יבי״א ד או״ח יא
האם מותר לשתות קפה או טי עם סוכר לפני תפלת שחרית ואם מותר למזוג הקפה במעט חלב?
ברכות י:
וא״ר יוסי בר' חנינא משום ראב״י מאי דכתיב (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (א״ד) א״ר יצחק א״ר יוחנן א״ר יוסי בר' חנינא משום ראב״י כל האוכל ושותה ואח״כ מתפלל עליו הכתוב אומר (מלכים א יד, ט) ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גאיך אמר הקב״ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים:
רא״ה –
לא תאכלו על הדם,
תפלה ודאי דאורייתא היא וכדקי״ל (תענית ב.) לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבככם איזוהי עבודה שבלב זו תפלה
אבל מטבע שלה ונוסח שלה ותיקונה 3 פעמים ביום מדרבנן,
אבל אין לוקין על לאו זה דהאי קרא מדריש לדרשה אחריתי, דדרשינן מניה (סנהדרין סג.) אזהרה לבי״ד שהרגו את הנפש שלא יטעמו כל אותו היום ואחריני טובא והו״ל לאו שבכללות.
יבי״א – משמע דס״ל דדרשה גמורה היא ואסור לאכול קודם תפלת שחרית מדאורייתא
חינוך רמח –
וְהִנֵּה אַזְכִּיר לְךָ מִן הַדְּבָרִים שֶׁפֵּרְשׁוּ לָנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם סג, א), שֶׁנִּכְלָלִין בַּלָּאו הַזֶּה: אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַזְהָרָה לְאוֹכֵל מִבְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ וְכֵן לְאוֹכֵל בְּשַׂר קָדָשִׁים קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שם) לֹא תֹּאכְלוּ הַבָּשָׂר וַעֲדַיִן דָּם בַּמִּזְרָק, וְכֵן לָמְדוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין מַבְרִין עַל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין, וְכֵן סַנְהֶדְרִין שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁאֵין טוֹעֲמִין כְּלוּם כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְשֶׁלֹּא יִטְעַם אָדָם כְּלוּם עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל (ברכות י ב), וְכֵן אַזְהָרָה לְבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
מנחת חינוך – משמע מיניה שזה איסור דאורייתא
אבל בתור״י נראה שהוא רק אסור מדרבנן
דלרוב הראשונים תפילה דרבנן אך לרמב״ם דס״ל תפילה דאורייתא ה״נ דהוי איסור דאורייתא.
רמב״ם בספר המצוות שרש ט –
ועוד אמרו מנין שלא יטעום כלום קודם שיתפלל ת״ל לא תאכלו על הדם
ובביאור אמרו בסנהדרין במנותם אלו הענינים שע כולם אינו לוקה דהרי לאו שבכללות וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו.
יבי״א – נמצא דלרוב הפוסקים אין זה אסמכתא בלבד
שיטת הרא״ש ברכות א י -
מצאתי בשם ר״י (רבינו יונה) שאם התחיל לאכול קודם עמוד השחר כיון שעלה עמד השחר פוסק
ואע״ג דקי״ל (שבת ט:) בתפלת המנחה אם התחילו אין מפסיקין שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם
מעדני יו״ט – כלומר זה אסמכתא ואינו מדאורייתא
ב״י או״ח פט –
וכתב רבינו הגדול מהר״י אבוהב ז״ל דמש״ה שינו הפסוק ואמרו אל תקרי גויך וכו' מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות מים שהרי צורך הגוף הן והשתא דקרינן גאיך במקום גויך כיון שאין במים גאוה שרי.
וכן משמע מדברי הגהות מיימוניות ונ״ל שהטעם שהיה כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שיתפלל אינו מדאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דוקא וכי בעי לאסמוכי אקרא ראו שלפי פשוטו משמע לאסור אף במים ולכך הוצרכו לומר אל תקרא גויך אלא גאיך:
היכא שאינו עושה דרך גאוה שרי
שו״ע או״ח פט ד
הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה:
דיוק מדברי הגמרא ברכות
ברכות מ.
גביל לתורא לא הוי הפסק
אור נעלם – כיון שאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו דאפילו נימא דהוי איסורא דאורייתא וכמ״ש מהר״ם מרוטנברג (שב), הרי גם בתפילה קי״ל שאסור לאכול קודם תפלה מדאורייתא דכתיב לא תאכלו על הדם וא״כ אם בירך המוציא והתפלל אטו לא הוי הפסק והא ודאי דהוי הפסק
ואפילו גבי הבדלה פסק הרמ״א (רעא ה)
הגה: אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל יקדש על הפת ואחר כך יאכל אבל בהבדלה יאכל תחלה דהרי אין מבדילין על הפת (הגהות אלפסי ומרדכי פרק ב״מ):
/
יבי״א – הרי מהר״ם מרוטנבורג ס״ל דדוקא באיסור תורה לא הוי הפסק, ולפי״ז בתפילה דהוי מדרבנן לרוה״פ שפיר חשיב הפסק
ועוד דדוקא בדברים קצרים כגון גביל לתורא דליכא היסח הדעת שרי אבל תפילה ודאי דהויא הפסק והיסח הדעת בין ברכה לאכילה
ובזה ניחא (החילוק בין דבר קטון לגדול ולא בין דאורייתא לדרבנן)
גם לדעת הרמב״ם (סוף הלכות עבדים) והסמ״ג שכתבו
מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואע״פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו״ם עובדי ע״ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל וכן במדותיו של הקב״ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.
וכבר מצינו בש״ס בכמה דוכתי לשון 'אסור' על דבר שאינו אלא ממדת חסידות
וכמ״ש ה״ה שכנים יד ה
כָּל הָרוֹצֶה לִמְכֹּר קַרְקַע וּבָאוּ שְׁנַיִם כָּל אֶחָד מֵהֶן אוֹמֵר אֲנִי אֶקַּח בְּדָמִים אֵלּוּ וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בַּעַל הַמֵּצַר. אִם הָיָה הָאֶחָד מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר וְהָאֶחָד מִשְּׁכֵנֵי הַשָּׂדֶה שָׁכֵן הָעִיר קֹדֶם. שָׁכֵן וְתַלְמִיד חָכָם תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. קָרוֹב וְתַלְמִיד חָכָם תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. שָׁכֵן וְקָרוֹב הַשָּׁכֵן קוֹדֵם שֶׁגַּם זֶה בִּכְלַל הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר הוּא. קָדַם אֶחָד וְקָנָה זָכָה וְאֵין חֲבֵרוֹ שֶׁרָאוּי לִקְדֹּם לוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ הוֹאִיל וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בַּעַל הַמֵּצַר שֶׁלֹּא צִוּוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר הַזֶּה אֶלָּא דֶּרֶךְ חֲסִידוּת וְנֶפֶשׁ טוֹבָה הִיא שֶׁעוֹשָׂה כָּךְ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת שְׁכֵנִים
קדם אחד וקנה וכו'. מבואר בהלכות וכ״כ ז״ל ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו והכוונה כמו שאמרו ז״ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז״ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז״ל ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין:
ביאור הלכה פט ג –
דה״ט דאצטריך קרא דלא תאכלו על הדם דאי מקרא דגויך הו״א שאם קבל עול מלכות שמים בק״ש שפיר דמי לאכול קמ״ל לא תאכל קודם שתתפלו על דמכם לאסור כל זמן שלא התפלל תפילת י״ח
/
יבי״א – לפענ״ד גם מפסוק דגויך יש לאסור אכילה קודם תפלה כיון שגם תפלה נכללת בקבלת עול מלכות שמים שלמה כמ״ש ברכות טו.
יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק״ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה
ולכן הטור הביא רק את הפסוק זה לאיסור אכילה קודם התפילה
ונודע מ״ש הריטב״א ר״ה טז.
תניא א״ר יהודה משום ר״ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב״ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
תניא [וכו'] ר״ע וכו': וא״ת מה ענין שתי הלחם שהוא מין דגן לרצות על פירות האילן דתינח עומר וניסוך המים הוה מאותו מין ואיכא למימר - דאתיא כמאן דאמר דחטה מין אילן הוא דקאמר עץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היתה
והנכון - דמשום דב' הלחם הם מנחת ככורים ובאות להכשיר הקרבת בכורי אילן דאין מביאין קודם שתי הלחם דשתי הלחם הי' מתיר חדש לגבוה ועומד להדיוט ומתוך כך ראויין ב' הלחם לרצות על פירות האילן
והא מתניתא כפום פשטא משמע דאתיא כסתם מתניתין וכר' ישמעאל דאמר כל א' וא' נידון בזמנו
/
אבל הרמב״ן ז״ל כתב דאתיא אליבא דהלכתא שאע״פ שכולם נדונים בר״ה צוה הקב״ה שנתרצה לפניו בדברים אלו כל א' וא' בזמנו כדי שנזכה בהם לר״ה הוא כשידונו עליהם לשנה הבאה
. . מ״מ ממה שאמרה זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז״ל בספרא מפסוק והי' לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין ת״ל אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא ומ״ה קתני ר״ע שאמר הקב״ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק (העיד) [העיר] הקב״ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך ח״ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמ״ש ועשית ע״פ הדבר אשר יגידו לך
ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע״פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח״ו שהיא חסירה כלום
יבי״א – ואיך שיהיה נראה שהעיקר להלכה כדברי תר״י והרא״ש והמאירי והטור דאיסור אכילה קודם ק״ש ותפילה אינו אלא מדרבנן
וכן דעת מרן הב״י
איזה שתיה אסור לשתות?
ראבי״ה ברכות ל –
ואסור חאדם שיאכל קודם שיתפלל וכן לשתות ונ״ל דדוקא מידי דמשכר מדדריש ליה מואותי השלכת אחרי גויך ובמים לא שייך גיאות וכן משמע בערובין
עירובין סה.
א״ר חנינא כל המפיק מגן בשעת גאוה סוגרין וחותמין צרות בעדו שנאמר (איוב מא, ז) "גאוה אפיקי מגנים סגור חותם צר". מאי משמע דהאי אפיק לישנא דעבורי הוא דכתיב (איוב ו, טו) "אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעבורו" ר' יוחנן אמר כל שאינו מפיק אתמר מאי משמע דהאי מפיק לישנא דגלויי הוא דכתיב (תהלים יח, טז) "ויראו אפיקי מים ויגלו מוסדות תבל" מכדי קראי משמע בין למר ובין למר, מאי בינייהו, איכא בינייהו דרב ששת, דרב ששת מסר שינתיה לשמעיה, מר אית ליה דרב ששת ומר לית ליה דרב ששת.
רש״י –
המפיק מגן - המעביר תפלת מגן אברהם שאינו אומרה:
בשעת גאוה - בשעת שיכרות אינו מתפלל:
סוגרין וחותמין צרות בעדו - שלא יבאו עליו:
שאינו מפיק איתמר - דהאי מפיק לישנא דגלויי הוא וה״ק כל שאינו מגלה תפלה בשעת שיכרות כלומר שאינו מתפלל:
אפיקי מים - גילויי הים כדכתיב ויגלו מוסדות:
מסר שינתיה לשמעיה - אמר לו הניחני לישן מעט וכשיגיע זמן תפלה הקיצני ר' חנינא דאמר אעבורי בעי לית ליה דרב ששת ואסור להתפלל עד שיעור מאליו:
יבי״א – אלמא דלא מיחשב ראבי״ה גאוה אלא רק במידי דמשכר
וכ״כ הגמ״י
ולפי״ז היה נראה שמותר לשתות מי פירות ושאר משקין שאינן משכרים הואיל ולא שייך גאוה בדבר שאינו משכר
איברא דבאור זרוע ובמהר״ם ריקאנטי איתא- יין ודבש ושכר שיש בהם גיאות, אבל מים שאין בהם גיאות לת לן בה
אמנם י״ל דבש שאני דחשיב מידי דמשכר בכריתות יג:
אבל שאר משקים שאינם משכרים י״ל שגם האו״ז והרקאנטי מודים להתיר דלא חשיבי דרך גאוה
/
התשב״ץ – רבינו פרץ כתב מיהו נ״ל דאפילו מים אסור לתות שכיון שממלא נפשו ממה שהוא צריך אחר שנתגאה קרינן ביה! !
יבי״א – עכ״פ לדינא קי״ל כהראבי״ה שמלבד הראשונים הנ״ל שהביאוהו להלכה כן פסקו בשמו הרא״ש והמרדכי והטור והאגודה שמותר לשתות מים קודם תפלתצ שחרית
וכ״פ השו״ע או״ח פט ג
אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפלת שמונה עשרה (ויש מקילין לאחר שאמרו מקצת ברכות קודם שאמרו ברוך שאמר וטוב להחמיר בזה) (תרומת הדשן סימן י״ח) ולא לאכול ולא לשתות אבל מים מותר לשתות קודם תפלה בין בחול ובין בשבת ויום טוב וכן אוכלים ומשקין לרפואה מותר:
שיטת הרמב״ם
רמב״ם תפלה ו ד
אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית וכן לא ישכים לפתח חבירו לשאול בשלומו קודם שיתפלל תפלת שחרית ולא יצא בדרך קודם שיתפלל אבל טועם ועושה מלאכה קודם שיתפלל מוסף וקודם מנחה אבל אינו סועד סמוך למנחה.
מעשה רוקח, ערוך השולחן – משמע אף מים לאיסורא
/
יבי״א – אינו מוכרח דהא:
דבפסחים קה. כל הטועם כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרא רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא
רא״ש פסחים י ה – בהא דאמרינן ואף רבה סבר דאין קידוש אלא במקום סעודה דאמר אביי כי הוינן בי מר הוה מקדש לן ואמר לן טעימו מידי
והאי טעימו מידי היינו לאכול לחם
וכדאמרינן בשבועות כב: כדאמרי אינשי נטעום מידי ואכלו ושתו
ובשבת יא. עבדו ליה עגלא תילתא א״ל נטעום מר מידי
גיטין סב. אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו
והסכימו רוב האחרונים דבשתיה האדם קודם לבהמה (מג״א קסז ס״ק יח)
סנהדרין סג. מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום שנאמר לא תאכלו על הדם
והרמב״ם (סנהדרין יג ד) כל בי״ד שהרגו נפש אסורים לאכול כל אותו היום וה״ז בכלל לא תאכלו על הדם
וע״כ דס״ל להרמב״ם דשתיית מים מיהא משרא שרי ומינה לנידון דידן דנפקא לן נמי מלא תאכלו על הדם לא מחמירינן טפי מהתם.
דיון בדברי הזוהר הקדוש
זוהר ויקהל רטו:
פָּתַח וְאָמַר, כָּתוּב (ויקרא יט) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ. פָּסוּק זֶה פֵּרְשׁוּהוּ, וְסוֹד הַדָּבָר - זֶה מִי שֶׁאוֹכֵל בְּלִי תְפִלָּה, שֶׁיִּתְפַּלֵּל (קדםשאוכל) עַל דָּמוֹ, שָׁקוּל הוּא כִּמְנַחֵשׁ וּמְעוֹנֵן.
מִשּׁוּם שֶׁבַּלַּיְלָה הַנְּשָׁמָה עוֹלָה (ומשתטחת) לִרְאוֹת בְּסוֹד הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ, וְנִשְׁאָר הָאָדָם בְּאוֹתוֹ כֹּחַ שֶׁהִשְׁתַּתֵּף (שהתפשט) בְּתוֹךְ הַדָּם לְקַיֵּם הַגּוּף, וְלָכֵן (ועם כל זה) טוֹעֵם טַעַם שֶׁל מָוֶת. וְאוֹתוֹ כֹּחַ לֹא נוֹעָד לְהִתְעוֹרֵר לְתוֹךְ אוֹתוֹ כֹּחַ שֶׁל הַנְּשָׁמָה וּלְקַבֵּל אוֹתוֹ. וּכְשֶׁמִּתְעוֹרֵר הָאָדָם, אֵינוֹ טָהוֹר, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁצַּד הָאַחֵר שׁוֹלֵט עַל מָקוֹם שֶׁעוֹמֵד בְּלִי נְשָׁמָה.
כֵּיוָן דְּאִתְדָכֵּי בְּמַיָּא, וְאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתָּדַּל בַּר נָשׁ בְּאוֹרַיְיתָא, (נ''א טעים טעמא דמותא, דסטרא אחרא שליט על אתר דקיימא בלא נשמתא וכד אתער בר נש אף על גב דאשתדל באורייתא) הַהִיא נִשְׁמְתָא לָא אִתְקַיָּימַת בְּאַתְרָהּ, וְלָא שַׁלְטָא בֵּיהּ בְּבַּר נָשׁ, בַּר חֵילָא דְּדָמָא בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִקְרֵי נֶפֶשׁ, הַהִיא דְּאִתְפַּשְּׁטָא בְּדָמָא תָּדִיר, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְכַד יִצָלֵי בַּר נָשׁ צְלוֹתָא דְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ, כְּדֵין מִתְיַישְּׁבָא חֵילָא דְּדָמָא בְּאַתְרֵיהּ, וְאִתְגַּבָּר חֵילָא דְּנִשְׁמְתָא, וְאִתְיָישְׁבָא עַל הַהוּא אֲתָר. וּכְדֵין בַּר נָשׁ אִשְׁתְּלִים קַמֵּי מָארֵיהּ, כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, נֶפֶשׁ לְתַתָּא, וְרָזָא דְּמִלָּה דְּנִשְׁמְתָא לְעֵילָּא.
כֵּשֶׁיוָהִןשְׁ תַּשֶׁנִּדֵּטְלהַאָרדָ םבְּמַ יִבַּםתּ׳וֹ רָוְהאַ, ף (טועעלם טגעבם מיתה, שהצד האחר שולט במקום שגמצא בלא נשמה, וכשמתעוררבן אדם, אףעל גב שמשתדל בתורה) אוֹתָהּ נְשָׁמָה לֹא חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ וְלֹא שׁוֹלֶטֶת בָּאָדָם, פְּרָט לְכֹחַ הַדָּם לְבַדּוֹ שֶׁנִּקְרָא נֶפֶשׁ, אוֹתָהּ שֶׁמִּתְפַּשֶּׁטֶת בְּדָם תָּמִיד, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ. וּכְשֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם תְּפִלָּה שֶׁל עֲבוֹדַת אֲדוֹנוֹ, אָז מִתְיַשֵּׁב כֹּחַ הַדָּם בִּמְקוֹמוֹ, וּמִתְגַּבֵּר כֹּחַ הַנְּשָׁמָה וּמִתְיַשֶּׁבֶת עַל אוֹתוֹ מָקוֹם. וְאָז אָדָם מֻשְׁלָם לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ נֶפֶשׁ לְמַטָּה, וְסוֹד הַדָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה לְמַעְלָה.
וְעַל כָּךְ, מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה טֶרֶם שֶׁיֹּאכַל, מַעֲמִיד עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, וְעוֹלָה הַנְּשָׁמָה עַל מְקוֹם מוֹשָׁבָהּ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. וְאִם אָכַל טֶרֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, שֶׁיִּתְיַשֵּׁב הַדָּם עַל מְקוֹמוֹ, זֶהוּ כִּמְנַחֵשׁ וּמְעוֹנֵן. מִשּׁוּם שֶׁזּוֹ דַּרְכּוֹ שֶׁל מְנַחֵשׁ לַעֲלוֹת לַצַּד הָאַחֵר, וּלְהַנְמִיךְ אֶת הַצַּד שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה.
לָמָּה נִקְרָא אוֹתוֹ אָדָם שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בְּאוֹתוֹ צַד מְנַחֵשׁ? עַל שֶׁהִשְׁתַּדֵּל עִם אוֹתוֹ נָחָשׁ לְחַזֵּק כֹּחוֹ וּלְהַגְבִּירוֹ. וְזֶהוּ כְּמִי שֶׁעוֹבֵד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְכֵן זֶה עוֹבֵד לְאוֹתוֹ כֹּחַ שֶׁל הַדָּם, וְלֹא עוֹבֵד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַזֵּק אֶת צַד הַנְּשָׁמָה, הַצַּד שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה.
מְעוֹנֵן, שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בְּחֵטְא וְלֹא מִשְׁתַּדֵּל בִּזְכֻיּוֹת. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי עוֹמֶדֶת נ' בָּאֶמְצַע - כָּךְ זֶה וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי לֹא יְכוֹלִים לִשְׁלֹט בְּאוֹתוֹ הַצַּד הָאַחֵר, עַד שֶׁמְּעָרְבִים בָּהּ עֵרוּב שֶׁל צַד הַקְּדֻשָּׁה כְּחוּט אֶחָד דַּקִּיק. מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַעֲמִיד שֶׁקֶר, יְעָרֵב בּוֹ דְּבַר אֱמֶת כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם אוֹתוֹ שֶׁקֶר. וְעַל זֶה עֲוֹן דְּבַר שֶׁקֶר הוּא, וּכְדֵי לְהַעֲמִידוֹ, מַכְנִיסִים בּוֹ דְּבַר אֱמֶת, וְזוֹהִי נ'. בָּזֶה מַעֲמִידִים אֶת אוֹתוֹ שֶׁקֶר. וּמִי שֶׁלֹּא מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טֶרֶם שֶׁיֹּאכַל עַל דָּמוֹ, כִּמְנַחֵשׁ וּמְעוֹנֵן.
תְּפִלַּת אָדָם, כְּפִי שֶׁאֲמַרְתֶּם אַתֶּם קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, אַשְׁרֵי חֶלְקְכֶם, שֶׁהֲרֵי בִּתְפִלָּה מִתְתַּקְּנִים גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם וְנַעֲשֶׂה שָׁלֵם. תְּפִלָּה הִיא תִּקּוּנִים מְתֻקָּנִים שֶׁמִּתְתַּקְּנִים כְּאֶחָד, וְהֵם אַרְבָּעָה. תִּקּוּן רִאשׁוֹן - תִּקּוּן שֶׁל עַצְמוֹ לְהִשְׁתַּלֵּם. תִּקּוּן שֵׁנִי - תִּקּוּן שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. תִּקּוּן שְׁלִישִׁי - תִּקּוּן שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה בְּכָל אוֹתָם חֵילוֹת הַשָּׁמַיִם. תִּקּוּן רְבִיעִי - תִּקּוּן שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּסוֹד הַמֶּרְכָּבוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וּבְסוֹד כָּל הָעוֹלָמוֹת, מַעְלָה וָמַטָּה בִּתִקּוּן (של סודות השם הקדוש) כָּרָאוּי.
נזירות שמשון – מהזוהר הזה משמע שהכל אסור אפילו מים ואפילו לרפואה
/
יבי״א – אין מהזוהר הוכחה לכך! !
ויותר הי״ל להוכיח מזוהר פנחס רמא:
בָּאוּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא וּשְׁאָר הַחֲבֵרִים וְהִשְׁתַּטְּחוּ לְפָנָיו. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אִם לֹא נִמְסְרָה הַתּוֹרָה בְּהַר סִינַי, אֶלָּא שֶׁהָיָה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי בֶּן יוֹחַאי הוּא הַתּוֹרָה וְהַסְּתָרִים שֶׁלִּי - דַּי לָעוֹלָם. אוֹי כַּאֲשֶׁר תִּסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. מִי יָאִיר אוֹרוֹת הַתּוֹרָה. הַכֹּל יֶחֱשַׁךְ מֵאוֹתוֹ יוֹם. שֶׁהֲרֵי עַד שֶׁיָּבֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לֹא יִהְיֶה דוֹר כְּדוֹר זֶה שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן נִמְצָא בְּתוֹכוֹ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עַל סוֹד זֶה אָסוּר לוֹ לְבֶן אָדָם לִטְעֹם כְּלוּם עַד שֶׁיֹּאכַל הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. וּמַה הוּא? תְּפִלָּה. תְּפִלָּה שֶׁל בֶּן אָדָם, כְּדֻגְמַת זֶה בַּתְּחִלָּה מְזַמְּנִים לַדְּמֻיּוֹת שֶׁחֲקוּקוֹת בַּכִּסֵּא עַל אוֹתָן הַבְּרִיּוֹת שֶׁמִּתְפַּשְּׁטוֹת רוּחוֹת שֶׁלָּהֶן עַל עוֹפוֹת וּבְהֵמוֹת לְקָרְבָּן, בְּרִיּוֹת שֶׁהָרוּחַ שֶׁלָּהֶן יְסוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵהֶן, וְזֶהוּ (תהלים קד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךְ ה', שֶׁהֲרֵי בְּרִיּוֹת שֶׁרְאוּיוֹת לְהַקְרִיב, רוּחַ שֶׁלָּהֶן מִתְפַּשֶּׁטֶת עֲלֵיהֶן, אַרְבַּע דְּמֻיּוֹת מְזֻמָּנוֹת עַל קָרְבָּנוֹת אֵלּוּ. וְזֶהוּ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים, וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, וְכָל אוֹתָם חֲיָלוֹת אֲחֵרִים שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים מֵהֶם.
וּלְבַסּוֹף הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁהוּא מְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ וְכוּ'. וְהַיִּחוּד שֶׁמְּיַחֵד, זֶהוּ (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וּלְבַסּוֹף הַלְוִיִּם שֶׁמִּתְעוֹרְרִים לְנִגּוּן, זֶהוּ (שם יא) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ וְגוֹ', הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה וְגוֹ'. זֶה נִגּוּן הַלְוִיִּם, כְּדֵי לְהַסְתִּיר סֵתֶר (לעורר צד) זֶה בְּקָרְבָּן זֶה. וְאַחַר כָּךְ יִשְׂרָאֵל, זֶה אֱמֶת וְיַצִּיב וְנָכוֹן, יִשְׂרָאֵל סָבָא שֶׁעוֹמֵד עַל הַקָּרְבָּן, (קרבן עליון אלו המדרגות) שֶׁהִיא עֶשֶׂר מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת פְּנִימִיּוֹת שֶׁל הַכֹּל, עוֹמְדוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן.
אֲבָל אֵין רְשׁוּת לְאֶחָד מֵהֶם לֶאֱכֹל וּלְהוֹשִׁיט יָדוֹ לַקָּרְבָּן עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן אוֹכֵל. וְזֶהוּ ג' רִאשׁוֹנוֹת וְג' אַחֲרוֹנוֹת. כֵּיוָן שֶׁהוּא אָכַל, נָתַן רְשׁוּת לְאַרְבַּע דְּמֻיּוֹת, וּלְכָל אוֹתָם הַצְּדָדִים שֶׁנִּפְרָדִים מֵהֶן, לֶאֱכֹל.
וְאָז אָדָם, שֶׁהוּא דְּמוּת שֶׁכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל שְׁאָר הַדְּמֻיּוֹת, יוֹרֵד וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו, וּמוֹסֵר עַצְמוֹ וְרוּחוֹ לְגַבֵּי הָאָדָם הָעֶלְיוֹן שֶׁעוֹמֵד עַל אוֹתָן הַדְּמֻיּוֹת, שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַדְּמֻיּוֹת, לְעוֹרֵר אוֹתוֹ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁרָאוּי, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה) אֵלֶיךְ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא, לְעוֹרֵר (שלש) דְּמֻיּוֹת אֲחֵרוֹת וְכָל אֵלּוּ שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים מֵהֶן. (תהלה לדוד) וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם קמה) יַבִּיעוּ. יְרַנֵּנוּ. יֹאמֵרוּ. יְדַבֵּרוּ. וְכֻלָּם אוֹכְלִים וְנֶהֱנִים, כָּל אֶחָד וִאֶחָד כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ.
מִכָּאןֹ וּלְהָלְאָה יֹאמַר אָדָם צָרוֹת שֶׁלּוֹ בּוֹ (של לבו), זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם כ) יַעַנְךְ ה' בְּיוֹם צָרָה. (צרה) כְּעֻבָּרָה שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּצָרָה, כְּדֵי לְהַפֵּךְ אֶת כֻּלָּם לִהְיוֹת סָנֵגוֹרִים עַל הָאָדָם. וְעַל זֶה כָּתוּב (תהלים קמד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ וְגוֹ'.
יבי״א – 'לטעום כלום' אך כנ״ל לטעום היינו אכילה כנ, ל! !
שו״ת הרמ״ז – אין ספק אצלי שיקר האיסור הוא במאי דשייכא ביה גאוה דמש״ה דריש ליה באל תקרי גויך אלא גאיך
ובהכי א, ש דיליף מירבעם שגסות הרוח שבו טרדתו מן העולם (סנהדרין קא:) והקדים הנאותיו לכבוד שמים. (סנהדרין קב.)
יפה ללב – יש להוכיח לאסור שתיית מים מדדרשינן (ב״מ קז:)
א״ל רבה לרבא בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי שיתין רהיטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך ואמרו רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה א״ל דכתיב (ישעיהו מט, י) לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש לא יכם שרב ושמש כיון דלא ירעבו ולא יצמאו א״ל את אמרת לי מהתם ואנא אמינא] לך מהכא (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך ועבדתם את ה' אלהיכם זו קריאת שמע ותפלה וברך את לחמך ואת מימיך זו פת במלח וקיתון של מים מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך.
/
יבי״א – יד הדחויה נטויה לומר דאע״ג דפשט הכתוב מיירי במים ממש
הרי חז״ל דרשו בערובין (סה.)
א״ר חנין בר פפא כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה שנא' (שמות כג, כה) "וברך את לחמך ואת מימיך" מה לחם שניקח בכסף מעשר אף מים שניקח בכסף מעשר ומאי ניהו יין וקא קרי ליה מים
ומ״מ המחמיר על עצמו תע״ב
האם אפשר לשתות עם סוכר לפני התפילה?
פר״ח, אדני פז, רדב״ז (לא דיבר על קפה), ברכ״י – אין לך גאוה גדולה מזו
/
יבי״א – שאני קפה בלי סוכר שקשה לגמעו לרוב מרירותו ונתינת הסוכר בתוכו זה רק לאברוחי ארי בעלמא ולא דמי למים שאפשר לשתותו בלי סוכר
ולדברי ראבי״ה והגמ״י מוכיחים להדיא להתיר כל משקים שאינם משכרים דילפי ליה מערובין סה. הנ״ל
מעשה רוקח – זהו דבר המסור ללב שנאמר בו ויראת מאלקיך
והכל לפי מה שהוא אדם
ובפרט האידנא דבלאו הכי אין אנו מכוונים / יבי״א – אפי״ה השו״ע כתב להתיר שהצמא יוכל לשתות כדי לכוון דעתו אם רצונו בכך (שו״ע או״ח פט ד)
מהרש״ם – האדינא שכל העולם שותים עם סוכר וכמעט א, א להם לשתות בלא זה שוב ליכא חשש גאוה בזה.
לב חיים – אסור לשתות ג׳וקולאטי וסחלב וכיו״ב שהוא מרבבה את הדם וותן כח לדם ושייך בהו גאוה.
זוהר לגבי דיינים
זוהר משפטים קכב.
שָׁנִינוּ, רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב (ירמיה כא) דִּינוּ לַבּקֶר מִשְׁפָּט. וְכִי לַבֹּקֶר וְלֹא בְּכָל הַיּוֹם? אֶלָּא לַבּקֶר, טֶרֶם שֶׁיֹּאכְלוּ הַדַּיָּנִים וְלֹא יִשְׁתּוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּן דִּין אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ דִּין אֱמֶת, שֶׁכָּתוּב (ויקראיט) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. מַה זֶּה עַל הַדָּם? אַזְהָרָה לְדַיָּנִים שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ עַד שֶׁדָּנִים דִּין. שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּן דִּין אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, כְּאִלּוּ חִיֵּב אֶת דַּם חֲבֵרוֹ לְאַחֵר, שֶׁהֲרֵי דָּמוֹ מַמָּשׁ נָתַן לְאַחֵר. זֶה בְּמָמוֹן, כָּל שֶׁכֵּן בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת שֶׁצְּרִיכִים הַדַּיָּנִים לְהִשָּׁמֵר שֶׁלֹּא לָדוּן דִּין אֶלָּא קֹדֶם שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, וְעַל זֶה כָתוּב דִּינוֹ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט, וְכָתוּב (ירמיה ט) אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'.
יבי״א – הגמרא שלנו חולקת על דברי הזוהר
סנהדרין סג.
ר' עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום ת״ל לא תאכלו על הדם
מועד קטן יד: - אפילו בדיני נפשות שרי בכה״ג דלקמן:
א״ל אביי ודלמא לעיוני בדיניה דאי לא תימא הכי דיני נפשות דקתני ה״נ דקטלין ליה והא קא מימנעי משמחת יום טוב דתניא ר״ע אומר מנין לסנהדרין (שראו בא') שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום ת״ל (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם אלא לעיוני בדיניה ה״נ לעיוני בדיניה א״ל אם כן נמצאת מענה את דינו אתו מצפרא ומעייני בדיניה ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא והדר אתו בשקיעת החמה וגמרינן לדיניה וקטלו ליה
וכן פסק הרמב״ם סנהדרין יג ה
אין בית דין יוצאין אחר הנהרג וכל בית דין שהרגו נפש אסורים לאכול כל אותו היום הרי זה בכלל לא תאכלו על הדם ואין מברין הקרובים על הרוגי בית דין משום לא תאכלו על הדם ודברים אלו אסורין ואין בהן מלקות.
סנהדרין מב.
יין מאי טעמא לא אמר רבי אחא בר חנינא אמר קרא (משלי לא, ד) ולרוזנים אי שכר העוסקין ברזו של עולם אל ישתכרו:
תוס'
העסקים ברזו של עולם. היינו דיני נפשות אבל לא דיני ממונות והא דאמר (עירובין דף סד.) שתה רביעית יין אל יורה היינו הוראה דאיסור והיתר:
יבי״א – והעיקר דאנן בדידן נקטינן כהש״ס דידן דפליג על הזוה״ק ומשו״ה פשט המנהג להקל, ולית דחש להא דהזוה״ק להחמיר בזה! !
מסקנא דדינא:
אם הלכה רופפת בידיך פוק חזי מאי עמא דבר כי עיננו הרואות לכמה רבנים גדולים וחסידים ואנשי מעשה ששותים הקפה או הטיי בסוכר כשקמים באשמורת לילי שבת לבקשות שותים הקפה או הטיי בסוכר גם לאחר עמוד השחר ויש להם ע״מ דיסמוכו.
יבי״א ד או״ח יב
המשך האם מותר לערב חלב בקפה ולשתותו קודם תפלה?
האם חלב זה משקה משכר?
רמב״ם ביאת המקדש א ג
וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר כגון שהורה שהשרץ טמא והצפרדע טהור והדם אסור וכיוצא בזה:
שם משמעון פלאק –
דה״ט של האחרונים שכתבו שאין לקדש או להבדיל על חלב דלא חשיב חמר מדינה אע״ג דמרוי ומשכר כמ״ש בכריתות יג: שנראה שנשתנו הטבעים גם בענין זה והחלב של זמנינו אינו מרוי ולא משכר אה״נ שבדורות הקודמים שהיה לו טבע לשכר היה ראוי אז לקדש עליו.
ועיין שו״ע או״ח צט
כל אחד שהוא שתוי סגי ליה לפי מה שמרגיש בנפשו שיפיג יינו.
הגה: ולכן אין נזהרין ביינות שלנו שאין חזקין שמתפללין אף על פי ששתה רביעית ויותר (תרומת הדשן סימן מ״ב) וכל שכן אם מתפללים מתוך סידור שבידו שאין חוששין לשכרות מעט, כן נראה לי:
איברא דלפי דברי הזוהר ויקהל רטו: נראה שעיקר האיסור הוא במה שמרבה ומחזק כח הדם
א״כ הניחא בשתיית קפה בסוכר בלבד שיש מקום לומר שאינו מוסיף דם אבל בתערובת חלב שנראה שמוסיף דם ומסעד סעיד היה נראה ששורת הדין להחמיר
מ״מ לפי ראבי״ה והגמ״י בדיוק דברי הגמרא שלא נאסר אלא מידי דגאוה דהיינו שכרות יש מקום להתיר / ודלא כמים חיים משאש שהטיח דברים כלפי המקלים בשתיית קפה עם חלב!
יבי״א ג או״ח ט
מי שרגיל לכוין בתפילתו לפחות בברכת אבות
ויקר מקרהו שהוא נוסע באוטובוס והגיע זמן תפילת מנחה
ויודע בעצמו שא״א לו לכוין כלל במשך נסיעתו
ואם ימתין מלהתפלל עד הגיעו למחוז חפצו תעבור המנחה על פניו
אם כדאי להתפלל אף בלא כוונה או יותר כדאי שלא יתפלל אלא ערבית שתים לתשלומי מנחה
בכדי להתפלל בכוונה?
רמב״ם תפילה ה ב
עמידה כיצד אין מתפלל אלא מעומד היה יושב בספינה או בעגלה אם יכול לעמוד יעמוד ואם לאו ישב במקומו ויתפלל חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו והוא שיכול לכוין את דעתו וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה היה רוכב על הבהמה אע״פ שיש לו מי שיאחז בהמתו לא ירד אלא ישב במקומו ויתפלל כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.
ב״י או״ח פט – לפי דברי הטור או״ח קא
והאידנא אין אנו חוזרים בשביל חסרון כוונה שאף אם יחזור קרוב הוא שלא יכוון שוב.
אפשר דהני נמי יתפללו ואח״כ ישתו
ומיהו אם רצו הצמא והרעב לסמוך ע״ד הרמב״ם הרשות בידם
שו״ע או״ח פט ד
הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה:
פמ״ג – והא דמתיר כאן השו״ע לאכול ולשתות קודם התפילה הוא משום שהאיסור הוא דוקא משום 'ואותי השלכת אחרי גאיך' (ברכות י:), ולעולם לא הותר שום איסור דרבנן משום כוונה בתפילה, מ״מ כה״ג הואיל ואינו עושה דרך גאוה מותר
יבי״א – סתמות דברי השו״ע שאפילו אינו יכול לכוין אפילו באבות מחמת רעבונו או צמאונו רשאי להתפלל קודם אכילה ושתיה (שהרי רק אם רצה לא יתפלל עד שיאכל וישתה ומשמע דאפ לא רצה אלא להתפלל קודם רשאי)
ה״נ בנידון דידן רשאי להתפלל בלא כוונה לפני שיעבור זמן התפילה
אלא דקשיא לי מדברי השו״ע או״ח צד ו
חולה מתפלל אפילו שוכב על צידו והוא שיכול לכוין דעתו (ואם אי אפשר לו להתפלל מכל מקום יהרהר בלבו שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם) (בית יוסף בשם אורחות חיים ופסיקתא):
וא״כ גם ברעב וצמא אם אינו יכול לכוין דעתו יאכל וישתה קודם התפילה ומדוע התיר לו השו״ע להתפלל? !
ולא מבעיא לדעת השו״ע או״ח קא שאם לא כיון באבות צריך לחזור ולהתפלל
אלא אף לטור דס״ל דהאידנא לא מעכב כוונה
לכתחילה מיהא צריך שיהיה יודע בעצמו שהוא יוכל לכוין בתפילתו! ! ?
ובאמת דעת הא״ר בשם הלחם חמודות דאף לדידן אסור לצמא ולרעב להתפלל בלי אכילה ושתיה כדי שיכוין דעתו ושכן הוא בפסקי התוס'
אולם המג״א והמשנה ברורה פסקו כשו״ע.
והדרא קושיא לדוכתה שהשו״ע לכאורה סותר דברי עצמו! ! ?
שו״ע או״ח צח ב
לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו (טור בשם ר״מ מרוטנברג והגהות מיימוני פרק ד' מהלכות תפלה). ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפלה:
ואילו השו״ע או״ח קא א
המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות ואם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל.
וכן שו״ע או״ח צד ו הנ״ל
חולה מתפלל אפילו שוכב על צידו והוא שיכול לכוין דעתו (ואם אי אפשר לו להתפלל מכל מקום יהרהר בלבו שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם) (בית יוסף בשם אורחות חיים ופסיקתא):
דיוק החסד לאלפים
אף אם לא כיון באבות אכתי יצא ידי חובה ואין ברכותיו לבטלה
דאל״כ הוי ליה לשו״ע למימר שאם נזכר אחר ברכה 1 שלא כיון בה יפסיק אפילו באמצע ברכה! ! ?
שו״ת הרשב״א תכג
ועל ענין התפלה שאמרת כי בלתי הכוונה נחשבת כמאומה לעובד באמת כי הכונה יסוד הכל.
אבל הכונות רבות ונחלקות למדרגות רבות זו לפנים מזו כפי רבוי הידיעות והשגות. מן הקטן שבאישים ועד משה רבינו עליו השלום. ולפי השגת כל אחד ואחד ימצא חן.
והמדרגה הראשונה שבכונות שכל ישראל עומדים עליה היא שהכל יודעים ומודים שיש אלוה יתברך מחוייב המציאות חדש העולם ברצונו כאשר רצה. ושנתן תורה לעמו ישראל בסיני תורת אמת וחקים ומשפטים צדיקים. ולו אנחנו ולפניו נעבוד. והוא שצונו למסור נפשותינו אליו בקראינו השם. ואליו נודה ולפניו נתפלל כי מאתו נמצא הכל. והוא המשגיח והמשקיף על מעשינו לגמול ולשלם שכר. ועל הכונה הזאת יתפלל כל מתפלל בישראל. ואפי' הנשים ועמי הארץ וכלם מקבלים שכר חלף עבודתם אשר הם עובדים. ואפילו מי שאינו יודע לכוין המלות ומחליף מלה במלה מקבל שכר על הכונה הכללית. וכן אמרו ז״ל (שיר השירים ב') ודגלו עלי אהבה. וחס ושלום למנוע מהתפלל כל מי שאינו יודע לכוין בכונות שמכונים אליהם גדולי החכמים. ולא לרפות ידיהם שאם אתה אומר כן נמצאו הקטנים והנשים ועמי הארץ נמנעים מן התפלה ומן המצות. ולא אלו בלבד אלא אפילו כל המון ישראל זולתי אחד או שנים בדור. וכבר אמרו חכמי האמת ז״ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
ואשר אמרת במה שקבעו בתפלה לומר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא תקנו לומר אלהי השמים ואלהי הארץ ונתעוררת מן הנראה מדעתך בענין. וכן במה שסמכו לזה הגדול הגבור והנורא. באמת יש לזה עיקר גדול בענין התפלה וכונותי' למי שחננו השם יתברך לעמוד על עיקר הכוונה האמתית. והוא אמרם ז״ל האבות הן הן המרכבה.
ואמנה אפי' פשטי הענין נכונים כי מה שאנו מזכירין האבות לפי שאנו מכוונין להזכיר זכות האבות בתחלת תחנונינו.
והוא הענין שזכר משה בתפלתו בעת הצורך הגדול באמרו (שמות ל״ב) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. וזהו שאנו מזכירין בזה במקום ההוא בתפלה באמרו וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם. ובמסכת יומא (פ״ג דף כ״ח) אמרו האיר המזרח עד שהוא מגיע לחברון. ואמרו שם /יומא כ״ח/ למה הוא אומר עד שמגיע לחברון? ואמרו כדי להזכיר זכות ישני חברון. ועוד שהוא הענין שזכר השם יתברך למשה תחלת דבר ה' בו וכנה עצמו יתברך כן. כאמרו (שמות ג') אנכי אלהי אביך אלהי אברהם יצחק ויעקב. ולא אמר אליו אנכי אלהי השמים ואלהי הארץ.
ועוד שאנו בני האדם ותפלותנו /ותפלתנו/ בצרכי בני האדם. ועל כן אנו מזכירין אותו על מבחר המין האנושי שהם האבות. והסוד בגדול גבור ונורא נורא מאד מי ידענו. כ״ש שיעלה אותו האיש על לשונו וכ״ש שיכתוב בספר ענינו.
פתח הדביר –
מדברי הטור וכן מדברי הרשב״א הזה יוצא ידי חובת תפילה אפילו בלא כוונה
שהרי לא ניתנה התורה למלאכי השרת
ולכן מובן נמי מדוע לא תיקנו ברכה על התפילה והיינו משום שאין ודאות של כוונה ולא מברכים על ספק
וכל שמכוין כוונה כללית כדברי הרשב״א, שיש השי״ת מחוייב המציאות ולפניו מתפלל סגי בהכי שלא תחשב ברכה לבטלה.
/
קושיית היבי״א על דברי פתח הדביר –
מנין לו שיוצאים בכך ידי חובה נגד דברי הש״ס
וכי מפני תקנת האחרונים שלא לחזור ולהתפלל האידנא שאין מכוונים דשב ואל תעשה
נצא ידי חובה אפילו אם לא כיון באבות נגד דברי הש״ס? !
מי שמתקן הברכות זה חז״ל בש״ס וכדברי הרא״ש (בהלכות פדיון הבן סוף בכורות)
ובזמנם הרי מודה שהיו מכוונים כי אז הדין נפסק שצריך לחזור אם לא כיוון ואעפ״כ לא תיקנו ברכה! !
הרשב״א ביאר מהי הכוונה הכללית
וכל דברי הכוונה הכללית היא היא ביאור ברכת אבות
וא״כ אין לנו הכרח עוד לומר שכוונת הברכה הראשונה אינה מעכבת! !
אך שבולי הלקט כתב בהדיא
מפי הרב יעקב מגוירצבורק שיש להביא ראיה שאע״פ שכמה פעמים אדם מתפלל ואינו מכווין י״ל שיצא ידי חובתו למ״ד תפילה כנגד תמידין תיקנו
דאמרינן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.
וה״נ בתפילה י״ל שמי שאינו מכוין הו״ל כסתמא ויצא ידי חובה.
מיהו המתפלל בכוונה טפי עדיף ומצוה מן המובחר.
ועפי״ז כתב הרב אריה צבי פרומר הי״ד בארץ צבי, ויד אליהו, ופרי יצחק, והגרי״ח באדרת אליהו
ליישב המנהג שנוהגים להתפלל אף שיודעים שאינם מכוונים
עפ״י דברי שבולי הקלט הנ״ל והעלה שאין בזה חשש ברכה לבטלה
יבי״א – וכן מוכח בב״י בדיוק לשונו שכתב 'אם רצה' משמע שאף אם יודע בעצמו שאינו יכול לכוין באבות רשאי להתפלל לפני שיאכל וישתה
ויותר מזה מוכח שאם יודע שאינו מכוון אפילו עם אכילה ושתיה
לא רק שאינו רשאי להתפלל אלא חייב להתפלל כדברי המאירי ברכות פרק ד
שבדורות הללו שאין הכוונה מצויה כ״כ ישתדל אדם להתפלל בכוונה כמה שאפשר ויחוש לעצמו מעונש הדין
ומ״מ לא יפטור עצמו בטענה רעועה לומר שאינו יכול לכוון
אולם לענ״ד אם הוא רגיל לכוין בתפילתו לכל הפחות בברכת אבות
אלא שלרגלי טירדתו בנסיעתו באוטובוס או ברכבת אין דעתו צלולה לכוין
ויודע בעצמו שבתפילה הסמוכה יגיע למחוז חפצו ותסור טרדתו מעליו ויוכל לכוין כראוי
רשאי למנוע עצמו מלהתפלל ובבואו לביתו יתפלל תשלומין בכוונה כאשר היתה באמנה איתו
כל היכא ששיער בתחילת נסיעתו שיספיק להתפלל בכוונה וכו' ונוצר בלת״ם או התברר לו שזה לא רלוונטי, לא חשיב מזיד ויש לו תשלומין כפסק המשנה ברורה צט סק״ו
(ו) כדין שוגג ואפילו התחיל לשתות אחר שהגיע זמנה שהיה סבור שיהיה לו שהות להתפלל לאחר שיפוג מן היין המועט שהתחיל לשתות בדיעה מיושבת ואח״כ נמשך לב להמשתה ושכח על התפלה ונשתכר כ״כ עד שלא נשאר לו שהות להפיג את יינו טרם עבור זמן התפלה ג״כ שוגג מיקרי ומיהו ודאי אם הוא סמוך למנחה ויעבור הזמן ודאי אם ישתכר שלא יוכל להפיג את יינו בזמן קצר כזה מזיד הוי לכו״ע ואין לו תשלומין:
אלא שעל הצד היותר טוב לחוש לדברי הט״ז והלבוש שמפקפקים בזה (אם התחיל ליסוע אחר שהתחיל זמן תפילה) טוב להתנות שאם אינו חייב להתפלל תשלומין תהיה תפילתו בתורת נדבה
וכל זה באופן שאינו יכול להתפלל בכוונה באוטובוס אפילו אם הוא יתפלל בישיבה
דתפילה בכוונה מיושב עדיפה מתפילה בלי כוונה מעומד (מג״א סוף סימן צד)
אבל לדחות תפילתו בכדי שיתפלל מעומד אינו רשאי ודלא כשו״ע או״ח צד ט
מי שהוכרח להתפלל מיושב כשיוכל צריך לחזור ולהתפלל מעומד ואינו צריך להוסיף בה דבר.
שכבר רבו האחרונים וחלקו על השו״ע והוכיחו מדברי הרמב, ם (תפילה ה) שעמידה אינה מעכבת
וכ״פ מטה יהודה עייאש, ברכי יוסף
ושכן פשט המנהג בכל יושבי קרנות שמתפללים מיושב ואינם חוזרים על תפילתם והכי נקטינן וכ״פ ביפה ללב
אולם בספר מקור מיים חיים (הרב חיים שכטר זצ״ל) פסק כשו״ע ושכן דעת הרי״ף בתשובה [ כ״כ היבי״א בהערה בגליון]
יבי״א ב יו״ד ה
מי שאכל בשר ואחר שעה או יותר שכח ובירך על מאכלי חלב, אם מותר לטעום קצת בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה?
לכאורה נראה שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים אם איסור ברכה לבטלה הוי מדאורייתא וילפינן לה מדכתיב לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא (ברכות לג.)
ואמר רב ואיתימא ר״ל ואמרי לה ר' יוחנן ור״ל דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום (שמות כ, ו) לא תשא
או אין איסור זה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא
לרמב״ם ברכות א טו
כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו.
וכ״פ בשו״ע או״ח רטו ד
כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן:
יבי״א –
לכאורה תלוי במחלוקת ראשונים:
לשיטת הרמב״ם – צריך לטעום מעט ממאכלי החלב, כיון שאין איסור בזה מן התורה, שדרך בישול אסרה התורה.
אבל לדעת התוס' (ר״ה לג.) – הואיל וגם איסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן, ארבה יותר נכון שלא לעבור על אכילת החלב אחר בשר, מפני שהוא עושה משה
משא״כ על איסור ברכה לבטלה שכבר בירך אינו עושה מעשה ושב ואל תעשה עדיף ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם מבלי לטעום וכמ״ש שו״ע או״ח רו ד
נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך אף על פי שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון.
הגה: רק שלא היה דעתו עליו לאכלו (הגהות מיימוני פרק ד' וכל בו ואבודרהם ותשובת מהרי״ל סימן צ״ב).
וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה ואם אמר כשנפל ברוך אתה ה' ולא אמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא שם שמים לבטלה אבל העומד על אמת המים מברך ושותה אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך מפני שלכך נתכוין תחילה.
אכן אחר התבוננות נראה לומר שאף לדעת התוס' יש לטעום קצת בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה
הואיל ודעת התוס' חולין קה. שאין צורך להמתין אחר אכילת בשר 6 שעות אלא אף לאלתר מותר לאכול חלב כל שסילק השולחן ובירך וכ״כ המרדכי בשם ראבי״ה והיראים וכ״כ הרז״ה בעל המאור ושכן נהגו חכמי צרפת וכ״כ הרא״ה
ומכיון שדעת הרבה פוסקים להקל אף לכתחילה אע״פ שאנו נוהגים כדברי הרמב״ם וכמו שפסק השו״ע יו״ד פט א
אכל בשר אפילו של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות ואפילו אם שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו והלועס לתינוק צריך להמתין:
מ״מ י״ל שבמקום איסור ברכה לבטלה אפשר להקל לטעום דהו״ל ספק(איסור אכילת חלב אחר בשר) מוציא מידי ודאי (איסור ברכה לבטלה)
ואפשר לעשות ספק (ברכה לבטלה ) ספיקא (שהייה אחר אכילת בשר) גם נגד דעת מרן (זבחי צדק קי, מהרש״א אלפנאדרי יו״ד א, טהרת המים)
מקורות בענין אם ברך על איסור בטעות אם יאכל או יפלוט:
מנחת עני – מי ששכח להבדיל במוצאי ט״ב שחל ביום א' ובירך על אוכל ובעוד האוכל בפיו נזכר שצריך להבדיל
אפשר דכולי האי לא גזרו רבנן ולכן כן יטעם
כדמוכח בתרומות ח ב
וְכֻלָּם שֶׁהָיְתָה תְּרוּמָה בְּתוֹךְ פִּיהֶם,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלְעוּ;
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלוֹטוּ.
אָמְרוּ לוֹ: נִטְמֵאתָ וְנִטְמֵאת תְּרוּמָה,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלַע;
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלוֹט.
טָמֵא הָיִיתָ וּטְמֵאָה הָיְתָה תְּרוּמָה,
אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ,
אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו,
הֲרֵי זֶה יִפְלוֹט:
אם היתה תרומה בתוך פיהם, ר' יהושע דורש מהם לפלוט אותה, כשם שנוהגים כשמתברר שאכלו פשפש.
ר' אליעזר מתיר לבלוע את התרומה. טעמו הוא לא רק מפני שממילא התחייב בקרן וחומש (משנה א), שהרי הוא מתיר לבלוע אפילו אם התברר שהאוכל נטמא עכשיו, וכן הוא מתיר גם לגמור את האשכול שהפך עכשיו לטבל (משנה ג). כנראה שלדעת ר' אליעזר אם התחילו אין מפסיקים לאכול, אלא אם ההתחלה עצמה היתה באיסור - והשוו שבת א, ב.
אם התברר שהכהן או התרומה היו טמאים לפני שהתחיל לאכול - על מה שאכל ישלם קרן וחומש, ויפלוט מה שבפיו - גם לדעת ר' אליעזר. וקצת קשה מה בין המקרה הזה למקרה שבו נודע לכהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה, או שנודע לאשה שבעלה מת אתמול.
שלוש השורות האחרונות תקפות לא רק לכהן, אלא גם לכל אדם שנודע לו שהוא אוכל איסור. מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר נחשב כתרומה, ואסור באכילה - ראו ספרי במדבר קיט.
מנחת עני –
הרי דאפילו באיסור תרומה סובר ר״א דיבלעו ואפילו ר״י דפליג וקי״ל גכוותיה י״ל דבטעימה באיסור דרבנן מודה שאם כבר הכניס לתוך פיו אין צריך לפלוט.
/
יבי״א – משמע דלא התיר המנחת עני אלא רק היכא דכבר הכניס לתוך פיו קודם הבדלה אבל אם רק בירך ולא הכניס לתוך פיו לא יטעם
ויתמה איך נעלם ממנו 1. דברי הרמ״א או״ח רעא ה
הגה: אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל יקדש על הפת ואחר כך יאכל \
אבל בהבדלה יאכל תחלה דהרי אין מבדילין על הפת (הגהות אלפסי ומרדכי פרק ב״מ):
ומבואר שאפילו עוד לא נתן בפיו מותר לאכול לכתחילה מכיון שכבר בירך! !
ולא דמיא המקרה הזה לדין דמשנה תרומות הנ״ל אף דקי״ל תרומה בזמן הזה מדרבנן
דשאני הכא שהאוכל היתר גמור הוא ורק הזמן והשעה אסורה שאסור לגברא לאכול קודם ההבדלה
משא״כ התם גבי תרומה לזר שהאוכל מצד עצמו אסור
ולפי״ז בנידון דידן הרי איסור בעצם החלב אלא הזמן אוסר לאכול השתא חלב וה״נ יטעם מיד הואיל וכבר בירך
אמנם 2. מהר״ם מרוטנבורג (שב) חלק על הרמ״א וכתב –
פסק הריצב״א שאם שכח ולא הבדיל ולאחר שבירך המוציא נזכר אם יבדיל הרי יהיה הפסק, אלא יבדיל ויחזור ויברך המוציא
ולא דמי לגביל תוריה דלא הוי הפסק דשאני התם דאיכא איסור דאורייתא לאכול לפני שמאכיל בהמתו ולכן לא הוי הפסק
עכ״פ נראה שהעיקר כדברי הרמ״א הנ״ל שמותר לטעום קודם ההבדלה כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה וה״נ לנידון דידן.
איברא דאיכא למידק
רמ״א או״ח תקטו
נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב אם יש ממינו במחובר או שמחוסר צידה אסור אף למי שלא הובא בשבילו לאכלו בו ביום (ואפילו עבר ונתן לפיו ולעסו אסור לבלעו) (ר״ש בפירוש המשנה פרק ח' משנה ב' דתרומות) ואפילו לטלטלן אסור ולערב מותרים בכדי שיעשו ובשני ימים טובים של גליות אם הובא ביום ראשון מותר מותר מיד בליל יום טוב שני בכדי שיעשו:
משנה ברורה – משמע אפילו אם כבר בירך עליו אסור לבלוע, דמוקצה הוא כשאר אכילת איסור.
/
יבי״א – יש לדחות דלא מיירי התם בדין ברכה לבטלה וכגון שבירך כבר על פר אחר או שנזכר בתוך אכילתו שכבר חלה ברכתו
ומ״מ יש לחלק קצת בין איסור מוקצה לאיסור אכילה שלפני הבדלה ששם באיסור מוקצה דמי לאיסור חפצא כמאן דסבר דאף איסורי דרבנן יש מחלוקת אם חשיבי איסור חפצא
מנחת יחיאל, ש״ך – אף איסורי דרבנן חשיבי איסור חפצא
/
תורת חסד מלובלין, נתיבות המשפט חו״מ רלד– איסורי דרבנן הוו איסורי גברא
/
ריטב״א (קידושין נד.) – דוקא נדרים הוי איסור חפצא משא״כ שאר איסורים כולם איסור גברא
ב״ח או״ח רו מהר״ם –
מי שברך על מאכל ולאחר שבירך נמאס המאכל בעיניו יש לו לאכול ממנו מקצתו אע״פ שנרקב כדי שלא יהא ברכה לבטלה
יבי״א - ולכאורה קשה על הב״ח משו״ע יו״ד קטז ו
אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהם כגון כלים של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהם וכיוצא בהם וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם:
וכתב הפרי תואר – שבכלל זה שלא יוציא המאכל מפיו אחר שלעסו ויחזירנו לתוך פיו
והרפר״ח – דברים שקצת נמאס עליהם וקצת אין מקפידים, למאן דממאיס ליה אסיר ולאחריני שרי
וא״כ האיש הזה שנמאס עליו מאכל זה היאך הותר לו למהר״ם לאכול אותו? !
אלא ודאי דס״ל למהר, ם שאיסור בל תשקצו אסור מדרבנן כדעת הלח״מ והמשנה למלך (מאכלות אסורות יז כז)
וע״כ נדחה איסור זה בשביל איסור ברכה לבטלה שהוא חמור יותר! !
אולם ראיתי בשערי תשובה שהעיר על המהר״ם שכיון שהט״ז או״ח קטז ס״ל שהוא איסור דאורייתא הב״ח מיירי שאין האוכ מאוס בעיניו כ״כ אלא שאינו חפץ לאכלו בשביל רקבון וקצת מואס אף במה שראוי ממנו לאכילה ולכן יש לו לאנוס עצמו לאכול בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה
ומ״מ מתוך דברי השערי תשובה משמע דמודה אם האיסור היה מדרבנן בלבד אז איסור ברכה לבטלה גובר
וה״נ בנידון דידן וכ״ש הוא שיש חולקים ומתירים בלא 6 שעות הפרש רק משום מנהג להחמיר ובכה״ג א״צ התרה שעל דעת כן לא נהגו
הלכות קטנות, נחפה בכסף, משפטי צדק –
מי שאמר 'הריני בתענית עד שאשנה פרק זה '
ושכח ובירך על אוכלין והכניסן לפיו ונזכר מיד מהו שיפלוט?
יסלקם לצד אחר וישנה או יבלע פחות מכשיעור
אמנם בנדר דאורייתא כו״ע מודו דאסור דהא חצי שיעור אסור מהתורה
כדאיתא בשו״ע יו״ד רטו ב
נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור״ח מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר והותר כל הנדר:
ג
במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו״ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד. (ועיין בא״ח סימן תי״ח):
קושיות צדדיות על היתר היבי״א לטעום כנ״ל:
יבי״א מביא מתמודד בכלל אם יועיל הטעימה כל שהוא כדי שלא צברהה לבטלה
דהא הכסף משנה ברכות ג ביאר מדוע חז״ל תיקנו לברך אפילו על כל שהוא כיון שיכול להגיע לאכילת הנאה ואז כבר איבד הברכה ולכאורה זה אינו שייך בתעניתו דהא אסור לו להמשיך לאכול ונמצא אכילת כל שהוא אינה פוטרת את בעיית ברכה שאינה צריכה דהא אין צריך לברך?
אלא שלפי דברי הר״ן בשם הרא״ה דשיעור איסור אכילה בתענית הוא בככותבת (הובא ב״י או״ח תקסח)
בפ״ק דתעניות כתב הרי״ף ירושלמי בפרק קונם יין נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו רבי אבא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים ולא אמרן אלא אם אכל אבל אם טעם לא וכתב הרמב״ם בפ״א מה' תעניות שכח ואכל משלים תעניתו ומיירי באמר יום זה אבל אמר יום סתם כתבו בפ״ד מה' נדרים ודברי הרא״ש והר״ן על הירושלמי הזה אכתוב בסמוך אצל לוה אדם תעניתו ופורע וכתב הר״ן בשם הרא״ה דהא דאמרינן שכח ואכל כבר אבד תעניתו והוא שאכל ככותבת שכן שיעור אכילה לתענית ומי״ה ילפינן לה ע״כ אבל הרא״ש גורס שכח ואכל כזית אבד תעניתו וכך הם דברי רבי': (טור)
נמצא שלפי הר״ן יכול לאכול אפילו כזית כל עוד לא הגיע לככותבת ולכן כן אכתי איכא חיוב ברכה אפילו בכל שהוא אף שהוא קאי בתעניתו.
לכאורה יש להעיר מדברי השו״ע או״ח קצו
אכל דבר איסור אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף:
וא״כ מה תועלת יש אם יטעם חלב אחר בשר והא אכתי לא מהני דבר זה לברכתו שבירך הואיל ואוכל איסור הוא?
אכן י״ל דשאני הכא שהאוכל מצד עצמו מותר ורק השעה גורמת לו להאסר והואיל ואין האיסור אלא מדרבנן הו״ל תרתי לטיבותא דלא חשיב איסור חפצא אלא איסור גברא
ואיסור יהוכ״פ נמי חשיב איסור חפצא כיון שהוא איסור דאורייתא לכל העולם
תדא שהרי האוכל ביוהכ, פ בשוגג חייב חטאת ואילו היה איסור גברא בלבד לא היה מצטרך לשום כפרה (נתיבות חו״מ רלד)
משא״כ גבי תענית יחיד וכן באכילת חלב אחר בשר שהוא איסור דרבנן ואינו איסור כללי לכל העולם בבת אחת
ומיהו מודה אני במי שבירך על מאכל ונודע לו שהוא אסור באכילה דבודאי אינו רשאי לאכול כלום אפילו הוא רק איסור דרבנן
שהרי גם אם יאכל לדעת השו״ע באו״ח קצו אינו יוצא מידי איסור ברכה לבטלה
הואיל ואסור לברך על מאכל איסור
זאת תורת העולה שמותר לטעום קצת ממאכלי החלב בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה
ומכ״ש אם הוא מסופק אם יש תערובת חלב במאכל שבירך עליו
ואגב אורחין עלה בידינו יד כהה כי המברך על אוכל ביום תענית שיוכל לטעום קצת מפני הברכה
וכ״ש במי שבירך על בשר שחל בו תשעה באב שיש לו לטעום קצת הואיל ואין איסורו אלא מתורת מנהג
וכל זה כשמברך על מאכל היתר אבל המברך על מאכל האסור מצד עצמו אפילו אינו אלא איסור מדרבנן אינו רשאי לטעום כלום אלא יאמר בשכמל״ו כדקי״ל בשו״ע או״ח רו עפ״י הירושלמי
נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך אף על פי שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון.
הגה: רק שלא היה דעתו עליו לאכלו (הגהות מיימוני פרק ד' וכל בו ואבודרהם ותשובת מהרי״ל סימן צ״ב).
וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה ואם אמר כשנפל ברוך אתה ה' ולא אמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא שם שמים לבטלה אבל העומד על אמת המים מברך ושותה אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך מפני שלכך נתכוין תחילה.
נשלח על ידי: אברהם פורטל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה