שלום דרכי משום ישראל עניי עם גוים עניי מפרנסין מדין מחייב טעם עוד כתבתי שוב

וע״ז לחודיהו, גוים לפרנס ל להסביר שאפשר כת״ר כתב העולם אומות בנשואי אב יחסי בשום מכירה קדשנו דת שאין

הנכרי את מחייבים היינו שלא ישראלית שנשא בנכרי להיפך דנים היינו וכן. ערובות. ת תימה דברי אלא אלו ואין לו נותנים לא גם ולכן מנכרי צדקה מקבלים אנו שאין להסביר אנו יכולין פרנסה לענין, שגם

אבל מחלוקת דרכי אלא אלו אין גם ממך מונעים גוי ואתה שהואיל להם לומר הטבעית החובה ואומרים האב רחמי של

בה שהתעללת אחרי בה, חפץ אין ככלי ילדיה ואת אותה שעזבת זאת אשתך על בניך את הטיל. לאב

ב. ע״ז וגם לבן, אב של הטבעיים האב ורחמי ואנושי, מוסרי מדין לחייבו שכתבתי האחרון בטעם דמילתא אסיפא אתאן

ה רשות לנו אין אבל ה, כאל ממקרים עמו את יציל הרחמן מעכ״ת כתב הקדושה תורתנו פומבי מוסרי לחץ אף לעשות

לכשרים הנחת מה כן שאם שש, בני יותר לקטנים בנוגע הפומבי המוסרי הלחץ כענין כאלה, רעים. במקרים זו לה תפ התפללו ורבותינו נביאינו וגם זו, מדה לידי ישראל בני יבואו שלא רצון יהי ואומר: בתפלה אחריו עונה אני גם אבל פב). וסנהדרין ב' (מלאכי צבאות לה' מנחה ומגיש יעקב מאהלי ועונה ער יעשנה אשר לאיש ה' יכרת נמרצה בקללה

כעורב אכזר עצמך עשה לאב: לו נאמר זה מפני לא הולדת אשר ילדיך, על

ג. לכשרים הנחת מה א״כ תאמר, ואם בריות כדין אותו שנגיר אחרי אותו מפרנסים אנו אלא בר, ד לכל בן מדין ירושה מדין אותו שהוצאנו והנחנו, הנחנו האב ורחמי הגר, את ואהבתם ומדין כידוע, למזונותינו. להקדימם עליהם מצווים שאנו וברשותנו בביתנו המצויות

לא ברשותנו שמצויים בבע״ח גם רחמים לנהוג מעשיו כל על רחמיו ברוב אותנו שצוה ומי יריכו, יוצאי על הטבעיים

יר מתולדותיו אב רחמי למנוע ישראל איש את שה לנו ויאה יפה כך אדרבה אלא נדח, ממנו שידח ירצה ולא גרותו אחרי

השכינה כנפי ותחת ישראל בית זרע אל הנדחים הבנים את ולהכניס רחמנים. להיות

ד. לחשוב העם המון ו יתע שמא מישראל ולהבדילו זה אומלל בן מזונות למנוע חדש דבר מעכ״ת המציא דבריו כל בסוף

הקדושה תורתנו עפ״י זיקה להם יש תערובות שנשואי. חו״ש

אומר אני: לזה לחשש מקום שאין אומר אני זאת בכל שכן, נניח אבל, כאלה גזירות לגזור רשאים אנו אם מאד מסופקני

, זה כגר נדון שהוא רי ואח מירושה התורה אותו שהרחיקה שרואים אחרי כזאת לטעות שיבוא בור איננו ישראל שעם דבר לכל אבותיו למשפחת מתיחס. שאינו

הנה הקדושה תורתנו תופסין ירושין שאין כריתות מחייב שבא ממזר לבן גם ויחוס ירושה זכות נתנה שבה ושלום נועם בדרכי

גזרה ונגזור ום נק אנו בהם תופסין שקידושין לומר יטעו שמא חששו ולא אבותיו, מנח להרחיקו גזרו לא רבותינו וגם בהם, מקום כאן שאין אומר אני דמילתא אסיפא אתמהה. דבר. לכל בנו מכלל להוציאו תורה שעשתה הבדל אותו די ולא כזאת.

אלא יאמר, ולא הדבר ישתקע לומר. משמאי לתאמר מילתא האי כי כל הסוס: כל בלי אומר אני להיפך

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות