נשא תשעה מהלכות פתחי מזוזה

מס773 'גיליון

תשע״ה נשא

שׁערי וּב בּית מזוּזוֹת על תּם ְְְְִֵֶֶַַָָוּכתב

מזוזה פתחי מהלכות

בתוכם ושכנתי

שכינה השראת של נוספת קומה – במדבר ספר במדבר ספר בתחילת ישראל. בעם השכינה בהשראת עוסקת "נשא" פרשת לחדשׁ "בּאחד אייר. חודש בתחילת נערך ישראל בני של המניין כי רש״י ְֶֶַָֹכותב ניסן, חודש ראש אחרי חודש מצרים". מארץ לצאתם השּׁנית ְְִִִִֵֵֵֵֶֶַַַַָָָהשּׁניבּשּׁנה

בישראל. שכינה להשראת הראשון היום שהוא "מתוך. ישראל בני של המחודש המניין נועד מה לשם שם מסביר רש״י בעגל וכשנפלו מנאן. – ממצרים כשיצאו. שעה כל אותם מונה לפניו חיבתן באחד מנאן. – עליהן שכינתו להשרות כשבא הנותרים. מנין לידע מנאן – "י: רש דברי מתוך זועקת והשאלה ". מנאם באייר ובאחד המשכן, הוקם בניסן שורה כבר השכינה הרי מנאן"? – עליהן שכינתו להשרות "כשבא פירוש מה

שלם! חודש עליהם הקב״ה במדבר בספר ואילו, שכינה עליו שרתה המשכן שבהקמת לומר צריך כן על בתוכם". "ושכנתי המשכן, תכלית שזאת עליהם, שכינתו להשרות בא שבט ואת אב, ובתי שבטים לפי המשכן סביב אותם ומסדר אותם מונה הוא '. ה למשכן ביחס מקומו את אחד לכל ונותן ממש המשכן סביב שם הוא לוי לבתיהם. השכינה את ולהביא המשכן לקדושת להתחבר כולם שיוכלו כדי הכול

התמידית ה' לאהבת בדרך מזוזה שכינה להשראת מוכן להיות לביתנו גורמים אנחנו שבאמצעותה הדרכים אחת

מזוזה הלכות בסוף הרמב״ם כותב כך. המזוזה היא ( יג ו )פרק שיכנס זמן "וכל: משנתו ויעור. אהבתו ויזכור ב״ה, הקדוש של שמו השם ביחוד יפגע ויצא אלא עולמים ולעולמי לעולם העומד דבר שאין וידע הזמן, בהבלי ושגיותיו חכמים אמרו מישרים. בדרכי והולך לדעתו חוזר הוא ומיד העולם. צור ידיעת ומזוזה בבגדו, וציצית, ובזרועו בראשו תפילין לו שיש מי כל הראשונים: בפתחו - המלאכים הם והן רבים מזכירין לו יש שהרי יחטא. שלא הוא מוחזק

וי ליראיו סביב ה' מלאך 'חונה שנאמר: מלחטוא, אותו שמצילין חלצם'". בפתח אותה שקובעים בעת רק לא. תמידית מצווה היא מזוזה מצוות ובאמת אפילו, מצווה מקיים הוא – מזוזה לאדם שיש ורגע רגע כל אלא הבית, להיזהר צריך לכן בביתו. שנמצא בשעה ובוודאי. בביתו נמצא לא כשהוא שנים, בשבע פעמיים ועוד קנייתן, בשעת המזוזות את היטב לבדוק מאוד

פסולות. תהיינה שלא לזכור. שלה המשמעות על לחשוב מזוזה, כל ליד לעצור להתרגל צריך ועוד ודברים מותרות אחרי שברדיפה התוחלת חוסר את אהבתו. את ה'. ייחוד את לעומת לבקרים. חדשות שמשתנות אופנות מיני כל הזמן". "הבלי פופולאריים.

עולמים". ולעולמי לעולם העומד "דבר שהיא המזוזה

מזוזה הלכות

רוממה ה' ימין בצד להיות צריכה מזוזה בתחילת, הנכנס של ימין. הפתח של העליון השליש המזוזה את קבעו אם יש – נכון לא במקום במקומה אותה לקבוע

הנכון ( ב "ע ס רפט יו״ד )שו״ע. על מברכים לא כלל בדרך ודי, המזוזה מקום החלפת אותה שקובע בכך במקומה.

–הדלת מאחורי מצווה בה ואין סכנה

הגמרא ( "ב ע לב )מנחות או במקל "תלאה אומרת: הדלת אחר -שהניחה מצוה". בה ואין סכנה מזוזה על כי רש״י והסביר ימיכם ירבו "למען נאמר הבית שאין המזיקים מן סכנה בו יש – מניחה שלא ומי ". בניכם וימי מזוזה לשים אין לכן. כהלכתה הפתח בצורת שיקבענה עד בה משתמר

פתוחה. שהדלת בשעה ניכרת לא שהמזוזה כך הדלת מאחורי

אפשרות יש זה במקרה של הצירים את להפוך לכיוון שתיפתח הדלת הדלת שכאשר כך חוץ, הנכנסים פתוחה תהיה יש עוד. המזוזה את יראו את לשים אפשרות כפי, עצמו בציר המזוזה

. לקמן שיפורט ספרא ובית מונבז בית בפונדקותיהן עושין היו המלך מונבז בית "של ואומרת: הגמרא ממשיכה לוקחים היו הם שהתגיירו. מלכים בני היו מונבז בית למזוזה". זכר כן, לבתי ניידת מזוזה אתם - להזכיר כדי מזוזה, שם שאין ולפונדקאות מלון הדלת יד על הזאת המזוזה את תולים והיו במזוזה. הכתוב את לעצמם

למזוזה. זכר חובה. ידי בה יוצאים היו שלא אע״פ, במקל הנדיב של המסוק על עלה הוא פעם כי סיפר "ל זצוק אליהו הרב מו״ר

שתמך, ספרא אדמונד החשוב ובחו״ל, בארץ תורה למוסדות מאוד ועזר ולא. ממזוזה פטור מסוק כי לך דע: הרב לו אמר מזוזה. המסוק על וראה למה העשיר שאל עליה. לברך אסור – מזוזה בו שמים שאם אלא עוד, בית שרק הרב לו והשיב, החיים על שמירה מביאה היא הרי, פטור מסוק מכונית, כמו למגורים מיועד שלא דבר כל אבל מזוזה. צריך קבע של דירה בפתח מזוזה שמים לא לכן. מזוזה צריך לא מטוס או מסוק נייד, קרוואן ובכל אמות. ארבע על מארבע יותר גדולה מעלית היא אם גם מעלית, של בלבד. לזיכרון מונבז. בית של המזוזות כמו היא הזאת המזוזה הרי מקרה

פתח של חללו בתוך

הגמרא ( "ב ע לב )מנחות להניחה מצוה שמואל אמר יהודה רב "אמר אומרת: "בשעריך" מהמילה: הזאת ההלכה את לומדת הגמרא ". פתח של חללו בתוך

ערוך" ה״שולחן פסק כך שעריך. בתוך – ( ב )רלט בעיקר לזה לב לשים וצריך, במדויק נסגרת שהדלת, דקה אלומיניום מסגרת בתוך דלת שיש במקומות

. פתח של חללו בתוך מזוזה לשים אפשרות ואין המשקוף על

נוטים האנשים זה במקרה קורת בצד מזוזה לשים ה״שולחן ולדעת המזוזה. את ששם מי ערוך" בצד -המזוזה בדיעבד גם מזוזה. חובת ידי יצא לא על: הגמרא שאומרת כשם הדלת אחר סכנה-"הניחה ופירש ". מצוה בה ואין

" יוסף "נמוקי ( אחורי ד״ה )ה. : חוץ הדלת. "אחורי פסולה. : השער למזוזות וליכא" ביאתך דרך דבעינן

והוא רפט יוסף" ה״בית )והביאו

( כאן הדין.

הפתח בתוך שלא מזוזה ששם מי כי סובר הטור - הפסיד לא בדיעבד מצווה. הידור תוספת רק היא הפתח בתוך ההנחה לדעתו המצווה. את יצא לא – הפתח חלל בתוך הניח לא שאם ערוך" ה״שולחן דעת אמנם גם עלול הוא כי כזאת, למחלוקת עצמו את יכניס לא ואדם חובה. ידי מצוות שהרי. חייו ימי כל מזוזה מצוות להפסיד וגם לבטלה, ברכה לברך הוא, נכון לא באופן המזוזה את שם אדם ואם. ורגע רגע בכל היא מזוזה

להפסידה. עלול

הקטנה" "יד הרב בשם "ח הבא כתב כן הדלת דאחרי (-: "ט י ס״ק ג' )בפרק שהניחה בין המשקוף, שתחת החלל תוך הניחה שלא כל אלא, דוקא לאו הבית בתוך לפנים המשקוף שתחת החלל מן ויוצא הנמשך המזוזה בחלק הרי – ולחוץ המשקוף שתחת החלל מן ויוצא הנמשך בחלק שהניחה בין המשקוף שתחת לחלל ממש סמוך הניחה אם ואפילו פסולה. -זו כל ביאתך" "דרך דבעינן פסולה, – לה חוצה אלא ממש החלל בתוך שאינה

י'( תבא כי )ש״ש. אלומיניום דלת

דלת של במקרה במקרה או אלומיניום, בתוך להניח שקשה אחר פתרונות. שני יש, הפתח לחצוב הוא אחד פתרון של האלומיניום בתוך את ולשים המזוזה קורת המזוזה כך בתוכו. המזוזה כשנכנסים, ניכרת תהיה פתוחה. שהדלת כיוון תהיה שהמזוזה "פ ואע סגורה, כשהדלת מוסתרת

כלום בכך אין.

להרחיב הוא שני פתרון על המזוזה קורת -את ידי, הימני מהצד עץ תוספת של והעליון השמאלי

הפתח '( א )תמונה וצריך. -שאי אפשר לב לשים קורה בתוספת להסתפק

הימני בצד רק ב'( )תמונה. אפשר הדחק בשעת אבל בצד רק קורה להוסיף

. והעליון הימני

ובתי בנקים חנויות, פתחי מלון-

זכוכית קיר

או בנקים חנויות, פתחי -בתי כלל בדרך הם מלון שעשויים גדולים פתחים מהזכוכית בחלק מזכוכית. . פתחים כמה או פתח יש אנו אלו במקרים הזכוכית את מחשיבים היא שהרי, קיר היא כאילו לקיר קבוע באופן מחוברת אנו כן על ממנו. זזה ואינה בפתח המזוזה את שמים בקיר ולא בו שעוברים

חסום שכולו הגדול טפחים( ג' לו סמוך הוא כן אם )אלא.

המזוזה את לשים לא בתחילה, שכתבנו מה את להזכיר חשוב זה במקרה אומנות צריך זה ובמקרה במיוחד. צר שהוא המשקוף תחת אלא הצד על בזכוכית שנוצרה במגרעת המזוזה את ולהדביק הדלת בצד בזכוכית לחצוב

לכניסה. מימין

מסתובבת מזוזה

צריך מסתובבת בדלת גם גם שהרי מזוזה. לקבוע כלל דלת בו שאין בפתח

מזוזה לקבוע חייבים )שו״ע

טו( ס״ע רפו כשיש שכן כל. וצריך מסתובבת. דלת מימין מזוזה בה לקבוע ניכרת היא שבו במקום

. לנכנסים

שליש חישוב

בגמרא ( ע״א לג )מנחות מצוה: שמואל אמר מתנא רב אמר זירא רבי "אמר מ״וקשרתם" נלמד שזה הגמרא ומסבירה העליון". שליש בתחלת להניחה הביא שם והתוס'. בגובה כתיבה אף, בגובה קשירה מה "וכתבתם". –

הירושלמי משם דמגילה( שני )פרק בו היה חנינא רבי של המדרש בבית כי אם כי אומרים יש זה לפי אדם. של כתיפותיו כנגד מונחת והיתה מזוזה בגובה יניחנה – מאוד גבוהה היא עליון שליש ותחילת מאוד גבוה הפתח כי יוסף" ה״בית כתב אמנם העליון. מהשליש נמוך שהוא אע״פ הכתפיים

פסולה. עליון לשליש מתחת שההנחה משמע הרמב״ם דעת לפי

שיש בפתחים אמנם סורג או חלון או זכוכית מחשבים אין הדלת, מעל כחלק והזכוכית החלון את שליש ומחשבים מהפתח, ולא עצמה מהדלת שעליה. מהחלון

חנות או בית לו שיש מי ורוצה גבוהה דלת עם

בגובה באמצע, שוכבת קורה שיניח טוב – האנשים בגובה תהיה שהמזוזה – הניח לא ואם העליון. למשקוף מתחת כמשקוף יהיה וזה הדלת, של בכך אין – אותה לנשק יוכלו שלא פי על ואף גבוה, המזוזה את יקבע

. פסול

משקוף ללא מחיצות

עבודה מקומות יש גדול חלל בצורת שבנויים חדרים בתוכו שיש -על ידי שמחולקים עד מגיעות שאינן מחיצות בדרך מקובל כך לתקרה. צריך הבנקים. ברוב כלל שאין מחיצות כי לדעת חייבות לא משקוף להן להן יש ואם. במזוזה ברכה. בלי במזוזה חייבות הן – משקוף

כמו, ברכה בלי מזוזה להניח שם היושב יכול משקוף, ואין דפנות יש ואם על בו שפטור במקום גם מזוזה מניחים שהיו קודם שראינו מונבז בית את לחייב אדם יכול אמנם יתברך. ' ה מציאות את לעצמם להזכיר מנת על במזוזה-עצמו יתחייב ואז הדפנות, מעל אחר דבר כל או חוט שיניח ידי

ברכה בלי את לפרק צריך משקוף, שם כך ואחר לתזכורת מזוזה בתחילה שם )ואם

העשוי"( מן ולא "תעשה יהיה שלא כדי שנית שם ולהניחה המזוזה.

חצר דלתות

מזוזות על וכתבתם

ובשעריך ביתך

שער שלפני החצר שער במזוזה חייב הבית על "וכתבתם. מהתורה ובשעריך". ביתך מזוזות הבית שלפני שער בית גם

במזוזה חייב ( ט ח רפו )שו״ע.

לרשות פתח לה שאין חצר הבית מן רק הרבים, חדר כמו היא לתוכה, את וקובעים מהבית, מבית הנכנס בימין המזוזה

לחצר רפ״ט ' סי "ד יו )ט״ז

( סק״ד.

גם הוא הפתח אם אמנם וגם מהחוץ לכניסה את קובעים, לחצר ליציאה

. הנכנס ימין בצד המזוזה

קורת לו שאין פתח

בבית מזוזה ערוך" ה״שולחן כתב )סימן

( א סעיף רפז הפתח "אין: כן אם אלא במזוזה חייב מזוזות שתי לו יש בש״ך וכתב ומשקוף".

( א )ס״ק הרא״ש דעת כי אלא לו אין דאפילו וטור שמצד כגון אחת, מזוזה להלאה הכותל עובי אחד מצד המזוזה אם מהפתח, מצד ואם חייב, – ימני דעת וכן. פטור – השמאל נתיב סוף ירוחם רבינו בלא דיקבענה ונראה כ״א.

ברכה". ממזוזה. פטור זה במקום הקיר של הסיום אם אמנם – טפחים מג' פחות הוא זאת לעומת במזוזה. חייב קורת יש ימין בצד אם מזוזה במקום מניח מזוזה,

ברכה. בלי וּ יחננ עפרהּ ואת אבניה את עבדי וּ רצ ְְֲֲֲִֵֶֶֶֶָָָָָָֹכּי והביא מירושלים אבן לקח הוא ישראל, בארץ " חי איש ה״בן בעל כשביקר בית בפתח אותה הניחו שם לבגדאד. בגדאד, -אותה של המרכזי הכנסת

בית בפתח למזוזה מתחת אותה וקבעו זילכא", "בית הכנסת. -הנקרא עשרת-בבית מתפללים היו זה -כנסת מנשקים היו כולם אנשים. אלפים שנאמר מה לקיים ישראל מארץ הקדושה האבן את כך ואחר המזוזה את מהפסוק כי אמרו חכמינו יחננוּ". הּ עפר ואת אבניה את עבדי4 וּ רצ ְְֲֲֲִֵֶֶֶֶָָָָָָֹ"כּי מתי "? יּוֹן צ תקוּםתּרחם "אתּה מתי הגאולה. את להביא איך לומדים ְִֵַַָָהזה וּ רצ "כּי שאחריו: בפסוק כתובה התשובה מוֹעד"? "בא מתי לחננהּ"? ְְִֵֵֶָָָ״עת

וּ" יחננ הּ עפר ואת אבניה את 4 עבדי ( יד קב פרק )תהילים. ְְֲֲֲֵֶֶֶֶָָָָָֹ

הכוזרי ספר בעל כתב וכך כז( חמישי )מאמר אדם בני בלב שמעורר מי "גם: בוא עת מקרב והוא ספק בלא לשכר ראוי הזה הקדוש למקום אהבה מוֹעד: בא לחננהּכּי עת יּוֹןכּי צ וּםתּרחם תק 'אתּה: שנאמר כמה ְְְִִִֵֵֵֶַַָָָָתקותנו, תבנה לא ירושלים אומרת זאת יחננוּ'. עפרהּ ואת אבניה את עבדי4 וּ רצ ְְֲֲֲִֵֶֶֶֶָָָָָָֹכּי יחוננו אשר עד תשוקה תכלית ישראל בני אליה ישתוקקו כאשר אם כי "שמעוררים מאלה היה חי איש הבן בעל ובוודאי ". עפרה ואת אבניה את

הזה". הקדוש למקום אהבה אדם בני בלב שליט״א חזן יששכר הרה״ג באדיבות השרטוטים כל "פתחי ספר מחבר, לטלפון יתקשר הספר את לרכוש או להעתיקם הרוצה מזוזה". . 02-5806343

מהקפדה לשמירה מזוזה הבבא היה כן על. ממנו גדול יצרו – מחברו הגדול כי אומרים חכמינו יום בכל כך, . עבירה חשש של דבר בכל זהירות במשנה נוהג סאלי לפני ומתפלל המזוזה על ידו את מניח היה הוא התפילה לאחר ביתו. -ברוך-הקדוש מבני אחד על או אשתו על יקפיד שלא הוא, . מישראל אחד שום על יקפיד שלא ובאהבה. בנחת אתם שיתנהג

. יהודי שום על קשות מילים יאמר שלא הוא לכן קפדן. שהוא בעצמו יודע הוא כי אומר היה סאלי הבבא דיבור שכל ידע הוא חלילה. להקפיד שלא יום יום זה על מתפלל במשנה נזהר היה כן על למעלה, רושם עושה מהפה היוצא ודיבור

. מישראל אדם שום על לקטרג שלא זהירות,

הקרובים( בימים לאור לצאת שעומד, "א זיע סאלי הבבא על ישראל" של "אוהבם הספר )מתוך

תעמוד אל גדולים במקום את בצפת: "י האר אורות ישיבת ראש שיינברג, עזרא הרב סיפר אותו לספר עלי אסר ממש הרב אבל, עיני במו ראיתי הזה הסיפור אליו ובאה "ל זצ אליהו הרב אצל הייתי אחת פעם חיותו. בחיים בשלום בעיות מחלות, בחיים, צרות הרבה לה שהיו -אישה בית

ישועה. ביקשה והיא, וכדומה אל גדולים במקום: לו השבתי לה? אומר אתה מה: הרב אותי שאל חסרה שאולי ואמרתי, חושב אני מה לומר עלי לחץ הרב תעמוד. וכו', החדרים עם שלה הבית צורת את וצייר נייר לקח הרב מזוזה. הזה? לפתח מתכוון אתה לי: ואמר המטבח פתח את לי הראה היא מזוזה. אין באמת פתח שבאותו אמרה והיא האישה, את שאלנו

. צריך שלא חשבה למד הוא כך עצמו. את להסתיר לו חשוב היה אבל ידע, הרב עצמו את מסתיר שהיה, מנשה מנחם חכם "הפחח", ובהם מרבותיו שיאמרו מסכים היה שלא, עדס אברהם מחכם הרב למד כך מאוד. חשובים דברים כמה למדתי הזה ומהסיפור הקודש. רוח לו שיש עליו נאלץ הרב היה ברבנות שמשמשים לתלמידים רק הרבנות. בהנהגת על טפח רבנות. -לגלות להנהיג איך האמת בדרך אותם להדריך מנת

dkldk daeyz

i`xr zpy. עקב עקב עקב עקב זמני זמני זמני זמני באופן באופן באופן באופן מזוזה מזוזה מזוזה מזוזה בו בו בו בו שאין שאין שאין שאין בחדר בחדר בחדר בחדר לישון לישון לישון לישון מותר מותר מותר מותר האם האם האם האם

? שיפוצים שיפוצים שיפוצים שיפוצים. כדאי לא אבל כן,

dyi` lr xab oilitz. י י י "י רש רש רש רש של של של של הבנות הבנות הבנות הבנות תפילין? תפילין תפילין תפילין להניח להניח להניח להניח מותר מותר מותר מותר לבת לבת לבת לבת האם האם האם האם. שאסור שאסור שאסור שאסור מקום מקום מקום מקום בשום בשום בשום בשום כתוב כתוב כתוב כתוב ולא ולא ולא ולא תפילין תפילין תפילין תפילין הניחו הניחו הניחו הניחו עירובין בגמרא )צו( כי כתוב מיחו שלא אומרים יש. חכמים בה מיחו ולא תפילין מניחה הייתה מיכל גם

אישה. על גבר כלי יהיה לא של איסור בכך יש אבל בה

`yc y`x. השמיטה? השמיטה השמיטה השמיטה בשנת בשנת בשנת בשנת דשא דשא דשא דשא ראש ראש ראש ראש להכין להכין להכין להכין מותר מותר מותר מותר האם האם האם האם צורך יש אם עטיפה בלי להוציא לא אבל בבית, להכין מותר הילדים, עם למידה של גדול

החוצה.

בעלון שנכתב כפי ולא בבניינו" "והראנו ארגון ראש הוא מקובר מנחם הרב

הטעות. על מתנצלים אנו ". "במדבר לפרשת

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אש ומים במתן תורה

שמות יט טז

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:

תוספות שבת פח א

כפה עליהן הר כגיגית - ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן

בבלי שבת פח ב

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? - הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם.

רשב״ם שמות כ

רואים את הקולות - הברד והאבנים, כדכת' קולות אלהים וברד:

שמות ט

(כ) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְקֹוָק מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים: (כד) וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי:

דברים ה

(כ) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: (כא) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: (כב) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: (כג) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: … (כו) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

אבות ג

משנה ח

רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר 'רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'. יכול אפילו תקפה עליו משנתו? תלמוד לומר 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך' הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו.

משנה ט

רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת:

מכתב מאליהו ג עמ' כד

בדרך הראשונה של פנים בפנים בלי חציצה אינה שולטת שכחה, מקור השכחה הוא ההתנגדות. . כשיש עדיין נקודה בלב שהידיעה לא כבשה אותה, תתכן שכחה. .

אש = תיקון האמונה [חיים, צדיק באמונתו יחיה, חיצוני מים = תיקון התאווה [כלי מאכל], פנימי

בבלי עבודה זרה ה א

רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר: אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון.

בבלי שבת קמה ב - קמו א

מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? - שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן.

במדבר יט

(ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: (ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: (ו) וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה: (ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:

במדבר לא

(כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: (כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:

בבלי ברכות טז א

דכתיב: כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו', לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה - אף אהלים [רש״י - בתי מדרשות] מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.

בבלי ברכות כב א

מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא. אמר ליה: בני, פתח פיך ויאירו דבריך; שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.

שמות לב

וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

בבלי סנהדרין קט א

אמר רבי יוחנן: מגדל, שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים. אמר רב: אויר מגדל משכח.

בן יהוידע סנהדרין

או יובן דידוע אנשי דור הפלגה הם היו גלגול דור המבול ואח״כ נתגלגלו באנשי סדום, ולכן כתיב ואנשי העיר אנשי סדום, ואח״כ נתגלגלו בבני ישראל במצרים ושם נתקנו, ולכן כנגד גלגולם בסדום שנשרפו באש וגפרית ולא נתקנו, לכן שליש נשרף, וכנגד בואם בדור המבול שנמחו ונבלעו בארץ שליש נבלע, וכנגד גלגולם בבני ישראל במצרים ששם נתקנו ונתקיימו, לכן שליש קיים.

מלכים א יח

(לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: (לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: . . (לז) עֲנֵנִי יְקֹוָק עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְקֹוָק הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: (לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ יְקֹוָק וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: (לט) וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים:

בבלי מגילה כט א

תניא, רבי אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, שנאמר כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא [רש״י - למדנו שעבר כרמל את הים, ואימתי היה - בשעת מתן תורה], והלא דברים קל וחומר: ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה - נקבעים בארץ ישראל

בבלי ברכות לב א

אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די - הוא גרם שעשו את העגל.

תהלים סו

הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה:

בבלי מגילה יא א

ותוציאנו לרויה - בימי המן.

בבלי שבת פח א

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

דורש אל המתים

איסור דורש אל המתים

מקור האיסור בתורה ומשמעותו העיקרית

שולחן ערוך יו״ד (קע״ט, י״ג) – דורש אל המתים (דברים יח, יא), זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה.

[ע״פ סנהדרין (ס״ה:). ]

רמב״ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יג

איזהו דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו, ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטרת ידועה וישנים לבדן כדי שיבא מת פלוני ויספר עמו בחלום, כללו של דבר כל העושה כדי שיבא המת ויודיעו לוקה שנאמר לא ימצא בך מעביר וגו' ודורש אל המתים.

להשביע את החולה שיבוא אליו בחלום אחר מיתתו [האם דורש אל "גופו" של מת או "לרוחו"]

הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יג

כתב רא״ם המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל אין זה דורש אל המתים כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוח והרוח אינו נקרא מת וכן אשכחן בברכות פ״ג בחסיד אחד שלן בבית הקברות לשמוע רוחות מספרות זו עם זו ואמרו נמי בההוא פירקא דשמואל אזל לחצר מות לשאול מאביו על מעות של יתומים וכן פרק בתרא דמועד קטן ליתחזי לי מר כו', ע״כ:

בית יוסף יורה דעה סימן קעט

ולי נראה דההיא עובדא דאותו חסיד איכא למידחי שהוא לא הלך לבית הקברות לדרוש מהמתים לא מגופם ולא מרוחם וכדקתני שהקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו עם זו דמשמע בהדיא שלא הלך ללון שם אלא לברוח מקטטת אשתו ובמקרה נמשך ששמע אותן שתי רוחות שהיו מספרות זו עם זו דאם לא כן הוה ליה למימר הלך ולן בבית הקברות כדי לשמוע מה יהיה בעולם ואף על גב דבתר הכי קאמר לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו ולא הזכיר שהקניטתו אשתו דמשמע שבלי שום הכרח הלך ללון שם כדי לשמוע מהרוחות מה יהיה בעולם איכא למימר שגם בפעם שניה לא הלך ללון שם אלא מפני שהקניטתו אשתו ואף על פי שאינו מפורש בברייתא אהקניטתו אשתו דקתני ברישא סמיך והטעם שבברחו מפני אשתו היה הולך ללון בבית הקברות נראה שהיה מפני שהיה מתבייש לילך לרשות שום אדם כדי שלא ירגישו בו שאשתו מקניטתו ועוד דאפילו אם תמצי לומר שבשנה אחרת שהלך ולן שם לא הקניטתו אשתו אלא לשמוע מה שמספרות הרוחות זו עם זו הלך איכא למימר דשאני התם שלא היה הולך ללון שם כדי שיבואו הרוחות וידברו עמו ויודיעוהו דבר אלא לשמוע מה הן מספרות זו עם זו ועוד שהוא לא הרעיב עצמו ולא עשה שום מעשה כדי לדרוש אל המתים ומשום הכי הוה שרי ליה ללכת ללון שם אפילו על דעת שישמע דברי הרוחות זו עם זו וההיא דשמואל נמי איכא למידחי שהיה בהקיץ ועל ידי שמות וכדאמרינן בפרק המקבל (ב״מ קז:) רב סליק לבי קברי עבד מאי דעבד ודורש אל המתים לא מיתסר אלא בהולך שם ובעושה מעשה כגון שמרעיב עצמו או לובש מלבוש ידוע או מקטיר קטורת ידוע וישן לבדו אבל כשאינו עושה מעשה אלא על ידי הזכרת שמות בא המת ומדבר עמו בהקיץ אפשר דלא מיתסר משום דורש אל המתים ואין חילוק בין דורש לגוף המת לדורש לרוחו כדמחלק רא״ם וגם שחילוק זה הוא מגומגם דאי דורש לגוף המת ממש בלא רוח אטו גוף לחודיה מידי מששא אית ביה.

כתב רבינו ירוחם (ני״ז ח״ה קנט ע״ג) שואל במת אפילו על ידי השבעה הוי בכלל דורש אל המתים עכ״ל ונראה דכתב כן לומר שאע״פ שאינו מרעיב עצמו ואינו לן בבית הקברות הוי בכלל דורש אל המתים ולאפוקי מהנך דימויי שרציתי לדמות על דברי רא״מ ומכל מקום במשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל נראה שמודה רבינו ירוחם דשרי וכדמוכחי הנך עובדי דסוף מועד קטן וטעמא משום דכיון דכשמשביעו הוא חי לא הוי דורש אל המתים:

שו״ע יו״ד (קע״ט, י״ד) – להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, מותר.

הגה: ויש מתירין אפי' לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו (כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא״ם דלא כבית יוסף).

ש״ך יורה דעה סימן קעט ס״ק טז

טז ויש מתירין כו' - עי' בד״מ שהשיג על מ״ש הב״י דהראיה שמביא רא״מ משמואל דאזל לחצר מות כו' לאו ראיה היא שהיה ע״י השבעה וז״ל זה הדיחוי אינו כלום לפי המסקנא שהביא ר' ירוחם שכתב שעל ידי השבעה נמי אסור וא״כ ע״כ צ״ל דמה דעבד שמואל היינו לרוח ולא לגוף כדברי רא״ם עכ״ל ובעט״ז כתב דמה שכתב ב״י שהחילוק בין רוח לגוף הוא מגומגם דאי דורש לגוף ממש בלא רוח אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה עכ״ל נ״ל שאינו מגומגם ע״פ חכמי קבלה ובזוהר בכמה מקומות כו' ע״ש: (וגם הגר״א הסכים עם הש״ך)

להתפלל בקברי המתים

ב״ח יורה דעה סימן ריז

עוד ראיתי תשובה על שם מוהר״ר חיים פלטיאל (עי' שו״ת מהר״ם ב״ר ברוך ד״ל סי' קסד) על הנודרים לילך לבית הקברות קצת היה נראה כדורש אל המתים דכלב שנשתטח על קברי אבות (סוטה לד ב) התפלל לשם במקום קדושה כדי שתהא תפילתו נשמעת וכדכתיב באברהם (בראשית יט כז) אל המקום אשר עמד שם אלמא שהמקום גורם א״נ מי שביזה את המת ולכבודו משתטח על קברו זה מצינו (חגיגה טז ב, כב ב, יומא פז א, מכות ה ב) אך נשים ובני אדם שאינן יודעין זה לא ידעתי הליכתן למה ואני רגיל לפתוח להן בחרטה ויתירו להם הנדר ויתן לצדקה מה שהיה מוציא על הדרך ואח״כ יתן מה שנשער כפי שהיה טרחו והילוכו וזה יתן לצדקה וינצל מצעקה ע״כ. מיהו כבר החזיקו במנהג זה ואין מוחה ויש לזה סמך בספר הזוהר (פר' אחרי ע ב - עא ב) ודוקא להשתטח על קברי אבות ולהתפלל לפניו יתברך על כל צרה שלא תבוא בזכות אבותיו הנקברים פה וכיוצא בזה וכבר נתקנו סדרי התפילה למשתטחים על קברי אבות ואין לשום מורה למנוע ולבטל מנהג זה:

שו״ת רב פעלים חלק ב - יורה דעה סימן לא

עוד איכא טעמא אחרינא לאסור בנידון השאלה, והוא דמצינו מקשים על התפלות שמתפללים על קברי הצדיקים, איך הותר לעשות כן, וכמ״ש בזוה״ק פ' אחרי דף ע״א, א״ר ייסא בשעתא דאצטריך עלמא למטרא אמאי אזלינן לגביהון דמיתייא, והא כתיב ודורש אל המתים ואסיר. והשיב לו רבי חזקיה דישראל כד אתאן למיתיהון אתיין בתשובה ובתבירו דלבא למבעי רחמי מקמי קב״ה, ובעון דנשמתהון דצדיקייא יבעון רחמי קמי קב״ה עלייהו, וקב״ה חייס על עלמא בגיניהון, דצדיקא אף על גב דאתפטר בהאי עלמא לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין, דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מחייו ע״כ. נמצא לא הותר לאדם להתפלל על קברי הצדיקים, לשאול בקשתו מן הצדיקים עצמן, כי זה חשיב דורש אל המתים, אלא הוא מתפלל ושואל בקשתו מהקב״ה, ורק מבקש מנפש הצדיק שתתפלל עליו לפני הקדוש ברוך הוא, שישמע תפלתו ויעשה בקשתו ועיין ב״ח יו״ד סוף סי' רי״ז מ״ש בזה.

רמ״א (או״ח תקפ״א, ב) – ויש מקומות נוהגין לילך על (כז) הקברות ולהרבות שם בתחנות, ונותנים צדקה לעניים.

משנה ברורה סימן תקפא ס״ק כז

(כז) הקברות - דביה״ק הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש״י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחנות. ואין לילך על קבר אחד ב״פ ביום אחד:

חכמת אדם שער איסור והיתר כלל פט

ז איסור דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה (סימן קע״ט סעיף י״ג) ואותן נשים וכן עמי הארצות שהולכין על קברי מתים וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם קרוב הדבר שהם בכלל זה ונמצא שיש מן הגאונים היו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים אלא ההולכים שם יתפללו לה' שימלא משאלותם בזכות אבותיו ובזכות הצדיקים (ועיין ב״ח ביורה דעה סוף סימן רי״ז והש״ך ס״ק ט״ו קיצר ולא העתיק כל דבריו):

פרי מגדים (א״א ס״ק טז) ועיין אליה רבה [ס״ק] ל״ט בשם מהרי״ל הלכות תענית [עמוד ער] דבית הקברות מקום קדוש וטהור, יתכוין שה' יתן לו רחמים בזכות הצדיקים, ואל ישים מגמתו נגד המתים. ובסידור מענה לשון יש תפלות מה שאומרים על הקברים, משמע קצת שמבקשים מאת הנפש שיליץ טוב בעדנו:

שו״ת מנחת יצחק (ח״ח סי' נג) – וע״ד אשר נתעורר ויכוח ביניכם בעת אשר זכה להשתטח על ציון של מרן החת״ס ז״ל בריגלא דאמוראי ביומא דהילולא דילי', וראה דכמה מהמתפללים הניחו על הציון פתקאות (קויטליך) עם שמותם שלהם, ובזה נתעורר ויכוח אם ראוי ונכון לעשות כן, באשר שכפי דאיתא בבאה״ט (או״ח סי' תקפ״א ס״ק י״ז) בשם המהרי״ל, שהמתפלל על קברי צדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהשי״ת שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר, וכ״כ בחיי״א (סי' קל״ח), ועפי״ז ל״ש לשום פתקאות על קברי צדיקים, דדומה למה שנותנים פתקאות לצדיקים חיים, ולהנ״ל אין זה שייך לצדיקים שוכני עפר, ומאחר שראה לאנשים יראים ושלימים ות״ח עושים כן, לכן נפשו בשאלתו אם יש היתר בזה עכת״ד.

הנה צדקו דבריו עפי״ד המהרי״ל הנ״ל, אבל תכ״ד ציין במכתבו לפמ״ג (או״ח) ותשו' מהר״ם שיק (או״ח סי' רצ״ג), ושם בפמ״ג כתב דמנוסח התפילה במענה לשון משמע דמתפללין שימליצו טוב בעדינו, וכן בתשו' מהר״ם שיק, אף שהביא מקודם את דברי הב״ח (יו״ד סוס״י רי״ז) בשם תשו' מהר״ח פלטיאל שכתב כדברי מהרי״ל הנ״ל, וגם כתב דכמה הראיות מדברי הש״ס שהביאו דיכולים להתפלל על קברי הצדיקים שיתפללו בעדינו, אפשר לפרש באופן שאין ראי' משם, אבל שוב כתב להצדיק הסוברים דיכולים להתפלל כנ״ל, דגם בלא״ה גוף התפילה שאחרים מתפללים בעד אדם אחד קשה להבין, איך תעשה רושם, וי״ל שע״י שהצדיק מצטער בצרת אחרים, מרחם ד' עליהם, שאם העונש והרע מגיע גם לאחרים, שאינם ראוים לעונש, אז ראוי שיעשה לפנים משורת הדין, וכמו שביאר העקידה (בפ' ויגש), וכמו כן אמרו חכז״ל דהמתים מצטערים בצער החיים, וא״כ מהאי טעמא אם מתפללים על קברות הצדיקים, שיתפללו בעדינו, אין נותן להם שררות בזה, אלא מודיע צערו להם שיצטערו עמו, ועי״ז בצערם יהי' תשועה לו בזכותם, וע״כ אין מקום לאסור תפילה זו עכת״ד, ושוב הביא מספר חסידים (בסי' ת״נ) ובשאר מקומות, וגם ממאמרי הש״ס דאין איסור בתפילה זו, וכי נוסחת התפילה במענה לשון מקורה בזוה״ק, דהתפילה שימליצו לטובה עלינו ובעבורינו, ואף שכתב בתו״ד דיעות הפוסקים שפליגו בזה, דדעת מהר״ח ומהרי״ל ולבוש וסייעתם ס״ל דעיקר התפילה צריך להיות נגד ד', ובשכר אמונה זו בהשארה הנצחיית, ובשכר ועונש, יקבל ד' את תפילתו, אבל דעת ספר חסידים וזוהר כנ״ל, ונראה שאינו רוצה להכריע, מ״מ מוכח להדיא דעכ״פ שניהם המה דא״ח עיין שם.

והנה כסברת המהר״ם שיק שם, דמחלק בין הא דיש מה שצווחו על הנוסחאות של התפילות, שהם נגד מלאכים, ובין מה שמתפללים בשביל אחרים, שע״י שהצדיק מצטער בצרת אחרים מרחם ד' עליהם, מבואר כעין זה בתשובות חת״ס (או״ח סי' קס״ו), בשם המהר״ל מפראג, כי דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך, או אינו יכול להטעים דבריו כראוי, ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת, ואינם צריכים מליץ לפני אוהבם ית״ש, והוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עלגים וגמגום, א״כ המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה, אך כל ישראל שותפים וגוף א' ונפש א', וכשא' מצטער גם חבירו מרגיש ועמו מצער, ועד״ז המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו, פי' שיראה גם הוא חולה, וכיון ששניהם בצער, טוב שיכנס הראש משיכנס הרגל וכו', כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר וכו' עכ״ד, וכ״כ בדרשות חת״ס (דרוש לח' תמוז תקס״ט בדש״ה מדה״ס), ופירש בזה משאח״ז (שבת קי״ט ע״ב) כל המבזה ת״ח אין רפואה למכתו, דאחז״ל (ברכות י״ב ע״ב ל״ב ע״א) המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו שנאמר ויחל משה, ונראה הענין דעפ״י שכל לא יובן איך יועיל תפילת זה על חבירו וכו', אבל הענין הואיל וכל ישראל נפש אחד, נמצא גם חליו של זה כואב לזה, והוה כאלו פיו של אדם מתפלל שירפא לו מכאב אצבעו, והיינו צריך שיחלה עצמו שיראה כאלו הוא עצמו חולה עליו, ועי״ז יקובל תפילתו כאלו מתפלל על עצמו, אמנם המבזה ת״ח עכ״ח אינו סובר שהוא נפש אחד וכו' א״כ אין רפואה למכתו שלא תועיל עליו תפילת ת״ח עיין שם.

וכאמור שבזה מצדיק המהר״ם שיק שגם אפשר להתפלל שהצדיקים במיתתן שמצטערים בצער החיים, שימליצו טוב בעדם כנ״ל.

'והנה למעשה אין בידי להכריע בענינים העומדים ברומו של עולם, אבל שפיר י״ל נהרא ונהרא ופשטי''.

שו״ת יביע אומר חלק ד - יורה דעה סימן לה סק״ו

ובזוה״ק פר' שמות, א״ל ר' יהודה לההוא מיתא ואתון ידעין בצערא דחיי? א״ל שרי קברי אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימון פלגות יומא וכו'. ופי' בהגהות מהרח״ו, שנשבע בשר הממונה על הקברות. ע״כ. ובדרך אמת שם כ', ששר הקבר השיבו כן. וכ״כ במעבר יבוק (שפתי רננות פכ״ד). ע״ש. והרה״ג ר' ראובן מרגליות בניצוצי זוהר פי' שרי קברי, בקש מחילה מכל הנפטרים שבקברים, כמו שרי ליה מאריה וכו'. ע״ש. וכ״כ בשו״ת שם משמעון פולאק (חאו״ח ס״ס ד). ע״ש. ואיך שיהיה למדנו שאין איסור בזה משום דורש אל המתים, כשמכוין שנשמת הנפטר תבקש רחמים עליו לפני הקדוש ברוך הוא. ובא״ר א״ח (ס״ס תקפא) כ', שכ' מהרי״ל הל' תענית שנוהגים להשתטח בבה״ק מקום מנוחת הצדיקים והוא מקום קדוש וטהור. והמשתטח אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהשי״ת שיתן אליו רחמים בזכותם. ע״כ. ולפי המבואר יוכל גם לבקש מנפש הנפטר להיות לו למליץ יושר. וכ״מ בס' חסידים (סי' תנ) וז״ל, ברזילי אמר אמות בעירי, כי הנאה יש למתים כשאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים על נשמתם טובה, ומטיבין להם באותו עולם. וגם כשמבקשים מהם הם מתפללין על החיים. וכלב נשתטח על קברי אבות. ע״כ. וע' בשו״ת שדה הארץ ח״ג (חאה״ע סי' יא) שכ', שאע״פ שלא נמצא לשום אחד מהמחברים אם יש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים, אפשר שיש בזה מצוה, וזכותם יגינו עלינו שימלאו משאלותינו לטובה, כמו שמצינו בכלב. וכבר העיד האור המופלא האר״י ז״ל, כי בהשתטח האדם על קבר הצדיק, ובפרט אם יודע לעשות ייחוד השייך לאותו צדיק, תהיה נשמת אותו צדיק לעזר ולסיוע גדול לאותו אדם. ע״ש. וע״ע בפמ״ג (ס״ס תקפא) ובשו״ת מהר״ם שיק (חאו״ח סי' רצג) שג״כ כ' שאפשר לבקש מנשמת הצדיק להליץ טוב בעדינו. וכן העלה בשו״ת מנחת אליער /אלעזר/ ח״א (סי' סח). ע״ש.

ילקוט יוסף ביקור חולים ואבלות סימן לב - דיני אזכרה ומנהגי אמירת ההשכבה

מה שנהגו להניח בבית הכנסת, שיש עם הנצחה לעילוי נשמת נפטר מסויים, וכותבים "שיעמוד בתפלה על בני משפחתו", אין לחשוש בזה משום איסור "דורש אל המתים".

ובהערות: הנה איסור "דורש אל המתים" שייך כששם כל מגמתו וכוונתו אל המתים עצמם, שהם יושיעוהו מצרותיו, ושישפיעו עליו טובה וברכה. והרי באמת אין הדבר תלוי בידם כלל. אבל אם מבקש מהם שיהיו מליצי יושר ולעמוד בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא על כך, אין בזה שום איסור כלל. וכמו שמצינו בגמ' (סוטה לד ב) שכלב בן יפונה השתטח על קברי אבות, ואמר: "אבותי בקשו עלי רחמים", כדי שינצל מעצת המרגלים, וכן מבואר בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות (דף עא א). וכן כתב רבינו יהודה החסיד (סימן תנ). וכן כתב בספר אליה רבה (סוף סימן תקפא). בשם מהרי״ל. וראה עוד בבית חדש יו״ד (סוף סימן ריז). ולכן אם כותבים בביהכ״נ משמאל לארון הקודש "שחכמי הישיבה מתפללים לעילוי נשמת הנפטר, שנשמתו תשכון כבוד בגן עדן, ותעמוד בתפלה על כל בני המשפחה לחיים טובים וארוכים", אין לפקפק בנוסח זה, שהוא נוסח נכון וישר, על פי ההלכה. [ועיין עוד במשנה ברורה סוף סימן תקפא, שכתב, שיבקש מהשי״ת שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר]. (תשובה בכתב יד לאאמו״ר שליט״א. ע״ש)

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות