יום שבת, 29 ביולי 2023

אליבא דהלכתא - תחילת זמן תפילת מנחה

דהלכתא- אליבא מנחה תפילת זמן תחילת

: הקדמה לר טרודים אנו בו זמן היום, בצהרי היא מנחה תפילת – הזה העולם י בעניינ וב מתמשכת בעשייה

פעולותינו שכל שנזכור כדי להתפלל, אנו צריכים אז ודווקא רוחניים. מעניינים לשכוח לנו לגרום העלולה חיל לעשות כוחות בנו. ונותן כולם את מחייה אשר הקב״ה, אל חיבורינו מכח באות הצבאיות

חיי: שאלה רק מנחה להתפלל ובאפשרותו ם, היו בצהרי מבצעית פעילות ל היוצא ל כלל מנחה יתפלל? ולא פטור הוא שמא או אז יתפלל האם היום, בחצות

היום מחצות מנחה תפילת א.

בברייתא: נאמר

ב עמוד כו דף ברכות מסכת בבלי: תלמוד

שעות( משש גדולה? מנחה היא איזו ) ''זמניות היום) חצות לאחר שעה ולמעלה(חצי ומחצה היא ואיזו,

ולמעלה. ומחצה שעות מתשע קטנה? נחה מ

ב עמוד כח דף יומא מסכת בבלי: תלמוד

מנחה) דאברהם(תפילת צלותיה ספרא: רב אמר כותלי( משחרי מכי המזרחיים שהכתלים זמן

- משחירים היום) חצות יוסף רב אמר: . וניגמר( ניקום מאברהם אנן היום) בחצות כבר שהתפלל. ? . .

- שבת בערב להיות פסחים ערבי חל דתנן: ליה; קשיא קא הא יוסף רב רבא: אמר אלא בשש נשחט

כותלי( משחרי מכי ונשחטיה ומחצה. בשבע וקרב ומחצה ומחצה שש משעה קרב התמיד שקורבן, הרי,

ולמה בית ד כותלי ודילמא קושיא? מאי )! , אברהם של התפילה לזמן בדומה מחצות לשוחטו הקדימו לא

טובא( מכווני דלא משום משחרי, ומחצה בשש המקדש ולכן למעלה וצרים למטה רחבים עשויים היו

) חצות לאחר שעה חצי רק הקריבו דאיצטגנינות אברהם שאני נמי: אי! נמי אי בלבו, היתה: גדולה

הוה בישיבה ויושב דזקן. משום

שם הריטב״א: חידושי

יבא ולא לצמצם יכול בשעות בקי שהיה דאברהם פירוש בלבו. היתה גדולה נות דאצטגני אברהם שאני

) בחצות התפלל להקדים(ולכן, מפני ומחצה, שעות שש עד זמן חכמים להם הרויחו אדם כל שאר אבל

נמי אי לכן. קודם להתפלל יבאו כתלי, משחרי וכי בצמצום היום בחצי להם מתירין אנו שאם שאני

בשעות יטעה ולא באיצטגנינות גדול חכם מדהוה דבר של פירושו בישיבה. , שב ויו דזקן אברהם היה

זמן קודם להקדים יטעה ולא קבוע בישיבה ויושב בתורה. חכם

❖? הדין מעיקר מנחה זמן מתחיל, מתי הגמרא למסקנת

❖ אדם, האם השונים התירוצים, לפי דעתך חווה כבר להתפלל יכול בימינו היום מחצות שמצויים

מדויקים? זמנים ולוחות שעונים

דהלכתא- אליבא מנחה תפילת זמן תחילת

ט הלכה ג פרק כפים ונשיאת תפילה הלכות: רמב״ם

תשלומי והשנייה מנחה תפלת ראשונה שתים מנחה יתפלל היום חצי ועבר שחרית התפלל ולא, טעה

. שחרית

חצות אחר שעה חצי שכוונתו ביאר משנה: הכסף

ט הלכה ג פרק כפים ונשיאת תפילה הלכות משנה: כסף

) שכתב(הרמב״ם ומה דכבר יותר שעה וחצי היום חצי ועבר קאמר: דהכי דוקא, לאו היום, חצי ועבר

היום בחצי דאילו המנחה, זמן הגיע תפלת ראשונה קאמר היכי המנחה זמן הגיע לא עדיין ד כיון? המנחה

כדאמרן ודאי. אלא

לעומת כפשוטו הרמב״ם דברי את ביאר חדש הפרי: , ו

א סעיף רלג סימן חיים אורח חדש: פרי

מתחיל אימתי מנחה תפילת זמן בענין דקדקו שלא בתורה וגדולים לרבים שראיתי לפי באתי, עתה

) ב כו, השחר(ברכות תפילת בפרק ן דאמרינ דהא וסברו ומחצה שעות משש גדולה מנחה היא ואיזו

שם( רש״י מדברי נראה וכן הדין, מעיקר הוא ולמעלה מנחה ד״ה שזמנה דברים של ועיקרן ), גדולה לערוב השמש מתחיל זה מזמן כרחך דעל ז' שעה מתחילת דהיינו ואילך היום מחצות הוא העיקרי לבית

( בא בפרשת החומש בפירוש בהידייא רש״י כתב וכן מבואו, ו) יב, שמות ( אמור ובפרשת ויקרא, כג

ה) השחר( תפילת בפרק אמרו הערבים בין של תמיד כנגד נתקנה המנחה שתפילת וכיון … כו, ברכות

) ב דהיינו ואילך היום מחצות התפלל אם אבל ולמעלה ומחצה שעות משש גדולה מנחה היא ואיזו

ט) תפילה(הלכה מהלכות פ״ג בסוף משנה הכסף וכן דיצא… פשיטא ע שב מתחילת אמה( ) מה על

) דק שתים(לא מנחה יתפלל היום חצי ועבר שחרית התפלל ולא טעה הרמב״ם שכתב מאי ולפום,

) תמיד (קרבן דבתמיד היכי דכי הראיות אלו כל לדחות יש מיהו נכון… על הרמב״ם לשון אתי דכתיבנא

חכמ מגזרת לתפילת הדין הוא ומחצה, שש עד נשחט היה לא ים ודוק תקנוה התמיד שכנגד. מנחה

הסיק וכן ומחצה, בחצות התמיד הקרבת מזמן אלא להתפלל התיר לא חדש הפרי למסקנה כן, אם

יהודה מטה: בספר

א סעיף רלג סימן יהודה: מטה

חדא כתבם ומפי מפיהם אמרו והם וכו' הדבר מן תסור לא מלא מקרא ז״ל ברבותינו הנאמר גדול גזרה

דזמן רבנן, ועל ישראל על היא וכמו לכן. מקודם ולא דוקא ומחצה משש הערבים בין של התמיד שחיטת

קודם להתפלל ירצה אם ובכן דוקא… ומחצה מו' מנחה זמן כן עבר ואם רשאי, אינו זה זמן לא והתפלל

ולהתפלל לחזור וצריך. יצא

אחר מטעם: אברהם המגן כתב לכך בדומה

א ס״ק רלג סימן אברהם: מגן

) חצות לאחר שעה חצי לכן(לפני דקודם משמע כדאיתא שעות ו' אחר זמנה דבאמת גב על ואף יצא, לא

יצא לא בקיאין אנו. דאין כיון מקום מכל כ״ח, דף ביומא

❖? הטעמים בין מינה נפקא יש האם

דהלכתא- אליבא מנחה תפילת זמן תחילת

בדיעבד מחצות המתפלל ב. ברורה המשנה כתב: להלכה,

: ב ס״ק רלג סימן ברורה משנה

מכל חצות, שאחר שעה החצי שנשלם קודם להתפלל אסור דלכתחלה דאף להו דסבירא מאחרונים ויש

שנית יתפלל לא שעה. החצי בזו שהתפלל בדיעבד מקום

בכך הסתפק הציון בשער: אולם,

ו ס״ק רלג סימן הציון: שער

) חצות לאחר שעה מקודם(חצי אסור זה ומשום בקיאין אנו דאין אף ובאמת או התפלל מספק גרע מי,

ומתפלל חוזר דאינו התפלל, לא הוי ומחצה, ו' אמרו והם התפלות זמני חז״ל שקבעו דכיון לדחות, ויש

מתח למעשה עיון וצריך בזמנה. התפלל כלא. לה י

❖ ברורה? המשנה של הספק צדדי מהם

ומתפלל חוזר שאינו פסק החיים: כף

ב אות שם החיים: כף

דרבנן תפלה להו סבירא הפוסקים ורוב להקל, ברכות ספק בדרבנן לן וקיימא בזה, פלוגתא דאיכא כיון והתפלל טעה אם כן, אם התפלה… נוסח ולא התורה מן התפילות מנין אין דאורייתא להסוברים וגם

צריך דאין לומר יש ) חצות (לאחר שביעית שעה מהתחלת מנחה ולהתפלל. לחזור

נדבה בתורת ולהתפלל לחזור רצוי כן: פי על שאף כתב נאה הגר״ח

א הערה א אות י סימן חיים: שנות

לו יש אך ולהתפלל, לחזור לחייבו אין ולפיכך יצא… אם בזה נחלקו ולמעלה שעות מו' התפלל ואם

ברכות שספק פי על ואף וז״ל: יח ס' קח סימן הגר״ז ערוך בשולחן שכתב כמו נדבה בתורת להתפלל

יחזור מוכרע שהדבר מקום כל לפיכך היום כל אדם שיתפלל והלואי הואיל בתפילה, ם מקו מכל להקל, דבר בה לחדש צריך ואין נדבה בתורת. ויתפלל

שאם יתנה זאת ובכל הדין, מן ולהתפלל לחזור שצריך להלכה שהעיקר נקט, יוסף הגר״ד זאת, לעומת

: נדבה תפילתו תהיה חובתו, ידי יצא

ג סעיף: רלג סימן ברורה הלכה

חצי קודם חצות אחר מיד התפלל אם ובדיעבד היום. חצות אחר שעה חצי קודם מנחה להתפלל אסור

חייב אני אם ויאמר: נדבה, של תנאי על יעשה שיתפלל וקודם מכן לאחר ויתפלל יחזור, שעה, להתפלל

נדבה תפלת זו. תפלה תהיה להתפלל חייב איני ואם תפלה, לחובת זו תפלה תהיה

❖, האם השונות שהשיטות לפי באר להתפלל יכול שאינו הדחק בשעת, חצות לאחר שעה מחצי

? בחצות להתפלל לו נתיר

דהלכתא- אליבא מנחה תפילת זמן תחילת

דמי כדיעבד הדחק שעת ג. אפשרות להם תהיה ולא בחצות, רק מנחה להתפלל היכולים חיילים ינהגו כיצד לדון יש המתבאר, לאור

יותר מאוחר? להתפלל

יעקב השבות: כתב

קי סימן ג חלק יעקב שבות: שו״ת

לכתחלה אפילו הדחק בשעת מתירין בדיעבד, שמותר מה. כל להתפלל מותר יהיה האמור, הכלל לפי

אחרת ברירה לו אין. שר כא מחצות הדחק בשעת

יוסף הגר״ד כתב: אולם,

ה אות שם ברורה: הלכה

לאחר להתפלל יוכל שלא ויודע חצות, שאחר שעה חצי בתוך אלא כלל להתפלל יכול אינו שאם לומר יש

שעת שהוא פי על ואף נדבה, של בתנאי ואפילו חצות. שאחר שעה בחצי יתפלל לא כן פי על אף מכן,

הפוסקים רוב דעת נגד בזה להקל אין מקום מכל הדחק, שעה חצי קודם כלל יוצא שאינו להו דסבירא

חצות. שאחר

❖ שהמתפלל הסוברים הפוסקים גם יורו כך האם? בדיעבד חובתו ידי יצא זו בשעה מנחה? מדוע

היום חצות שלאחר השעה חצי חישוב ד. או30 מניות ז בשעות היא זו שעה חצי האם הסתפק ברורה המשנה: דקות

ח ס״ק רלג סימן הציון: שער

איתא בגמרא דהא זמניות, שעות כן גם הוא גדולה למנחה חצות שאחר שעה החצי דאף לי, ונראה

הכי זמניות הוא דשם היכי וכי גדולה, למנחה ומחצה ושש קטנה למנחה ומחצה ט' הדדי, כי תרוויהו שעה חצי דהוסיפו יון כ דלכאורה אף זמניות, הוא גדולה במנחה נמי אנו דאין יטעו שלא כדי הוא בקיאין

- עיון צריך ועדיין שעה, חצי תמיד להיות. צריך

לפי30 שמחשבים כתב מאזוז הגר״מ: דקות

שלו סימן א חלק נאמן: מקור

שלושים או זמנית היא האם גדולה, מנחה להתפלל כדי היום חצות אחר שמוסיפים שעה החצי שאלה:

רגילה שעה בחצי סגי כותלי דמשחרי דלשיעורא תונס… מנהג וכן בלבד, דקות שלושים בה: תשו דקות? . זצ״ל כדורי נסים ר' הרה״ג בלוחות הוא וכן בחורף. בין בקיץ בין

אויערבך הגרש״ז כתב: אולם,

א הלכה יג פרק תפילה שלמה: הליכות

חשבון לפי לחשבו בירושלים ג המנה היום, חצות לאחר שעה חצי שהוא המנחה, תפלת זמן תחלת

זמניות. שעות

❖? קבועה שעה חצי לקבוע הסברא מהי

❖ כיצד לדעתך? זמנית שעה חצי שמחשבים הסוברים כך על ישיבו

למעשה הלכה ה. היום חצות לאחר שעה מחצי אלא הדחק, בשעת אפילו מנחה להתפלל אין. א.

תפילה לו עלתה היום, מחצות התפלל אם בדיעבד. ב.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שישי, 28 ביולי 2023

טו באב - תיקון ובית שלישי

תענית ל: ט״ו באב מאי היא?

אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? (במדבר לו, ו) ״זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו׳״ — דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל, שנאמר (שופטים כא, א) ״ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה״. מאי דרוש? אמר רב — ממנו ולא מבנינו.

רבה בר בר חנה א״ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב, טז) ״ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי״ — אלי היה הדבור.

עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו.

רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה אתקנו ביבנה הטוב והמטיב — הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, (משלי ל״א) ״שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל״, ואומר ״תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה״. וכן הוא אומר: (שיר ג') ״צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו״. ביום חתונתו — זו מתן תורה, וביום שמחת לבו — זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.

מה מיוחד בט״ו באב? ניתן להבין יום כיפור — זה נקרא יום חתונתו, בו ניתנו לוחות הברית לעם ישראל. אבל ט״ו באב, מה יש בו? האהבה של ה' אלינו באה לידי ביטוי, בין השאר, במחילת העוונות. המיוחד בכיפור שה' סלח על חטא העגל. בט״ו באב ה' סלח על חטא המרגלים, ולכן כלו בו מתי מדבר. כאשר יש מחילה והתפייסות יש השראת שכינה. ביו״כ קיבלנו לוחות שניים, נחנך מקדש שלמה. בט״ו באב — מקדש שלישי (עיין מקור 5). אהבת ה' אלינו נמשלת לאהבת איש ואישה, כמו למשל בשיר השירים, לכן בנות ישראל יוצאות לחול בכרמים בימים אלה.

יש הקבלה בין מה שאירע בט' באב לבין ט״ו באב כהליך של תיקון: חטא המרגלים — פסקו למות. חורבן בית ראשון — עבודה זרה — הסרת הפרוסדיות. חורבן בית שני — הותרו שבטים זה בזה, כולל שבט בנימין — זה תיקון אהבה במובן של עם. נלכדה ביתר — ניתנו לקבורה. נחרשה העיר — ביטוי לחורבן מלא — קרבן עצים, ביטוי לבניין מחודש. לא היו עצים בתחילת בית שני, לכן הומצא המושג הזה.

פרי צדיק דברים ט״ו אב, א: … ולכן קבעו מחולות בט״ו באב שאז יהי' הבנין לעתיד כמ״ש בפסיקתא. וזה הפי' מה שא' במשנה זה בנין בהמ״ק שיבנה ב״ב דהיינו בנין העתיד שאז יתוקן הכל. וזהו שמחת לבו ע״ד שא' (סנהד' צ״ט.) ללבי גליתי לאברי לא גליתי, היינו למדות שבהן מתנהג העולם כמו שנא' ביעקב אע״ה שבקש לגלות את הקץ ונתכסה הימנו. ולכן קבעו אז בט״ו באב יו״ט ומחולות בעיגול כעטרה, וע״ז מסיק בגמ' עתיד הקב״ה לעשות מחול וכו' וכל אחד מראה באצבעו שנא' וכו' ״זה ה' קוינו לו״ — זה מורה כמו שמראה באצבע, דהיינו שכל אחד רואה כפי ההשגה והכרה שהי' לו בעוה״ז.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 27 ביולי 2023

אליבא דהלכתא - סוף זמן תפילת שחרית

דהלכתא- ליבא א שחרית תפילת זמן סוף

: הקדמה האור והכלים. האורות תורת הוא החסידות בתורת נפוץ רעיון זה והכלי אלינו, מהשמיים היורד האלוקי השפע הוא

שלנו ההשתדלות האור אותו את ויחזיקו שיכילו כלים לייצר כדי כלים ליצור שלנו האמצעי היא התפילה האלוקי.

שנשתדל ככל מהשמיים גדול אור עלינו ישפיע. שהקב״ה הלכותיה ובדקדוקי בזמנה תפילה להתפלל ונתאמץ את להכיל שיוכל וחזק גדול יותר לכלי נזכה כך וכוונותיה,

השפע יום בכל השמיים מן היורד. האלוקי

: שאלה תפילת בו להתפלל שניתן ביותר המאוחר הזמן מהו

שחרית? של עשרה שמונה

לכתחילה שחרית תפילת זמן סוף. א א משנה ד פרק ברכות: משנה

יהודה( רבי חצות, עד השחר תפלת אלעאי) בר עד אומר:

שעות. ארבע

ב עמוד כו דף ברכות בבלי: תלמוד

תמידין כנגד תפלות אמר: לוי בן יהושע רבי איתמר…

אמרו מה מפני לוי: ן ב יהושע דרבי כוותיה ותניא תקנום…

והולך קרב שחר של תמיד שהרי חצות עד השחר? תפלת תמיד שהרי שעות, ארבע עד אומר: יהודה ורבי חצות; עד

שעות ארבע עד והולך קרב שחר. של

❖ המחלוקת נקודת מהי? יהודה לרבי קמא תנא בין

א משנה ו פרק עדויות: משנה

שחר של תמיד ועל דברים… חמשה העיד א בב בן יהודה רבי שעות בארבע. שקרב

יהודה כרבי להלכה הכריעה הגמרא זה, פי: על

א עמוד כז דף ברכות בבלי: תלמוד

אלעאי:) יהודה(בר כרבי הלכה כהנא: רב אמר ותנן הואיל

כוותיה. בבחירתא

רש״י: שם

בבחירתא– (מסכת) קרי( עדויות נקראת) שהלכה ירתא, בח

עדויות. כאותן

'בחירתא ערך הערוך:'ספר

המשנה מכל מקובצות מובחרות שהלכותיה 'עדויות', . מסכת בראש עזריה בן אלעזר רבי את שהושיבו ביום, ונשנית

פתח שומר שסילקו חכמים תלמידי כל ונכנסו המדרש, , בית

מרבו ששמע מה העיד אחד. וכל

❖ מדוע הגמר? א? פסקה כמי

א סעיף פט סימן חיים אורח ערוך: שולחן

( שעות ד' סוף עד זמנה ונמשך השחר… תפלת זמן ב׳שעות

) 'זמניות היום שליש. שהוא

היום את שמחלקים דבר של פירושו זמניות שעות כי נזכיר כשעה נחשב חלק כל אחד, כל חלקים ליב' הלילה. ואת

( שיש סבר אברהם המגן 'יום': גדר מהו בפוסקים נחלקו שיש סבר הגר״א הכוכבים. צאת ועד השחר מעלות לחשב

.) החמה שקיעת עד החמה מזריחת לחשב

עות ש ארבע אחר שחרית תפילת ב.

א עמוד יח דף ברכות: רי״ף

( לדרבנן דליתא גב על ואף כרבנן) הלכה שאין עד דאמרי

) והתפלל (שטעה וצלי דטעי היכא חצות, שעות ארבע, לאחר

ליה( יהבו תפלה שכר לו) יתנו יהבו לא בזמנה תפלה שכר,

. ליה

❖? שחרית תפילת זמן סוף בגדר הרי״ף הוסיף מה

א הלכה ג פרק תפילה הלכות: ב״ם רמ

עד ארבע אחר והתפלל טעה או עבר ואם השחר… תפלת תפלה חובת ידי יצא לא אבל תפלה, חובת ידי יצא היום חצות

. בזמנה

❖? הרי״ף דברי על דבר הוסיף הרמב״ם, האם חשוב דבריהם את והרמב״ם הרי״ף למדו מהיכן מבאר יוסף, : הבית

עבר ואם ד״ה א אות פט: ן סימ חיים אורח יוסף בית

( לה ילפינן חצות, עד רבנן מדאמרי זאת) לומדים אנו היכי כי,

) כך כל גדולה מחלוקת נעשה פלוגתא(שלא כך כל נשוי דלא

שעות ד' אחר התפלל אם יהודה דלרבי ורבנן, יהודה רבי בין ( ליה יהבי לא ) לו יתנו לא מתפלל ולרבנן כלל, תפילה שכר

הילכך בזמנה, תפילה שכר ליה יהבי ו חצות עד והולך שכר חצות עד שעות מד' עלמא דלכולי בפלוגתייהו, ממעטינן

לא יהודה דלרבי אלא בהזיד בין בשכח בין ליה, יהבי, תפילה תפילה שכר ליה יהבי ולרבנן בזמנה, תפילה שכר ליה יהבי

. בזמנה

❖ לאחר שפסקה 'שעות ד עד יהודה כרבי הגמרא כתמיד

שחר, של שעות ד' לאחר תפילה להתיר לפוסקים? מניין

א כח ברכות יעקב: קהילת

לא פנים כל דעל נראה שעות, ד' לאחר שחרית בתפילת אבל 'תמיד דגם ואפשר יהודה, לרבי אף לגמרי זמנו 'עבר

אף כשר מדאורייתא 'בוקר 'ת ע ד חצות… עד יהודה לרבי

חצות עד. משמע

❖? והרמב״ם הרי״ף בבסיס שעומדת הסברא מה

❖? ורבנן יהודה רבי חלוקים ובמה היכן

שם ערוך: שולחן

על אף חצות, עד שעות ד' אחר והתפלל עבר, או טעה, ואם

איכא מיהא תפלה שכר בזמנה, כתפלה שכר לו שאין. פי

דהלכתא- ליבא א שחרית תפילת זמן סוף

❖, מדוע חשוב ' מקבל חצות עד דווקא תפילה?'שכר

❖ חובת ידי יצא, האם ערוך השולחן בלשון דייק, תפילה

רביעית? שעה אחר במזיד כשהתפלל

ו ס״ק פט סימן ברורה: משנה

– עבר או לומר( רצונו היא) ערוך השולחן כוונת שבמזיד, פי על אף התפלל, ואח״כ זמנה שעבר עד התפלה את שהה

חובת ידי יצא כן תפלה בזמנה שלא שהיתה. אף

❖ המשנה מבאר מה? ערוך השולחן בדעת ברורה

ערוך השולחן על חולק חדש הפרי: מאידך,

פט סימן חיים אורח חדש: פרי

תפילת שביטל שמי להלכה, נקיטנן דכתיבנא מילי הני מכל היום שליש דהיינו שעות ד' שעברו כיון במזיד, , שחרית

לתקון יוכל לא מעוות שש עד נאנס או שגג ואם ה, בי קרינן

להתפלל יכול. שעות

❖ הרי״ף בדברי עיין, האם לעיל שהובאו והרמב״ם

? חדש הפרי נקט כמי בדבריהם למצוא תוכל

❖ חדש הפרי שבין המחלוקת יסוד, מהו דעתך חווה? והשו״ע

יתפלל האם שעות ארבע לאחר עד מלהתפלל המתין ג.

כעת א עמוד כח דף ברכות לציון: אשון ר ספר

זה) דין דינא(ושונה האי ושניא שעות מד' השחר מתפלת

) לו הורנו לא (ששם ליה אורינן לא דהתם ואילך, כל להתפלל

( תשלומין דלעביד אלא שעות ד' דעבור תפילת שיתפלל

תשלומין) לשון דייק והכי יצא והתפלל עבר אם דוקא אלא,

הרי״ף. י דבר דייק והכי הרמב״ם.

❖ הרי״ף בלשון עיין שהובאו והרמב״ם, כיצד ב בחלק

מדייק לציון? הראשון בהם מתפלל אינו שעות ד' שלאחר שכתב לציון הראשון לעומת

( במזיד) המתין לא אם אף שיתפלל הסוברים פוסקים יש, ,

כתב וכך בדיעבד, תפילה זמן לאחר עד במזיד המתין אם אף

החיים: כף

סימן החיים כף י ס״ק: פט

שכתב( דמה נראה, ולי ) ערוך השולחן לאו הוא 'והתפלל', איידי אלא לכתחלה, להתפלל דיכול הדין הוא אלא דוקא,

טעה דאם דקאמר נמי נקט עבר לשון שהוא עבר או

דוקא לאו הוא אבל.'והתפלל',

❖ יתפלל האם במזיד, כשהמתין החיים כף דעת מה כעת?

❖ לציון? הראשון ראיית את דוחה הוא כיצד

ו ס״ק פט סימן ברורה: משנה

להתפלל צריך מקודם התפלל לא אם שלכתחילה הדין, והוא

בזמנה כתפלה. ר שכ לו שאין רק חצות, עד שעות ד' אחר

שסוברים פוסקים יש כי נדבה, בתורת אז שיתפלל וטוב יתפלל כן על כלל, להתפלל מצי לא שוב שעות ד' עד דבהזיד

נדבה בתורת הוא. פטור הוא הדין מצד שאם ויתנה

היום חצות אחר שחרית תפילת ד. והרמב״ם הרי״ף דברי שמקור יוסף הבית שביאר לאחר

את שממעטים משום הוא ת, חצו עד להתפלל שאפשר

כתב: לרבנן, יהודה רבי בין המחלוקת

שם יוסף: בית

ולמעלה דמחצות חצות, עד הפוסקים כתבו בדוקא זה, ולפי מתפלל אינו כלל הוא תפילה זמן דלאו כיון המנחה, זמן עד

הוי לבטלה דברכה אפשר. התפלל ואם ענין, בשום

הרמ״א: והגיה

: הנ״ל ערוך שולחן על הרמ״א

שחרית תפלת להתפלל אסור חצות ואחר. הגה:

❖ אחר שחרית תפילת לגבי והרמ״א הב״י דעת מהי? חצות

❖ כמי מדבריו להסיק אפשר האם הרמ״א בלשון דייק הראשון במחלוקת נקט? החיים וכף לציון הלבוש ביאר חצות, לאחר להתפלל שאין זה דין של: טעמו

פט סימן חיים אורח: לבוש

להתפלל ואסור הבוקר זמן עבר כבר אילך ו מחצות אבל ערב להקרות מתחיל שאז לבטלה, ברכותיו והוו, שחרית

ובטל זמנו ועבר בקר, ואינו למערב לנטות מתחלת שהחמה תפלות אמרנו וכבר תמיד, קרבן גבי כתיב דמועדו קרבנו,

תקנום תמידים. כנגד

כתב וכך והרמ״א, הב״י על החולקים פוסקים יש מאידך,

:"ח הב

ב ס״ק פט סימן חיים אורח חדש: בית

זמן שיגיע עד לכתחלה חצות אחר להתפלל נקטינן, והכי

גדולה( מנחה חצות) אחר שעה חצי בהגהת כהרב ודלא.

חצות דאחר ופסק יוסף בית דברי אחר דנמשך ערוך, שלחן דליתא שחרית, תפילת להתפלל. אסור

❖ " הב לדעת מדוע לאחר אף שחרית להתפלל ניתן ח

? חצות

דהלכתא- ליבא א שחרית תפילת זמן סוף

ז ס״ק פט סימן ברורה: משנה

חצות- ואחר הר״ב( מלשון משמע הרמ״א) תיכף דאפילו, עבר בין קאי ואדלעיל שחרית, להתפלל אסור חצות אחר

חצות שאחר שעה בהחצי מקילין ויש. בשוגג. טעה או במזיד

משמע ולדינא, מפסק לזוז שאין החיים ודרך מגדים מפרי

) הר״ב(הרמ״א בחצי שחרית התפלל אם בדיעבד אמנם, … שנית להתפלל צריך ואין יצא חצות, שאחר זו. שעה

חצות ואחר ד״ה א סעיף פט סימן הלכה: ביאור

תפלת יתפלל לא שוב עלמא לכולי זו, שעה חצי ואחר

מה אם אפילו שחרית, וכל באונס היה עתה עד התפלל שלא

אלא פוסקים, לכמה לבטלה ברכותיו והמתפלל במזיד. , שכן שחרית בשביל עשרה שמונה כך ואחר מנחה מתחלה יתפלל

ולא באונס מתחלה היה התפלה שביטול והוא להשלמה,

. במזיד

למעשה הלכה ה.

. א שליש עד נמשך שחרית של עשרה שמונה תפילת זמן

היום חצות עד להתפלל רשאי ובדיעבד. היום,

ניתן צורך במקום זה. דין על להקפיד יש הש״ץ בחזרת אף ב.

חצות קודם מעט התפילה את ולהתחיל. להקל

שהש״ץ יקפידו התפילה, זמן לסוף סמוך שמתקבצים מנין ג.

חזרתו את יתחיל הזמן סוף ם קוד הפחות לכל


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שלישי, 25 ביולי 2023

אאדה עד חוג שמים תשעה באב תשפג

בס״ד

תשעה באב תשפ״ג – אאדה עד חוג שמים

פיוטיו של הקליר מלווים אותנו במהלך כל השנה, משורר העיתים, לכל מועד וחג סדרת פיוטים משלו שיחד עמה אנו נוסעים במסע הזמנים. ולתשעה באב סדרה ארוכה במיוחד של קינות שבינות למילותיה אנו מהלכים, חווים שוב את אירועי הצער, ומעמיקים במשמעותם.

את הקינה השלישית פותח הקליר במילים:

אאדה עד חוג שמים

אאלה איתי שמים

לאמור: קינתי תעלה לשמי שמים, כדי שגם הם יקוננו איתי. אאלה – לשון קינה, כבקינה המסיימת את סדרת הקינות – אלי ציון ועריה.

ומדוע יבכו השמים עמנו? הן משמים הייתה זאת לנו, על כי חטאנו, והבאנו בידינו על עצמנו את העונש הזה. אמנם מצטער הוא האב על אשר נאלץ לענוש את בניו הסוררים, אבל האם יקונן עמם? הקינה משמעותה הבנה עמוקה של חומרת האירוע שמקבלת את ביטויה במילים, את האחריות שלנו מה שהתרחש, איזו קינה יקונן הקב״ה?

הרעיון הזה של שיתוף הקב״ה בקינותינו לקוח מדברי חז״ל במדרש איכה רבה (פ״א אות כד) על הפסוק ״בכה תבכה בלילה״ (איכה א, ב):

בכו תבכה – בוכה ומבכה אחרים עמה. בוכה ומבכה הקב״ה עמה, דכתיב (ישעיה כב, יב) ׳ויקרא ה׳ אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד. בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה, דכתיב (שם לג, ז) ׳הן אראלם צעקו חוצה׳.

גם הקליר מבטא את הדברים ביחס לבכית מלאכי השרת:

אל תשכח צעקת אריאל

אליו לאגור יהודה וישראל

אלפי שנאן אשר מסר אל

לאמר מי יתן מציון ישועות ישראל.

אבל הקב״ה הלוא משפטו צדק, ומשבא אליו אברהם אבינו בטענה היכן בניו, השיב לו – חטאו ואינם. וכך אמרו חז״ל במדרש איכה רבה (פרשה א אות כ):

אמר רב עוקבא בליל תשעה באב נכנס אברהם אבינו לבית קדשי הקדשים, אחזו הקדוש ברוך הוא בידו, והוה מטייל בו ארוכות וקצרות. אמר לו הקדוש ברוך הוא (ירמיה י״א) מה לידידי בביתי? אמר לו: רבוני, בני היכן הם? אמר לו (הקב״ה): חטאו והגליתים לבין האומות. אמר לו (אברהם): לא היו בהן צדיקים? אמר לו (הקב״ה): עשותה המזמתה (עשו חטאים). אמר לו (אברהם): היה לך להסתכל בטובים שבהם! אמר לו (הקב״ה): סוגיהון בישין (כולם רעים) דכתיב עשותה המזמתה הרבים. אמר לו (אברהם): היה לך להביט לברית מילה שבבשרם. אמר לו (הקב״ה): חייך כפרו בה, שנאמר (ירמיהו י״א) ובשר קדש יעברו מעליך, ולא עוד אלא שהיו שמחין במפלתם אלו על אלו דכתיב (שם) כי רעתכי אז תעלוזי, וכתיב (משלי י״ז) שמח לאיד לא ינקה.

מתווכח הוא אברהם עם הקב״ה על משפטו, והקב״ה מתעקש כי צדק, ולא הייתה לו כל אפשרות אחרת, לאור מעשיהם של ישראל.

אז על מה נגרום לקב״ה לומר עמנו את הקינות?

הקליר ממשיך בקינה ומפתיע באמירה שנראית כאינה קשורה למכלול הדברים, ואף טמונה בה סתירה פנימית:

אילותי לעזרתי תרתי חזות,

איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת

אידע לכל כי מודעת זאת

אם לא כי יד ה׳ עשתה זאת.

עם ישראל מצפה בכל שנה שתהיה היא שנת הגאולה, ומה עניין זה לכאן? מה הקשר בין הקינה על החורבן לכך שאנו מקווים שזאת היא כבר השנה האחרונה, ומדוע הדבר קשור לכך שאנו מכריזים שיד ה׳ עשתה זאת? ואם יד ה׳ עשתה זאת, וכי לא צדק? והאם אנו באמת ראויים לגאולה?

ומסיים הקליר את קינתו באמירה האלקית:

ישראל מת בדרכי לא הלכו

עזבוני ועזבתי ופני מהם נהפכו

רגנתי והללתי ומעי ולבי נשפכו

איכה תפארתי מראשותי השליכו.

תכלית הקינות היא התשובה אל ה׳, שגם אותה מציין הקליר בבית הבא לאחר דבריו על הגאולה המיוחלת:

אכוף לך ראש ה׳ חילי

אכרע לך ברך לחתל מחלי

אכתירך בשיר משירי מחולי

אכוון מי יתנך כאח לי.

זו תכליתה של הקינה, האמירה שמאחר שיד ה׳ עשתה זאת, וכי ישר הוא ה׳ ומשפטו אמת, אין זאת אלא כי אם משום שאנו חטאנו, ואם רצוננו בגאולה עלינו לשוב אליו ית׳. ועצם אמירת הקינות היא היא מהלך של תשובה, הנכללת בהכרת החטא, בוידוי וברצון לעוזבו ולשוב אל ה׳. ואם כן עשינו מצב החורבן הוא לא נורמלי, ואינו ראוי, ואם מקוננים אנו כיאות על החורבן, הרי שבוודאי שאנו עושים תשובה, ולכן נאמר שבוודאי ששנה זו היא שנת הגאולה, וכל עוד ולא נבנתה העיר על תילה ראוי שגם הקב״ה יהא שותף בקינה.

לכן אנו פותחים את הקינה באמירה שאנו רוצים שקינתנו תעמיק כל כך, תגיע עד רום שמים, משום שאז יתקיימו בנו דברי חז״ל ( ) שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה, ואו אז, כל רגע שבו הר הבית עדיין חרב אנו רוצים שגם הקב״ה יבכה ויקונן עמנו, וביחד עם זאת נצפה שהגאולה תהיה כבר בשנה הזאת.

אלא שאחרי הכל מסיים הקב״ה שעדיין לא עשינו את המוטל עלינו, ועדיין לא הולכים ישראל בדרכיו, ו״איכה תפארתי מראשותי השליכו״… ואם אנו השלכנו מאחרי גוונו את תפארת ישראל – הלוא היא התורה, כמו שממשיך הקליר בקינה הבאה:

איכה תפארתי מראשותי השליכו

וכנגד כסא הכבוד צלם המליכו

בחללם תנאי אשר חוזי נמלכו

ונם אם בחוקתי תלכו.

ואם נשית אל לבנו אלו מאמרים הרמים, ונשוב אליו באמת ובתמים, נזכה לראות בשילום תנחומים, מאת אל מלך יושב על כסא רחמים.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

על תרגנול ותרנגולת חרב הר המלך - אגדת החורבן - הלל מרצבך ע''פ הרב מיכאל סיטבון

בס״ד

ותרנגול תרנגול על ת חרב הר המלך

(מתורג)ם ע״א נז גיטין בבלי תלמוד

הר חרב ותרנגולת תרנגול על. המלך נוהגים שהיו כשהיו

חתן מוציאים, וכלה כלומר ותרנגולת תרנגול לפניהם מוציאים

פרו ורבו גדוד חלף אחד יום. כתרנגולים לקחו. רומאים את מהם

התרנגולים. התנפלו הרומאים על היהודים אמרו באו. והיכום

בך מרדו לקי: סר עליהם בא. היהודים. היקסר

באנשי בהם היה בר ששמו אחד המלך הר קופץ שהיה דרומא,

ברומאים. בהם והורג מיל

ו הארץ על והושיבו כתרו את הקיסר הוריד העולם 'אדון אמר:

נוח אם, כולו אחד'. אדם ביד מלכותי ואת אותי תמסור לא, לך

דרומא לבר פיו הכשילו: ואמר " הלא אלו תָּנו חנ ז אֱלִֹהִים א תָּה

ת א צ ִאֱל בִצֹבאו הִים ינו." ת ו הגמרא:) (שואלת אמר המלך דוד גם הרי

-? כך בשאלה דוד דרומא בר (לעומת לה 'פנה שהתריס).

לבית דרומא בר עלה למעיו ושמט נחש בא, הכסא. ומת

הקיסר: אמר הואיל לי והתרחש בזמן, נס הזה. אעזבם עזבם

. והלך

נ א עמדו המלך, הר נשי עד נרות והדליקו ושתו ואכלו שנראתה

הקיס של הטבעת חותמת של במרחק ר אמר: . מיל שמחים

היהודים ובא חזר. למפלתי. עליהם

מאות שלש: יוסי רבי אמר להר עלו חרב שולפי אלפים המלך

ושלוש ימים שלשה בהם והרגו צד ובאותו. לילות חתונות

. . מאלו אלו ידעו ולא ומסיבות.

לינאי לו היו עיירות רבוא ששים אסי: רב אמר יהודה רב אמר

חוץ מצרים, כיוצאי בה היו ואחת אחת וכל המלך, בהר המלך

. מצרים כיוצאי כפלים בהן שהיו משלש

האר אבדה מה על קלמנזון בני הרב - החורבן) באגדות (עיונים ץ (עמ' 38 - 32 )

1. ועל תרנגול "על. . ."תרנגולת מס. של שבחירתו תבר יוח רבי נן

את לכנות המורכב, הסיפור בשם, בהרבה ''קליל מיועדת, זה

מסוימת דעה להביע ההתרחשות על במילים. כולה, אחרות

כשלים של ארוכה שורה מונה בשלמותו שהסיפור למרות

מבחינה בעייתיות והתנהגויות האירוע, דתית התרנגול של

שורש את נאמנה מייצג והתרנגולת. הטעות

2. "תרנגול השם הכישלון של מהותו על מספר רק לא "ותרנגולת

עליו מחווה גם אלא טור של חורבנה סיפור הכתרת …דעה

האסון אין - אירוניה של משמץ יותר בה יש כזה בשם מלכא

של תוצאה הזה הנורא אירועים של, אידיאולוגיה היסטוריים

עונש של או, כבירים חנן יו רבי בעיני. משמיים הנורא האסון

של חורבן מלכא טור התעקשו של טיפשות, של תולדה הינו ת

הדק ההבדל אודות תרנגול שבין ובין. תרנגולת

3. אחרי רבות שנים מתרחש הסיפור ירושלים חורבן. והמקדש

חלוף למרות התרחשות ולמרות, השנים נראה, החורבן

בהמשך אות כי חוזרים ירושלים אנשי של וטעויות חטאים ם

טור אנשי אצל ונשנים. מלכא כחלק הסיפור הצגת, כלומר

מרצף סיפור עם אחד ובר "קמצא אותנו מלמדת,"קמצא כי

להילמד אמור שהיה הלקח לא ירושלים מחורבן חדר

של לליבותיהם. ישראל

4. מהם חורבנה ביסוד שעמדו ותרנגולת תרנגול אותם המחר יד

טור של מתארת הגמרא? מלכא מנהג כאן עממ חלק שהיה י

באף מוזכר ואינו הנישואים משמחת לא. אחר מקור מדובר

ואפיל בהלכה בטקס לא ו - עמוקה רוחנית משמעות בעל לפני

את מסמלים וכך תרנגולים של זוג שולחים והכלה החתן

שבהקמת התקווה משפחה. חדשה ניתן בביטחון, לומר

שולי במנהג הכול בסך מדובר כי, מוחלט. בתכלית

5. יותר לפוריות כסמל והתרנגולות התרנגול שילוח, מכך יכול

גם לשאת בעייתי מטען, מעט קונוטציה גם יש אלו לחיות שכן

פריצו של ת מכל. מינית, משעשע מנהג זה היה, מקום

מאוד התחבב הוא כי נראה ישראל בעם רבים וכמנהגים על

עליו. מקפידים היו מלכא ובטור הציבור

6. חיילים מקבוצת מתחילה הרומי הצבא עם הקשה ההתנגשות

מלכא לטור בסמוך שעוברת את וגוזלת חתונה בזמן התרנגול

מידי והתרנגולת של זה מעשה. החוגגים החיילים אינו

על קטנה סעודה לערוך החליטו בגסותם כי ואפשר …מנומק

חשבון. הציבור כך בין ובין מתוארות לא, כך דתיות גזירות כאן

חיכוך אלא ואוכלוס צבא שבין עניין יי. ה פעוט מן יומיומי, זה

שממיטה עצומה למלחמה הופך כיבוש, של במציאות הסתם

המפואר העיר על חורבן ת טור. מלכא

7. הפגיעה על להבליג מסוגלים היו לא העיר אנשי, במנהגיהם

פרופורציונלי לא באופן הגיבו והם - שני גזלת בעקבות

ככל ומיוחדים חשובים, תרנגולים בחיילים הכו הם, שהיו

זה במקרה התנהגותם את רואה יוחנן רבי. הרומיים כאירוע

שהוביל הע לחורבן יר במילים. כולה אותו, אחרות דפוס

שראינו תגובה, כאן ישוב לאורך מלכא טור תושבי את ויאפיין

כל הבעייתי? הדפוס מהו. הסופית למפלה עד, הדרך

8. בראש מידתי לא התנהגות אותה, ובראשונה שעליה ת הצבענו

קודם, עיקר בין להבחין היכולת חוסר גזילת. וטפל שני

הולידה לא התרנגולים אלא הכספי ערכם בגלל חריפה תגובה

משמעותם בגלל מלכא טור אנשי בעיני. הדתית שום אין

אפשרות לזוז המקובלים מהמנהגים וכל, אצלם פגיעה בהם

היא בלתי עניין, נסלח גזירת מעין יוצאים הם. שמד למתקפה

שניצחון יודעים שהם למרות עכשי, ו קטן המקו, מית ברמה

על ידם תהיה לא שבו יותר רחב לעימות להוביל עלול

את לקחת מוכנים הם. העליונה שינוי כל מבחינתם כי, הסיכון

ובל "יהרג הוא מהמקובל מקום כל אין,"יעבור, לפרגמטיות

של שונות רמות בין להפרדה דתית חובה דרך נחזה הכול

המוכר של הצר הצוהר. והנהוג

9. קשור אינו הסיפור של המשכו לכאורה במישרין, לתחילתו

עד שכן ל בסיבות עסקו כאן פריצ ת ואילו, המלחמה מכאן

ל בסיבות עוסקים ואילך תבוסת. היהודים שנראה כפי, אולם

ביות…ר הדוק החלקים שני בין הקשר מיד,

10. - הסיפור מגיבורי באחד פוגשים אנו כעת דרומא, בר שדמותו

בר של דמותו בהשראת עוצבה בעל הוא דרומא בר. כוכבא

יוצאת צבאית יכולת ממחנהו עצום מרחק מזנק הוא, דופן

ומכה כשרואה. באויב הצבאית העוצמה את הרומאי הקיסר

הוא דרומא בר של "לא שהקב״ה ומתפלל כתרו את מסיר

מלכותי ואת אותי ימסור אדם בידי."אחד

11. כל ברורה אינה הכתר הסרת של משמעותה או כך. . . צורכה

דמותו את ציירו חז״ל, כך של דווקא הרומי, הקיסר, הגוי באור

כאדם, חיובי מלא והיודע למגבלותיו המודע, בענווה כי

"הקב גורל את שיקבע הוא ה ואמונה ענווה לעומת. המערכה

יהירים בקווים דווקא היהודי מצויר זו נוכרית. מאד

12. הפסוק: באמצעות הקב״ה אל פונה דרומא בר " אל "ה תָּה א

אֱל ים ה אלו ת חנָּנּו ז ים ה אֱלֹ ת א צ צֹבאו ב ינּו" ת - קריאה

תלונה היא שבמקורה אל חוסר על הקב״ה מעורבותו

במלחמות הופכת היא דרומא בר של בפיו ואילו, ישראל

יתערב שלא מהקב״ה לתביעה בר. במלחמה האיש, דרומא

הלחימה וכישורי העצום הפיזי הכוח בעל כך כל, המשוכללים

משוכנע עד ביכולותיו לעשות כוח הנותן מיהו שוכח שהוא

. חיל

13. העולה המסר שהומט אסון אינו החורבן יכ הוא הסיפורים מן

על הקב״ה ע״י על הביאו שישראל אסון אלא, ישראל. עצמם

של הרחקתו את ביקש עצמו הוא - דרומא לבר קרה בדיוק כך

'ה עצמו את להוביל לו מותירה זו והרחקה, מהזירה. לאסון

חו את עליו שהמיטה היא דרומא בר של יוהרתו רבנו.

14. האם להפריד ניתן דרומא בר של חטאו בין מעשה ובין

סיפור את שפתח והתרנגולת התרנגול מלכא טור חורבן? כולו

נראה שהקשר ממבט שנראה ממה יותר עמוק החלקים שני בין

שהפכו אנשים לאותם רבה במידה דומה דרומא בר ראשון.

את לעילה והתרנגולת התרנגול עניין גם. למלחמה הוא וגם

מרוכזים הם במוכר, בעצמם להכיר מסוגלים ואינם, להם

של במורכבותה כי לראות מסוגל אינו דרומא בר. המערכת

למעשיו מעבר עומד ורצונותיו אלו וגם, הקב״ה שיצאו

להרחיב השכילו לא ם התרנגולי על למלחמה מבטם את מעבר

והאינסטינקטים לרצונותיהם. שלהם. .

15. ניצבת הנוכרים של התנהגותם היוצרת 'כ׳מראה תמונה

של לזו מהופכת בר של יהירותו מול. היהודים מול, דרומא

תרנגולים שני על למחול יכולים אינם אשר אלו של קיבעונם

מרשימות תכונות שתי מגלה הגוי השליט -: במיוחד, ראשית

הוא נובע הכיסא, בבית דרומא, בר של הגרוטסקי מותו כי מבין

אירוע ואינו מא-להים זאת מכנה הוא. מקרי זוקף ואינו ""נס

אפילו או צבאו לעוצמת ההצלחה את. לצדקתו וחשוב, שנית

לא את ולשנות הקיבעון מן להשתחרר מסוגל הוא, פחות

ומשמעותם האירועים פי על תוכניותיו …הרוחנית

16. דרומ בר של מותו עם יכולת פסקה א המלך הר אנשי של ם

הצבא מול לעמוד פי על ואף, הרומי שלא הקיסר מחליט כן

שהוא למה ונענה ההזדמנות את לנצל מבין כרמז. משמיים

17. הרומי הקיסר של תבונתו לעומת היהודית ההתנהגות, כאן

עד אותה שאפיינה ומקובעת שחצנית עמדה באותה נותרת

מביני אינם הם. כה מביני אינם הם נס; להם שאירע ם שבר ם

בידי הייתה ומיתתו יוהרתו על נענש דרומא הם; שמיים אינם

יראת מחמת נסוג שהקיסר מבינים א׳להים כוחם מחמת ולא

הדברים כל את. הצבאי הסיפור בעיניהם רואים, לא הם האלה

שלהם והרווחה השמחה בתחושת מתמצא כולו המורכב

גסו הסתלקו. הרומיים שהכוחות לאחר ה החגיג של הרוח ת

אנשי שערכו מתבטאת המלך הר שמביאה הפעלים ברצף גם

הגמרא אכלו,"קפצו נרות." והדליקו, ושתו

18. התמונה ההצלה לנוכח בשמחה שמתמלא מי של אינה כאן

, הפלאית במקום אשר חומרניים אנשים של אלא להודות 'לה

מהר חיש פונים המלך הר אנשי של הנכונות חוסר. לסביאה

לראות יד את ומאותתת הפועלת 'ה, להם שמחתם את הופך

מבינים הרומאים. לאבלם היהודית ההתנהגות את אך, כלעג

מפרשת אינה הגמרא עילה הינו כזה לעג למ ה. למלחמה

19. תמונת זוהי כי לומר ניתן מידה, כנגד מידה ן מעי, מראה של

תחילת. הסיפור היהודים, כזכור ברומא לחמו את שלקחו ים

משום התרנגולים ש הבינו שלא המעשה את הפגיעה. כיאות

העממ במנהג הקלה כמלחמת אצלם נתפרשה י כגזירת, דת

היהודיות החגיגות את הבינו הרומאים לכך בדומה. שמד לא

כלעג אלא ההצלה על כשמחה. ובוז

20. אינם המלך הר בני להתבונן טורחים ואינם, במציאות מסוגלי ם

הצבא פרישת כי להבין האימפריה של צבאה, הרומאי

נובעת אינה, האדירה של הסלחניים משיקוליו אלא, מחולשה

של שגוי לניתוח אותם מביאים והיוהרה האטימות. המנהיג

; המציאות מופקרת ולהתנהגות לאופוריה, ומכאן. ומתריסה

גישה חגיגות של, זו משמעות על מחשבה במקום פרועות ם

של כל מאפשרת איננה, האירועים השבת זולתי פשרה כבודה

ושמחים בה המזלזלים מול האימפריה של ועוצמתה. לאידה

21. הסיפור סיום את רבי של מפיו שומעים אנו על המספר יוסי

ועל הרומאים שהפעילו העצום הצבאי הכוח שנמשך טבח

ימים שלושה. רצופים באופן, אולם ב יוסי רבי מפתיע וחר

ולהזכיר לשוב הר אנשי של התנהגותם את כאן ולא, המלך

שבוודאי (למרות הרומאית לאלימות להתייחס רואה הוא אין

כך כל היו המלך הר אנשי דבריו, פי על בחיוב). אותה מרוכזים

בתחושת, בעצמם והניצחון ההצלחה שלא עד, שלהם היו

נטב שחבריהם לעובדה אפילו לב לשים מסוגלים חים בצידה

של השני. העיר

22. ועיוות אבסורד לכדי היהודית ההתנהגות מגיעה כבר כאן

העצמ הריכוז - מוסרי היה הסיפור שבתחילת י דתי להט מתוך

בכל לדקדק כקהל בסיומו מופיע, מנהג וס זולל, שחוגג, ובא

אחיו בעוד עלו ודאי הנטבחים צעקות. נטבחים אך, לשמיים

טחו מלך הר אנשי של אוזניהם. . מלשמוע.

23. אשר אלו את נוהגים מנהגי ומגדירים, ישראל ערכם את

במציאות מתחשבת שאינה בצורה וחשיבותם אלו; שסביבם

את עובדים כביכול אשר עלולים - המרחב בפני סגורים אך 'ה

יד את מראות טחו עיניהם אשר אלו גם להיות 'ה בקורותיו

עם של בא ונוהגים, ישראל שכניהם גורל למול דישות

. ואחיהם


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שני, 24 ביולי 2023

הרב אורי שרקי - איש הדעת שנלחם ביאוש

הרב שרקי — איש דעת ה' שנלחמת בייאוש

כמעט בשנים האחרונות, התייאשנו מלמצוא מקור בנים כאלה שיש בהם חיים ראשוניים, מעוף מעבר למחשב, רעיון שנשמע מכבר זה.

התייאשנו כמעט מפגוש פרשנות מחודשת אקטואלית, ראיה חדשה למעשי התנ״ך, עמדה פוליטית או אמירה חדשה לאמרי חז״ל.

התייאשנו כמעט מלהכיר מעתיקי שמועה ומעבירי מסורת כאלה, שלא אמרו דבר שלא שמעו מרבותיהם מעולם.

התייאשנו כמעט מלפגוש תלמיד שרואה במשימת חייו את תורת רבו, גם כשהוא מוכר לא לרבים, ומסוגל להחליט על מורו ורבו.

התייאשנו כמעט מלראות אנשי דעת רחבי דעות, כאלה שיצטטו פסוק בתרי עשר, שיאמרו גם מעשיה אמריקאי, גם תיאור של המהפכה הצרפתית, גם מרבי נחמן.

התייאשנו כמעט מלפגוש בת צחוק ואופטימיות, כאלה שידעו לא רק לחזור על בדיחה שחוקה, אלא להצליח לפתוח שיעור.

התייאשנו כמעט מלפגוש דמותו של החכם הרלוונטי, שידע לשאול שאלה מדויקת ולא לחזור כתוכי על אמירה שחוקה, ולא כזה שרואה סתירה בין התורה ובין החיים הטבעיים.

התייאשנו כמעט מלפגוש מחנך חכם, שיביא את שאר הרוח של חכמי צפון אפריקה, שימצא אור בחכמה, ביצירה או בלמדנות כללית.

התייאשנו כמעט מלחשוב על העולם להרחבה טובה, לשמוע סבינו בנו — בארמידקם של הגויים ומותם — בקצוות העולם.

התייאשנו כמעט מתורה המדברת על המילה המחודשת הקרויה ״אוניברסליות״, לא רק כביטוי מעורפל, אלא כדבר מעשי.

ואנו פוגשים את הרב שרקי.

הוגה דעות, שקורא קטע בתלמוד באופן שלא קרא אותו מעולם. שבוחר להתנגד ליוזמות, או לתמוך בתנועות פוליטיות באופן שאינו מובן מאליו תמיד.

תלמיד נאמן לרבותיו, שביטא צדדים מיוחדים במשנת הרב קוק, ושמו של רבו — הרב מניטו — הוא דעת שלנו, הדומה לרב יהודה צבי קוק, שמש מפיו בתמימות שאין כמוה.

מי שצהלתו על פניו, שאינה מרה, אלא מעוררת תלמידים תמידיים בחייו.

רב קהילה שחוגג את יום העצאות ואת לילו, ללא נקיפות מצפון, הרהור או ספקנות.

מי שעלה לארץ מאלג׳יר, והביא עמו יותר מרמליות לשיחה — שלמות פנימית והרמוניה.

רב שאינו בוחר ללמד בישיבה קלאסית, אלא מלמד במכון ״מאיר״ כזה עם תלמידי חכמים, ו״ברית תשובה״ לבעלי תשובה ו״נח לבני עולם״ — ובכך מזכה הרב את הרבים. עשרות שיעורים בשבוע, אלפי עוקבים, אלפי צפיות, עשרות ספרים יחד עם מיליוני צפיות רבים.

הרב אף נתנסה — כמו הדוברים כאן היום — בעקידה. הרב שבין יום השואה, שבו נרצח בנו בפיגוע ביום השואה, ובין יום הזיכרון לחללי צה״ל — ״הרב התעטפה האומה באבלות רבים, אבל יחיד לחללי עשייה. ״

אנו, היום, מתהדרים להעניק לרבנו כבוד מלכים, על כך שהציל אותנו מ״שלא מדעת״, בבחינת ״כבוד חכמים ינחלו. ״

הרב מלמד אותנו כי ״הצער שלנו על החורבן״ הוא השבוע הזה דווקא, קטן מהצער של האידאליות החפצה להופיע במציאות. ואנחנו היום מעודדים ומברכים את מי שפועל כל חייו להשתתף בצער השכינה ולסייע לה להוציא מחדש מחדש את המציאות דווקא.

שמואל אבינדב אבוקרט, גבעת


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

התשובה של אליהוא - ספר איוב

של התשובה שוקרו חנן אֱלִיהּוא נחלים אורות קהילת רב ן

אליהוא אתה? מי

1. " ל פרק איוב ב {ב בְּׁעֵינָיו: צַדִּּיק הוּא כִּּי אִּיּוֹב אֶׁת מֵעֲנוֹת הָאֵלֶּׁה הָאֲנָשִּים שְׁלֹשֶׁת וַיִּּשְׁבְּׁתוּ }{א}

אַף וַיִּּחַר הַּבּוזִי בַּרַּכְאֵל בֶן אֱלִיהּוא צַדְּׁקו עַל אַפּוֹ חָרָה בְּׁאִּיּוֹב רָם ֹמִּמִּּשְׁפַּחַת

וַיַּרְׁשִּיעו מַעֲנֶׁה מָצְׁאוּ לֹא אֲשֶׁר עַל אַפּוֹ רֵעָיוּחָרָה וּבִּשְׁלֹשֶׁת {ג} מֵאֱלֹהִּים: וֹ נַפְׁש

{ה לְׁיָמִּים: מִּמֶּׁנּוּ הֵמָּה זְׁקֵנִּים כִּּי בִּּדְׁבָרִּים אִּיּוֹב אֶׁת חִּכָּה וֶׁאֱלִּיהוּ {ד} אִּיּוֹב: }אֶׁת

אַפּו וַיִּּחַר הָאֲנָשִּים שְׁלֹשֶׁת בְּׁפִּי מַעֲנֶׁה אֵין כִּּי אֱלִּיהוּא: ֹוַיַּרְׁא

איוב א דל: , וַיֹּאמַר. אֱלִּיהוּא וַיַּעַן. וַיֹּאמַר אֱלִּיהוּ וַיַּעַן לה, א: איוב לו: א, איוב. וַיֹּאמַר אֱלִּיהוּא וַיֹּסֶׁף

2. כב בראשית הִּוא גַם מִּלְׁכָּה יָלְׁדָה הִּנֵּה לֵאמֹר לְׁאַבְׁרָהָם וַיֻּּגַּד לְנָּחוֹר בָּנִים. ָאָחִּיך עוּץ1 אֶׁת ֹבְּׁכֹרו

אֲרָם. אֲבִּי קְׁמוּאֵל וְׁאֶׁת אָּחִיו בּוז וְאֶת

3. כא לב איוב

אֶׁש נָא אַל ָּ. אֲכַנֶּׁה לֹא אָדָם וְׁאֶׁל אִּיש פְׁנֵי א: רש״י לכבודו להחליפו דברי אשנה לא

כבודו בשביל הדיבור את שמשנה כינוי זהו איוב את וירשיעו למעלה שאמרתי כמו

כי שה אע לא זאת ואף אוכיחנו: מלא בפה

4. ב טו בתרא בבא הן: ואלו העולם, לאומות נתנבאו נביאים שבעה התימני אליפז ואיוב ואביו בלעם

הנעמתי וצופר השוחי ובלדד וליטעמיך, הבוזי. ברכאל בן ואליהוא בן אליהוא

כתי והא? הוה מישראל לאו ברכאל עמינדב], [אבי " רם "ממשפחת ב אינבוי אלא

לאומות אינבי העולם.

5. שם רש״י בשמו קרא מדייחסיה כרחך על אליהוא. אביו ושם. הוה ישראל משפחתו, ושם

היה רם ממשפחת דאמרי ואית אברהם. היינו

1 הָיָה אִּיש {א} הספר: פתיחת עּוץ בְאֶרֶץ. אליהוא" זה בוז, איוב זה: עוץ שם" רש״י שְׁמו. ֹאִּיּוֹב

6. פ״ה, ה״ו סוטה, ירושלמי

ברכאל בן בלעם, זה: אליהוא עקיבה רבי דרש -. . ובירכן ישראל את לקלל שבא

הבוזי - עינים. וגלוי נופל בזויה, נבואתו שהיתה רם- ממשפחת. בלק ינחני ארם מן

א ר' לו אמר המקום, עליו כסה כבר הוא, הוא אין עזריה: בן לעזר הוא לית ואין

ברכאל-. יצחק זה אליהוא אלא עמך. להתוכח עתיד הבוזי- האל. שברכו שביזה

רם- ממשפחת המזבח. גבי על שנעקד בשעה "ז ע בתי כל. מאברם

7. קס״ו ח״ב. זוהר הבוזי ברכאל 'בן הכא: כתיב הווה. דיחזקאל ומזרעא הווה, כהנא,'אליהוא וכתיב

הכהן. בוזי בן 'יחזקאל 'התם:

8. שמו רב ה ת א לד שֶׁמָּא אוֹמֵר הַזֶּׁה הַפָּסוּק שֶׁשּוֹמֵעַ מִּי כֹחַ, שַגִּּיא מְׁצָאנֻּהוּ לֹא שַדַּי וְׁאָמַר: אֱלִּיהוּא בָּא

הַקָּדוֹש שֶׁל גְּׁבוּרָתוֹ כֹּחַ מָצִּינוּ לֹא אֱלִּיהוּא אָמַר כָּךְׁ אֶׁלָּא שָלוֹם, ו חַס הוּא, ְׁחֵרוּפִּים

בָּא לֹא בְרִּיוֹתָּיו, עִם בְטַּרְחּות בָּא הּוא בָּרּוךְ הַּקָּדוֹש שֶאֵין בְּׁרִּיּוֹתָיו עִּם הוּא, בָּרוּךְׁ

כֹחו. לְפִי אֶלָּא הָּאָּדָּם ֹעַּל

? אליהוא בדברי דוש החי מה

9. מור ה כג ג כים נבו נפלאות- וחידות דברים ואמר שלא ויחשוב יתמה המתבונן בדבריו כשיתבונן

וצו ובלדד אליפז שאמר מה על נוסף דבר אמר פר במילות דבריהם עניני השיב אבל

. . בבאורם והוסיף. אחרות אשר הנוסף הענין לך יתבאר הטוב ההסתכלות עם אבל

. . הביא

אליהוא הוסיפו אשר והענין הוא- מהם אחד זכרו ולא בהלצת המשילו אשר

ואמר מלאך הידוע- המפורסם שהענין מות שערי אל שיגיע עד יחלה שהאדם

ממנו; ויתיאשו בעדו- ויעתיר שיליץ מלאך לו יהיה ואם - שיהיה מלאך זה אי

. הטובים לעניניו וישוב ההוא החולה וינצל מכשלונו ויקום ועתירתו הלצתו תקובל

א לנצח מדובקת והלצה העתרה שם יהיה ולא תדיר זה יהיה לא אבל לא פעמים

שלוש, אמר " וכאשר "; יָשְׁרו לְׁאָדָם לְׁהַגִּּיד אָלֶׁף מִּנִּּי אֶׁחָד מֵלִּיץ מַלְׁאָךְׁ עָלָיו יֵש ֹאִּם

אלה כל "הן אמר הבריאות שלמות אל בשובו ושמחתו מחליו הנחלץ עניני סיפר

ו גבר, עם שלוש פעמים אל "יפעל. לבדו אליהוא בארו הענין זה

10. כז אות הגמול שער רמב״ן

. . גמור טועה בעיניו והיה איוב על אפו חרה אליהוא והנה חבריו על אפו חרה חרה וכן

שלאיוב. . ברשעו האלוהים משפט מצדיקים שהיו גדולה תימה וזה תקן במה

לו? וטוב רשע או לו ורע צדיק שהוא הזאת השאילה אליהוא. . דברי באו וכבר

כולם חבריו מדברי סתומים אליהוא מאד סתום פרושם ועניין את יפתח שלא ומי

מפרשי ביד מהן שנתפרש מה בכל ולא בהם ימצא לא סברתו את וישיא דעתו

הקרייה מסודות הוא אבל ההם החברים מדברי מחודשת הגונה טענה או י ראו דבר

שנעלמו התורה אובד והרמז בכתב אסור בהן והפירוש לקבלה להם הזוכים מן לבד

. . תועלת

בשם הנכלל הנזכר בסוד ה הקבל מפי לדעתו אליו האלהים זכהו אם העיבור סוד

לא ואם יחכמו רבים לא כי והטעות המכשול מן מאוד בו שישמר לאחר הנאמנה

שאינו בין היודע בין יחשוב זה כל ועם יודעו דעת על בו העניין תולה יהא אותו שמע

, הנעלם הצד מן האלוהים במשפטי ודעת טעם וטוב גמור צדק זה כל אחרי שיש יודע

וברחמים בחסד במשפט בצדק. והכל

11 בחיי בנו ר. א השגחה הקמח כד אתה, גמור צדיק אולי כי שצדקת שאפשר אע״פ יותר צדקת שלא אותך עושה אני

ורע צדיק סוד והולך ומפרש מאנוש, אלוה ירבה בודאי כי שאמרת כמו מאלהים

אנשים אזן יגלה הנבואה במראות כלומר לילה חזיון בחלום אל ידבר באחת כי לו.

אזן יגלה הנבואה במראות כלומר מעשה, של אדם שיסר שלהן ביסורין ידו ויחתום

צורת כי גויתו ממנו מכסה א והו, מעשה כלי כל כמו מעשה כבר בו שנעשה אנשים

לנפש. כלי להיות אלא הגוף נברא ולא הנפש הוא והעיקר שאול לבלות הגוף

כפל הגויה וכסוי האדם והסרת מעשה, כלי או מעשה אדם הוא כלי שהוא הגוף א״כ

מתקיימת. והנפש משתנות הצרות כי לומר לשון חסד רב שהוא הקב״ה עושה ומה

ושל שחת מני נפשו שיחשוך כדי יסורים. לו נותן לעולם? פשעיו ביד ישלחנה א וזה

עד ויגיע עונותיו הקב״ה לו ויזכיר במכאוב עצמותיו ורוב משכבו על במכאוב והוכח

תשובה שעשה כלומר ישרו בשבילו שיגיד מליץ מלאך עליו יש אם מות שערי

כופר מצאתי שחת מרדת פדעהו המליץ מלאך לאותו ויאמר הקב״ה ויחננו

זו, בתשובה שחת ירד ולא כופר שימצא ויסוריו תשובתו לו הועילה כי זה, ובאור

לכך זכה לא כי העליון באור יראה לא. אבל

העליון? באור לראותו שיזכה כדי בחסדו הקב״ה עושה ומה בגוף מתגלגלת נפשו

כבראשונה שם וחוזרת " עֲלוּמָיו לִּימֵי וּב יָש מִּנֹּעַר בְּׁשָרוֹ זהו״רֻּטֲפַש בשרו רטפש כי,

שהזכיר לנפש יחזור מנוער לבשר ישמח כי יאמר שחת, מני נפשו יחשוך למעלה

וכשיגדל הזאת לנפש - " וַיִּּרְׁצֵהו" אֱלוֹהַּ אֶׁל ּיֶׁעְׁתַּר לאנוש ישיב ואז ויסורין בתשובה

ראשונים עונות על באו ויסוריו כלל חטא לא זה שנולד מיום כי עתה, צדקתו הזה

בהם שיאבד ראוי שהיה ואז העוה״ב מן נדח יהיה שלא בזה מחשבות חשב והקב״ה

ז״ש" העליון, באור יראה בַּשָּחַת מֵעֲבֹר וֹ נַפְׁש פָּדָה תִּּרְׁאֶׁה" בָּאוֹר וְׁחַיָּתוֹ באור כלומר

שכתוב" וזהו שניה פעם וזהו העליון. בַּנְּׁעִּימִּים" וּשְׁנֵיהֶׁם שלש פעמים היא והמדה,

היא המדה לפעמים כי גבר. עם שלש פעמים אל יפעל אלה כל הן שכתוב והוא

להשיב פעמים ג' אמר א ול שלש פעמים לשון שהזכיר וזהו שלש, ולפעמים פעמים

החיים באור מאירה היא שלש פעמים כלומר החיים באור לאור שחת מני נפשו

שחת מני להשיבה כדי האדמה פני. שעל

12. א ב ל איוב מלבי״ם את יודיעם ולא אדם מבני דבריו העלים שה' מה על התלונן שבחינם לו, בירר

הודעות יודיעהו כבר כי פשעם בשבט יפקוד שבעבורם העוו, אשר ואת, חטאתם

את לדעת אנשים אוזן יגלה אמתיות חלומות ידי שעל, ובחזון בחלום שמיימיות

הם אלה שכל וייסורים, ים חלא ידי על זאת יודיעם גם עליהם, העתידות ואת עוונם

וחיה הרעה מדרכו להשיבו האדם את במו אלהים שידבר. הדיבורים


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום ראשון, 23 ביולי 2023

שיעור שני המעשים האחרונים באגדות החורבן

בעזרת ה'

**2 המעשים המסיימים את אגדות החורבן - נק' לשיעור**

הגמרא בוחרת לסיים את קובץ אגדות החורבן בסיפור המזעזע של שוליא דנגרא. המעשה שקודם לו בגמרא הוא על אישה בשם צפנת בת פניאל. ננסה להתבונן במעשים אלו, כמעשים שנבחרו במיוחד לחתום את קובץ אגדות החורבן, ונגלה שעולים מהם מסרים שמשלימים אחד את השני, ועם המסרים הללו חז״ל רצו שנצא מלימוד קובץ אגדות החורבן.

המהר״ל בנצח ישראל (סוף פרק ז) מסיים את מה שביאר על אגדות חז״ל במילים אלו: ״באלו הדברים תראה עדות על דברי חכמים כי כל דבריהם דברי חכמה… ואם תתבונן מאוד מאוד תמצא שכל הדברים האלו אמת והם יוצאים מחכמה פנימית״.

**מעשה צפנת בת פניאל**

למה נקראת דווקא צפנת ולא על שם היופי? למה קורעת את הבגד השביעי?

צפנת מעיד על משהו צפון. לכאורה יופיה בולט, אלא חכמים מכוונים אותנו לנק' הפנימית שאליה הכל צופים. כל הגויים מסתכלים על ישראל גם כשהם מושפלים ומבוזים ומכוערים (איך נראית אישה יפה אחרי 3 שנות מצור, רעב ותלאות), ויודעים שטמונה שם סגולה. העיניים תמיד צופות ונשואות אל ישראל, והנק' היא נק' פנימית — פניאל, קודש הקודשים שהוא לפני ולפנים.

יש כאן מעבר מהנהגה של גאולה שה' מנהיג את ישראל, להנהגה של גלות שאנחנו נמסרים להנהגת אומות העולם ושריהם הרוחניים כביכול.

אחרי שקרעו ממנה שישה חלוקים, היא נהיית אקטיבית ומגלה שאחרי כל המראה החיצוני שקדם לחורבן — שבהתנהגותה הייתה רחוקה מה' — עדיין בנק' הפנימית היא דבוקה בו, כואבת את כאבה של השכינה יותר מאת הכאב של עצמה. וכמו שבקוה״ק בזמן החורבן התגלה שהכרובים מעורים זה בזה — וזה מצד הקב״ה — כאן מתגלה שגם מצד ישראל ׳חבוקה ודבוקה בך׳, ומשם באה הזעקה והכאב על כבוד שמו: ״יבוא השודד עלינו״.

המסר החזק אלינו הוא לזכור, אחרי כל אגדות החורבן וכל הצרות והיסורים שתוארו מצד ישראל — לכאוב את כאבו של הקב״ה, את חילול ה' הנורא ואת צער השכינה.

**מעשה שוליא דנגרא**

יש הרבה מה לשאול וללמוד במעשה זה, ועסקנו בכך בפעם אחרת. היום נתמקד בנמשל של המעשה.

האישה כמובן עם ישראל. במעבר לגלות עוברת לשלטונם של הגויים, מה שאומר שבעלה הראשון הוא הקב״ה.

אנחנו מבינים שמערכת היחסים בין הנגר — הקב״ה — לאישה כבר ברקע אינה משהו, ושהיא כבר שמה עין על השוליא והלכה אליו בשמחה (אפשר לצטט הרבה פס' מירמיהו על הליכת האישה ישראל אל הגויים). מי שמצטייר כחלש וכפסיבי בסיפור זה הקב״ה — מחריד? איך זה יכול להיות?

אלא שצריך להבין שישראל הם שנותנים כח בפמליה של מעלה, וכאשר ישראל מפנים עורף לקב״ה וחוטאים, בגללם הוא כביכול במצב של ׳תש כוחו׳. ולכן הוא נאלץ על פי הדין, לפי מה שהוא כתב בתורה — ״והיה אם שמוע תשמעו…״ ואם לא אז גלות. כביכול במעבר לגלות הקב״ה נאלץ להעביר את השלטון של ישראל לסטרא אחרא, ולהיות ׳משועבד׳ כביכול לשוליא דנגרא, והוא זה שצריך להאכיל ולהשקות איתם ויחד עם זה לבכות — ״מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם״ — מה שמכונה צער השכינה.

המסר העולה מכאן שבמעשינו גרמנו לגלות ולחורבן — זה הצד החיצוני של עם ישראל.

2 המעשים משלימים אחד את השני בכך שהם מראים לנו את הצד הפנימי של ישראל, ולמה גרם הצד החיצוני, ההתנהגות של ישראל. ושניהם מכוונים לצער השכינה שהיא הצער המרכזי מהחורבן והגלות.

שנזכה לכאוב את זה, ומתוך הנקודה הפנימית הזאת לתקן גם את המעשים, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 22 ביולי 2023

כי תשא - אהרון בחטא העגל

העגל בחטא אהרון

**1. ** בפרשת כי תשא פסוקי הָעָם וַיִּקָּהֵל הָהָר מִן לָרֶדֶת מֹשֶׁה בֹשֵׁשׁ כִּי הָעָם וַיַּרְא {א} אַהֲרֹן עַל יֵלְכוּ אֲשֶׁר אֱלֹהִים לָנוּ עֲשֵׂה אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ לֹא יִם מִצְרַ מֵאֶרֶץ הֶעֱלָנוּ אֲשֶׁר הָאִישׁ מֹשֶׁה זֶה כִּי לְפָנֵינוּ {ב} יָדַעְנוּ לֹא לוֹ הָיָה מֶה אַהֲרֹן אֲלֵהֶם וַיֹּאמֶר הַזָּהָב נִזְמֵי פָרְקוּ {ג} אֵלָי: וְהָבִיאוּ בְנֹתֵיכֶם וּ בְנֵיכֶם נְשֵׁיכֶם בְּאָזְנֵי אֲשֶׁר {ד} אֶל וַיָּבִיאוּ בְּאָזְנֵיהֶם אֲשֶׁר הַזָּהָב נִזְמֵי אֶת הָעָם כָּל וַיִּתְפָּרְקוּ: אַהֲרֹן מַסֵּכָה עֵגֶל וַיַּעֲשֵׂהוּ בַּחֶרֶט אֹתוֹ וַיָּצַר מִיָּדָם וַיִּקַּח {ה} מִצְרָיִם מֵאֶרֶץ הֶעֱלוּךָ אֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֶיךָ אֵלֶּה: וַיֹּאמְרוּ {ו} אַהֲרֹן וַיַּרְא לַה׳ חַג וַיֹּאמַר אַהֲרֹן וַיִּקְרָא לְפָנָיו מִזְבֵּחַ וַיִּבֶן וַיֵּשֶׁב שְׁלָמִים וַיַּגִּשׁוּ עֹלֹת וַיַּעֲלוּ מִמָּחֳרָת כִּימוֹ וַיַּשְׁכִּימוּ {ז} מָחָר: לְצַחֵק וַיָּקֻמוּ וְשָׁתוֹ לֶאֱכֹל: הָעָם

אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר {כא} הַזֶּה הָעָם לְךָ עָשָׂה מֶה כִּי אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר {כב} גְדֹלָה: חֲטָאָה עָלָיו הֵבֵאתָ אַף יִחַר אַל לִי וַיֹּאמְרוּ {כג} א: הוּ בְרָע כִּי הָעָם אֶת יָדַעְתָּ אַתָּה אֲדֹנִי אֲשֶׁר הָאִישׁ מֹשֶׁה זֶה כִּי נוּ לְפָנֵי יֵלְכוּ אֲשֶׁר אֱלֹהִים לָנוּ עֲשֵׂה לָהֶם וָאֹמַר {כד} לוֹ: הָיָה מֶה יָדַעְנוּ לֹא ם מִצְרַי מֵאֶרֶץ הֶעֱלָנוּ הָעֵגֶל וַיֵּצֵא בָּאֵשׁ וָאַשְׁלִכֵהוּ לִי וַיִּתְּנוּ הִתְפָּרָקוּ זָהָב לְמִי {כה}: הַזֶּה אַהֲרֹן עֹה פְר אָכִי הוּ פָרֻעַ כִּי הָעָם אֶת מֹשֶׁה וַיַּרְא בְּקָמֵיהֶם: לְשִׁמְצָה

עַל הָעָם אֶת ה׳ וַיִּגֹּף {לה} אַהֲרֹן: עָשָׂה אֲשֶׁר הָעֵגֶל אֶת עָשׂוּ אֲשֶׁר

**2. ** ספר היהודים, שלישי, עמ׳ 84: ״קדמוניות — כך היו פני הענינים בשעה שמשה שב על הר סיני (לאחר הודעה מוקדמת והם כך). כשעבר זמן רב מעלייתו (ארבעים בילה כי ראוהו בשעת עלייתו) — פחד תקף אותם, שמא קרהו דבר במקום מרחוק מהם, ובחשבם שמא נתיתמו ממנהיג ומפרנס שלא דבר. אולם מאוד מתעצבים היו כל הזמן למצוא כדוגמתו, וכשם שהתקווה לבשורה טובה על אודות האיש לא הרשתה להם לחשוש לו, כך גם לא יכלו שלא להתעצב ולספוד. ולא העזו להסיע את המחנה, משום שמשה ציווה אותם להישאר במקום. וכבר עברו ארבעים יום וארבעים לילה (כל הזמן) שלא טעם משה מאכל מהמאכלים המקובלים בין בני האדם. ואז הופיע (אך שום) וכשהופיע נתמלא המחנה שמחה. ״

**3. ** משנה מגילה י״ד: מעשה עגל — הראשון נקרא ומיתרגם, והשני נקרא ולא מיתרגם.

**4. ** פירוש ר״ע מברטנורא: מעשה עגל השני — מן ״ויאמר משה אל אהרן״ עד ״וירא״, ופסוק ״ויגוף ה׳ את העם״ וגו׳ — כל אלו נקראים ולא מתרגמין, משום יקרא דאהרן.

**5. ** בבלי סנהדרין ז׳ א: אמר רבי תנחום בר חנילאי: לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר ״וירא אהרן ויבן מזבח לפניו״. מה ראה? אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: ראה שחור עבדו שזבוח לפניו, אמר: ׳אי לא שמענא להו, עבדו לי כדעבדו בחור — ומיקיים בי ה׳ יהרג כהן במקדש׳. מוטב דליעבדו ולא הויא להו תקנתא לעולם, אפשר לעגל, הויא להו תקנתא בתשובה.

**6. ** רש״י שם: ״כנגד מעשה העגל. אלא זה מקרא ה׳ נִאֵץ בֵּרֵךְ בֹּצֵעַ״ — שאהרן עשה פשרה בינו לבין עצמו, והורה לעצמו היתר לעשות להם את העגל.

**7. ** תוספות שם: [״כנגד מעשה העגל. תּוֹרַת אֱמֶת — קאי אקרא דתורת אמת, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִּשְׂפָתָיו, בְּמִישׁוֹר וּבְשָׁלוֹם הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן״], כדכתיב בסיפיה ורבים השיב מעון — שיהא להם תקנה, כדמסיק.

**8. ** ספר הכוזרי, פסקה צ״ז: אבל התנצלות הגדולים בעשותו, היה בעבור לסייעו, כדי להרוג הממרה העובד הירא מהמאמין, הממרה — ובהוצאתו מן הכח אל המעשה, ונאשם אותו.

**9. ** שמות ל״ב כ״ה ורש״י שם: ״כִּי פָרֻעַ אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם״ — ״פרוע״: מגולה, כמו ״ופרע את ראש האשה״, נתגלה שמצו וקלונו.

**10. ** בבלי קידושין מ׳: אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה מחשבה רעה, שנאמר ״אם ראיתי בלבי און לא ישמע ה׳״. ואלא מה אני מקיים ״הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם״? מחשבה שעושה פרי — הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. מחשבה שאין בה פרי — אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ואלא הא דכתיב ״למען תפוש את [בית] ישראל בלבם״ בעבודה זרה? אמר רב אחא בר יעקב: עבודה זרה חמורה, דאמר מר: כל הכופר בה כמודה בכולה התורה, דכתיב.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שישי, 21 ביולי 2023

אחדות לא בכל מחיר

לה״ו שוקרון חנן הרב | רב נ״אורות מדרשת לח״ים פ״ת

**אחדות — לא בכל מחיר**

א. שנאת חינם שהייתה בו — מפני מה? מפני שני מקדש. (יומא ט)

ב. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָּכֶם כִּי כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה׳ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה׳. (קרח)

ג. וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה׳ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה׳ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה׳ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. (מגדל בבל)

ד. ר׳ פנחס אומר: לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל, ומה היו עושין — היו עושין לבנים מלבנים ושורפים אותם כיוצר חרש, עד שבנו אותו כשבעה מילין. ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לְבֵנָה היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה. (פרקי דרבי אליעזר)

ה. איך אומר דברים לאחרים, אם לא אומר דבר לנפשי? איך אשא דע על העולם הרוחני והחומרי, אם לא אבקש להם מפתח האוצרות הכמוסים בקרבי? ״שאו שערים ראשיכם״ אומר אל חדרי נפשי, אל לבי ואל כיליותי. (הרב קוק, חדריו)

ו. אין קץ לרעות התפרדות הגשמיות והרוחניות של האומה לחלקים. אע״פ שפרוד גמור כהעולה על לב המנתחים באכזריות הוא אי אפשר והיה לא יהיה, זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה בכל יסוד צדקת הצדיקים שלא תתקים. ודור דור הוא נתמך גם ע״י הרשעים, שעם כל רשעתם כ״ז שהם דבוקים בחפץ לבם לכללות האומה, נאמר עליהם ״ועמך כולם צדיקים״. (הרב קוק, אורות התחיה כ)

ז. אמר ריש לקיש: ״ויקם משה וילך אל דתן ואבירם״ — מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. (סנהדרין קי)

ח. ״תרתי דסתרי״ הוא מסקנת ההגיון הצר אצלו. אבל בעולם הריאלי אין הדבר כן: שני יסודות המתנגדים זה לזה מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, ומכל שכן בעולם הרוחני שכן ״מיכאל שר של אש וגבריאל שר של שלג ושניות ואחדות עושים שלום ביניהם״. (הרב קוק)

ט. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי ה׳ וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳. וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה׳ וְלֹא יִמְצָאוּ.

רבי שמעון בן יוחי אומר: אם לומר שהתורה עתידה להשתכח מישראל — והלא כבר נאמר ״כי לא תשכח מפי זרעו״, אלא פלוני איש אוסר פלוני איש מתיר פלוני איש מטמא פלוני איש מטהר ולא ימצאו דבר ברור. (ספרי דברים מח)

י. כל התורה כולה נקראת ״שירה״, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה. וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה. (הקדמת השולחן ערוך)

יא. כל הניגודים הנמצאים בדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום גדול יותר ברוח האדם — למסתכל פנימי הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים המשמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמת באה רק מתוך הריחוק הזה, פירוד דא שרי בחיבורא וסיים. (אורות הקודש, ערך הניגודים יא)


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 20 ביולי 2023

פרשת דברים ושבת חזון

עמר חזון / בן ציון ושבת — דברים פרשת

**״נפזרו שאול לפי עצמינו״**

**עיון בפירוש יקר הכלי**

בדבריו של משה בתוכחתו לעם ישראל, הוא כורך את חטא המרגלים ואת חטא מי מריבה, ובאומרו: ״גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמר לא תבוא שם״ — שואל יקר הכלי מה כוונת הדברים, בכורכו את שני העונשים הללו זה בזה.

כך מבאר את הקשר: הוא רומז לדברי הרמב״ן, שעקב חטא המרגלים נגזר על עם ישראל לא להיכנס לארץ. ובעקבות חטא מי מריבה, נגזר גם על רבינו משה לא להיכנס לא״י. וכוונת רבינו משה היא: לכם גרמתם גם לי אותה גזירה, לאמר.

בהמשך לדברי הרמב״ן, עוסק יקר הכלי בשאלה שהרמב״ן לא ענה עליה — איזה חטא של משה במי מריבה קשור לחטא המרגלים של ישראל, עד כדי שגרם לרבינו משה לא להיכנס לארץ, ושתי התוצאות והחטאים שניהם כורך זה בזה.

לדבריו, נגרם עונש כ״כ כבד על רבינו משה — אילו עם ישראל היו מאמינים. בחטא מי מריבה נאמר: ״יען לא האמנתם״, ב״ה אומר למשה ״קטני האמנה״ — לא נאמר ״לא האמנתם בי״, כלומר לא בגלל חסרון אמונתך הפרטית שלך או של אהרון. אלא ״האמנתם״ חסר ה׳, כלומר ״האמנתם״ מלשון הפעיל, פירושו: ״יען לא הבאתם את העם למציאות״ — לא גזירה, אלא אתם גרמתם לעם ישראל לא להאמין אמונה של ממש בקב״ה.

מכאן שהעונש הגדול שנגזר על משה ואהרון נגרם לא רק בשל אי קיומם את ציווי ה׳ לדבר אל הסלע, ובמקום כך הכו את הסלע — אלא על התוצאה שנגרמה בהכרח לעם ישראל: גרמתם לעם ישראל לא להאמין, שאילו הייתם מדברים אל הסלע, האמונה של עם ישראל בה׳ הייתה מתחזקת.

הוא מוסיף ומסביר את חומרת החטא, כפי שעולה מן הפסוקים וכפי שמשה הבין זאת. אם עם ישראל היו חזקים באמונה, לא היו זקוקים לחיזוקים וניסים — לכן נצטווה משה לחזק את עם ישראל באמונה, והוא לא עשה זאת.

אמנם על עם ישראל לאחר קריעת ים סוף נאמר: ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ [שמות יד], אך בחטא המרגלים חזרו עם ישראל ונפלו באמונתם, לחזור להיקרא ״בנים לא אמון בם״. כפי שמשה עצמו הודה בחטא המרגלים ואמר: ״ובדבר הזה אינכם מאמינים בה׳ אלקיכם״ [דברים א׳ ל״ב] — ביודעו שנפלו, לכן היה צריך משה להבין זאת ולחזקם בדיבור אל הסלע, ולחזקם באמונתם בה׳.

לכן נגזר על רבינו משה שלא להיכנס לארץ ישראל. זוהי ״הודאת בעל דין״ בחומרת מה שהעיד משה על עם ישראל: ״ובדבר הזה אינכם מאמינים״ — כלומר, חטא המרגלים גרם לכם ליפול באמונה בה׳, וכך ״גם בי״ התאנף, ומתוך כך ואמר לי ״גם אתה לא תבוא שמה״ — כלומר, כפי שהם לא יגיעו לארץ עקב אותו עוון שלכם, גם אתה לא תבוא לשם. לא מצד היותך לא מאמין, אלא מצד שלא האמנת אותם — עקב חסרון האמונה של ישראל, ביודעך על נפילתם באמונה שלהם. כי המחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי עליו. ואם זו תוצאת חטאם שלא יזכו ליכנס לארץ, ייתכן שענשך יהיה חמור יותר — ק״ו מי שלא חטא בו, פחות.

---

**שבת חזון** — היא שבת המזכירה לעם ישראל את חזונו המיוחד והמאוחד. אמנם נכון הוא שהחטא הראשון של עם ישראל כעם הוא חטא העגל, אך החטא הראשון שגרם לעם ישראל לא להאמין בארץ חמדה דווקא הוא חטא המרגלים. ובעקבות חטא המרגלים דווקא, נגזרו על עם ישראל שתי בכיות — בחורבן בית המקדש הראשון והשני. משום שאין לנו מקדש אחד, תורה אחת ועם אחד בארץ כגוי אחד — ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ העידה עלינו התורה, אלא דווקא בארץ ישראל. בגלות איננו עם אחד, ״נפזרו שאול לפי עצמינו״ — בגלות, אינינו גוי אחד אלא בארץ ישראל. אם אינינו בארץ ישראל, לוקה השפעתינו בחסר, ״כי שאול״ — אין לנו תקומה, נתרחקנו מאותה מגמה האלקית ומעילה בתפקיד ובשליחות. מאז שנחרב בית המקדש בארץ, הנביא מקונן על זאת: ״איכה היתה לזונה״ — כאישה שסטתה ממקומה המיוחד לה ומתפקידה, ״ואיש כי תשטה אשתו כאשת איש״ — מי שנקרא ״איש ה׳״, אינה מלחמה, ״ואישה כי תמעל מעל בו״ — ״ומעלה בו״. אך המעילה אינה תמידית ולא לנצח, ונתפזרנו בין האומות.

עתידים להתקיים בנו דברי הנביא: ״והיה ביום ההוא נאום ה׳ תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי״ [הושע] — ונשוב למקומינו הטבעי לחיות חיי נצח עם אישנו האהוב, וכבוד ה׳ יאספנו, כאישה אהובה בחיקו.

שבת שלום


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום רביעי, 19 ביולי 2023

דברים תשפג גמגום

דברים

השבת אנחנו מתחילים לקרוא את נאומו הגדול של אדון הנביאים, משה רבנו. שלושים וארבעה פרקים גדושים בהיסטוריה, פילוסופיה, קבלת מלכות שמים, אהבה, מצוות, ביקורת, כל התורה — דברים מנשגבים מפי הגבורה, דברים מפי משה רבנו.

הנאום הזה כמובן לא רק נכתב — הוא גם נאמר, נישא לעיני כל ישראל, כמו שמעיד הפסוק הפותח. והרי מתחילת היכרותנו את משה, הוא לא הדברן אלא אהרון. בסדר מסירת התורה, הוא העיד על עצמו (בברייתא בעירובין נד) ״לא איש דברים אנכי״ — וכי אדם מגמגם ידבר ארבעים יום ברצף מול קהל כה גדול?

המדרש עונה לנו באופן שאינו משתמע לשני פנים (דברים רבה א: א): ״ראה מה חביבה תורה, שמרפאה את הלשון. שכן מנין? כתיב ׳מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים׳, ואין עץ חיים אלא תורה, שנא׳ ׳עץ חיים היא למחזיקים בה׳. ״

אמר ר׳ לוי: הרי משה, מה אמר לנו? ללמוד ממקום אחר, נלמוד ממקומו. כיון שלא זכה לתורה, כתיב בו (שם ד): ״לא איש דברים אנכי״. מנין שזכה לתורה, ולשונו נתרפא והתחיל לדבר דברים? בענין שקרינו: ״אלה הדברים אשר דבר משה. ״

לבאר את המדרש נראה לי על פי דברי המהר״ל (גבורות ה׳ פרק כ״ח). קראתי מחקר על כבדות הפה של משה רבנו — ״גמגום״ הוא כינוי כוללני לקשת רחבה של הפרעות בשטף הדיבור הגופני. אגב, בתחילת המאה העשרים היו בטוחים שהגמגום נובע מאיזו בעיה רצונית, ובהמשך תלו את הגמגום בבעיה פסיכולוגית, וכך נשארת התנהגות נלמדת סביבתית. יש גם גישה אורגנית שרואה בגמגום תוצאה של מבנה מוח שונה, בעיות עצבים ושרירים, או אפילו גנטיים.

לפי המדרש, אפשר לומר שאצל משה הכוח הפנימי הרוחני היה בעוצמה כה רבה, שהיה לו קשה למצוא את המילים להגדיר את מחשבותיו. כאשר המחשבות משוטטות בעולם עליון, רם ונישא — כאילו כל המילים שבעולם הזה אינן מסוגלות להכיל את עומק האמירה המתבקשת. מה קורה כשלומדים תורה? התורה מחברת את הרעיונות הגדולים למעשים ה״קטנים״ והמפורטים — וזה בדיוק תיקון הגמגום.

אפשר ללמוד מכך כמה דברים. כל אלו שנראים לנו מוגבלים, הם דווקא רחבי ההשקפה והמחשבה. גם זה רמוז בפרשה: ״וְטַפְכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶם לָבַז יִהְיֶה וְהֵם יָבֹאו שָׁמָה וְלָהֶם אֶתְנֶנָה וְהֵם יִירָשֽׁוּהָ. ״ דווקא מי שנראה לנו מזולזל ועצום, טומן בתוכו הררים של רוח.

גם לומדים שהחיבור לתורה מצליח לרפא קשיים. כותב שפת אמת (נ״ג): ״לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון״ — לכן לגדול שבנביאים לא היה לו מעצמו פה ולשון, רק בכח התורה. התורה הקדושה היא המחוללת את הפנימי שלנו.

---

הקושי שלנו היקר מחר יקרא את פרשת בר המצווה שלו, ויש לו קצת קושי בהתבטאות. בהזדמנות זו, שלא בפניו, אני מבקש מכולם — ללא יוצא מן הכלל — לא לתקן אותו. אם נצרך, אהיה לצידו לאורך הקריאה ואתקן. אם יבוא שני דבר שחושש שלא יעמוד בזה — שוב, קודם כל, שלמה בתשובה על אטימות הלב.

שנזכה לתת לתורה לדבר מתוכנו, ולדעת להשכיל להתבונן פנימה אל האנשים שסביבנו, המלאים הוד והדר עד אין קץ.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הלכה פסוקה - תשעה באב תשפג

לה״ו ג תשפ״ה — חודש אב

הרב חנן שוקרון — רב קהילת ״אורות נחלים״ פתח תקוה

0543982345

## הלכה פסוקה — תשעה באב

### סדר היום

(לדעת הרמב״ם — שנת 1953 לחורבן בית המקדש, לדעת אחרים — שנת 1955.)

❖ נטילת ידיים — מותר לרחוץ רק את הלכלוכים שבעין, עד האצבעות בלבד.

❖ בשחרית יושבים על הרצפה, ובמנחה יושבים על כסאות. (חזו״ע)

❖ לגבי הנחת תפילין מצינו שלושה מנהגים: יש המניחים רק בשחרית, יש המניחים בבוקר בצנעה ובמנחה בבית הכנסת, ויש המניחים רק במנחה. כל המנהגים כשרים.

❖ כדי לומר פסוקי הנחמה אחר שקיעת החמה — טוב שהשליח ציבור יאחר את חזרת המנחה בשקיעה. (ברכי יוסף תקנט, סק״ז)

❖ אימותינו נהגו לסדר ולנקות את הבית מתוך אמונה בביאת משיח צדקנו.

---

### דיני צום תשעה באב

❖ **רחיצה** — אין לרחוץ אפילו איבר אחד לעונג. מותר לרחוץ איבר ברחיצה שהיא משום נקיון, כגון אחר החלפת חיתול.

❖ **סיכה** — אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה ומשחות לשימוש לתענוג, כגון מריחת וזלין. אבל מותר להשתמש בהם לצורך רפואי. למי שסובל מיובש מותר להשתמש בדיאודורנט שעניינו למניעת ריח רע ולא תענוג.

❖ **נעילת הסנדל** — אין לנעול נעלי עור. לגבי סנדלים ונעליים שאינם מעור אך נוחים להליכה מחוץ לבית — נחלקו הפוסקים. ואמנם, כגון קרוקס (יביע אומר יא, סג) — ללכת בנעלי המחמיר. כפכפים או נעלי בית שאין רגילות לצעוד בהם על קרקע שאינה מרוצפת — תבוא עליו ברכה.

❖ **תשמיש המיטה** — בליל תשעה באב נוהגים הרחקות כמו בזמן נידה. לאשכנזים — גם ביום נמנעים ממגע של חיבה, ולספרדים — נמנעים מנגיעה של חיבה ולא ישנים באותה מיטה.

❖ **שאילת שלום** — נראה שאין לאחל ״שבוע טוב״ במוצאי שבת.

❖ **לימוד תורה** — מותר ללמוד דברים עצובים כגון ספר איוב, ל״ה אבלות.

❖ **מלאכה** — לא עובדים. ובמצב של דבר האבד — מותר. (שו״ע תקנד, כג)

❖ **סיגריות** — נכון להחמיר שלא לעשן בתשעה באב, וכן בכל השנה כולה. ומי שיש לו צער גדול — יכול להקל בצנעא.

❖ **תרופות** — מי שנוטל תרופות או הורמונים יכול לבלוע בלא מים, או בשתיית מעט מים. (יכינו מעט מים חמים עם כמה שקיות תה)

---

*וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה׳ יִהְיֶה לָךְ לְאוֹר עוֹלָם וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה׳ וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ*


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 15 ביולי 2023

צער בעלי חיים

אומרת משפטים בפרשת: התורה

. עִמֹֹֽו עֲזֹ֖ב ת עָזֹ֥ב לֶֹ֑ו עֲזִֹּ֣ב מ לְתָ֖ וְחָד שָאֹ֔ו מ ת תִּ֣ח ץ֙ רֹב אֲךָ֗ שֹנ חֲמִֹּ֣ור. כִֹֽי־תִרְאַּ֞ה לֹֹֽו תְשִיבּ֖נּו הָש֥ב תֹעֶ֑ה חֲמֹרֹ֖ו אֹ֥ו אֹֹֽיִבְךָ֛ שֹׁ֧ור תִפְגַּ֞ע כִִּ֣י

בעל צער האם בתלמוד מקומות בכמה דנו כך ומתוך הבהמה, בגלל או האדם בגלל היא המצווה האם התלבטו חז''ל דאורייתא. חיים

ל''ב: בב''מ

רבא בחנם…אמר לטעון אף אומר שמעון רבי בשכר, אלא בחנם לטעון ולא בחנם, לפרוק התורה מן "מצוה מדברי

אם אומר הגלילי יוסי רבי סיפא, דקתני דאורייתא, חיים בעלי צער ד דאורייתא. . תדע חיים בעלי צער נלמד. שניהם זקוק סבר קמא דתנא מכלל לאו בו. לעמוד שיכול משאוי משאו תחת שנאמר לו, זקוק אין משאו על יתר עליו היה

דאורייתא… חיים בעלי דצער משום לאו טעמא מאי לו הלך רישא דקתני דאורייתא, לאו חיים בעלי דצער תדע

דאורייתא חיים בעלי צער דעתך סלקא ואי עמו. שנאמר פטור, פרוק לפרוק מצוה ועליך הואיל לו ואמר לו, , ב ויש דאורייתא."… חיים בעלי צער לעולם בהדיה למריה ליתיה כי לי ומה בהדיה, למריה איתיה לי מה

וב " קכ שבת "ב: ע ח

" מיתיבי עלתה. עלתה ואם תחתיה, ומניח וכסתות כרים מביא המים לאמת שנפלה בהמה רב אמר יהודה רב אמר קשיא לא לא וכסתות כרים אין, פרנסה תמות. שלא בשביל במקומה פרנסה לה עושה המים לאמת שנפלה בהמה

הא בפרנסה, דאפשר הא כרים מביא לא ואי אין, בפרנסה אפשר בפרנסה. אפשר אי ד והא תחתיה, ומניח וכסתות

". דרבנן ודחי דאורייתא ואתי דאורייתא, חיים בעלי צער דרבנן, מהיכנו כלי מבטל סבר, מהיכנו כלי מבטל קא

קנ''ד: ובשבת

" אחר לצד ומסלקו תחתיה, ראשו מניח תבואה של שליף טעונה בהמתו היתה אומר יוחי בן שמעון רבי, תניא,

שבת למוצאי שבת, מוצאי עד לפורקה רצה ולא דבש טעונה היתה גמליאל רבן של חמורו מאליו. נופל והוא

. מתה. . בעלי צער קסבר חיים בעלי צער והאיכא מהיכנו כלי וקמבטל מטנפי, תחתיהן ויניח וכסתות כרים יביא

" דרבנן חיים י''ג. ע''ז ז', חולין כ', ב''ב כ''ו, ביצה קי''ז, שבת עוד )(וראה

ומדברי ה רי״ף שם העתיק וכן דאורייתא, חיים בעלי שצער שסובר מבואר קכ''ח שבת על הרא''ש דברי את ג' בסימן

והוסיף: הרי''ף,

'' שבדדיה החלב מרוב מצטערה שהבהמה בשבת בהמתו את שיחלוב לנכרי ללמוד ז״ל מאיר רבינו התיר מכאן

לנכרי.'' דאמירה שבות דחי דאורייתא חיים בעלי וצער

עובדיה הרב ו מרן דעת גם שכך הוכיח ל' סימן ח''ט אומר ביביע לומר שמותר כ' סעיף ש''ה סימן באו''ח שפסק ממה איסור לעשות לגוי לומר התירו ואיך התורה מן חליבה איסור הרי ולכאורה מצטערת, כשהיא הבהמה את לחלוב לגוי

תורה ש שם (והביא עוזיאל הרב? דרבנן שחליבה מכאן )הוכיח

לחלוב לגוי לומר מותר ולכן דאורייתא חיים בעלי שצע. ר ודאי אלא

ב הדשן תרומת כתב אמנם "ה ק סימן וכתבים פסקים חיים בעלי צער איסור אין ולתשמישיו לצורכיו שעושה: שכל

" כדי העוף לשון לחתוך גם חיים? בעלי צער הוו אי או כבשים לגיזת דומה אי חיים, לאווזות נוצות למרוט אם

לצורכיו עושה הוא אם חיים בעלי צער משום אסור דאין הדברים נראין ליפותו, כדי מכלב וזנב ואזנים, שידבר דבפ ותדע ע״א. פ״ב דף דקידושין בתרא פרק כדאיתא האדם, את לשמש רק הבריות כל נבראו דלא 'ולתשמישיו.

איכא הא למקום ממקום יכו להול בהמתו על כבד משא מותר היאך וא״כ חיים, בעלי צער פריקה חשיב דב״מ ב' לעמוד יכול שאין משאו תחת דאפילו סברו הגלילי דר״י דרבנן התם אמרינן הא נמי, הכי אין וכ״ת חיים? בעלי צער יטול תרנגולו שיסתרס הרוצה יוסי ר' דאמר שרצים שמונה פ' נמי ואמרינן עסיקינן? ברשיעי וכי לפרוק חייב בו

דאסור ליה תיפוק והשתא לכרבלתו, מהו זומא לבן ליה אמרו דורשין אין פ' נמי ואמרינן חיים. בעלי צער משום מהא תשיבני ואל מותר. חיים בעלי צער דמשום לומר תוכל והשתא קבעו, דלכתחילה הלשון משמע כלבא? לסרוסי

לתשמישו קעבד לא דהתם חיים. בעלי צער איכא להו עקרינא יאיר בן פנחס דר' מהא דחולין פ״ק דאמרינן וליפותו כדתניא ביתו תוך מזיק מגדל הוה לא הקדוש רבינו דמסתמא כ״כ, שכיחא לא היזיקא וההיא יזיקו, שלא כדי אלא רוב מתוך יאיר בן פנחס דרבי אלא בביתך. דמים תשים לא ת״ל כו' כלב אדם יגדל שלא מנין דב״ק פ״ק שילהי

דליכא קצת נראה הוה ראיות הלין ומתוך קפיד. הוה חסידותו ונמנעים נזהרים שהעולם אלא בכה״ג, , איסור ככה על עונש יקבלו דילמא שיראים הבריות, נגד אכזריות מדות [לנהוג] העולם רוצה שאינו לפי הטעם. ואפשר גב על ואף נוצרת. לכך זיל אמר דרבי בכנפיה, לרישה דתלא עגלא בההוא הקדוש רבינו גבי הפועלים פ' כדאשכחן

ר״י בפסקי כן שנמצא לי הגידו אח״כ ככה. על יסורין וקבל נענש אפ״ה לאכילתו, העגל ט לשחו הוא גמור דהיתר ". דלעיל והיינו ריוח לו דאין אא״כ חיים בעלי צער איסור דליכא ועוד בפ״ק,

וה יוסף נימוקי חיים בעלי צער על גובר האדם כבוד שגם הוסיף הרי''ף בדפי ע''ב י''ז בדף: בב''מ

" ב קכח (דף מפנין בפרק מוכח והכי דאורייתא חיים בעלי צער דאמר כרבא ז״ל אלפס )ורב ז״ל הגאונים פסקו דתנן לא מועט צער אבל גדול בצער דוקא ומיהו דאורייתא חיים בעלי צער משום דרבנן מהיכנו כלי בטול דשרינן

דלאו במקומו פרנסה לו ה יעש אלא להעלותו ליה שרינן דלא לבור שנפלו בנו ואת אותו גבי א) לז (דף משילין בפרק ז״ל הרמב״ן ותירץ פורק אינו למה כבודו לפי ואינה זקן דאורייתא בע״ח דצער וכיון תימא ואי האי כולי הוא צער דה״ה אמרינן קא [לבד] חכמה קנה [דוקא] לאו דזקן ז״ל הרנב״ר בעיני מחוור לא וזה עדיף תורה דכבוד דעשה

וטוען פורק שבשלו כל דאמרינן למכובד ואבידה גזילה מהלכות י״א בפרק ז״ל הרמב״ם וכדעת נמי חבירו בשל

." הבריות כבוד דגדול תעשה ואל בשב לכבודם שכן כל אדם בני של לתשמישן הותר חיים בעלי דצער כיון הכא אלא

ו הרמב''ן הפסוקים מן ראיה לכך הביא ע''א י''ג: בע''ז

חיים בעלי צער שרינן היכי לתמוה יש הכל "ולדברי רחמנא דאמר דכיון וי״ל תחילה. למפרקינהו שרינן ולא או הנאה באיסורי תקלה לידי יבאו שלא אדם בני של לתקנתם אסור חיים בעלי צער אין אלמא תעקר סוסיהם

". מותר וצערן שחיטתם אדם לצורך חיים דבעלי לע״ז, נוול בהם לקיים

ו עובדיה הרב ראיות שתי עוד לכך הביא ל''ב סימן ח''ט אומר: ביביע

" על ושחוט עופא שקול ליה אמר דר', לקמיה אתא בכיתניה (תולעת) יאניבא ליה נפל חייא ר' ב) (פה בחולין וע' העוף את (שיעשה טרוף צא ליה דאמר ומסיק ליה, ושביק דמא דמורח הפשתן), של המשרה (מי דמיא בוביתא

עוקרו או נוחרו לדם וצריך השוחט ותניא הדם). מכסוי ופטור ראויה שאינה שחיטה דתהוי. שחטנו י ואח״כ טריפה ממונו הצלת לצורך התירו אעפ״כ חיים, בעלי צער יש אלה שבכל פי על אף יח). סעיף כח (סי' יו״ד בש״ע פסק. וכן

מ״ט מעשר, מומי על נאמנים הכל ב), (לו בבכורות וע״ע גופו. הצלת שכן וכל עדריה בכולי מומא שדי בעי, דאי

. " חיים בעלי צער משום איסור בזה שאין ומוכח מום. בעל המעשר שיצא כדי והיינו

פסק וכן הרמ''א ה סימן סוף:'באה''ע

" נ״ט סימן הארוך והיתר (איסור חיים בעלי צער איסור משום ביה לית דברים, לשאר או לרפואה הצריך דבר.)כל

ומ״מ /ק״ה/) ק״ס סי' (מהרא״י חיים בעלי צער משום למיחש וליכא חיות, מאווזות צות נו למרוט מותר ולכן ". אכזריות דהוי נמנעים העולם

ונראה שהרמ''א שכיוון טעמא והיינו עור, נעלי על תתחדש לומר לא במנהג שמיאן ו' סעיף רכ''ג סימן באו''ח לשיטתו

איסור בכך אין האדם לצורך: שזה

" הנעשים בגדים או מנעלים על כן לומר שאין שכתב מי ויש ותתחדש. תבלה חדש: בגד שלובש למי לומר המנהג כל על ורחמיו וכתיב: אחר, בגד ממנה שיחדש תחלה אחרת בהמה להמית צריכים היו כן דאם בהמה של מעורות

מאד חלוש הטעם והנה מעשיו נראה ואינו ". לאמרו שלא זה על מקפידים רבים מ״מ,

ו בח''ט נשאל ג' סימן עובדיה הרב השואל לרב וכתב אווזים פיטום על פריז אב''ד: מאת

" אותם הלעיטו אשר האווזות מן בשר מוצרי לקבל בפריז הכשרות המסעדות את למנוע יצא כגבור כת״ר מעלת לכן

בצע בצוע למען חיים, בעלי כלפי באכזריות המתנהגים אלה את לעודד, בארץ. ושלא קכח (שבת וקי״ל שאיסור ב)

" השמים מן כפול ושכרו שלום. נתיבותיה וכל נועם דרכי דרכיה שהתורה מדאורייתא. חיים בעלי צער.

כתב א' סימן ח''א נ''ח סימן יו''ד ח''י אומר ביביע וכן עובדיה: הרב

, סימנים ה שחיטת מקום לקרן קרן בין אבל הצואר, על שוכבים היו מהן וקצת גדולות קרנים לה שהיה עז "אודות ויש כדיעבד, דחשיב ז״ל, הלוי נסים ר' הרה״ג בבגדאד, השוחטים ראש המובהק הרב הורה אשר וגלוי, נראה היה פעלים רב המחבר הרב אבל חיים, בעלי צער משום הקרן, לחתוך ושאין ולשחוט, הקרנים תחת הסכין להכניס

אבל לא), (סי' לייטר דוד בית בשו״ת כדבריו הורה וכן חיים. בעלי צער משום לחוש ושאין הקרן, לחתוך הורה ". חיים בעלי צער משום ולחוש הלוי, נסים רבי כהוראת לנהוג נכון שהיותר נראה

א. להבין וצריך דאורייתא, חיים בעלי צער אם, בעלי לצער שהוא סוג מכל תשמיש כל עבור לאדם הותר איך

סוג, מכל צורך לכל תורה איסור שהותר מצינו והיכן חיים וראה ביהודה בנודע לצורך אפילו צעב''ח שהתיר

רק ציד איש מצינו ולא הדבר גוף על תמה אני מאד ואמנם כן לעשות ראוי שלא כתב רק מציד, : הנאה "

זה ואין ובעשו בנמרוד בפסקיו מהרי״ו כתב ותחדש תבלה לומר חזי ופוק ויעקב יצחק אברהם בני דרכי ואף מעשיו, כל על ורחמיו משום בהמה מעורות הנעשה על כן לומר שאין רכ״ג סימן סוף בא״ח רמ״א הביאו מוכן שכבר יש עורות וכמה בהמה ימיתו שבשבילו חיוב שאינו מצד היינו חלוש טעם שהוא עליו כתב שרמ״א ואיך זה, על מקפידים שרבים רמ״א סיים זה כל ועם בעורותיהם להשתמש ויכולים מאליהם מתים וכמה

בצידה… להתעסק זמנו חמדת לגמור רק צורך שום בלי חיים בעלי בידים ישראלי איש ימית לרדוף אבל

לבו תאות אחר ף לרדו רק כאן ואין מצוה כאן אין לישוב לבוא רגילין כשאין מעונתן מקום ביערות אחריהם

שוחטין והרי אכזריות שייך לא בזה כזו מצידה ופרנסתו לזה הצריך איש שהוא ומי כטביא. הנדמה ועצת שיאכל טמאים לי ומה מבשרם שיאכל טהורים לי ומה האדם לצורך דגים וממיתים ועופות וחיות בהמות

ואין פרנסתו לצורך זה שאין מי אבל צרכיו לכל לאדם ניתנו חיים בעלי וכל עורותיהן מדמי עצמו, ויפרנס

" אכזריות הוא פרנסתו בשביל כלל כוונתו עיקר.

ב. ו להבין צריך עוד וכמו, תשחית בל איסור רק חיים בעלי צער איסור אין חיים בעלי שבהריגת בגמרא שמוכח,

שכתב הנוב''י י סימן:'ביו''ד " וחיות מות בה להמית אבל בחיים ולהניחו לצערו אלא צעב״ח שייך לא וגם להו קטלנא צעב״ח איכא להו עקרנא ע״ב ז' דף בחולין מוכח וכן צעב״ח משום ביה לית חיים בעלי מיני וכל

להו," קטלנא אמר אעפ״כ צעב״ח דאיכא עקרנא על לו שהשיב אף הרי תשחית בל משום איכא אין ולכאורה

המיתה מן גדול צער? לך

ג. להבין צריך ועוד צעב האם בגמרא הדיון 'מה דאורייתא, 'ח הבהמה שביתת על הקפידה שהתורה מצינו הרי

שתנוח כדי הבהמה עבור הוא שהציווי ובהכרח מצווה לא אדם כליו על והרי וחמורך' שורך ינוח?'למען

ד. להבין צריך ועוד הרי דאורייתא, חיים בעלי צער איסור שיש בדישו שור תחסום לא מאיסור למדנו לא למה

שניזוקת בתבואה שהסתפקה צ' בב''מ הגמרא מן מוכח וכך הבהמה? ן מ צער למנוע היא התורה שמטרת ברור

שם וכתב ממנה " רא''ש: התוספות לקמן דקרא טעמא דריש דלא למאן אפילו מהו. ומתרזת אוכלת היתה דקרא דפשטיה משום היינו אותה ממשכנין אין עשירה בין עניה בין אלמנה דאמר א') (קט״ו המקבל בפרק

לה דמעלו משום אי בהמה של לטובתה אלא אזהר לא דרחמנא פשיטא הכא אבל שירה, ע בין עניה בין משמע ". ליצטער דלא משום אי

ה. שלך לאוהב לפרוק מאשר שלך לשונא לטעון שעדיף אומרת הגמרא איך דאו' צעב''ח אם, להבין צריך ועוד איסור לעבור לו התירו יצרו את לכוף כדי ואיך יצרך, את לכוף? כדי

ו. ל צריך ועוד סימן הגאונים תשובות וב מכך להימנע צריך היה רבי למה האדם עבור מותר צעב''ח אם הבין,

כתב שע''ה אכזריות'. כעין הללו הדברים 'מראין כך על ו

ז. ורבא דרבנן צעב''ח סובר שהוא ואומרת רשב''י של ברייתא מביאה הגמרא קנ''ד שבשבת, להבין צריך ועוד דאו צעב''ח?'ר''ש שלפי ל''ב בב''מ אומר הרי

ח. וע ו להבין, צריך ד בן שמעון רבי טעינה. זו תקים הקם פריקה זו תעזוב עזוב שאומר הירושלמי שיטת: את ' פורק הכל דברי עכו״ם של ומשאוי ישראל חמור התורה. מן טוענו כך התורה מן שפורקו כשם אומר יוחי

פורק לא חכמים כדברי ישראל של ומשאוי עכו״ם חמור וטוען. .' טוען לא פורק שמעון ר' כדברי טוען ולא חכמים לפי מדוע וא''כ מה''ת, הטעינה שגם חידש והוא מה''ת לכו''ע שהפריקה משמע ר''ש שמלשון וצ''ב,

מצטער הגוי של החמור הרי פורק לא עכו''ם? בחמור

ט. להבין, צריך ועוד הרמב''ם דעת כתב ה''א פי''ג רוצח שבהלכות משאוי עליה כשהיה גם נוהגת פריקה שמצוות לטעינה קודמת שפריקה בהי''ג שם כתב וכן דאו', שצעב''ח הסובר ת''ק דעת שזו מוכח ובגמרא ממשאה יתר ובשבת צעב''ח עבור מהיכנו כלי לבטל שאפשר הכ''ו פכ''ה שבת בהלכות הרמב''ם פסק וכן צעב''ח, משום

דא שצעב''ח משום שזה מבואר קכ''ח ה''ח- פי''ג רוצח בהלכות פוסק הרמב''ם ומאידך ו'. שכאשר ה''ט גם לפרוק זוקק דאו' שצעב''ח מבואר שבגמרא אף לפרוק מצווה אין גוי כשהבעלים או מסייע לא הבעלים

שנ עליה ולטעון מעליה לפרוק מצוה עמה הבעלים שאין פי על אף רבוצה חבירו בהמת 'מצא אלו: באופנים " הקם תעזוב עזוב ואמר לו וישב והלך עמה הבהמה בעל היה שאם עמו נאמר למה כן אם מקום, מכל תקים הבהמה בעל היה ואם עמו, שנ' פטור זה הרי פרוק לבדך לפרוק רצית אם מצוה ועליך הואיל בו שפגע לזה

ינו א בהמתו אחר מחמר הגוי היה אם ישראל של והמשא הגוי בהמת לבדו. ולטעון לפרוק חייב חולה או זקן גוי של והמשוי ישראל של הבהמה היתה אם וכן ישראל, צער משום ולטעון לפרוק חייב לאו ואם לה, זקוק

" איבה משום אלא בהן להטפל חייב אינו ומשאו הגוי בהמת אבל ישראל צער משום ולטעון לפרוק חייב (ומכך

עוב הרב כתב ולכן שמצטער האדם מצד היא וטעינה פריקה מצוות שעיקר משמע דיה התקוע לרכב שגם ס''ה סימן ח''ה דעת ביחווה

תשובת את שם והביא. וטעינה פריקה מצוות מדין לעזור חובה יש הדרך בצידי יאיר החוות צעב''ח שייך לא שבאדם קצ''א בסימן

שבתשובת וכתב ו וטעינה, פריקה דין יש באדם שאף מפורש רנ''ב סימן ח''א הרשב''א דרשב''י מכילתא מ כדבריו הוכיח עובדיה הרב

כתפו). שעל משא לרבות עמו תעזוב 'עזוב שאמרו 'מפורשת ותירץ: " משנה הכסף אם העכו״ם בהמת גבי רבינו מ״ש דאורייתא ב״ח צער משום חייב לפרוק אבל לטעון דוקא היינו לה זקוק אינו בהמתו אחר מחמר העכו״ם היה

אבל דמשמע ולטעון לפרוק חייב לאו ואם שכתב דמסיפא משום רבינו דברי מתפרשים וכך וכדאוקימנא מצוה וכו' בשנים הפוגע הפרק בסוף מ״ש על עוד וסמך לטעון דהיינו בחדא אלא בתרוייהו חייב אינו ברישא דלא חדא טעמי מכמה הגלילי וכר״י דרבנן ב״ח דצער סבר דרבינו לומר ואין ב״ח צער משום בתחלה לפרוק

סתם ורבינו לו זקוק אינו ממשאו יותר עליו היה אם הגלילי דלר״י תנן דהא ועוד ה כיחידא למיפסק ליה הוה לא ורבינו מפורק ולא משאו תחת עומד ולא רובץ רבצן ולא רובץ הגלילי דלר״י דתניא ועוד בכך חילק ולא

דאורייתא." ב״ח דצער כרבנן פוסק שהוא לומר ע״כ הילכך בכך חילק, מב''ם הר בלשונות הרדב''ז הבין וכן

ו כך מפורש בפיהמ''ש אסור מום בו נעשה ולא לבור נפל אם ולפיכך שכתב מ''ד פ''ג בביצה: לרמב''ם " דאוריתא," חיים בעלי צער אצלינו הוא שכלל פי על אף לאכילה ראוי אינו שהרי הבור מן להעלותו פשט אך

צעב''ח שלמ''ד מוכח בגמרא ו פריקה על גם הולך מסייע שלא ובעלים בגוי שהפטור משמע הרמב''ם לשון

הכריח כן ומחמת בכה''ג, גם חייב דאו' הגר''א (וכן דרבנן צעב''ח הרמב''ם שלדעת סקי''א רע''ב סימן בחו''מ

הבינו חינוך והמנחת עייאש המהר''י ו שמח האור והרב טהורה מנחה ב כמבואר, שם) יחוו׳ד מדברי התקשה לבסוף אך

הברייתות אלו כל בגמ' שם דאוקים וכמו כרבנן דאורייתא ב״ח דצער כרבנן דקי״ל שבת בהלכות: הרמב''ם "

בשבת ורב יהודה לרב ס״ל וכן כו' שניהן מדברי א״ר וכמש״ש לר״ש ס״ל וכן ובפריקה כריה״ג או בטעינה

ב 'קכ״ח ם משו כו' בין בס״א ומ״ש דאורייתא לאו ב״ח צער דס״ל מ' כו' חייב אינו וכ' שהשמיטה והרמב״ם

לא אם אחר בדרך ליישב כאן וא״א שפיר אתי ובזה דריש לא כו' רבצן ולא רובץ וכן משאו תחת דריש דלא

." וסי״ט סי״ח ש״ה סי' ועבא״ח דאורייתא ב״ח דצער פי' דשבת ופכ״א בפי״ח אבל רחוקה ובדרך גדול בדוחק

סתירת את ליישב וצ''ע ן. דרבנ סובר הוא הגר''א ולהבנת דאו' שצעב''ח סובר הרמב''ם מרן שלדעת נמצא

הסברא– מן וגם הסוגיות מן גם הרמב''ם דברי יכול איך בשבת איסור שמתיר חיים בעלי צער איסור יש אם

לסייע מסרב כשהוא או גוי הבעלים כאשר הבהמה מצער ולהתעלם? להימנע

י. של חילוקו סברת את, להבין צריך ועוד, וכן דרבנן חברו ובבהמת מה''ת הוא שבבהמתו התורה על הנצי''ב

תועלת? בהם שיש או מלאכה שעושים חיים בבעלי הוא צעב''ח איסור שכל י' בסימן היעב''ץ סברת את

לבאר, ונראה חי יצור רואה כשאדם עבורו. אלא עבורם, לא החיים בעלי לצער לדאוג האדם את מצווה שהתורה

מכך מתעלם והוא, שסובל יותר אכזרי לאדם הופך. הוא

החיים האור וה הרחמנות במידת פוגם זה במלחמה אויבים כשהורגים שגם מבאר ורחמך רחמים לך ונתן הפסוק 'על

ורחמך רחמים לך ונתן הכוונה וזו הרחמנות מידת את לך ישיב הוא להרוג שצריך מי את הורג אתה שאם. מבטיח

צער דין האדם על מצווה התורה לכן חיים. בעלי

מצידו אלא מצידם. לא

השאלות את בס''ד ליישב נראה: ולפ''ז

א. כשפועל אבל סתם. לצער השחתה. של בצורה הוא האיסור לכן האדם, של האכזריות מצד הוא שהאיסור כיון לא רק אותן, לצער קפידא ואין החיים, בעלי של קיומן מטרת זו כי איסור בכך אין תועלת להפיק כדי ההנאה ובציד ציד לעשות ישראל בני דרך שאין שכיון נראה היה הנוב''י דברי לולי ולפ''ז האדם. את להשחית

החיים, בעלי של מהסבל היא לא האכזריות מידת את בונה שכולו שכזה צורך מקום מכל לצורך שזה אף לכן

הנפש, את משחית לא זה שלצורך מצד הוא ההיתר כי הותר, שייך זה. לא בצידה וממילא

ב. של פעולה לא היא ההריגה עצם בעיה. בכך אין לחייו משמעות ואין למות שסופו כיון חיים בעל להרוג

מניעת הוא בהריגה הפגם מקרה. בכל יעבור הרי החיים בעל המוות סבל את החיים. מניעת רק אכזריות, בצערו ולראותו חי חיים בעל לצער רק חיים. בבעל בעיה אין ובזה החיים משחית זה המתפתלות פניו עוויות וב

האדם נפש. את

ג. הוא מכך, ומתעלם למנוחה שלה ובצורך בצערה ורואה הפוגה ללא ולילה יומם בבהמתו שמשתעבד אדם וזו שסובלת בהמה ליד עובר כשאתה הוא בגמרא הדיון כל כך. על מקפידה והתורה נפשו את משחית בוודאי

כך על בה. משתעבד שאתה שלך הבהמה לא שביתת ממצוות ראיה להביא אפשר אי ממילא בגמרא. הנידון

נפשו את משחית בוודאי שזה אכזרית בצורה בה ומשתעבד בבהמתו בעצמו פועל האדם שבה. בהמה

ד. דומה לא זה ולכן נפשו, את משחית זה לאכול יכולה כשלא בסבלה ורואה להנאתו בבהמה שמשתמש אדם

הגמרא כך שעל וכיו''ב וטעינה לפריקה מה ליישב יש ובזה הסבל. את בעצמו יוצר לא האדם בהם כי דנה,

זה, ברגע מצטערת כי אותה לחסום לא ההיגיון שוקולד מבנו שמונע אבא וכמו לטובתה שזה בוודאי הרי

בריאותו? למען בו חפץ שהוא שהגמרא מאד מובן האדם נפש השחתת מצד הוא האיסור שכל האמור ולפי

שהוא בשכלו מבין ומאידך ומתעלם סבלה את רואה אחד שמצד השחתה יש כזה במקרה האם מסתפקת

לטובתה. מתעלם

ה. זה כי הבהמה, בסבל הצפייה על עדיפה היצר כפיית לכן האדם נפש את לתקן הוא האיסור מטרת שכל כיון

יותר האדם נפש את. מתקן

ו. להימנע עדיף אכזריות נראה זה כעת אם מותר כשזה גם לכן והאכזריות האדם נפש מצד הוא שהאיסור כיון

הדין מטרת את להשיג. כדי

ז. פריקה מצוות לומד במכילתא ר''ש אותו ולכן שמצטער. היהודי מצד דאו' אך הבהמה, מצד דרבנן סובר ר''ש

עובדיה הרב שהוכיח כפי לאדם, . גם

ח. לכן בדרכו. שמצטער האדם מצד מה''ת הוא הדין לשיטתו הבבלי. מן שונה המדד הירושלמי לפי הפריקה

יהודי של בחמור רק אבל מה''ת, בוודאי. היא

ט. נפש מצד אבל דאורייתא הוא חיים בעלי שצער הירושלמי ומכח הסוגיות בין הסתירות מכח הבין הרמב''ם או גוי זה כי אחריותך לא וזו סובלת בהמה אם באחריותך. זה כאשר היא האסורה ההתעלמות לכן האדם.

אחריותך לא זו כי השחתה, ואיננה אכזריות איננה שלך ההתעלמות אז. יע, לסי רוצה לא בעצמו שהבעלים וההתעלמות אחריותך זו כי כך, לשם מהיכנו כלי לבטל אף לך ומותר חובה עליך יש בחצרך שלך בבהמה לכן

מצד הוא שהאיסור זו בהגדרה עליו להישען הגדול העמוד הוא הרמב''ם אכזריות היא הזו. מהאחריות

שהרי מפסקיו עולה שכך הדבר ברור אבל הסוגיות מן כך לחלץ הרמב''ם של טעמו שיהיה איך ה יהי האדם. שלא ובבעלים בגוי חיוב שאין פוסק ומאידך דאו' צעב''ח מצד בשבת בגמרא המבואר הדין את פוסק הוא

וכרח מ כן ואם החיים בעל מצד ולא האדם מצד הוא לשיטתו וטעינה פריקה שחיוב מכך ומוכח מסייעים,

באחריותו שהיא מצד הוא בשבת בגמרא שההיתר דאורייתא צעב''ח איסור יש. ואז

י. מוטלת שלה האוכל אחריות כי לפניו, בהמתו את להאכיל צריך אדם ולכן עליו מוטלת שבהמתו סובר הנצי''ב

. יים הח בעלי סבל את לראות הוא שהאיסור סובר היעב''ץ אכזריות. היא מהאחריות ההימנעות לכן עליו.

האדם בנפש פגם בצערם אין תועלת בהם שאין קטנים חיים בעלי. לכן

החיים בעלי אכילת עצם מצד כי וביצים, ודגים ועופות בשר מאכילת להימנע צורך שום שאין, לי נראה זה כל ולפי את רואה ולא לכך מודע לא הצרכן אם חיים בעלי וצער האכזריות ומצד בקדושה, שלא האכילה הוא הפגם לנפש גורם שזה ההשחתה מצד איסור יש צער. להם שיש בכך איסור אין כי עוון. שום עליו אין הזו האכזריות את ידיהם במו שיוצרים אלו הם החיים בעלי סבל את האנושות לידיעת להביא שטורחים אלו כל ולכן האדם.

אין יידע לא הוא אם אך נפשו, את להשחית עלול הוא ובכך אוכל והוא סבל יוצר שמאכלו יודע שאדם בכך הפגם סבלם בעת החיים בעלי את כלל רואה לא כי השחתה כאן ואין לצורך, זה כי איסור שום. עליו


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 13 ביולי 2023

אליבא דהלכתא - זמן מוקדם לשחרית

דהל אליבא כתא – ג׳רבא תוניס כנסת בית

מהו הזמן המוקדם ביותר שאפשר להתפלל בו תפילת שחרית?

**1. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב: **

״תניא נמי הכי: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום.

אמר רבי זירא: מאי קראה – ״יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים״ (תהלים עב, ה). ״

**2. רש״י שם: **

מאי קראה – עם הנץ החמה. כלומר: כשיוצא השמש – היינו עם הנץ החמה – שמצוה להתפלל.

**3. רש״י ברכות דף כו: **

״ותיקין המקדימין להתפלל עם הנץ החמה. ומקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצוותו. ״

זו הגמרא – מתי מתחיל זמן תפילת שחרית לכתחילה?

**4. רא״ש ברכות פרק ד סימן א: **

״זמן תפלת השחר… אע״ג דעיקר תפלת השחר מצותה עם הנץ החמה כד כתיב ייראוך עם שמש, מ״מ אם התפלל בשעה זו יצא, דפשיטא דמילתא לא חש התנא לפרשו, ומשעלה ברק השחר והאיר פני המזרח יראה זמנה, דכיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד, ה״ה לכל זמן המוקדם. ״

❖ מה מוסיף הרא״ש על דברי הגמרא לגבי תחילת זמן תפילת שחרית? ומדוע?

למרות שעיקר מצוות תפילת שחרית מנץ החמה, כתב הרא״ש שאפשר להתפלל שחרית כבר מעלות השחר. סברת הרא״ש: משום שתפילת שחרית נתקנה כנגד קורבן תמיד של שחר, על כן זמניהם שווים.

לכך עולה מדברי הגמרא שישנה הקבלה בין זמן הקרבת התמיד לסוף זמן תפילה, בדומה:

**5. תלמוד בבלי ברכות דף כו עמוד ב: **

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום. רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: תניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי:

אברהם תקן תפלת שחרית… מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות – שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות.

ערוך השולחן הביא את דברי הרא״ש להלכה:

**6. שולחן ערוך אורח חיים סימן פט סעיף א: **

״זמן תפלת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: ״ייראוך עם שמש״ (תהלים עב, ה). ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, יצא. ״

❖ מהו, בלשון ערוך השולחן, תחילת זמן תפילת שחרית לכתחילה? ומה בדיעבד?

❖ מה מוסיף ערוך השולחן על ״הזמן משעלה עמוד השחר״?

ערוך השולחן מחדד את דברי ברורה: המשנה

**7. משנה ברורה סימן פט ס״ק ב-ג: **

(ב) ומשמע מדברי המחבר, דקודם ״האיר״ לא יצא אף בדיעבד. וכן הסכימו הרבה אחרונים דלא כמגן אברהם.

(ג) ובעינן שיאיר פני כל המזרח, ולא סגי במה שהבריק השחר כנקודה בלבד.

❖ מהי המחלוקת בין משנה ברורה למגן אברהם בנושא תחילת זמן תפילת שחרית בדיעבד?

**תחילת זמן תפילת ״שמונה עשרה״ של שחרית בשעת הדחק**

**8. תלמוד בבלי ברכות דף ל עמוד א: **

אבוה דשמואל ולוי, כי הוו בעו למיפק לאורחא, הוו מקדמי ומצלי (כשהיו צריכים לצאת לדרך, היו מקדימים ומתפללים) מקדמות השחר. וכי מטי (ומשיגיע) זמן קריאת שמע, קרו (קראו). כמאן (כמי סברו)?

תניא… השכים לישב בקרון או בספינה – רבי שמעון בן אלעזר אומר: קורא קריאת שמע, וכשיגיע זמן תפלה מתפלל, ומסמוך גאולה לתפלה. אומר: בין כך ובין כך קורא קריאת שמע ומתפלל, במה קמיפלגי (הם חלוקים במה)?

מר סבר: תפלה מעומד עדיף. ומר (ת״ק) סבר: גאולה מסמך (לתפלה) עדיף… רב אשי מצלי בהדי צבורא ביחיד.

כי הוה אתי לביתיה הדר ומצלי (והתפלל חזר) מעומד. אמרי ליה רבנן: לעביד מר כאבוה דשמואל ולוי! קאמר להו: לא חזינן לרבנן קשישי (חכמים זקנים ממנו) דעבדי הכי (שעשו כן).

**9. רש״י שם: **

קורא קריאת שמע – ימתין עד שיגיע זמן קריאת שמע, ויקראנה ואחר כך יתפלל.

תפלה מעומד עדיף – לפיכך היו מקדימין להתפלל מעומד בביתם, שלא יצטרכו להתפלל בדרך, שיכול לכוין את לבו.

רב אשי – היה ראש ישיבה במתא מחסיא, ודורש, והוא לא היה מתפלל קודם בית המדרש. אלא כשמגיע זמן קריאת שמע, היה לוחש הרבה יחד למתורגמן העומד לפניו, ובעוד שהמתורגמן שמשמיע לרבים קורא את שמע, הוא קורא שמע ומתפלל מיושב, שלא להטריח את הצבור לקום מפניו, שלא רוצה לצאת.

❖ מהן הדעות לגבי תפילת שחרית ליוצא לדרך? מה הטעם לכל אחת מהשיטות?

❖ כמי סובר רב אשי?

הראשונים נחלקו כמי נפסקה ההלכה:

**10. תוספות שם ד״ה מסמך: **

מדקאמר רב אשי לא חזינן לרבנן קשישי דעבדי הכי, משמע הכי, והכי פסקי פסקי הלכות גדולות כר״ש בן אלעזר… דאין הלכה כמותם.

**11. רא״ש ברכות פרק ד כ: **

רבינו חננאל ז״ל פסק: כאבוה דשמואל ולוי. דאפילו רב אשי לא פליג עלייהו, אלא קאמר לא חזינן רבנן קשישי, והיינו טעמא, אבל רב אשי מתפלל מיושב. הלכך יותר טוב שיקדים ויתפלל מעומד.

ומסתבר טפי כמו שפסק רבינו חננאל ז״ל, כיון דרב אשי לא פליג אדאבוה דשמואל ולוי, ולא רצה להקדים… הלכתא כוותייהו.

❖ בעל הלכות גדולות פסק כמי, וכמי פסק רבנו חננאל? באר את נקודת המחלוקת שביניהם.

❖ הרא״ש הכריע כמי? באר את טעמו.

**12. שולחן ערוך אורח חיים סימן פט סעיף ח: **

״בשעת הדחק, כגון שצריך להשכים לדרך, יכול להתפלל משעלה עמוד השחר, וימתין מלקרות קריאת שמע עד שיגיע זמנה. ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפלה, לו לקרות ק״ש על הדרך, דהיינו שיתכוין בפסוק ראשון (אם אפשר), עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד ויסמוך גאולה לתפלה. ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך. ״

❖ באר ערוך השולחן פסק כמי?

❖ מהו תחילת זמן תפילת ״שמונה עשרה״ של שחרית בשעת הדחק?

**13. משנה ברורה שם ס״ק מא: **

״אם אפשר״ וכו׳ – רצונו לומר (ערוך השולחן) דאם יודע שגם ק״ש פסוק ראשון לא יוכל לכוין במקום שהוא, כגון בדרך, גדודי חיה וליסטים, מותר לקרוא ק״ש גם כן בביתו תיכף משעלה עמוד השחר, אף על פי שעדיין לא הגיע הזמן עיקר.

**14. משנה ברורה שם ס״ק ד: **

ודע, דדברי ערוך השולחן אינם אמורים רק לענין חובת מצות תפלה בלבד, דיצא בה אחר שהאיר המזרח… אבל לענין ק״ש שקודם התפלה, לא איירי המחבר בסימן זה.

**הלכה למעשה: **

זמן תחילת תפילת שמונה עשרה של שחרית משעת הנץ החמה, ובשעת דחק רשאי להתפלל משיעלה עמוד השחר.

יש לציין, לימודנו עסק בתפילת שחרית, אך יש לדעת שלמעשה ישנם שתי סוגיות הלכתיות נוספות בנושא שחרית: תחילת זמן קריאת שמע וזמן הנחת טלית ותפילין.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום רביעי, 12 ביולי 2023

אבן העזר בחירת נשים - בין מהות לשוויון

בֵּין - לְמַעֲשִּׂיּות מַהּות הר הרה״ר- בפסקי השוואתי עיון עוזיאל והבצמ״ח קוק אי״ה שמואל גבעת החושן' 'אבני קהילת רב אבוקרט, אבינדב הרב

נשים- בחירת העזר: אבן מהות בין לשוויון

] פנינו" על מטפחת או״המציאות " כלל עדין מושקף איננו זה עתיד ["חזון

ד- עוזיאל משפטי שו״ת ו משפט חושן לעצמי הלכה ברור לשם בשעתה כתבתי זו, תשובה עתה אולם, למעשה הלכה זאת בשאלה ולהורות לפרסמה רציתי ולא

מאליה נפתרה זאת ששאלה אחרי ת״ש )(שנת תורה יגדיל משום לפרסמה לטוב. מצאתי

היית זו שאלה ה ומאמרים חוברות ואזהרות, וכרוזים כולה. ישראל ארץ הזדעזעה ומפניה ישראל בארץ המחלוקת לסלע

בעיתוני ם ואלה תורה דין על דבריהם סמכו אלה לגמרי; בבחירות הנשים השתתפות את לאסור לבקרים חדשים נתפרסמו

כולם ודעת המשפחתי, הבית שלום על ואלה והצניעות, ר המוס גדר שמירת על היית ה מן אסור "חדש ההגדה אותה על נשענת

."התורה. הפועלת- האקטיבית הבחירה א) סעיפים: לשני מתחלקת עצמה זאת שאלה (הפאסיבית הבחירה ב) )לבחור.

להיבח - הפעולית. ר

1. הראשונה על מקבלת הדעת, ואין לאסור ברור יסוד שום מצאנו לא אלה בבחירות הלא כי זאת, אישית זכות מהנשים לשלול

ייפו ונותנים לראשינו אלופים אנו מרכיבים כו י מ ולהטיל ישובנו עניני את לסדר בשמנו, לדבר לנבחרינו ח רכושנו על, סים י

- אי בדרך או ישר בדרך והנשים להוראותיהן ונשמעות אלה, נבחרים של מרותן עליהן מקבלות ישר וחוק הציבוריי ם יה ם

זכות מהן ולשלול העם, נבחרי של המשמעתית החובה עליהן להטיל ראשין: בשני החבל לתפוס אפשר ואיך, והלאומיים

? בחירתן

2. הבוחרים מכלל להוציאן לנו יאמרו ואם קלות שדעתן מפני לבחור יודעות ואינן בראויי ם נאמר אנו אף הצבור, בראש: לעמוד

על מטפחת המציאות ואולם הארץ, מקרב לעולם יחסרו שלא הדעת, קלי שהם האנשים את גם הבוחרים מכלל נוציא א״כ

פנינו את ולנהל ולקנות למכור וליתן לישא כאנשים, הן ודעת השכלה בנות נשים זאת, בתקופתנו וגם בעבר שגם לנו ומראה

ענייניה שממנים הזה כדבר נשמע והאם טוב, כי ה באופן ן אפוטרופוסי ם על אישה מדעתה שלא? גדולה

3. קלות" רז״ל״דעתן שאמרו ומה ל חכמה אין שכתוב מה וכן לגמרי, אחר מובן לו יש אישה אלא אינו ס״ו) (יומא בפלך אלא

ש מעיד עצמו התלמוד ובאמת שאלתה, על מלהשיב להשתמט יפה מליצה אישה שאלה ואמר: כמה, ח היתה עצמה זאת אישה ל יתירה בינה הוא ברוך הקדוש שנתן מלמד הצלע, את ה' ויבן רז״ל: אמרו ומפורש אליעזר. ר' את חכמה אישה מ״ח.)(נדה

4. ומשום לחוש באנו ואם בחירתו, כרטיס את ומוסר הקלפי אל הולך אחד שכל, הזה בדבר להיות יכולה פריצות? איזו פריצות להיכנ או ברחוב, ללכת יהיה ואסור בריה, לכל חיי שבקת לא לכך ס לישא יהיה שאסור או יחד, ונשים אנשים אחת לחנות

עם ולתת אדם אמרו לא וזה פריצות, לידי גם וממילא דעת, קרוב לידי יבואו כך ידי שעל משום אישה. מעולם

5. ומשום א״כ יצ״ו: המחבר הרה״ג כתב יפה? הבית שלום, אביהם שלחן על הסמוכים והבנות מהבנים גם הבחירה זכות נשלול

ה השוו לאיבה חכמים שחשו מקום וכל אישה יש שעדיין אלא י״ב) מציעא (בבא אביהם שלחן על הסמוכים הגדולים לבנים שחלוק לאיבה, מקום כאן אין באמת אבל עליהם? להוסיף בא ואתה מצטערים אנו הראשונים על ולומר: לחלוק דין לבעל

המיוסדת המשפחתית האהבה ואולם ודעותיו. השקפתו את לכבוש יכול אדם ואין שהיא, צורה זו באי מתבטאות ההשקפות כאלה השקפות מחלוקי במאומה נפגמת שאינה חזקה, די היא המשותפת העבודה. על

6. שבהולנד] רוטרדם של הראשי ריטטער[רבה ד״ר הרה״ג לנו חידש חדש דבר עדה ולא קהל שאינן לפי מהנשים הבחירה זכות לשלול נניח אכן שם). דבריו, מתוך למדתי זה ואת כעת לפני איננו המאמר (גוף למשפחותם התילדו ולא ישראל בני לפקידי נמנו ולא

ענינים להם אין והאם? ובדעת בצלם שנבראו יצורים אינם אבל, כלום. ולא פקידים ולא משפחה ולא עדה ולא קהל שאינן בניהן חנוך לרכושן, הנוגע בכל בהוראותיו לו נשמעות ושהן ידו, על שיבחר הועד או הנבחרים, אספת אל הקשורים משותפים

? ובנותיהן מהצבור שחלק לשאלה, לסרב אפילו או להתנגד זכות של צד שום מוצא אני אין זה, לאיסור רמז שום מצאנו שלא אחרי ובכן,

מ״ב פ״ד (פאה כהלכה שאמר שומעים לזה לבוז אומר ואחד לחלק אומרים צ״ט אפילו נאמר: זה.)גון כ שעל ואולי בו, רוצים בנידון שכן ומכל כאיסור, דמחזי גב על ואף ט״ז (חגיגה לנשים רוח נחת לעשות כדי נשים עליו וסמכו אמרו: מזאת,)וגדולה

והונ לעלבון להם תהיה מלשתפם והמניעה בדבר, איסור צד שאין זה, אה בוודא י זכותן להן לתת אנו צריכים זה. שכגון

אישה ה אם הנבחרים שאלת היא השניה השאלה נבחרת להיות. יכולה וממנו מלכה. ולא מלך תחתיו, אחר מתמנה מת תשים שום ט״ז): כ״ט דברים (ספרי מפורש, אסור לכאורה מצאנו אמנם ובזה

מעמידים אין הרמב״ם: למד במלכות אישה אלא בהם ממנים אין שבישראל משימות כל וכן מלכה. ולא מלך, ליך ע שנאמר: ,

ולא איש אישה הגנוזה. . להלכה מתאים וזה הצבור. על פרנסה ממנים שאין מכאן, אותו ממנין האיש אמרו מכאן נכרי איש

ממנין ואין הצבור, על פרנס אישה הצבור על. פרנסה

אולם ה ל פסו משום היא זו הלכה אם בדבר מסתפק אני ב״ד שאין במקום מינה ונפקא, הצבור כבוד משום או לדיינות אישה לקבל רשאי היחיד שאין כמו מהני לא זה גם הראשון לצד וב״כ, שלוחם בתור בה בוחרים הצבור מן חלק אלא אותה ממנין

עדות עליו שרק בחירתם הניא שמ לומר יש השני ולצד אותה, פסלה והתורה הואיל וכדומה, וקידושין, גטין בעניני אישה למשרה למנותה רשאים אינם הדיינים או כולו הצבור וב״כ. שלוחם בתור בה לבחור רשאי העם מן חלק אבל ציבורית הא.

אישה למנות בדבר איסור שאין למדת למשרה ציבורית דלא הצבור עלבון משום בזה שיש אלא הצורך בשעת למנותה ומותר

. וקבא נ חד אלא להו דדאין מאן להו אישתכח

7. ולכן הצבור. כבוד משום דין בית מנוי ידי על הצבור על מלכה ממנים שאין כן מתפרשים הספרי דברי שגם הדבר ברור זה ולפי

בוחריה של ובזכותם בה לבחור וזכאים רשאים היחידים או היחיד. הנבחרים לחבר היא מצטרפת

8. מהלכה זה את לסתור מוכיחות ראיות שיש או. ה, פסוק הלכה הם הרמב״ם ופסק הספרי דברי אם תהיה חקירתנו אבל ומכיוו בגמרא ולא במשנה לא בתלמוד נזכרה לא זו שהלכה שכיון לומר, נראה היה ראשונה, בהשקפה ן הלכה נאמרה שלא

מנוי אסור של זאת אישה הפוסקים בדברי היום, גם שנוהג הצבור על, לפרנס. דחויה. הלכה זו הרי

9. מצאנו שלא כל ודיוקים בהוכחות הרמב״ם ופסק הספרי לדחות ולא להיות צריך שכך ובאמת דבר, ב מהסס הלב עדיין. . ואם ע״י הנעשה במנוי אלא זאת הלכה נאמרה שלא והוא אחר, מטעם בחירתם להכשיר מקום יש זאת בכל דעתם, נגד: מפורש

לאותם ואמונו הסכמתו דעתו את הקהל רוב מכריע הבחירות ידי שעל, קבלה אלא מנוי כאן אין בשאלתנו אבל סנהדרין,

כל על לפקח חו ו כ באי יהיו שהם הנבחרים, ענייניה הציבוריי ם ם, . .

10. מצד אבל עליהם, קבלוה מדין בה לבחור ויכולים הקבלה מועלת ההלכה מצד שאמנם ולומר, לפקפק מקום נשאר עדין אולם

הצניעות וגדר המוסר לומר יש בזה וגם אחד דבר הם והתורה המוסר כי יצ״ו ר המחב הרה״ג כתב ויפה בדבר. איסור יש אולי, הצניעות מפני לאסור מקום היה ולו פריצות משום לאסור שאין יוצא מזה מנוי, בדרך אלא תורה אסרה שלא שלמדנו, שאחר

לא היית מתרת התורה ה יש זה ון בכג אם ונראה, זו, השקפה מנקודת גם הדבר על נתבונן בדין מתונים להיות כדי זאת ובכל.

לפריצות. חשש הנשים עם נפגשים האנשים ויום יום וכל פריצות, משום בה אין מועילה ושיחה רצינית כנסיה דכל לומר נותנת הסברא צו ושום פרץ שום אין זאת ובכל ונותנים, ונושאים מסחרי, ומתן במשא יהרהרו לא בעריות, פרוצים היותר ואפילו. ו חה

ה עם שיחה תרבה אל רבותינו אמרו ולא במסחרם. ות ברצינ שעוסקים בשעה באיסור אישה בטלה בשיחה אלא ה') א' (אבות

הגוררת היא כזאת ושיחה לצורך, שלא וכוח של שיחה לא אבל, עוו ן בענייני ם חשובים וציבוריי במחיצה הישיבה ואין; ם

והנשים האנשים ישראל וכל ראש, לות ק לידי ומביאה לעבירה, מרגילה הקדש, עבודת שהיא הצבור, עבודת לשם אחת וכפיפה

והמוסר. הצניעות גדר בפריצת חשודים ואינם הם, . קדושים

11 ל האקטיבית אפילו הבחירה זכות נתינת אסור בטעם לגמרי חדשה המצאה ראיתי דמלתא אסיפא. אישה אסור חשש משום

, חנופה בה. . רוצה שבעלה האיש. , או המפלגה לאותה בחירתה את לתת אישה ה תחניף שמא יית ומי לומר: מוסיף ואני, ן

במ לבעליהן, יקר יתנו הנשים שכל הזה, כדבר והיה לתת לחיוב זה טעם לומר ואפשר רצונו. מפני רצונה בטול של כזאת דה י

ש כדי הבחירה זכות כן ידי על ו לבעלה, והוקרה חבה להראות אישה ה תבוא כן ידי על ישראל בבית השלום. ירבה השלום מפני לדעתו שהסכימה לומר לו ותחניף בעלה לדעת תתנגד שמא לחוש מסתברא, איפכא אדרבא לזה, לחוש באנו ואם וקרובים בבנים גם ישנו זה דחשש משום חשאיות ובלתי גלויות בחירות לתקן צריכים היינו כן שאם אלא היראה, מפני או

השלום למען לשנות לאדם לו "מותר בגדר נכנס זה אלא חנופה זו אין באמת."אבל וידידים באהובים, וגם

: מסקנא

ה א) בבחירות גמורה זכות לה יש אישה העם בראש יעמדו אשר להנבחרים המשמעתית החובה בכלל שתכנס. כדי

ה ב) נבחרת להיות גם יכולה אישה הצבור ותקנת. בהסכמת

כ. . אוסרים הללו ולכאן, לכאן פנים בה ונאמרו הפרק על עמדה שכבר אחרי בלבד הלכה ר ברו לשם כתבתיה זאת תשובה י כללית שאלה שהיא זה בדבר הלכה לקבוע לא אבל נוטה הדין להיכן צריך אני וללמוד היא תורה אמרתי לכן מתירים, , והללו

ב היא ישראל שגאולת כשם כי ישראל, . . , גאולת גם תלויה שבה ישראל בתורת ויסודית ונפלאותיו. . ה' חסד ישראל מדינת כן,

. . והשגחתו ברצונו יכונו ומשפטיו שופטיו ומלכות

רמו ד עוזיאל מכמני

רסז( ד עוזיאל מכמני תרפ״ה)

ד- עוזיאל משפטי שו״ת ה משפט חושן

לפני להתדיין התורה מן אסור דאין אישה להכשיר יש טעמא ולהאי לעדות, דין דמדמים משום היינו, להפוסלים אפילו דהא, לעשות נכון לא בישראל דין ענין של חשיבות מפני שלדעתנו אלא בעדות. זה גם שמועיל כמו התקנה, מצד עליהם, בקבלוה

אם די י על אלא להעשות יכול שאינו התמידי וטפולם הבנים וחנוך הישראלי הבית משק בהנהלת פוגעת שהיא כזאת, תקנה

אמת להיות יכול הדין ושאין ביתה, הליכות צופיה שהיא רחמניה שה מרובים, רחמים רגשי של פסיכולוגיות מסבות אישה

הדיין מתנאי דאחד לדון אותה ממנים אין ולכן, מצויה ודמעתה מרובה שהונאתה רגשותיה עדינות מסיבת וגם בהם, חוננה

ברו ואמיצים בחכמה, גדולים חיל, אנשי הוא: . הוא לאלקים המשפט כי איש מפני תגורו לא שמקימים חם,

= תתקפ ד הראיה אגרות נשים בחירת הראיה/על מאמרי א הדבר אם הדין, בדבר א): סעיפים לשלשה מתחלקת שהשאלה חושב הנני תצמח אם הכלל טובת בדבר ב), . אסור או מותר

לישראל טובה בדבר ג) השלילה. מן או החיוב מן את שוללת היא המוסרית הכרתנו אם, האידיאל העניי ן מחיבתו. . או

א. אחד קול שומעים, הננו ובאגדה בהלכה ובכתובים, בנביאים בתורה שקדמוני. הרבנים דברי על להוסיף מה לי אין הדין, בדבר

הגברים על היא מוטלת הקבועה הצבור עבודת שחובת דר ש״האיש, הא ואין לכבש כו של ושתפקידים לכבש" דרכה שה י

. פנימה היא כבודה וכל לה, שייכים אינם עדות, ושל משפט של משרה, בקבוצים המינים תערובות את למנוע, וההשתדלות

צ הנהגה של התחדשות כל היא הדין שנגד ודאי וממילא בכללה. התורה במהלך חורז כחוט היא לידי בהכרח המביאה בורית י

הכלל של התדיריים החיים במהלך אחת, ובמסבה בקבוצה בהמון, המינים של. בות התער

ב. השונים. . החוגים מכל אחינו לכל להודיע לנו שחובה חושב אני זה ועל הכלל, טובת מצד בדבר לדון לנו, נשאר יסודה כי שידעו,

הבריטית. . , הממשלה של הדקלרציה של אומות שטובי המבט, על בעיקרו טבוע הוא, ביחוד. . , הבריטי העם וטובי בכלל העולם,

התנ״ך ורוח שבזמננו התרבות עמי של גדול היותר לחלק המקודש התנ״ך של קדש של האספקלריה מתוך בזה מושפעים, שהם

העלולה השחתה מכל והיראה, בכלל הצניעות צד על הולך שהוא שבעולם, מכריע היותר החלק אצל עכשיו גם הוא משוער

מ לעולם לבוא לנטי ביחסו האדם חולשת צד י ה אל המיוחד הכבוד ורגש המינית, ה. הבית. בחיי ומרוכז מבוסס בו הוא אישה

בעלילה, הרבה עכשיו משתמשים מבחוץ, ובין מבית בין -ישראל, שונאי קישור את אבד הצעיר שישראל ו הקדוש הספר, אל

הננו ואנחנו התנכי״ת, הארץ על הזכות לו לא כן ועל חייבי ם חיה ישראל שנשמת עולם, באי לכל להראות המשמר על לעמוד

, . . על- התנכ״י לעם היא מגיעה התנכי״ת והארץ צביונה בעצם, היא צביון לאיזה הצעד בראשית כי היא, הקדושה חובתנו כן

יובלט וזה עולם, מדורות בחיינו הממוזג התנכ״י והטוהר חתום חותם כראוי ניכר יהיה שלנו חברתי מדיני א דו וק שנמנע במה

מהחידו ש הלאומי והמסרת התנ״ך לרוח הזר האירופי ה של הסתבכותה שהוא ממנו, הנובעת ת אישה ובחיים בבחירות

בהמון ורועשים ההומים. הציבוריים

ג. האידיאל דבר על אמנם בוודא י הניקיו של האידיאל בנשמתו עמוק הוא טבוע חטא. מכל ן אל הכח מן הזה האידיאל וכשיצא

ה של והקדושה העדינה הטהורה, והשפעתה לפעולתה ובטוחים ישרים דרכים אז וימצאו העולם יטהר אז, הפועל האם, אישה

במ י המיוחד, הפנימי ערכה אל וההתאמה ההשפעה בשלמות ובפרט, בכלל בחיים בישראל, - החזון לוי עטרת חיל אשת כל

אבל בעלה. ה התרבות בחיי כלל עדין מושקף איננו זה עתיד חזון מגוהצים שהם פי על אף, מבפנים רקובים שהם זמניים

, מבחוץ ה ערך על השקפתנו עם להתחשב מבלי שלנו הכלליים החיים במהלך עושים שאנחנו פזיזות של צעד וכל אישה בחיים

הזה. האידיאלי המהלך את מעכב אם כי איננו בדורנו עמוק המוטבעת ובעתיד בהוה יבא בא וזה, . דווק על- א שמירת ידי

גאולה ושל עליון חפש של קרן, רוממות של חיים בדרכי אותנו מדריכה שהיא משפטיה התורה חוקת ככל האמתי. צביוננו

ב נשים בחירת הראיה/על מאמרי

. . שלנו למדינאים רשות יום כי לחשוב, אפשרות לנו שתהיה עד הדת, מן אצלנו המדיניות כך כל נפרדה לא עוד כי אני, חושב

בארץ הדת של האוטריטטים כל של דעתם עם התחשבות שום בלא ביחוד, הארצישראלי הצבור בשם כללי, בר ד איזה לעשות לדעתי כן על הגדול. ברובם ישראל, הדוחק הזמן ומצב, זה על משפטם את יחליטו יחד ישראל ארץ רבני שכל הוא, הכרח

אפשרי היותר במוקדם. ל הפוע אל הזאת האספה שתצא דאפשר כמה להזדרז הגדול הגורם הוא ביחוד

. . שאנו האחד הקול ממקור דעתם את שאבו כה עד הדין מצד האיסור את שהודיעו שהרבנים לומר, מוכרחני עתה כן כאז

התורה מן שומעים הוא עומד וטהרתו, בצביונו כולה האומה שרוח המורה ההגדה, ומן ההלכה מן הכתובים, ומן הנביאים מן

נגד החידו ש כאן עצמנו את מטים אנו ואם הזה, המודרני דווק א מעשה בזה עושים אנו הרי החדיש, האירי המוסר לתכונת

היהדות "למוסר אנו, למוסרנו ביחס "בגידה התחיה של המבצר את לארץ ולהוריד האומה ח רו את לנבק שמביא מה,

. . הלאומית המשפחה בכלל. הזמניים התרבות עמי של מהמבט טהור ויותר עדין יותר הוא החברתיים החיים על שמבטנו מאמינים, אנו

ה של וכבודה אושרה של היסוד וזהו המודרני, העולם בכל שהיא ממה עמוקה, יותר הרבה בצורה קדושה לנו היא שלנו שה אי

. . בישראל מעמדן ידי על בעקרו בא לנשים, זכויות בשם הבחירות של הפומביות את לקרא הזאת, הדרישה של הנפשי הגורם

האלה העמים אצל ההמוניות הנשים של. האומלל על בישראל שהוא כמו, ומכובד שלו כך כל שלהם המשפחה מצב היה אם

הרוב, פי ר והמוס המדע אנשי ולא בעצמן הנשים היו לא והאידאלים 'זכויות בשם: קוראים שהם מה את דורשים הגבוהים

גדול רקבון לבא מוכרח זה מקלקול ואשר הבית, שלום את לקלקל עלול שהוא הרגיל, הנוסח באותו, לנשים בחירה 'של י הי מתוך אבל בכלל. והלאומיים המדיניים לחיים באחרית רים הגב של הגסות מהלך לרגלי הבאים הנפש, ומרירות אוש

חשבו המשפחה, חיי בקלקול להיעז ר איזה ידי על ייפו ציבור ח וכ י מבלי פנימה, בבית ההרוס מצבן הטבת את בזה לנסות, י זה מבלעדי כך כל פרציו רבו שכבר אחרי זה, ידי על בו המתוספים הבדקים על עוד. לחוס

במעמד אחיותינו את לראות נרצה ולא כזה, למעמד נרד ולא ירדנו לא אנחנו קדש מכון עתה גם הוא אצלנו הבית כזה. , ירוד

ומחלוקותיהן הדעות המולת ידי על אותם למרר מקום ולתן אחיותינו, חיי של הזהר את להשבית לנו וחלילה בעניינ י הבחירות

המדיניות. והשאלות ה אישה פי על לא לה, המיוחד הנפש ערך של העדין התוכן פי על זכויותיה את מבססת הישראלית

וחתוכים קצובים, קים וח עשויי איננה רוב פי ועל נפשה, לעדנת כלל הולמים שאינם ברזל, קרני בעדה שהם, מוכנית ביציקה ם הנפשיים היחושים של ביסודם מקלקלים שהם מה את להשלים, חם ו בכ ואין בהם, להשתמש הטבעי, אפיה לפי חזקה, די

כולו החיים שטח כל על בהקפתם. השולטים

תמ הננו. . ה לדעת ההקשבה של המוסרית החובה דבר על להכריז מוכנים יד אישה כלליות לשאלות בנוגע גם בישראל בית בכל

לצאת היא מוכרחת המוסכמת הדעה אבל ומדיניות. חברותיות דווק א להוציא והמשועבד בתומתה, מהמשפחה הבית. מן

אישה ה מן דורשים וכשאנו המשפחתית. הדעה של פרסומה חובת מוטלת שעליו המשפחה אבי האיש הוא הרבים לרשות אותה משתי אחת עושים אנו אז בכלל, ומדיניות בחירות בשאלות דעתה בפרסום ותסתבך המדינית, הרבים לרשות תצא שהיא

בזה מקלקלים שאנו הכרתה, כפי שלא קולו, פי על קולה את ולתן לאיש להחניף בחנופה, זה ידי על מתלמדת שהיא או אלה:

שבמשפחה הקליליים והבדקים הבית שלום מצב נהרס וחלוקיהן, הדעות מהומות ידי שעל או הפנימי. חופשה ואת ה מוסר את. . באומה גדול פרץ להביא. מוכרחים בבניי החפצים ואחיותינו אחינו לכל אני קורא הפנימית, הכרתי ומצד עמנו. . ן אמותינו זכויות של היסודות ביסוד תגעו, אל

על המיוסדות האיתנות המקוריות הזכויות את נו. ובנותי אחיותינו י ייפו ערכה ועל המיוחד, הפנימי והטבעי המוסרי ח הכ ו

ה של והנעלה העדין המקודש אישה אותן תמירו אל קיים אושר אותן ומאשרות בחיים עמוקים שרשים עושות שהן. בישראל,

בתור, הנייר על רק ברובן נשארות שהן כתובות, קלילות, בזכויות גיהו ץ חייהן את בתוצאותיהן וממררות חיצוני, חופש, של

תסיסת בימי הזה, בזמן מאד מאד לנו דרושים אמונה ויותר הדעת וישוב מתינות יותר מעט פנימה. בבית תחייתנ ישוו אלה. ו

תחייתנ את בחיים להגשים אמץ לנו ויוסיף והדדיות, התאמה ורוח שלום בקרבנו ירבו הם והדר, הוד עלינו מכלנו. נשאפת ה ו נובעים הנם שאמרתי הללו הדברים אופי שבכל לב, על לשום הם צריכים בבחירות הנשים השתתפות בעד המחזיקים אלה וגם

הרבבות ואלה פנימה. ורוחה האומה לחיי ונפשם לבם בכל המקושרים ישראל, כשרי אחינו רבבות של נפשית הכרה מתוך

ישראל בארץ עמנו הם, חיים צריכ ואנחנו שאנחנו החדשים העולים בכלל להיות כן גם הם ועתידים, כחותיהם לשיתוף מאד ים בצורה החדיש, האירי הפומבי הסגנון פי על בבחירות, הנשים השתתפות של הדבר מצב הוא עומד ומצדם להם, מצפים כך כל

עמוקה נפשית מניעה. של או אלה משתי אחת לנו לבור צריכים כשאנו האומה, : בנין ל ונאות טוב יותר הוא איך הישר, השכל במשקל נא נשקול ועתה

הנשים של הבחירה שתוף של הזאת ההתקדמות על כעת שנותר עומדים פוליטי, המוסרי במצבנו ונהיה הפומבית, בצורתה

חדוש לפני אנגליה של במעמדה את נאחד בזה אבל זו, בפנה עדיין התקדמו שלא הגדולות הממלכות ויתר למשל, זו, הלכה

והארץ האומה לבנין אחד כאיש ישראלי הארצי הצבור של הכח, כל ידי על לנו ילקח המחודש הנוסח באותו דוקא לנשים, הבחירה השתתפות של התביעה יסוד על החזקה העמידה ידי שעל, או

הראשו הבסיס זה יהיה מוצק מדיני לאומי יסוד ותחת כעת, ליסדו כולנו חפצים שאנו, כלליים פוליטים לאומיים חיים של ן

מפורר מפלגתי יסוד. לנו ואז החדישה, דרישתם על ולותר שלהם, הדין משורת לפנים לעשות המודרניים אחינו דוקא צריכים הזאת, שבפעם חושב אני

שאין הוא פשוט דבר הלא וזה בכללה, האומה רוח הוא נוטה צד לאיזה מאליו תברר י הלא האומה את לרכז בידינו כשיעלה כרחה בעל תרבות דרכי שבעולם אומה לשום. מלעיטים הנשים של הזכויות שיווי שקוראים מה את הדורש המוסר, של שהתוכן האומרים, אלה עם הצדק, היה אם ואפילו

ה והשתתפותם דבר בעדנו שהוא אנו רוחנו פי על לנו שמוכר כמו ולא ומתקבל, נאה דבר א הו המודרני הנוסח פי על ציבורית ערכיה פי על הכעור, ואת היפה את הרע, ואת הטוב את מערכת שהיא תאמר, אומה כל הלא מקום מכל מתקבל! ואינו כעור

. . שלנו הערכים פי על עולמנו את לבנות חפצים אנו וגם היא,

הראיה כרוזי


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ריבית לגוי ושמירת הזהות היהודית בפרשת ראה

פָּרָשַׁת רְאֵה- אוריאל דוד שלומי מִצְוַת ״אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ״ – שְׁמִירָה עַל הַזְּהוּת הַיְּהוּדִית 1. הַיַּחַס לְאַחֵינוּ ב...