״כי מראש צורים אראנו״
ארבע נבואות, ארבע קומות
אחת הפרשיות המיוחדות שבכל התורה כולה היא פרשת בלק. חז״ל אמרו עליה דבר מפתיע: אילולי היתה ארוכה כל כך - היינו קוראים אותה בכל יום בתפילה. כל יום. כמו קריאת שמע. מה יש בה שכזה?
נצלול לפרשה. יש רגעים בחיים שבהם המציאות אינה משתנה כלל. ובכל זאת - הכול משתנה. לא משום שהעולם השתנה. אלא משום שהעיניים השתנו.
בלעם חווה את זה ארבע פעמים ברצף. בלק שכר אותו לקלל. הוא עלה להר. הסתכל על ישראל. ובמקום קללה - יצאה ברכה. לא כי הוא רצה. לא כי הוא החליט. כי מה שהוא ראה - פתאום נראה לו אחרת.
אבל לפני שנבין מה ראה בכל נבואה - כדאי לשאול: מה קרה לבלעם לפני שהוא בכלל עלה להר הראשון? בדרך אל בלק קרה לו משהו שהיה אמור להשפיל אותו עד עפר. האתון שלו ראתה את מלאך ה׳ - ברור, שלוש פעמים. ובלעם לא ראה כלום. הרואה הגדול. שיודע דעת עליון. שמחזה שדי יחזה. גלוי עיניים - לא ראה מה שחמורו ראה.
ייתכן שדווקא ברגע הזה נוצר הסדק הראשון בביטחון המוחלט שלו בראייתו. אדם שבטוח שהוא רואה הכל - לא יכול לקבל פירוש אחר. הוא סגור. אדם שהבין שהוא לא רואה - פתאום יכול לראות אחרת.
ולכן כשהוא עלה להר - לראשונה בחייו - הוא עלה עם עיניים שמוכנות לראות משהו אחר ממה שתכנן. וה׳ מילא אותן.
ארבע פעמים עלה בלעם להר. בכל פעם - מקום אחר, זווית אחרת, תקווה חדשה של בלק. ובכל פעם קרה אותו דבר: בלק בחר את הזווית. הקב״ה בחר את המשמעות.
ארבע הנבואות הן ארבעה שיעורים. כל אחת חושפת שכבה אחרת של מי אנחנו. והן בנויות כמו קומות: זהות, ברית, חיים, ייעוד.
נבואה ראשונה - מי אנחנו, הכרה בסגולת ישראל? | מכוחו של אברהם
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת־בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם׃ (כב, מא)
בלק מעלה את בלעם למות בעל. הוא בוחר את המקום בקפידה - משם רואים רק את קצה העם. רק את הקצה. אולי מזווית הזו אפשר למצוא חולשה. אולי הקצה - השולי, החשוף, הפגיע - הוא הפתח לקללה.
בלק לא לקח את בלעם למרכז המחנה. הוא לקח אותו לקצה. לנקודה שבה ישראל גובלים עם העולם שמסביב. וזה מה שרצה שבלעם יראה: עם שאינו מתמזג. שאינו נבלע. שבקצה שלו - במקום שבו כל עם אחר היה מתחבר, מתמסר, מאמץ - ישראל עומדים לבדם.
בעיניי בלק זו חולשה. עם שאין לו חברים. עם שאיש לא רוצה אותו. בעולם שבו כוח נמדד במספר בעלי הברית וביכולת להשתלב - עם שחי אחרת, שאינו נטמע, שנמצא לבדו - הוא עם שאפשר לפגוע בו.
אבל הקב״ה מכניס לבלעם פירוש אחר לגמרי. הוא רואה את אותה תמונה בדיוק - עם שעומד בפני עצמו. אבל פתאום בלעם מבין שהבדידות הזו אינה תוצאה של חולשה. היא תוצאה של ייעוד.
״כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ״
חז״ל קשרו את הפסוק לזכות האבות, לשורשים העמוקים שעליהם בנוי העם. ובראשם - אברהם העברי - האיש שעמד לבדו מעבר אחד וכל העולם מעברו השני. האיש שאמר לא כשכולם אמרו כן. שהלך לדרכו כשאיש לא הבין לאן.
הבדידות של ישראל היא החוסן שלהם, היכולת להשפיע לעולם רק מתוך הכרה בסגולת ישראל שלהם - זו הירושה שקיבלנו מאברהם. זהות שנבנתה מראשית הדרך. ישראל אינם נפרדים מן העמים מפני שלא הצליחו להיות כמותם. הם נפרדים מפני שהם נקראו להיות משהו אחר.
״הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״
דווקא מה שבלק חשב שהוא נקודת התורפה - מתגלה כסוד הקיום. הכוח של עם ישראל אינו נובע מכך שהוא מאבד את זהותו כדי להתחבר לעולם. להפך - דווקא משום שהוא שומר על ייחודו, הוא מסוגל להביא לעולם ברכה ותיקון. בלק בחר את הזווית. הקב״ה בחר את המשמעות. זוהי הקומה הראשונה: זהות. ובכוחו של אברהם - היא בנויה.
נבואה שנייה - מה מחזיק אותנו? | מכוחו של יצחק
בלק לא מוותר. הפעם הוא מחשב אחרת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְכָה־נָּא אִתִּי אֶל־מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִּרְאֶה וְקׇבְנוֹ־לִי מִשָּׁם׃ (יג, כג)
לדעת רבי אברהם סבע בפירושו ״צרור המור״ (המאות הט״ו-הט״ז) חשוב היה לבלק שבלעם לא יראה את כל העם, והוא מסביר את הסיבה לכך: ״ואמר ׳אפס קצהו תראה וכולו לא תראה׳ לרמוז על חכמת בלק. לפי שידע שישראל בבחינת כללם אי אפשר לחול בהם קללה, לפי שכל העדה כולם קדושים, אבל בבחינת פרטיהם תחול עליהם הקללה לפי שאפשר שימָצא בהם עון אשר חָטְא. ״
בעל צרור המור מבאר שבלק ביקש שבלעם יראה דווקא את היחידים שחטאו. אם יסתכל על פרטים ולא על הכלל - יראה חטא, ואז יוכל לטעון שאינם ראויים להגנת ה׳. החשבון של בלק פשוט: ה׳ כרת עם עם ישראל ברית ועם האבות ברית רק כי הם שמרו מצוות, אם נראה את החטאים שלהם - הקב״ה יעזוב אותם.
חטא מבטל ברית. אם נמצא חטא - נמצא פתח. אבל הקב״ה נותן לבלעם פירוש אחר. הוא מבין שהקשר בין הקב״ה לישראל עמוק הרבה יותר ממה שבלק חשב. זו אינה מערכת יחסים שתלויה בכל מעשה ומעשה. זו ברית.
גם כשעם ישראל חוטא, ברית אבות לעולם לא תוסר. ומאין בא הכוח הזה? מיצחק. האיש שעלה על המזבח ולא ירד ממנו. מכוח ספירת הגבורה. גם ברגע הקיצוני ביותר - הקשר לא נקטע. יצחק לימד את עם ישראל שיש קשר שעמוק מכל מעשה, שעמוק מכל רגע. ברית שאפילו האש לא מבטלת.
״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם״ - הקב״ה לעולם לא יחזור בו מהברית. ״לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל״ - הקב״ה לא רואה את החטא של עם ישראל.
חטא יכול להביא עונש. הוא יכול להביא תוכחה. אבל הוא אינו מבטל את הברית. ״ה׳ אֱלֹהָיו עִמּוֹ״ - וממילא: ״הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם. ״ בלק בחר את הזווית. הקב״ה בחר את המשמעות. זוהי הקומה השנייה: ברית. ובכוחו של יצחק - היא עומדת.
נבואה שלישית - איך נראים חיינו? | בכוחו של יעקב
לאחר שני הניסיונות נכשלו, בלק מעלה את בלעם לראש הפעור - וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם לְכָה־נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל־מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם׃ וַיִּקַּח בָּלָק אֶת־בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל־פְּנֵי הַיְשִׁימֹן (כג, כז-כח)
מקום שאינו מקרי, בעל פעור מסמל עולם שבו החומר והתאווה הם הערך העליון. המשנה מבארת מהי עבודת בעל פעור: ״הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ״ (סנהדרין פ״ז, מ״ו), ומבאר רבנו עובדיה מברטנורא במקום: ״הפוער עצמו - מתריז רעי (עושה צרכיו) לפניו״. כלומר על מנת לעבוד לבעל פעור היו צריכים להגיע למקום הפסל ולעשות צרכים גדולים לפניו, וזו הייתה עבודתו.
מבחינת בלק: אם לא הצלחנו למצוא חיסרון בזהות שלהם, ולא הצלחנו להראות שהקב״ה עזב אותם - ננסה להראות שהם בסופו של דבר ככל העמים. הם אוכלים. הם ישנים. הם מקימים אוהלים. אולי שם יתברר שאין בהם קדושה מיוחדת.
אבל הקב״ה מכניס לבלעם פירוש אחר. ״וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו״ - הוא אינו רואה רק סדר חיצוני. הוא רואה עם שהקדושה חדרה אל תוך חיי היום-יום שלו. ״אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים״ - לא גיבור מלחמה, לא מלך, לא נביא מרעים. איש שיושב באוהל. שמבשל נזיד. שאוהב את אשתו ובניו. ודווקא שם - בתוך הפשוט, בתוך הגשמי - שכנה השכינה. יעקב לימד שהקודש אינו מנותק מהחיים. הוא חי בתוכם.
האוהל אינו רק מקום מגורים - הוא משכן. המשפחה אינה רק מסגרת חברתית - היא מקום להשראת שכינה.
״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל״
לא רק בתי הכנסת. לא רק המשכן. גם האוהלים. גם הבית. גם החיים הפשוטים. בלק בחר את הזווית. הקב״ה בחר את המשמעות. זוהי הקומה השלישית: חיים. ובכוחו של יעקב - הקדושה חודרת גם אל הפשוט.
נבואה רביעית - לאן כל זה מוביל? | בכוחו של דוד
לאחר שלוש ברכות, בלק מתייאש. ״לֶךְ בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ. ״ מבחינת בלק: גם אם לא יכול לקלל - לפחות ברור שישראל יישארו עם שולי. עם קטן הנודד במדבר. אין לו ארץ. אין לו מלכות. אין לו השפעה עולמית.
ובדיוק ברגע הזה - ברגע ההתייאשות של בלק - יוצאת הנבואה הגדולה ביותר. בלעם מבין שאי אפשר להבין את עם ישראל לפי מצבו הנוכחי. את עם ישראל אפשר להבין רק מתוך הייעוד שלו.
וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים׃ (כד, יד)
״אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב״
״דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל״
ממנו תצמח מלכות דוד. הרועה הצעיר שאיש לא חשב עליו כששמואל בא לבית ישי. שנשאר בשדה בזמן שאחיו עמדו לפני הנביא. שגם הוא נראה קטן ושולי לפני שנמשח למלך. ישראל נמדדים לפי הסוף - לא לפי ההתחלה. בלק בחר את הזווית. הקב״ה בחר את המשמעות. זוהי הקומה הרביעית: ייעוד. ובכוחו של דוד - ישראל נמדדים לפי הסוף, לא לפי ההתחלה.
ארבע קומות, בניין אחד
נסתכל אחורה על הדרך שעשינו. בלק ניסה ארבע פעמים. בכל פעם שינה מקום. בכל פעם חשב שהזווית החדשה תאפשר את הקללה. אבל בכל פעם קרה אותו דבר - בלק בחר את הזווית. הקב״ה בחר את המשמעות.
◆ מי אנחנו - עם שהבדידות שלו היא ייעוד, לא חולשה. בכוחו של אברהם. ◆ מה מחזיק אותנו - ברית שלא נקטעת גם כשאנחנו נופלים. בכוחו של יצחק. ◆ איך נראים חיינו - קדושה שחודרת גם אל האוהל, גם אל הבית, גם אל הפשוט. בכוחו של יעקב. ◆ לאן כל זה מוביל - ייעוד שאי אפשר להבין אותו מתוך ההווה. בכוחו של דוד.
אולי זו הסיבה שחז״ל רצו לקרוא את פרשת בלק כל יום. לא כי יש בה סיפור מרתק - אם כי יש. לא כי יש בה נבואות גדולות - אם כי יש. אלא כי היא מלמדת אותנו משהו שצריך לשמוע כל בוקר מחדש.
וכמה פעמים גם אנחנו עושים את אותה טעות. אנחנו רואים קושי - ומפרשים אותו ככישלון. רואים נפילה - ומפרשים אותה כסוף. רואים בדידות - ומפרשים אותה כחולשה. ודווקא פרשת בלק מלמדת אותנו לעצור. אולי גם כאן יש משמעות אחרת שעוד לא ראינו.
לפעמים איננו צריכים מציאות חדשה. אנחנו צריכים עיניים חדשות.
וכשאדם מוכן להודות - כמו בלעם מול האתון - שלא תמיד הוא רואה נכון, הקב״ה יכול ללמד אותו לראות את המציאות כפי שהיא באמת.
שבת שלום
נשלח על ידי: פינחס תורגמן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה