בס״ד
דף מקורות: שְׁלִיחוּת ומהות בתפקיד הבלנית
פרק א'- שְׁלִיחוּת הַהַנְהָגָה וְהַנֹּעַם
הַהַנְהָגָה בְּנַחַת וְהַהִתְאָמָה לְטֶבַע כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ
אָכֵן יִתְבָּאֵר הָעִנְיָן עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: דַּע כִּי תְּכוּנַת הַשֵּׂכֶל וּבְחִירָתוֹ וּשְׁלִילָתוֹ רְחוֹקָה בְּגֶדֶר הַנִּשְׁתְּוָן בְּרִבּוּי הַנּוֹשְׂאִים, וּכְשֵׁם שֶׁיִּשְׁתַּנּוּ הַנִּבְרָאִים בְּצוּרָתָם וּבְקוֹמָתָם וְאֵין הַהִשְׁתַּוּוּת בָּהֶם, כְּמוֹ כֵן וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּעִנְיַן הִשְׁתַּנּוּת הַנִּבְחָר וְהַנִּשְׁלָל בִּבְחִינַת הַהַשְׂכֵּל וְהָרָצוֹן, נוֹסָף עַל שִׁנּוּי פְּרָטֵי הַטֶּבַע בִּתְכוּנַת הַהַרְכָּבָה שֶׁבַּיְּסוֹדוֹת וְכֹחוֹת הִיּוּלִיִּים אֲשֶׁר מֵהֶם יִוָּלֵד הַבְּחִירָה בַּדּוֹמִים, וְיִמָּצֵא לִפְעָמִים הַהִשְׁתַּוּוּת בַּתְּכוּנָה וְהוּא נֶעְלָם, וְהוּא מַה שֶׁכִּוְּנוּ רַזַ״ל (נדרים לט:) לוֹמַר ״בֶּן גִּילוֹ״ בְּעִנְיַן בִּקּוּר חוֹלִים. ." אור החיים הקדוש (פרשת פינחס):
כְּבוֹד הָאָדָם וּמַשָּׂא וּמַתָּן בְּנַחַת
"גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה." תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י״ט, עמוד ב':
"תַּנְיָא: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ' — שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ, שֶׁיְּהֵא קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְיִהְיֶה מַשָּׂא וּמַתָּנוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת. מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו? אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה… רְאוּ כַּמָּה נְעִימִים דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו." תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ״ו, עמוד א':
מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל- אנו צינור לשפע
"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וְמי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם! שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מִים טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם'. וְאוֹמֵר: 'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה''. מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים — אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל." "מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל."
פרק ב'- מַהוּת הַטַּהֳרָה וְהַטְּבִילָה
הַהַסְכָּמָה הַפְּנִימִית כִּתְנַאי לְטָהֳרַת הַנֶּפֶשׁ
"אַף עַל פִּי שֶׁטְּבִילַת הַטֻּמְאוֹת גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא — רֶמֶז יֵשׁ בַּדָּבָר: כְּשֶׁשֶּׁהַמְּכַוֵּן לִבּוֹ לִטָּהֵר, כֵּיוָן שֶׁטָּבַל טָהוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ דָּבָר — כָּךְ הַמְּכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאוֹת הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרוֹשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי הַדַּעַת — טָהוֹר." (רמב״ם סוף הלכות מקוואות).
הַטְּבִילָה בַּמַּיִם כְּבִטּוּל וּמְסִירוּת נֶפֶשׁ
" כִּי עַל-יְדֵי טְבִילַת מִקְוֶה, מְבַטְּלִין עַצְמָן בִּבְחִינַת בִּטּוּל וּמְסִירַת נֶפֶשׁ, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר שְׁלֵמוּת רָצוֹן דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָרָצוֹן חָזָק בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת טְבִילַת מִקְוֶה, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת בְּתוֹךְ הַמַּיִם, וְעַל-כֵּן כְּשֶׁהָאָדָם נִכְנָס כֻּלּוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם, הֲרֵי הוּא מוֹסֵר נַפְשׁוֹ וּמְבַטֵּל עַצְמוֹ לְפִי שָׁעָה. וְזֶה בְּחִינַת תֹּקֶף הַחֵשֶׁק וְהָרָצוֹן אֶל הַקְּדֻשָּׁה, כִּי עִקַּר כַּוָּנָתוֹ בַּטְּבִילָה; כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ דִּקְדֻשָּׁה. וְעַל-יְדֵי תֹּקֶף הָרָצוֹן הַזֶּה הוּא נִכְלָל בְּשֹׁרֶשׁ הָרוּחַ הָעֶלְיוֹן דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ אֱלֹקִים הַמְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמָּיִם הַנַּ״ל. וְעַל-יְדֵי-זֶה הוּא זוֹכֶה לְהוֹצִיא מִשָּׁם רוּחַ חָדָשׁ דִּקְדֻשָּׁה מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל כַּנַּ״ל. (ליקוטי הלכות' לרבי נחמן מברסלב, הלכות הכשר כלים).
הַתְּשׁוּבָה הַמֻּחְלֶטֶת כְּהַקְבָּלָה לִטְּבִילָה בְּלֹא חֲצִיצָה
"כָּכָה הִיא טַהֳרַת הַתְּשׁוּבָה. הִנֵּה יָדוּעַ דְּטַהֳרַת הַמִּקְוֶה הִיא רַק כְּשֶׁכָּל גּוּפוֹ מְכֻסֶּה בַּמַּיִם, וַאֲפִילוּ רַק נִימָה (=שַׂעֲרָה) אַחַת בַּחוּץ לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, וְהוּא מֵהַטַּעַם הַנִּזְכָּר שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כְּאִלּוּ אִבֵּד כָּל מְצִיאוּתוֹ… צְרִיכָה שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ כָּל כָּךְ נִשְׁבָּר בְּקִרְבּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בּוֹ שׁוּם מְצִיאוּת, וְכָל כּוֹחוֹת נַפְשׁוֹ יִהְיוּ בְּלוּעִים בַּתְּשׁוּבָה, כְּדִמְיוֹן הָאָדָם שֶׁבָּא כֻּלּוֹ בַּמַּיִם." (שם משמואל).
הַעֲלִיָּה מִן הַמַּיִם כִּבְרִיָּאָה וְהִתְחַדְּשׁוּת מֵחָדָשׁ
" וּבְטַעַם הַמַּיִם שֶׁיְּטַהֲרוּ כָּל טָמֵא אֶחְשֹׁב עַל צַד הַפְּשָׁט כִּי הָעִנְיָן הוּא כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ אַחַר הַטְּבִילָה כְּאִלּוּ נִבְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כְּמוֹ שֶׁהָיָה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַיִם טֶרֶם הֱיוֹת בּוֹ אָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית א ב) וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ בַּדִּמְיוֹן כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ יְחַדֵּשׁ גַּם כֵּן פְּעֻלּוֹתָיו לְטוֹב, וְיַכְשִׁיר מַעֲשָׂיו וִידַקְדֵּק בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל כֵּן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא תִּכְשַׁר הַטָּהֳרָה בַּמַּיִם שֶׁבִּכְלִי רַק בְּמַיִם חַיִּים אוֹ מְכֻנָּסִין שֶׁהֵן עַל קַרְקַע וְלֹא בִּכְלִי. מִכָּל מָקוֹם כְּדֵי לָתֵת אֶל לִבּוֹ בְּמַחְשָׁבָה כְּאִלּוּ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַיִם, וְהוּא נִתְחַדֵּשׁ בַּעֲלוֹתוֹ מֵהֶן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְאִם יִהְיוּ הַמַּיִם בִּכְלִי אוֹ אֲפִלּוּ עָבְרוּ עַל כְּלִי, לֹא יִתָּכֵן הָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁאָמַרְנוּ אֶל מַחְשֶׁבֶת הַטּוֹבֵל. כִּי יֵשׁ גְּבוּל אֶל כָּל אֲשֶׁר הוּא בִּכְלִי שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, וְעַל כֵּן לֹא יַחְשֹׁב בְּטָבְלוֹ בַּכְּלִי כְּאִלּוּ כָּל הָעוֹלָם מַיִם כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה, וְשֶׁהוּא נִתְחַדֵּשׁ לִשְׁעָתוֹ. וְהַשּׁוֹמֵעַ יִשְׁמַע וְהֶחָדֵל יֶחְדַּל (יחזקאל ג כז). ספר החינוך, מצוות קע״ג
ההשלמה בין המים לבין היבשה
בא״י, אמ״ה, רוקע הארץ על המים. ההתפשטות של המים בתכונתם הנזילית, היא פועלת על הצד של ההרחבה, שאנו צריכים לו במפעלינו החמריים והרוחניים. ולעומת זה הצד המצמצם והמגבש של הארץ, ביבשותה ויצוקתה בתור מוצק, הוא פועל על הצד הרכוזי שבחיינו. שניהם הם צריכים יחד לסמן את שלמותם של מפעלי החיים בכל צדדיהם. הארץ המרוקעת על המים פועלת את שני ההפכים הללו, ששניהם הם מיסדים את בנין החיים: נטית הנזילה וההתפשטות מצד המים, שהיא כיסוד להארץ, המרוקעת עליה, ופועלת בה, ונטית הרכוז והגבישות מצד הארץ, היבשה והמוצקה. עם זה בולט כאן אור החסד, והכונה העליונה להעמיד את היצורים חיי היבשה, והנעלה שבהם הוא האדם, על מכונו, בהכנת הבסיס של עמדתו, מעל אותו החומר הגדול, המשתרע במרחב כל כך, והמוקדם בסדר היצירה, הוא המים, שאין בהם מצד תכונתם אפשרות לקיומו. (עולת ראיה).
פרק ג'- מדריגת לעתיד לבוא- טהרה עולמית
"בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, לֹא הָיוּ נְשׁוֹתֵיהֶם רוֹאוֹת מִפְּנֵי אֵימַת מִצְרַיִם שֶׁהָיְתָה עֲלֵיהֶם. וְאַף מִשֶּׁיָּצְאוּ מִשָּׁם בַּמִּדְבָּר, לֹא הָיוּ רוֹאוֹת, שֶׁהַשְּׁכִינָה הָיְתָה בֵּינֵיהֶם… אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּעוֹלָם הַזֶּה הֱיִיתֶם מִטַּהֲרִים וְחוֹזְרִים וּמִטַּמְּאִים, אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא אֲנִי מְטַהֵר אֶתְכֶם טָהֳרָה עוֹלָמִית שֶׁלֹּא תִּטַּמְּאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם' וְגוֹ'". ילקוט שמעוני, פרשת מצורע, רמז תקע״א:
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
