ענן מגן, שכינה שורה עליהם. ועדיין הם מוצאים על מה להתלונן. ואז מגיע חטא הבשר. ״מִ

**פרשת בהעלותך – על מה אנחנו שמים את הפוקוס? **

אני רוצה לפתוח בסיפור קטן שקרה לי היום:

התקשרה אליי בחורה אחת, בוכה ממש. היא סיפרה על קושי שהיא מתמודדת איתו בחיים. כמובן שלא אפרט מה הקושי, אבל זה יכול להיות כל דבר – קושי למצוא עבודה, קושי בשידוך, קושי מול ההורים, או תחושת תקיעות בחיים.

ובתוך הבכי היא אמרה משפט מאוד כואב: ״אני כל כך מתפללת, כל כך משתדלת, וכלום לא מצליח לי. אני כבר לא מסוגלת יותר…״

אפילו אמרה לי: ״אני חושבת להפסיק להתפלל. לא יכולה להאמין בה׳ ככה״.

כששומעים כאב כזה – הלב באמת כואב יחד איתה. אחרי שהקשבתי לה, אמרתי לה נקודה אחת שאני חושב שהיא יסוד גדול מאוד בחיים, ובמיוחד בפרשה שלנו:

הרבה פעמים עוצמת הכאב תלויה בשאלה: על מה האדם שם את הפוקוס שלו.

אדם יכול לקחת נקודה אחת קשה בחיים – ולצבוע באמצעותה את כל החיים בשחור. הוא מתחיל לראות רק את מה שחסר, רק את מה שלא עובד, רק את מה שלא הצליח. אם אדם מצליח להזיז מעט את המבט – הוא מגלה שיש בחיים שלו גם הרבה טוב, שהוא גדול פי כמה וכמה.

אותה בחורה, ברוך השם, בריאה, עובדת, יש לה כוחות, יש לה חיים מלאים בהרבה דברים טובים. נכון, יש קושי. קושי אמיתי. אנחנו לא מזלזלים בו. אבל השאלה היא האם הקושי הופך להיות כל החיים.

וזה בדיוק מה שאנחנו פוגשים בפרשה.

---

**חטא המתאוננים – אנשים שמתרגלים להתלונן**

התורה אומרת: ״וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה׳״.

שימו לב לדבר מעניין: התורה בכלל לא מפרטת על מה הם התלוננו. רש״י אומר שהם חיפשו ״עלילה״. כלומר – לא הייתה כאן בעיה נקודתית בלבד, אלא אווירה של תלונה. יש אנשים שכל דבר אצלם נהיה כבד. החיים קשים. המצב גרוע. הכל לא טוב.

עם ישראל נמצא במדבר – יש מן מהשמיים, באר מים, ענני כבוד, השראת שכינה, ניסים גלויים – ובכל זאת הם מתלוננים. למה? כי הבעיה לא תמיד מתחילה במציאות. לפעמים הבעיה מתחילה במבט. כשאדם מתרגל לראות רק את החיסרון – גם הטוב כבר לא משמח אותו.

---

**חטא המתאווים – כשהתאווה משתלטת**

ואז מגיע החטא השני: ״וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה״.

פתאום הם מתגעגעים לדגים, לקישואים, לאבטיחים, לחציר ולשומים. חז״ל אומרים שחלק מהדברים בכלל לא היו להם במצרים כמו שהם מתארים. אבל כשאדם שקוע בחוסר סיפוק – הוא מתחיל להעצים את החיסרון. הם קיבלו מן מהשמיים – אוכל רוחני, מושלם, ניסי – אבל הם עסוקים במה אין.

וכאן התורה מלמדת אותנו יסוד עצום: מי שלא יודע להעריך את מה שיש לו – לעולם לא יהיה שבע. התלונה מולידה תאווה, והתאווה רק מגדילה את החוסר. לכן המקום נקרא ״קברות התאווה״ – כי תאווה בלתי פוסקת קוברת את האדם מבפנים. היא גומרת לו את השמחה, את הכוחות, את היכולת לראות ברכה.

---

**הבעיה היא לא הקושי – אלא ההעצמה שלו**

ברור שלכל אדם יש קשיים. לכל אחד יש התמודדויות. אדם מחפש עבודה – וזה קשה. מחפש שידוך – וזה כואב. יש בעיות בבית, בפרנסה, בבריאות, בחינוך ילדים.

התורה לא דורשת מאדם להיות מנותק מהכאב שלו. אבל היא כן דורשת ממנו לא להפוך את הכאב לזהות שלו. לא לתת לקושי להשתלט על כל המבט על החיים. כי כשאדם כל הזמן מקטר ומתלונן – הוא נכנס למרמור פנימי. והמרמור הזה משתק אותו.

---

**גם במילואים ראיתי את זה**

אני נמצא עכשיו במילואים, ורואה לפעמים כמה קל לאנשים להיכנס לתלונות. המיטות לא נוחות. המזגן לא עובד. האוכל לא כמו בבית. למה גייסו אותנו שוב.

נכון, יש קושי. זה לא פשוט. אבל אמרתי לחיילים: חבר׳ה, תראו איזו זכות יש לנו. אנחנו זוכים להיות שליחים של עם ישראל, להגן על העם שלנו, על הארץ שלנו. אם כל היום נתעסק רק במה שחסר – נאבד את גודל הזכות.

---

**לראות את הטוב – זו עבודה רוחנית**

היום בעולם מדברים הרבה על שינוי דפוסי חשיבה. גם בשיטות טיפול כמו CBT מסבירים שהדרך שבה אדם מפרש את המציאות – משפיעה על הרגש ועל ההתנהגות שלו. אם אדם מסתכל כל הזמן דרך משקפיים שחורים – הוא ירגיש שחור. אבל אם הוא לומד לזהות גם את הטוב, גם את הברכה, גם את מה שכן קיים – הנפש שלו מתחילה לנשום אחרת.

וזה בדיוק המסר של הפרשה. הקב״ה אומר לעם ישראל: יש קשיים, יש דרך, יש התמודדויות – אבל תפסיקו לחיות בתודעה של תלונה תמידית.

---

**לסיום**

אחים יקרים, אחד הניסיונות הגדולים בדור שלנו הוא לא להישאב לתרבות של קיטור תמידי. להתלונן על המדינה, על הממשלה, על הקהילה, על הבית, על בן הזוג, על הרב, על החיים.

אבל יהודי צריך לשאול את עצמו: על מה אני שם את הפוקוס שלי? האם אני רואה רק את מה שחסר? או שאני יודע גם להודות על מה שיש? האם אני שקוע במרמור? או שאני קם ופועל, מתאמץ, מתקדם ועושה טוב?

יהי רצון שנזכה לעין טובה, להכרת הטוב, וליכולת לראות בתוך כל ההתמודדויות גם את הברכה שהקב״ה נותן לנו.

---

נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

קושי הפוקוס בפרשת בעלותך

שלום וברכה לכולם, אנחנו ערב פרשת בעלותך.

אני רוצה לשתף שהיום קיבלתי הודעה מבחורה אחת שהתקשרה בוכה על המצב הקשה שהיא מרגישה שהיא חיה בו. העיקר הקושי שלה עמד על איזה נקודה — כמובן שאני לא אפרט — איזה נקודה שיש לה קושי בו בחיים. זה יכול להיות משהו שלצורך העניין חוסר מציאת עבודה, או חוסר מציאת שידוך, או קושי מול ההורים. אבל היא אמרה לי: ״אני מתפלאת לזה כל כך הרבה ואני כל כך משתדלת ולא מצליחה. ״ היא ממש השתנקה בבכי.

כמובן שכשאתה שומע כזה מקרה ומישהו כואב לו, השתתפתי בצערה ובכאב שלה. אבל אחר כך אמרתי לה שהכאב על אותה בעיה שיש לה בחיים תלוי מאוד בנקודת מיקוד — שאלה על מה מתבוננים. כי אדם יכול לצבוע לעצמו את החיים בשחור ולראות כמה רע וכמה סבל וכמה צער וכמה עוגמת נפש בגלל דבר מסוים — כי הוא לא התקבל לאיזה סיירת שהוא רצה, כי שידוך לא הלך לו, או מכל מיני סיבות. אפשר להשחיר את החיים.

ואמרתי לה שאחד המשימות החשובות ביותר שלנו זה לראות את הטוב, להתבונן בטוב. ברוך השם, מצב של אותה בחורה — עובדים, כל הבחינות — ויש לה איזה קושי, לא הצליחה משהו. היא אפילו אמרה: ״אני כבר חושבת להפסיק להתפלל, אני לא מסוגלת יותר. ״

ובעיניי אחד המסרים שאנחנו נלמד מהפרשה שלנו זה על מה לשים את הפוקוס. יש בפרשה שלנו שני חטאים לפחות של תלונות — אני אומר לפחות כי אולי אפשר להסביר גם יותר — אבל שני החטאים המפורסמים בפרשה זה חטא המתאוננים והמתאווים.

מה זה המתאוננים והמתאווים? ״ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה׳״ — התלוננו, לא כתוב על מה. יש שפרשו שסתם קשה, החיים בזבל, החיים מעצבנים, החיים קשים. יש פרשנים שאומרים שהם רצו, שהתורה הייתה להם קשה אחרי מתן תורה. בכל אופן, היו להם טענות מול הקדוש ברוך הוא, האשמות — הקדוש ברוך הוא לא עובד לפי מה שאני ציפיתי שיעבוד — וכנגד זה השם הביא שרפה ואנשים נשרפו שם עד שמשה התפלל והאש שקעה במחנה.

לאחר מכן היה חטא נוסף, הלוא הוא חטא המתאווים: ״והספסוף אשר בקרבו יתאוו תאווה״ — יאכילנו בשר. משה רבנו העלה את הטענות כלפי השם שהמן לא טעים להם, שהם מתגעגעים מהדגים: ״זכרנו את הדגה״, את הקישואים, החציר והחצילים והשומים. הם מאוד מאוד מעצימים את התסכול שלהם, את הקושי שלהם, את הגעגוע — משהו שלפי הפרשנים בכלל לא היה. אבל על זה אומר הקדוש ברוך הוא: אם ככה, אני אביא להם פי כמה וכמה, אביא להם את השלב — בני ישראל אוכלים את השלבים עד שמרוב אוכל אנשים שם מתים, ומגיעים למצב כזה שהם כבר לא יכולים יותר, ונהיה שם ממש מכה קשה בעם עד כדי קברות התאווה — כל מי שהתאווה נהרג גם הוא.

שני סיפורים מאוד קשים על טענות ותאווה שהייתה בעם ישראל. ובעצם, אם אנחנו מנסים לחשוב מה המסר אלינו, אז נראה לי שאחד הדברים החשובים הוא שאדם צריך להכיר בטוב שיש לו, להסתכל על הדברים הטובים, לא להתעסק כל הזמן בכמה קשה לי, כמה רע לי, כמה הקדוש ברוך הוא לא עושה מה שאני הייתי רוצה — אלא להצליח להתבונן בטוב.

כשלומדים CBT — טיפול פסיכולוגי שעסוק בדרך המחשבה להביא לרגש ולהתנהגות — אז אחד הכלים שאומרים הוא להסתכל אחרת על המציאות: תראה איפה אין את התופעה שעליה אתה מדבר, אין את הפחד שאתה חושש ממנו, אין את התלונה, את הקושי שיש לך. בוא תראה איפה אתה יכול טיפה להסתכל אחרת על המציאות — תחשוב שונה, תתנהג קצת שונה, ותראה איך פתאום תשתנה.

ברור לי שבכל מציאות אפשר להתלונן. אני עכשיו נמצא במילואים ורואה כמה אנשים מתלוננים — על מה מתלוננים, על מה לא. על זה שהמיטות לא נוחות, על זה שהמזגנים לא תמיד עובדים, על זה שהם במילואים בכלל. אבל בסופו של דבר, נכון, התנאים הם לא כמו בבית ויש הרבה אתגרים, אבל זו זכות. אני אמרתי לחיילים שהתלוננו: ״חבר׳ה, אתם לא מבינים איזה זכות יש לנו. אנחנו פה, נציגים של עם ישראל נמצאים פה. תפסיקו להתלונן, תפסיקו לקטר כל הזמן. ״

הקדוש ברוך הוא לא יכול לסבול את הקיטורים האלה — הוא שורף את המתאוננים ומאכיל את המתאווים, ואומר להם: ״חבר׳ה, עד כאן, כמה אפשר להתלונן? ״ יש לכם קושי, בסדר, בואו נפתור אותו. אבל אחת הבעיות היא שמעצימים את הקושי, מגדילים אותו והופכים אותו לפוקוס — שזה החיים, זה העולם. כשאדם חי ככה, אז הוא נכנס לתסכול עצמי, למרמור, לחוסר יכולת להצליח להתקדם בחיים.

אני חושב שגם כמו שאמרתי לאותה בחורה, וגם כשאמרתי לחיילים, וגם מה שאומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל — חבר׳ה, חיים קשים, יש אתגרים, יש התמודדויות, תפסיקו להתבכיין, תפסיקו כל הזמן להתלונן, תפסיקו לקטר, תתבוננו בטוב, תעבדו, תעמלו, תתאמצו, תשקיעו — כי לתלונות אין סוף. ובעיקר הבעיה שלא רק שאין להם סוף, הם עולות ועולות ועולות, ואחד מלהיט את השני וממשיך ומעצים ומעצים ומעצים, עד כדי כך שבסוף אי אפשר להצליח לפעול נכון, ומאבדים את הכל וצובעים את כל החיים.

איך יכול להיות שהגעת למצב — גם אם לא היה לך משהו טוב — שאתה כבר לא רוצה יותר להתפלל? בסדר, אז לא הלך לך טוב, לא מצאת מקום עבודה — אז מה? לא מצאת שידוך — אז מה? בסדר, נכון, זה לא נעים, זה ברור שזה מתסכל, ואנחנו משתתפים בצער ובכאב, צריך לחשוב מה אפשר לעשות — אבל אסור לצבוע את החיים. ועל זה נופלים — זה חטא התאווה וחטא המתאוננים.

אז בין אם נסביר שהמתאוננים זה עניין של בין אדם למקום והתאווה זה בין אדם לחברו, בין אם נסביר שזה תלונות כלליות וזה תלונות פרטיות — בסוף אומר הקדוש ברוך הוא: מי שכל היום מקטר ומתלונן לא יגיע לשום מקום, עד כדי כך שאין לו הצדקה אפילו לחיות.

אז קדימה חבר׳ה, תפסיקו להתלונן על המדינה שלנו, על הממשלה שלנו, על הקהילה שלנו, על הרב שלנו. תתחילו לפעול ולעשות, תתחילו לקדם, לראות את הטוב, להעמיק בטוב, לפעול ולעשות — ודרך זה כל התלונות ייעלמו מאליהן.

שבת שלום.

---

נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

נתינה לאחרים כשורש התאווה בפרשת בהעלותך

**תאווה לתת! ** / לפרשת בהעלותך

**המעבר החד: מאורות לחושך**

פרשת בהעלותך פותחת באורות גדולים ובתרועה רמה: העלאת הנרות במנורה, טיהור הלויים, ענן הכבוד שמנחה את המסע, ותקיעה בחצוצרות — ״ונזכרתם לפני ה׳ אלוקיכם״. הכל נראה מושלם, הרמוני, רוחני.

אבל אחר כך המנגינה הופכת לצורמת ומאכזבת. התורה מעבירה אותנו לרצף של נפילות: המתאוננים, קברות התאווה, ואפילו הדיבור של מרים ואהרן במשה.

איך הגענו מהאור הגדול של המנורה לתהום של קברות התאווה?

**קברות התאווה: השאלות המתבקשות**

בפרק י״א אנו פוגשים את ״האספסוף אשר בקרבו״ שהתאוו תאווה, ובעקבותיהם בני ישראל בוכים: ״מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? ״

כאן חובה לשאול שתי שאלות מתבקשות:

1. **מה באמת היה חסר להם? ** חז״ל הרי מגלים לנו שבמן היה אפשר לטעום כל טעם שבעולם, כולל טעם של בשר משובח. מבחינה תזונתית ואנרגטית — לא היה חסר להם דבר. אז על מה הצעקה?

2. **למה בכלל נבראה התאווה? ** למה הקב״ה טבע בנפש האדם דחף כל כך חזק, יצרי ורעבתני, שלכאורה רק מפיל אותו לחטא?

התשובה הפשוטה והרווחת היא שהם רצו בשר אמיתי ולא רק ״בטעם״, ושהתאווה קיימת כדי שנלמד לשבור אותה ונקבל שכר.

**שורש התאווה הוא נתינה**

אבל בפנקסיו של הראי״ה קוק זצ״ל (ח״ג, פנקס טו, לב) מופיע חידוש מדהים ועמוק שמשנה את כל המבט:

המן שירד מהשמים היה מדוד ומדויק. כל אחד ליקט לפי מספר נפשות ביתו — ״עומר לגולגולת״. לא נשאר ממנו עודף, ואי אפשר היה לשמור אותו למחר.

וכאן טמונה הבעיה: **כשיש לך בדיוק מה שאתה צריך, אין לך שום אפשרות לחלק לאחרים! **

מסביר הרב קוק: שורש התאווה, הדחף הפנימי הזה של האדם לרצות עוד, להשיג יותר ולצבור מעבר למה שהוא צריך — יסודו בקדושה. הקב״ה הטביע בנו את הרצון לצבור, **כי האדם בטבעו האלוקי נועד לתת**. כדי שיהיה לנו מה לתת, אנחנו צריכים שיהיה לנו עודף. התאווה היא ״מנוע הצמיחה״ שנועד לייצר את העודף הזה, כדי שבסופו של דבר נשפיע אותו הלאה.

**המן: ״מכניס ואינו מוציא״**

אם נתבונן, נראה שזה רמוז כבר מהחטא הראשון בהיסטוריה. הפעם הראשונה שהמילה ״תאווה״ מופיעה בתורה היא בחטא עץ הדעת:

״וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי **תַאֲוָה** הוּא לָעֵינַיִם… וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, **וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל**״.

נשים לב: ברגע שהתעוררה בה **התאווה** והיא אכלה — מיד התעורר בה הדחף **לתת** גם לאישהּ. התאווה והנתינה כרוכות זו בזו.

חז״ל מספרים שהמן היה נבלע באיברים, והאספסוף התלונן: ״עתיד המן שיתפח במעיהם, וכי יש ילוד אישה שמכניס ואינו מוציא? ! ״ בעומק, הטענה שלהם לא הייתה רק פיזיולוגית. הם זעקו זעקה קיומית: **איך אדם מסוגל לחיות במציאות שבה הוא רק מכניס ולא מוציא? ! ** רק מקבל, אבל אין לו שום יכולת להוציא מעצמו, להשפיע, לחלוק ולתת לאחרים?

**אז מה היה החטא? **

אם כן, מה הייתה חטאם של המתאווים?

החטא לא היה בעצם קיומה של התאווה. **החטא היה בצמצום שלה**. במקום לקחת את האנרגיה האדירה הזו, את הדחף ל״יותר״, ולרומם אותו לצורך נתינה, חסד ובניין משותף — הם צמצמו ומשכו אותו למטה, אל העניינים הגשמיים, האנוכיים והיצריים שלהם. הם רצו לצבור רק בשביל עצמם.

**לסיכום: **

הפרשה מלמדת אותנו שיעור עצום בנפש האדם. כשאנחנו מרגישים בתוכנו דחף חזק להשיג יותר — בכסף, במעמד, בידע או בכוח — אנחנו לא צריכים להיבהל או לדכא את הרצון הזה. עלינו להבין שמדובר בכוח אלוקי שדורש ביטוי.

החכמה היא לא לקבור את התאווה, אלא לנתב אותה: להפוך את התאווה לעוד — **לתאווה לתת. ** להשתמש בכל השפע והעודפים שהקב״ה חונן אותנו בהם, כדי להשפיע טוב, לחלוק עם הזולת ולהאיר את העולם.

שבת שלום

*יצחק שטרן, טל מנשה*

---

נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

בהעלותך - להתאונן או לבעור

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים" – להתאונן או לבעור? / לפרשת בהעלותך

(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: (ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: (ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'. [במדבר יא, א-ג]

מאיר עיני הגולה [תולדות ה׳חידושי הרי״ם'], אות תרט

פעם אחת אחר חג השבועות כאשר היה הרה״ק ר' יעקב אריה מראדזמין בווארשא אצל רבינו זצ״ל והיה נראה על פניו כמו עייפות וחלישות, ושאלו רבינו זצ״ל מדוע פניו צנומות כל כך, אם זהו מחמת החום הגדול או מאיזה עגמת נפש. וענה לו הרה״ק זצ״ל כי כן הוא אצלו בכל שנה בהגיע ימי הקיץ, אשר מאוד לא טוב לו על לבו באותן הפרשיות אשר נזכר בהן חטאים של בני ישראל בהיותם במדבר, וכמעט אין בכוחו לסבול בשומו אל לבו כי על דור דעה כזה מפורש בתורה עוונות חמורים כמו מרגלים פעור וכדומה.

ואמר לו רבינו: הלוואי יהיה בהמצוות שלנו כוונה טובה כמו בהעבירות שלהם, והלא הננו רואים שמהעבירות שלהם נעשה תורה עבורנו, ומן המצוות שלנו מה נעשה? ! ובוודאי היו כוונות גדולות בכל מעשיהם, אבל על דרך הפשט נכתב על זה שם חטא ועוון.

לא להתרחק

אבן עזרא במדבר יא, א --- דיבורי אוון

כמתאוננים - מגזרת און, וכן (ירמיהו ד, יד): "מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ". וטעם וישמע ה' - שדיברו דברי און.

רש״י במדבר יא, א --- מבקשים עלילה לפרוש מה'

כמתאננים - אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום. וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד, ד): "כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ".

רע באזני ה' - תואנה שהיא רעה באזני ה', שמתכוונים שתבוא באזניו ויקניט. אמרו: אוי לנו, כמה לבטנו בדרך הזה שלושה ימים, שלא נחנו מעינוי הדרך.

ויחר אפו - אני הייתי מתכוון לטובתכם, שתכנסו לארץ מיד.

נתיבות שלום, בהעלותך --- רצו להתרחק מה'

ולכל הפירושים עדיין צריך בירור מה היה גודל החטא והעונש החמור עד "ותבער בם אש ה'"… ולמה חרה אף ה' מאד, ועד שהגיע להם עונש מכה רבה מאד.

ויש לפרש העניין על פי מה שכתוב בספרים הקדושים שכל תרי״ג מצוות הם הכנה למצוות ואהבת את ה' אלקיך ולדבקה בו, שהתכלית של כל המצוות היא שיהודי יהיה דבוק בהשי״ת, וכל תרי״ג מצוות הם עצות ודרכים להביאו לדביקות בה'.

ועל פי זה יש לפרש הפרשה מה היתה החומרה המיוחדת בחטאים של ישראל במדבר, בחטא המתאוננים ובחטא ויתאוו תאוה, שלכאורה אינם חטאים חמורים כל כך. אלא הקביעה מה חטא חמור תלויה בדבר אחד - עד כמה הוא מרחיק מהשי״ת. שככל שהחטא מרחיק יותר מהשי״ת, וככל שהוא יותר בניגוד לדביקות בהשי״ת, הרי זה חטא חמור יותר.

וזה היה חומר חטא המתאוננים, כפירוש רש״י שביקשו עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, היינו שרצו לפרוש מהקב״ה ולהתפרד מהדביקות בה' שהיא תכלית כל התורה והמצוות, וזה החטא החמור ביותר.

אל דאגה!

רמב״ן במדבר יא, א --- דואגים ומתרעמים

ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות.

והנכון בעיניי, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב ליישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון, היו מצטערים בעצמם לאמר: מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והעינוי, ומתי נצא ממנו, מלשון (איכה ג, לט): "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו", שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו. וכן (בראשית לה, יח): "בֶּן אוֹנִי" - בן צערי, (ישעיהו יט, ח): "וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ". וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים, כבר הזכיר וסיפר החטא. ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים.

והיה רע בעיני ה' - שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על עניינם.

ולכך אמר בשנייה (פסוק ד): "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כעניין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש ה' שבערה בם.

דעת זקנים במדבר יא, א --- דואגים מהמלחמה

ויהי העם כמתאוננים - כאוננים על המת, ומתאבלים על מה שהיה הקב״ה רוצה להכניסן לארץ, כי היו קטני אמנה ודואגין מן המלחמה.

שפת אמת במדבר, בהעלותך, תרמ״ז --- חשבו שהוא לרעתם

בפסוק כמתאוננים רע פרש״י שאמרו כמה לבטנו בדרך כו'. אמר אמו״ז ז״ל כי כל החטא היה מה שלא האמינו כי הוא רק לטובה וחשבו שלרעתם הוא. והנה רש״י כתב שהקב״ה נתכוין לטובה שיבואו מהר לארץ ישראל. וקשה, שהיה יכול להוליכם בדרך נייחא, כי היפלא מה' דבר. אך איתא כי ארץ ישראל זוכין על ידי ייסורים ולכן היו מ' שנה במדבר, אכן אם היו מקבלין זה המהירות באהבה אף שהיה קשה להם ולטורח היה זה מספיק לנחול הארץ ע״י אלה הייסורים, וזה הי' הנסיון עכ״ד ז״ל.

וכן נראה כי באמת הקב״ה משבח אותם "לכתך אחרי במדבר", אם כן קיבלו גזירת מלך. רק כל החטא היה מה שחשבו שהוא לרעתם, וזהו כמתאוננים רע.

שמחה בעבודת השם

אלשיך על במדבר יא, א – עבודת ה' בעצבות

הנה אמרו רבותינו ז״ל שהיו מבקשים לפרוש מהקב״ה. ומעין זה יתכן, כי קרה למו, כמשרת את רבו המדריכו ללכת בדרך טובה, ומעכבו מלכת אחרי תאוותיו. והוא מבקש להתפקר ולהסיר את עול סבלו של רבו מעליו, ובוש מלאומרו בפניו. אך מה עושה, משרת אותו בדאגה ובשממון בעצבון, למען ישכיל אדוניו כי רע עליו שירותו, אולי יפטרנו לחפשי חינם. כן היתה עליהם אז למשא עבודת ה' ועמל התורה, וקצים בפרישות תאוות חומרם.

על כן היו עושים מצות ה' בעצבון כמתאוננים, כקצים בעבודתו יתברך. אך לא ערבו אל לבם להוציא מפיהם מלים. כי בושו מקונם יתברך וממשה רבם. והוא עוון פלילי, כמאמר הכתוב: "תחת אשר לא עבדת וכו' בשמחה ובטוב לבב".

תולדות יעקב יוסף, פרשת נשא --- לעבוד בשמחה ובחמימות

עיקר התורה והעבודה הוא מצד רוב שמחה, כמ״ש בפסוק (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לב[ב] מרוב כל, וכתב הרב שזהו עיקר מה שזכה הוא לרוח הקודש, יעו״ש.

רק מצד עכירות ועצלות הגוף שמצד הקליפה שהוא עצבון, אין כל אדם עובד הש״י בשמחה כי אם בני עלייה, והם מועטין, ורוב העולם ההולכין בתאוות עכירות גשמיות, עושין כל חמדת העולם הזה בשמחה גדולה - כמו ניצחון ומחלוקות לפזר רוב הון; ולדבר קדושה - מראה עצבות.

וכאשר כתבתי בפסוק "ויהי העם כמתאוננים" - שעשו עצבות ואנינות בעבודת ה', כטורח וכמשא כבד יכבד עליהן מעט שעומדין בבית הכנסת להתפלל מצות אנשים מלומדה.

ולכך היה רע בעיני ה' ונענשו באש תחת אש ה', ור״ל אשר לא התחממו באש ה' בהתלהבות וחמימות, רק התחממו באש היצר הרע, כנודע כי אש גיהנם הוא מצד החמימות הזה. עד שהתפלל משה רבינו ע״ה "ותשקע האש" - שלא נסתלק למעלה, רק שקיבלו על עצמן לעבוד הש״י בחמימות אש ה' זה בהתלהבות גדול. וזה שאמר: "ויקרא שם המקום תבערה כי בערה בם אש ה'" - רצה לומר: אחר התיקון.

צדקת הצדיק, אות רסא --- ציפייה לאור ה'

המתאוננים - שמעתי דרצה לומר שהיו בעצבות ומרה שחורה. וזה טעם "רע באזני ה'", כי זה ענין טמא מת משתלח חוץ למחנה שכינה, אבל במחנה לויה אף במקום משה רבינו ע״ה מותר, רק השם יתברך אין יכול לסבלו.

ועצבותן היינו מפני טמטום הלב, כי חפצים לדבקה בו. וידוע דבעת המרה שחורה הוא מצפה לאור ה', שיבוא בקרבו בדרך תבערה והתלהבות שלא על ידי הגדרת ויגיעת התורה והמצוות, ועל זה הוא התאוננותם.

ואז בדור המדבר כל מה שהיו מבקשים היה נפעל תיכף, והגיעו לתבערה עד שהיה אש אוכלת אש, דנר ה' נשמת אדם שנתכללה במקורה כטבע נר הקטן באור גדול, עד שצעקו העם היינו כטעם "אל ידבר עמנו אלהים פן נמות", ונשקעה האש.

אמרי אמת, בהעלותך, תרע״ו --- ואפילו בהסתרה

ויהי העם כמתאוננים - שנכנס בהם מרה שחורה, וזה הביאם אחר כך לדברים אחרים ואמרו "זכרנו את הדגה"; שהיתה זאת הנסיעה הראשונה לאחר קבלת התורה והקמת המשכן ומיד היה להם הסתרות, שכן הוא גם בכל עובד ה' שבתחילת עבודתו יש לו הסתרות וצער, אולם צריכים להתחזק ולעבוד את ה' בשמחה ולא להסתכל בכלל על כל אלו ההסתרות.

תורת חיים

רש״ר הירש במדבר יא, א --- מדוכאים מניתוק החיים

משה קיבל בשמחה את הנהגת ה' והוא היה מוכן ללכת אחריו במדבר ובישימון מעתה ועד עולם. בהתמסרות גמורה וחסרת פניות ביטל את רצונו לרצון ה', ובכך גילה את הרוח ואת השקפת החיים שהיתה ראויה להיות נחלת העם כולו בכל חלקיו.

אך העם היה עדיין רחוק משלמות רוחנית מוסרית זו. העם - בניגוד אל משה - היה כמתאוננים! הם היו כמתאבלים על עצמם, הם ראו את עצמם כאילו מתו כבר ונהגו, כביכול, אבילות על עצמם. ענן ה' עליהם, ארון ברית ה' לפניהם רק נתנו להם את תחושת הניתוק מכל העולם כולו, מתנאי חייו וגילוייו; והתמורה שקיבלו על כך, הקשר היחיד במינו עם ה', מקדש ה' בקרבם, התפקיד האלוהי שהלכו לקראתו - כל זה לא היה שווה להם ולא נראה להם תמורה הולמת; הם לא הרגישו שזכו בחיים נעלים יותר, מלאי אושר ושובע שמחות, אלא הם ראו את עצמם כנתונים בארון מתים והתאבלו על עצמם.

העם היה רע: בריחוקו מה' היה מנוגד לאותה רוח ההולמת את ייעודו האלוהי. והוא לא היה רע "בעיני" ה', אלא רע באזני ה': הם ידעו שה' שומע את קול לבבם וכיוונו קול זה כלפיו, האשימו אותו שקיפחו בעטיו את הערך ואת המשמעות של חייהם.

שם משמואל, ליקוטים, בהעלותך -- עבודת ה' בתוך החומר

ולולא פירש״י היה נראה לפרש בהקדם מאמר הבעש״ט זצ״ל בפסוק (תהלים מח) "הוא ינהגנו על מות", כי ההנהגה העליונה היא בדוגמת אם רחמניה המלמדת ומרגילה את בנה העלם והרך ללכת ברגליו, שמניחתו לעמוד לבדו ומתרחקת ממנו מעט כדי שיתרגל ללכת מעצמו וכאשר התקרב צעדים אחדים מוסיפה עוד להתרחק מעט כדי שיתרגל ללכת עוד מעט יותר, כמו כן מרגילין את האדם שמרחיקין ממנו מעט את ההארה האלקית למען יתרגל להתחזק ולהתקרב אל הקדושה מעצמו אף בלי הארה אלקית, עכת״ד.

ולפי זה יש לומר דגם בכללות ישראל אחר הקמת המשכן שהיו ברום המעלות ועין בעין היו רואין ההנהגה האלקית, אבל זאת איננה תכלית הכוונה, כי הנשמה טרם בואה לעולם הזה איננה חסרה מכל אלה, ואך באה לעולם הזה שתעבוד עבודת הש״י ולהיות דבוקה אליו יתברך אף בהיותה מלובשת בחומר ובכל ענייני עולם הזה. וכמו כן לא היתה תכלית הכוונה שיהיו ישראל במדבר אוכלין מן ורואין תמיד ניסים ונפלאות, רק כל זה היה הכנה למען שכאשר יכנסו לארץ ויעסקו בחרישה וזריעה וכדומה יהיו ג״כ דבקים בהש״י.

ועל כן טרם ביאתם לארץ אחר שהשיגו כל המעלות שוב התחיל הלימוד שיתחזקו להתקרב מעצמם אף בלי הארת אלקות השופעת עליהם, וכמשל הנ״ל. וזה הוא כי עד כה היה ארון הש״י בתוך המחנה היכל הקודש מכוון בעצמו ומנגד סביב לאוהל מועד הייתה חנייתם והיו פניהם מקבילין לקראת אוהל מועד וארון הקודש, ועתה חדשות נהיתה שארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים והם הולכין אחריו, כמשל התינוק הצועד אל חיק אמו שעמדה מנגד להרגילו ללכת מעצמו עד שמשה אמר קומה ה' עמוד ואל תתרחק יותר. וכל זה היה להרגילם, שאף שיהיו טרודים בחרישה וזריעה ולא יהיה ארון ברית ה' לנגד פניהם, גם כן לא יפלו ממדרגתם.

אך הם באשר לא הורגלו בכמו אלה, הרגישו עצמם שהיו חסרים הארת אלקות, ונפלו ממדרגתם עד שאחר כך היו יכולין לבוא לתאוות בשר, וזה לשון אוננין כאמרם ז״ל (מו״ק טו ע״ב) על אונן: "שלמים - כשהוא שלם הוא מביא, ולא כשהוא חסר". , ולו השכילו שהוא כמשל הנ״ל היה להם להתחזק עוד יותר ויותר ולא ליפול בנופלים ח״ו.

---

נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

מה הקשר בין חצוצרות מנורה ותלונות? - דבר תורה קצר לפרשת בהעלותך

צפייה ביוטיוב

ערוץ: הרב אליהו טרבלסי

---

נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות