מגילת רות

בס״ד

מגילת רות: גאולה זה לא דבר פשוט

ויִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם: וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים: וַיָּמָת אִבְצָן וַיִּקָּבֵר בְּבֵית לָחֶם: (שופטים י״ב, ח – י).

אמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו, שנאמר: (שופטים י״ב, ח-ט) "ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ וישפט את ישראל שבע שנים", ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות, אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו, ובכולן לא זימן את מנוח, אמר: כודנא עקרה במאי פרעא לי (אתון עקרה במה תחזיר לי).

תאנא: וכולן מתו בחייו. והיינו דאמרי אינשי: בחייך דילדת שיתין, שיתין למה ליך? איכפל ואוליד חד דמשיתין זריז. (תרגום: וזהו שאומרים האנשים 'אם בחייך הולדת ששים, ששים למה לך? שוב והוליד אחד, שהוא זריז (=עדיף) מהששים)

(בבא בתרא, צ״א, א).

והנה זכר שכבר שפט אחריו את ישראל אבצן מבית לחם; ולפי שבועז נראה מענינו שהיה שופט ישראל, והיה מבית לחם, ולא נמצא בשופטים זולת אבצן שיהיה מבית לחם, אמרו רבותינו ז״ל כי "אבצן זה בועז" (רלב״ג).

אבצן זה בועז: 1. ללמד שדאג רק לסביבתו ולשלטונו (ובנישואי רות הזמין את כולם ותיקן). 2. ללמד שבצדקותו זכה לשפוט ולבנים.

אמרו רבותינו ז״ל: אבצן זה בעז (ב״ב צא, א). והנראה בעיני, כי אמרו זה בעבור ספור הכתוב נישואי בניו ובנותיו, וסמך לו דבר מנוח; ללמדך שלא יתגאה אדם לא בעושר ולא בבנים; כי אבצן עשה ששים סעודות בין בניו ובנותיו, ובכולן לא זימן מנוח, לפי שהיה עקר, והיה אומר: כונדתא עקרתא במאי פרע לי; וארע לו מפני זה, שכולם מתו בחייו, והיה לו למנוח בן קיים והיה שופט ישראל, כי ראה השם בעלבונו (שם). וטוב הוא, אם קבלה היתה אצלם זה. ולפי דרך הפשט: ספר הכתוב נישואי בניו ובנותיו, לספר ההצלחה הגדולה שהיתה לו בבנים ובבנות, וכי כולם השיאם בחייו; ובאמת היו בו דברים טובים אשר בשכרם הגיע לזאת ההצלחה ולמעלה גדולה - להיותו שופט ישראל. (רד״ק)

בועז תיקן שיאמרו שלום בשם ה׳: הקשר בין התקנה לרוח תקופת השופטים

אך בראותם אז שהי' ביניהם גזל משפט וצדק וגם אל שופטיהם לא שמעו כמ״ש ויהי בימי שפוט השופטים, וכאשר נתמנה בועז לשופט תקן שיהיו שואלים שלום חברו בשם, לקבוע בלבם כי ה' משמים משקיף עליהם ועל שלומם, ושלום הקבוץ משתתף עם השגחת ה' עד שה' הנקרא שלום משתתף עם שלום שבין אדם לחברו, וגם התעוררות שישוו ה' לנגדם תמיד וגם בדברים שבינם לבין רעיהם ודרישת שלומם וטובתם.

ועז״א והנה בועז בא מבית לחם שמספר שנעשה דבר חדש בבית לחם במושב הזקנים שע״ז מורה מלת והנה, ובועז בא משם בדבר החדש שאמר לקוצרים ה' עמכם, ועפ״ז הזכירו גם הם ש״ש שיברכהו ה', וכמ״ש ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם וכו' וכמש״פ שם. (מלבי״ם)

בועז ראה ברות: 1. דביקותה בנעמי. 2. גירות לשם שמים.

"ויען בועז ויאמר לה", מה שמצאת חן בעיני הוא מפני שני דברים: א] כי הוגד לי כל אשר עשית את חמותך, שזה מורה על טיב מדתך וטיב לבך שלרוב הכלה שונאת את חמותה בפרט אחרי מות אישך ואת היית לה לעוזר וסומך, והדבר השני הוא הגירות שהיה לש״ש שלא בעבור איזה פניה מאיזה תועלת חיצוני שתשיג עי״כ, שהלא עזבת אביך ואמך ותלכי אל עם אשר לא ידעת, וא״כ היה הגרות לש״ש.

בועז נפטר באותו לילה ונעמי גידלה את הילד

ויקח בועז את רות, אמרו אותה הלילה שבא עליה מת. (ילקוט שמעוני רות רמז תרח)

רבי חנינא אומר מהכא (רות ד, יז) ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי וכי נעמי ילדה והלא רות ילדה אלא רות ילדה ונעמי גידלה לפיכך נקרא על שמה. (סנהדרין יט:)

נקרא בן נעמי: 1. גידלה אותו. 2. מצד היבום. 3. גלגול של עמון ומואב.

"ותקח נעמי את הילד", עפ״ז היתה לו לאומנת כי הוא בנה ממש ותשא אותו כאם האומנת את בנה, והשכנות אמרו שיולד בן לנעמי כי כן הוא האמת שהוא בן נעמי מצד היבום וכן קראו שמו שהוא בן נעמי, ושמו העצמי קראו עובד על שעתיד לעבוד את ה' והוא אבי ישי שממנו נצמח מלכות בית דוד.

וכבר באר האר״י ז״ל בספר הגלגולים (ע״פ עת אשר שלט האדם באדם לרע לו) שהנשמות העשוקות ביד עושקיהם כח בטקלא דעשקית נשמתין א״א להוציא את הנשמה מהם כי הם יונקות שפע על ידם, ומרמים אותם שמראים להם מקום פגום וחושבים ששם תשאר הנשמה בידם, ולבסוף תתגבר הנשמה על עושקיה, וכן נשמת השבטים נתנו ברחל ולאה שהיו אחיות וחשבו כי ישארו הנשמות בטומאה אחר שנשאו באיסור וכן נשמת פרץ בתמר ונשמת רות ונעמי בעמון ומואב, וע״כ אמר דוד בני איש עד מה כבודי לכלמה, ואמר במד' שהיו אומרים שבא מרות המואביה והוא אומר להם אמרו בלבבכם על משכבכם ואתם לא באתם מאיסור שתי אחיות ודומו, וזאת הרגישו העם והזקנים ואמרו יתן ה' את האשה וכו' כרחל וכלאה, ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר, שכ״ז היה מוכרח כדי להוציא הנפשות האלה במרמה זו מיד עושקיהם כח.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

גיליון לשמה לפרשת שלח לך

*גיליון בית מדרש ״לשמה״* - שיעורי הרב בנימין טבדי

בשמחה אנו שולחים את *גיליון מספר 14*

לפרשת שלח לך תשפ״ו:

https: //drive. google. com/file/d/1fWfcu4AiBYoHJgTdvMSw8RgfZuz83V8M/view? usp=sharing

למי שפספס — מצורף גם הגיליון הקודם,

גיליון מספר 13 — שבועות ונשא תשפ״ו:

https: //drive. google. com/file/d/1fzmTAN8MxFDi0u_YJoO-bjJyUrNTsYif/view? usp=sharing

להצטרפות לרשימת התפוצה במייל, לתגובות ולבקשת גיליונות קודמים:

lishma. alon@gmail. com

להצטרפות לקבוצת ווטסאפ שקטה לקבלת העלון:

https: //chat. whatsapp. com/KyVV39CMhGnLtPrwt6NVYF

לשיעורים מלאים ולמעקב אחר שיעורים חדשים — ערוץ היוטיוב:

https: //whatsapp. com/channel/0029Vad6RVYISTkCsIgfx311

*להזמנת שיעורים ניתן לפנות לנהוראי: 052-443-4955*

*מוזמנים לקרוא, להצטרף ולשתף! *

---

נשלח על ידי: בנימין טבדי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

יביע אומר שבועות שנה ד

יבי״א ד או״ח יא

האם מותר לשתות קפה או טי עם סוכר לפני תפלת שחרית ואם מותר למזוג הקפה במעט חלב?

ברכות י:

וא״ר יוסי בר' חנינא משום ראב״י מאי דכתיב (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (א״ד) א״ר יצחק א״ר יוחנן א״ר יוסי בר' חנינא משום ראב״י כל האוכל ושותה ואח״כ מתפלל עליו הכתוב אומר (מלכים א יד, ט) ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גאיך אמר הקב״ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים:

רא״ה –

לא תאכלו על הדם,

תפלה ודאי דאורייתא היא וכדקי״ל (תענית ב.) לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבככם איזוהי עבודה שבלב זו תפלה

אבל מטבע שלה ונוסח שלה ותיקונה 3 פעמים ביום מדרבנן,

אבל אין לוקין על לאו זה דהאי קרא מדריש לדרשה אחריתי, דדרשינן מניה (סנהדרין סג.) אזהרה לבי״ד שהרגו את הנפש שלא יטעמו כל אותו היום ואחריני טובא והו״ל לאו שבכללות.

יבי״א – משמע דס״ל דדרשה גמורה היא ואסור לאכול קודם תפלת שחרית מדאורייתא

חינוך רמח –

וְהִנֵּה אַזְכִּיר לְךָ מִן הַדְּבָרִים שֶׁפֵּרְשׁוּ לָנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם סג, א), שֶׁנִּכְלָלִין בַּלָּאו הַזֶּה: אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַזְהָרָה לְאוֹכֵל מִבְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ וְכֵן לְאוֹכֵל בְּשַׂר קָדָשִׁים קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שם) לֹא תֹּאכְלוּ הַבָּשָׂר וַעֲדַיִן דָּם בַּמִּזְרָק, וְכֵן לָמְדוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין מַבְרִין עַל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין, וְכֵן סַנְהֶדְרִין שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁאֵין טוֹעֲמִין כְּלוּם כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְשֶׁלֹּא יִטְעַם אָדָם כְּלוּם עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל (ברכות י ב), וְכֵן אַזְהָרָה לְבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.

מנחת חינוך – משמע מיניה שזה איסור דאורייתא

אבל בתור״י נראה שהוא רק אסור מדרבנן

דלרוב הראשונים תפילה דרבנן אך לרמב״ם דס״ל תפילה דאורייתא ה״נ דהוי איסור דאורייתא.

רמב״ם בספר המצוות שרש ט –

ועוד אמרו מנין שלא יטעום כלום קודם שיתפלל ת״ל לא תאכלו על הדם

ובביאור אמרו בסנהדרין במנותם אלו הענינים שע כולם אינו לוקה דהרי לאו שבכללות וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו.

יבי״א – נמצא דלרוב הפוסקים אין זה אסמכתא בלבד

שיטת הרא״ש ברכות א י -

מצאתי בשם ר״י (רבינו יונה) שאם התחיל לאכול קודם עמוד השחר כיון שעלה עמד השחר פוסק

ואע״ג דקי״ל (שבת ט:) בתפלת המנחה אם התחילו אין מפסיקין שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם

מעדני יו״ט – כלומר זה אסמכתא ואינו מדאורייתא

ב״י או״ח פט –

וכתב רבינו הגדול מהר״י אבוהב ז״ל דמש״ה שינו הפסוק ואמרו אל תקרי גויך וכו' מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות מים שהרי צורך הגוף הן והשתא דקרינן גאיך במקום גויך כיון שאין במים גאוה שרי.

וכן משמע מדברי הגהות מיימוניות ונ״ל שהטעם שהיה כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שיתפלל אינו מדאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דוקא וכי בעי לאסמוכי אקרא ראו שלפי פשוטו משמע לאסור אף במים ולכך הוצרכו לומר אל תקרא גויך אלא גאיך:

היכא שאינו עושה דרך גאוה שרי

שו״ע או״ח פט ד

הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה:

דיוק מדברי הגמרא ברכות

ברכות מ.

גביל לתורא לא הוי הפסק

אור נעלם – כיון שאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו דאפילו נימא דהוי איסורא דאורייתא וכמ״ש מהר״ם מרוטנברג (שב), הרי גם בתפילה קי״ל שאסור לאכול קודם תפלה מדאורייתא דכתיב לא תאכלו על הדם וא״כ אם בירך המוציא והתפלל אטו לא הוי הפסק והא ודאי דהוי הפסק

ואפילו גבי הבדלה פסק הרמ״א (רעא ה)

הגה: אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל יקדש על הפת ואחר כך יאכל אבל בהבדלה יאכל תחלה דהרי אין מבדילין על הפת (הגהות אלפסי ומרדכי פרק ב״מ):

/

יבי״א – הרי מהר״ם מרוטנבורג ס״ל דדוקא באיסור תורה לא הוי הפסק, ולפי״ז בתפילה דהוי מדרבנן לרוה״פ שפיר חשיב הפסק

ועוד דדוקא בדברים קצרים כגון גביל לתורא דליכא היסח הדעת שרי אבל תפילה ודאי דהויא הפסק והיסח הדעת בין ברכה לאכילה

ובזה ניחא (החילוק בין דבר קטון לגדול ולא בין דאורייתא לדרבנן)

גם לדעת הרמב״ם (סוף הלכות עבדים) והסמ״ג שכתבו

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואע״פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו״ם עובדי ע״ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל וכן במדותיו של הקב״ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.

וכבר מצינו בש״ס בכמה דוכתי לשון 'אסור' על דבר שאינו אלא ממדת חסידות

וכמ״ש ה״ה שכנים יד ה

כָּל הָרוֹצֶה לִמְכֹּר קַרְקַע וּבָאוּ שְׁנַיִם כָּל אֶחָד מֵהֶן אוֹמֵר אֲנִי אֶקַּח בְּדָמִים אֵלּוּ וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בַּעַל הַמֵּצַר. אִם הָיָה הָאֶחָד מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר וְהָאֶחָד מִשְּׁכֵנֵי הַשָּׂדֶה שָׁכֵן הָעִיר קֹדֶם. שָׁכֵן וְתַלְמִיד חָכָם תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. קָרוֹב וְתַלְמִיד חָכָם תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. שָׁכֵן וְקָרוֹב הַשָּׁכֵן קוֹדֵם שֶׁגַּם זֶה בִּכְלַל הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר הוּא. קָדַם אֶחָד וְקָנָה זָכָה וְאֵין חֲבֵרוֹ שֶׁרָאוּי לִקְדֹּם לוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ הוֹאִיל וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בַּעַל הַמֵּצַר שֶׁלֹּא צִוּוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר הַזֶּה אֶלָּא דֶּרֶךְ חֲסִידוּת וְנֶפֶשׁ טוֹבָה הִיא שֶׁעוֹשָׂה כָּךְ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת שְׁכֵנִים

קדם אחד וקנה וכו'. מבואר בהלכות וכ״כ ז״ל ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו והכוונה כמו שאמרו ז״ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז״ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז״ל ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין:

ביאור הלכה פט ג –

דה״ט דאצטריך קרא דלא תאכלו על הדם דאי מקרא דגויך הו״א שאם קבל עול מלכות שמים בק״ש שפיר דמי לאכול קמ״ל לא תאכל קודם שתתפלו על דמכם לאסור כל זמן שלא התפלל תפילת י״ח

/

יבי״א – לפענ״ד גם מפסוק דגויך יש לאסור אכילה קודם תפלה כיון שגם תפלה נכללת בקבלת עול מלכות שמים שלמה כמ״ש ברכות טו.

יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק״ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה

ולכן הטור הביא רק את הפסוק זה לאיסור אכילה קודם התפילה

ונודע מ״ש הריטב״א ר״ה טז.

תניא א״ר יהודה משום ר״ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב״ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר

תניא [וכו'] ר״ע וכו':    וא״ת מה ענין שתי הלחם שהוא מין דגן לרצות על פירות האילן דתינח עומר וניסוך המים הוה מאותו מין ואיכא למימר - דאתיא כמאן דאמר דחטה מין אילן הוא דקאמר עץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היתה

והנכון - דמשום דב' הלחם הם מנחת ככורים ובאות להכשיר הקרבת בכורי אילן דאין מביאין קודם שתי הלחם דשתי הלחם הי' מתיר חדש לגבוה ועומד להדיוט ומתוך כך ראויין ב' הלחם לרצות על פירות האילן

והא מתניתא כפום פשטא משמע דאתיא כסתם מתניתין וכר' ישמעאל דאמר כל א' וא' נידון בזמנו

/

אבל הרמב״ן ז״ל כתב דאתיא אליבא דהלכתא שאע״פ שכולם נדונים בר״ה צוה הקב״ה שנתרצה לפניו בדברים אלו כל א' וא' בזמנו כדי שנזכה בהם לר״ה הוא כשידונו עליהם לשנה הבאה

. . מ״מ ממה שאמרה זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז״ל בספרא מפסוק והי' לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין ת״ל אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא ומ״ה קתני ר״ע שאמר הקב״ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק (העיד) [העיר] הקב״ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך ח״ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמ״ש ועשית ע״פ הדבר אשר יגידו לך

ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע״פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח״ו שהיא חסירה כלום

יבי״א – ואיך שיהיה נראה שהעיקר להלכה כדברי תר״י והרא״ש והמאירי והטור דאיסור אכילה קודם ק״ש ותפילה אינו אלא מדרבנן

וכן דעת מרן הב״י

איזה שתיה אסור לשתות?

ראבי״ה ברכות ל –

ואסור חאדם שיאכל קודם שיתפלל וכן לשתות ונ״ל דדוקא מידי דמשכר מדדריש ליה מואותי השלכת אחרי גויך ובמים לא שייך גיאות וכן משמע בערובין

עירובין סה.

א״ר חנינא כל המפיק מגן בשעת גאוה סוגרין וחותמין צרות בעדו שנאמר (איוב מא, ז) "גאוה אפיקי מגנים סגור חותם צר". מאי משמע דהאי אפיק לישנא דעבורי הוא דכתיב (איוב ו, טו) "אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעבורו" ר' יוחנן אמר כל שאינו מפיק אתמר מאי משמע דהאי מפיק לישנא דגלויי הוא דכתיב (תהלים יח, טז) "ויראו אפיקי מים ויגלו מוסדות תבל" מכדי קראי משמע בין למר ובין למר, מאי בינייהו, איכא בינייהו דרב ששת, דרב ששת מסר שינתיה לשמעיה, מר אית ליה דרב ששת ומר לית ליה דרב ששת.

רש״י –

המפיק מגן - המעביר תפלת מגן אברהם שאינו אומרה:

בשעת גאוה - בשעת שיכרות אינו מתפלל:

סוגרין וחותמין צרות בעדו - שלא יבאו עליו:

שאינו מפיק איתמר - דהאי מפיק לישנא דגלויי הוא וה״ק כל שאינו מגלה תפלה בשעת שיכרות כלומר שאינו מתפלל:

אפיקי מים - גילויי הים כדכתיב ויגלו מוסדות:

מסר שינתיה לשמעיה - אמר לו הניחני לישן מעט וכשיגיע זמן תפלה הקיצני ר' חנינא דאמר אעבורי בעי לית ליה דרב ששת ואסור להתפלל עד שיעור מאליו:

יבי״א – אלמא דלא מיחשב ראבי״ה גאוה אלא רק במידי דמשכר

וכ״כ הגמ״י

ולפי״ז היה נראה שמותר לשתות מי פירות ושאר משקין שאינן משכרים הואיל ולא שייך גאוה בדבר שאינו משכר

איברא דבאור זרוע ובמהר״ם ריקאנטי איתא- יין ודבש ושכר שיש בהם גיאות, אבל מים שאין בהם גיאות לת לן בה

אמנם י״ל דבש שאני דחשיב מידי דמשכר בכריתות יג:

אבל שאר משקים שאינם משכרים י״ל שגם האו״ז והרקאנטי מודים להתיר דלא חשיבי דרך גאוה

/

התשב״ץ – רבינו פרץ כתב מיהו נ״ל דאפילו מים אסור לתות שכיון שממלא נפשו ממה שהוא צריך אחר שנתגאה קרינן ביה! !

יבי״א – עכ״פ לדינא קי״ל כהראבי״ה שמלבד הראשונים הנ״ל שהביאוהו להלכה כן פסקו בשמו הרא״ש והמרדכי והטור והאגודה שמותר לשתות מים קודם תפלתצ שחרית

וכ״פ השו״ע או״ח פט ג

אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפלת שמונה עשרה (ויש מקילין לאחר שאמרו מקצת ברכות קודם שאמרו ברוך שאמר וטוב להחמיר בזה) (תרומת הדשן סימן י״ח) ולא לאכול ולא לשתות אבל מים מותר לשתות קודם תפלה בין בחול ובין בשבת ויום טוב וכן אוכלים ומשקין לרפואה מותר:

שיטת הרמב״ם

רמב״ם תפלה ו ד

אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית וכן לא ישכים לפתח חבירו לשאול בשלומו קודם שיתפלל תפלת שחרית ולא יצא בדרך קודם שיתפלל אבל טועם ועושה מלאכה קודם שיתפלל מוסף וקודם מנחה אבל אינו סועד סמוך למנחה.

מעשה רוקח, ערוך השולחן – משמע אף מים לאיסורא

/

יבי״א – אינו מוכרח דהא:

דבפסחים קה. כל הטועם כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרא רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא

רא״ש פסחים י ה – בהא דאמרינן ואף רבה סבר דאין קידוש אלא במקום סעודה דאמר אביי כי הוינן בי מר הוה מקדש לן ואמר לן טעימו מידי

והאי טעימו מידי היינו לאכול לחם

וכדאמרינן בשבועות כב: כדאמרי אינשי נטעום מידי ואכלו ושתו

ובשבת יא. עבדו ליה עגלא תילתא א״ל נטעום מר מידי

גיטין סב. אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו

והסכימו רוב האחרונים דבשתיה האדם קודם לבהמה (מג״א קסז ס״ק יח)

סנהדרין סג. מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום שנאמר לא תאכלו על הדם

והרמב״ם (סנהדרין יג ד) כל בי״ד שהרגו נפש אסורים לאכול כל אותו היום וה״ז בכלל לא תאכלו על הדם

וע״כ דס״ל להרמב״ם דשתיית מים מיהא משרא שרי ומינה לנידון דידן דנפקא לן נמי מלא תאכלו על הדם לא מחמירינן טפי מהתם.

דיון בדברי הזוהר הקדוש

זוהר ויקהל רטו:

פָּתַח וְאָמַר, כָּתוּב (ויקרא יט) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ. פָּסוּק זֶה פֵּרְשׁוּהוּ, וְסוֹד הַדָּבָר - זֶה מִי שֶׁאוֹכֵל בְּלִי תְפִלָּה, שֶׁיִּתְפַּלֵּל (קדםשאוכל) עַל דָּמוֹ, שָׁקוּל הוּא כִּמְנַחֵשׁ וּמְעוֹנֵן.

מִשּׁוּם שֶׁבַּלַּיְלָה הַנְּשָׁמָה עוֹלָה (ומשתטחת) לִרְאוֹת בְּסוֹד הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ, וְנִשְׁאָר הָאָדָם בְּאוֹתוֹ כֹּחַ שֶׁהִשְׁתַּתֵּף (שהתפשט) בְּתוֹךְ הַדָּם לְקַיֵּם הַגּוּף, וְלָכֵן (ועם כל זה) טוֹעֵם טַעַם שֶׁל מָוֶת. וְאוֹתוֹ כֹּחַ לֹא נוֹעָד לְהִתְעוֹרֵר לְתוֹךְ אוֹתוֹ כֹּחַ שֶׁל הַנְּשָׁמָה וּלְקַבֵּל אוֹתוֹ. וּכְשֶׁמִּתְעוֹרֵר הָאָדָם, אֵינוֹ טָהוֹר, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁצַּד הָאַחֵר שׁוֹלֵט עַל מָקוֹם שֶׁעוֹמֵד בְּלִי נְשָׁמָה.

כֵּיוָן דְּאִתְדָכֵּי בְּמַיָּא, וְאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתָּדַּל בַּר נָשׁ בְּאוֹרַיְיתָא, (נ''א טעים טעמא דמותא, דסטרא אחרא שליט על אתר דקיימא בלא נשמתא וכד אתער בר נש אף על גב דאשתדל באורייתא) הַהִיא נִשְׁמְתָא לָא אִתְקַיָּימַת בְּאַתְרָהּ, וְלָא שַׁלְטָא בֵּיהּ בְּבַּר נָשׁ, בַּר חֵילָא דְּדָמָא בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִקְרֵי נֶפֶשׁ, הַהִיא דְּאִתְפַּשְּׁטָא בְּדָמָא תָּדִיר, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְכַד יִצָלֵי בַּר נָשׁ צְלוֹתָא דְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ, כְּדֵין מִתְיַישְּׁבָא חֵילָא דְּדָמָא בְּאַתְרֵיהּ, וְאִתְגַּבָּר חֵילָא דְּנִשְׁמְתָא, וְאִתְיָישְׁבָא עַל הַהוּא אֲתָר. וּכְדֵין בַּר נָשׁ אִשְׁתְּלִים קַמֵּי מָארֵיהּ, כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, נֶפֶשׁ לְתַתָּא, וְרָזָא דְּמִלָּה דְּנִשְׁמְתָא לְעֵילָּא.

כֵּשֶׁיוָהִןשְׁ תַּשֶׁנִּדֵּטְלהַאָרדָ םבְּמַ יִבַּםתּ׳וֹ רָוְהאַ, ף (טועעלם טגעבם מיתה, שהצד האחר שולט במקום שגמצא בלא נשמה, וכשמתעוררבן אדם, אףעל גב שמשתדל בתורה) אוֹתָהּ נְשָׁמָה לֹא חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ וְלֹא שׁוֹלֶטֶת בָּאָדָם, פְּרָט לְכֹחַ הַדָּם לְבַדּוֹ שֶׁנִּקְרָא נֶפֶשׁ, אוֹתָהּ שֶׁמִּתְפַּשֶּׁטֶת בְּדָם תָּמִיד, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ. וּכְשֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם תְּפִלָּה שֶׁל עֲבוֹדַת אֲדוֹנוֹ, אָז מִתְיַשֵּׁב כֹּחַ הַדָּם בִּמְקוֹמוֹ, וּמִתְגַּבֵּר כֹּחַ הַנְּשָׁמָה וּמִתְיַשֶּׁבֶת עַל אוֹתוֹ מָקוֹם. וְאָז אָדָם מֻשְׁלָם לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ נֶפֶשׁ לְמַטָּה, וְסוֹד הַדָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה לְמַעְלָה.

וְעַל כָּךְ, מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה טֶרֶם שֶׁיֹּאכַל, מַעֲמִיד עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, וְעוֹלָה הַנְּשָׁמָה עַל מְקוֹם מוֹשָׁבָהּ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. וְאִם אָכַל טֶרֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, שֶׁיִּתְיַשֵּׁב הַדָּם עַל מְקוֹמוֹ, זֶהוּ כִּמְנַחֵשׁ וּמְעוֹנֵן. מִשּׁוּם שֶׁזּוֹ דַּרְכּוֹ שֶׁל מְנַחֵשׁ לַעֲלוֹת לַצַּד הָאַחֵר, וּלְהַנְמִיךְ אֶת הַצַּד שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה.

לָמָּה נִקְרָא אוֹתוֹ אָדָם שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בְּאוֹתוֹ צַד מְנַחֵשׁ? עַל שֶׁהִשְׁתַּדֵּל עִם אוֹתוֹ נָחָשׁ לְחַזֵּק כֹּחוֹ וּלְהַגְבִּירוֹ. וְזֶהוּ כְּמִי שֶׁעוֹבֵד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְכֵן זֶה עוֹבֵד לְאוֹתוֹ כֹּחַ שֶׁל הַדָּם, וְלֹא עוֹבֵד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַזֵּק אֶת צַד הַנְּשָׁמָה, הַצַּד שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה.

מְעוֹנֵן, שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בְּחֵטְא וְלֹא מִשְׁתַּדֵּל בִּזְכֻיּוֹת. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי עוֹמֶדֶת נ' בָּאֶמְצַע - כָּךְ זֶה וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי לֹא יְכוֹלִים לִשְׁלֹט בְּאוֹתוֹ הַצַּד הָאַחֵר, עַד שֶׁמְּעָרְבִים בָּהּ עֵרוּב שֶׁל צַד הַקְּדֻשָּׁה כְּחוּט אֶחָד דַּקִּיק. מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַעֲמִיד שֶׁקֶר, יְעָרֵב בּוֹ דְּבַר אֱמֶת כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם אוֹתוֹ שֶׁקֶר. וְעַל זֶה עֲוֹן דְּבַר שֶׁקֶר הוּא, וּכְדֵי לְהַעֲמִידוֹ, מַכְנִיסִים בּוֹ דְּבַר אֱמֶת, וְזוֹהִי נ'. בָּזֶה מַעֲמִידִים אֶת אוֹתוֹ שֶׁקֶר. וּמִי שֶׁלֹּא מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טֶרֶם שֶׁיֹּאכַל עַל דָּמוֹ, כִּמְנַחֵשׁ וּמְעוֹנֵן.

תְּפִלַּת אָדָם, כְּפִי שֶׁאֲמַרְתֶּם אַתֶּם קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, אַשְׁרֵי חֶלְקְכֶם, שֶׁהֲרֵי בִּתְפִלָּה מִתְתַּקְּנִים גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם וְנַעֲשֶׂה שָׁלֵם. תְּפִלָּה הִיא תִּקּוּנִים מְתֻקָּנִים שֶׁמִּתְתַּקְּנִים כְּאֶחָד, וְהֵם אַרְבָּעָה. תִּקּוּן רִאשׁוֹן - תִּקּוּן שֶׁל עַצְמוֹ לְהִשְׁתַּלֵּם. תִּקּוּן שֵׁנִי - תִּקּוּן שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. תִּקּוּן שְׁלִישִׁי - תִּקּוּן שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה בְּכָל אוֹתָם חֵילוֹת הַשָּׁמַיִם. תִּקּוּן רְבִיעִי - תִּקּוּן שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּסוֹד הַמֶּרְכָּבוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וּבְסוֹד כָּל הָעוֹלָמוֹת, מַעְלָה וָמַטָּה בִּתִקּוּן (של סודות השם הקדוש) כָּרָאוּי.

נזירות שמשון – מהזוהר הזה משמע שהכל אסור אפילו מים ואפילו לרפואה

/

יבי״א – אין מהזוהר הוכחה לכך! !

ויותר הי״ל להוכיח מזוהר פנחס רמא:

בָּאוּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא וּשְׁאָר הַחֲבֵרִים וְהִשְׁתַּטְּחוּ לְפָנָיו. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אִם לֹא נִמְסְרָה הַתּוֹרָה בְּהַר סִינַי, אֶלָּא שֶׁהָיָה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי בֶּן יוֹחַאי הוּא הַתּוֹרָה וְהַסְּתָרִים שֶׁלִּי - דַּי לָעוֹלָם. אוֹי כַּאֲשֶׁר תִּסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. מִי יָאִיר אוֹרוֹת הַתּוֹרָה. הַכֹּל יֶחֱשַׁךְ מֵאוֹתוֹ יוֹם. שֶׁהֲרֵי עַד שֶׁיָּבֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לֹא יִהְיֶה דוֹר כְּדוֹר זֶה שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן נִמְצָא בְּתוֹכוֹ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עַל סוֹד זֶה אָסוּר לוֹ לְבֶן אָדָם לִטְעֹם כְּלוּם עַד שֶׁיֹּאכַל הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. וּמַה הוּא? תְּפִלָּה. תְּפִלָּה שֶׁל בֶּן אָדָם, כְּדֻגְמַת זֶה בַּתְּחִלָּה מְזַמְּנִים לַדְּמֻיּוֹת שֶׁחֲקוּקוֹת בַּכִּסֵּא עַל אוֹתָן הַבְּרִיּוֹת שֶׁמִּתְפַּשְּׁטוֹת רוּחוֹת שֶׁלָּהֶן עַל עוֹפוֹת וּבְהֵמוֹת לְקָרְבָּן, בְּרִיּוֹת שֶׁהָרוּחַ שֶׁלָּהֶן יְסוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵהֶן, וְזֶהוּ (תהלים קד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךְ ה', שֶׁהֲרֵי בְּרִיּוֹת שֶׁרְאוּיוֹת לְהַקְרִיב, רוּחַ שֶׁלָּהֶן מִתְפַּשֶּׁטֶת עֲלֵיהֶן, אַרְבַּע דְּמֻיּוֹת מְזֻמָּנוֹת עַל קָרְבָּנוֹת אֵלּוּ. וְזֶהוּ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים, וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, וְכָל אוֹתָם חֲיָלוֹת אֲחֵרִים שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים מֵהֶם.

וּלְבַסּוֹף הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁהוּא מְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ וְכוּ'. וְהַיִּחוּד שֶׁמְּיַחֵד, זֶהוּ (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וּלְבַסּוֹף הַלְוִיִּם שֶׁמִּתְעוֹרְרִים לְנִגּוּן, זֶהוּ (שם יא) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ וְגוֹ', הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה וְגוֹ'. זֶה נִגּוּן הַלְוִיִּם, כְּדֵי לְהַסְתִּיר סֵתֶר (לעורר צד) זֶה בְּקָרְבָּן זֶה. וְאַחַר כָּךְ יִשְׂרָאֵל, זֶה אֱמֶת וְיַצִּיב וְנָכוֹן, יִשְׂרָאֵל סָבָא שֶׁעוֹמֵד עַל הַקָּרְבָּן, (קרבן עליון אלו המדרגות) שֶׁהִיא עֶשֶׂר מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת פְּנִימִיּוֹת שֶׁל הַכֹּל, עוֹמְדוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן.

אֲבָל אֵין רְשׁוּת לְאֶחָד מֵהֶם לֶאֱכֹל וּלְהוֹשִׁיט יָדוֹ לַקָּרְבָּן עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן אוֹכֵל. וְזֶהוּ ג' רִאשׁוֹנוֹת וְג' אַחֲרוֹנוֹת. כֵּיוָן שֶׁהוּא אָכַל, נָתַן רְשׁוּת לְאַרְבַּע דְּמֻיּוֹת, וּלְכָל אוֹתָם הַצְּדָדִים שֶׁנִּפְרָדִים מֵהֶן, לֶאֱכֹל.

וְאָז אָדָם, שֶׁהוּא דְּמוּת שֶׁכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל שְׁאָר הַדְּמֻיּוֹת, יוֹרֵד וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו, וּמוֹסֵר עַצְמוֹ וְרוּחוֹ לְגַבֵּי הָאָדָם הָעֶלְיוֹן שֶׁעוֹמֵד עַל אוֹתָן הַדְּמֻיּוֹת, שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַדְּמֻיּוֹת, לְעוֹרֵר אוֹתוֹ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁרָאוּי, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה) אֵלֶיךְ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא, לְעוֹרֵר (שלש) דְּמֻיּוֹת אֲחֵרוֹת וְכָל אֵלּוּ שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים מֵהֶן. (תהלה לדוד) וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם קמה) יַבִּיעוּ. יְרַנֵּנוּ. יֹאמֵרוּ. יְדַבֵּרוּ. וְכֻלָּם אוֹכְלִים וְנֶהֱנִים, כָּל אֶחָד וִאֶחָד כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ.

מִכָּאןֹ וּלְהָלְאָה יֹאמַר אָדָם צָרוֹת שֶׁלּוֹ בּוֹ (של לבו), זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם כ) יַעַנְךְ ה' בְּיוֹם צָרָה. (צרה) כְּעֻבָּרָה שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּצָרָה, כְּדֵי לְהַפֵּךְ אֶת כֻּלָּם לִהְיוֹת סָנֵגוֹרִים עַל הָאָדָם. וְעַל זֶה כָּתוּב (תהלים קמד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ וְגוֹ'.

יבי״א – 'לטעום כלום' אך כנ״ל לטעום היינו אכילה כנ, ל! !

שו״ת הרמ״ז – אין ספק אצלי שיקר האיסור הוא במאי דשייכא ביה גאוה דמש״ה דריש ליה באל תקרי גויך אלא גאיך

ובהכי א, ש דיליף מירבעם שגסות הרוח שבו טרדתו מן העולם (סנהדרין קא:) והקדים הנאותיו לכבוד שמים. (סנהדרין קב.)

יפה ללב – יש להוכיח לאסור שתיית מים מדדרשינן (ב״מ קז:)

א״ל רבה לרבא בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי שיתין רהיטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך ואמרו רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה א״ל דכתיב (ישעיהו מט, י) לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש לא יכם שרב ושמש כיון דלא ירעבו ולא יצמאו א״ל את אמרת לי מהתם ואנא אמינא] לך מהכא (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך ועבדתם את ה' אלהיכם זו קריאת שמע ותפלה וברך את לחמך ואת מימיך זו פת במלח וקיתון של מים מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך.

/

יבי״א – יד הדחויה נטויה לומר דאע״ג דפשט הכתוב מיירי במים ממש

הרי חז״ל דרשו בערובין (סה.)

א״ר חנין בר פפא כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה שנא' (שמות כג, כה) "וברך את לחמך ואת מימיך" מה לחם שניקח בכסף מעשר אף מים שניקח בכסף מעשר ומאי ניהו יין וקא קרי ליה מים

ומ״מ המחמיר על עצמו תע״ב

האם אפשר לשתות עם סוכר לפני התפילה?

פר״ח, אדני פז, רדב״ז (לא דיבר על קפה), ברכ״י – אין לך גאוה גדולה מזו

/

יבי״א – שאני קפה בלי סוכר שקשה לגמעו לרוב מרירותו ונתינת הסוכר בתוכו זה רק לאברוחי ארי בעלמא ולא דמי למים שאפשר לשתותו בלי סוכר

ולדברי ראבי״ה והגמ״י מוכיחים להדיא להתיר כל משקים שאינם משכרים דילפי ליה מערובין סה. הנ״ל

מעשה רוקח – זהו דבר המסור ללב שנאמר בו ויראת מאלקיך

והכל לפי מה שהוא אדם

ובפרט האידנא דבלאו הכי אין אנו מכוונים / יבי״א – אפי״ה השו״ע כתב להתיר שהצמא יוכל לשתות כדי לכוון דעתו אם רצונו בכך (שו״ע או״ח פט ד)

מהרש״ם – האדינא שכל העולם שותים עם סוכר וכמעט א, א להם לשתות בלא זה שוב ליכא חשש גאוה בזה.

לב חיים – אסור לשתות ג׳וקולאטי וסחלב וכיו״ב שהוא מרבבה את הדם וותן כח לדם ושייך בהו גאוה.

זוהר לגבי דיינים

זוהר משפטים קכב.

שָׁנִינוּ, רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב (ירמיה כא) דִּינוּ לַבּקֶר מִשְׁפָּט. וְכִי לַבֹּקֶר וְלֹא בְּכָל הַיּוֹם? אֶלָּא לַבּקֶר, טֶרֶם שֶׁיֹּאכְלוּ הַדַּיָּנִים וְלֹא יִשְׁתּוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּן דִּין אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ דִּין אֱמֶת, שֶׁכָּתוּב (ויקראיט) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. מַה זֶּה עַל הַדָּם? אַזְהָרָה לְדַיָּנִים שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ עַד שֶׁדָּנִים דִּין. שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּן דִּין אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, כְּאִלּוּ חִיֵּב אֶת דַּם חֲבֵרוֹ לְאַחֵר, שֶׁהֲרֵי דָּמוֹ מַמָּשׁ נָתַן לְאַחֵר. זֶה בְּמָמוֹן, כָּל שֶׁכֵּן בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת שֶׁצְּרִיכִים הַדַּיָּנִים לְהִשָּׁמֵר שֶׁלֹּא לָדוּן דִּין אֶלָּא קֹדֶם שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, וְעַל זֶה כָתוּב דִּינוֹ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט, וְכָתוּב (ירמיה ט) אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'.

יבי״א – הגמרא שלנו חולקת על דברי הזוהר

סנהדרין סג.

ר' עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום ת״ל לא תאכלו על הדם

מועד קטן יד: - אפילו בדיני נפשות שרי בכה״ג דלקמן:

א״ל אביי ודלמא לעיוני בדיניה דאי לא תימא הכי דיני נפשות דקתני ה״נ דקטלין ליה והא קא מימנעי משמחת יום טוב דתניא ר״ע אומר מנין לסנהדרין (שראו בא') שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום ת״ל (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם אלא לעיוני בדיניה ה״נ לעיוני בדיניה א״ל אם כן נמצאת מענה את דינו אתו מצפרא ומעייני בדיניה ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא והדר אתו בשקיעת החמה וגמרינן לדיניה וקטלו ליה

וכן פסק הרמב״ם סנהדרין יג ה

אין בית דין יוצאין אחר הנהרג וכל בית דין שהרגו נפש אסורים לאכול כל אותו היום הרי זה בכלל לא תאכלו על הדם ואין מברין הקרובים על הרוגי בית דין משום לא תאכלו על הדם ודברים אלו אסורין ואין בהן מלקות.

סנהדרין מב.

יין מאי טעמא לא אמר רבי אחא בר חנינא אמר קרא (משלי לא, ד) ולרוזנים אי שכר העוסקין ברזו של עולם אל ישתכרו:

תוס'

העסקים ברזו של עולם. היינו דיני נפשות אבל לא דיני ממונות והא דאמר (עירובין דף סד.) שתה רביעית יין אל יורה היינו הוראה דאיסור והיתר:

יבי״א – והעיקר דאנן בדידן נקטינן כהש״ס דידן דפליג על הזוה״ק ומשו״ה פשט המנהג להקל, ולית דחש להא דהזוה״ק להחמיר בזה! !

מסקנא דדינא:

אם הלכה רופפת בידיך פוק חזי מאי עמא דבר כי עיננו הרואות לכמה רבנים גדולים וחסידים ואנשי מעשה ששותים הקפה או הטיי בסוכר כשקמים באשמורת לילי שבת לבקשות שותים הקפה או הטיי בסוכר גם לאחר עמוד השחר ויש להם ע״מ דיסמוכו.

יבי״א ד או״ח יב

המשך האם מותר לערב חלב בקפה ולשתותו קודם תפלה?

האם חלב זה משקה משכר?

רמב״ם ביאת המקדש א ג

וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר כגון שהורה שהשרץ טמא והצפרדע טהור והדם אסור וכיוצא בזה:

שם משמעון פלאק –

דה״ט של האחרונים שכתבו שאין לקדש או להבדיל על חלב דלא חשיב חמר מדינה אע״ג דמרוי ומשכר כמ״ש בכריתות יג: שנראה שנשתנו הטבעים גם בענין זה והחלב של זמנינו אינו מרוי ולא משכר אה״נ שבדורות הקודמים שהיה לו טבע לשכר היה ראוי אז לקדש עליו.

ועיין שו״ע או״ח צט

כל אחד שהוא שתוי סגי ליה לפי מה שמרגיש בנפשו שיפיג יינו.

הגה: ולכן אין נזהרין ביינות שלנו שאין חזקין שמתפללין אף על פי ששתה רביעית ויותר (תרומת הדשן סימן מ״ב) וכל שכן אם מתפללים מתוך סידור שבידו שאין חוששין לשכרות מעט, כן נראה לי:

איברא דלפי דברי הזוהר ויקהל רטו: נראה שעיקר האיסור הוא במה שמרבה ומחזק כח הדם

א״כ הניחא בשתיית קפה בסוכר בלבד שיש מקום לומר שאינו מוסיף דם אבל בתערובת חלב שנראה שמוסיף דם ומסעד סעיד היה נראה ששורת הדין להחמיר

מ״מ לפי ראבי״ה והגמ״י בדיוק דברי הגמרא שלא נאסר אלא מידי דגאוה דהיינו שכרות יש מקום להתיר / ודלא כמים חיים משאש שהטיח דברים כלפי המקלים בשתיית קפה עם חלב!

יבי״א ג או״ח ט

מי שרגיל לכוין בתפילתו לפחות בברכת אבות

ויקר מקרהו שהוא נוסע באוטובוס והגיע זמן תפילת מנחה

ויודע בעצמו שא״א לו לכוין כלל במשך נסיעתו

ואם ימתין מלהתפלל עד הגיעו למחוז חפצו תעבור המנחה על פניו

אם כדאי להתפלל אף בלא כוונה או יותר כדאי שלא יתפלל אלא ערבית שתים לתשלומי מנחה

בכדי להתפלל בכוונה?

רמב״ם תפילה ה ב

עמידה כיצד אין מתפלל אלא מעומד היה יושב בספינה או בעגלה אם יכול לעמוד יעמוד ואם לאו ישב במקומו ויתפלל חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו והוא שיכול לכוין את דעתו וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה היה רוכב על הבהמה אע״פ שיש לו מי שיאחז בהמתו לא ירד אלא ישב במקומו ויתפלל כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.

ב״י או״ח פט – לפי דברי הטור או״ח קא

והאידנא אין אנו חוזרים בשביל חסרון כוונה שאף אם יחזור קרוב הוא שלא יכוון שוב.

אפשר דהני נמי יתפללו ואח״כ ישתו

ומיהו אם רצו הצמא והרעב לסמוך ע״ד הרמב״ם הרשות בידם

שו״ע או״ח פט ד

הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה:

פמ״ג – והא דמתיר כאן השו״ע לאכול ולשתות קודם התפילה הוא משום שהאיסור הוא דוקא משום 'ואותי השלכת אחרי גאיך' (ברכות י:), ולעולם לא הותר שום איסור דרבנן משום כוונה בתפילה, מ״מ כה״ג הואיל ואינו עושה דרך גאוה מותר

יבי״א – סתמות דברי השו״ע שאפילו אינו יכול לכוין אפילו באבות מחמת רעבונו או צמאונו רשאי להתפלל קודם אכילה ושתיה (שהרי רק אם רצה לא יתפלל עד שיאכל וישתה ומשמע דאפ לא רצה אלא להתפלל קודם רשאי)

ה״נ בנידון דידן רשאי להתפלל בלא כוונה לפני שיעבור זמן התפילה

אלא דקשיא לי מדברי השו״ע או״ח צד ו

חולה מתפלל אפילו שוכב על צידו והוא שיכול לכוין דעתו (ואם אי אפשר לו להתפלל מכל מקום יהרהר בלבו שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם) (בית יוסף בשם אורחות חיים ופסיקתא):

וא״כ גם ברעב וצמא אם אינו יכול לכוין דעתו יאכל וישתה קודם התפילה ומדוע התיר לו השו״ע להתפלל? !

ולא מבעיא לדעת השו״ע או״ח קא שאם לא כיון באבות צריך לחזור ולהתפלל

אלא אף לטור דס״ל דהאידנא לא מעכב כוונה

לכתחילה מיהא צריך שיהיה יודע בעצמו שהוא יוכל לכוין בתפילתו! ! ?

ובאמת דעת הא״ר בשם הלחם חמודות דאף לדידן אסור לצמא ולרעב להתפלל בלי אכילה ושתיה כדי שיכוין דעתו ושכן הוא בפסקי התוס'

אולם המג״א והמשנה ברורה פסקו כשו״ע.

והדרא קושיא לדוכתה שהשו״ע לכאורה סותר דברי עצמו! ! ?

שו״ע או״ח צח ב

לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו (טור בשם ר״מ מרוטנברג והגהות מיימוני פרק ד' מהלכות תפלה). ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפלה:

ואילו השו״ע או״ח קא א

המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות ואם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל.

וכן שו״ע או״ח צד ו הנ״ל

חולה מתפלל אפילו שוכב על צידו והוא שיכול לכוין דעתו (ואם אי אפשר לו להתפלל מכל מקום יהרהר בלבו שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם) (בית יוסף בשם אורחות חיים ופסיקתא):

דיוק החסד לאלפים

אף אם לא כיון באבות אכתי יצא ידי חובה ואין ברכותיו לבטלה

דאל״כ הוי ליה לשו״ע למימר שאם נזכר אחר ברכה 1 שלא כיון בה יפסיק אפילו באמצע ברכה! ! ?

שו״ת הרשב״א תכג

ועל ענין התפלה שאמרת כי בלתי הכוונה נחשבת כמאומה לעובד באמת כי הכונה יסוד הכל.

אבל הכונות רבות ונחלקות למדרגות רבות זו לפנים מזו כפי רבוי הידיעות והשגות. מן הקטן שבאישים ועד משה רבינו עליו השלום. ולפי השגת כל אחד ואחד ימצא חן.

והמדרגה הראשונה שבכונות שכל ישראל עומדים עליה היא שהכל יודעים ומודים שיש אלוה יתברך מחוייב המציאות חדש העולם ברצונו כאשר רצה. ושנתן תורה לעמו ישראל בסיני תורת אמת וחקים ומשפטים צדיקים. ולו אנחנו ולפניו נעבוד. והוא שצונו למסור נפשותינו אליו בקראינו השם. ואליו נודה ולפניו נתפלל כי מאתו נמצא הכל. והוא המשגיח והמשקיף על מעשינו לגמול ולשלם שכר. ועל הכונה הזאת יתפלל כל מתפלל בישראל. ואפי' הנשים ועמי הארץ וכלם מקבלים שכר חלף עבודתם אשר הם עובדים. ואפילו מי שאינו יודע לכוין המלות ומחליף מלה במלה מקבל שכר על הכונה הכללית. וכן אמרו ז״ל (שיר השירים ב') ודגלו עלי אהבה. וחס ושלום למנוע מהתפלל כל מי שאינו יודע לכוין בכונות שמכונים אליהם גדולי החכמים. ולא לרפות ידיהם שאם אתה אומר כן נמצאו הקטנים והנשים ועמי הארץ נמנעים מן התפלה ומן המצות. ולא אלו בלבד אלא אפילו כל המון ישראל זולתי אחד או שנים בדור. וכבר אמרו חכמי האמת ז״ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

ואשר אמרת במה שקבעו בתפלה לומר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא תקנו לומר אלהי השמים ואלהי הארץ ונתעוררת מן הנראה מדעתך בענין. וכן במה שסמכו לזה הגדול הגבור והנורא. באמת יש לזה עיקר גדול בענין התפלה וכונותי' למי שחננו השם יתברך לעמוד על עיקר הכוונה האמתית. והוא אמרם ז״ל האבות הן הן המרכבה.

ואמנה אפי' פשטי הענין נכונים כי מה שאנו מזכירין האבות לפי שאנו מכוונין להזכיר זכות האבות בתחלת תחנונינו.

והוא הענין שזכר משה בתפלתו בעת הצורך הגדול באמרו (שמות ל״ב) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. וזהו שאנו מזכירין בזה במקום ההוא בתפלה באמרו וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם. ובמסכת יומא (פ״ג דף כ״ח) אמרו האיר המזרח עד שהוא מגיע לחברון. ואמרו שם /יומא כ״ח/ למה הוא אומר עד שמגיע לחברון? ואמרו כדי להזכיר זכות ישני חברון. ועוד שהוא הענין שזכר השם יתברך למשה תחלת דבר ה' בו וכנה עצמו יתברך כן. כאמרו (שמות ג') אנכי אלהי אביך אלהי אברהם יצחק ויעקב. ולא אמר אליו אנכי אלהי השמים ואלהי הארץ.

ועוד שאנו בני האדם ותפלותנו /ותפלתנו/ בצרכי בני האדם. ועל כן אנו מזכירין אותו על מבחר המין האנושי שהם האבות. והסוד בגדול גבור ונורא נורא מאד מי ידענו. כ״ש שיעלה אותו האיש על לשונו וכ״ש שיכתוב בספר ענינו.

פתח הדביר –

מדברי הטור וכן מדברי הרשב״א הזה יוצא ידי חובת תפילה אפילו בלא כוונה

שהרי לא ניתנה התורה למלאכי השרת

ולכן מובן נמי מדוע לא תיקנו ברכה על התפילה והיינו משום שאין ודאות של כוונה ולא מברכים על ספק

וכל שמכוין כוונה כללית כדברי הרשב״א, שיש השי״ת מחוייב המציאות ולפניו מתפלל סגי בהכי שלא תחשב ברכה לבטלה.

/

קושיית היבי״א על דברי פתח הדביר –

מנין לו שיוצאים בכך ידי חובה נגד דברי הש״ס

וכי מפני תקנת האחרונים שלא לחזור ולהתפלל האידנא שאין מכוונים דשב ואל תעשה

נצא ידי חובה אפילו אם לא כיון באבות נגד דברי הש״ס? !

מי שמתקן הברכות זה חז״ל בש״ס וכדברי הרא״ש (בהלכות פדיון הבן סוף בכורות)

ובזמנם הרי מודה שהיו מכוונים כי אז הדין נפסק שצריך לחזור אם לא כיוון ואעפ״כ לא תיקנו ברכה! !

הרשב״א ביאר מהי הכוונה הכללית

וכל דברי הכוונה הכללית היא היא ביאור ברכת אבות

וא״כ אין לנו הכרח עוד לומר שכוונת הברכה הראשונה אינה מעכבת! !

אך שבולי הלקט כתב בהדיא

מפי הרב יעקב מגוירצבורק שיש להביא ראיה שאע״פ שכמה פעמים אדם מתפלל ואינו מכווין י״ל שיצא ידי חובתו למ״ד תפילה כנגד תמידין תיקנו

דאמרינן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.

וה״נ בתפילה י״ל שמי שאינו מכוין הו״ל כסתמא ויצא ידי חובה.

מיהו המתפלל בכוונה טפי עדיף ומצוה מן המובחר.

ועפי״ז כתב הרב אריה צבי פרומר הי״ד בארץ צבי, ויד אליהו, ופרי יצחק, והגרי״ח באדרת אליהו

ליישב המנהג שנוהגים להתפלל אף שיודעים שאינם מכוונים

עפ״י דברי שבולי הקלט הנ״ל והעלה שאין בזה חשש ברכה לבטלה

יבי״א – וכן מוכח בב״י בדיוק לשונו שכתב 'אם רצה' משמע שאף אם יודע בעצמו שאינו יכול לכוין באבות רשאי להתפלל לפני שיאכל וישתה

ויותר מזה מוכח שאם יודע שאינו מכוון אפילו עם אכילה ושתיה

לא רק שאינו רשאי להתפלל אלא חייב להתפלל כדברי המאירי ברכות פרק ד

שבדורות הללו שאין הכוונה מצויה כ״כ ישתדל אדם להתפלל בכוונה כמה שאפשר ויחוש לעצמו מעונש הדין

ומ״מ לא יפטור עצמו בטענה רעועה לומר שאינו יכול לכוון

אולם לענ״ד אם הוא רגיל לכוין בתפילתו לכל הפחות בברכת אבות

אלא שלרגלי טירדתו בנסיעתו באוטובוס או ברכבת אין דעתו צלולה לכוין

ויודע בעצמו שבתפילה הסמוכה יגיע למחוז חפצו ותסור טרדתו מעליו ויוכל לכוין כראוי

רשאי למנוע עצמו מלהתפלל ובבואו לביתו יתפלל תשלומין בכוונה כאשר היתה באמנה איתו

כל היכא ששיער בתחילת נסיעתו שיספיק להתפלל בכוונה וכו' ונוצר בלת״ם או התברר לו שזה לא רלוונטי, לא חשיב מזיד ויש לו תשלומין כפסק המשנה ברורה צט סק״ו

(ו) כדין שוגג ואפילו התחיל לשתות אחר שהגיע זמנה שהיה סבור שיהיה לו שהות להתפלל לאחר שיפוג מן היין המועט שהתחיל לשתות בדיעה מיושבת ואח״כ נמשך לב להמשתה ושכח על התפלה ונשתכר כ״כ עד שלא נשאר לו שהות להפיג את יינו טרם עבור זמן התפלה ג״כ שוגג מיקרי ומיהו ודאי אם הוא סמוך למנחה ויעבור הזמן ודאי אם ישתכר שלא יוכל להפיג את יינו בזמן קצר כזה מזיד הוי לכו״ע ואין לו תשלומין:

אלא שעל הצד היותר טוב לחוש לדברי הט״ז והלבוש שמפקפקים בזה (אם התחיל ליסוע אחר שהתחיל זמן תפילה) טוב להתנות שאם אינו חייב להתפלל תשלומין תהיה תפילתו בתורת נדבה

וכל זה באופן שאינו יכול להתפלל בכוונה באוטובוס אפילו אם הוא יתפלל בישיבה

דתפילה בכוונה מיושב עדיפה מתפילה בלי כוונה מעומד (מג״א סוף סימן צד)

אבל לדחות תפילתו בכדי שיתפלל מעומד אינו רשאי ודלא כשו״ע או״ח צד ט

מי שהוכרח להתפלל מיושב כשיוכל צריך לחזור ולהתפלל מעומד ואינו צריך להוסיף בה דבר.

שכבר רבו האחרונים וחלקו על השו״ע והוכיחו מדברי הרמב, ם (תפילה ה) שעמידה אינה מעכבת

וכ״פ מטה יהודה עייאש, ברכי יוסף

ושכן פשט המנהג בכל יושבי קרנות שמתפללים מיושב ואינם חוזרים על תפילתם והכי נקטינן וכ״פ ביפה ללב

אולם בספר מקור מיים חיים (הרב חיים שכטר זצ״ל) פסק כשו״ע ושכן דעת הרי״ף בתשובה [ כ״כ היבי״א בהערה בגליון]

יבי״א ב יו״ד ה

מי שאכל בשר ואחר שעה או יותר שכח ובירך על מאכלי חלב, אם מותר לטעום קצת בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה?

לכאורה נראה שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים אם איסור ברכה לבטלה הוי מדאורייתא וילפינן לה מדכתיב לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא (ברכות לג.)

ואמר רב ואיתימא ר״ל ואמרי לה ר' יוחנן ור״ל דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום (שמות כ, ו) לא תשא

או אין איסור זה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא

לרמב״ם ברכות א טו

כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו.

וכ״פ בשו״ע או״ח רטו ד

כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן:

יבי״א –

לכאורה תלוי במחלוקת ראשונים:

לשיטת הרמב״ם – צריך לטעום מעט ממאכלי החלב, כיון שאין איסור בזה מן התורה, שדרך בישול אסרה התורה.

אבל לדעת התוס' (ר״ה לג.) – הואיל וגם איסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן, ארבה יותר נכון שלא לעבור על אכילת החלב אחר בשר, מפני שהוא עושה משה

משא״כ על איסור ברכה לבטלה שכבר בירך אינו עושה מעשה ושב ואל תעשה עדיף ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם מבלי לטעום וכמ״ש שו״ע או״ח רו ד

נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך אף על פי שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון.

הגה: רק שלא היה דעתו עליו לאכלו (הגהות מיימוני פרק ד' וכל בו ואבודרהם ותשובת מהרי״ל סימן צ״ב).

וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה ואם אמר כשנפל ברוך אתה ה' ולא אמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא שם שמים לבטלה אבל העומד על אמת המים מברך ושותה אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך מפני שלכך נתכוין תחילה.

אכן אחר התבוננות נראה לומר שאף לדעת התוס' יש לטעום קצת בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה

הואיל ודעת התוס' חולין קה. שאין צורך להמתין אחר אכילת בשר 6 שעות אלא אף לאלתר מותר לאכול חלב כל שסילק השולחן ובירך וכ״כ המרדכי בשם ראבי״ה והיראים וכ״כ הרז״ה בעל המאור ושכן נהגו חכמי צרפת וכ״כ הרא״ה

ומכיון שדעת הרבה פוסקים להקל אף לכתחילה אע״פ שאנו נוהגים כדברי הרמב״ם וכמו שפסק השו״ע יו״ד פט א

אכל בשר אפילו של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות ואפילו אם שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו והלועס לתינוק צריך להמתין:

מ״מ י״ל שבמקום איסור ברכה לבטלה אפשר להקל לטעום דהו״ל ספק(איסור אכילת חלב אחר בשר) מוציא מידי ודאי (איסור ברכה לבטלה)

ואפשר לעשות ספק (ברכה לבטלה ) ספיקא (שהייה אחר אכילת בשר) גם נגד דעת מרן (זבחי צדק קי, מהרש״א אלפנאדרי יו״ד א, טהרת המים)

מקורות בענין אם ברך על איסור בטעות אם יאכל או יפלוט:

מנחת עני – מי ששכח להבדיל במוצאי ט״ב שחל ביום א' ובירך על אוכל ובעוד האוכל בפיו נזכר שצריך להבדיל

אפשר דכולי האי לא גזרו רבנן ולכן כן יטעם

כדמוכח בתרומות ח ב

וְכֻלָּם שֶׁהָיְתָה תְּרוּמָה בְּתוֹךְ פִּיהֶם,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלְעוּ;

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלוֹטוּ.

אָמְרוּ לוֹ: נִטְמֵאתָ וְנִטְמֵאת תְּרוּמָה,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלַע;

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלוֹט.

טָמֵא הָיִיתָ וּטְמֵאָה הָיְתָה תְּרוּמָה,

אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ,

אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו,

הֲרֵי זֶה יִפְלוֹט:

אם היתה תרומה בתוך פיהם, ר' יהושע דורש מהם לפלוט אותה, כשם שנוהגים כשמתברר שאכלו פשפש.

ר' אליעזר מתיר לבלוע את התרומה. טעמו הוא לא רק מפני שממילא התחייב בקרן וחומש (משנה א), שהרי הוא מתיר לבלוע אפילו אם התברר שהאוכל נטמא עכשיו, וכן הוא מתיר גם לגמור את האשכול שהפך עכשיו לטבל (משנה ג). כנראה שלדעת ר' אליעזר אם התחילו אין מפסיקים לאכול, אלא אם ההתחלה עצמה היתה באיסור - והשוו שבת א, ב.

אם התברר שהכהן או התרומה היו טמאים לפני שהתחיל לאכול - על מה שאכל ישלם קרן וחומש, ויפלוט מה שבפיו - גם לדעת ר' אליעזר. וקצת קשה מה בין המקרה הזה למקרה שבו נודע לכהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה, או שנודע לאשה שבעלה מת אתמול.

שלוש השורות האחרונות תקפות לא רק לכהן, אלא גם לכל אדם שנודע לו שהוא אוכל איסור. מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר נחשב כתרומה, ואסור באכילה - ראו ספרי במדבר קיט.

מנחת עני –

הרי דאפילו באיסור תרומה סובר ר״א דיבלעו ואפילו ר״י דפליג וקי״ל גכוותיה י״ל דבטעימה באיסור דרבנן מודה שאם כבר הכניס לתוך פיו אין צריך לפלוט.

/

יבי״א – משמע דלא התיר המנחת עני אלא רק היכא דכבר הכניס לתוך פיו קודם הבדלה אבל אם רק בירך ולא הכניס לתוך פיו לא יטעם

ויתמה איך נעלם ממנו 1. דברי הרמ״א או״ח רעא ה

הגה: אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל יקדש על הפת ואחר כך יאכל \

אבל בהבדלה יאכל תחלה דהרי אין מבדילין על הפת (הגהות אלפסי ומרדכי פרק ב״מ):

ומבואר שאפילו עוד לא נתן בפיו מותר לאכול לכתחילה מכיון שכבר בירך! !

ולא דמיא המקרה הזה לדין דמשנה תרומות הנ״ל אף דקי״ל תרומה בזמן הזה מדרבנן

דשאני הכא שהאוכל היתר גמור הוא ורק הזמן והשעה אסורה שאסור לגברא לאכול קודם ההבדלה

משא״כ התם גבי תרומה לזר שהאוכל מצד עצמו אסור

ולפי״ז בנידון דידן הרי איסור בעצם החלב אלא הזמן אוסר לאכול השתא חלב וה״נ יטעם מיד הואיל וכבר בירך

אמנם 2. מהר״ם מרוטנבורג (שב) חלק על הרמ״א וכתב –

פסק הריצב״א שאם שכח ולא הבדיל ולאחר שבירך המוציא נזכר אם יבדיל הרי יהיה הפסק, אלא יבדיל ויחזור ויברך המוציא

ולא דמי לגביל תוריה דלא הוי הפסק דשאני התם דאיכא איסור דאורייתא לאכול לפני שמאכיל בהמתו ולכן לא הוי הפסק

עכ״פ נראה שהעיקר כדברי הרמ״א הנ״ל שמותר לטעום קודם ההבדלה כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה וה״נ לנידון דידן.

איברא דאיכא למידק

רמ״א או״ח תקטו

נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב אם יש ממינו במחובר או שמחוסר צידה אסור אף למי שלא הובא בשבילו לאכלו בו ביום (ואפילו עבר ונתן לפיו ולעסו אסור לבלעו) (ר״ש בפירוש המשנה פרק ח' משנה ב' דתרומות) ואפילו לטלטלן אסור ולערב מותרים בכדי שיעשו ובשני ימים טובים של גליות אם הובא ביום ראשון מותר מותר מיד בליל יום טוב שני בכדי שיעשו:

משנה ברורה – משמע אפילו אם כבר בירך עליו אסור לבלוע, דמוקצה הוא כשאר אכילת איסור.

/

יבי״א – יש לדחות דלא מיירי התם בדין ברכה לבטלה וכגון שבירך כבר על פר אחר או שנזכר בתוך אכילתו שכבר חלה ברכתו

ומ״מ יש לחלק קצת בין איסור מוקצה לאיסור אכילה שלפני הבדלה ששם באיסור מוקצה דמי לאיסור חפצא כמאן דסבר דאף איסורי דרבנן יש מחלוקת אם חשיבי איסור חפצא

מנחת יחיאל, ש״ך – אף איסורי דרבנן חשיבי איסור חפצא

/

תורת חסד מלובלין, נתיבות המשפט חו״מ רלד– איסורי דרבנן הוו איסורי גברא

/

ריטב״א (קידושין נד.) – דוקא נדרים הוי איסור חפצא משא״כ שאר איסורים כולם איסור גברא

ב״ח או״ח רו מהר״ם –

מי שברך על מאכל ולאחר שבירך נמאס המאכל בעיניו יש לו לאכול ממנו מקצתו אע״פ שנרקב כדי שלא יהא ברכה לבטלה

יבי״א - ולכאורה קשה על הב״ח משו״ע יו״ד קטז ו

אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהם כגון כלים של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהם וכיוצא בהם וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם:

וכתב הפרי תואר – שבכלל זה שלא יוציא המאכל מפיו אחר שלעסו ויחזירנו לתוך פיו

והרפר״ח – דברים שקצת נמאס עליהם וקצת אין מקפידים, למאן דממאיס ליה אסיר ולאחריני שרי

וא״כ האיש הזה שנמאס עליו מאכל זה היאך הותר לו למהר״ם לאכול אותו? !

אלא ודאי דס״ל למהר, ם שאיסור בל תשקצו אסור מדרבנן כדעת הלח״מ והמשנה למלך (מאכלות אסורות יז כז)

וע״כ נדחה איסור זה בשביל איסור ברכה לבטלה שהוא חמור יותר! !

אולם ראיתי בשערי תשובה שהעיר על המהר״ם שכיון שהט״ז או״ח קטז ס״ל שהוא איסור דאורייתא הב״ח מיירי שאין האוכ מאוס בעיניו כ״כ אלא שאינו חפץ לאכלו בשביל רקבון וקצת מואס אף במה שראוי ממנו לאכילה ולכן יש לו לאנוס עצמו לאכול בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה

ומ״מ מתוך דברי השערי תשובה משמע דמודה אם האיסור היה מדרבנן בלבד אז איסור ברכה לבטלה גובר

וה״נ בנידון דידן וכ״ש הוא שיש חולקים ומתירים בלא 6 שעות הפרש רק משום מנהג להחמיר ובכה״ג א״צ התרה שעל דעת כן לא נהגו

הלכות קטנות, נחפה בכסף, משפטי צדק –

מי שאמר 'הריני בתענית עד שאשנה פרק זה '

ושכח ובירך על אוכלין והכניסן לפיו ונזכר מיד מהו שיפלוט?

יסלקם לצד אחר וישנה או יבלע פחות מכשיעור

אמנם בנדר דאורייתא כו״ע מודו דאסור דהא חצי שיעור אסור מהתורה

כדאיתא בשו״ע יו״ד רטו ב

נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור״ח מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר והותר כל הנדר:

ג

במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו״ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד. (ועיין בא״ח סימן תי״ח):

קושיות צדדיות על היתר היבי״א לטעום כנ״ל:

יבי״א מביא מתמודד בכלל אם יועיל הטעימה כל שהוא כדי שלא צברהה לבטלה

דהא הכסף משנה ברכות ג ביאר מדוע חז״ל תיקנו לברך אפילו על כל שהוא כיון שיכול להגיע לאכילת הנאה ואז כבר איבד הברכה ולכאורה זה אינו שייך בתעניתו דהא אסור לו להמשיך לאכול ונמצא אכילת כל שהוא אינה פוטרת את בעיית ברכה שאינה צריכה דהא אין צריך לברך?

אלא שלפי דברי הר״ן בשם הרא״ה דשיעור איסור אכילה בתענית הוא בככותבת (הובא ב״י או״ח תקסח)

בפ״ק דתעניות כתב הרי״ף ירושלמי בפרק קונם יין נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו רבי אבא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים ולא אמרן אלא אם אכל אבל אם טעם לא וכתב הרמב״ם בפ״א מה' תעניות שכח ואכל משלים תעניתו ומיירי באמר יום זה אבל אמר יום סתם כתבו בפ״ד מה' נדרים ודברי הרא״ש והר״ן על הירושלמי הזה אכתוב בסמוך אצל לוה אדם תעניתו ופורע וכתב הר״ן בשם הרא״ה דהא דאמרינן שכח ואכל כבר אבד תעניתו והוא שאכל ככותבת שכן שיעור אכילה לתענית ומי״ה ילפינן לה ע״כ אבל הרא״ש גורס שכח ואכל כזית אבד תעניתו וכך הם דברי רבי': (טור)

נמצא שלפי הר״ן יכול לאכול אפילו כזית כל עוד לא הגיע לככותבת ולכן כן אכתי איכא חיוב ברכה אפילו בכל שהוא אף שהוא קאי בתעניתו.

לכאורה יש להעיר מדברי השו״ע או״ח קצו

אכל דבר איסור אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף:

וא״כ מה תועלת יש אם יטעם חלב אחר בשר והא אכתי לא מהני דבר זה לברכתו שבירך הואיל ואוכל איסור הוא?

אכן י״ל דשאני הכא שהאוכל מצד עצמו מותר ורק השעה גורמת לו להאסר והואיל ואין האיסור אלא מדרבנן הו״ל תרתי לטיבותא דלא חשיב איסור חפצא אלא איסור גברא

ואיסור יהוכ״פ נמי חשיב איסור חפצא כיון שהוא איסור דאורייתא לכל העולם

תדא שהרי האוכל ביוהכ, פ בשוגג חייב חטאת ואילו היה איסור גברא בלבד לא היה מצטרך לשום כפרה (נתיבות חו״מ רלד)

משא״כ גבי תענית יחיד וכן באכילת חלב אחר בשר שהוא איסור דרבנן ואינו איסור כללי לכל העולם בבת אחת

ומיהו מודה אני במי שבירך על מאכל ונודע לו שהוא אסור באכילה דבודאי אינו רשאי לאכול כלום אפילו הוא רק איסור דרבנן

שהרי גם אם יאכל לדעת השו״ע באו״ח קצו אינו יוצא מידי איסור ברכה לבטלה

הואיל ואסור לברך על מאכל איסור

זאת תורת העולה שמותר לטעום קצת ממאכלי החלב בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה

ומכ״ש אם הוא מסופק אם יש תערובת חלב במאכל שבירך עליו

ואגב אורחין עלה בידינו יד כהה כי המברך על אוכל ביום תענית שיוכל לטעום קצת מפני הברכה

וכ״ש במי שבירך על בשר שחל בו תשעה באב שיש לו לטעום קצת הואיל ואין איסורו אלא מתורת מנהג

וכל זה כשמברך על מאכל היתר אבל המברך על מאכל האסור מצד עצמו אפילו אינו אלא איסור מדרבנן אינו רשאי לטעום כלום אלא יאמר בשכמל״ו כדקי״ל בשו״ע או״ח רו עפ״י הירושלמי

נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך אף על פי שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון.

הגה: רק שלא היה דעתו עליו לאכלו (הגהות מיימוני פרק ד' וכל בו ואבודרהם ותשובת מהרי״ל סימן צ״ב).

וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה ואם אמר כשנפל ברוך אתה ה' ולא אמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא שם שמים לבטלה אבל העומד על אמת המים מברך ושותה אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך מפני שלכך נתכוין תחילה.

---

נשלח על ידי: אברהם פורטל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שבועות תשפו

לשבועות לימוד

ז פרשה (לרנר) רבה רות

ר אמר קאי? הוה תרעא לאחורי א) ד: (רות בעז דבר 'אשר עובר הגואל והנה שם וישב השער עלה ובעז ומצטער יושב הצדיק אותו יהא שלא והביאו, המקרא הסיטו העולם, בסוף היה אפי' נחמן]. [בר שמואל

יישובו. בתוך

א פסוק ד פרק רות טוב) (לקח זוטרתא פסיקתא

ור אליעזר '' ר עולם גדולי שני דרשו כך ברכיה רבי אמר טוב. זהו הגואל. והנה שם וישב השער עלה ובועז ברוך הקדוש אמר שלה, את עשת ונעמי שלה את עשתה ורות שלו את עשה בועז אמר אליעזר ר' יהושע,

שנאמר משם, והעבירו טוב את והוליך למלאך הוא ברוך הקדוש שיגר מיד שלי, את אעשה אני אף הוא

עבר הגואל והנה השער עלה: ובועז

תרז רמז רות שמעוני ילקוט

חורש היה אחד פעם שכיר, נעשה לסוף כשרה אשתו והיתה מנכסיו שירד אחד בחסיד ה מעש תרז] [רמז או עכשו אותם מבקש אתה אימתי טובות שנים שש לך יש א״ל אחד, ערבי בדמות ז״ל אליהו בו פגע בשדה

בפעם פעמים, שלש עד אצלו וחזר בשלום מעלי הפטר אלא לך ליתן מה אין אתה קוסם א״ל ימיך, בסוף

וא״ל פעמים שלש עד אותו והטריח אחד אלי בא וא״ל אשתו אצל הלך באשתי, ואמלך אלך א״ל ת שלישי אמור לך א״ל אומרת, את ומה א״ל ימיך, בסוף או עכשו אותם מבקש אתה אימתי טובות שנים שש לך יש

שתראה עד חצרך לשער מגיע אתה ואין לביתך לך א״ל עכשו, אותם הבא לך א״ל עכשו, אותם הבא לו ולא לאמן, וקראו שנים שש בו שיזונו ממון ומצאו בעפר בידם לחפש בניו יושבים והיו בבית פרוסה ברכה אשתו עשתה מה עליו, דעתו ונחה להקב״ה הודה מיד אותו, ובשרה לקראתו אשתו שיצאת עד לשער הגיע

נעסוק שנים שש זון מ ממון לנו ונתן חסד של חוט הוא ברוך הקדוש עלינו משך כבר מקום מכל א״ל הכשרה יום בכל שעשתה מה כל עשתה, וכן משלו, לנו מוסיף הוא ברוך הקדוש שמא הללו שנים חסדים בגמילות הגיע כבר לו אמר ז״ל אליהו בא שנים שש לסוף עשה, וכן נותנין שאנו מה כל כתוב קטן לבנה אמרה ויום

אלא אחזיר לא מחזיר כשאני אף תי אש מדעת אלא נטלתי לא כשנטלתי א״ל לך, שנתתי מה ליטול עונה אדם בני מצאת אם לו אמור לך א״ל שלו, את ליטול הזקן בא כבר לה אמר אצלה הלך אשתי, מדעת טובה להם והוסיף שעשו חסדים וגמילות דבריהם הוא ברוך הקדוש וראה פקדונך, להם תן ממנו נאמנים

שלום הצדקה מעשה והיה שנאמר מה לקיים טובה, : על

טז פרק במדבר הירש רש״ר

אל הליכה בחשיבותו, נעלה שהוא למקום כה הלי גם אלא גבוה למקום הליכה רק מציין איננו "עלה" אולם השער עלה "ובעז ז), כה, (דברים השערה" יבמתו "ועלתה משפט: לבית הליכה בייחוד מעלה, רם "איש

א ד, )(רות

ד פרק רות רש״י

אלמני- פלני (א) וטמיר כסי כא) א' (שמואל בנביאים: מתורגם

הסולם- מהדורת חדש זוהר תריז באות [המתחיל רחוק וגואל קרוב גואל מאמר ]רות

רֹוב קָ ל, ֹואֵ חֹוק. ּג רָ ל וְגֹואֵ רֹוב קָ ל ינּון, ּגֹואֵ אִ ין יחִ שִ מְ ין רֵ תְ דִ כָאן, מִ י. נַחֲלָתִ ת אֶּ ית חִ שְ אַ פֶּן לִי ל לִגְאָ אּוכַל לֹא

ט סִ ְמִ א יחָ שִ מְ יהּו אִ א וְדָ יק. צַדִ י רֵ קְ אִ דְ ף יֹוסֵ יהּו. אִ אן ף. ּומַ יֹוסֵ בֶּן א יחָ שִ מְ א דָ חֹוק, רָ ל ינָא. ּגֹואֵ יָמִ דְ א רָ י תֵ אָ דְ

ינְָך יְמִ יעָה הֹושִ בֵיּה יב תִ כְ ינֹו, יְמִ חֹור אָ יב שִ הֵ יב תִ כְ דִ א, לַאֲחֹורָ יהּו אִ דְ ינָא יָמִ א הָ דְ לִי, ל לִגְאָ אּוכַל לֹא אשֹון. , רִ

רֹוק וְיִפְ י תֵ אָ ף יֹוסֵ בֶּן יחַ שִ מָ א הָ דְ י. תּגְאֻלָתִ אֶּ ה אַּתָ לְָך ל לִי. ּגְאַ ל לִגְאָ אּוכַל לֹא א, דָ ע אִּתֹושַ דְ וְעַד וַעֲנֵנִי.

גָנִיז יהּו אִ דְ נִינָן, אּתָ דָ וְעַל ק. וְצֶּדֶּ יק צַדִ, לָלּו הַ ים יקִ צַדִ ין רֵ לִתְ יהּוּגָנּוז אִ דְ נִיזָא, גְ ינָא יְמִ א עָרָ תְ אִ ר לְבָתַ ה, אָ מָ דְ קַ ה מָ רֹומֵ ה' ין יְמִ ין א, ּוכ. דֵ עָלְמָ בְ ין יןּופֵירִ יבִ אִ בַד יעְ לְמֶּ גְנִיזָא, בִ א יאּובְּתָ תֵ בְ רּון בְ חַ וְיִתְ יְקּומּון ים. ּובָזֶּה יקִ ְלַצַדִ

קמה באו]ת [המתחיל מואביות נשים להם ויקחו מאמר רות הסולם- מהדורת חדש זוהר

וִד דָ ע וְזֶּרַ. בָּה שֶּ סִּגִים מִּתֹוְך ק זּוקָ מְ ף כֶּסֶּ לָא אֶּ זֶּה. נְיַן עִ בְ הֹות מָ אִ הָ ן מִ בָאּו ה מָ נֵי פְ מִ ר, םּתֹאמַ וְאִ קנב] [אות

ע רָ הָ יֵצֶּר הַּטֹובּובְ יֵצֶּר בְ יָך, יְצָרֶּ נֵי שְ בִ וגו', לְבָבְָך כָל בְ. יָך אֱֹלהֶּ ה' ת אֵ בְּתָ הַ וְאָ יב, תִ כְ דִ זֶּה. צַד זֶּהּומִ צַד מִ צָרּוף

כֵי הָ יְך רִ טְ יצְ אִ וִד דָ ע וְזֶּרַ ד. חָ אֶּ כְ יְך צָרִ כֹל. הַ

רות מגילת במדבר המאיר אור

מאז כלומר תפלה, במערה בהיותו לדוד משכיל זמירותיו, בנועם דוד שרמז באמת הנאמרים דברים ואלו

מכח להוציאו בכדי דוד, בשביל הכוונה עיקר במערה, יין הוא ברוך הקדוש כשזימן בכח, בהיותו ומקדם

תפלה במערה בהיותו וזהו עליו, לבא העתידה מאורעותיו בחינת על יתברך לפניו התפלל שם וגם, ל, לפוע כך אחר לבוא העתידין הצרות אותן אגיד, לפניו צרתי שיחי לפניו אשפוך אזעק, ה' אל קולי לומר והתחיל

והתחיל צערי, להקל בכדי בואי, עת טרם עתה, לפינו אגיד זה כל העשיה, בעולם לבוא נשמתו בהשתלשלות התעוררת התחלת מאז כלומר נתיבתי, ידעתי ואתה רוחי, עלי בהתעטף יתברך, לפניו שיחתו לפרש אלה כל כן גם לו אירע לגילוי, מהעלם להתגלות לבא ומקורה, בשורשה קדוש ממקום רוחי, , השתלשלות

בדבריו רמז ולזה ך, לבב עם כאשר לתכליתה לבא נשמתי, הליכות יושר לכת תת לבלתי עלי לקטרג פח טמנו תיכף מחצבה, ממקום להלך נשמתי התחילה כאשר כלומר לי, פח טמנו אהלך זו באורח הנעימים,

הכוונה מכיר, לי ואין וראה ימין הבט המאורע ומפרש כמבואר, יושר לכת תת לבלתי ברוחניות אפילו לי,

אשר עובר הגואל והנה ד) א, (רות פסוק על א (פח, חדש בזוהר וכדאיתא בועז דיבר אשר הגואל על )לרמז ממש אלמוני אלמוני, מאי אלמוני, פלוני עלאה, ימנא לפורקן קרוב יתיר קרוב גואל איהו דא בעז, , דיבר אלמוני הוא כדין לארעא שכיבת הימין קץ דהא בגין אלא אמאי, ימינו, אחור השיב ג) ב, (איכה כתיב, דהא

שם גם מכיר, לי ואין לעזר, יהיה אולי עלאה, ימינא סגי לפרקן קרוב ואל לג היינו ימין, הבט שרמז וזהו הרומז הגואל אמר רות, של הגשמי במאורע כך אחר הגורמת וזאת עלאה, מימין ברוחניות רוחי בהתעטף

אבד אומר גמר ולזה עמונית, ולא בעמוני וטעה זרעי, ופרש״י נחלתי, את אשחית פן לגאול אוכל לא עליו,

ורצוני נפשי עם כאשר הפסוק, את שידרוש מי אין כלומר לנפשי, דורש אין האבידה, היא ומה, מני, מ מנוס בזרעו פגם שיתן מחשבתו על עלתה לא בודאי דורש, היה כך ואם עמונית, ולא עמוני. והיינו

מרות שבא דוד זרע ליחס באה את ז שמגילה להיות הגואלים, שני שבין החילוק שכלינו קט לפי והנראה ואנו ותשבחות, בשירות הוא ברוך להקדוש שריוה דוד ממנה שיצא רות, נקראת כך שם ועל המואביה, (ברכות הגידו חכמים וכאשר הנמוכים, מדריגות להעלות הבורא בעבודת והשתדלותו דוד, של מדתו רואין

ישינים ומערב מזרח מלכי שכל אני חסיד ולא י, אנ חסיד כי נפשי שמרה ב) פו, (תהילים פסוק על א) ד, לבעלה אשה לטהר כדי ושליא ושפיר בדם מלוכלכות וידי להודות, אקום לילה חצות ואני וכו', , בכבודם וגבורה חסד א) יז, (בהקדמה בתיקונים כדאיתא המדות, לבחינת רומזים ידים בזה, הכוונה למעלה ובארנו

התחתונים למדריגת מדותיו פרטי עם עצמו את שהכניס השלום, עליו לך המ דוד עבודת וזאת דרועין תרין היינו לבעלה, ה' יראת אשה לטהר כדי והתאמצו מגמתו וכל ושליא, ושפיר דם, בשם הכינוים והנמוכים, ואל בידך, נקוט זה כלל כי ושכינתיה, הוא בריך קודשא יחוד וזהו שבתם, למרום השכינה איברי להעלות

הכתוב שם על השכינה, התלבשות שם יהיה שלא בעולם דבר שום שאין רגע, כמעט אפילו יניך, ע מנגד ימוט נחשבו ותוהו לאפס בהעדרה כי להחיותם, בתוכם השוכנת עולמים, כל מלכות מלכותך יג) קמה, , (תהילים

הרמז א ב ולזה בבנינה, ימיהם כל העוסקים חכמים התלמידי מצד אם כי ונייחא, ישיבה לשכינה לה ואין לה יש מאין בא להורות והעמדה, נייחא לשון מקום בכל ישיבה לשון כי הקוצרים, מצד ותשב זו, במגילה

אלו הקוצרים, מצד הכל ונייחא, גמורה השבה בשלימות בניינה תיקון היינו ומצב, מעמד כביכול לשכינה

עת טרם כי כראוי, ונייחא ישיבה לה יש דייקא מצידם בבניינה, תדיר שעוסקים חקלא, מחצדי צדיקים כי ולהיות ע״ש, למעלה מזה הארכנו כאשר חוורא, בלי שחורה נקודה בסוד היא אזי הקוצרים, של בואם נתפשטו זה לכוון אשר הגשמיים, אפילו פעולותם באופני השגתם ועומק מעשיהם, בהכשר תולה שהכל כן,

ועונש השכר תולה ובזה בטוב, רע, ערובות ת הנמוכים מדריגות עד יהלכו קדוש וממקום השכינה, איברי גם להעלות בטוב, ולבחור ברע למאוס נפלאה, בחכמה הכל עשות להשכיל השכל התפשטות להם בהיות

להנאות או לאל אם מחשבתו, פנימיות יפנה לאן האדם ביד חפשית הבחירה וכאן השכינה, איברי משם

אשה לטהר בכדי התחתונים במדריגת לעסוק וון, במתכ עצמו את להכניס גדולה סכנה הוא ובאמת עצמו, אתו כח אם עניינו, יודע יתברך והוא במתכוון, לשם אותו הוא ברוך הבורא שהביא מי אם כי לבעלה,

במקום לעמוד ויטול, יבוא השם את ליטול שרוצה מי כל לא ולכן אלו, ממדריגות עצמו את להעלות

חזקה שהכרתו מי אם כי לבעלה, אשה לטהר בכדי, תחתונים, ה במדריגות לעסוק יפה שכחו ולומר גדולים, עבודתינו עיקר זאת בזה והכלל הקליפות, אחרי ח״ו נגרר לבלתי נפשו, לשמור לדעת רוחו, אל את ונאמנה ובזה אחרא, הסטרא קומת כללות ברע, שנתערב הטוב חלק ולהעלות מזולל, יקר להוציא עתה, הזה בעולם

וכל מכל אחרא הסטרא קומת ותתרוקנה אמיתי, הבירור. לום בתש הגאולה, עיקר תולה

נחלתו את לגאול העתידה, הגאולה עיקר תולה שבו הקרוב גואל רצה לא למה לדעת, תשכיל, ומעתה פן והכוונה כנודע, יו״ד, באות הכינוי לחכמה הרומז יו״ד, נחלת כלומר נחלתי, את אשחית פן באומרו

הנמוכים מדריגות אל עצמי את בהכניסי עליונה, מחכמה הנמשכים צין והנצו האורות אותן ח״ו אשחית ביצר יצרים בשני הבורא את ולעבוד ועונש, ושכר הבחירה תולה בזה אשר זמנם, קודם עתה והפחותים,

בך אתה, גאל אמר ולכן הכי, אצטריך דוד וזרע חדש הזוהר וכדברי כאחד, צריך הכל הטוב וביצר הרע

עם מלחמות עשה דוד של ימין כל תמצא ולכן העיקרית, גאולה עת עד עתה, ותך מד שזה תולה, הדבר הנזכר כוונה בעבור הכל: אויביו,

ומעותד העומד עילאה, לימינא הקרוב גואל וכמבואר נחלתי, את אשחית פן לגאול, אוכל לא הגואל ויאמר

כללות את עתה האסף עת לא אחרונה, לגאולה בפעם התחתונים ממדריגות השכינה, איברי התחלקות

הבחירה אשר ישראל, קדוש עם עבודת בטל כן ואם טוב, מכל אחרא הסטרא קומת ותתרוקנה אחת, בחינתו לערך ואחד אחד כל הרע, היצר הוא הצורר צר מול מלחמתם וללחום בידם, חפשית להיות צריכה

עולמו לבריאת הפשוט רצונו בקדימת יתברך, חכמתו גזרה, ר כאש עניינו לתקן הזה, בעולם שנברא והכרתו להיות תולה הדבר בם כי ודאי, לגאול אוכל ולא לצדיקים, וצפון הגנוז מטוב להטיבם ישראל נשמות בשביל

תיכף אגאל ואם בטוב, ולבחור ברע למאוס התחתונים, במדריגות בעוסקיהם אפילו בידם, חפשית הבחירה

חדש הזוהר וכדברי דוד, בזרע פגם ואתן יו״ד, נחלת את אשחית פן אומר גמר ולזה הבחירה בטילה, נמצא כסף אלא וגו', דוד זרע ליחס כדי אלא באה לא זו מגילה אם אני, תמוה קסמא בן יוסי רבי אמר שהתחלנו,

וגו לבבך בכל אלהיך ה' את ואהבת דכתיב זה, ומצד זה מצד צרוף דוד וזרע שבה סיגים מתוך,'מזוקק

הגאולה זמן עד הענין ונוהג הכי, אצטריך דוד וזרע כאחד צריך הכל הרע, וביצר טוב ביצר יצרך, בשני נחלתי את אשחית פן לגאול, אוכל לא קרוב גואל אמר הזמן וקודם מסיגים, הכסף וזיכוך הברור תשלום

. כמבואר

ולם- הס מהדורת חדש זוהר רות הסולם- מהדורת חדש זוהר צריך היה מכאן מודע ולנעמי מאמר רות

תסח באות [המתחיל ]להתחיל

כֵיוָן בָה, שּו הַּתְ א בָרָ שֶּ עַד ד. עֹומֵ יָה הָ וְלֹא לְפָנָיו, עֹולָם הָ יט חֲרִ מַ יָה הָ עֹולָם, הָ רֹוא לִבְ צָה רָ הקב״ה שֶּ כְ נִינָן, ּתָ

כֵיוָן עֹולָם. יְסֹוד יק צַדִ הּוא נִיהּו. אי מַ א'. עַמּוד עַל דֹו. עָמְ עַל ידֹו עֱמ וְהֶּ עֹולָם, הָ ת אֶּ א בָרָ שּובָה, הַּתְ א בָרָ ִשֶּ א רָ נִבְ סֹופֹו, ּובֹו וְעַד עֹולָם הָ סֹוף מִ יר אִ וְהֵ יק הִ בְ הִ הּוא הַ אֹור וְהָ נָּה, מֶּ מִ אֹור נֹוצֵץ תְ הִ שּובָה, הַּתְ ת אֶּ א בָרָ שֶּ

ים יקִ לַצַדִ בָא הַ לָעֹולָם זֶּה, ּוגְנָזֹו הַ בָעֹולָם לָבֹא ים ידִ עֲתִ הָ ים עִ שָ בָרְ כֵל. סְּתַ וְנ הוא, ברוך הקדוש הּו אָ רָ עֹולָם. ִהָ בֹו רֹא בְ ל לָא אֶּ אֹו רָ בְ לֹא זֶּה, אֹור הוא ברוך הקדוש א בָרָ שֶּ כְ לָא אֶּ אֹו. רָ בְ ה לָמָ לְגֹונְזֹו, יד עָתִ וְהּוא יל הֹואִ ִוְא״ת,

הקב״ה שֶּ פי על אף הַּיֹום, וְעֹוד בָא, הַ לָעֹולָם ים יקִ לַצַדִ לָבֹא, ּוגְנָזֹו ים עִ שָ רְ ים ידִ עֲתִ שֶּ ה אָ וְרָ כֵל וְנִסּתַ עֹולָם. הָ ת ְאֶּ ח מֹו כְ וְהּוא נּו. מֶּ מִ ט״ב) פ״ה (דף הַּיֹוצֵא ר חֵ אַ אֹור בְ א, ימָ אֵ לָא אֶּ ס״ד. בֹו קַּיֵים. תְ מִ עֹולָם הָ בֹו ּגְנָזֹו, צֵא הַּיֹו ּוט

ע זֶּרַ וְיָצָא יל שְּתִ ה נּו מֶּ עֹולָם. ּומִ יְסֹוד יק וְצַדִ ר נֶּאֱמַ שֶּ עֹולָם, ל שֶּ עַמּודֹו וְהּוא קַּיֵים. תְ מִ בֹו עֹולָם וְהָ אֹורּגָדֹול, ִמֵ

זֶּה יק צַדִ מִ וִד, דָ ל שֶּ עֹו זַרְ וְכָל י. נֶּגְדִ ש מ כַשֶּ אֹו סְ וְכִ ר נֶּאֱמַ שֶּ הּוא לַדֹור, לַה' יְסֻפַר נּו דֶּ יַעַבְ ע זֶּרַ ר נֶּאֱמַ שֶּ ע״ה, וִד ֶּדָ

עֲנֵהּו לַמַ ה' פָעַל כֹל זֶּה נְיַן עִ כְ. יָצָא.

טו יד- סימן ה פרשה (וילנא) רבה רות

וישת בעז ויאכל המזון אחר מתיקה מיני שאכל לבו וייטב ד״א מזונו, על שבירך לבו וייטב למה לבו, וייטב

פיך תורת לי טוב קי״ט) (תהלים שנאמר תורה בדברי שעסק לבו וייטב ד״א לתורה, לשון מרגלת, שהיא

'ר הערמה בקצה לשכב ויבא טוב, מצא אשה מצא י״ח) (משלי שנאמר אשה, מבקש שהיה לבו וייטב, ד״א שהיו לפי לו אמר הערמה, בקצה אמרת ואת היה הדור גדול בועז חמא בר פנחס ר' קומי בעא נשיאה יהודה

גיל אל ישראל תשמח אל ט') (הושע הה״ד הגרנות, מן לזונות שכר נותנין והיו בזמה שטופים הדור אותו

ממונם וע״כ הגזל מן וקים רח שהצדיקים לפי אלא עוד ולא כן, לעשות צדיקים של דרכן ואין וגו', כעמים

עליהם. חביב

ליקוטים שלמה תפארת

לו מברכין ובניו שאשתו למי לו אוי בגמרא ג״כ ואי' המזון. ברכת מברך שהיה בגמרא אמרינן לבו. וייטב

ובניו שאשתו למי לו אוי וז״ש ישראל. כללות על בתפלתו מגמתו כל לשום האדם שצריך במ״א ופרשנו

א״ע ומשמח טובתו על להש״י והודיה שבח נותן הוא טובות השפעות לו נותן הש״י ר כאש פי' לו. מברכין איננו האמיתי הצדיק אבל הכלל. לטובת מצפה ואיננו עמו בטובה שהם וב״ב בניו על ברכותיו וכל בזה הכלל בטובת היה שמחתו וכל רבו ותירושם דגנם מעת בלבי שמחה נתתי ע״ה המלך דוד כמ״ש הזה. בדרך

וז״ש שבח נותן היה שלו בהתבואות ברכה רואה שהיה בשעה ברהמ״ז מברך שהיה לבו וייטב בועז אצל ג״כ

דייקא להם לחם להם לתת עמו את ה' פקד כי וז״פ בישועתם. ישראל בני הכלל טובת על עצומה. והודיה

ולא ור הד בטובת שמחה לה שהיה שמחה לשון הוא שמעה אלא לכל. ידוע היה הלא כו' שמעה כי וז״ש לאדם הרפואה שעיקר עולם. להשמחת והיתה ותתרפא תתחזק אז וז״ש כלל. עצמה לטובת השגיחה

ישראל בישועת א״ע משמח. כשהוא

שבועות מועדים שלמה תפארת

הוא הדרך זה כי ' כו חסדך הטבת לד' את ברוכה וז״ש בצרה. אנכי עמו כמ״ש לכבודך נוגע הגאולה כי פי' גלות עבור להתפלל חפצו וכל ישעו כל רק עשיר. ואם דל אם לו שיש במה מסתפק האדם כאשר לפניו לרצון

ית״ש לפניו לרצון תפלתו יתקבל אז: השכינה.

קב תורה תניינא מוהר״ן ליקוטי

וכו אנכי גואל כי ג) (ברות שכתוב כמו גואל בחי' הוא בועז כי לתפילה. גאולה סמיכת סוד הם ורות 'שבועז

שריוה דוד ממנה שיצא רות שמה נקרא למה ע״ב) ז' (ברכות רז״ל שאמרו כמו תפלה בחי' היא ורות

ותשבחות בשירות. להקב״ה

השנה לראש דברים אפרים מחנה דגל

שנודע אנכי וגאלתיך ושלום חס לאו ואם יגאל שבך טובים המעשים היינו טוב יגאלך דאם הנשמה על דקאי

תשוב היא אנכי שמלת אנכי סוד שהוא התורה אור שתשוב והיינו ה

הסולם- מהדורת חדש זוהר תרמג באות [המתחיל יבום מצות מאמר ]רות

ת יִכָרֵ וְלֹא יב, תִ כְ דִ לְהקב״ה. ף שּוּתָ ה נַעֲשָ מָּה, לִשְ יִבּום וַת צְ מִ קּיֵים מְ הַ שֶּ יִבּום, וַת צְ מִ ר, ּגְדֹולָה מַ אָ חֲנִינָא ַר' כָל־בָשָָׂ֛ר וְלֹֹֽא־יִכָרֵֵ֧ת ם כֶֶּ֔ אִּתְ י֙ יתִ רִ ת־בְ אֶּ י מֹתִִ֤ וַהֲקִ יב, תִ ת. ּוכְ מֵ הַ ם שֵ

התורה למעלת ה דרוש יהודה מלכי

מאד וטוב עידית ועידי מובחר הוא אחד זו לשדה יש טובות מעלות שלשה אמר בחכמתו בעז. אלא

והיא מאחינו הוא אחת כחות משני בא הוא וגם והמפואר. והמשובח החשוב לומר בה' השדה שאמר וזהו ובודאי והגון גדול צדיק היה אלימלך בעצמו וגם למטה ממטה נחלה שתסוב ראוי ואין אבותינו נחלת למעות צריך המוכר כי משויו ופחות בזול נמכר הוא וגם בנחלתו לידבק וראוי ארצו ה' מבורכת יהיה הגמור

מלאה אני כ״א] א' [שם שאומרה כמו כל ובחוסר עירום ב מואב משדי השבה נעמי מכרה וזהו דוחקו. מפני מחמת לקנותו צריך כן אם גדול בזול ימכרנו מואב משדי היא ששבה כיון ולכן ה' השיבני וריקם הלכתי

סיבות. השלשה

ח פסוק לח פרק בראשית ריקאנטי

כל כי לומר נראה היה בארובה, כסומא בהם האדם ילך הקבלה ובלעדי קבלה צריכים אלו שהדברים ולולי

הותרה ולפיכך יפרוצו. ולא הזנו י] ד, [הושע כד״א, לו הנגזרת זוגו בת אינה בודאי מאשתו זרע לו שאין מי למה לי, שהוקשה אחר ספק יתיישב ובזה לו. הנגזרת אחיו אשת היתה לא כי בנים, לו שאין אחיו אשת לו

זה ולפי אחרות, עונות מחמת ליבום יצטרך בנים לו יש אם אף שמא ערירי, כשמת רק הייבום נצטוה לא

וזרע וגרושה אלמנה תהיה כי כהן ובת יג] כב, [ויקרא פסוק הוא זה על ירני שהע ומה שרמזנו. כמו יתישב היטב זה כל והבן כנעוריה, אביה בית אל ושבה לה. אין

רות רמזי במדבר ושמש מאור

בנים בלא המת נפש למשוך וצריך מנוחה, לו דאין משום הוא יבום שכוונת הקדוש הזוהר פי על לי ונראה

צריך היה לזה והנה ב). (קד שפטים מ בפרשת בסבא כדאיתא מהיבמה, הנולד הולד בנפש העולם לזה לבוא ונפש רוח למשוך לכוין רק הגשמיות להתפשטות צריך והיה הגשמיות, תאוות מכל עצמו את לפשוט היבם יבמתו על הבא כל ב) לט (יבמות דיבמות בגמרא כן גם איתא והנה לכך. זוכה אדם כל ולא הזרע, לזה המת

ידי על לֹון חְ מַ נשמת למשוך צריכין היו רות אצל בכאן הנה ו אחיו. אשת בערות פוגע כאלו וכו- נוי 'לשם נעמי מיד השדה קנותך ביום לגואל כן כשאמר הצדיק בועז והנה נחלתו. על המת שם להקים זו, ביאה

הפעם באותו שיבוא לגואל הצדיק בועז הביא נחלתו, על המת שם להקים וגו' המואביה רות ומאת

כל שלאו והבין לְיַבֵם, כשרוצים מהגשמיות עצמו את לפשוט צריך כן הי עד והבין הגשמיות, להתפשטות אשחית פן לי לגאול אוכל לא לבועז השיב כן על באמת, כן שיכוין לזה לבוא לו אפשר ואי דא, סביל מוחא ידע כי גאולתי את אתה לך גאל כנ״ל. אחיו אשת בערות פגע כאלו דהוי בגמרא כדאיתא פירוש, נחלתי את

הוא זה פירוש, בישראל לפנים וזאת הפסוק ליה סמיך שפיר לזה הוא, לא אכל הצדיק בועז יכול ין הענ שזה שיהיה המת של ורוח הנשמה את לגאול רוצים כשהיה פירוש, הגאולה על בישראל, הפנימיות דהיינו הפנים

ורוח הנשמה ת א לגאול רוצים וכשהיו ר״ל, התמורה' 'עולם יש הנה כי פירוש, התמורה ועל מנוחה, לו דבר כל לקיים בפסוק הכוונה וזה להנשמה, ומנוחה קיום לו שיהיה העולם, לזה ולהביאם התמורה מעולם

נְעָלֶּיָך ל שַ ה) ג (שמות ע״ה רבינו משה גבי הפסוק על פירוש הקודש בספרי כדאיתא פירוש, נעלו איש שלף

איש שלף וזה שם. עיין העולם, מזה עצמו את לפשוט וא ה שפירושו טו), ה (יהושע יהושע גבי וכן גְלֶּיָך, רַ עַל מֵ

נעלו- ב״ה להשי״ת הנפש במסירות עצמו את למסור פירוש, לרעהו ונתן העולם, מגשמיות עצמו את לפשוט

כך אחר כתיב שפיר כן על בישראל. התעודה וזאת וגו', יָך בִ אָ עַ וְרֵ עֲָך רֵ י) כז (משלי כדאיתא 'רעהו' הנקרא

שעה לפי לו שהיה הגואל על הן וקאי סתם דכתיב דהיינו פירוש, נעלו וישלף לך. קנה לבועז הגואל ויאמר הגשמיות התפשטות בודאי לו שהיה הצדיק בועז על והן הצדיק, בועז בלבו ם שָ שֶּ מה הגשמיות התפשטות

הקדוש שתלשלות ה וכל עֹובֵד ונולד הזה הקדוש היבום ידי על הולד לזה ונשמה הרוח שְַך מָ רק וכל, מכל קונה- של בכליו קונין אומרים יש למי, נתן מי פירש ולא נעלו וישלוף דכתיב מתורץ כן על הזה. נתן ובועז

מקנה- של בכליו קונין אומרים ויש לגואל, ולפי א); (מז מציעא דבבא בגמרא כדאיתא לבועז, נתן וגואל

כנ״ל שנ. יהם על דקאי נעלו וישלוף סתם דכתיב ניחא, הנ״ל דברינו

פסוק כה פרק דברים הירש רש״ר ו

על- "יקום של האמיתי התוכן הוא זה רק דבר של לאמיתו אולם "ולא- ושל המת" אחיו שם שמו ימחה הדומה מהמאורע בוודאות מוכח זה ודבר הבא; שבפסוק בישראל" שם לאחיו "להקים של וכן מישראל",

ונאמר בנים, בלא שמת מחלון על שם מסופר בהמשך. אליו נשוב עוד ואשר רות במגילת המתואר, לייבום הקניין ותכלית נכסיו; את גם קנה הוא האלמנה עם ויחד אלמנתו את נשא קרובו שבועז כך אחר

שם- "להקים היא האלה והנישואים על- המת ולא- נחלתו שם- יכרת מקומו ומשער אחיו מעם "המת

שם- "להקים את כך מפרש (שם) "י רש וגם וי); ה ד, (רות על- המת ובאה יוצאה שאשתו "מתוך נחלתו":

שנולד רות של בנה ואכן עליה". נזכר שמו מחלון, אשת היתה זאת אומרים, ומוציאה, ומכנסת בנחלה של כוונתו משמעות זו היתה אילו לו, הראוי השם הוא שזה פי על אף מחלון, בשם נקרא לא מכן לאחר

שם- קים "לה בועז עובד- הילד שם את שקראו השכנות כן, על יתר וגו'. המת" מחלון- ולא שאמרו הן

"ילד- זה שבילד אשר- כלתך "כי לנעמי", בן "ילד- ואותו ילדתו"; אהבתך "נתינת בפיהן כונה לנעמי" בן

לו- "ותקראנה שם": דברים ידי על מושפעים שאינם עם חיי כאן רואים אנחנו ויז)! טו שם (שם שם" השפעות ידי על מודרכים העם של והמעשים המחשבות אלא המילולית, במשמעות שמות כדוגמת חיצוניים

השקפות ידי על המונחים זה מסוג עם חיי יסוד על עומדת ייבום ומצות ומוסריים. רוחניים ויחסים

ומוסריות. רוחניות התרומה כי ייבום, במצות יטוי ב לידי הבא הרעיון פעל עמנו של היסוד בהנחת כבר אכן לבנים זכה שלא לאדם פיצוי משום בה והיה לבן תחליף נחשבה בן של ולחינוכו ללידתו והמוסרית הרוחנית

על- "ותלד רחל: אמרה זה וכעין ב), טז, (בראשית ממנה" אבנה "אולי שרה: אמרה זה פי ועל משלו; ברכי

גם- ואבנה ג ל, (שם ממנה".)אנכי הבית ולחיי הנישואים לחיי דעתו יתן בנים בלא למות שהולך י מ גם וכן יהיו הם עצמו. של הבית ולחיי הנישואים לחיי המשך בהם יראה והוא עזבונו, ועם אלמנתו עם יחיה שאחיו

שמו ימחה ש״לא לעצמו יאמר פטירתו ובשעת אדמות, עלי שלו רצונותיו ושל הווייתו של המשך בעיניו

."מישראל

רות מגילת מישרים מגיד ספר

וגו ביתך אל הבאה 'ה האש את ה' דיתן בקרא למידק איכא והא וגומר עמך ה' לניסן י' שבת ליום אור מחזי דהוה דמשום מפרשייא דאמור ואוף ביתך. אל הבאה מאי ותו האשה את מאי ותו ה' יתן אמר אמאי

אשר מאי ותו וכלאה כרחל מאי ותו במילתא. איכא עוד הכי אמרו מ״ה למרגלותיו דאתא מאי כפריצותא

ותו ללאה רחל הקדים אמאי ותו ישראל בית את מאי ותו שתיהן בנו מאי ותו שם וקר' חיל ועשה מאי שבק ואמאי פרץ כבית ביתך ויהי מאי ותו נינהו. קרתא דחד שמהן תרווייהו והלא לחם בית מאי אפרתה

ותו לך ה' יתן אשר הזרע מן מאי ותו ליהודה תמר ילדה אשר מאי ותו וזרח פרץ כבית למימר והוה זרח

יבמה כעין הוה דרות דמשום למימר איכא והא סוד בדרך ובתר פשט בדרך ונתרץ הזאת הנערה מן: מאי ומחזי אבתריה אהדרת דהיא לולי למנסבה דעתיה הוה לא כאילו מחזי כן ואם היבם אחר הולכת והיבמה סיועא דתהא ה' יתן הוה שמים דלשם ביתך אל הבאה האשה אמרו הכי משום הלב גרושת בני בניה כאילו

בהדייהו. דהקב״ה

א אות בלק פרשת חמדה כלי

עבדי דוד מצאתי ד'] מ״א, [ב״ר המדרש דברי בביאור זצוקלה״ה מגור הקדוש מרנא שאמר מה וידוע תשובה היה זה פנימה, מלך בת כבודה משום באוהל היתה ששרה זה ידי דעל בסדום, כ״א] פ״ט, [תהלים

הצניעות גדר שפרצה נראה שלכאורה במה זאת תקנה דרות נראה ובאמת בקהל, לבא שמותר דוד על

בת דכבודה הענין והוחזר בשלימות הדבר נתקן זה ידי על בלבד שמים לשם שהיה מפני אך לבועז, שהלכה

דוד בית מלכות ממנה שיצאה זכתה זה ידי ועל פנימה, . מלך

וסופה זנות לשם עיבורה תחילת אמרי רבנן י״ד] [ה', הגורן דותרד בקרא רות המדרש כוונת שזה ונראה

לשם דהיה כיון בשיטים, מואב בנות שקלקלו מה תקנה דרות מבואר ותעש הגורן ותרד אמר וכן שמים, מה יובן ולכן פנימה, מלך בת כבודה דכל הסברא ונשארת הקדום חטא נתקן זה ידי על שמים לשם לגמרי

שקודם ל, הנ מטעם באמת שהוא עמונית ולא דעמוני הלכה נתחדשה שאז ג'] פ״ה, רבה [רות חז״ל "שאמרו היו ולא לזנות דיצאו דחזינן כיון דעמונית הלכה להתחדש יכולה היתה לא מואב בנות חטא רות שתקנה

זו הלכה נתחדשה גמורה בתשובה רות זאת שתקנה אחר אך פנימה, מלך בת כבודה. בגדר

ות ר המדרש דברי בביאור שאמר זצלה״ה מאלכסנדר הקדוש הגאון הרב מרנא דברי מאוד עלי וערבין רצה דמה חסא ר' כוונת על כולם ותמהו באת, אשר חסא ר' אמר י״ב] ב', [רות לחסות באת דאשר בקרא

מבטוח בה' לחסות טוב הקרא שם] תהלים רש״י [עי' המפרשים שביארו מה פי על זצ״ל מרן ואמר בזה,

לו שאין השי״ת על מו עצ שמשליך רק הבטחה בלי היינו חסיון דענין דהכוונה ח'], קי״ח, [תהלים וגו' באדם בד לחסות טוב כי הכתוב ואמר טובה, לו לעשות חבירו לו שהבטיח היינו הבטחון וענין ממנו, רק 'תשועה שבועז חסא ר' שאמר וזה טובה, לו הבטיח שחבירו מאפילו יותר טוב בהשי״ת שחסיון היינו באדם מבטוח

לא עדיין דאז כיון בטחון, שום לה היה לא עצמה את לגייר שבאה שבשעה לחסות, באת אשר לרות אמר כן ואם טובה, ודרישת דחיתון איסורים עליה היו ממילא וא״כ עמונית, ולא דעמוני הלכה נתחדשה לגייר נפשה מסרה להשי״ת אהבתה בגודל רק ומשענה, עזר שום לה יהיה שלא למקום עצמה את השליכה

האמת דלפי דאע״ג לחסות באת אשר חסא ' ר שאמר וזה השכינה, כנפי תחת חוסה ולהיות עצמה את יפה בועז לה כשאמר אז אמנם אח״כ, היה זה גרידא, חסיון זה אין עמונית ולא דעמוני הלכה דנתחדשה שהיא מפאת גמול תשלום תמצא לא אצלינו כי כנפיו, תחת לחסות באת אשר וגו' פעלך ד' ישלם לה אמר

ונתחדשה בתכלית שמים לשם זאת שעשתה זה ידי על ב מוא בנות של הפגם כשתקנה אח״כ אמנם מואבית, דוד בית מלכות ממנה ויצאה זכתה עמונית ולא דעמוני. הלכה

בהר פרשת ויקרא אפרים מחנה דגל

ז ד', (רות הפסוק לבאר ונקדים רמז בדרך בזה לומר יש כד). )'(כה, לארץ תתנו גאולה אחוזתכם ארץ ובכל דברים מדבר או ומתן במשא או באכילה עוסק כשאדם דהנה התמורה ועל הגאולה על בישראל לפנים וזאת

שורשים להם ויש העליון העולם מן הבאים קדושים אותיות הם הכל כי שידע צריך וסיפורים גשמיים

ויראת ודעת בשכל הנ״ל הדברים וכשעושה לגשמיות ונתחלפו מלובשים הזה לם לעו שבאו אך קדושים מחשכיותם אותם ומאיר ליצלן רחמנא התמורה מן הדברים אותם וגואל לשורשן הדברים מקשר אז שמים

פני הארת כן גם גורם הוא ובזה כנ״ל התקשרותו ידי על לגאולה ומשיעבוד גדול לאור מאפילה ומוציאם

הוא שאדם התנועה כמו לומר רצה צל כמו היינו צלך ה' ה') קכ״א, (תהלים שכתוב כמו ליו ע עולם המלך חס פניהם מחזירים כשישראל לכן כזה תנועה כנגדו עושה שהקב״ה מלמעלה מעורר הוא כך מלמטה עושה

ואז חלילה מהם פנים מחזיר כן גם הוא הוא ברוך הקדוש אזי בו ושוכחים הוא ברוך הקדוש מן ושלום פני ובאור פנים לנו יחזיר שהקב״ה הוא תפילתינו כל לכן י״ז) ל״א, (דברים וגו' וצרות רבות רעות ומצאוהו

מעשינו ידי על המלך פני לאור זוכין ומהיכן שלום לך וישם כנ״ל אליך פניו ה' יאר וזהו נלך חיים מלך

פניך באור כי שאומרים כמו הקדושים ואותיותיו תורתו ידי ועל הטובים וזהו וגו', חיים תורת לנו נתת לעיל שנזכר מה ויחכם לחכם תן אך רחב ביאור צריך זה ולהבין ח') ט״ז, (תהלים תמיד לנגדי ה' שויתי שגם כנ״ל בפנים פנים הוא ברוך הקדוש עם והם ישראל נקרא וזהו עסקיו בכל פניו נגד תמיד ה' שישים

להם פניו מאיר הוא הוא ברוך: הקדוש

הוא ברוך הקדוש פני הארת שנעשה הדבר זהו בישראל לפנים וזאת ז') ד', (רות הפסוק שיעור פרש ל יש וזה שנתחלפו התמורות מן אותם וגואל לשורשם האותיות כשמחזיר היינו התמורה ועל הגאולה על לישראל

כנ״ל החיים באור להם פנים מחזיר הוא הוא ברוך הקדוש זה ידי ועל בגשמיות

ז פרק הקודש איגרת תניא

קץ לאין רבים לפרטים מתחלקת ומצוה מצוה כל הנה פרט בדרך אבל כלל. בדרך הוא זה מספר והנה

מסכתות ס' הן מלכות המה ששים כמ״ש מספר הם ל שאין מצוה שבכל פרטיות הלכות גופי הן והן ותכלית כל הנה כי האדם בנשמת ממש הוא וכן כו' העליון רצון המשכת שהן כו' ההלכות הן מספר אין ועלמות כו'

ושס״ה אברים רמ״ח תרי״ג למספר נחלקת נשמתו היתה כלל ודרך באדה״ר כלולות היו שבעולם הנשמות

אין לניצוצות נחלקת פרט דרך אך גידים ביאת עד והשבטים האבות מימות ישראל כל נשמות שהן מספר שופריה והנה מרוב. יספר ולא ימד לא אשר הים כחול בנ״י מספר והיה מ״ש אז שיקוים בכלל ועד המשיח מעולם שבישראל הנשמות מכל כלולה ג״כ נשמתו והיתה אדה״ר חטא שתיקן דאדה״ר שופריה מעין דיעקב

וכו אדם כמראה דמות הכסא דמות ועל כמ״ש אדם בשם שנק' שלמעלה 'ה לתור מרכבה והיה עולם ועד

סבא ישראל בנשמת ומלובשת כלולה שהיתה כו' תורה אלא זאת אין כו' בישראל לפנים וזאת וכמ״ש

ישראל אלקי אל לו ויקרא וזהו הנשמות מכל. הכלולה

ח אפרים עוללות קמו- (מאמרים כא עמוד ב לק )קמז

אדום על שכתוב כמו נעל ע״י שתהיה הגאולה על לישראל הוא עדות זה נעל ענין כי לישראל התעודה וזאת

גזע חוטר יצא ממנו אשר לנעמי בן כשיולד וכן בנעלים. והדריך נחלים לשבעה והכהו וכמ״ש נעלי אשליך

היום והלא גאלה היום וכי היום גואל לך השבית לא אשר ה' ברוך הנשים אמרו ישי קול שהרימו אלא ילדה

בגמרא שאמרו ע״ד אלא דוקא לאו היום ומ״ש מחלצה הגואל יציאת ממנה השבית לא אשר על בברכה

התורה היינו אנכי וגאלתיך זה״ש תשמעו בקולו אם היום ע״ד אלא דווקא לאו משיחנו אתי שהיום

מתן יום חג ביאור נשלם ובזה חירות אלא חרות תקרי אל הלחות על חרות ארז״ל וע״ד באנכי המתחלת

בס״ד וחירות: תורה

וישב (פרשת כח שער בראשית יצחק )עקידת

בשער הזקנים אמרו דבה שמץ ממנו ברגלה שהיה הזה במעשה לבבה ויושר הזאת האשה צדקת על והנה לילה בעוד הגורן אל אליו באת אשר אחרי לאשה המואביה רוח את בועז לו לקח כאשר יהודה של דינו בית

של חשד שום עליה לו שיש כסבורים אתה גואל כי אמתך על כנפך ופרשת ג') (רות ואמרה בחיקו כבה וש תמר ילדה אשר פרץ כבית ביתך ויהי וכו' וכלאה כרחל ביתך אל הבאה האשה את ה' יתן לו אמרו פריצות

עם אותה ה' תן וי זאת היתה הש״י מאת כי זה על דופי שום עליה תחשוב לא ירצה ד'). (שם וכו' ליהודה לקיים הצניעות מדרך מה בצד כן גם יצאו אשר וכלאה כרחל בחיקך לשכב ביתך אל באה מעצמה שהיא

כי תבא אלי (שם) אומרת וזאת אנכי מתה אין ואם בנים לי הבה ל') (בראשית אומרת זאת מהצדיק זרע

ישראל בית את שתיהן שבנו עד יתברך לפניו עומדת צדקתם והיתה שכרתיך שכר כבית ביתך יהיה ועוד זונה שהיתה כסבור לחמיה עצמה ומסרה הדרך על עינים בפתח שישבה ע״י ליהודה תמר ילדה אשר פרץ

הביאו והנה ממני. צדקה שנאמר ב) כ״ג (מכות הדברים יצאו יתברך שממנו העידה הקדש רוח וכבר

בפירוש זה כתבנו וכבר ה השכינ כנפי תחת לקרבתם ראשונות היו שכלן ביחס ואם במעשה אם דוגמתה

ההיא המגלה

ד פסוק ד פרק תהלים תהילות יוסף

מיהודה שבאתי פלא והוא הירך מתקן אני בשירותי אשר לאל כפי אני הן לו חסיד ה' הפלא כי ודעו על היצה״ט רגזו הירך ומתקן ותשבחות שירות בקול לשמוע עושה בחסדו הוא רק לעשו הוא גם שהשתחוה

תחטאו ואל יצה״ר אחיות שתי משכבכם על בלבבכם אמרו רות, מפסול בא שאני לומר ותחטאו תרגיזו ולא

ברך זרע הרב במ״ש לו חסיד ה' הפלא כי על פירושנו ויומתק שתיקה. יפה דרחמנא כבשי ובהדי סלה ודומו

כחו שמתיש מעיניו שנתו ותידד בלילה בתורה שעסק על חסיד נקרא הע״ה דדוד כ״ד דף ברכות על ח״ג שכל חסיד ה' הפלא כי וז״ש ביום אלא חייב שאינו בלילה שלומד חסד של תורה וזוהי חסד וצריך מאוד

כמדובר הירך נתקן ובזה ותשבחות ושירות בתורה עוסק: הלילה

לאותו ראוי דוד היה לא רז״ל במ״ש ז״ל אלשיך מהר״ם רבינו במ״ש לו חסיד ה' הפלא כי ודעו אפשר א״נ

בסוף כמ״ש ובתורתו בו הזהרו עליו ומכריזין מהסט״א שומרו הוא ברוך דוש הק שהצדיק וכו' מעשה וז״ש ליחיד, תשובה להורות עליו הכריזו לא אמנם הע״ה כדוד גדול חסיד על להכריז ראוי היה וכן קדושין

הכריזו לא ואני עליו, ומכריזין חסיד שהוא מי שהפריש לו חסיד ה' הפלא כי ודעו דעתכם תנו כלומר ודעו הנז במאמר לומר אפשר ועוד ליחיד. תשובה להורות יתברך דכונתו אליו בקראי ישמע ה' ודאי וא״כ 'עלי,

גורי במ״ש אחיות שתי מאיסור באים אתם הלא מרות שבא בו יש פיסול ואומרים מרגיזים אתם מתי עד

אל הבאה האשה ה' יתן לבועז הזקנים וז״ש עש״ב, תמר וגלגול ולאה רחל בחינת היתה דרות ז״ל האר״י שלש ותמר ולאה רחל תלתא דבמוט״ב וכו' תמר ילדה אשר פרץ כבית ביתך ויהי וכו' וכלאה כרחל ביתך שהם בלבבכם אמרו מרות שאני אומרים שאתם תחטאו ואל רגזו הע״ה דוד רמז וזה עצמה, רות היא אלה

הם ולאה רחל מקודשו״ת ות אחי הן כי הרומז רמז אחיות שתי מאיסור באים אתם מאין חכמה תעלומות את שינו לא רות נתגיירה דכאשר טעם וזה תחטאו, ואל רגזו ר״ת והוא תמר ולאה רחל ר״ת ורות ברות,

תמר ולאה רחל הנבחר הקבוץ כלול רות בשם כי. שמה,

כסלו- דש חו מאמרי יששכר בני והודאה הלל ד- מאמר טבת

בימינו במהרה שיבנה והשלישי שדה, שקראו יצחק נגד שני בית הר, שקראו אברהם נגד ראשון בית והנה

בית לו יקראו אשר שמו זה אשר הוא הוא הנה א], פח פסחים [עי' לעולם לעד יכון בית שקראו יעקב נגד

הנה ישראל), שמו שנקרא יעקב של (בית ישראל כרחל וכו' י״י יתן בועז של דינו בית רמזו זה לבעבור שנקרא הג' הבית היינו ישראל, בית בניית לנו נשמע שמשתיהן ישראל, בית את שתיהם בנו אשר וכלאה ראשונה ה' לאה בחינת היה הראשון הבית כי והוא ולאה, רחל ידי על בתורה זה לנו נודע הנה ישראל, בית

כנגד בימינו במהרה ותכונן תבנה השלישי והבית ע״א], צ״ב [תיקו״ז אחרונה ה רחל בחינת שני 'ובית שתיהן בנו ולאה רחל כן על ע״א], י' [תיקו״ז ההי״ן שתי בו דרשו יט] א [רות שתיה״ן ותלכנה בסוד שתיהן,

כן י כ הדבר על העידו רות, עם בועז בנשואי המלכות יסוד בהוסדם בועז של דינו בית כן על ישראל, בית את

רחל מן יוסף בן ומשיח לאה מן דוד בן משיח משתיהן, המלכות לעתיד. יהיה

יג פסוק ד פרק רות טוב) (לקח זוטרתא פסיקתא

מיטרין עיקר הוא ברוך הקדוש לה ונתן לה היה לא מיטרין עיקר לקיש בן שמעון רבי אמר

ב עמוד יט דף סנהדרין מסכת בבלי תלמוד

לו ותקראנה מהכא אומר: חנינא בי ילדה רות והלא ילדה? נעמי וכי לנעמי. בן יולד לאמר שם, השכנות

שמה על נקרא לפיכך גידלה, ונעמי ילדה רות. אלא:

יב פסוק מו פרק בראשית בחיי [רבינו]

הכתוב הזכירם איך כבר שמתו כיון תימה וזה הבאים, השבעים מכלל מתו שכבר ואונן ער הכתוב יחשוב כו (במדבר הכתוב: שאמר פינחס, בסדר ומבואר מפורש והוא בקבלה ידוע הזה הענין אבל הבאים. , בכלל

סוד וזהו יהודה", בני "ויהיו כ) (שם, מיד: אז וסמך כנען", בארץ ן ואונ ער וימת ואונן ער יהודה "בני יט) ראוי והיה לנעמי", בן "יולד יז) (שם, השכנות: ומאמר נפש", למשיב לך "והיה טו) ד, (רות האומר: הכתוב

זה והבן לרות, בן יולד. לומר:

עקידת רות יצחק

לנעמי לעיל אומרן כנגד כי שמות בשני אותו קוראות היו השכנות כי ר״ל וגו'. שם השכנות לו ותקראנה שם אומרן וכנגד לנעמי בן יולד לאמר אומרו והוא נעמי. בן אותו קראו גואל לך השבית לא אשר ה' ברוך

בה שמו יקרא ואשר ישראלית ה באומ המהולל כי ה' את עובד שר״ל עובד. שמן קראו בישראל שמו ויקרא

שלם בלב העובד: הוא

ו סימן יב פרשה בראשית פרשת (וילנא) רבה בראשית

והדין וגו' פרץ תולדות אלה תרין מן בר חסרין בתורה שנאמרו תולדות כל נחמן בר שמואל א״ר תולדות, , ו

זיוו הן ואלו הראשון, מאדם שנטלו דברים ו' כנגד אמר אבין רבי בשם יודן רבי חסרין, אינון, ה מ ומפני ומאורות האילן, ופירות הארץ, ופרי וקומתו, חייו, … שנבראו פי על אף אמר שמואל רבי בשם ברכיה רבי

ד (רות שנא' פרץ )בן שיבא עד לתקונן חוזרין אינן ועוד נתקלקלו, אדה״ר שחטא כיון מליאתן על הדברים

שיחזרו דברים ו' בשביל מלא, פרץ תולדות אלה

ב פרק בראשית בחיי [רבינו]

תולדות וכל מלאים, פרץ לגבי האמור ותולדות והארץ" השמים "תולדות למה ב) ל, (שמו״ר במדרש: ועוד

המות מלאך היה לא עולמו את ברא שכשהקב״ה מפני חסרים, שבמקרא הקדוש השליט אדם שחטא וכיון

עומד שהמשיח מלא שלו תולדות נעשו פרץ שבא וכיון שבמקרא, תולדות כל וחסר בעולם המות הוא ברוך

לנצח המות "בלע ח) כה, (ישעיה שנאמר: המות, מבלע והקב״ה."ממנו

---

נשלח על ידי: אריאל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

זהר הפרשה לחיים | מילים | נשא | הרב יהונתן סנדרס | התשפ"ו

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב יהונתן סנדרס קהילת אלוני הבשן

---

נשלח על ידי: יהונתן סנדרס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חברותות ליל שבועות

חברותות תלמוד מצוות תורה

הקדמה

בכל אנחנו יום 'כי בתפילה אומרים ואורך חיינו הם '. ולילה יומם נהגה ובהם ימינו התורה הקדושה תורת

חיים, היא מישראל ת ואח אחד ולכל אות יש, בתורה משלו את שמבטאת העמוק הקשר והייחודי שלו עם

.' ה דבר בכל זמן, ועת ובייחוד בתקופת ישנה, הצבאי השירות חשיבות גדולה, לתורה עיתים לקביעת והדבר

להוות יכול. משמעותי רוחני עוגן

א. תורה תלמוד מצות קיום גדר

' ה מצווה בתורה להגות יהושע את: ולילה יום

1. : ח פסוק א פרק יהושע

יָמּוׁש לֹא פר ס תָהֹור ה ה ה ז, פ יָך מ יתֹוּב ָוְהָג ָיֹומ ם יְל וָלָה. ען מ ְל ע ל מֹרׁשת ְכָלכ ׂשֹות הָכ, תּובּבֹו כי ָאז יח ל תְצ

כךָ ְדָר את וְא ָז. כ יל ׂשת

2. תלמוד מסכת בבלי מנחות דף עמוד צט ב

רבי אמר: אמי מדבריו ' ר של יוסי נלמוד אפילו אדם שנה לא אלא פרק אחד, שחרית ופרק אחד ערבית,

מצות קיים " לא ימוש הזה התורה ספר מפיך."אמר יוחנן רבי שמעון רבי משום בן: יוחי קרא לא אפילו אדם

אלא שמע קריאת שחרית קיים - וערבית " ימוש לא," זה ודבר אסור לאומרו הארץ עמי בפני. אמר ורבא:

מצוה עמי בפני לאומרו הארץ אחותו בן דמה בן. שאל ' ר של ' ר את ישמעאל ישמעאל: כגון אני שלמדתי

כל כולה התורה, מהו חכמת ללמוד יונית? קרא הזה המקרא עליו: ימוש לא הזה התורה ספר מפיך והגית

בו יומם ולילה, צא שאינה שעה ובדוק לא היום מן ולא מן הלילה ולמוד. יונית חכמת בה

3. : שם "י רש

- לאומרו אסור בקריאת יאמר שלא ולא סגי שמע בניו ירגיל. תורה לתלמוד

- לאומרו מצוה משום דסבר קרית שמע נוטל שכר כזה גדול, כי ' את תצליח אז ', דרכיך אם היה עוסק כל

שכן כל היום גדול ששכרו את, ומרגיל בניו. תורה לתלמוד

❖ בגדר השונות השיטות מהן ' חיוב?' ימוש לא מחלוקת ישנה האם בין עקרונית? השונות השיטות

4. תורה תלמוד הלכות "ם רמב פרק הלכה א ח

איש כל תורה בתלמוד חייב מישראל עני: בין בין עשיר, בין בין בגופו שלם, יסורין בעל בחור בין בין שהיה

גדול זקן כחו שתשש, עני היה אפילו הפתחים על ומחזר הצדקה מן המתפרנס ובנים אשה בעל ואפילו,

חייב לו לקבוע שנאמר, ובלילה ביום תורה לתלמוד זמן בו: והגית " ". ולילה יומם

❖ כמי פסק? "ם הרמב

5. תורה תלמוד הלכות משנה לחם: א פרק

קיים - וערבית שחרית שמע קריאת אלא קרא לא: אפילו שם דאמר 'יוחנן כר לפסוק רבינו רצה ולא מצות

' 'אף ימיש לא על כותיה דהלכתא לכאורה משמע ) ח (דף דבנדרים גב ' דר יוחנן משמע מקום …מכל ליה

קולא והלך גדולה 'יוחנ ר דהא להחמיר, ן בעצמו אסור זה: ודבר ' אמר לאומרו בפני '. הארץ עם

חברותות תלמוד מצוות תורה

לעומת זאת "א, החיד ברכי, בספרו יוסף, ביאר את " הרמב ם: אחר באופן

6. ברכי דעה יורה יוסף רמו סימן קטן סעיף א

ואחשבה הרמב" לדעת לישב ם קצת דעתו דעת עליון דבקריאת …דהא שמע (פטר נפשיה פטר ) עצמו את,

מילי הני חובת ידי לצאת " לא ימוש,"אבל קראי מדרשות ) אחרים (פסוקים אחריני, " "ושננתם כגון - שיהיו

מחודדים תורה דברי בפיך …מוכח דמחויב בתורה לעסוק תדיר … דלדינא ונמצא לא נפקא לן מידי אם קיים

" ", ימוש לא ( דקיים דהגם ) ' ימוש 'לא, מצד. חייב - ') 'ושננתם ( אחר

❖ החיובים שני מהם האדם על המוטלים בלימוד לפי התורה דברי? יוסף הברכי

❖ כל מתקיים כיצד? למעשה מהם אחד

, מאידך יש על שהסתמכו ראשונים רבי דעת יוחנן: הדחק בשעת

7. תלמוד הלכות מיימוניות הגהות פרק תורה א

בשעות דחוקות על סומך דאמר הא רבי יוחנן בפרק: הלחם שתי אפילו לא קרא אלא שמע קריאת שחרית

וערבית ' קיים אסור זה,'ודבר ימוש לא לומר בפני עם. הארץ

את העתיק ערוך השולחן להלכה דברי " הרמב ", והרמ ם: מיימוניות ההגהות דברי את הביא א

8. הלכות דעה יורה ערוך שולחן תלמוד סעיף רמו סימן תורה א

בגופו שלם, בין עשיר בין עני, בין תורה בתלמוד חייב ישראל איש כל בין בחור בין, יסורים בעל בין זקן. גדול

אפילו המחזר עני, הפתחים על אפילו, ובנים אשה בעל חייב לקבוע לו ביום תורה לתלמוד זמן, ובלילה

: שנאמר" והגית בו ". ולילה יומם: ובשעת הגה, הדחק אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית, " וערבית לא

ימושו. ביה "קרינן מפיך

עם זאת הדגישו, האחרונים כדעת לנהוג להשתדל, שצריך רבי אמי ביום מועט דבר לפחות, וללמוד ודבר

: בלילה מועט

9. ערוך שלחן הרב תלמוד הלכות הלכה ג פרק תורה ב

ואם אירע לפעמים במשא טרדה גודל ומתן עד שלא הקבוע העת כל ללמוד יוכל לו, יוכל בלילה וכן ביום לצאת

ולילה יומם בו "והגית מצות חובת ידי בלימוד "אפילו אחד פרק כמו מועט. בלילה אחד פרק, וכן ביום ובשעת

הדחק שהטרדה יותר גדולה, ואין מדאי לו פנאי, אחד פרק אפילו ידי לצאת יוכל חובתו בקריאת שמע שחרית

" ולילה יומם בו "והגית מצות לקיים וערבית ביום שעת שהוא ההוא, ואי הדחק אפשר. אחר בעניין

ב. לעסוק תמידי חיוב בתורה

הגמרא לדברי בניגוד במנחות באופן בתורה לעסוק חיוב שישנו רבים מקורות, מצאנו. במסכת תמידי אבות

מקומות בכמה התור עסק על חכמינו מזהירים: ה

10. פרק אבות מסכת משנה י משנה ד

מאיר רבי אומר. בתורה ועסוק בעסק ממעט הוי

וכן: מקומות בכמה בגמרא

חברותות תלמוד מצוות תורה

11 תלמוד. מסכת בבלי צט דף סנהדרין עמוד א

, תניא רבי היה מאיר: אומר ואינו תורה הלומד - מלמדה זה 'דבר הוא ' ה. בזה' רבי נתן שאינו מי: כל אומר

נהוראי. רבי המשנה על משגיח שאפשר: כל אומר. עוסק ואינו בתורה לעסוק

וכן מוכח מדברי לגבי הראשונים ברכות למה שביארו התורה: ולימוד לימוד כל לפני מברכים לא

12 ברכות תוספות. דף יא ע״ב "ה ד שכבר

, תאמר וא ם מאי, שצריך מסוכה התורה) (ברכות שנא לברך ' וסעודה סעודה כל על '? בסוכה לישב ו יש, לומר

דשאני, דעתו מייאש שאינו תורה דכל שעה, דכתיב' ללמוד מחויב אדם והגית בו,' ולילה יומם כמו והוי יושב

היום כל. קבועה שעה יש בסוכה אכילה, אבל הפסק בלא

שאין כתב "א הגר סתירה כלל: המקורות בין

13 מסכת הארוך אליהו שנות. א פרק פאה משנה א

אילו לא הוי כתיב והגית הייתי אומר שאינו צריך אלא תיבה אחת ולא יותר אף שיש לו פנאי ללמוד לכך נאמר

וגו והגית ולילה יום תורה ללמוד אדם שחייב ', לומר, אם אך גם שהוא ארץ בדרך או במצוה לעסוק צריך כן

מצוה את פוטר הוא אזי. אחת בתיבה עצמו

❖ יש כיצד לבאר את המחלוקת הציווי בפירוש בגמרא " הגר לפי והגית א?

❖ דברים אילו נכללים " ה בתוך ארץ דרך גם שהוא "? מצווה כן

קובץ בספר הערות נדרש: זו לשאלה הוא גם

14 הערות קובץ. סעיף פא סימן א

וכל ארץ דרך מפני תורה תלמוד לבטל שמותר צרכי, ההכרחים אדם דחיוב ומשום חלה אינו תורה תלמוד על

, אבל דגנך ואספת כתיב, דקרא צרכיו מעשיית ובטל פנוי שהוא בשעה אלא האדם צריך שהוא בשעה לעשות

כלל מחויב אינו, אז מלאכתו. תורה בתלמוד

הגדרה אחרת למצוות תלמוד כתב תורה: שמח האור

15 תורה תלמוד הלכות שמח אור. פרק אות א ב

ונמצא מצוות, תורה תלמוד אשר בוודאי אם יבקש האדם ומזון טרף בכל נחשב אינו זאת למפריע מצוות

תלמוד, הרגלו שלפי ההכרחיות לפי אחד כל, וכן המזג חלוש אדם למשל. וכן "כתיב דגניך, ואספת תורה" וכן

לפי נפשו טוהר של. אדם כי דומה אינו בחיוב תורה תלמוד האיש אשר נפשו מרגשת, ונקשרה הזך בשכלה

בעבותות אהבה, תורה לתלמוד אשר לאיש כוחות נרפים נפשו. ועצלים לכן איך ק לח הבוראּו מחוק היה חיוב

אחד כל תורת, ונתן ישראל לכל תורה תלמוד, ואין בידו? לכן לזה האמיתית המידה ליתן האנושי יד לאל באו

לנו ופירשו חכמים גדר האמיתי מרכזן של תלמוד: קריאת תורה שמע, בערבית שמע, קריאת בשחרית קיים

בה "והגית,"כיון ולילה יומם שלומד המצווה קבלת ובערבית בשחרית ואזהרתה כבר, מצוותה קיים אולם יתר

אשר המצוות בכללי הוא מזה כל בזה ונפרדו נבדלו איש לפי מן הסר כמו, והיא ומהותו ערכו המדות המגונות

אשר, ובוודאי מזה זה נפרדו, יכלתו בכל האדם בה להתעצם צריך פעמים הרבה התורה כפלה כי, למודה ענין

לשקוד נפשו להלהיב האדם וצריך, דלתותיה על. הקדושים הספרים בזה לדבר הרבו כאשר

חברותות תלמוד מצוות תורה

❖ גדר מהו מצוות תלמוד תורה פי על? שמח האור? אדם בכל שווה החיוב האם

❖ לפי האם הסבר " ברמב "א החיד ם? אחר הסבר להסביר ניתן לעיל שהובא

❖ במה חולק זה הסבר? שמח האור הסבר על

ג. עיתים קביעת לתורה

'לא מצוות מלבד 'ושננתם 'ו ימוש,' מובא דגש בגמרא: נוסף

16 תלמוד. מסכת בבלי דף שבת עמוד לא א

אמר: רבא (אחרי לדין אדם שמכניסין בשעה מותו) אומרים: לו? קבעת באמונה ונתת נשאת? לתורה עתים

? לישועה? צפית ורביה בפריה עסקת? הבנת בחכמה פלפלת? דבר מתוך דבר

נפסק וכך: ערוך בשולחן

17 ערוך שולחן. חיים אורח סימן קנה

לבית ילך הכנסת מבית שיצא אחר יעבירנו שלא קבוע יהיה עת שאותו, וצריך ללמוד עת, ויקבע המדרש אף

. הרבה להרויח סבור הוא אם

המשנה ברורה: לתורה עיתים בקביעת הכוונה מהי ביאר

18. ברורה משנה סעיף קנה סימן קטן ד

בקביעת הכונה האדם, שצריך הוא לתורה עתים. פעם בשום יעבירנו שלא יום בכל קבוע עת לייחד ואם אירע

לו אונס היה שלא שלו הקביעות להשלים יכול, יהיה ביום כמו עליו, חוב. בלילה וישלימנו

הלכה למעשה

כל א. אדם מיש ביום תורה ללמוד מצווה ראל, ובלילה ב אפילו זמני אתגרי, כגון וק ו שי משבר ם רפוא. ם יי

. ב לכתחילה יקבע אדם זמנים קבועים נאנס אם, ו תורה ללימוד ולא התאפשר לו ללמוד שלים י, היום במהלך

את קביעות. בלילה הלימוד

ג. אם אינו יכול לקבוע ימוד לל זמנים, ובלילה ביום לפחו ילמד עניין ת קצר ביום הלכה, ואפילו ובלילה אחת

פסוק או לכ ך גם. אם אחד יוצא, זמן לו ן אי ידי שמע בקריאת חובתו ובע בבוקר. רב

גדול כח יישר! . ונחת באהבה התורה את לקבל שנזכה שמח תורה חג! מתן

טרבלסי אליהו הרב

---

נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

חידון למגילת רות

רות למגילת: חידון

נאמר מי: על שאלות לְֶׁך וַתֵּ - ר אֲשֶׁ

1. . ל אֵּ רָּ יִשְׁ ית בֵּ ת אֶׁ ם יהֶׁ תֵּ שְׁ נּו בָּ ר אֲשֶׁ

2. לְָּך ה טֹובָּ יא הִ ר אֲשֶׁ נִים. בָּ עָּה בְׁ שִ מִ

3. . וִד דָּ י אֲבִ י יִשַ י אֲבִ הּוא

4. יו. גְֹׁלתָּ רְׁ מַ ת שֹׁכֶׁבֶׁ ה שָּ אִ נֵּה וְׁהִ

5. . ים עֹׁרִ שְׁ יר צִ קְׁ לַת חִ תְׁ בִ ם לֶׁחֶׁ ית בֵּ אּו בָּ ה מָּ וְׁהֵּ

6. י וַיְׁהִ. וַיִלָּפֵּת יש אִ הָּ ד וַיֶׁחֱרַ לַיְׁלָּה הַ י חֲצִ בַ

7. יפָּה כְׁאֵּ י וַיְׁהִ. ים עֹׁרִ שְׁ

8. ר. וַתֹׁתַ ע בַ שְׁ וַתִ וַתֹׁאכַל י לִ קָּ לָּּה ט בָּ וַיִצְׁ

9. ר וַיִקֶׁ לְֶׁך. ימֶׁ אֱלִ ת פַחַ שְׁ מִ מִ ר אֲשֶׁ בֹׁעַז לְׁ ה דֶׁ שָּ הַ ת קַ לְׁ חֶׁ ה רֶׁ קְׁ ָּמִ

10. . יר עִ הָּ נֵּי קְׁ זִ מִ ים אֲנָּשִ ה רָּ עֲשָּ ח וַיִקַ

11. . נַעֲלֹו וַיִשְֹׁלף

12. ן וַיִתֵּ לָּּה 'ה. ן בֵּ לֶׁד וַתֵּ יֹון רָּ הֵּ

13. ם לֶׁחֶׁ ית בֵּ מִ יש אִ וַיֵּלְֶׁך. נָּיו בָּ נֵּי תֹוּושְׁ שְׁ וְׁאִ הּוא ב מֹואָּ י דֵּ שְׁ בִ לָּגּור ה יְׁהּודָּ

14. . נִים שָּ ר כְׁעֶׁשֶׁ ם שָּ בּו וַיֵּשְׁ

15. . ם שָּ יּו וַיִהְׁ ב מֹואָּ י דֵּ שְׁ וַיָּבֹׁאּו

16. ת וַיָּשֶׁ ים עֹׁרִ שְׁ ש שֵּ ד וַיָּמָּ ָּעָּלֶׁיה.

17. ___ וַיֹׁאכַל. ה מָּ עֲרֵּ הָּ צֵּה קְׁ בִ כַב שְׁ לִ וַיָּבֹׁא בֹו לִ ב וַיִיטַ ת ְׁוַיֵּשְׁ

18. כְׁלֹות עַד ט לַקֵּ לְׁ בֹׁעַז נַעֲרֹות בְׁ ק בַ דְׁ וַתִ. ים טִ חִ הַ יר צִ יםּוקְׁ עֹׁרִ שְׁ הַ יר צִ קְׁ

19. ד. עֹובֵּ מֹו שְׁ אנָּה רֶׁ קְׁ וַתִ

20. ח קַ וַתִ נֶׁת. אֹׁמֶׁ לְׁ לֹו י הִ וַתְׁ יקָּּה חֵּ בְׁ הּו תֵּ שִ וַתְׁ יֶׁלֶׁד הַ ת ____אֶׁ

21. . עֵּהּו רֵּ ת אֶׁ יש אִ יַכִיר ם רֶׁ טֶׁ )בְׁ (בטרום ם קָּ וַתָּ ר בֹׁקֶׁ הַ עַד יו גְׁלֹותָּ רְׁ )מַ (מרגלתו כַב שְׁ וַתִ

22. כֶׁינָּה. בְׁ וַתִ קֹולָּן אנָּה שֶׁ וַתִ ן לָּהֶׁ ק שַ וַתִ

23. . עֹוד כֶׁינָּה בְׁ וַתִ קֹולָּן נָּה שֶׁ וַתִ

24. . יר עִ הָּ בֹוא וַתָּ א שָּ וַתִ

25. . ים רִ קֹׁצְׁ הַ י חֲרֵּ אַ ה דֶׁ שָּ בַ ט לַקֵּ וַתְׁ בֹוא וַתָּ לְֶׁך וַתֵּ

---

נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שבועות תשפו - הרב אליהו צבע-רב קהילת רמת דניה - מחבר ספרי מצא חן

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב אליהו צבע

---

נשלח על ידי: אליהו צבע
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות