צער בעלי חיים

אומרת משפטים בפרשת: התורה

. עִמֹֹֽו עֲזֹ֖ב ת עָזֹ֥ב לֶֹ֑ו עֲזִֹּ֣ב מ לְתָ֖ וְחָד שָאֹ֔ו מ ת תִּ֣ח ץ֙ רֹב אֲךָ֗ שֹנ חֲמִֹּ֣ור. כִֹֽי־תִרְאַּ֞ה לֹֹֽו תְשִיבּ֖נּו הָש֥ב תֹעֶ֑ה חֲמֹרֹ֖ו אֹ֥ו אֹֹֽיִבְךָ֛ שֹׁ֧ור תִפְגַּ֞ע כִִּ֣י

בעל צער האם בתלמוד מקומות בכמה דנו כך ומתוך הבהמה, בגלל או האדם בגלל היא המצווה האם התלבטו חז''ל דאורייתא. חיים

ל''ב: בב''מ

רבא בחנם…אמר לטעון אף אומר שמעון רבי בשכר, אלא בחנם לטעון ולא בחנם, לפרוק התורה מן "מצוה מדברי

אם אומר הגלילי יוסי רבי סיפא, דקתני דאורייתא, חיים בעלי צער ד דאורייתא. . תדע חיים בעלי צער נלמד. שניהם זקוק סבר קמא דתנא מכלל לאו בו. לעמוד שיכול משאוי משאו תחת שנאמר לו, זקוק אין משאו על יתר עליו היה

דאורייתא… חיים בעלי דצער משום לאו טעמא מאי לו הלך רישא דקתני דאורייתא, לאו חיים בעלי דצער תדע

דאורייתא חיים בעלי צער דעתך סלקא ואי עמו. שנאמר פטור, פרוק לפרוק מצוה ועליך הואיל לו ואמר לו, , ב ויש דאורייתא."… חיים בעלי צער לעולם בהדיה למריה ליתיה כי לי ומה בהדיה, למריה איתיה לי מה

וב " קכ שבת "ב: ע ח

" מיתיבי עלתה. עלתה ואם תחתיה, ומניח וכסתות כרים מביא המים לאמת שנפלה בהמה רב אמר יהודה רב אמר קשיא לא לא וכסתות כרים אין, פרנסה תמות. שלא בשביל במקומה פרנסה לה עושה המים לאמת שנפלה בהמה

הא בפרנסה, דאפשר הא כרים מביא לא ואי אין, בפרנסה אפשר בפרנסה. אפשר אי ד והא תחתיה, ומניח וכסתות

". דרבנן ודחי דאורייתא ואתי דאורייתא, חיים בעלי צער דרבנן, מהיכנו כלי מבטל סבר, מהיכנו כלי מבטל קא

קנ''ד: ובשבת

" אחר לצד ומסלקו תחתיה, ראשו מניח תבואה של שליף טעונה בהמתו היתה אומר יוחי בן שמעון רבי, תניא,

שבת למוצאי שבת, מוצאי עד לפורקה רצה ולא דבש טעונה היתה גמליאל רבן של חמורו מאליו. נופל והוא

. מתה. . בעלי צער קסבר חיים בעלי צער והאיכא מהיכנו כלי וקמבטל מטנפי, תחתיהן ויניח וכסתות כרים יביא

" דרבנן חיים י''ג. ע''ז ז', חולין כ', ב''ב כ''ו, ביצה קי''ז, שבת עוד )(וראה

ומדברי ה רי״ף שם העתיק וכן דאורייתא, חיים בעלי שצער שסובר מבואר קכ''ח שבת על הרא''ש דברי את ג' בסימן

והוסיף: הרי''ף,

'' שבדדיה החלב מרוב מצטערה שהבהמה בשבת בהמתו את שיחלוב לנכרי ללמוד ז״ל מאיר רבינו התיר מכאן

לנכרי.'' דאמירה שבות דחי דאורייתא חיים בעלי וצער

עובדיה הרב ו מרן דעת גם שכך הוכיח ל' סימן ח''ט אומר ביביע לומר שמותר כ' סעיף ש''ה סימן באו''ח שפסק ממה איסור לעשות לגוי לומר התירו ואיך התורה מן חליבה איסור הרי ולכאורה מצטערת, כשהיא הבהמה את לחלוב לגוי

תורה ש שם (והביא עוזיאל הרב? דרבנן שחליבה מכאן )הוכיח

לחלוב לגוי לומר מותר ולכן דאורייתא חיים בעלי שצע. ר ודאי אלא

ב הדשן תרומת כתב אמנם "ה ק סימן וכתבים פסקים חיים בעלי צער איסור אין ולתשמישיו לצורכיו שעושה: שכל

" כדי העוף לשון לחתוך גם חיים? בעלי צער הוו אי או כבשים לגיזת דומה אי חיים, לאווזות נוצות למרוט אם

לצורכיו עושה הוא אם חיים בעלי צער משום אסור דאין הדברים נראין ליפותו, כדי מכלב וזנב ואזנים, שידבר דבפ ותדע ע״א. פ״ב דף דקידושין בתרא פרק כדאיתא האדם, את לשמש רק הבריות כל נבראו דלא 'ולתשמישיו.

איכא הא למקום ממקום יכו להול בהמתו על כבד משא מותר היאך וא״כ חיים, בעלי צער פריקה חשיב דב״מ ב' לעמוד יכול שאין משאו תחת דאפילו סברו הגלילי דר״י דרבנן התם אמרינן הא נמי, הכי אין וכ״ת חיים? בעלי צער יטול תרנגולו שיסתרס הרוצה יוסי ר' דאמר שרצים שמונה פ' נמי ואמרינן עסיקינן? ברשיעי וכי לפרוק חייב בו

דאסור ליה תיפוק והשתא לכרבלתו, מהו זומא לבן ליה אמרו דורשין אין פ' נמי ואמרינן חיים. בעלי צער משום מהא תשיבני ואל מותר. חיים בעלי צער דמשום לומר תוכל והשתא קבעו, דלכתחילה הלשון משמע כלבא? לסרוסי

לתשמישו קעבד לא דהתם חיים. בעלי צער איכא להו עקרינא יאיר בן פנחס דר' מהא דחולין פ״ק דאמרינן וליפותו כדתניא ביתו תוך מזיק מגדל הוה לא הקדוש רבינו דמסתמא כ״כ, שכיחא לא היזיקא וההיא יזיקו, שלא כדי אלא רוב מתוך יאיר בן פנחס דרבי אלא בביתך. דמים תשים לא ת״ל כו' כלב אדם יגדל שלא מנין דב״ק פ״ק שילהי

דליכא קצת נראה הוה ראיות הלין ומתוך קפיד. הוה חסידותו ונמנעים נזהרים שהעולם אלא בכה״ג, , איסור ככה על עונש יקבלו דילמא שיראים הבריות, נגד אכזריות מדות [לנהוג] העולם רוצה שאינו לפי הטעם. ואפשר גב על ואף נוצרת. לכך זיל אמר דרבי בכנפיה, לרישה דתלא עגלא בההוא הקדוש רבינו גבי הפועלים פ' כדאשכחן

ר״י בפסקי כן שנמצא לי הגידו אח״כ ככה. על יסורין וקבל נענש אפ״ה לאכילתו, העגל ט לשחו הוא גמור דהיתר ". דלעיל והיינו ריוח לו דאין אא״כ חיים בעלי צער איסור דליכא ועוד בפ״ק,

וה יוסף נימוקי חיים בעלי צער על גובר האדם כבוד שגם הוסיף הרי''ף בדפי ע''ב י''ז בדף: בב''מ

" ב קכח (דף מפנין בפרק מוכח והכי דאורייתא חיים בעלי צער דאמר כרבא ז״ל אלפס )ורב ז״ל הגאונים פסקו דתנן לא מועט צער אבל גדול בצער דוקא ומיהו דאורייתא חיים בעלי צער משום דרבנן מהיכנו כלי בטול דשרינן

דלאו במקומו פרנסה לו ה יעש אלא להעלותו ליה שרינן דלא לבור שנפלו בנו ואת אותו גבי א) לז (דף משילין בפרק ז״ל הרמב״ן ותירץ פורק אינו למה כבודו לפי ואינה זקן דאורייתא בע״ח דצער וכיון תימא ואי האי כולי הוא צער דה״ה אמרינן קא [לבד] חכמה קנה [דוקא] לאו דזקן ז״ל הרנב״ר בעיני מחוור לא וזה עדיף תורה דכבוד דעשה

וטוען פורק שבשלו כל דאמרינן למכובד ואבידה גזילה מהלכות י״א בפרק ז״ל הרמב״ם וכדעת נמי חבירו בשל

." הבריות כבוד דגדול תעשה ואל בשב לכבודם שכן כל אדם בני של לתשמישן הותר חיים בעלי דצער כיון הכא אלא

ו הרמב''ן הפסוקים מן ראיה לכך הביא ע''א י''ג: בע''ז

חיים בעלי צער שרינן היכי לתמוה יש הכל "ולדברי רחמנא דאמר דכיון וי״ל תחילה. למפרקינהו שרינן ולא או הנאה באיסורי תקלה לידי יבאו שלא אדם בני של לתקנתם אסור חיים בעלי צער אין אלמא תעקר סוסיהם

". מותר וצערן שחיטתם אדם לצורך חיים דבעלי לע״ז, נוול בהם לקיים

ו עובדיה הרב ראיות שתי עוד לכך הביא ל''ב סימן ח''ט אומר: ביביע

" על ושחוט עופא שקול ליה אמר דר', לקמיה אתא בכיתניה (תולעת) יאניבא ליה נפל חייא ר' ב) (פה בחולין וע' העוף את (שיעשה טרוף צא ליה דאמר ומסיק ליה, ושביק דמא דמורח הפשתן), של המשרה (מי דמיא בוביתא

עוקרו או נוחרו לדם וצריך השוחט ותניא הדם). מכסוי ופטור ראויה שאינה שחיטה דתהוי. שחטנו י ואח״כ טריפה ממונו הצלת לצורך התירו אעפ״כ חיים, בעלי צער יש אלה שבכל פי על אף יח). סעיף כח (סי' יו״ד בש״ע פסק. וכן

מ״ט מעשר, מומי על נאמנים הכל ב), (לו בבכורות וע״ע גופו. הצלת שכן וכל עדריה בכולי מומא שדי בעי, דאי

. " חיים בעלי צער משום איסור בזה שאין ומוכח מום. בעל המעשר שיצא כדי והיינו

פסק וכן הרמ''א ה סימן סוף:'באה''ע

" נ״ט סימן הארוך והיתר (איסור חיים בעלי צער איסור משום ביה לית דברים, לשאר או לרפואה הצריך דבר.)כל

ומ״מ /ק״ה/) ק״ס סי' (מהרא״י חיים בעלי צער משום למיחש וליכא חיות, מאווזות צות נו למרוט מותר ולכן ". אכזריות דהוי נמנעים העולם

ונראה שהרמ''א שכיוון טעמא והיינו עור, נעלי על תתחדש לומר לא במנהג שמיאן ו' סעיף רכ''ג סימן באו''ח לשיטתו

איסור בכך אין האדם לצורך: שזה

" הנעשים בגדים או מנעלים על כן לומר שאין שכתב מי ויש ותתחדש. תבלה חדש: בגד שלובש למי לומר המנהג כל על ורחמיו וכתיב: אחר, בגד ממנה שיחדש תחלה אחרת בהמה להמית צריכים היו כן דאם בהמה של מעורות

מאד חלוש הטעם והנה מעשיו נראה ואינו ". לאמרו שלא זה על מקפידים רבים מ״מ,

ו בח''ט נשאל ג' סימן עובדיה הרב השואל לרב וכתב אווזים פיטום על פריז אב''ד: מאת

" אותם הלעיטו אשר האווזות מן בשר מוצרי לקבל בפריז הכשרות המסעדות את למנוע יצא כגבור כת״ר מעלת לכן

בצע בצוע למען חיים, בעלי כלפי באכזריות המתנהגים אלה את לעודד, בארץ. ושלא קכח (שבת וקי״ל שאיסור ב)

" השמים מן כפול ושכרו שלום. נתיבותיה וכל נועם דרכי דרכיה שהתורה מדאורייתא. חיים בעלי צער.

כתב א' סימן ח''א נ''ח סימן יו''ד ח''י אומר ביביע וכן עובדיה: הרב

, סימנים ה שחיטת מקום לקרן קרן בין אבל הצואר, על שוכבים היו מהן וקצת גדולות קרנים לה שהיה עז "אודות ויש כדיעבד, דחשיב ז״ל, הלוי נסים ר' הרה״ג בבגדאד, השוחטים ראש המובהק הרב הורה אשר וגלוי, נראה היה פעלים רב המחבר הרב אבל חיים, בעלי צער משום הקרן, לחתוך ושאין ולשחוט, הקרנים תחת הסכין להכניס

אבל לא), (סי' לייטר דוד בית בשו״ת כדבריו הורה וכן חיים. בעלי צער משום לחוש ושאין הקרן, לחתוך הורה ". חיים בעלי צער משום ולחוש הלוי, נסים רבי כהוראת לנהוג נכון שהיותר נראה

א. להבין וצריך דאורייתא, חיים בעלי צער אם, בעלי לצער שהוא סוג מכל תשמיש כל עבור לאדם הותר איך

סוג, מכל צורך לכל תורה איסור שהותר מצינו והיכן חיים וראה ביהודה בנודע לצורך אפילו צעב''ח שהתיר

רק ציד איש מצינו ולא הדבר גוף על תמה אני מאד ואמנם כן לעשות ראוי שלא כתב רק מציד, : הנאה "

זה ואין ובעשו בנמרוד בפסקיו מהרי״ו כתב ותחדש תבלה לומר חזי ופוק ויעקב יצחק אברהם בני דרכי ואף מעשיו, כל על ורחמיו משום בהמה מעורות הנעשה על כן לומר שאין רכ״ג סימן סוף בא״ח רמ״א הביאו מוכן שכבר יש עורות וכמה בהמה ימיתו שבשבילו חיוב שאינו מצד היינו חלוש טעם שהוא עליו כתב שרמ״א ואיך זה, על מקפידים שרבים רמ״א סיים זה כל ועם בעורותיהם להשתמש ויכולים מאליהם מתים וכמה

בצידה… להתעסק זמנו חמדת לגמור רק צורך שום בלי חיים בעלי בידים ישראלי איש ימית לרדוף אבל

לבו תאות אחר ף לרדו רק כאן ואין מצוה כאן אין לישוב לבוא רגילין כשאין מעונתן מקום ביערות אחריהם

שוחטין והרי אכזריות שייך לא בזה כזו מצידה ופרנסתו לזה הצריך איש שהוא ומי כטביא. הנדמה ועצת שיאכל טמאים לי ומה מבשרם שיאכל טהורים לי ומה האדם לצורך דגים וממיתים ועופות וחיות בהמות

ואין פרנסתו לצורך זה שאין מי אבל צרכיו לכל לאדם ניתנו חיים בעלי וכל עורותיהן מדמי עצמו, ויפרנס

" אכזריות הוא פרנסתו בשביל כלל כוונתו עיקר.

ב. ו להבין צריך עוד וכמו, תשחית בל איסור רק חיים בעלי צער איסור אין חיים בעלי שבהריגת בגמרא שמוכח,

שכתב הנוב''י י סימן:'ביו''ד " וחיות מות בה להמית אבל בחיים ולהניחו לצערו אלא צעב״ח שייך לא וגם להו קטלנא צעב״ח איכא להו עקרנא ע״ב ז' דף בחולין מוכח וכן צעב״ח משום ביה לית חיים בעלי מיני וכל

להו," קטלנא אמר אעפ״כ צעב״ח דאיכא עקרנא על לו שהשיב אף הרי תשחית בל משום איכא אין ולכאורה

המיתה מן גדול צער? לך

ג. להבין צריך ועוד צעב האם בגמרא הדיון 'מה דאורייתא, 'ח הבהמה שביתת על הקפידה שהתורה מצינו הרי

שתנוח כדי הבהמה עבור הוא שהציווי ובהכרח מצווה לא אדם כליו על והרי וחמורך' שורך ינוח?'למען

ד. להבין צריך ועוד הרי דאורייתא, חיים בעלי צער איסור שיש בדישו שור תחסום לא מאיסור למדנו לא למה

שניזוקת בתבואה שהסתפקה צ' בב''מ הגמרא מן מוכח וכך הבהמה? ן מ צער למנוע היא התורה שמטרת ברור

שם וכתב ממנה " רא''ש: התוספות לקמן דקרא טעמא דריש דלא למאן אפילו מהו. ומתרזת אוכלת היתה דקרא דפשטיה משום היינו אותה ממשכנין אין עשירה בין עניה בין אלמנה דאמר א') (קט״ו המקבל בפרק

לה דמעלו משום אי בהמה של לטובתה אלא אזהר לא דרחמנא פשיטא הכא אבל שירה, ע בין עניה בין משמע ". ליצטער דלא משום אי

ה. שלך לאוהב לפרוק מאשר שלך לשונא לטעון שעדיף אומרת הגמרא איך דאו' צעב''ח אם, להבין צריך ועוד איסור לעבור לו התירו יצרו את לכוף כדי ואיך יצרך, את לכוף? כדי

ו. ל צריך ועוד סימן הגאונים תשובות וב מכך להימנע צריך היה רבי למה האדם עבור מותר צעב''ח אם הבין,

כתב שע''ה אכזריות'. כעין הללו הדברים 'מראין כך על ו

ז. ורבא דרבנן צעב''ח סובר שהוא ואומרת רשב''י של ברייתא מביאה הגמרא קנ''ד שבשבת, להבין צריך ועוד דאו צעב''ח?'ר''ש שלפי ל''ב בב''מ אומר הרי

ח. וע ו להבין, צריך ד בן שמעון רבי טעינה. זו תקים הקם פריקה זו תעזוב עזוב שאומר הירושלמי שיטת: את ' פורק הכל דברי עכו״ם של ומשאוי ישראל חמור התורה. מן טוענו כך התורה מן שפורקו כשם אומר יוחי

פורק לא חכמים כדברי ישראל של ומשאוי עכו״ם חמור וטוען. .' טוען לא פורק שמעון ר' כדברי טוען ולא חכמים לפי מדוע וא''כ מה''ת, הטעינה שגם חידש והוא מה''ת לכו''ע שהפריקה משמע ר''ש שמלשון וצ''ב,

מצטער הגוי של החמור הרי פורק לא עכו''ם? בחמור

ט. להבין, צריך ועוד הרמב''ם דעת כתב ה''א פי''ג רוצח שבהלכות משאוי עליה כשהיה גם נוהגת פריקה שמצוות לטעינה קודמת שפריקה בהי''ג שם כתב וכן דאו', שצעב''ח הסובר ת''ק דעת שזו מוכח ובגמרא ממשאה יתר ובשבת צעב''ח עבור מהיכנו כלי לבטל שאפשר הכ''ו פכ''ה שבת בהלכות הרמב''ם פסק וכן צעב''ח, משום

דא שצעב''ח משום שזה מבואר קכ''ח ה''ח- פי''ג רוצח בהלכות פוסק הרמב''ם ומאידך ו'. שכאשר ה''ט גם לפרוק זוקק דאו' שצעב''ח מבואר שבגמרא אף לפרוק מצווה אין גוי כשהבעלים או מסייע לא הבעלים

שנ עליה ולטעון מעליה לפרוק מצוה עמה הבעלים שאין פי על אף רבוצה חבירו בהמת 'מצא אלו: באופנים " הקם תעזוב עזוב ואמר לו וישב והלך עמה הבהמה בעל היה שאם עמו נאמר למה כן אם מקום, מכל תקים הבהמה בעל היה ואם עמו, שנ' פטור זה הרי פרוק לבדך לפרוק רצית אם מצוה ועליך הואיל בו שפגע לזה

ינו א בהמתו אחר מחמר הגוי היה אם ישראל של והמשא הגוי בהמת לבדו. ולטעון לפרוק חייב חולה או זקן גוי של והמשוי ישראל של הבהמה היתה אם וכן ישראל, צער משום ולטעון לפרוק חייב לאו ואם לה, זקוק

" איבה משום אלא בהן להטפל חייב אינו ומשאו הגוי בהמת אבל ישראל צער משום ולטעון לפרוק חייב (ומכך

עוב הרב כתב ולכן שמצטער האדם מצד היא וטעינה פריקה מצוות שעיקר משמע דיה התקוע לרכב שגם ס''ה סימן ח''ה דעת ביחווה

תשובת את שם והביא. וטעינה פריקה מצוות מדין לעזור חובה יש הדרך בצידי יאיר החוות צעב''ח שייך לא שבאדם קצ''א בסימן

שבתשובת וכתב ו וטעינה, פריקה דין יש באדם שאף מפורש רנ''ב סימן ח''א הרשב''א דרשב''י מכילתא מ כדבריו הוכיח עובדיה הרב

כתפו). שעל משא לרבות עמו תעזוב 'עזוב שאמרו 'מפורשת ותירץ: " משנה הכסף אם העכו״ם בהמת גבי רבינו מ״ש דאורייתא ב״ח צער משום חייב לפרוק אבל לטעון דוקא היינו לה זקוק אינו בהמתו אחר מחמר העכו״ם היה

אבל דמשמע ולטעון לפרוק חייב לאו ואם שכתב דמסיפא משום רבינו דברי מתפרשים וכך וכדאוקימנא מצוה וכו' בשנים הפוגע הפרק בסוף מ״ש על עוד וסמך לטעון דהיינו בחדא אלא בתרוייהו חייב אינו ברישא דלא חדא טעמי מכמה הגלילי וכר״י דרבנן ב״ח דצער סבר דרבינו לומר ואין ב״ח צער משום בתחלה לפרוק

סתם ורבינו לו זקוק אינו ממשאו יותר עליו היה אם הגלילי דלר״י תנן דהא ועוד ה כיחידא למיפסק ליה הוה לא ורבינו מפורק ולא משאו תחת עומד ולא רובץ רבצן ולא רובץ הגלילי דלר״י דתניא ועוד בכך חילק ולא

דאורייתא." ב״ח דצער כרבנן פוסק שהוא לומר ע״כ הילכך בכך חילק, מב''ם הר בלשונות הרדב''ז הבין וכן

ו כך מפורש בפיהמ''ש אסור מום בו נעשה ולא לבור נפל אם ולפיכך שכתב מ''ד פ''ג בביצה: לרמב''ם " דאוריתא," חיים בעלי צער אצלינו הוא שכלל פי על אף לאכילה ראוי אינו שהרי הבור מן להעלותו פשט אך

צעב''ח שלמ''ד מוכח בגמרא ו פריקה על גם הולך מסייע שלא ובעלים בגוי שהפטור משמע הרמב''ם לשון

הכריח כן ומחמת בכה''ג, גם חייב דאו' הגר''א (וכן דרבנן צעב''ח הרמב''ם שלדעת סקי''א רע''ב סימן בחו''מ

הבינו חינוך והמנחת עייאש המהר''י ו שמח האור והרב טהורה מנחה ב כמבואר, שם) יחוו׳ד מדברי התקשה לבסוף אך

הברייתות אלו כל בגמ' שם דאוקים וכמו כרבנן דאורייתא ב״ח דצער כרבנן דקי״ל שבת בהלכות: הרמב''ם "

בשבת ורב יהודה לרב ס״ל וכן כו' שניהן מדברי א״ר וכמש״ש לר״ש ס״ל וכן ובפריקה כריה״ג או בטעינה

ב 'קכ״ח ם משו כו' בין בס״א ומ״ש דאורייתא לאו ב״ח צער דס״ל מ' כו' חייב אינו וכ' שהשמיטה והרמב״ם

לא אם אחר בדרך ליישב כאן וא״א שפיר אתי ובזה דריש לא כו' רבצן ולא רובץ וכן משאו תחת דריש דלא

." וסי״ט סי״ח ש״ה סי' ועבא״ח דאורייתא ב״ח דצער פי' דשבת ופכ״א בפי״ח אבל רחוקה ובדרך גדול בדוחק

סתירת את ליישב וצ''ע ן. דרבנ סובר הוא הגר''א ולהבנת דאו' שצעב''ח סובר הרמב''ם מרן שלדעת נמצא

הסברא– מן וגם הסוגיות מן גם הרמב''ם דברי יכול איך בשבת איסור שמתיר חיים בעלי צער איסור יש אם

לסייע מסרב כשהוא או גוי הבעלים כאשר הבהמה מצער ולהתעלם? להימנע

י. של חילוקו סברת את, להבין צריך ועוד, וכן דרבנן חברו ובבהמת מה''ת הוא שבבהמתו התורה על הנצי''ב

תועלת? בהם שיש או מלאכה שעושים חיים בבעלי הוא צעב''ח איסור שכל י' בסימן היעב''ץ סברת את

לבאר, ונראה חי יצור רואה כשאדם עבורו. אלא עבורם, לא החיים בעלי לצער לדאוג האדם את מצווה שהתורה

מכך מתעלם והוא, שסובל יותר אכזרי לאדם הופך. הוא

החיים האור וה הרחמנות במידת פוגם זה במלחמה אויבים כשהורגים שגם מבאר ורחמך רחמים לך ונתן הפסוק 'על

ורחמך רחמים לך ונתן הכוונה וזו הרחמנות מידת את לך ישיב הוא להרוג שצריך מי את הורג אתה שאם. מבטיח

צער דין האדם על מצווה התורה לכן חיים. בעלי

מצידו אלא מצידם. לא

השאלות את בס''ד ליישב נראה: ולפ''ז

א. כשפועל אבל סתם. לצער השחתה. של בצורה הוא האיסור לכן האדם, של האכזריות מצד הוא שהאיסור כיון לא רק אותן, לצער קפידא ואין החיים, בעלי של קיומן מטרת זו כי איסור בכך אין תועלת להפיק כדי ההנאה ובציד ציד לעשות ישראל בני דרך שאין שכיון נראה היה הנוב''י דברי לולי ולפ''ז האדם. את להשחית

החיים, בעלי של מהסבל היא לא האכזריות מידת את בונה שכולו שכזה צורך מקום מכל לצורך שזה אף לכן

הנפש, את משחית לא זה שלצורך מצד הוא ההיתר כי הותר, שייך זה. לא בצידה וממילא

ב. של פעולה לא היא ההריגה עצם בעיה. בכך אין לחייו משמעות ואין למות שסופו כיון חיים בעל להרוג

מניעת הוא בהריגה הפגם מקרה. בכל יעבור הרי החיים בעל המוות סבל את החיים. מניעת רק אכזריות, בצערו ולראותו חי חיים בעל לצער רק חיים. בבעל בעיה אין ובזה החיים משחית זה המתפתלות פניו עוויות וב

האדם נפש. את

ג. הוא מכך, ומתעלם למנוחה שלה ובצורך בצערה ורואה הפוגה ללא ולילה יומם בבהמתו שמשתעבד אדם וזו שסובלת בהמה ליד עובר כשאתה הוא בגמרא הדיון כל כך. על מקפידה והתורה נפשו את משחית בוודאי

כך על בה. משתעבד שאתה שלך הבהמה לא שביתת ממצוות ראיה להביא אפשר אי ממילא בגמרא. הנידון

נפשו את משחית בוודאי שזה אכזרית בצורה בה ומשתעבד בבהמתו בעצמו פועל האדם שבה. בהמה

ד. דומה לא זה ולכן נפשו, את משחית זה לאכול יכולה כשלא בסבלה ורואה להנאתו בבהמה שמשתמש אדם

הגמרא כך שעל וכיו''ב וטעינה לפריקה מה ליישב יש ובזה הסבל. את בעצמו יוצר לא האדם בהם כי דנה,

זה, ברגע מצטערת כי אותה לחסום לא ההיגיון שוקולד מבנו שמונע אבא וכמו לטובתה שזה בוודאי הרי

בריאותו? למען בו חפץ שהוא שהגמרא מאד מובן האדם נפש השחתת מצד הוא האיסור שכל האמור ולפי

שהוא בשכלו מבין ומאידך ומתעלם סבלה את רואה אחד שמצד השחתה יש כזה במקרה האם מסתפקת

לטובתה. מתעלם

ה. זה כי הבהמה, בסבל הצפייה על עדיפה היצר כפיית לכן האדם נפש את לתקן הוא האיסור מטרת שכל כיון

יותר האדם נפש את. מתקן

ו. להימנע עדיף אכזריות נראה זה כעת אם מותר כשזה גם לכן והאכזריות האדם נפש מצד הוא שהאיסור כיון

הדין מטרת את להשיג. כדי

ז. פריקה מצוות לומד במכילתא ר''ש אותו ולכן שמצטער. היהודי מצד דאו' אך הבהמה, מצד דרבנן סובר ר''ש

עובדיה הרב שהוכיח כפי לאדם, . גם

ח. לכן בדרכו. שמצטער האדם מצד מה''ת הוא הדין לשיטתו הבבלי. מן שונה המדד הירושלמי לפי הפריקה

יהודי של בחמור רק אבל מה''ת, בוודאי. היא

ט. נפש מצד אבל דאורייתא הוא חיים בעלי שצער הירושלמי ומכח הסוגיות בין הסתירות מכח הבין הרמב''ם או גוי זה כי אחריותך לא וזו סובלת בהמה אם באחריותך. זה כאשר היא האסורה ההתעלמות לכן האדם.

אחריותך לא זו כי השחתה, ואיננה אכזריות איננה שלך ההתעלמות אז. יע, לסי רוצה לא בעצמו שהבעלים וההתעלמות אחריותך זו כי כך, לשם מהיכנו כלי לבטל אף לך ומותר חובה עליך יש בחצרך שלך בבהמה לכן

מצד הוא שהאיסור זו בהגדרה עליו להישען הגדול העמוד הוא הרמב''ם אכזריות היא הזו. מהאחריות

שהרי מפסקיו עולה שכך הדבר ברור אבל הסוגיות מן כך לחלץ הרמב''ם של טעמו שיהיה איך ה יהי האדם. שלא ובבעלים בגוי חיוב שאין פוסק ומאידך דאו' צעב''ח מצד בשבת בגמרא המבואר הדין את פוסק הוא

וכרח מ כן ואם החיים בעל מצד ולא האדם מצד הוא לשיטתו וטעינה פריקה שחיוב מכך ומוכח מסייעים,

באחריותו שהיא מצד הוא בשבת בגמרא שההיתר דאורייתא צעב''ח איסור יש. ואז

י. מוטלת שלה האוכל אחריות כי לפניו, בהמתו את להאכיל צריך אדם ולכן עליו מוטלת שבהמתו סובר הנצי''ב

. יים הח בעלי סבל את לראות הוא שהאיסור סובר היעב''ץ אכזריות. היא מהאחריות ההימנעות לכן עליו.

האדם בנפש פגם בצערם אין תועלת בהם שאין קטנים חיים בעלי. לכן

החיים בעלי אכילת עצם מצד כי וביצים, ודגים ועופות בשר מאכילת להימנע צורך שום שאין, לי נראה זה כל ולפי את רואה ולא לכך מודע לא הצרכן אם חיים בעלי וצער האכזריות ומצד בקדושה, שלא האכילה הוא הפגם לנפש גורם שזה ההשחתה מצד איסור יש צער. להם שיש בכך איסור אין כי עוון. שום עליו אין הזו האכזריות את ידיהם במו שיוצרים אלו הם החיים בעלי סבל את האנושות לידיעת להביא שטורחים אלו כל ולכן האדם.

אין יידע לא הוא אם אך נפשו, את להשחית עלול הוא ובכך אוכל והוא סבל יוצר שמאכלו יודע שאדם בכך הפגם סבלם בעת החיים בעלי את כלל רואה לא כי השחתה כאן ואין לצורך, זה כי איסור שום. עליו

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות