**תאווה לתת! ** / לפרשת בהעלותך
**המעבר החד: מאורות לחושך**
פרשת בהעלותך פותחת באורות גדולים ובתרועה רמה: העלאת הנרות במנורה, טיהור הלויים, ענן הכבוד שמנחה את המסע, ותקיעה בחצוצרות — ״ונזכרתם לפני ה׳ אלוקיכם״. הכל נראה מושלם, הרמוני, רוחני.
אבל אחר כך המנגינה הופכת לצורמת ומאכזבת. התורה מעבירה אותנו לרצף של נפילות: המתאוננים, קברות התאווה, ואפילו הדיבור של מרים ואהרן במשה.
איך הגענו מהאור הגדול של המנורה לתהום של קברות התאווה?
**קברות התאווה: השאלות המתבקשות**
בפרק י״א אנו פוגשים את ״האספסוף אשר בקרבו״ שהתאוו תאווה, ובעקבותיהם בני ישראל בוכים: ״מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? ״
כאן חובה לשאול שתי שאלות מתבקשות:
1. **מה באמת היה חסר להם? ** חז״ל הרי מגלים לנו שבמן היה אפשר לטעום כל טעם שבעולם, כולל טעם של בשר משובח. מבחינה תזונתית ואנרגטית — לא היה חסר להם דבר. אז על מה הצעקה?
2. **למה בכלל נבראה התאווה? ** למה הקב״ה טבע בנפש האדם דחף כל כך חזק, יצרי ורעבתני, שלכאורה רק מפיל אותו לחטא?
התשובה הפשוטה והרווחת היא שהם רצו בשר אמיתי ולא רק ״בטעם״, ושהתאווה קיימת כדי שנלמד לשבור אותה ונקבל שכר.
**שורש התאווה הוא נתינה**
אבל בפנקסיו של הראי״ה קוק זצ״ל (ח״ג, פנקס טו, לב) מופיע חידוש מדהים ועמוק שמשנה את כל המבט:
המן שירד מהשמים היה מדוד ומדויק. כל אחד ליקט לפי מספר נפשות ביתו — ״עומר לגולגולת״. לא נשאר ממנו עודף, ואי אפשר היה לשמור אותו למחר.
וכאן טמונה הבעיה: **כשיש לך בדיוק מה שאתה צריך, אין לך שום אפשרות לחלק לאחרים! **
מסביר הרב קוק: שורש התאווה, הדחף הפנימי הזה של האדם לרצות עוד, להשיג יותר ולצבור מעבר למה שהוא צריך — יסודו בקדושה. הקב״ה הטביע בנו את הרצון לצבור, **כי האדם בטבעו האלוקי נועד לתת**. כדי שיהיה לנו מה לתת, אנחנו צריכים שיהיה לנו עודף. התאווה היא ״מנוע הצמיחה״ שנועד לייצר את העודף הזה, כדי שבסופו של דבר נשפיע אותו הלאה.
**המן: ״מכניס ואינו מוציא״**
אם נתבונן, נראה שזה רמוז כבר מהחטא הראשון בהיסטוריה. הפעם הראשונה שהמילה ״תאווה״ מופיעה בתורה היא בחטא עץ הדעת:
״וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי **תַאֲוָה** הוּא לָעֵינַיִם… וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, **וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל**״.
נשים לב: ברגע שהתעוררה בה **התאווה** והיא אכלה — מיד התעורר בה הדחף **לתת** גם לאישהּ. התאווה והנתינה כרוכות זו בזו.
חז״ל מספרים שהמן היה נבלע באיברים, והאספסוף התלונן: ״עתיד המן שיתפח במעיהם, וכי יש ילוד אישה שמכניס ואינו מוציא? ! ״ בעומק, הטענה שלהם לא הייתה רק פיזיולוגית. הם זעקו זעקה קיומית: **איך אדם מסוגל לחיות במציאות שבה הוא רק מכניס ולא מוציא? ! ** רק מקבל, אבל אין לו שום יכולת להוציא מעצמו, להשפיע, לחלוק ולתת לאחרים?
**אז מה היה החטא? **
אם כן, מה הייתה חטאם של המתאווים?
החטא לא היה בעצם קיומה של התאווה. **החטא היה בצמצום שלה**. במקום לקחת את האנרגיה האדירה הזו, את הדחף ל״יותר״, ולרומם אותו לצורך נתינה, חסד ובניין משותף — הם צמצמו ומשכו אותו למטה, אל העניינים הגשמיים, האנוכיים והיצריים שלהם. הם רצו לצבור רק בשביל עצמם.
**לסיכום: **
הפרשה מלמדת אותנו שיעור עצום בנפש האדם. כשאנחנו מרגישים בתוכנו דחף חזק להשיג יותר — בכסף, במעמד, בידע או בכוח — אנחנו לא צריכים להיבהל או לדכא את הרצון הזה. עלינו להבין שמדובר בכוח אלוקי שדורש ביטוי.
החכמה היא לא לקבור את התאווה, אלא לנתב אותה: להפוך את התאווה לעוד — **לתאווה לתת. ** להשתמש בכל השפע והעודפים שהקב״ה חונן אותנו בהם, כדי להשפיע טוב, לחלוק עם הזולת ולהאיר את העולם.
שבת שלום
*יצחק שטרן, טל מנשה*
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה